נזיר כב ע"א

דף כב - א

לכן תנא נמי רישא: "סופגת את הארבעים", אף שהוא פשוט. ^[1]

תא שמע מברייתא - שהובאה לעיל יט א - שהבעל "מיעקר עקר":

האשה שנדרה בנזיר ונטמאה והפרישה לקרבן טומאתה שתי תורים אחד לחטאת ואחד לעולה וכן כבש לאשם, ואחר כך הפר לה בעלה, הרי היא מביאה את חטאת העוף שהפרישה ואינה מביאה את עולת העוף וכן אינה מביאה את אשמה, וכפי שיתבאר הטעם בגמרא.

ומוכיחה הגמרא: ואי סלקא דעתך בעל מיגז גייז, תייתי נמי [תביא גם] עולת העוף, וכן את האשם!? ^[2] ומקשינן: ואלא מאי מיעקר עקר!? אם כן חטאת העוף נמי לא תייתי [לא תביא אף את החטאת], שהרי היא כאילו לא היתה נזירה מעולם!?

ומשנינן: הכי נמי, אכן כן הוא הדין שהיות ו"מיעקר עקר" לא היתה צריכה להביא אפילו חטאת העוף.

והטעם שהיא מביאה, הוא משום דהא מני

- ברייתא זו - רבי אלעזר הקפר, שהנזיר חוטא הוא על שציער עצמו מן היין ולשם כך באין הקרבנות, ונמצא שאף על פי שהפר לה בעל ועקר את הנזירות למפרע ומעיקר הדין ודאי שלא היה ראוי לחייבה להביא חטאת, מכל מקום סיבה קלושה הרי יש לה להביא כיון שסוף סוף ציערה את עצמה מן היין, ולכן:

חטאת העוף שמצינו שמביאים אותה אפילו כשאין טעם גמור להביא אותה, שהרי פעמים שהיא באה אף על הספק, לכן מביאים אותה אפילו כשנעקרה הנזירות למפרע, כיון שיש טעם כל שהוא, שהרי ציערה את עצמה מן היין -

אבל עולת העוף ואשם אינה מביאה, כיון שנעקרה הנזירות למפרע.

דתניא:

רבי אלעזר הקפר בריבי [גדול בדורו] אומר:

מה תלמוד לומר בנזיר שנטמא: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" ולשון "על הנפש", משמע שחטא בנפש אדם, ^[3] וכי באיזו נפש אדם חטא זה!?

אלא מפני שציער עצמו מן היין נקרא חוטא.

והלא דברים קל וחומר: ומה זה הנזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, וכמו שנאמר "אשר חטא", המצער עצמו מכל דבר ויושב בתענית על אחת כמה וכמה שנקרא "חוטא". ^[4]

תא שמע שבעל "מיגז גייז": דתניא בהדיא:

האשה שנדרה בנזיר, ושמעה חברתה ואמרה "ואני", ובא בעלה של ראשונה והיפר לה, היא הראשונה מותרת שהרי היפר לה בעלה, וחברתה אסורה כיון שאין ההפרה עוקרת את הנזירות למפרע.

רבי ^[5] שמעון אומר:

אם אמרה לה "הריני כמותיך", שתיהן מותרות.

כלומר: אם בשעת הנדר אמרה סתם "ואני" ואחר כך פירשה דבריה שלא נתכוונה לקבל על עצמה נזירות אלא אם כן לא תופר נזירותה של חברתה, אף היא מותרת. ^[6]

שמע מינה: בעל מיגז גייז! ^[7]

מי דמי התם כיון דאמר הרי עלי כבשר זבחי שלמים ואע"ג דמצי אכיל ליה בחוץ מיקדש קדיש ואיכא למי' מטעי טעי האי נודר וסבור שיכול להתפיס בשלמים לאחר זריקה ולכך אמר בצננא קא מתפיס. אבל הכא ליכא למטעי ולמי' דבצננא קמתפיס. והיה קשה להר"ם ע"ר פירוש שטה זו דבעי' למי' לי למר זוטרא דאע"ג דבעל מיעקר היה חברתה אסורה. דהיכא פשיטא ליה לתלמודא דאי מעקר עקר דחברתה שריא והיה מפרש דודאי מהך בריתא פשטי' דמיגז גייז ופליגא אברייתא דלעיל וה"ק מר זוטרא תפשוט מהכא בעיא דרמי בר חמא הרי עלי כבשר זבחי שלמים מהו. וס"ל דבעיא דרמי בר חמא הוי במתפיס לפני זריקה ואח"כ נזרק הדם כי מתפיס איניש בעיקר מתפיס כמו שהיה עתה. או דלמא בצננא מתפיס כיון שיודע שהדם עומד ליזרק וכיון דהזייה הכא דאי מגיז גייז חברתה אסורה ש"מ בעיקר מתפיס שגם היא יודעת שסופה יכולה לבוא לידי היתר ע"י הפרת הבעל. ומיהו קשה דבנדרים משמע דרמי בר חמא לאחר זריקה מהו וכל סוגייא דהתם מוכחא דלאחר זריקה (דמיא) [מיירי ומיהו י"ל] דאין זה מדברי רמי בר חמא דאיהו בסתם קא בעי אלא סוגייא דהתם ס"ל דלאחר זריקה קא בעי. ולכך כתבו בבעיא דרמי בר חמא לאחר זריקה מהו וסוגיא דהכא סברה דלפני זריקה קא בעי. וכה"ג אשכחן בבעיא דאומן קונה בשבח כלי דמפ' לה תלמודא פ' המקבל לענין עובר בבל תלין ובפ' הגוזל קמא מפ' לה בענין אחר. וכן בעיא דיש שנוי לצרורות מפ' לה תלמודא פ' כצד הרגל בכמה אנפי'. איכא דאמרי היינו דרמי בר חמא ואין לחלק ביניהם ואי אמרינן הכא דבעיקר מתפיס ה"ה בדרמי בר חמא ומבעיא ליה אי אמרה הריני נזירה בעקבך מי אמרינן בעקבך בסופך משמע וכשהפר לה בעלה גם זאת משמע או דלמא בעקבך הוי כמו בעקרך ואסורה. תא שמע האשה שנדרה בנזיר ושמע הבעל ואמר ואני איכול יכול להפר והשתא ס"ל כיון דביד הבעל להפר הוי כאילו אר בעקבך כי בו תלוי סוף נדרה. ואי ס"ד בעיקרא ליפר לה דידה ולוקים דידיה כי בהפרתה לא יתבטל נדרו אלא ודאי בכולא מילתא מיתפיס ואם יפיר לשלה גם נדרו בטל. ורמינהי הריני נזירה ואת ואמרה אמן שניהם אסורים ואם לאו שלא אמרה אמן שניהם מותרים שלא רצה להיות נזיר אם לא תהיה גם היא נזירה אמר רב יהודה תני ברישא מפר את שלה ושלו קיים. כדתנינ' במתני' ואע"ג דסיפא משמע שתלה נדרו בנדרה דאם לא גמרה שניהם מותרים. איכא למי' בודאי תלה נזירותו בקבלת נזירותה הלכך אם לא קבלה עליה גם הוא אינו נזיר אבל אם קבלה עליה לא תלה הפקעת נדרו בהפרתה. אפי' תימא כדקתני ברייתא ומתני' כגון דאמר לה הריני נזיר ואת [מאי] בתמיה כלו' דרך שאלה שאל לה ואת מה בדעתיך ולא שתלה נדרו בנדרה:

ת״ש האשה שנדרה בנזיר וניטמא ואח״כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף פי׳ אע״פ שלא הפרישה כיון שעברה וניטמא חייבת להביא חטאת העוף ואע״פ שהפר לה ואינה צריכה כפרה לא גמרי׳ הילכת׳ בחטאת העוף כ״א בחטאת בהמה ואינה מביאה עולת העוף דאין הכפרה תלוי׳ אלא בחטאת ולא בעולה ואשם לא מתיא דהילכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה ואינו קרב הילכך אינה מביאה אשם :

אי ס״ד בעל מיגז גייז היתי נמי עולת העוף פי׳ שהרי בשעת הטומאה נזירה הוות ונתחייבה בחטאת ועולה אבל אשם ודאי אינה יכולה להביא שאילו היתה מפרישתו לרעיי׳ הוה אזיל א״ו מיעקר עקר ומש״ה אינה מביאה עולת בהמה ומקשה ואלא מאי מיעקר עקר חטאת העוף נמי לא תיתי פי׳ דכיון דמיעקר עקר איגלאי מילתא דלא חטאה לכשניטמ׳ אלא ודאי מדמתיא מיגז גייז ומהדר לא לעולם מיעקר עקר והאי דמתיא חטאת העוף לא לכפר על עוון טומאה אלא על היין כר׳ אלעזר ומיהו לקמן מסקינן דמיגז גייז ומש״ה מתיא חטאת העוף דההיא שעתא דניטמאת נזירה הות וצריכה כפרה אבל עולה לא מתיא דכיון דהפר לה נפטרה מעולתה אך העיקר החטאת שעיקר הכפרה תלוי׳ בה מביאה ש״מ בעל מיגז גייז וכיון דאיפשוט דבעל מיגז גייז א״כ אם היתה שותה יין ואח״כ הפר לה בעלה לוקה ומש״ה אמרי׳ בנדרים בפ׳ נערה המאורסה בעל שאמר בלשון התרה כמו שאומר החכם לא אמר כלום דדוק׳ חכם מתיר את הקשר ע״י חרטה כאילו אינו ועוקרו מעיקרו מפני שהנודר מתחרט בו אבל בעל שמיפר בע״כ אע״פ שלא נתחרטה אינו מתיר קשר הנדר למפרע אלא מיכן ולהבא:

כרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר טהור חוטא הוא והא דכתב קרא בטמא מפני ששנה בחטא. הלכך בהך דנטמא מביא חטאת העוף כיון דקל הוא וגם כבר הפרישתה. והכא קראו לטמא חוטא דגבי בהמה אמרינן לעיל תמות אף על גב דמעקר עקר לפי שהיא באה על כפרה והיא צריכה שציערה. מכל מקום לא תקרב כיון שהפר לה דלא אשכחן חטאת בהמה על הספק. אבל העולה תקרב כיון שלא נטמא דבהפרה לא פקעה קדושה מינה כיון דלדורון הוא לכולי עלמא בנזיר טהור:

הא מני ר' אלעזר הקפר היא. ולכך מייתי חטאת העוף לכפרה אף על גב דמעקר עקר. ומכל מקום עולה לא מייתי דעולת העוף דנזיר טמא כיון דכתיב בה וכפר לאו דורון הוא. ואליבא דר' ישמעאל כדאוקימנא באידך פרקין. ומכל מקום חטאת העוף מייתי כדמפרש פרק קמא דנדרים משום דאשכחן דחטאת העוף דאתיא על הספק. ולקמן נמי דרשינן מקרא שהיא באה על הספק וגלי בה קרא דנקל להקריבה יותר משאר זבחים. ואל תתמה דלעיל אמר חטאת תמות ואוקימנא לה כר' אלעזר הקפר והכא נמי הוה לן למימר תמות. דאיכא הפרש דהתם בנזיר טהור שאינו צריך כל כך כפרה ולכך יש לנו להחשיבו כמו מתו בעליו או נתכפרו. אבל נזיר טמא בעי כפרה טפי כדפירשנו משום דשנה בחטא ולא הוי כנתכפרו בעליו:

אלמא בעל מיגז גייז. אף על פי שהוכחנו מהך ברייתא דכיון שאינה מביאה עולת העוף דמעקר עקר. הך ברייתא פליגא עלה. ונראה לי דאפשר ליישב דלא פליגא דאף על גב דמיגו גייז אינה מביאה עולת העוף דכתיב והזיר והביא אימתי והביא כשצריך להזיר. אבל זו שהופר נזרה אף על פי שנטמאת תחלה אינה צריכה להביא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא ואס"ד בעל מיגז גייז תייתי נמי עולת העוף כו'. והרמב"ם בפ"ט מהל' נזירות הלי"א פסק באמת דמביאה אף האשם. והיינו לפי מה דקי"ל דמיגז גייז וכ"מ בגמרא לעיל (יט). וצ"ע דבסוגיא דנדרים (פ"ג) מוכח דאליבא דאביי דאמר שם אין קרבן לחצי נזירות א"ש אפי' אי אמרינן מיגז גייז ע"ש היטב בר"ן. וכן מתורץ בזה יפה הק"ק שבתד"ה ת"ש ועיין בס' ב"ר:

תד"ה מר זוטרא. בנדרים משמע דמיבעי ליה לרמב"ח כגון דמחית בשר זבחי שלמים אחר כו' ואמר כו' כבשר ז"ש זה כו' כי אמר כבשר ז"ש זה אם דעת כו'. כצ"ל:

בא"ד ולעיל קאמר כו' מיעקר קא עקר איהי נמי כו'. כצ"ל:

בא"ד וי"ל ולומר דר"ל ומי דמי כו'. ר"ל כאילו היה כתוב ומי דמי בוי"ו:

בא"ד דלישנא כו' משמע דהפשיטות קיימא כדמייתי לעיל כו'. כצ"ל:

בא"ד אלא אמרינן ואני כמעיקרא כמו שהיא אסורה כו'. כצ"ל:

בא"ד אבל דרמב"ח כו' בשעת התיר אחר זריקת דמים. כצ"ל:

בא"ד וצ"ל דסוגיא דהכא כו' דקאמר כו' כבשר ז"ש קודם זריקה. כצ"ל. ור"ל דמיירי דבשעת נדרו עדיין לא נזרק הדמים:

תוד"ה פסח מיהא קעביד כו' וקשה דבפ' בתרא דיומא. נ"ב פלא גדול בעיני קושיתו זאת דודאי אכילה גסה לא שמה אכילה דמשו"ה פטור ביה״כ ואפ"ה בפסח יצא ידי חובת מצוה במה שאכל קודם שיאכל הרבה ממנו. וביוה"כ דפטור מיירי באכל סמוך לחשכה אחר סעודה המפסקת אכן אכל ביום אכילה גסה ודאי דחייב כיון שא"א לו לבוא לידי אכילה גסה אם לא ע"י אכילה ראוי' שקדמה לו ודוק. וקצת נ"ל ליישב דלישנא דר"י דייקי מדנקט לשם אכילה גסה ולא קאמר בלשון קצרה א' אכלו אכילה גסה ש"מ דר"י דקרי ליה פושע משום דאכל ליה לשם אכילה גסה אבל משום אכילה גסה עצמה לית לו בה דמ"מ אכילה שמה. ותדע דאכילה גסה אכילה היא שהרי אין הפסח נאכל אלא דוקא על השבע ולא משוי ליה ר"י לפושע משום האכילה הגסה אלא מחמת כוונתו הרע שאוכלו לשם אכילה גסה כמות שהיא ואין כוונתו לשם מצוה. ואהדרי ר"ל דפסח מיהת קעביד דלא איכפת במה שמכוון דהא קי"ל מצות אין צריכות כוונה וכיון דאכילה הויא נפיק בה. וש״מ לתרוייהו אכילה גסה חשובה אכילה משו"ה ק"ל דהא ע״כ אכילה גסה לא שמה אכילה. ובהכי ניחא נמי דקשה לכאורה עוד לקושית התוס' הלזו דמה ק״ל הא מרא דשמעתא דיוה"כ ר״ל הוא ולר"י דהתם משמע דלית ליה אלא בכוסס הוא דקרי מזיק אבל אוכל אפי' אכילה גסה שמא אכילה ודלמא הכא ר"ל אליבא דר"י קאמר לדידך דאית לך אכילה גסה שמא אכילה אין זה פושע אבל לדידיה לא ס״ל אלא ודאי דקושיתם היא גם אר"י ותירוצם פשיטא דאתי שפיר לפ"ז דודאי הכא שאין נפשו קצה אלא שאינו אוכל לתיאבון דמיירי בפסח שאינו נאכל כ"א על השובע ותקשי אטו מ״ה לקרייה ר"י פושע שאינו אוכל לתיאבון הרי מצותו בכך הוא אע״כ משום כוונתו וכדפרישית. כנלע״ד נכון מאד בדעת התוס':

ד״ה ללוט כו' כבר פירשו האומות. נ״ב אחר המבול:

(כב א תוספות) ד"ה ת"ש וכו' וזה דפלוגתא דתנאי הוא.—כאן נגמר דיבור זה, ומכאן מתחיל דיבור חדש: ר' שמעון אומר אם אמרה וכו'.

תנא נמי רישא סופגת. את הארבעים דאינה צריכה: האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח''כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף. דאפילו אמרינן דתיהוי כחטאת שמתו בעליה כיון דבעל מיעקר עקר לה לא אשכחן בה דתיזיל למיתה: ניתי נמי עולת העוף. ומאשם לא פריך דתייתי נמי אשם דאין אשם בא אלא במקום שצריך ליכנס בנזירות אחרת כי היכי דתיחול עליו נזירות בטהרה: הא מני. דתני אע''ג דתיעקר ליה נזירות מייתי ליה חטאת העוף: רבי אליעזר הקפר היא. דאמר דצריך כפרה על שציער עצמו מן היין: היא מותרת וחבירתה אסורה. דבעל מיגז גייז ומסיים הברייתא ר' שמעון אומר אם אמרה הריני כמותיך דמשמע אם נתקיים נזירותיך עלי לקיים ואם לאו לא וכיון שהפר לה בעלה לראשונה שתיהן מותרות:

הכי גרסי' ואי ס''ד מיגז גייז תייתי עולת העוף. וה''ה דאשם נמי איבעי לה לאתויי אלא נקט עולת העוף משום דחטאת העוף ועולת העוף בחד קרא כתיבי: הא מני ר''א הקפר בר רבי היא. פירוש לעולם מיעקר עקר ולכך אינה מביאה עולת העוף וחטאת העוף מייתא משום דאתיא על הספק והכי איתא בפ''ק דנדרים (דף י) והשתא מסקינן דבעל מיעקר עקר וקשה מאי שנא הכא מייתי כולה מילתא דר' אלעזר הקפר ולעיל לא מייתי לה דקאמר לעולם מיעקר עקר וכיון דצריכה כפרה הוה [וכו' ע''כ נראה דגרסי'] הכי וכיון דלא צריכה כפרה הוה ליה כחטאת שמתו בעליה והכי פירושו לעולם [מיעקר] עקר ומ''מ כיון שהקדישתה לא נפקא לחולין וכי היפר לה הוה לה כחטאת שמתו בעליה אי נמי לגירסת הספרים נמי ניחא דלעיל לא עבדינן מכל וכל כר' אלעזר דאין קרב אבל הכא דקרב מייתי שפיר מילתא דרבי אלעזר דהוי כוותיה מכל וכל: תא שמע דתניא בהדיא היא מותרת וחבירתה אסורה אלמא דבעל מיגז גייז. וקצת קשה דלעיל פשיט מדמביאה חטאת ולא עולה דמיעקר קעקר ועתה מהדר למיפשט דבעל מיגז גייז אין זה שיטת הש''ס וי''ל דההיא אוקימנא ליה כר' אלעזר הקפר והך רבנן ומייתי לזה דפלוגתא דתנאי היא דר''ש אמר אם אמרה הריני כמותיך שתיהן מותרות דמשמע הריני כמותיך לכל דרכיך ולכשתותר אהיה גם אני מותרת ותימה כיון שקיבלה נזירות וחל עליה איך תהיה מותרת בהתרת חבירתה כיון דמיגז גייז הא אין נזירות לחצאין ואילו אמר הריני נזיר היום ולמחר איני נזיר הוי נזיר שלשים יום דאין נזירות פחות מל' יום כדתנן בפרק קמא (לעיל ה.) ואומר ר''י דהכי איתא בתוספתא (פ''ג) ולא נתכוונתי להיות אלא כמותיך שתיהן מותרות אם אמרה הכי משום דמשמע ליה לר''ש דהכי קאמרה לה אם סופך שתהיה מותרת לא יחול עלי נזירות כל עיקר ור''ש לא בא לפלוגי על מלתא דת''ק אלא להוסיף עליה וגם ת''ק מודה ליה ואומר מהר''ף נ''ע דלר''ש אפי' ואני לבד מפרשינן למילתא הכי כאילו אמרה בפי' לא [נתכוונתי] אלא להיות [כמותיך] ובהא פליגי רבנן ור''ש: . מר זוטרא בריה דרב מרי אמר היינו דרמי בר חמא דבעי רמי בר חמא הרי עלי כבשר זבחי שלמים מהו כי מתפיס אינש במעיקרא מתפיס או לא. בנדרים (דף יא:) משמע ליה דמיבעיא ליה לרמי בר חמא אחר שנזרקו הדמים ואמר ככר זה עלי כבשר זבחי שלמים ובשר שלמים קודם זריקה אסור באכילה ואחר זריקה מותר באכילה ומיבעיא ליה כי אמר ככר זה עלי כבשר זבחי שלמים אם דעת הנודר לומר כמו שהיה בשר זבח שלמים מעיקרא קודם זריקה והככר אסור או שמא דעתו כבשר שלמים השתא אחר זריקה דשרי וגם הככר יהיה מותר ובשמעתין יש מפרשים דמר זוטרא בריה דרב מרי בעי למידחי הפשיטותא שפשט הש''ס מברייתא דתניא להדיא היא מותרת וחבירתה אסורה ופשיט דנימא מיגז גייז והשתא מר זוטרא דחי לעולם מיעקר עקר כדאסיקנא מההיא דמביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף וחבירתה דאסורה היינו משום דבמעיקרא מיתפסה כלומר מיתפסה נפשה להיות כמותה עד שלא יפר לה בעלה שהיא אסורה ובאותו איסור דעתה לנדור ולעמוד אפי' יפר בעלה ויעקור נדרה למפרע כדאשכחן דרמי בר חמא מבעיא ליה הכי אי אמרינן כבמעיקרא מתפיס וקשה טובא להאי פירושא חדא דרמי בר חמא לא פשיט לי' דבמעיקרא קמתפיס ועוד דהתם בבעי' דרמי בר חמא הזריקה אינה מתרת הבשר אלא מזריקה ואילך ולא למפרע והתם ודאי אי אמר כמעיקרא מתפיס אסור אבל גבי הפרה דבעל אי מיעקר קעקר אפי' אם אמרת כמעיקרא מתפיס חבירתה היה לה להיות מותרת שהרי הנדר כאילו לא חל מעולם ועוד דמאי שנא ממתני' דקתני כי הותר הראשון הותרו נמי כולם משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו [והכא] בעינן למימר אפי' אם הבעל עקר הנדר מעיקרו חבירתה אסורה [וזה] מצינן ליישב בדוחק ולומר כי החכם אינו מתיר אלא בפתח וחרטה [ומשוה] ליה לנדר טעות מעיקרא והלכך כשהתיר הראשון הוי כאילו לא היה הנדר הזה מעולם כלל הלכך הותרו כולם אבל הבעל מיפר לאשתו בלא חרטה ופתח מגזירת הכתוב הלכך אפי' אי מיעקר קעקר לענין זה חשיב כאילו נשאר עליה נדר קצת וחבירתה אסורה ודוחק וע''ק דהשתא מר זוטרא בעי למימר אפי' אי בעל מיעקר קעקר תיתסר חבירתה ולעיל קאמר הש''ס בפשיטותא למאי נפקא מינה לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חבירתה ואמרה ואני אי אמרת מיעקר קא עקר. (איהי) נמי אישתראי נמצא מר זוטרא סותר ההיא סוגיא וע''ק דבתר הכי כי דחי מי דמי התם כיון דאמר הרי עלי כבשר זבחי שלמים וכו' לא אתא הדחייה שפיר להאי פירושא דהסברא הפוכה ויש ליישב ולומר דר''ל ומי דמי וכולה מילתיה דמר זוטרא היא ולשון נזיר משונה הוא כלומר אע''ג (דהכא) [דהתם] הבעיא אינה פשוטה הכא ודאי יש לנו לומר בפשיטות דבמעיקרא קמתפיס (דמי) ודוחק ועוד מה לנו להביא הבעיא דרמי בר חמא [דל] מהכא הבעיא יש לנו לומר דבמעיקרא קמתפיס כדמפרש ואזיל ויש ליישב בדוחק דמשום הכי הביא הבעיא להודיענו הסברא דבמעיקרא קמתפיס דאי [לאו שמעינן] בעלמא הא סברא לא נאמר לה הכא דבמעיקרא קמתפיס וע''ק דלישנא דתניא בהדיא [משמע] הפשיטות קיימא כדתניא לעיל (דף כא.) נמי תניא בהדיא וקאי ולכן נראה להר''ם לפרש דמר זוטרא לא דחי הפשיטות אלא קיימא דבעל מיגז גייז וקאמר היינו דרמי בר חמא כלומר תפשוט מהך ברייתא בעי' דרמי בר חמא דכי היכי דאמרי' דחבירתה אסורה כי אמרה ואני אלמא במעיקרא מתפיס אע''ג דחבירתה יודעת שזאת האשה יכולה לבא לידי היתר ע''י שיפר בעלה אלא אמרי' ואני כמעיקרא כמו שאמרה אסורה עכשיו אהיה גם אני ה''נ נימא כשאמר ככר זה כבשר זבח שלמים דבעי למימר כקודם זריקה אך קשה דמי דמי דודאי גבי אשה אמרי' דדעתה אמעיקרא משום דבשעת איסור חבירתה נדרה ואמרה ואני אבל דרמי בר חמא הנודר נודר בשעת היתר אחר זריקת דמים ואמאי נימא דדעתיה אמעיקרא וצ''ל דסוגיא [דהכא] ס''ל דבעיא דרמי בר חמא נמי איירי בכה''ג דקאמר הרי ככר זה כבשר זבח שלמים קודם זריקה ובהכי פליגי סוגיא דידן אסוגיא דנדרים התם דקאמר הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים. (הגה''ה) דאיכא למימר דלאחר זריקת דמים דהתם בגמרא אינה מלישנא דרמי בר חמא דרמי בר חמא לא אמר יותר אלא הרי עלי כבשר זבחי שלמים מהו וע''כ מפרש הש''ס לאחר זריקה שמתפיס אחר זריקה ויכול להיות דלפני זריקה שאלה וכן סובר סוגיא דהכא וכן מפרש בבעיא דאומן קונה בשבח כלי דמפרש לה הש''ס בפ' המקבל (ב''מ קיב.) לענין עובר בל תלין ובפרק הגוזל קמא (ב''ק צט.) בע''א וכן בפ''ב דב''ק (דף יט.) דיש שינוי לצרורות הש''ס מפרש בכמה פנים הבעיא איך נשאלה למלתא בבית המדרש בעת קדמונים (הגה''ה) ודחי הש''ס דלא תפשוט הא מהך ברייתא דלא דמי דהתם כיון דאמר הרי עלי כבשר זבחי שלמים אע''ג דלאחר שנזרקו הדמים מצי אכיל ליה בחוץ מיקדש קדיש כלומר אכתי יש קדושה בבשר לענין דאסור לאכול חוץ לירושלים וה''ה דמצי למימר דאית בה קדושה לענין טומאת הגוף דאסור לאכול בשר שלמים בטומאת הגוף וכן חוץ לזמנן וחדא מנייהו נקט כלומר התם איכא למימר אם במעיקרא מתפיס בקודם זריקה או לאחר זריקה לפי שהאדם טועה לימא אחרי שיש בבשר קדושה גם אחר זריקה לענין חוץ שייך לאתפוסי ביה ולכך איכא לספוקי אם דעתו אמעיקרא או אחר אבל הכא זאת האשה שאמרה ואני יש לנו לומר דודאי ר''ל דדעתה אמעיקרא ליתפס וליאסר בקודם שיפר לה בעלה דאי ס''ד בציננא מתפיס הא הפר לה בעלה פי' ציננא אחר ההפרה אחר שנצטנן והלך לו האיסור ע''כ י''ל דבמעיקרא קמתפיס בקודם שהיפר לה בעלה ואי [בציננא] לאיתפוסי א''כ אין כאן איסור כלל ובמה תיטעי להתפיס אחר ההפרה אבל בשלמים טועה להתפיס גם אחר זריקה לפי שיש קדושה גם בבשר אחר זריקה לענין חוץ וכמה מילי דפרישית: