ובהכרח שאין הפסוק מדבר בעולה ושלמים עצמם, שהרי כבר למדנו דינם ממקראות אחרים, אלא: בולדי קדשים של שלמים, ובתמורתם של עולה ושלמים [6] הכתוב מדבר, מה תקנתן: "תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה'", כלומר שהן קרבין. [7]
ב. כדרך שאתה נוהג בשלמים - שאתה מקריבם על גבי המזבח - כך נהוג גם בולדיהם [ובתמורתם] ולא ימותו.
הרי למדנו שכל מותר חטאת אינו הולך לנדבה, ואם כן אי אפשר לומר שמעות מפורשין של חטאת שניתותרו הולכים לנדבה, שהרי דינם לילך לים המלח, ובהכרח שלא דיבר הכתוב "לכל נדריהם ולכל נדבותם", אלא במעות סתומין ולא במפורשין. [14]
הערות
[1] א. כתבו התוספות, שיכולה היתה הגמרא להקשות: והלא דמי שלמים מעורבין בהן שאינן כליל, ואיך יפלו לנדבה לעולת קיץ למזבח דהוי כולה כליל; אלא שהגמרא מקשה קושיא יותר חזקה, כי דמי החטאת אינם ראויים להקרבה כלל, ואיך הוא מקריב מהן עולה. ובפשוטו יכולה היתה הגמרא להקשות אף אם היה מותר להביאם לנדבה, מכל מקום למה צריך הוא להביאם לנדבה. ב. עוד ביארו התוספות [בד"ה היו לו], שאם אמר סתם "אלו מעות לנזירותי", כי אז אין להקשות והלא דמי חטאת מעורבין בהן, כי יכול הוא להביא בכל המעות שלמים או עולה, וקושיית הגמרא אינה אלא באומר: "אלו מעות לקרבנות נזירותי" דמשמע כל הקרבנות. ומטעם זה כתבו התוספות, שלא הקשתה הגמרא אלא על הברייתא שבהכרח עוסקת באופן שאמר "אלו לקרבנות נזירותי", וכפי שנתבאר לעיל בהערה שלכך הוסיפה הברייתא ואמרה: "מת והיו לו מעות סתומין" כדי ללמד שהנידון הוא באופן זה, אבל במשנתנו "איכא לאוקמי דאמר לנזירות ולכך יפלו לנדבה, דאי בעי מייתי בכולן עולה", וראה אות ג. ג. בתירוץ הגמרא מבואר, שלרבי יוחנן הלכה היא בנזיר שיפלו לנדבה, ולריש לקיש הוא נלמד מקרא, ומבואר בתוספות, שכל עיקר דין זה לא נאמר אלא כשמעורבין בו דמי חטאת, אבל כשיכול להביא בכל המעות עולה או שלמים או שהפרישם לעולה ושלמים בלבד, בזה לא נאמרה ההלכה. ולפי זה מה שכתבו התוספות [הובא באות ב], שעל משנתנו אין להקשות "והלא דמי חטאת מעורבין בהן" משום "דאיכא לאוקמי דאמר לנזירות", אין כוונתם אלא לומר, שכסגנון קושיית הגמרא: "והלא דמי חטאת מעורבין בהן", אי אפשר להקשות על משנתנו, משום שהיה אפשר לפרש באופן שאמר "אלו לנזירותי", אבל באמת אף משנתנו עוסקת באופן שאמר "אלו לקרבנות נזירותי", שאם לא כן תיקשי: מי הכריחה להפילה לנדבה, והלא אין דמי חטאת מעורבין בהן; אך ראה ב"קרן אורה" וב"ארזי הלבנון" אות צט.
[2] א. ואדרבה דוקא כשמעורב בהם דמי חטאת אז יפלו לנדבה, ומשום דכך נתקבלה ההלכה: "מעות סתומין", דהיינו שנתערב דמי חטאת בדמי קרבן אחר שחייב בו הנזיר - כיון שמת הנזיר ילכו כל המעות לנדבה. ב. מעיון בכל הסוגיא מתבאר, שבכלל השם "מעות סתומין" נכללו שני ענינים: האחד: שיהיו כל המעות סתומין, כלומר: לא יהיו המעות מפורשין, דהיינו שלא יאמר: את אלו אני מפריש לחטאת ואת אלו לקרבן אחר, ומשום שאם יעשה כן נמצא שאין כאן תערובת כלל, שדמי החטאת לחוד ודמי הקרבן האחר לחוד, וכשעשה כן נקראים המעות "מפורשין". השני: שיהיו מעות דמי החטאת שבתוך התערובת סתומין, כלומר: אף כשסתם ולא פירש אלו מעות יהיו לחטאת, ואלו מעות יהיו לקרבן האחר, אין די בזה אם לא סתם לגמרי את דמי החטאת, והיינו, שאם הזכיר שם חטאת על הדמים שבתוך התערובת, וכגון שאמר על כל התערובת: אלו לחטאת ולקרבנותי, אין אלו "מעות סתומין" היות והזכיר שם חטאת, ונקראים המעות "מפורשין בתערובת", ראה דברי רב אשי לקמן כו א ובתוספות שם. ג. הלכה זו היא בכל מעות סתומים של נזירות שניתותרו בין על ידי מיתה כנידון הברייתא שהגמרא עוסקת בה כאן, ובין כשניתותרו על ידי הפרה או מחאה או שנתכפר באחר; ולקמן בגמרא יתבאר, שדין זה אינו מסויים למעות נזירות, אלא לנזירות וכל הדומה לה, ראה לקמן כו א.
[3] א. ראה ב"ארזי הלבנון" אות קד בשם "תפארת ציון" מה שכתב לבאר את הדרשה. ב. כתבו התוספות: "וסברא הוא לאוקמי במותר כי האי, דבשאר מותר לא משכחת לה, דאם הפריש מעות לעולה, וניתותרו, שהוזלו הבהמות, יכול להקריב מהם עולה וכן שלמים כמו שהפריש מתחילה, וסברא להעמידם במותר סתום כי האי, חטאת עולה ושלמים מעורבין יחד". ולקמן בדף כו א ד"ה אמר רבא, כתבו סברא אחרת: "סברא הוא להעמיד קרא כשדמי חטאת מעורבין בהן דוקא, דהכי משכחת בעלמא דמותר חטאת בא לנדבה, כדאמר בפרק ולד חטאת וכו', זה מדרש דרש יהוידע הכהן וכו"', [ויובאו דבריהם שם בהערה]. ג. לשונם שכתבו כאן "אם הפריש מעות לעולה וניתותרו שהוזלו הבהמות", צריך ביאור, שהרי אף לפי האמת שמותר נדר היינו דמי חטאת לא באופן זה אנו עוסקים, אלא שהפריש מעות ומת, אבל אם הפריש מעות וניתותרו משום שהוזלו, זה בפשוטו אינו ענין לכאן, וכשם שלרבי יוחנן אין אנו עוסקים בזה; והיה להם לומר: שאם הפריש מעות לעולה ומת, [וראה היטב ב"קרן אורה" ד"ה אלא, ובכתבי הגרי"ז על דברי ריש לקיש]. ד. לשונם שכתבו כאן בסוף דבריהם: "שיש בהם חטאת עולה ושלמים יחד", לאו דוקא הוא, שהרי עיקר הדין תלוי במה שמעורב בהם דמי חטאת עם קרבן אחר, ואין צריך שיהא בהם הן עולה והן שלמים, אלא די בחטאת ועולה או חטאת ושלמים, וכדמשמע מדבריהם בדיבור הקודם, וכן מפורש בברייתא לקמן כו ב.
[4] א. כלומר: מנין שלא נאמר דין זה אלא במי שהפריש דמים לקרבן אחר ולחטאת כאחד, וסתם ולא פירש אלו דמים יהיו לחטאת ואלו דמים יהיו לעולה, שמתוך כך "מעורבין" דמי החטאת עם דמי העולה, שמא אף מי שהפריש דמי חטאת בלא תערובת כלל, אף בהם נאמר שיפלו לנדבה אם ניתותרו, כן היא פשטות קושיית הגמרא, וראה "קרן אורה". ב. לכאורה נכלל בקושיית הגמרא, שאפילו בהמת חטאת שניתותרה תלך לנדבה, כי בפסוק הרי לא נזכרו "מעות" כלל; וראה מה שנתבאר בזה בהמשך הסוגיא בהערות.
[5] א. ביארו התוספות: "כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל דולד חטאת מתה ולא לנדבה, והכי נמי נימא במותר שלה דלאיבוד אזלא ולא לנדבה, דהכל נקרא "מותר חטאת" בין ולד חטאת בין תמורת חטאת [ובין] כי הכא [היינו במשנתנו] דמפריש מפורשין והיפר לה בעלה, או ההיא דתנן היכא דהפריש מעות לנזירותו ומת והיו לו מעות מפורשין, כל אלה שאינן חטאת עצמן שם מותרות עליהם". ויש ללמוד מדבריהם שלא כמבואר לעיל בהערה, שהקושיא היתה גם על בהמת חטאת, כיון שלזה לא יועיל תירוץ הגמרא, שהרי בהמת חטאת אינה בכלל דברי רבי ישמעאל שהוא לא דיבר אלא ב"כל אלה שאינן חטאת עצמן", ואילו בהמת חטאת אף שניתותרה לאחר הפרת הבעל הרי היא חטאת עצמה. ולדבריהם צריך לומר, שעל בהמת חטאת לא הוקשה לגמרא כלל, כי הפסוק "לכל נדריהם ולכל נדבותם" לא קאי אלא על "מותר נדר שיהיה לנדבה", וזה שייך רק במעות שהן נקראין "מותר נדר", [וכמו שהן נקראין "מותר חטאת" וכמו שכתבו התוספות], אבל בהמת חטאת עצמה אינה כלל בכלל הפסוק ד"לכל נדריהם ולכל נדבותם", ולא היה קשה לגמרא שתיפול לנדבה, וצריך תלמוד. ושיטת הרא"ש אינה כן, אלא שעיקר הלימוד הוא על החטאת עצמה שהיא הולכת למיתה, וכיון שדין החטאת לילך לים המלח, ממילא דמי חטאת הולכים לאיבוד. ב. לכאורה צריך ביאור תירוץ הגמרא, כי מאחר שלמדנו שמותר חטאת הולך לאיבוד, אם כן אף כשהוא בתערובת יש לו לילך לאיבוד, ומה הועילה הגמרא בתירוצה! ? והביאור הוא, כי מאחר שפסוק אחד אומר שדמי חטאת הולכים לים המלח, ופסוק אחד אומר שהוא הולך לנדבה, בהכרח לומר דבתערובת שאני. ויש להגדיר באופן אחר: שלא נאמר דין מותר חטאת שהוא הולך לאיבוד, אלא על דמי חטאת "מפורשין", אבל כשהן "סתומין" לא נאמר דין זה, [וראה היטב לשון רבינו גרשום בכריתות כז ב גבי נזיר שמגלח על מעות אביו הסתומין ולא המפורשין, דמשמע כפירוש זה, ודין גילוח על מעות אביו הסתומין, ודין מעות סתומין שהולכים לים המלח משוה אותם הגמרא בסוגייתנו]. ג. ראה עוד תוספת ביאור בתירוץ הגמרא בהערה 13 לקמן.
[6] הביאו התוספות מתמורה יז ב, דדריש: "רק קדשיך" אלו התמורות [שנאמר: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", רא"ש], "אשר יהיו לך" אלו הולדות [שבהוייתן הן קדושים, רא"ש] ; ובהמשך הברייתא והסוגיא יתבאר, מנין לנו לפרש את הכתוב רק על עולה ושלמים, ולא על חטאת ואשם.
[7] ב"קרן אורה" ד"ה רק, הביא מדברי התוספות בתמורה, שצריך הכתוב ללמדנו שהם קרבים, משום שאם לא הכתוב לא הייתי יודע שהולד קדוש כלל, שהוא כגידולי הקדש שאין מועלין בהם, ובתמורה - שהיא ודאי קדושה, שהרי נאמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" - הייתי אומר שקדושה ואינה קריבה, כולד ותמורת בכור ומעשר שהם קדושים ואינם קרבים; וראה מה שהקשה שם ה"קרן אורה".
[8] א. כתבו התוספות: "כלומר: יכניסם [לבית, וינעול עליהם עד שימותו] כדרך שעושין בולד חטאת ובתמורת חטאת דאזלו למיתה", שכך קיבלנו הלכה למשה מסיני בחמש חטאות שהן מתות, ואלו הן: ולד חטאת, תמורת חטאת, חטאת שמתו בעליה, חטאת שנתכפרו בעליה באחר וחטאת שעברה שנתה, וסימנך: "ותמנע". ב. יש להקשות: אי כדי שימותו, הלא יכול להמיתם במקומם, ולמה יאמר הכתוב שיעלם לירושלים למות שם! ? "ונראה, דלכך מצריכם להעלותם, משום דאם ימיתם במקומם יבואו לטעות ולומר דלאו קדשים נינהו מאחר דמניחם למות, דיהיו סבורים דאם קדשים הם למה יפסידו ההקדש להניחם למות, ויהיו סבורין דחולין נינהו וכו' ויבואו להשתמש בהם לגוז ולעבוד וימעלו בהם, לכך צוה הכתוב להעלותם לירושלים כדי שידעו הכל דקדשים הם, וימנעו מהם תשמיש וגיזה ועבודה ולא ימעלו בהם", חידושי רבי פרץ בשם תוספות, הובא ב"ארזי הלבנון". ולכאורה דבריו צריכים ביאור, שהרי אם דינם שימותו, הרי אין מועלין בהן מן התורה כמבואר במשנתנו בתוספות ד"ה דמי, ומשום דלא קרינא בהו "קדשי ה"'; ונראה שהוא סובר כדעת הסוברים שאסור בהנאה מן התורה, כמובא שם בהערה.
[9] אבל ולד עולה לא תמצא, שהעולה באה מן הזכר בלבד.
[10] האשם אינו בא אלא מן הזכר, ואין שייך בו אלא תמורה, ומאחר שנקט באשם רק דבר אחד דהיינו תמורה, לכן נקט בחטאת דבר אחד בלבד דהיינו ולד, אף ששייך בה גם תמורה, רא"ש.
[11] שכל "אכין" ו"רקין" מיעוטין הן.
[12] מן הפסוק אין אנו יודעים אלא שאלו לא יקרבו, אבל עדיין לא ידענו מה יעשו בהם, אלא שהלכה למשה מסיני היא בולד ותמורת חטאת שהיא מתה, ובתמורת אשם שהיא רועה עד שתסתאב ויביא בדמיה עולה לקיץ המזבח, [ושיטת רבינו תם היא, שמן התורה האשם יקרב עולה, ולדעתו, בא הפסוק לומר שלא יקרב אשם כמו ולד ותמורת העולה והשלמים שהם קרבים למה שהן], ולקמן בעמוד ב' מקשה הגמרא: למה צריכים אנו למקרא כלל, והרי יש ללמוד את כל הדין מהלכה למשה מסיני, ראה שם.
[13] לכאורה צריך ביאור: היכן מרומז בפסוק זה שהכתוב מדבר דוקא על עולה ושלמים, דהניחא עולה הרי כתוב "ועשית עולותיך", אבל במה שאמר הכתוב "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל", הרי יש לכלול גם חטאת ואשם. ויש מאחרוני זמננו שכתבו, כי מאחר שהכתוב אומר "ודם זבחיך ישפך [ולא תשפוך] " שמשמע על ידי אחרים דהיינו הכהנים, ומיד אמר "והבשר תאכל [ולא "יאכל"] " אם כן משמע שתאכל אתה בעצמך ולא הכהנים, והיינו שלמים ולא חטאת אשם שנאכל בשרם על ידי הכהנים. ואם נאמר ש"זבחיך" אינו כולל חטאת ואשם אלא שלמים, [ראה בזה ב"משמר הלוי" לזבחים סימן ב'], אם כן ניחא.
[14] צריך ביאור: הרי המקשן אף הוא ידע שדמי חטאת הולכים לים המלח, כמבואר במשנתנו ובברייתא ד"המפריש מעות לנזירותו", ומטעם זה הקשתה הגמרא בתחילה "והלא דמי חטאת מעורבין בהן", ומטעם זה גם ביארו התוספות לעיל, שמסתבר לפרש את הכתוב דוקא במעות סתומין שמעורב בהם דמי חטאת, אלא שמכל מקום הקשה המקשה שילכו אף מעות מפורשין של חטאת לנדבה, משום שהרי אף לפי מה שריש לקיש מפרש את הכתוב - דהיינו על מעות סתומים "שמעורב בהם דמי חטאת" - בהכרח שדין חטאת נזירות כיון שהיא בכלל "לכל נדריהם ולכל נדבותם" הרי היא שונה משאר מעות שמעורב בהם דמי חטאת, וכך יש לנו לומר שהכתוב בא ללמד אף על מעות מפורשין של חטאת נזירות שדינם שונה, [ועל דרך זה פירש ב"קרן אורה", ראה שם]. ואם כן תיקשי: מה דחתה הגמרא "כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל", והרי לא דיבר רבי ישמעאל בחטאת של נזירות, ואנו אין אנו דנים אלא בחטאת נזירות! ? ובפשוטו צריך לומר, שכוונת הגמרא היא, משום שבפסוק כתוב "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך", הרי שהכתוב מדבר אף בנדרים, ואין חילוק בין חטאת נזירות לשאר חטאות; וראה עוד בזה בהערות בהמשך הסוגיא. אבל התוספות כתבו "והוא הדין דמצי למימר דהלכה גמירי לה חטאת מתה", כלומר: וכן מעות מפורשין ילכו לים המלח, הרי שאין כוונת הגמרא משום שכתוב "ונדריך", שאם כן אין מקום לדבריהם, ולפי זה הדרא קושיא למקומה, הרי מכל זה ידע גם המקשה! ? וצריך תלמוד, [וראה היטב מה שכתב ב"ברכת ראש" דף כה תחילת עמוד א; וראה עוד בזה בהערות בהמשך הסוגיא בעמוד ב'].
[15] יש לפרש את קושיית הגמרא בשני אופנים: האחד: כיון שלא גמירי אלא בחטאת, אם כן מהיכי תיתי הייתי אומר שימותו; וכפירוש זה פירשו התוספות. השני: כיון שגמירי בולד ותמורת חטאת שימותו, אם כן ממילא נשמע שולד עולה ושלמים לא ימותו; וכפירוש הזה נראה מהרא"ש שכתב: "ואמאי, והא גבי ולד חטאת הוא דגמירי, דהא חטאות מתות הלכה למשה מסיני, אבל עולה ושלמים מדגלי הלכתא בחטאת אבל אינהו לא".
219ימים לסיום הש״ס