נזיר כג ע"ב

ומדינים כבריח ארמון אח נפשע מקרית עוז זה לוט שפירש מאברהם ומדינים כבריח ארמון שהטיל מדינים כבריחין וארמון {דברים כג-ד} לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' דרש רבא ואיתימא רבי יצחק מאי דכתיב {משלי יח-א} לתאוה יבקש נפרד ובכל תושיה יתגלע לתאוה יבקש נפרד זה לוט ובכל תושיה יתגלע שנתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דתנן עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם אמר עולא תמר זינתה זמרי זינה תמר זינתה יצאו ממנה מלכים ונביאים זמרי זינה נפלו עליו כמה רבבות מישראל אמר ר''נ בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן אלא אימא כמצוה שלא לשמה דכתיב {שופטים ה-כד} תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך מאן נשים שבאהל שרה רבקה רחל ולאה א''ר יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה שנאמר {שופטים ה-כז} בין רגליה כרע נפל שכב וגו' והא קא מתהניא מבעילה דיליה א''ר יוחנן כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים שנאמר {בראשית לא-כט} השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע בשלמא רע שפיר אלא טוב אמאי לא אלא לאו ש''מ טובתו רעה היא ש''מ: גופא אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן שבשכר מ''ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות וא''ר יוסי בר' חנינא רות בת בנו של עגלון מלך מואב היתה א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן מנין שאין הקב''ה מקפח אפי' שכר שיחה נאה דאילו בכירה דקריתיה מואב א''ל רחמנא {דברים ב-ט} אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה מלחמה הוא דלא אבל צעורי צערינן ואילו צעירה דקריתיה בן עמי אמר ליה {דברים ב-יט} אל תצורם ואל תתגר בם אפילו צעורי לא תצערינן כלל א''ר חייא בר אבין א''ר יהושע בן קרחה לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - ב

"אח נפשע מקרית עוז":

[אח:] זה לוט בן אחיו של אברהם, [שנפשע - פירש - מקרית עוז: "עוז" נדרש כמו "עז", והיינו קשה כצור] שפירש מאברהם שנקרא "צור", שנאמר [ישעיה נא א]: "הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם".

"ומדינים כבריח ארמון":

שהטיל מדינים [מדנים] בינו ובין ישראל ^[1] כבריחין וארמון כבריחין שנועלים את הארמון, שהחיצונים אינם יכולים ליכנס לפנים, וכך אין עמוני ומואבי יכולים להתערב בישראל שנאמר: ^[2] "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'".

דרש רבא ואיתימא רבי יצחק:

מאי דכתיב [משלי יח א]: "לתאוה יבקש נפרד ובכל תושיה יתגלע"?

"לתאוה - של עבירה - יבקש נפרד": זה לוט שנפרד מאברהם וביקש תאוה, וכמו שנאמר: הפרד נא מעלי וגו'. וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן, ומה ראה שם: תאוה, וכמבואר לעיל עמוד א' שכל הפסוק כולו על שם עבירה נאמר.

"ובכל תושיה [בכל התורה, בתורה שבכתב ובעל פה] יתגלע [לשון גילוי] ", שנתגלה קלונו שבא על בנותיו בבתי כנסיות [שקורין בהם בתורה שבכתב], ובבתי מדרשות [הדורשים תורה שבעל פה].

שנאמר בתורה שבכתב: לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'.

דתנן בתורה שבעל פה: "עמוני ומואבי אסורין, ואיסורן איסור עולם".

אמר עולא:

תמר זינתה ^[3] וזמרי זינה, ^[4] מה בין זה לזה?

תמר זינתה ונתכוונה לשם מצוה כדי להעמיד זרע מיהודה הצדיק, וכמו שנאמר: כי ראתה כי גדל שלה - בנו של יהודה - והיא לא ניתנה לו לאשה, ויצאו ממנה מלכים היא מלכות בית דוד שבא מפרץ בנה של תמר, ^[5] ונביאים, שהרי אמוץ [אביו של ישעיה הנביא] היה נביא, ^[6] ואמוץ ואמציה המלך שהיה מזרע דוד אחים היו.

ואילו זמרי זינה לשם עבירה, ונפלו עליו כמה רבבות מישראל, שנאמר: "ויהיו המתים במגפה עשרים וארבעה אלף". ^[7]

אמר רב נחמן בר יצחק:

גדולה עבירה לשמה [עבירה הנעשית לשם מצוה] ממצוה שלא לשמה -

עד שלא סיימה הגמרא להביא את כל דבריו, מקשה הגמרא עליו שאמר, שעבירה לשמה גדולה ממצוה שלא לשמה, ואם כן משמע שמצוה שלא לשמה אינה חשובה:

והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן!? ^[8]

אלא אימא: גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה! ^[9]

דכתיב בשירת דבורה וברק בן אבינועם אחר מות סיסרא: ^[10]

"תבורך מנשים יעל, אשת חבר הקיני מנשים באוהל תבורך. מים שאל חלב נתנה בספל אדירים הקריבה חמאה. ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים והלמה סיסרא מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו. בין רגליה כרע נפל שכב [לשון ביאה הוא] בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד".

ויעל עשתה עבירה ונתכוונה לשם מצוה, כדי להתיש את כחו של סיסרא שתוכל להורגו.

מאן "נשים שבאוהל" שרה רבקה רחל ולאה. ^[11]

אמר רבי יוחנן:

שבע בעילות בעל אותו רשע [סיסרא] באותה שעה:

שנאמר שבע פעמים לשון כריעה נפילה ושכיבה: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד".

ומקשינן: והא קמתהניא מבעילה דידיה [והרי נהנתה יעל מן העבירה] ולמה הכתוב משבחה!? ^[12]

אמר תירץ רבי יוחנן:

כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים, שנאמר בדברי הקב"ה ללבן כשרדף אחר יעקב: "השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע" -

ולכאורה תיקשי: בשלמא "רע" שפיר ציוה אותו הקב"ה שלא ידבר עם יעקב, אלא "טוב" אמאי לא ידבר עם יעקב!?

אלא לאו שמע מינה: טובתו של לבן רעה היא אצל יעקב, כי שמא יזכיר בתוך דבריו שם עבודה זרה, והתורה אמרה: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך", כלומר: לא יישמע על ידך שם אלהים אחרים אפילו מפי אחרים.

שמע מינה שרעה היא אצל צדיקים, והטעם ביעל משום שהטיל בה זוהמא. ^[13]

גופא: אמר רב יהודה אמר רב:

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן.

שבשכר ארבעים ושתים קרבנות ^[14] שהקריב בלק הרשע שלא לשמן אלא כדי שיוכל בלעם לקלל את ישראל, זכה ויצאה ממנו רות שהיתה אמה של מלכות; הרי שקיבל שכר אפילו על מצוה שלא לשמה. ^[15]

ומנין שיצאה רות מבלק מלך מואב?

ואמר רבי יוסי ברבי חנינא: רות בת בנו [כלומר מזרעו] של עגלון מלך מואב היתה, ועגלון היה מזרעו של בלק שהיה מלך מואב.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

מנין שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה?

דאילו בתו הבכירה של לוט דקריתיה [שקראה את שמו של בנה שנולד מאביה] "מואב" [כמו "מאב"] -

אמר ליה רחמנא למשה [דברים ב ט]: "ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה", מלחמה הוא דלא, אבל צעורי צעריה [רק מלחמה אל תעשה עמו, אבל תצערנו].

ואילו בתו הצעירה של לוט דקריתיה "בן עמי", אמר ליה הקב"ה למשה [דברים ב יט]: "וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם", ומשמע: אפילו צעורי לא תצערינהו כלל.

אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה:

לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה להתעבר מאביהן -

הערות

^[1] א. נתבאר על פי רש"י בהוריות; ובחידושי רבי מאיר שמחה הוסיף ש"החיצונים" היינו עמון ומואב אינם יכולים לבוא בישראל, אבל הפנימיים היינו ישראל, מותרים בעמונית ומואבית. אבל התוספות משמע שה"מדינים" אינו בין לוט לבין ישראל, אלא: על ידי ריב שהיה בין לוט ובין אברהם, כדכתיב בבראשית יג ז: [ויהי ריב בין רועי אברם ובין רועי מקנה לוט וגו'. ויאמר אברם]: אל נא תהי מריבה ביני ובינך [וגו'. הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי וגו'. וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן וגו'], ועל ידי כן נכשל בבנותיו, ונעשה כבריחים שנועלין את הארמון. ב. מדברי הגמרא כאן ובהמשך הגמרא, נראה שעמון ומואב נאסרו על ישראל גם מטעם שנולדו מזנות, וראה במהרש"א בהוריות; ואלם ראה מה שכתב ב"ברכת ראש, הביאו ב"ארזי הלבנון" אות נט. ג. רש"י במשלי פירש לפשוטו של מקרא: "אח נפשע מקרית עוז, יש אח נפשע מאחיו, ומאבד במרדו קרית עוז, כגון לוט באברהם, עשו ביעקב".

^[2] בהוריות הגירסא היא: שנאמר וכו'.

^[3] בראשית [פרק לח]: "ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר. ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימיתהו ה'. ויאמר יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אותה וגו'. וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו. ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך עד יגשל שלה בני וגו'. ויוגד לתמר לאמר הנה חמיך עולה תמנתה לגוז צאנו. ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה כי ראתה כי גדל שלה והיא לא ניתנה לו לאשה. ויראה יהודה וגו' ויט אליה אל הדרך וגו' ויבוא אליה ותהר לו. וגו'. ויהי בלדתה ויתן יד וגו'. ויהי כמשיב ידו, והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ ויקרא שמו פרץ". וראה מה שביאר המהרש"א בהוריות י', למה ייחס הזנות לתמר ולא ליהודה.

^[4] במדבר [פרק כה]: וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. וגו'. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל. וגו'. והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית וגו'. וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. ויבא אחר איש ישראל אל הקובה וידקור את שניהם וגו' ותעצר המגפה מעל בני ישראל. ויהיו המתים במגפה עשרים וארבעה אלף. וגו'. ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני.

^[5] וכמו שנאמר בסוף מגילת רות: ויקח בועז את רות ותהי לו לאשה ויבוא אליה ויתן ה' לה הריון ותלד בן. וגו'. ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד. ואלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון. וחצרון הוליד את רם ורם הוליד את עמינדב. ועמינדב הוליד את נחשון ונחשון הוליד את שלמה. ושלמון הוליד את בועז ובועז הוליד את עובד. ועובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד.

^[6] שכך קבלה בידינו שכל נביא שנזכר בשמו ובשם אביו כמו "ישעיהו בן אמוץ", אף אביו נביא היה.

^[7] כלומר: באותו ענין שזמרי זינה עם בנות מואב נפלו כמה רבבות מישראל, אבל אדרבה בעקבות מעשה זמרי וקנאת פנחס נעצרה המגפה, כמבואר בפסוקים שהובאו לעיל בהערה.

^[8] א. לשון הרא"ש הוא: "מכלל דמצוה שלא לשמה גרעה, ומדקאמר מתוך שלא לשמה בא לשמה אלמא שממילא שמתוך כך בא לעשות מצוה לשמה". ב. הקשו התוספות ממה שאמרו בברכות יז א: העוסק במצוה שלא לשמה נוח לו שלא נברא! ? ותירצו: דהתם מיירי שעוסק בתורה שלא לשמה לקפח אחרים, והכא קאמר שעוסק בתורה שלא לךשמה להתגדר ולקנות שם.

^[9] לשון הרא"ש הוא: "אימא גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה דתרווייהו מעלי".

^[10] שופטים [ד כב]: וסיסרא נס ברגליו אל אוהל יעל אשת חבר הקיני כי שלום בין יבין וגו'. ותצא יעל לקראת סיסרא ותאמר אליו סורה אדוני סורה אלי אל תירא ויסר אליה האהלה ותכסהו בשמיכה. וגו' ותקח יעל אשת חבר את יתד האוהל ותבוא אליו בלאט ותתקע את היתד ברקתו ותצנח בארץ והוא נרדם ויעף וימת.

^[11] בכולן מצאנו לשון "אהל": בשרה נאמר [בראשית יח ט]: "ויאמרו אליו [המלאכים לאברהם]: איה שרה אשתך ויאמר הנה באוהל". ברבקה נאמר [בראשית כד סז]: "ויביאה יצחק [לרבקה] האהלה שרה אמו". ברחל ולאה נאמר [בראשית לא לג]: "ויבא לבן באהל יעקב וגו' ויצא מאהל לאה ויבוא באהל רחל".

^[12] כתבו התוספות: אין להקשות שתיהרג ואל תעבור, כי היא "קרקע עולם". א. ולכאורה דבריהם צריכים ביאור: מה ענין "תיהרג ואל תעבור" ליעל, שהיא הרי לא היתה בסכנת חיים! ? והביאור הוא: אם היה על המעשה שלה דין "יהרג ואל יעבור", והיינו שאינה נדחית מפני פיקוח נפש, אם כן היה אסור לה לעבור כדי להציל את ישראל. ב. מפשטות לשונם נראה, שלאשה מותר ליזום שתיבעל כדי להציל אפילו את עצמה בלבד ולאו דוקא את כל ישראל, ובדבר זה האריכו האחרונים.

^[13] נתבאר על פי הגמרא ביבמות [קג ב] שהביאו התוספות; ולפי זה אין הגמרא מביאה מלבן אלא שפעמים טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, אבל אין זה כלל, ובכל אחד טעם משלו.

^[14] במדבר [פרק כג א]: "ויהי בבקר ויקח בלק את בלעם, ויעלהו במות בעל, וירא משם קצה העם. ויאמר בלק אל בלעם בנה לי בזה שבעה מזבחות, והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים. ויעש בלק כאשר דבר בלעם, ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח", [פר ואיל לכל מזבח, הרי ארבע עשרה קרבנות]. [כג יד]: "ויקחהו שדה צופים ראש הפסגה, ויבן שבעה מזבחות, ויעל פר ואיל במזבח", [הרי עשרים ושמונה קרבנות]. [כג כח]: "ויקח בלק את בלעם ראש הפעור הנשקף על פני הישימון. ויאמר בלעם אל בלק, בנה לי בזה שבעה מזבחות, והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים. ויעש בלק כאשר אמר בלעם, ויעל פר ואיל במזבח", [הרי ארבעים ושתים קרבנות].

^[15] התוספות לעיל בד"ה "שמתוך" כתבו [והובא בהערה לעיל], שהעוסק במצוות כדי לקפח אחרים נוח לו שלא נברא, ולא נאמרו על זה דברי רב יהודה, ואם כן צריך ביאור וכי אטו בלק עדיף ממי שעוסק במצוה כדי לקפח אחרים! ? והיה מקום לומר שהעושה מצוה כדי לקפח אחרים אין כוונתו לה' כלל, אבל בלק כוונתו היתה לה' כדי שייטב ח"ו בעיני הקב"ה לקלל את ישראל; והמהרש"א בחידושי אגדות בהוריות פירש, שעיקר מטרת בלק בקללה היתה מפני שפחד מבני ישראל, וזה כמו לקנות שם לעצמו.

ומדינים כבריח ארמון" (משלי יח, יט)? "אח נפשע מקרית עז" זה לוט שנקרא אחי אברהם ("וישמע אברהם כי נשבה אחיו". בראשית יד, יד ועוד) שפירש מאברהם, "ומדינים כבריח ארמון" שהטיל מדינים (=מדנים, מריבה) בין ישראל לבני לוט כבריחין וארמון, כבריחים שנועלים דלתות ארמון ואין יכולים הנמצאים בחוץ להיכנס פנימה, וכך נאסרו בני עמון ומואב שהם בני לוט מלבוא בקהל ישראל. והוא שנאמר "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כג, ד).

ובאותו ענין דרש רבא ואיתימא [ויש אומרים שדרש זאת] ר' יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע" (משלי יח, א)? "לתאוה יבקש נפרד" — זה לוט שנפרד מאברהם, "ובכל תושיה יתגלע" — שנתגלה לבסוף קלונו בבתי כנסיות שקוראים בהם בתורה על מעשיו, ובבתי מדרשות, ששונים בהם את דין צאצאיו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: עמוני ומואבי אסורין לבוא בקהל לשאת אשה מישראל, ואיסורן איסור עולם.

א אגב הדברים האמורים בבנות לוט שעשו זנות מתוך כוונה של מצוה, מביאים מה שאמר עולא: תמר זינתה, שבא עליה יהודה חמיה כזונה (ראה בראשית פרק לח), וגם זמרי בן סלוא זינה עם המדיינית (ראה במדבר פרק כה) ולכאורה מעשיהם שווים, אלא

תמר שזינתה לשם מצוה, להעמיד זרע — יצאו ממנה מלכים מלכי בית דוד, שבאו מפרץ בנה (ראה רות ד, יח-כב) ונביאים כגון ישעיהו. ואילו זמרי שזינה לעבירה — נפלו עליו (בגללו) כמה רבבות מישראל, עשרים וארבעה אלף במגיפה (במדבר כה, ט). ללמד שהכל תלוי בכוונה.

אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה לשמה, כלומר, עבירה שנעשית לשם שמים, ממצוה שנעשית שלא לשמה. ומקשים: האם יש לדמות מצוה שלא לשמה לעבירה? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן, ואיך אפשר לומר שעבירה לשמה גדולה יותר?

אלא תקן הלשון וכך אימא [תאמר]: עבירה לשמה היא כמצוה שלא לשמה. וראיה לדבר ממה דכתיב [שנאמר]: "תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תברך" (שופטים ה, כד). ופירשו: מאן [מי הן] אלו הנשים שבאהל — שרה רבקה רחל ולאה, ללמד שביאה זו של עבירה שנבעלה יעל לסיסרא לשם שמים, על מנת להרוג אותו בסופו של דבר, היא כמו הביאות שעשו האמהות. ומנין לנו שאכן עברה יעל אותה עבירה?

שאמר ר' יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע (סיסרא) את יעל באותה שעה, שנאמר: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד

"(שופטים ה, כז) שבכל פעם שנאמר בפסוק זה "כרע" או "נפל" או "שכב" רמז הוא לביאה נוספת שבא עליה. ושואלים: והא קא מתהניא [והרי נהנתה] על כל פנים כמי שעשתה רק לשם שמים מבעילה דיליה [שלו] ולמה משבחה הכתוב? אמר ר' יוחנן: כל טובתן של רשעים, כלומר, דבר טובה שעושים רשעים — אינה אלא רעה אצל צדיקים, ובוודאי שלא נהנתה מדבר זה. ומנין אנו למדים זאת?

שנאמר ללבן הארמי כאשר רדף אחרי יעקב: "השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע" (בראשית לא, כד), ויש לשאול: בשלמא [נניח] לדבר רע — שפיר [יפה] ומובן מדוע נצטווה שלא ידבר אתו, אלא טוב אמאי [מדוע] לא ידבר אתו? אלא, לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שאפילו טובתו של לבן רעה היא בעיני יעקב. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב גופא [לגופה] של המימרה שנאמרה קודם בקיצור, מביאים אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן. וראיה לדבר — שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק הרשע, שלא עשה לשם שמים אלא כדי לקלל את ישראל — מכל מקום זכה ויצאה ממנו רות שנתגיירה לשם שמים, ואף יצא ממנה דוד מלך ישראל. וכיוצא בדבר אמר ר' יוסי בר' חנינא: רות, בת בנו של עגלון מלך מואב היתה, והוא היה מבניו של בלק מלך מואב.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מקפח אפילו שכר שיחה נאה, כלומר, שאפילו על אמירת דברים בלשון נקיה מקבל אדם שכר על כך, שאילו הבת הבכירה של לוט דקריתיה [שקראה לו לבנה] מואב, שבשמו נרמז במפורש שנולד לה מן האב אמר ליה רחמנא [אמרה לו התורה] למשה "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב, ט) ונדייק: מלחמה הוא שלא הותרה, אבל צעורי צערינן [לצער, מותר לנו לצער אותם],

ואילו הבת הצעירה דקריתיה [שקראה לו לבנה] בן עמי, שרמזה שהוא בן המשפחה, ולא אמרה במפורש שהוא בן אביה על זרעה. אמר ליה [לו] למשה: "אל תצרם ואל תתגר בם" (דברים ב, יט) לומר: אפילו צעורי [לצער], לא תצערינן [תצערם] כלל.

אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שכן בשכר לילה אחת שקדמתה הבת הבכירה לצעירה וכוונתה היתה למצוה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and their contentions are like the bars of a castle” (Proverbs 18:19)? “A brother offended is harder to be won than a strong city,” this is Lot, called Abraham’s brother (see Genesis 14:14), who separated from Abraham. “And their contentions are like the bars of a castle,” this is because Lot brought contention between the Jewish people and his own descendants like bars, which lock the gates of a castle. Just as no one can enter a locked castle, so too Lot’s descendants, Ammon and Moab, were prevented from joining the Jewish people, as it states: “An Ammonite and a Moabite shall not enter into the assembly of the Lord” (Deuteronomy 23:4).

On the same issue, Rava expounded a verse homiletically, and some say it was Rabbi Yitzḥak: What is the meaning of that which is written: “He who separates himself seeks his own desire, and snarls against all sound wisdom” (Proverbs 18:1)? “He who separates himself seeks his own desire,” this is Lot, who separated from Abraham. “And snarls [yitgala] against all sound wisdom,” this too describes Lot, as his shame was eventually revealed [nitgala] in the synagogues, when his actions recorded in the Torah are read in public, and in the study halls, where the halakhot of his descendants are taught. As we learned in a mishna: An Ammonite and a Moabite are prohibited from entering the congregation by marrying a Jewish woman, and their prohibition is permanent.

§ In relation to the preceding discussion with regard to the daughters of Lot, who acted in a wanton manner for the sake of a mitzva, the Gemara cites that which Ulla said: Tamar engaged in licentious sexual intercourse with her father-in-law, Judah (see Genesis, chapter 38), and Zimri ben Salu also engaged in licentious sexual intercourse with a Midianite woman (see Numbers, chapter 25).

Yet despite the similarity between their actions, Tamar engaged in licentious sexual intercourse for the sake of a mitzva, to have children, and therefore she merited that kings of the House of David descended from her. King David’s lineage traces back to Tamar’s son Peretz (see Ruth 4:18–22). And she also merited to be the ancestor of prophets, e.g., Isaiah, who was related to the royal family. Conversely, with regard to Zimri, who engaged in licentious sexual intercourse for the purpose of a transgression, several multitudes of Israel fell due to him; twenty-four thousand in a plague (see Numbers 25:9). This shows that a great deal depends on one’s intentions.

§ Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Greater is a transgression committed for its own sake, i.e., for the sake of Heaven, than a mitzva performed not for its own sake. The Gemara questions this comparison: But didn’t Rav Yehuda say that Rav said: A person should always occupy himself with Torah and mitzvot even not for their own sake, as it is through acts performed not for their own sake that good deeds for their own sake come about? How, then, can any transgression be considered greater than a mitzva not for the sake of Heaven?

Rather, one must emend the above statement and say as follows: A transgression for the sake of Heaven is equivalent to a mitzva not for its own sake. The proof is as it is written: “Blessed above women shall Yael be, the wife of Hever the Kenite, above women in the tent she shall be blessed” (Judges 5:24), and it is taught: Who are these “women in the tent?” They are Sarah, Rebecca, Rachel, and Leah. Yael’s forbidden intercourse with Sisera for the sake of Heaven is compared to the sexual intercourse in which the Matriarchs engaged.

The Gemara asks: How is it derived that Yael engaged in sexual intercourse with Sisera? As Rabbi Yoḥanan said: That wicked one, Sisera, engaged in seven acts of sexual intercourse with Yael at that time, as it is stated: “Between her feet he sunk, he fell, he lay; between her feet he sunk, he fell; where he sunk, there he fell down dead” (Judges 5:27). Each mention of falling is referring to another act of intercourse.

The Gemara asks: But Yael at least enjoyed the sexual intercourse with him; why is the verse so effusive in her praise? Rabbi Yoḥanan said: All the good of the wicked, i.e., anything good received from wicked people, is nothing other than evil for the righteous, and therefore she certainly derived no pleasure from the act.

The Gemara asks: From where is this principle derived? As it is stated in the verse that God warned Laban the Aramean, when he was chasing Jacob: “Guard yourself from speaking to Jacob, from good to evil” (Genesis 31:24). Granted, with regard to the warning against speaking evil, it is fine that Laban was warned not to harm Jacob. However, why shouldn’t he say anything good to Jacob? Rather, must one not conclude from this verse that even Laban’s good is bad in Jacob’s eyes? The Gemara concludes: Learn from this that it is so.

§ The Gemara returns to analyze in greater detail the above matter itself. Rav Yehuda said that Rav said: A person should always occupy himself with Torah and mitzvot even not for their own sake, as through these acts performed not for their own sake, good deeds for their own sake come about. The proof for this is that in reward for the forty-two offerings that the wicked Balak sacrificed (see Numbers, chapter 23), although he did not do so for the sake of Heaven but to facilitate the cursing of the Jewish people, nevertheless he merited that Ruth descended from him. Not only was he the forebear of a righteous convert, but also of King David. And this is as Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: Ruth was the daughter of the son of Eglon, king of Moab, who descended from Balak, king of Moab.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, does not deprive one of even the reward for proper speech, i.e., for speaking in a refined manner? As while there is the case of Lot’s elder daughter, who called her son Moab [mo’av], which alludes to his shameful origins, as me’av means: From father, and the Merciful One says to Moses: “Do not besiege Moab, nor contend with them in war” (Deuteronomy 2:9), which indicates: It is war that is not permitted; however, with regard to harassing, the Jews were permitted to harass them.

And while there is the case of Lot’s younger daughter, who called her son Ben-Ami, son of my people, without explicitly mentioning her father. With regard to her descendants, God said to Moses: “Do not harass them, nor contend with them” (Deuteronomy 2:19), which means even as far as harassing is concerned, you may not harass them at all.

Rabbi Ḥiyya bar Avin said that Rabbi Yehoshua ben Korḥa said: A person should always come first with regard to a matter of a mitzva, as in reward of the one night that the elder daughter of Lot preceded the younger for the sake of a mitzva,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כבריח ארמון שנועלים בו הארמון שלא יכנוס בו חום:

לתאוה יבקש נפרד הלך אחר תאות לבו כאמר' לעיל כל הפסוקים לשם עבירה נאמרו:

בכל תושיה יתגלע. בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ דתנן עמוני ומואבי אסורים לבא בקהל ואיסורן איסור עולם:

תמר זנתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים מלכים מדוד כדכתיב ואלה תולדות פרץ וגו' ונביאים דאמרינן אמוץ ואמציה אחי היו ולשם שמים נתכוונה לבנות מזרעו של יעקב כדכתיב כי ראתה כי גדל שלה:

איני מדקאמרת גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה מכלל דמצוה שלא לשמה גריעה ומדקאמר שמתוך שלא לשמה בא לשמה אלמא שממילא שמתוך כך בא לעשות מצוה לשמה. ומשני אימא גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה דתרווייהו מעלי:

מנשים באהל מברכת נשים שבאוהל תבורך גם היא. שנאמר בין רגליה כרע נפל ז' אינון כריעה נפילה ושכיבה:

והא מתהניא מעבירה נהי נמי דלא קשה לן תהרג ואל תעבור משום דקרקע עולם היא ולא עבדה מעשה מ"מ היאך הפסוק משבחה כיון שנהנית מעבירה:

שנא' השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע. ובפרק מצות חליצה מסיק בשלמא גבי יעקב משום דמדכר שמא דע"ז אלא גבי יעל מאי רעה איכא ומשני דשדי בה זוהמא:

ארבעים ושתים קרבנות ג' פעמים ז' מזבחות ופר ואיל במזבח:

ד' דורות לישראל עובד ישי דוד שלמה ואילו צעירה עד רחבעם בן שלמה שבא מנעמה העמונית:

מאן תנא דבעל לא משעבד לה. אמר רב חסדא רבנן היא. הלכך כל זמן שלא הפר לה הקנה לה משלו ומביאה כפרתה. וכי הפר לה במלתא דלא צריכה לא אקני לה דאי ס"ד ר' יהודה היא כיון דמשתעבד לה בתנאי כתובה ה"ל כאילו הפרישה משלה:

אדם מביא קרבן עשיר על אשתו אע"פ שהיא עניה כיון שהוא משועבד להביא קרבנות חובותיה והוא עשיר צריך להביא עליה קרבנות עשיר וכן כל קרבנות שהיא חייבת כגון חטאת ואשם וזבה ויולדת ומצורע' ונזירות אבל נדרים ונדבות לא והכי משמע בירושלמי דכתובות פ' נערה דקאמר התם ואפי' אכלה חלב או חללה שבת. דמשמע דוקא קרבן חובה. אבל נדרים ונדבות אילו חייב שמא תקניטנו ותדור בכל יום ואע"פ שיכול הבעל להפר משום דברים שבינו לבינה דאיכא הפסד ממון יש לחוש שמא תדור ותפרע קודם שישמע או זמנין דמטריד ולא מצי מיפר לה כדאיתא בנדרים פ' נערה. אבל בנזירות ליכא למיחש שמא תקניטנו כיון שהיא מצטערת בכך:

שכן כותבת לו כל אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא ה"ג רש"י בפ' המקבל כשאדם מגרש לאשתו ופורע לה כתובה כותבת לו שובר וכתוב בו התקבלתי כתובתי וכל אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא. מכלל שכל אחריות שהיה עליה הוא הוה חייב לשלם ומזה פטרה אותו כשגרשה. וי"ס שכתוב בהם שכן כתב לה כל אחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא. כשאדם נושא אשה הוא כותב זה הלשון ומקבל עליו כל אחריות שהיא חייבת. ודוקא קרבנות חובותיה. אבל נדרים ונדבות אפי' משנשאה אינו חייב כדפרישית וכן אם לותה ואכלה קודם שנשאה אינו חייב לשלם כדמוכח פ' יש נוחלין דטבא ליה עבדו ליה. ואפי' לר' חננאל שפסק שאם לוותה ואכלה בעל יורש הוי ופורע היינו דוקא מאותן נכסים שהכניסה לו ומשום פסידא דלוקה אבל מנכסיו לא דדוקא קרבנות חובותיה קבל עליו דלא ניחא ליה לאיניש שתהיה אשה אצלו מחוסרת כפרה:

אלא היכי דמי דמשעבד לה דאקני לה [וכיון דאקני לה] הוה לה דנפשה והוי כמו שהפריש משלה ולא מיירי שהקנה לה קרבנותיה לצורך נזיר' זו דא"כ ניחא ליה כמו שנדרה וכמ"ד קיים ליכי ולא מצי תו למיפר. אלא מכבר אמר לה אם תצטרכי קרבנות קחי מעדרי:

לתאוה יבקש נפרד. הלך אחר תאות לבו כדאמרינן לעיל כל הפסוקים לשם עבירה נאמרו. יש אומרים ראשי תיבות של ל'תאוה י'בקש נ'פרד ל"י"נ עולין לתשעים ושני פעמים לוט עולה כמו כן תשעים לומר ששתי ביאות משתי בנותיו לתאות עבירה כדדרשינן בבראשית רבה. ואין אנו יודעין אם לוט נתאוה להם או אם הן נתאוו לו. כשהוא אומר לתאוה יבקש נפרד הרי לוט נתאווה לבנותיו. הרב עזריאל ז"ל:

וזמרי זינה והפיל כמה רבבות מישראל. פירוש לפי שנתכוון לשם עבירה. אבל יהודה לא נתכוון לעבירה שהרי באותה שעה עדיין לא גזרו על הפנוייה. שיטה:

ומנשים היינו מעין נשים מעין ברכתם. הרב עזריאל ז"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל בחידושיו וזה לשונו: מנשים באהל מברכת נשים שבאהל תבורך גם היא. עד כאן:

(משלי יח, יט) "אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז", זֶה לוֹט שֶׁפֵּרַשׁ מֵאַבְרָהָם. נראה לי בס"ד דשם אַבְרָהָם הוא 'אבר מה' וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ולכן לוט כשהיה מתחבר עם אברהם היה יונק ונשפע מן אותיות 'מה' של אברהם כי לוֹט [45] הוא מספר מה, וכשנפרד ממנו נפרד מיניקה זו של מה וְ'נִשְׁפַּע' נהפכה לו לצירוף 'נִפְשָׁע'.
והא דקרי לאברהם אבינו עליו השלום קִּרְיַת עֹז כי ז' ספירות חג"ת נהי"ם [חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות] הם קריה שהם נקראים שבעת ספירות הבנין ואחוזים בהם אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף דוד [76] שראשי תיבות שלהם עולה ע"ו.
אך אברהם אבינו עליו השלום הוא חסד שהוא כפול בסוד יוֹמָם יְצַוֶּה הֳ' חַסְדּוֹ (תהלים מב, ט), יוֹמָם דיקא דהוא אזיל עם כולהו יומי ואם כן אם תחשוב ראשי תיבות שלהם מתתא לעילא יהיה שם אברהם משלים מספר עז [77] בקריה זו דשבעה ספירות הבנין ולזה אמר עליו קִּרְיַת עֹז.

(משלי יח, יט) "וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן", שֶׁהֵטִיל מִדְיָנִים בֵּינוֹ וּבֵין יִשְׂרָאֵל כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כג, ד) "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִקְהַל ה'". ופירש רש"י כבריח שנועלין בו הארמון שלא יכנם בו אדם. ויש להקשות למה עשה הדמיון לבריח ולא למנעול ברזל שנועלים בו הפתח דאי אפשר ליכנס בני אדם שם?
ונראה לי בס"ד כי זו המניעה היא רק לזכרים ד'עַמּוֹנִי' וְלֹא עַמּוֹנִית, 'מוֹאָב' וְלֹא מוֹאָבִית משום דהזכרים דרכם להיות בחוץ ולכן דרכם לקדם אך הנקבות עצורים בפנים ואין דרכם לצאת חוצה כדי לקדם. ולכן עשה הדמיון לבריח כי הוא מעכב ומונע הכניסה הכניסה מן אותם שבחוץ שאי אפשר להם ליכנס מחמת הבריח דאי אפשר להם להסירו כי הוא מונח בצד פנים של הדלת אבל להיושבים בפנים אינו מעכב ומונע כלל כי היושב בפנים כשירצה לצאת מושך הבריח ויוצא אבל מנעול הוא מעכב ומונע בין לעומדים בחוץ בין לעומדים בפנים, יען כי מנעול אינו נפתח בלא מפתח והמפתח הוא ביד בעל הבית בלבד ואחרים אינם יכולים לצאת ולהכנס אם לא יבא בעל הבית ויפתח להם נמצא העכבה היא רק לזכרים שדרכם בחוץ ולא לנקבות שדרכם בפנים ולכך עשה הדמיון בבריח.

(משלי יח, א) "בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע", שֶׁנִּתְגַּלָּה קְלוֹנוֹ בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, דִּתְנָן: עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי אֲסוּרִין וְאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם. קשה מה תוספת קלון היה לו בזה מן דברי המשנה אחר שנכתב בתורה (דברים כג, ד) לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי? ועוד אטו דין מצרי ואדומי לא נזכר בתורה שבעל פה?
ונראה לי בס"ד דאיכא טעמא במה שאמר 'עַמּוֹנִי' וְלֹא עַמּוֹנִית, שהנקבות הותרו הוא משום כי לוט שהוא הזכר היתה כונתו לרוע אבל בנותיו הנקבות היתה כונתם לטובה ולכן הרויח הנקבות של עמון ומואב לא נאסרו מה שאין כן הזכרים. ולכן בדברי רז"ל אשר מפורש דאין האיסור אלא בזכרים דאמרו 'עַמּוֹנִי' וְלֹא עַמּוֹנִית, בזה נִּתְגַּלָּה קְלוֹנוֹ של לוט כי הטעם דנאסרו הזכרים בלבד ולא הנקבות מפני שלוט כונתו לרוע אבל בנותיו הנקבות היתה כונתם לטובה.

אֶלָּא אֵימָא: כְּמִצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. נמצא אהרן הכהן עליו השלום ויעל עליה השלום עשו עבירה לשם שמים שהוא חיבור הוי־ה אדנ־י [91] שעולים מספר אותיות אילן [91] שהם ראש וסוף של שמות אַהֲרֹן יָעֵל [91] לרמוז כי עשו מה שעשו לשם שמים שהוא סוד אילן ולכן נרמזו אותיות אילן בראש ובסוף של שמותם להורות שכונתם מתחלת הענין ועד סופו היתה לשם שמים! ונראה לי בשם יָעֵל ראשי תיבות יעשו עבירה לשמה.
ואומרם מִתּוֹךְ 'שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' בָּא לִשְׁמָהּ כי תוך האותיות של שלא לשמה יש ג' יודי־ן וג' מימי־ן ולמ־ד [שין למד אלף למד שין מם הי בחשבון כזה: י+ו+ד=20 כפול שלש יודי־ן =60. מ+ם=80 כפול שלש מימי־ן=240. ל+מ+ד=74. סך הכל 60+240+74 = 374] שעולה מספרם שע"ד ועם הכולל יעלו מספר לשמה [375] לרמוז מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ.
והא דקרי לשרה ורבקה ורחל ולאה 'נָּשִׁים בָּאֹהֶל' (שופטים ה, כד) משום שיש בשמם במילואם [שין ריש הא, ריש בית קוף הא, ריש חית למד, למד אלף הא] ל"ו אותיות כמנין אהל [36].

שֶׁבַע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. נראה לי דהיו שבע בעילות לצורך ביטול שבע כחות הטומאה שהיה בקליפתו שהם כנגד ז' שמות שיש ליצר הרע והיא בכח צדקות שלה עשתה דבר פלא כי הבעילה שהיא גשמית וטבעית היתה אצלה מרה כלענה לרוב קדושת גופה ועל כן בכל בעילה היה לה זכות גדול מצד זה ובאותו הזכות היתה מבטלת כח אחד משבעה כחות טומאה שהיה ולכן אחר השבע בעילות אז מָחֲצָה רַקָּתוֹ (שופטים ה, כו) שתחבה היתד בראשו והרגתו כי הוסר כחו מעליו ולכן קרי לבעילות אלו עבירה לשמה.

רש"י בד"ה שרה רחל ולאה כו' אלא כדי וכו'. עי' יבמות דף קג ע"א תד"ה והא וסנהדרין דף עד ע"ב תד"ה והא:

גדולה עבירה לשמה וכו'. עיין מה שכתבתי אני הצעיר בקונטריס דברים אחדים דף כ"א בס"ד:

אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמן שמתוך שלא לשמן וכו'. אני הדל אמרתי טעם שהתירו רז"ל לעסוק בתורה שלא לשמה כי הנה פ"ק דבתרא אמרו בקש איוב לפטור כל העולם כלו מן הדין שהם אנוסים ביד יצה"ר מאי אהדרו ליה חבריו אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. ועדיין צריך למודע"י דהיצה"ר ישים כל מעייניו למעבד כל טצדקי שלא ילמוד. ולכן התירו רז"ל שילמוד שלא לשמה דכיון שלומד שלא לשמה היצה"ר מניחו ללמוד כיון דאין כונתו לשמה. וכיון שלומד מתוך שלא לשמה בא לשמה ומבטלת תורה לשמה היצה"ר ודו"ק:

אמר רבי יוחנן ז' בעילות בעל אותו רשע וכו'. כבר כתבנו במ"א דנזדמנה לו שידה ושכב עמה ויעל לא נטמאת ח"ו ואפשר לרמוז בפסוק תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תבורך ואפשר במ"ש רבינו האר"י ז"ל דאסתר גלגול יעל וכמו שסיסרא נפל ביד יעל כן המן ביד אסתר הככבים ממסילותם נלחמו ר"ת המן עכ"ד. והנה כשם ששידה נזדמנה ליעל ועמה שכב והיא טהורה כן אסתר אחשורוש שכב עם חלק הרע והיא טהורה וז"ש תבורך מנשים יעל והיא אשת חבר טהורה בגלגול זה מנשים באהל תבורך בגלגול אסתר שלא נגע בה אחשורוש וכן באהל תברך גימטריא אסתר עם הכולל ודוק:

ומדינים כבריח ארמון. בשביל שהטיל מריבה בינו ובין אברהם כדכתיב אל נא תהי מריבה גרם לו שנפרדו זה מזה ונעשו זה כנגד זה כבריחים שנועלין לארמון שאין החיצונים יכולים להיכנס בתוכו כן נעשו עמונים ומואבים שאינן מותרין לבא בקהל ישראל כדכתיב לא יבא עמוני ומואבי: לתאוה יבקש נפרד. לדבר עבירה יבקש מי שנפרד ואיזה זה לוט שנפרד מעל אברהם כדכתיב ויפרדו איש מעל אחיו (בראשית יג) וסמיך ליה ויסע לוט מקדם שהוא נפרד תחילה: ובכל תושיה יתגלע. ובתושיה לא נאמר כאן אלא ובכל תושיה לומר לך שנתגלע קלונו בשתי תורות דתורה נקראת תושיה דכתיב הפליא עצה הגדיל תושיה (ישעיה כח) תורה שבכתב ותורה שבעל פה בתורה שבכתב בבתי כנסיות כדכתיב לא יבא עמוני ומואבי בתורה שבעל פה בבתי מדרשות כדתנן עמוני ומואבי כו': יתגלע. כמו ולפני התגלע הריב נטוש (משלי יז) שהוא לשון גילוי דגרסינן במסכת סנהדרין (דף ו:) קודם שנגלה לך הדין כו': תמר שזינתה. ונתכוונה לשם מצוה כדי להעמיד זרע כדכתיב כי ראתה כי גדל שלה (בראשית לח): זמרי זינה. ונתכוון לשם עבירה: ויצאו ממנה מלכים ונביאים. מלכים מדוד ונביאים מישעיה כדאמר מר (סוטה י:) אמוץ ואמציה אחים הוו וגמירי (מגילה טו.) כל מקום שהזכיר הכתוב נביא ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא: גדולה עבירה לשמה. כלומר לשם מצוה: מתוך שלא לשמה בא לשמה. אלמא דמצוה שלא לשמה חשיבא דלידי מצוה היא מביאה ואת אמרת דעבירה לשמה גדולה הימנה: אלא אימא גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה. ששתיהן שוות: דכתיב תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני. כלומר כאותן נשים שמצינו בהן שעשו מצות שלא לשמה ובכולן נאמר בהן אהל: תבורך. על שעשתה עבירה לשמה כדי להתיש כחו של אותו רשע כדי שתהא יכולה להורגו: שרה רחל ולאה. שאמרו לבעליהן לבא אל שפחתן ולא לשם מצוה נתכוונו אלא כדי שמתקנאות זו בזו רחל באחותה ושרה ולאה באמהות וכולן נאמר בהן אהל כדכתיבי קראי: שבע בעילות. בין כריעה ונפילה ושכיבה אית בהו שבע בהאי קרא: אלא טוב אמאי. מזהר ליה שלא לדבר עמו: אלא לאו שמע מינה טובתו רעה היא. ומאי רעה איכא דאי מפיש במילי בהדיה אתי לאשתבועי לי' בשם עבודת כוכבים שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך (שמות כג) וגבי יעל אשת חבר מאי רעה איכא גבה דהטיל בה אותו רשע זוהמא דאמר מר בשעה שבא נחש וכו' ישראל וכו' (יבמות קג:): ויצאה ממנו רות. שיצא ממנה דוד שריוהו להקב''ה בשירות ובתשבחות: ארבעים ושתים קרבנות. משבע מזבחות שערך בג' מקומות ועל כל אחד ואחד העלה פר ואיל שהם י''ד לכל מעמד ומעמד וג' פעמים י''ד עולין מ''ב וקרבנותיו של בלק הוו שלא לשם מצוה: דקריתיה מואב. משמע מאבי: בן עמי. בלשון נקיה הוא דלא רצתה להודיע דמאביה נתעברה: אמר אל תצורם ואל תתגר בם. ומדלא כתיב בהו מלחמה שמע מינה דאפי' צערא לא ליעביד להו ולא עוד דאפי' בכירה דקריתיה אב הכתוב פרסמה דכתיב ותשכב את אביה ובצעירה כתיב ותשכב עמו:

ומדינים כבריח ארמון. (על שהעיר מדינים בינו לבין ישראל) כבריחים לארמון ע''י ריב שהיה בין לוט ובין אברהם כדכתיב אל נא תהי מריבה וגרמה לו מריבה להפרד מאברהם וע''י כן נכשל בבנותיו ונעשה כבריחים שנועלין את הארמון שאין החיצונים יכולין להיכנס לפנים כך נעשו עמונים ומואבים שאסורין לבא בקהל ובבראשית רבה דריש לפי שאסורין בקהל ובעזרה כטמאים: לתאוה יבקש נפרד זה לוט. שביקש להפרד מאברהם כדכתיב ויפרדו כדי למלאות תאותו בעבירה: ובכל תושיה יתגלע. בכל התורה יתגלע קלונו בשתי תורות בתורה שבכתב לא יבא עמוני ומואבי. היינו בבתי כנסיות ובתורה שבע''פ בבתי מדרשות ששונים בהם עמוני [ומואבי] אסורין ואיסורן איסור עולם: תמר זינתה. אבל נתכוונה לשם שמים כדכתיב כי ראתה כי גדל שלה ויצאו ממנה מלכים כדכתיב בסוף רות ואלה תולדות פרץ וכו' עד ישי ונביאים דאמר מר אמוץ ואמציה אחים הוו ואמציה המלך מזרע דוד וישעיה ואמוץ נביאים היו דגמירי בכל מקום שהזכיר (תורה) שם [אביו] בנביאות גם אביו נמי היה נביא: שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וא''ת והא אמרינן בעלמא (ברכות דף יז.) העוסק במצוה שלא לשמה נוח לו שלא נברא וי''ל דהתם מיירי שעוסק בתורה שלא לשמה לקפח אחרים והכא קאמר שעוסק בתורה שלא לשמה להתגדר ולקנות שם: שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ואת אמרת דעבירה לשמה עדיפא ממצוה שלא לשמה דיש בה עדיפא קצת: ומאן אינון נשים באהל שרה ורבקה ורחל ולאה. בשרה כתיב והנה היא באהל (בראשית יח) ברבקה כתיב ויביאה יצחק האהלה שרה אמו (שם כד) ברחל ולאה כתיב ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל (שם לא) ומנשים היינו דכתיב נשים: שבע בעילות בעל סיסרא. דז' פעמים כתיב כריעה נפילה ושכיבה: והא מתהניא מעבירה. ונהי נמי דלא קשה לו תהרג ולא תעבור כדאמרינן שילהי פרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד:) דאסתר קרקע עולם היתה מ''מ למה משבחה הכתוב והלא היא נהנית מן העבירה ומשני לא היתה לה הנאה דטובתן של רשעים רעה דכתיב השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע ובפרק מצות חליצה (יבמות קג:) מסיק בשלמא גבי לבן דקמדכר שם דעבודת כוכבים אלא גבי יעל מאי רעה ומשני דשדא בה זוהמא: ארבעים ושתים קרבנות. שעשה בג' המקומות ז' מזבחות ובכל מזבח ומזבח הקריב פר ואיל הרי מ''ב קרבנות והיינו שלא לשמה דהקריבן כדי לקלל ישראל: בת בנו של עגלון. לאו דוקא נקט בת בנו וכן [בחלק] (סנהדרין קה:) דאמר בתו של עגלון לאו דוקא אלא הרבה דורות היתה אחר עגלון דאמר פרק החולץ (יבמות מח:) מפני מה גרים מעונים בזה''ז מפני ששיהו עצמן לבא תחת כנפי שכינה מאי קרא ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה אשר באת לחסות תחת כנפיו משמע שהיתה רות קטנה כשנתגיירה והרי יש מעגלון ועד אבצן יותר ממאתים שנה ודוק ותשכח [ואמרי'] (ב''ב צא.) אבצן זה בועז ואי בתו של עגלון היתה א''כ לא היתה קטנה:

נזיר כג ע"ב - טקסט הדף

דף כג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד