נזיר כד ע"א

זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכו':
מתני' האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואח''כ היפר לה בעלה אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר ואם שלה היתה הבהמה החטאת תמות ועולה תקרב עולה שלמים תקרב שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם היו לה מעות סתומין יפלו לנדבה מעות מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלין בהן דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם:
גמ' מאן תנא דבעל לא משתעבד לה אמר רב חסדא רבנן היא דאי ס''ד רבי יהודה היא אמאי תצא ותרעה בעדר הא משתעבד לה דתניא ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבנותיה שהיא חייבת שכך כתב לה כל אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא רבא אמר אפי' תימא ר' יהודה כי משעבד לה במילתא דצריכא לה במילתא דלא צריכא לה לא איכא דאמרי מאן תנא אמר רב חסדא רבי יהודה היא וכי משעבד לה במילתא דצריכא לה במילתא דלא צריכא לה לא דאי רבנן לא משעבד לה כלל אלא היכי דמי דמשעבד לה כגון דאקנייה לה וכיון דאקני לה הוה דנפשה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - א

זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל. ^[1]

כלומר: נשתלבה הבכירה בישראל ארבעה דורות קודם לאחותה, שהרי מרות "המואביה" נולד עובד, והוא הוליד את ישי, והוא הוליד את דוד, והוא הוליד את שלמה, ושלמה נשא את נעמה ה"עמונית", הרי שקדמה בארבע דורות, שהן: עובד, ישי, דוד ושלמה.

מתניתין:

לעיל בגמרא כא ב נסתפקה הגמרא אם בעל מיעקר עקר או מיגז גייז, ומסקנת הגמרא היא שהבעל מיגז גייז, ועל כן תתבאר משנתנו לפי צד זה. ^[2] האשה שנדרה בנזיר, והפרישה את בהמתה [היינו שלש בהמות: כבשה לחטאת וכבש לעולה ואיל לשלמים] לקרבן נזירות טהרה, ואחר כך היפר לה בעלה - מה יעשו בקרבנות שהפרישה:

אם שלו היתה הבהמה שהפרישה, תצא - כל הבהמות - ותרעה בעדר, כלומר: אין בה קדושה כלל, שלא הקנה לה בעלה בהמה לקרבן אלא אם תצטרך לה, אבל אם הופרה נזירותה ושוב אינה צריכה קרבן, מסתמא על דעת כן לא הקנה לה בעלה את הקרבן, ואין הבהמה קדושה כלל, ובגמרא יתבאר יותר.

ואם שלה היתה הבהמה:

החטאת תמות, כי היות וכבר אינה נזירה שהרי היפר לה בעלה, הרי זו כמי ש"מתו" בעליה, ^[3] והחטאת שמתו בעליה הולכת היא למיתה, מהלכה למשה מסיני. ^[4]

ואילו הבהמה שהפרישה לעולה - תקרב עולה, ^[5] והבהמה שהפרישה לשלמים תקרב שלמים. ^[6]

ואין נאכלין השלמים אלא ליום אחד בלבד כחומר שלמי נזיר, ^[7] ולא כשאר שלמים שהם נאכלים לשני ימים ולילה אחד.

ואינן - השלמים - טעונין לחם, שהרי נאמר בתורה בהנפת הלחם שהיא "על כפי הנזיר", והרי אין כאן נזיר כיון שהיפר לה. ^[8]

ואם היו לה מעות שהפרישה לקרבנות נזירות טהרה והיו סתומין [שלא פירשה אלו מן המעות לחטאת ואלו לעולה ושלמים, אלא שאמרה סתם: "מעות אלו יהיו לקרבנות נזירותי"] יפלו כל המעות לנדבה [לקיץ המזבח] ^[9], והלכה מחודשת היא, ובגמרא נחלקו אמוראים אם הלכה למשה מסיני היא, או שדין זה נלמד מדרשת הכתובים. ^[10]

ואם היו לה מעות מפורשין [שהפרישה שלש ציבורין של מעות, ופירשה אלו מעות לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים]:

דמי חטאת ילכו לים המלח לאיבוד, כיון שאילו היתה הבהמה לפנינו היתה הולכת למיתה מהלכה למשה מסיני.

לא נהנין במעות אלו מדרבנן, ^[11] ולא מועלין בהן [אין חייבים עליהם קרבן מעילה], כי מאחר שאינם עומדים להקרבה אין הם בכלל "קדשי ה'" שחייבים עליהם קרבן מעילה.

דמי עולה יביאו בהם עולה ^[12] ומועלין בהן.

דמי שלמים יביאו בהם שלמים. ^[13]

ונאכלין השלמים שיביאו בהם ליום אחד כחומר שלמי נזיר, היות והופרשו לשלמי נזיר, ואין טעונין לחם, וכפי שנתבאר במשנה לעיל לענין בהמת שלמים שהפרישה.

גמרא:

שנינו במשנה: אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר, ואם שלה היתה הבהמה, החטאת תמות, ועולה תקרב עולה, והשלמים תקרב שלמים:

טעם הדין - לפי הבנת הגמרא עכשיו - הוא, משום שהבעל לא נתן לה את הבהמה משלו אלא אם תצטרך לו, וכיון שלבסוף לא נצטרכה האשה לקרבן, הרי שעל דעת זה לא נתן לה; ולפיכך שואלת הגמרא: הרי בהכרח שהבעל אינו משועבד לה להביא קרבנות עבורה, שאם כן לא היה מקום לחלק בין בהמה שלו לבהמה שלה, כי אם הוא משועבד לה מכח תנאי כתובה, הרי הוא משועבד לה אף אם לא תצטרך בסופו של דבר לקרבן ^[14] -

ואם כן מאן תנא [מי הוא התנא שסובר כן ושנה את משנתנו] דבעל לא משתעבד לה לאשתו בתנאי כתובה להביא את קרבנותיה עבורה?

אמר רב חסדא: רבנן - החולקים על רבי יהודה בברייתא המובאת לקמן - היא!

דאי סלקא דעתך [כי אם תאמר] שמשנתנו רבי יהודה היא, אמאי שנינו: אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר, והא משתעבד הבעל לה!?

דתניא:

היולדת חייבת בקרבן, ויש חילוק בין עשירה לעניה, שהעשירה מביאה כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ואילו העניה אינה מביאה אלא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, וכן מצינו עוד קרבנות שיש חילוק בהם בין עשיר לעני, כגון מצורע המביא קרבן לטהרתו, וחטאת הבאה על טומאת מקדש וקדשיו, ושבועת ביטוי, ושבועת העדות.

רבי יהודה אומר:

אדם - בעל שהיה עשיר - מביא קרבן עשיר על אשתו החייבת בקרבן שיש בו חילוק בין עשיר לעני, ואינו יכול לומר: והלא אין לה כלום ותביא קרבן עני.

וכן מביא הוא את כל קרבנותיה שהיא חייבת - ^[15]

שהרי כך כותבת האשה לבעלה כשהוא מגרשה: "כל אחריות - היינו אחריות הקרבנות - דאית לי עלך מן קדמת דנא" ^[16] [כל אחריות שיש לי עליך - מאז, היינו מתקופת הנשואין], כלומר: כשהאשה מתגרשת ומקבלת את כתובתה, הרי היא כותבת לבעלה: "התקבלתי כתובתי, וכל אחריות דאית לי עלך מקדמת דנא הכל מחלתי [ואף שעדיין לא הבאתי את הקרבנות] ", הרי שהבעל אחראי לקרבנותיה, שאם לא כן לא היתה צריכה למחול. ^[17]

רבא אמר: אפילו תימא שמשנתנו רבי יהודה היא, ובכל זאת אם משלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר.

ומשום דכי משעבד לה הבעל לאשתו רק במילתא דצריכה לה [בדבר שהיא זקוקה בו לבסוף], אבל במילתא דלא צריכא לה לבסוף - לא משתעבד לה, ואם כן ממילא בטל ההקדש.

איכא דאמרי שבאופן אחר נחלקו רב חסדא ורבא, שלדעת רב חסדא: אדרבה לפי רבי יהודה ניחא יותר משנתנו, ולדעת רבא: משנתנו אתיא אפילו כרבנן -

מאן תנא דמשנתנו? אמר רב חסדא: דוקא רבי יהודה היא, ומה שאין הבהמה קדושה ואף שנשתעבד לה להביא קרבנותיה, הוא משום דכי משעבד לה במילתא דצריכא, אבל במילתא דלא צריכא, לא.

וכיון שאינו משועבד לה לאופן כזה, ממילא אין הקרבן קדוש אם בסוף לא הוצרכה האשה לקרבן.

דאי תאמר שמשנתנו רבנן היא, תיקשי: הא לא משעבד לה כלל להביא קרבנותיה עבורה, אלא היכי דמי דמשעבד לה!? כלומר: והאיך אפשר שתהיה הבהמה משלו אף שאינו משועבד לה!? הרי בהכרח: כגון דאקנייה לה שהקנה הוא לה את הבהמה במתנה כדי שתפרישנו לקרבנה -

ואם כן, כיון דאקני לה ^[18] הוה דנפשה [היות ונתן הוא לה את הבהמה הרי היא כבהמה שלה], ומן הדין היה שתיקרב הבהמה אף שהיפר לה, וכדין בהמה שלה. ^[19]

הערות

^[1] מהתוספות והמפרש נראה שאין גורסים "למ לכות".

^[2] ובהערות תתבאר המשנה לפי הצד ש"בעל מיעקר עקר".

^[3] וזו היא אחת מחמש חטאות המתות; והרא"ש [לעיל כא ב] דימה חטאת זו לחטאת ש"כיפרו" בעליה, שאף היא תמות.

^[4] א. ואם תאמר: הרי בנזירה טמאה שהיפר לה בעלה מבואר בברייתא ובגמרא לעיל יט א וכב א, שמביאה היא את חטאת העוף אם בעל מיגז גייז, ואילו כאן מבואר שהחטאת תמות! ? וצריך לומר שקרבנות הטומאה באים "על" הטומאה, ולכן היא מביאתם אף שהיפר לה בעלה, [ראה לשון התוספות בדף יט א ד"ה ואי שכתבו לפרש את הטעם שאם מיגז גייז מביאה נזירה טמאה את עולת העוף אף שהיפר לה בעלה: "דהא אתמול כי נטמאה נזירה היתה"], אבל קרבנות הטהרה אינם "על" הנזירות אלא "חלק מהנזירות", [ראה גם בחידושי רבינו עקיבא איגר לדף כט], ולכן אם היפר לה בעלה הרי זה כמי ש"מתו בעליה", על פי חידושי מרן רי"ז הלוי בהלכות נזירות [דף כח סוף דיבור הראשון], וראה עוד בענין זה בהערות בהמשך המשנה; [וכל זה צריך תלמוד, ראה כריתות ח ב שקרבנות הטומאה באים להחיל עליו נזירות טהרה, וברש"י שבועות יז א ד"ה צריך "וקרבן נזיר טמא לאו אעוון טומאה אתי, אלא למיחל עליה נזירות טהרה", ועוד, שאם כן אפילו אם לא הפרישה את קרבנותיה למה לא תביאם, ולא מצינו כן]. ואין לומר שהחילוק הוא בין חטאת העוף לעולת העוף ומשום שחטאת העוף באה אפילו על הספק או בסיבה כל שהיא, כמבואר בתוספות לעיל יט א וכב א; זה אינו, שהרי לא הוצרכו התוספות שם לסברא זו, אלא אם בעל "מיעקר עקר", ראה שם היטב. ב. כתבו התוספות: החטאת תמות אף על גב דהפר לה, כדמפרש לה [לעיל כא ב] טעמא דמתניתין כיון דבעיא כפרה הויא כחטאת שמתו בעליה. כוונת התוספות היא, שלפי הצד ש"בעל מיעקר עקר" לזה צריכים אנו לסברא שכתבו התוספות "כיון דבעיא כפרה", אבל לפי הצד ש"בעל מיגז גייז" אין אנו צריכים לסברא זו, וכנראה מן הגמרא לעיל כא ב, שלא נזכרה סברא זו בגמרא אלא אם בעל מיעקר עקר, אבל אם בעל מיגז גייז ניחא לגמרא שם בפשיטות שהחטאת תמות, על פי רבינו עקיבא איגר; וביאור מה שכתבו להצד ש"מיעקר עקר" ראה מה שנתבאר לעיל כא ב. ג. כתבו התוספות לקמן בד"ה דמי חטאת, שבחטאת זו אין נהנין מדרבנן, אבל אין מועלין בו, משום שאינו קדשי ה', וכעין שנתבאר בהמשך המשנה לגבי דמי חטאת.

^[5] כתבו התוספות בד"ה והעולה, "ואם תאמר: ולרבי ישמעאל דאמר לעיל [יט א] דעולה [של נזיר טמא] לאו דורון הוא ולא קריבה [אם היפר הבעל לאשה נזירה שנטמאה], אטו פליג נמי אמתניתין דהכא דתני בהדיא דעולה קריבה עולה"! ? כוונת קושייתם היא להצד ד"מיעקר עקר", כי רק על צד זה נתבאר בגמרא לעיל שאם עולה לאו דורון הוא, אין היא צריכה להביאה; אבל אם מיגז גייז מבואר שם בגמרא שצריכה היא להביאה לכולי עלמא, [וכעין זה נתבאר לעיל בדברי התוספות בדיבור הקודם, שאינם אלא לפי הצד ד"בעל מיעקר עקר"]. ותירצו התוספות: דאפילו רבי ישמעאל מודה בנזיר טהור דעולת בהמה דורון היא, דדוקא גבי נזיר טמא דכתיב ביה "וכפר" וכתיב עולה בההיא קרא, משמע ליה דעולה נמי באה לכפרה.

^[6] א. בטעם הדבר שהיא מביאה את העולה והשלמים שהפרישה - אם בעל מיגז גייז - יש לפרש בשני אופנים: האחד: משום שעולה ושלמים באים בנדבה, ולכן, אף על פי שכבר אינה נזירה ואין שייך שתביא "קרבנות נזיר", מכל מקום באים קרבנות אלו בנדבה מאחר שהפרישתם ושם "קרבנות נדבה" עליהם ; וכן נראה מלשונות האחרונים, וכן היא פשטות הסוגיא לקמן כח ב, [ולפי זה חטאת שאינה באה בנדבה לא היו מקריבים אותה אפילו בלי הלכה למשה מסיני ולא נצרכה ההלכה אלא לומר ש"תמות"]. ולפי פירוש זה בהכרח שחלוקה נזירה טהורה שהיפר לה בעלה מנזירה טמאה שהיפר לה בעלה, כי הטמאה מביאה אף קרבנות שאין באים בנדבה, שהרי מביאה חטאת העוף שאינה באה בנדבה, ובתוספות לעיל כב א מבואר שהיא מביאה גם אשם, ואף שהוא אינו בא בנדבה, והטעם הוא על דרך שנתבאר בהערה לעיל בשם הגרי"ז ראה שם. השני: אף שהיפר לה בעלה, בכל זאת צריכה היא להביא את קרבנות הנזירות שהפרישה, ואף אלו שאינם באים בנדבה, ושם "קרבנות נזירות" יש לעולה ולשלמים; ובהערות בהמשך יבוארו ראיות לכאורה לצד זה, והדברים צריכים תלמ וד. ב. בטעם הדבר שהיא מביאה את העולה והשלמים אם בעל "מיעקר עקר", ראה מה שהאריך בזה ב"ארזי הלבנון" אות פ.

^[7] לשון התוספות הוא: "ונאכלין ליום אחד כחומר שלמי נזיר, ואפילו למאן דאמר בעל מיעקר עקר כיון שהיא קדשתם לדין שלמי נזיר יאכלו בכל החומר שבהם". ומשמעות לשונם היא, שאם בעל מיגז גייז שם "שלמי נזיר" ממש עליהם ולכן הם נאכלים ליום אחד, [ולא הוצרכו לטעם "שהיא קדשתם" אלא להצד שמיעקר עקר], ולפי זה מבואר מדבריהם כטעם השני שנתבאר בהערה לעיל. אבל ב"ארזי הלבנון" אות עו הביא בזה מחלוקת אחרונים, ולדעת ה"קרן אורה" אין זה אלא מדרבנן, כיון דאין כאן נזיר ולנדבה הן באין, ואף לדעת הגרי"ז - הובא שם - שהוא מדאורייתא, מכל מקום מבואר שם שדין "שלמי נדבה" עליהם, ראה שם, וראה עוד בהערות בהמשך המשנה.

^[8] א. נתבאר על פי התוספות שכתבו: "ואינם טעונים לחם כשאר [שלמי נזיר], דכתיב "על כפי הנזיר", ואין כאן כפי הנזיר דהפר לה". ביאור דבריהם: אי לאו שאמרה תורה "על כפי הנזיר" היתה היא חייבת להביא לחם ואף שאינה נזירה ועדיין לא הפרישה את הלחם, והטעם הוא משום שהיה לנו לומר: כשם שהם נאכלים ליום אחד כחומר שלמי נזיר, כך צריכה היא להביא לחם עם השלמים. ומזה משמע שהשלמים נאכלים ליום אחד מן התורה [ראה בהערה לעיל], שאם לא כן למה תביא לחם חולין בעזרה. ב. עוד כתבו התוספות: "ואם הקדישו כבר טעון פדייה, ואפילו אי מיעקר עקר גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון, ואי מיגז גייז נמי מצי לפדות [כלומר: כיון שמיגז גייז, אם כן קדוש הלחם מעיקר הדין ואיך יכולה לפדותו והרי קדושת הגוף אינה נפדית], דאין לו קדושת הגוף עד שיישחט עליו הקרבן". ג. בתוספות בעמוד ב ד"ה ואין, מבואר, שאין שלמים אלו טעונין זרוע בשילה; אבל בתוספות במנחות ד ב ד"ה ואין, מבואר, שהם טעונים זרוע בשילה, ראה שם היטב.

^[9] "קיץ המזבח": כשהמזבח בטל מקרבנות, מביאים מדמים אלו עולות להקריב, וכתבו התוספות שנסכיה באים משל ציבור.

^[10] א. ואם הפרישה ציבור אחד של מעות, ואמרה: "אלו לנזירותי" ולא אמרה "אלו לקרבנות נזירותי", כי אז אין אלו "מעות סתומין" שדינם ליפול לנדבה, ואף אינם "מפורשין" שיהיה דינם כמבואר במשנה במעות מפורשין; אלא יביא בהם עולה או שלמים, שהיות ולא אמרה "אלו לקרבנות נזירותי" אין במשמע לשונה שיחולקו המעות באופן שוה בין שלשת הקרבנות שהיא חייבת [דהיינו: חטאת עולה ושלמים], אלא שתביא בהם קרבנות לנזירותה, אם תרצה קרבן זה ואם תרצה קרבן אחר, והיות שאין בדמים אלו דמי חטאת, כי אז אין הם בכלל מעות סתומין שיפלו לנדבה, אלא תביא בהם עולה או שלמים; תוספות בסוגיא, ושם יתבאר המקור לכל זה. ב. אין דין "מעות סתומין" אמור, אלא כשלא פירשה בלשונה שיהיו הדמים לחטאת [בכלל שאר הקרבנות], אבל אם הזכירה בלשונה את החטאת אין אלו "מעות סתומין" שנתחדשה בהם הלכה שיפלו לנדבה, אלא הן מעות "מפורשין בתערובת", שמתוך תערובת דמי חטאת שבהן ילכו כולם לים המלח, כן מבואר בגמרא דף כו א.

^[11] כן מבואר בתוספות; וב"ארזי הלבנון" אות פה הביא בשם שו"ת הרי"ד שהם אסורים בהנאה מן התורה, וראה עוד שם מה שהביא בשם כמה אחרונים.

^[12] כתבו התוספות: "דדורון הוא, ומועלין בהן כיון דקריבין למזבח". ויש להסתפק בכוונתם, אם מה שהוצרכו לטעם ד"עולה דורון הוא" היינו דוקא אם בעל מיעקר עקר, או שמא אפילו אם בעל מיגז גייז אם לא היתה העולה דורון לא היתה מביאתה.

^[13] ומעילה אין שייך בהם, שהרי אף בבהמת שלמים אין מועלים אלא באימורים לאחר זריקת הדם.

^[14] א. לשון התוספות הוא: "וסלקא דעתין דתנאי כתובה עדיף, ואפילו במידי דלא צריכא לה, נמי משתעבד לה". ב. "תנאי כתובה" הוא דברים שמתחייב הבעל לאשתו והם כתובים בכתובה, כגון מזון אשתו והבנות ו"כתובת בנין דכרין" וכיוצא בזה. ג. שיטת התוספות כאן היא, שחיוב הבעל להביא את קרבנות אשתו אינו אלא משום "תנאי כתובה", ואולם ראה בנדרים לה ב שהגמרא לומדת שהבעל מביא קרבן על אשתו מפסוק "זאת תורת היולדת", ומטעם זה מביא הוא קרבן אפילו בלא דעת אשתו, ראה שם, וראה ב"קרן אורה"; וראה גם ב"שלמי יוסף" על מסכת נזיר סימן מה ד"ה והנה מהספרי, שחיוב הבעל אינו מדין "תנאי כתובה" והוכיח כן, ותמה על התוספות בסוגייתנו.

^[15] כתבו התוספות: ודוקא חובות שהיא חייבת, כגון יולדת וזבה, אבל נדרים ונדבות, לאו כל כמינה לידור אלף עולות ליום; ואומר ר"י: דדוקא אותן שנתחייבה משנשאת ואילך, ולא אותן שנתחייבה קודם שנשאת.

^[16] גירסת הברייתא נכתבה על פי גירסת רש"י שהביאו התוספות, ולפי הגירסא שלפנינו הבעל הוא שכותב לה בכתובתה שהוא מקבל על עצמו אחריות לקרבנותיה, והרא"ש הביא את שתי הגירסאות. והנה בדברי התוספות כאן מבואר, שהם מסכימים עם גירסת רש"י, ואילו לעיל בד"ה דאי ס"ד - כתבו, שהוא "תנאי כתובה", וכן כתבו לקמן בד"ה איכא, ובהכרח שהוא כתוב בכתובה, כי לא מצינו "תנאי כתובה" שאינו כתוב בכתובה, ואם כן משמע שהם גורסים כגירסא שלפנינו, ולא כמו שהסכימו כאן עם רש"י, והדברים צריכים תלמוד.

^[17] ב"שלמי יוסף" על מסכת נזיר סימן מ"ה אחר שהוכיח שאינו מתנאי כתובה, כתב שם בד"ה ויש לעיין להוכיח ממה שהבעל מביא קרבן עשיר על אשתו העניה ד"הוי חיוב קרבן שלו", ואינו חוב להקדש לפרוע חוב אשתו, ראה שם; ולפי זה יש לבאר את סוגיית הגמרא כאן, שאם תמצי לומר כרבי יהודה שהבעל מביא קרבן עשיר על אשתו, נמצא שזה גם חיוב שלו, ואם כן, כשם שאם הפרישה הבהמה משלה הדין הוא שאינו יוצא לחולין ואף שאינה צריכה לו, הוא הדין אם הבהמה היתה שלו, שהרי זה גם חיוב שלו; ואולם בשם הגרי"ז כתבו כאן, שלדעת רבי יהודה אינו חיוב של הבעל לגבוה, שאם כן לא היה מועיל מה שהיא פוטרת אותו לאחר גירושיה.

^[18] כתבו התוספות, שאין הנידון כאן באופן שנתן לה עכשיו לקרבנות הנזירות, שהרי אם כן קיים לה את נזירותה, ושוב אינו יכול להפר לה ; אלא שאמר לה קודם לכן ימים רבים: "אם תצטרכי לקרבנות תקחי מבהמותי".

^[19] מלשון הגמרא נראה, שהחילוק הוא: אם משועבד הוא לה, הרי שלא זכתה בו מקודם ההקדש, ואם כן אין זו בהמה "שלה" אלא של בעלה, אבל אם הוא נותן לה מבהמותיו, צריך הוא תחילה להקנות לה את הבהמה, וכיון שזכתה בבהמה הרי היא בהמה שלה, וצריך תלמוד.

זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות, שהיו מצאצאי רות המואביה בישראל ארבעה דורות (עובד, ישי, דוד, שלמה) לפני רחבעם בן שלמה, שהיה בנה של נעמה העמונית.

א משנה האשה שנדרה בנזיר (נדר נזירות), והפרישה את בהמתה (בהמות שונות) לצורך קרבן טהרה של נזיר, לכשתשלים את נזירותה כדין, ואחר כך היפר לה בעלה את נדרה ונמצא שאין היא נזירה כלל ואינה מביאה קרבנות נזיר, מה דינם של הבהמות הללו? אם שלו, של הבעל, היתה הבהמה — תצא ותרעה בעדר כחולין גמורים.

ואם שלה היתה הבהמה, כיון שיש קרבנות שונים, זו שהפרישה לשם החטאת — תמות, שגורמים לה למות בכך שמכניסים אותה למקום סגור, ומונעים ממנה אכילה ושתיה. כפי שיבואר טעמו של דבר בגמרא. והבהמה שהופרשה לעולה — תקרב למזבח כעולה, שהרי היא יכולה להביא אותה בכל אופן כקרבן נדבה. והבהמה שהופרשה לשלמים — תקרב שלמים כנדבה, וקרבנות שלמים אלה נאכלין ליום אחד בלבד, ולא יותר, כדין שלמי הנזיר (אף כי שלמי נדבה רגילים נאכלים לשני ימים) ואינן טעונין קרבן לחם (חלות ורקיקים), כשם שטעונים קרבנות הנזיר.

היו לה מעות סתומין, כלומר, אם הפרישה כסף לכל קרבנותיה, אבל לא קבעה איזה מן הכסף ילך לצורך איזה קרבן — יפלו כל הכספים לנדבה לשם הקרבת עולות למזבח. היו מעות מפורשין, שחילקה את הכסף וקבעה שמעות מסויימות תהיינה עבור החטאת ואחרות לעולה וכו', אף שעדיין לא קנתה בהן בהמות, כבתחילת המשנה, דמי החטאת — ילכו לים המלח, שמאבדים אותם מן העולם, כגון בזריקה לים. לא נהנין מהם — משום שיש בהם צד קדושה, אבל גם לא מועלין בהן, שאם נהנה אדם מהם — אינו מביא קרבן מעילה כאדם שנהנה מן הקודש.

דמי עולה — יביאו מהם עולה, ומועלין בהן, שהרי הם ראויים להיות קרבן נדבה וחלה קדושה עליהם, וכיוצא בזה דמי שלמים — יביאו מהם שלמים, ונאכלין ליום אחד, כדין שלמי נזיר, ואין טעונין לחם.

ב גמרא בבירור שיטת משנתנו שואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שהבעל לא משתעבד לה לאשתו לתת מרכושו קרבנות שהיא חייבת בהם, ולכן נאמר במשנה שאם האשה הפרישה בהמה שלו לקרבנותיה — לא חלה עליה קדושה? אמר רב חסדא: שיטת רבנן [חכמים] היא. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר ששיטת ר' יהודה היא, אמאי [מדוע] אם הפרישה בהמות משל בעלה תצא הבהמה לחולין ותרעה בעדר? הא [הרי] הבעל משתעבד לה לאשתו להביא גם קרבנות עבורה, ונמצא שהקדשה — אפילו משלו — היה הקדש גמור.

ומסבירים מה ענין מחלוקת זו של חכמים ור' יהודה — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו. שאם נתחייבה אשתו בקרבן (כגון קרבן היולדת, שיש חילוק בקרבנותיה אם היא עשירה או עניה), אף על פי שמצד רכושה שלה אין לה אלא כדי קרבן עני, אם הוא עשיר — הרי הוא מביא קרבן עשיר עבורה.

וכן מביא כל קרבנותיה שהיא חייבת, ואף אם נתחייבה בהם קודם לנישואיה, שכך כתב לה בכתובתה: "כל אחריות דאית ליך [שיש לך] עלי מן קדמת דנא [מקודם], אני מקבל על עצמי". ואף קרבנות אלה בכלל האחריות הם.

רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' יהודה, מכל מקום אין הבעל משועבד במקרה שהיפר לה, שכן כי משעבד [כאשר הוא משועבד] לה להביא קרבנותיה — הרי זה דווקא במילתא דצריכא [בדבר שצריך] לה, אבל במילתא [בדבר] שלא צריכא [צריך] לה — לא. ואף כאן, כיון שביטל את נדר הנזירות שלה — ממילא שוב אינה צריכה עוד לקרבן זה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שמועה זו בלשון אחרת: מאן [מיהו] התנא של משנתנו זו, שדווקא אם היפר לאשתו שוב אינו משועבד לה? אמר רב חסדא: ר' יהודה היא, וטעמו: כי משעבד [כאשר הבעל משועבד] לה — הרי זה דווקא במילתא דצריכא [בדבר שצריך] לה, ואולם במילתא [בדבר] שלא צריכא [צריך] לה — לא. דאי [שאם] כשיטת רבנן [חכמים] — לא משעבד [משועבד] לה כלל.

אלא היכי דמי [כיצד הוא המקרה] דמשעבד [שמשועבד] לה לדעת חכמים בקרבן שהיא חייבת — כגון דאקנייה [שהיקנה] לה בהמה זו, וכיון דאקני [שהיקנה] לה — הוה דנפשה [הריהו של עצמה] ונמצאת כמפרישה קרבן מרכושה שלה, ובודאי אין הבהמה יוצאת לחולין, ולא ככתוב במשנה. ואם כן חייבים לומר שמשנתנו היא כר' יהודה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

she merited to precede the younger daughter by four generations to the monarchy of the Jewish people. The descendants of Ruth the Moabite ruled over the Jewish people for four generations: Obed, Yishai, David, and Solomon, before the reign of Solomon’s son Rehoboam, whose mother was Naamah the Ammonite.

MISHNA: With regard to a woman who vowed to be a nazirite and separated her animals for her offerings of purity at the end of her term, and afterward her husband nullified her vow, which means that she is not in fact a nazirite, what becomes of these animals? If the animal was his, it shall go out and graze among the flock until it becomes blemished, like regular non-consecrated animals.

And if the animal was hers, different halakhot apply to the various offerings: The animal she set aside as a sin-offering must be left to die by being shut in an enclosed area and deprived of food and water, as will be explained in the Gemara. And the animal separated for a burnt-offering is sacrificed on the altar as a burnt-offering, as in any case one may bring a voluntary burnt-offering. As for the one designated for a peace-offering, it is sacrificed as a voluntary peace-offering. And this peace-offering is eaten for only one day, in accordance with the halakha of the nazirite’s peace-offering, despite the fact that regular peace-offerings may be eaten for two days. But the offering does not require bread, i.e., loaves and wafers, unlike that of a nazirite.

If she had unallocated funds, i.e., she had separated money for her offerings but had not stated which coins were designated for which offering, all the money will be earmarked for communal gift offerings. If she had allocated funds, i.e., she had decided which coins were for the payment of each offering, even if she had not yet purchased the animals, the money for the sin-offering is taken and cast into the Dead Sea, i.e., it must be destroyed, either by being thrown into the sea or by some other means. One may not benefit from it, as it possesses a measure of sanctity, but one also does not misuse property consecrated to the Temple with it. In other words, if one did derive benefit from this money he is not liable to bring an offering for misusing consecrated property.

As for the money for the burnt-offering, a burnt-offering is brought with those coins, and one who benefits from it is liable for misuse of consecrated property, as it is sacred since it can be used toward the purchase of a gift offering. Similarly, with regard to the money for a peace-offering, a peace-offering is brought with those coins, and it is eaten for one day and does not require bread.

GEMARA: The Gemara inquires: Who is the tanna who taught that a husband is not indebted to his wife, i.e., he is not required to provide her with her obligatory offerings? It is evident that the tanna of the mishna maintains that this is the case, as he rules that the animal does not remain sacred if it belonged to her husband. Rav Ḥisda said: It is the opinion of the Rabbis. As, if it should enter your mind that it is the opinion of Rabbi Yehuda, why should an animal that belonged to the husband go out and graze among the flock until it becomes blemished? After all, the husband is indebted and required to give her the offerings she requires, which means that her consecration is valid even if she used his animals.

The Gemara provides the source for the opinion of Rabbi Yehuda: As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: A person brings the offering of a rich man on behalf of his wife. If a wife is obligated to bring an offering that is different depending on whether she is wealthy or poor, e.g., the offering of a childbearing woman, then even if she herself does not own enough to be considered wealthy, if her husband can afford it he must bring the offering of a rich person on her behalf.

And similarly, he brings all her offerings that she is obligated to bring, even those whose obligation preceded their marriage. The reason is that he wrote to her in her marriage contract like this: I accept upon myself all claims of guarantee that you have upon me from beforehand. These obligations include her offerings.

Rava said: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and nevertheless the husband is under no obligation if he nullified her vow. The reason is as follows: When is he obligated to bring her offerings? It is only in the case of a matter that is necessary for her to bring. However, in the case of a matter that is not necessary for her to bring, he is under no such obligation. Here, too, once he has nullified her naziriteship, she is no longer in need of this offering.

Some say a different version of this discussion: Who is the tanna who taught that only a husband who nullified his wife’s vow is exempt from providing her offerings? Rav Ḥisda said that it is Rabbi Yehuda, and his opinion is as follows: When is he indebted to fund her offerings? It is in the case of a matter that is necessary for her to bring, but in the case of a matter that is not necessary for her to bring, he is under no such obligation. As, if it is in accordance with the opinion of the Rabbis, he is not mortgaged to her in this regard at all.

Rather, what are the circumstances in which he is obligated to provide her offering, according to the opinion of the Rabbis? For example, if he transferred the animal to her possession. But in that case, since he has transferred it to her, it is her own, which means that she has effectively separated the offering from her own property. The mishna cannot be referring to this situation, as the animal does not revert to a non-sacred state in a case of this kind. Evidently, the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שקימצה מעיסתה צמצמה מזונותיה והותירה:

לא תיתיב על כרעיך כלו' לא תשב אלא עמוד על רגליך כמו מתותיה כרעיה דר' חנינא פ"ק דחולין:

שלה הא דאמרי' במתני'. האיש מדיר את בנו בנזיר לחנכו במצות או הלכה למשה מסיני כדמפ' לקמן ואם גלח או מיחה או קרוביו אחר שמת האב בטל' ואם הניח לו אביו מעות סתומים. מפני שראוין לבא כלם שלמים שמא ירצה יקנה בהם בהמה שמינה וגדולה לשלמים וממעות אחרים יקנה חטאת ועולה ואין מעילה אלא בדבר שהוא מבורר שהוא קדוש לדבר הראוי למעול בו:

שלאחר כפרה נמי סברא הוה ומיירי דהוה לאחר מיתה. איכא לפ' הך דשמואל שאל לאבוה בר איהי הי נינהו ד' אילים ומנה אותם ותו ליכא וכו' מדברי שמואל:

ששחטן שלא כמצותן במנחות פרש"י שלא לשמן עוד פי' פירוש אחר שהביאן בני שנה ודרכן להיות בני שנתיים דכתיב בהו איל כשרים כדין שלמי נדבה דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. וכן נמי אם הביאן בני שנה. ואינן טעונים לחם פרש"י הואיל ואין באין בתורת נזיר דבעי' על כפי הנזיר. ור"י פי' שאין טעונין לחם לתנופה. אבל לחם צריך להביא. ולא זרוע פר"י דהזרוע יתנו לכהנים דאין הבעלים יכולין לאוכלו ואין טעון תנופה. וה"ה במתני' ה"ל למתני ולא זרוע והלא דמי חטאת מעורבין וכו' ואיך יפלו לנדבה וה"ה דהוה מצי למפרך והלא דמי שלמים מעורבין בהן ואיך יביאו מדמי שלמים עולות:

אמטו להכי סתומים אין מפורשים לא שכך קבלו הלכה למשה מסיני. מפורשים לא מצית אמרת כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל דולד חטאת ותמורת חטאת למיתה אזלא. וה"ה מתו בעליה ונתכפרו בעליה דהלכה למשה מסיני דכולהו מתות אלא דניחא ליה לאתויי תנא דבי ר' ישמעאל דדריש להו מקראי. וכיון דהחטאת מתה גם המעות כיון דפי' לדמי חטאת ילכו לים המלח:

רק קדשיך אשר יהיו לך. בתמורה פ' ואלו קדשים ה"ק קדשיך אלו התמורות. נ"ל מדכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש:

אשר יהיו לך אלו הולדות. נ"ל משום דקדושים בהווייתן ונולדו קדשים ובתמורה הכתוב מדבר דאילו עולות ושלמים [גופייהו] כבר נתפרש כל דינם. יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון בשביל שימותו כדרך שעושין בולד חטאת ובתמורת חטאת דלמיתה אזלא. תלמוד לומר ועשית עולותיך הבשר והדם. ובסיפיה דקרא נמי כתיב ודם זבחיך ישפך [והבשר] תאכל דהיינו שלמים:

כדרך שאתה נוהג בעולה תנהוג בתמורתה וכדרך שאתה נוהג בשלמים תנהוג בולדן ותמורתן יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן. לא הזכיר באשם ולד דאשם בא זכר ומשום דנקט באשם א' נקט בחטאת נמי א':

תלמוד לומר רק למעוטי ולד חטאת ותמורת אשם ר"ע אומר אינו צריך מיעוט לאשם:

ואמאי והא גבי ולד חטאת הוא דגמירי דהא חטאות מתות הלכה למשה מסיני אבל עולה ושלמים מדגלי הלכתא בחטאת אבל אינהו לא:

הוה אמינא ולד חטאת בכל מקום וכו' אי הוה כתיב תשא ובאת ולא הוה כתיב ועשית עולותיך ה"א דהלכה היא בחטאת למות בכל מקום ומתשא ובאת הוה דרשי' דשאר ולדי קדשים ימותו בבית הבחירה:

מתני' והשלמים יקרבו שלמים ונאכלין השלמים ליום אחד. פירוש הואיל והופרשו לשלמי נזיר מטילין עליהן חומר שלמי נזיר. ושלמי נזיר דינן כתודה דאין נאכלין אלא ליום אחד. והוא הדין שיש להן זרוע ניתן לכהנים ומיהו אין לו להתבשל עם האיל דדוקא הנזיר ודאי שרי קרא אף על פי שנותן טעם באיל. ואין טעונין לחם אין צריך להקדיש להם לחם כשאר שלמי נזיר דהא בטל הנזירות כיון שהפר לה:

ואין טעונין לחם. ואפילו הפרישה לחם לא תהא השלמים מקדשתן הואיל והפר. ומיהו נראה שאם הפריש לחמה שצריך פדיון. וכן אין טעונין תנופה דבעי על כפי הנזיר לתנופה וליכא. תוספי הרא"ש ז"ל. וכן אין חזה ושוק טעונין תנופה דבעינן על כפי הנזיר.
ופירוש לנדבה לעולת קיץ למזבח. ואף על פי שדמי חטאת מעורבין בהן הלכה למשה מסיני היא בנזיר כדאיתא בגמרא:

לא נהנין ולא מועלין. פירוש לכולי עלמא כדין חטאות המתות. שיטה:

דמי שלמים יקח בהן בהמת שלמים. ואין מועלין דקדשים קלים נינהו ואין בהם מעילה אלא באימורים לאחר זריקת דמים. ובמעות אשמעינן רבותא דלא נהנין בדמי חטאות ומועלין בדמי עולה. אבל בבהמה לאו רבותא למיתני דמועלין כי הויא הבהמה קריבה דהא פשיטא. הרב עזריאל ז"ל:

גמ' אמר רב חסדא רבנן היא. הלכך כל זמן שלא הפר לה הקנה לה משלו ומביאה כפרתה. וכי הפר לה במילתא דלא צריכא לא אקני לה. אבל לר' יהודה סלקא דעתך כיון דמשעבד לה בתנאי כתובה הוה ליה כאלו הפרישה משלה:

אדם מביא קרבן עשיר על אשתו. אף על פי שהיא ענייה כיון שהוא משועבד להביא קרבנות חובותיה והוא עשיר צריך להביא עליה קרבנות עשיר. וכן כל קרבנות שהיא חייבת. כגון חטאת ואשם וזבה ויולדת ומצורעת ונזירות. אבל נדרים ונדבות לא והכי משמע בירושלמי דכתובות פרק נערה. דקאמר התם ואפילו אכלה חלב או חללה שבת. דמשמע דוקא קרבן חובה אבל נדרים ונדבות אינו חייב להביא שמא תקניטנו ותרור בכל יום. ואף על פי שיכול הבעל להפר משום דברים דבינו לבינה דאיכא הפסד ממון. יש לחוש שמא תדור ותפרע קודם שישמע או זמנין דמטריד ולא מצי מפר לה כדאיתא בנדרים פרק נערה. אבל בנזירות ליכא למיחש שמא תקניטנו כיון שהיא מצטערת בכך. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

והכי גריס רש"י שכך כותבת לו כל אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא. הכל קבלתי. ובספרים יש גירסא אחרת שכך כותב לה כל אחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא. ושני הגירסאות בתוספתא והכי פירושא כשאדם נושא את אשתו הוא כותב לה כל האחריות דאית לך מן קדמת דנא עלי יהא לשלם שמשלם קרבנות שהיתה חייבת קודם נשואין. ואפילו היתה ענייה כשנתחייבה הקרבן ועכשיו שנשאה הוא עשיר יביא קרבן עשיר עליה. ודוקא קרבנות כפרתה כגון חטאת ואשם וזבה ויולדת ונזירה. אבל נדרים ונדבות אפילו אחר שנשאה אינו חייב להביא. ודוקא קרבנות הוא חייב להביא אפילו נתחייבה בהם קודם שנשאה. אבל אם לוותה ואכלה קודם נישואין אינו חייב לשלם כדמוכח פרק יש נוחלין דטבא ליה עבדו ליה. ואפילו לרבינו חננאל שפסק בלוותה ואכלה ונשאת דבעל יורש הוי ופרע היינו דוקא באותם נכסים שהכניסה לו משום פסידא דמלוה. אבל אם אין הנכסים בעין לא יפרע כלום. וכן פירש רבינו חננאל עצמו. תוספי הרא"ש ז"ל. וכן כתב הוא ז"ל בפירושיו. ומסיים דדוקא קרבנות חובותיה קבל עליה דלא ניחא ליה לאיניש שתהיה אשה אצלו מחוסרת כפרה. עד כאן. אבל בשיטה כתוב וזה לשונו: וכן כל קרבנות שהיא חייבת. ודוקא אותם שנתחייבה בהם משנשאת. אבל אם היתה מחוייבת בהם מקודם שנשאה לא. ואותן נמי דוקא קרבנות חובה כגון יולדת ונזירות. אבל נדרים ונדבות לא שאם כן תדור אלף עולות.

שכך כתב לה פירוש כשנשאה כל אחריות דאית ליך עלי. כלומר קרבנות שתתחייב בהם עלי לפרעם. עד כאן לשונו:
דתניא מביא אדם קרבנות עשיר על אשתו וכן כל קרבנות שהיא חייבת שכך כותב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא. הכי גרסינן. ולא מיבעיא אם נדרה תחתיו דהכי מיירי מתניתין. דאי נדרה קודם שנשאה לא הוה מצי מיפר לה שאין הבעל מיפר בקודמין. וכן אם נתחייבה חטאת ואשם או זבה ויולדת ומצורעת כשהיא תחתיו דמביא קרבן עשיר בשבילה דהא משועבד לה והוא עשיר. אלא אפילו נתחייבה קודם שנשאה ואז היתה עניה חייב קרבן עשיר בשבילה דהוי כעני והעשיר דרבינן בתורת כהנים בנגעים. שכך כתב לה בכתובתה כשנשאה שמקבל עליו אחריות דאית ליך עלי והיינו כל הקרבנות שהיא חייבת. דאלו מה שלוותה ואכלה לא קאמר. ורש"י הגיה על פי תורת כהנים שכך כותבת לו אחריות דאית לי עלך. ושתי הלשונות חדא הן אלא שזה מדבר כשהוא מגרשה והיא כותבת שובר שטר כתובתה:

הכי גרסינן דאי רבנן הא לא משעבד לה. ומתניתין דקתני אם שלו היתה בהמה היכי משכחת לה. וכי תימא אפילו תימא רבנן וכגון דאקני לה דאי אקני לה הויא דנפשה ואמאי תצא ותרעה בעדר.

במשנה האשה כו' ואח"כ הפר לה בעלה כו'. מלשון הר"ן והרא"ש בנדרים (פ"ג) בד"ה הא קרבן לחצי נזירות איכא. שציירו כגון שהפר לה אחר ט"ו יום. משמע לכאורה דאם נדרה נזירות מרובה והפר לה אחר שמנתה ל"י דהוא סתם נזירות שלמה. לפי מאי דקי"ל דבעל מיגז גייז צריכה להביא כל הקרבנות אף אם לא הפרישתם עדיין. אבל העיקר נ"ל דגם זה נקרא חצי נזירות לדידה. ואינהו דברו בהוה ול"ד. וראיה לזה מלקמן (כח א) במשנה דרע"א אפילו נשחטה כו' אינו יכול להפר ובגמרא שם הטעם מפני הפסד קדשים. אלמא אפי' השלימה כבר הנזירות משלם רק משום ההיא פורתא דתישרי לשתות יין כו' מחמת הפרתו מקמי דתזרק עליה הדם מיקרי חצי נזירות ושוב לא נוכל לזרוק הדם עליה:

שם היו לה מעות סתומין יפלו לנדבה. וכתב התוי"ט טעמא שם במעילה במשנה. ל"ד במחכ"ת דשם ליתא טעם ע"ז. ואדרבה הגמרא כאן (ר"ד כה) פריך על הא דיפלו לנדבה דשם והלא ד"ח מעורבין בהן. והתם במשנה לא קאמר טעם אלא בדינא דרישא לא נהנין ול"מ מפני שהן ראויין לבוא כולן שלמים ועמש"כ לקמן בסמוך:

רש"י ד"ה שלמים. ואצ"ל דאין מועלין בהן וכדמפרש בפ"ק כו'. וכ"ע התוי"ט ועוד דממשנה גופה מפורש דמידי ה"ט דיפלו לנדבה כו'. כדניים ושכיב הרב אמרה. דאדרבה אהא דפריך הגמרא עלה והלא דמי חטאת כו' כ' התוס' דה"ה דהוי מצי לאתובי והלא דמי שלמים כו' והביאן בעצמו שם במעילה. אלא דשגה כאן במחכ"ת בטעם דאיתא שם במשנה על הא דלא נהנין ול"מ מפני שראויין לבוא כולן שלמים וסבר דזהו טעם ג"כ על הא דתני בתרי' מת כו' יפלו לנדבה וכדמוכח ג"כ מדבריו לעיל בד"ה יפלו (עמש"כ שם) וכאן הכי הל"ל דמידי הוא טעמא דלא מועלין אלא כו' ויהיה מזה תפיסה על המפרש. דהלא במשנה זו דהביאה הגמרא כאן מפורש כו':

גמ' ועולה תקרב עולה שלמים. נ״ב בהמת שלמים:

זָכְתָה וְקִדַּמְתָּהּ אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת. נראה לי בס"ד טעם למספר ארבעה דורות והיא לא קדמתה אלא לילה אחת ולא ארבעה לילות? ונראה לי בס"ד הטעם כי הלילה נחלק לארבעה משמרות כדאיתא בריש ברכות (ברכות ג.) ארבעה משמרות הוי הלילה. אי נמי הלילה נחלק לשני חצאין והיום גם כן נחלק לשני חצאין הרי ארבעה חלוקות בלילה ויום שאחריו עד שהגיעה לילה שניה ולכך קדמתה ארבעה דורות.

מתני' החטאת תמות. עי' נדרים דף פג ע"א ובתוס' שם ד"ה ואי אמרת:

שם ועולה תקרב עולה. עי' יומא דף מא ע"ב תד"ה והאי עולה:

רבנן היא דאי ס"ד ר' יהודה וכו' סוגיא זו נעלמה ממרן הכ"מ פ"י דשגגות שכתב דליכא מאן דפליג על רבי יהודה. ועוד אשתמיט מיניה בריתא דספרי פ' נשא דתניא התם שהוא מחלקת ועוד הארכתי במקומו בס"ד וכבר בקונטריס זה רמזתי בזה בכמה מקומות:

זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל. עובד ישי דוד שלמה ואילו צעירה לא אתת בישראל עד רחבעם דהוה מנעמה העמונית: מתני' החטאת תמות. אותה הבהמה שהפרישה לשם חטאת תמות וכי ההיא טעמא דפרשינן לעיל דצריכה כפרה והויא כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלה: ונאכלין ליום אחד. כלומר לכך יש עליהן עדיין תורת שלמים דנאכלין ליום אחד ולענין זה אינם כשלמי נזיר דאינן טעונין לחם: מעות סתומין. שלא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים הרי אלו יפלו לנדבה ולוקחים בהן עולות הבשר למזבח והעורות לכהנים: שלמים יביאו שלמים. ואצ''ל דאין מועלים בהן וכדמפרש בפ''ק דמסכת מעילה (דף ו:): גמ' מאן תנא דלא משעבד לה. מאן הוא תנא דתני דקסבר שאם היתה הבהמה שלו לא חייל עליה קדושה כלל דאמר תצא ותרעה בעדר משום דבעל לא משעבד לה להביא קרבנותיה כלל וכי מפרישה לה היא לנזירות הרי הוא כמו שמקדיש דבר שאינו שלו דאין בדבריו כלום: אמר רב חסדא רבנן היא דאי ס''ד ר' יהודה היא אמאי תצא. הא כיון דמשעבד בקרבנותיה אישתכח דכי הקדישה שפיר הקדישה דהא שמעינן ליה בב''מ בפ' [המקבל] (דף קד.) שהיה דורש לשון הדיוט: דתניא ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו. שאם היתה עניה ונתחייבה קרבן עני ולא הספיקה להביא קרבן עני עד שניסת לו ה''ז מביא קרבן עשיר על אשתו וכן בכל קרבנות שהיא חייבת קודם לכן ואפי' קרבן קבוע שאינו בעולה ויורד: שכך כתב לה בכתובתה כו'. והלכך דהואיל ומשתעבד לה אמאי לא הוי בהמה שלו כבהמה שלה ואם היתה חטאת תמות ואם עולה תקרב עולה: במילתא דלא צריכא לה. כגון הכא דהיפר לה בעלה לא משתעבד לה ומש''ה לא קדשה ותצא ותרעה בעדר: אמר רב חסדא ר' יהודה היא. דאמר אדם מביא קרבן אשתו וקמשמע לן דכי משתעבד כו' דאי לרבנן לא מבעיא למימר דכי הפר לה דתצא ותרעה בעדר אלא אפי' כי לא הפר לה נמי תצא דלדידהו לא משתעבד לה כלל: ואלא היכי דמי דמשעבד. ובעי לאוקמא כרבנן כגון דאקנייה ניהלה לנזירותה אכתי לא מיתוקמא כרבנן דכיון דאקנייה לה הוה דנפשה וחטאת תמות ואנן בעינן דתצא ותרעה בעדר והלכך לא מיתוקמא כלל כרבנן:

ארבעה דורות בישראל. עובד ישי דוד שלמה ואילו צעירה לא הות בישראל עד רחבעם בן שלמה שבא מנעמה העמונית: האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה. שלשה בהמות כבשה לחטאת וכבש לעולה ואיל לשלמים שהן קרבן נזיר טהור ואח''כ הפר לה בעלה אם משלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר דכיון דהיפר לה בעלה אין כאן נזירות כלל והבהמה שהפריש דין חולין עליה כדאמר בגמרא כי אקני לה מידי דצריכא לה מידי דלא צריכא לה לא אקני לה ונמצא שלא היתה קודש כלל: ואם משלה הבהמה. ובגמרא מפרש מאין תבא לה שלא יהא לבעלה רשות בו: החטאת [תמות]. אע''ג דהפר לה כדמפרש לה טעמא דמתניתין כיון דבעיא כפרה הויא כחטאת שמתו בעליה: והעולה תקרב עולה. וא''ת ולר' ישמעאל דאמר לעיל (דף יט:) דעולה לאו דורון הוא ולא קריבה כי הפר לה בעלה אטו פליג נמי אמתני' דהכא דתני בהדיא דעולה קריבה עולה אע''ג דהיפר לה בעלה וי''ל דאפי' רבי ישמעאל מודה בנזיר טהור דעולת בהמה דורון הוא דדוקא גבי נזיר טמא דכתיב ביה וכפר וכתיב עולה בההיא קרא משמע ליה דעולה נמי באה לכפרה: שלמים (נמי) יקרבו שלמים ונאכלין ליום אחד. כחומר שלמי נזיר ואפי' למ''ד בעל מיעקר עקר [כיון] שהיא קדשם לדין שלמי נזיר יאכלו בכל החומר שבהן והא דקאמר בגמרא שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן (היינו) אין להם זרוע ומדמה ליה להכי היינו אין להם זרוע כמצותו שיטעון בתנופה אבל מ''מ הזרוע מיתסר כחומר שלמי נזיר ועוד אומר ר''ת דאין להם זרוע היינו דאין להם דין זרוע בשילה שיתבשל עם האיל אלא לבדו אסריניה: ה''ג ואינם טעונין לחם. כשאר דכתיב על כפי הנזיר ואין כאן כפי הנזיר דהפר לה ואם הקדישו כבר טעון פדייה ואפילו אי מיעקר עקר גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדייה ואי מיגז גייז נמי מצי לפדות דאין לו קדושת הגוף עד שישחט עליו הקרבן: ה''ג היו לה מעות סתומים יפלו לנדבה. היכא דהפר לה בגמרא מפרש דהנהו סתומים יפלו לנדבה לחולין ולמזבח דהיינו עולת נדבה ונסכיה באין משל ציבור וכן פי' בכל דוכתי דתנינא יפלו לנדבה ולא חש למיתני הכא אם שלו הן חולין כדתני ברישא: מפורשים. שפירש אלו דמים לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים: דמי חטאת ילכו לים המלח. כיון דאילו היתה הבהמה הוה אזלה למיתה ולא [נהנין] מאותן מעות מדרבנן ולא מועלין דכיון דלים המלח אזלו לא קרינן ביה קדשי [ה'] וה''ה דלעיל גבי בהמה מצי למיתני לא . נהנין ולא מועלין: דמי עולה יביאו עולה. דדורון הוא ומועלין בהם כיון דקריבין למזבח: דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם כדפרישית: גמ' מאן תנא דלא משתעבד לה ולכך יש סברא לחלק בין בהמה דידיה דתני תצא ותרעה בעדר ואם [שלה] חטאת תמות דאי משתעבד לה לא היה סברא לחלק בין בהמתו לבהמתה: אמר רב חסדא רבנן היא. וכדמפרש ואזיל ומ''מ אם לא הפר לה היתה מקריבתה לחובתה כיון דאקני לה וכדמפרש בסמוך (הפר לה לא אמר דהא הוו בהמות דידה כדמפרש בסמוך) כי . מקני לה מידי. דצריכא לה במידי דלא צריכא לה כגון דהיפר לה לא אקני לה: דאי ס''ד רבי יהודה היא אמאי תצא ותרעה בעדר הא [משועבד לה בתנאי כתובה] כדמפרש ואזיל וס''ד דתנאי כתובה עדיף ואפי' במידי דלא צריכא לה נמי משועבד לה: דתניא ר' יהודה אומר מביא אדם קרבן עשיר על אשתו. פי' אם עשיר הוא [והיא חייבת קרבן עולה ויורד] צריך להביא קרבן עשיר עליה ולא יוכל לומר והלא אין לה כלום ותביא קרבן עני וכן כל קרבנותיה שהיא חייבת להביא קרבן בעבורה ודווקא חובות שהיא חייבת כגון יולדת וזבה אבל נדרים ונדבות לאו כל כמינה לידור אלף עולה ליום ואומר ר''י דדוקא אותן שנתחייבה משנשאת ואילך ולא שנתחייבה קודם שנשאת: הכי גריס רש''י שכך כותבת [ליה] כל אחריות דאית לי עלך מקדמת דנא והכי איתא [בתורת כהנים פרשת מצורע] ופירוש דאשה שגרשה בעלה לאחר ששילם לה בעלה כתובתה כותבת לו שובר התקבלתי כתובתי וכל אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא הכל מחלתי אלמא [דמשום] דמשועבד לה צריכה לפוטרו בשעת גירושין: אפי' תימא ר' יהודה כי משעבד לה במילתא דצריכא [לה במידי דלא צריכא]. כגון דהפר לה לא משעבד לה כלל ואע''ג דמשועבד לה בתנאי בית דין הלכך בהמה שלו תצא ותרעה בעדר דהוו חולין גמורין ולא הוו כבהמתה: איכא דאמרי מאן תנא רבי יהודה היא וכי משעבד לה בתנאי כתובה במילתא דצריכא לה כו'. דאי לרבנן לא משעבד בתנאי כתובה והיכי דמי שמשתעבד לה שיכולה להקריב מבהמותיו אם לא הפר לה כגון דאקני לה שנתן לה במתנה מבהמותיו וכיון דאקני לה הויא לה דנפשה והוה לן למימר דחטאת תמות כמו [בשלה] כי אקני לה במילתא דצריכא לה כגון אם לא הפר לה