דלג לתוכן

נזיר כה ע"ב - טקסט הדף

וולדי קדשים בבית הבחירה קמ''ל דלא קתני יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן ת''ל רק למה לי קרא הילכתא גמירי לה ולד חטאת למיתה אזיל הכי נמי וקרא לאשם הוא דאתא אשם נמי הילכתא גמירי לה כל שאילו בחטאת מתה באשם רועה אלא אי מהילכתא הוה אמינא הילכתא ואי אקריביה לא ליחייב עליה ולא כלום קמ''ל קרא דאי מקריב ליה קאים עליה בעשה: ר''ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אשם הוא בהוייתו יהא: למה לי קרא גמרא גמירין לה כל שבחטאת מתה באשם רועה הכי נמי וכי אתא קרא לדרב דאמר רב הונא אמר רב אשם שניתק לרעייה ושחטו לשם עולה כשר טעמא דניתק הא לא ניתק לא דאמר קרא הוא בהוייתו יהא אמר מר הלכה היא בנזיר ותו ליכא והתניא ושאר חייבי קינין שבתורה
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - ב

ואילו ולדי קדשים דעולה ושלמים ימותו בבית הבחירה, קא משמע לן דלא ימותו כלל. [1] עוד מבארת הגמרא הא דקתני בברייתא: יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם - כן [שיקריבו אותם כמו את ולד ותמורת העולה ושלמים] תלמוד לומר "רק":

ומקשינן: וכי למה לי קרא לולד חטאת שלא תיקרב!? והרי הילכתא גמירי לה מהלכה למשה מסיני דולד [ותמורת] חטאת למיתה אזיל!? [2]

ומשנינן: הכי נמי, אכן לולד חטאת אין אנו צריכים ללמוד מ"רק", וקרא ד"רק" לתמורת אשם הוא דאתא [לתמורת אשם בא הכתוב], ללמד שאינו קרב.

ואכתי מקשינן: הא נמי הילכתא [הרי אף באשם נתקבלה הלכה למשה מסיני]: דכל שבחטאת מתה, באשם אינו קרב ורועה עד שיסתאב ויפול בו מום ויביא בדמיו עולה לקיץ המזבח, אבל אינה קריבה, ולמה לי הכתוב "רק" כדי ללמד כן!? [3]

אלא לעולם צריך הכתוב "רק" כדי ללמד אף על חטאת, ודקשיא לך והרי כבר ידענו כן מהלכה למשה מסיני, לא תיקשי:

כי אי מהלכתא לבד הוה אמינא: אכן הילכתא היא, ומכל מקום אי אקרביה [אם בכל זאת הלך והקריב] לא ליחייב עליה ולא כלום [אינו עובר בכלום] -

לכן קא משמע לן קרא ד"רק", דאי מקריב ליה קאים עליה באיסור עשה [אם מקריב אדם ולד ותמורת חטאת ואשם הרי הוא עובר באיסור עשה], שהרי אמר הכתוב: רק ולד ותמורת עולה ושלמים הרי הם קרבים, אבל ולד ותמורת חטאת ואשם אינם קרבים. [4]

עוד מבארת הגמרא מה שלמדנו בברייתא: רבי עקיבא אומר: אינו צריך הכתוב "רק" ללמוד ממנו מה שלמד רבי ישמעאל, כי הרי הוא אומר באשם: "אשם הוא" ולמדנו: בהוייתו יהא:

ומקשינן: למה לי קרא!? והרי גמרא גמירין לה [הלכה למשה מסיני היא]: "כל שבחטאת מתה, באשם רועה"!? [5]

ומשנינן: הכי נמי שכבר ידענו דין זה מהלכה, וכי אתא קרא [ולא בא הכתוב אלא] לדרב!

דאמר רב הונא אמר רב:

אשם שדינו להיות רועה עד שיסתאב ולהביא בדמיו עולות לקיץ המזבח, [6] שניתק לרעייה, כלומר: שכבר מסרו לרועה, ואחר כך שחטו לשם עולה הרי הוא כשר, שהרי לבסוף היו דמיו נופלים לעולה, ולכן משניתק לרעייה הרי הוא כשר אף כששחטו בעצמו לשם עולה.

וטעמא דניתק שכבר מסרו לרועה, הא לא ניתק שעדיין לא מסרו לרועה - לא כשר אם שחטו לשם עולה, כיון דאמר קרא: "הוא" בהוייתו יהא, כמו שהיה אשם ולא עולה. [7] אמר מר: אמר רבי יוחנן: הלכה היא בנזיר שמעות סתומים - המעורב בהם דמי חטאת - יפלו לנדבה:

כיון שאמר רבי יוחנן "הלכה היא בנזיר", הרי משמע שרק בנזיר נאמרה הלכה זו, ולפיכך מקשינן: ותו ליכא, וכי אין עוד מעות סתומים שיפלו לנדבה מלבד בנזיר!?

והתניא: ושאר חייבי קינין [שתי תורים או שני בני יונה שהאחד לחטאת והאחד לעולה נקראים "קן"] שבתורה, כגון מצורע עני - [8]


הערות

[1] לפירוש השני שהובא בהערה לעיל והוא פירוש הרא"ש, שקושיית הגמרא היתה, שיש ללמוד ממה שנאמרה הלכה בחטאת שימותו, מזה נלמד שדוקא בחטאת ולא עולה ושלמים, ולמה לן קרא ד"ועשית עולותיך", ניחא תירוץ הגמרא, שמזה אין ללמוד אלא שלא ימותו בכל מקום, אבל יתכן שימותו בבית הבחירה. אבל לפירוש התוספות שקושיית הגמרא היתה: "מהיכי תיתי" שימותו, כי מחטאת אין ללמוד כיון שלא נאמרה ההלכה אלא בחטאת, אם כן צריך ביאור תירוץ הגמרא, והרי סוף סוף מהיכי תיתי נאמר שימותו כלל, כיון שמחטאת אין ללמוד; ובלשון הגמרא בתמורה יז ב מבואר בהדיא כפירוש התוספות, וצריך תלמוד. גם צריך ביאור דברי התוספות והרא"ש בברייתא לעיל שפירשו "יכול יעלם וכו", דהיינו משום שכן עושים בולד חטאת ותמורת חטאת, וזה שלא כמבואר בגמרא כאן.

[2] בעמוד א בהערה 13 נתבאר, שעיקר כוונת הגמרא לעיל במה שהביאה מתנא דבי רבי ישמעאל, הוא להוכיח ממה שאמר הכתוב "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך", שאף דמי חטאת נזיר - שהן באין על ידי נדר - אינם הולכים לנדבה, כי אם לא פסוק זה הייתי לומד מ"לכל נדריהם ולכל נדבותם" שאף מעות מפורשין של חטאת נזירות אינם הולכים לים המלח, וכמו שלדעת ריש לקיש נלמד מזה שמעות אשר מעורב בהם דמי חטאת אינם הולכים לים המלח, אלא הולכים לנדבה. ולכאורה מקושיית הגמרא כאן מוכח לא כן, שאם כן מאי קשיא לגמרא, והרי מהלכה למשה מסיני לא הייתי יודע שאף מעות מפורשין של חטאת נזיר הולכים לים המלח; ואכן כבר נתבאר בעמוד א, שאף מדברי התוספות מוכח לא כפירוש הנזכר, ולפי זה סוגיית הגמרא צריכה ביאור, וכפי שנתבאר בהערה לעיל, ראה שם. ואולם ראה ב"ברכת ראש" דף כה ריש עמוד א, שכתב לבאר דברי הגמרא כאן, שעיקר קושיית הגמרא אינה אלא על לשון הברייתא שאמר "יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן", דמשמע שאם לא הכתוב הייתי אומר שיקרבו, ועל זה שפיר מקשה הגמרא, שאת זה יש ללמוד מהלכה, ראה שם.

[3] שיטת רבינו תם [הובאה בתוספות בעמוד זה לקמן] שמעיקר דין תורה: כל שבחטאת תמות באשם קרב "עולה", ורק מדרבנן אמרו: כל שבחטאת תמות באשם "רועה". ולשיטתו קושיית הגמרא היא: למה לן קרא שלא תקרב התמורה לאשם, והרי כבר ידענו מהלכה שאינה קריבה לאשם אלא לעולה.

[4] א. ביארו התוספות, שעדיין צריכים אנו גם את ההלכה, כי מן הפסוק אין אנו יודעים אלא שאינם קרבים, אבל לא היינו יודעים מה יעשו בהם, ולזה צריכים אנו את ההלכה; ולשיטת רבינו תם שמן התורה האשם קרב עולה, הפסוק בא לומר שלא יקרב לאשם ועובר על זה בעשה, ואולם יקריבנו אם ירצה לשם עולה או שלמים, ולזה בא ההלכתא ללמד שהאשם יקרב עולה; וראה מה שכתב על דבריהם ב"קרן אורה". ב. ב"אורח מישור" הוכיח מבכורות דף טז שיש לאו בחמש חטאות המתות לאוכלם, והוכיח שם דהוא הדין להקריבם יש בהם לאו, ראה שם היטב, ומכח זה תמה על סוגייתנו, ונשאר בצ"ע, וראה "קרן אורה". ויש מי שכתב לתרץ על פי שיטת רבינו תם, שהאשם מהלכה למשה מסיני הרי הוא קרב לעולה, ואם כן יש לומר שאין הגמרא חוזרת בה ממה שתירצה דעיקר "רק" בא ללמד על האשם שאם יקריבנו לאשם ולא לעולה עובר בעשה, ואיסור זה יש לומר שאין ללמוד ממה שהביא ב"אורח מישור" שם, כיון שהוא עומד להקרבה; ובאמת שכך משמע מדברי רבי עקיבא שאמר "אינו צריך" ומשום שנאמר באשם "אשם הוא", והרי רבי ישמעאל דיבר גם על החטאת, ולפי זה ניחא; ומיהו בגמרא אמר "אלא", וגם בתוספות ד"ה קתני מבואר לא כן, אלא שהכתוב בא ללמד איסור גם על חטאת, ואפילו לרבינו תם, ראה שם.

[5] כלומר: הניחא לרבי ישמעאל שהוא לומד מ"רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת וגו"' שתמורת אשם אינה קריבה, ועובר בעשה, אם כן אכן צריך כתוב ללמד שעובר בעשה מה שלא ידענו מהלכה למשה מסיני, אבל רבי עקיבא שלומד כן מ"אשם הוא", שזה לא משמע כל כך איסור עשה, [כי "רק קדשיך" שהוא אמור אצל "ועשית עולותיך", משמע: את אלה תעשה ולא את אלה, אבל "אשם הוא" לא נאמר גבי עשייה, ולכן אינו משמע איסור עשה, רא"ש ב"שיטה מקובצת"], אם כן תיקשי: לשם מה נצרך הכתוב כלל, והרי יודעים אנו כן מהלכה למשה מסיני; [וראה בהערה שבסוף ביאור הגמרא על דברי רבי עקיבא, מה שהובא שם בשם התוספות, לבאר את דברי רבי עקיבא שהם תמוהים לכאורה הרבה].

[6] לשון התוספות הוא: "וכי אתא קרא לאשם שניתק לרעייה, דקיימא לן חטאת שמתו בעליה, נתכפרו בעליה, עברה שנתה - תמות, וכל שבחטאת מתה, באשם רועה", העתיקו כאן התוספות לשון שאינו מתאים כל כך לסוגייתנו, שהרי כל זה ידענו כבר, ולא היה להם להזכיר אותן שלש שאינם שייכות לעניננו, אלא תמורת אשם שהוא עיקר הנידון בסוגייתנו.

[7] א. כן היא פשטות הגמרא; אבל התוספות כאן הקשו על פירוש זה: למה לי קרא והרי אף זה יש ללמוד מההלכה שנאמרה: "כל שבחטאת מתה באשם רועה", הרי שבלי רעייה אינה כשירה לעולה! ? עוד הקשו, דבשבועות [יב א] משמע: שכל דין מסירה לרועה אינו אלא מדרבנן, ואילו כאן לומדת הגמרא דין זה מ"הוא". ולכן פירשו בשם רבינו תם: דאכן מעיקר הדין "כל שבחטאת מתה באשם עולה", כלומר: יקריבנה לשם עולה, ומדרבנן אמרו שירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו עולה, ובדברי הגמרא כאן אין גורסים: טעמא דניתק הא לא ניתק לא, אלא כוונת הגמרא ללמוד מ"הוא", שאם לא שחטו בפירוש לשם עולה אינו כשר, וכך הוא נלמד "הוא בהוייתו יהא, יהא הוויית אשם עד שיעקרנו בפירוש לשם עולה", ואת זה לא ידענו מההלכה, כי הייתי אומר אף אם לא שחטו בפירוש לשם עולה הרי הוא כשר לעולה. והביאו עוד, דבפסחים עג ב איכא למאן דאמר בדעת רב הונא, שאפילו שחטו סתם הרי הוא כשר לעולה, ולשיטה זו נלמד מ"הוא" שהוא כשר לעולה אף על פי שלא נשחט לשם עולה, כי מהלכה למשה מסיני לבד, הייתי אומר שדוקא אם עקרו לשם עולה אז הוא כשר אבל בלא עקירה, לא, ונלמד מ"הוא": "שיהא עומד לעולה אף לפני עקירה כמו שעתיד להיות כשיסתאב היינו עולה יהיה בלא שום עקירה". ב. הקשו התוספות: כיון ש"אשם הוא" אינו איסור עשה, אם כן איך אמר רבי עקיבא: "אינו צריך" דמשמע: יש ללמוד את מה שלמד רבי ישמעאל מ"רק" - מכתוב אחר, והרי אינו כן, שרבי ישמעאל למד מ"רק" שעובר בעשה, ואת זה הרי אין ללמוד מ"אשם הוא"! ? וביותר, הרי למסקנת הגמרא לומד רבי עקיבא מ"הוא" את דינו של רב הונא אמר רב, ואם כן אין ללמוד מזה את דינו של רבי ישמעאל שתמורת אשם אינה קריבה, ומה שייך לומר "אינו צריך", והרי אף רבי ישמעאל צריך הוא מקרא זה כדי ללמוד את דינו של רב הונא, ושוב ממילא צריך רבי ישמעאל ללמוד מ"רק" קדשיך שתמורת אשם אינה קריבה! ? וביארו התוספות, שרבי עקיבא היה טועה בהבנת דברי רבי ישמעאל, והיה סבור שלא קיבל מרבותיו את ההלכה למשה מסיני שולד ותמורת חטאת מתים, ולמד מ"רק" את עיקר הדין שולד ותמורת חטאת ואשם אינם קרבים. וכך אמר לו רבי עקיבא: בשלמא לדידי שקבלתי מרבותי הלכה למשה מסיני שולד ותמורת חטאת ואשם אינם קרבים, ואם כן אין אני צריך לקרא ד"רק", ולומד אני מפסוק זה לעבור בעשה, אבל אתה שלא קבלת מרבותיך את ההלכה שהחטאת והאשם אינם קרבים, ואתה לומד דין זה מן הפסוק ד"רק", לזה אינך צריך מקרא זה כי יש לך ללמוד דין זה מ"אשם הוא" הכתוב באשם עצמו, ואין לך לומר שהפסוק בא לכדרב הונא כי יותר מסתבר לדורשו לומר שתמורת אשם אינה קריבה, מלומר שהוא בא לכדרב הונא. ונמצא לפי ביאורם, שלפי האמת אין מחלוקת בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא, ושניהם לומדים שעיקר הדין שולד ותמורת אשם אינם קרבים נלמד מהלכה למשה מסיני, ו"רק" בא ללמד שיש בזה איסור עשה, ו"אשם הוא" בא ללמד את דינו של רב הונא אמר רב. ג. יש לתמוה: הרי רבי ישמעאל למד מן הכתוב הן על חטאת והן על אשם, ואיך אמר רבי עקיבא "אינו צריך" משום הכתוב שנאמר באשם, והרי עדיין לא ידענו מזה על חטאת! ? וראה מה שכתב בזה ב"ארזי הלבנון" אות קח, ומה שנתבאר בהערה 4 לעיל בעמוד זה, וראה לשון הרא"ש.

[8] מצורע עני מביא לטהרתו "קן" האחד לחטאת והאחד לעולה, וכבש לאשם, ואם עשיר הוא, הרי הוא מביא כבש לעולה וכבשה לחטאת, וכבש לאשם.

ואולם ולדי קדשים אחרים מביאים בבית הבחירה ושם ממיתים אותם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא ממיתים את וולדי שאר קדשים, ומביאים אותם לקרבן.

ומוסיפים לדון בפרטי הדברים. קתני [שנה] שם: יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן שיקרבו על גבי המזבח — תלמוד לומר: "רק". ושואלים: למה לי קרא [כתוב] לענין זה? הלא הילכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני למודים אנו אותה] שולד חטאת למיתה אזיל [הולך]! ומשיבים: הכי נמי [כך הוא גם כן] לענין ולד חטאת, וקרא [והכתוב] ללמד לענין אשם הוא דאתא [שבא].

ושואלים: אשם נמי הילכתא גמירי לה [גם כן הלכה למשה מסיני למודים אנו אותה] והיא: כל שאילו בחטאת מתה, כלומר, כל קרבן שיש בו פסול כזה שאם היה זה חטאת היה הולך למיתה, ובכלל זה תמורה, אם היה זה באשם — רועה, כלומר, את קרבן האשם הזה משאירים אותו שירעה עד שיפול בו מום ואינו קרב על גבי המזבח. ואם כן, לשם מה אנו צריכים את הלימוד מהמקרא לענין זה?

אלא כך צריך לומר: אי מהילכתא [אם מן ההלכה] בלבד הייתי למד, הוה אמינא: [הייתי אומר]: הילכתא [הלכה] היא שצריך לעשות כך, שוולד חטאת ימות ותמורת אשם תרעה, ואולם אי אקריביה [אם הקריב אותו] בכל זאת — לא ליחייב [יתחייב] עליה ולא כלום, על כן קא משמע לן קרא [השמיע לנו הכתוב] דאי [שאם] מקריב ליה [אותו] — קאים עליה [עובר עליו] בעשה, באיסור הנובע מן המיעוט הכתוב "רק קדשיך" (דברים יב, כו).

שנינו באותה ברייתא: ר' עקיבא אומר אינו צריך לימוד מפסוק "רק קדשיך" לאשם, הרי הוא אומר "אשם הוא" (ויקרא ה, יט) — בהוייתו יהא. ושואלים: למה לי קרא [כתוב] לצורך זה? הלא גמרא גמירין לה [בהלכה למודים אנו אותה]: כל שבחטאת מתה — באשם רועה ולכן ברור שבמקרה זה אין מקריבים אותו!

ומשיבים: הכי נמי [כך הוא גם כן], וכי אתא קרא [וכאשר בא הכתוב] — לצורך ענין אחר שאמר רב הוא שבא. שאמר רב הונא אמר רב: קרבן אשם שניתק לרעייה, כלומר, שפסקו דינו שילך לרעיה, שאי אפשר להקריבו כקרבן אשם, ודינו שירעה עד שיפול בו מום ואז יימכר ויביא בדמיו עולה כנדבה, ועבר ושחטו אותו עצמו (ולא את הבהמה שקונים בדמיו), אם שחטו לשם עולה — כשר.

ויש לדייק בדברי רב: טעמא [הטעם, מדובר דווקא] באשם שניתק לרעיה, הא [הרי, אבל] אם לא ניתק לרעיה — לא, וסתם אשם שהקריבו אותו לעולה — פסול. שאמר קרא [הכתוב] "אשם הוא" — כלומר, בהוייתו יהא ולא כקרבן אחר, ואם הקריבו כקרבן אחר — פסול.

א וחוזרים לענין קרבנות נזיר. אמר מר [החכם] ר' יוחנן: הלכה היא בנזיר שמעות סתומים שלו שיש בהם גם דמי חטאת ילכו לנדבה. ושואלים: מלשונו משמע שדווקא בנזיר ישנה הלכה זו ותו ליכא [וכי אין עוד] דברים שיש בהם הלכה כזו, ולא רק בנזיר? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ושאר חייבי קינין שבתורה, כלומר, אלה שנתחייבו להביא קרבן עוף בלבד אם היו עניים, כגון מצורע, שמביא שני תורים אחד לעולה ואחד לחטאת במקום כבש וכבשה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but the offspring of other sacred animals, for peace-offerings, must be brought to the Temple and left to die there. The verse therefore teaches us that one does not leave the offspring of peace-offerings to die. Rather, they are sacrificed upon the altar.

§ The Gemara continues to discuss the baraita. The baraita teaches: One might have thought that the offspring of a sin-offering and the substitute of a guilt-offering should also be treated so, i.e., they too should be sacrificed on the altar like sin-offerings and guilt-offerings. Therefore, the verse states: “Only” (Deuteronomy 12:26). The Gemara asks: Why do I need a verse for this halakha? After all, this halakha is learned as a tradition that the offspring of a sin-offering goes to its death. The Gemara answers: So too, this is correct as far as the offspring of a sin-offering is concerned, and the verse comes to teach that this halakha applies to a guilt-offering as well.

The Gemara asks: With regard to a guilt-offering as well, this halakha is learned as a tradition: Any situation that if it were to occur with a sin-offering it would be left to die, i.e., any offering that is invalid in such a manner that it would have to be left to die if it were a sin-offering, which includes a substitute, if it occurs with a guilt-offering it is left to graze until it develops a blemish so that it is no longer fit for the altar. Why, then, is a verse required to teach this halakha?

Rather, the argument is as follows: If one would have learned this ruling only from the aforementioned halakha transmitted to Moses from Sinai, I would say: It is admittedly the halakha that the offspring of a sin-offering must die and the substitute of a guilt-offering is left to graze, but if he sacrificed it regardless, he would not be liable to receive any punishment for it. The verse therefore teaches us that if he sacrifices the offspring or substitute of a guilt-offering, he transgresses a positive mitzva by it, as derived from the verse: “Only your sacred things which you have, and your vows, you shall take and go to the place which the Lord shall choose” (Deuteronomy 12:26).

§ The same baraita teaches that Rabbi Akiva says: In the case of a guilt-offering this exposition is not necessary, as it says: “It is a guilt-offering” (Leviticus 5:19), which indicates: It alone shall be sacrificed in its current state, but not its substitute. The Gemara asks: Why do I need a verse for this halakha? We learned it as a halakha: Any situation that if it were to occur with a sin-offering it would be left to die, if it occurs with a guilt-offering it is left to graze. If so, it is clear that this guilt-offering cannot be sacrificed.

The Gemara answers: So too, this is correct, and when the verse comes to teach a halakha, it comes for that which was said by Rav. As Rav Huna said that Rav said: With regard to a guilt-offering that was consigned to grazing, i.e., it had been ruled that the animal must be left to graze until it develops a blemish as it could not be sacrificed as a guilt-offering, at which point it was sold so that the proceeds could be used for voluntary burnt-offerings, and one transgressed and slaughtered the guilt-offering itself for the sake of a burnt-offering rather than using an animal purchased with the money of its sale, it is valid.

The Gemara infers from Rav’s statement: The reason for this ruling is that it is a guilt-offering that was consigned to grazing, from which it may be inferred that if it were not consigned in this manner it is not valid as a burnt-offering. This is because the verse states: “It is a guilt-offering,” which indicates that it shall be in its current state, and if it were sacrificed as a different offering it is invalid.

§ The Gemara returns to the issue of a nazirite’s offerings: The Master, Rabbi Yoḥanan, said earlier: It is a halakha with regard to a nazirite that his unallocated funds, including the value of his sin-offering, are used for the purchase of gift offerings. The Gemara asks: This formulation indicates that this halakha pertains only to a nazirite, but is there no other case where the surplus goes toward the purchase of gift offerings? But isn’t it taught in a baraita: And the rest of those liable to bring nests by Torah law, i.e., those paupers who are obligated to bring only a bird-offering, e.g., a poor leper, who must bring two turtledoves, one for a burnt-offering and one for a sin-offering, instead of a sheep or a ewe,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

למה לי קרא לחטאת ואשם למעוטי דאינן קרבין הא הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלי:

הלכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה. תרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה עולה אבל איהו גופא לא:

אשם שניתק לרעיה שמסרו לרועה ואח"כ שחטו לשם עולה כשר. הלכה היא בנזיר כמו אמר מר. ותו ליכא דמשמע דוקא בנזיר היא הלכה אבל לא בשאר חיובי קרבנות:

והתניא ושאר חייבי קינין שבתורה כגון זב וזבה ויולדת:

אשם שניתק לרעיי׳ ושחטו סתם כשר פי׳ דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור לשוחטו לשם עולה אלא ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה כדאמרי׳ בשלהי פ״ק דשבועות גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה:

יכול אף וולד חטאת ותמורת אשם כן. לא הזכיר באשם ולד דאשם בא זכר. ומשום דנקט באשם אחד נקט בחטאת אחד. הרא"ש ז"ל בפירושיו.
אמר מר ואמאי גבי ולד חטאת הוא דגמירי מיתה דהלכתא גמירי חמש חטאות מתות ולד חטאת תמורת חטאת מתו בעליה נתכפרו בעליה באחרת עברה שנתה וסימן ותמנע:

למה לי קרא. לחטאת ואשם למעוטי דאינן קריבין הא הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלי והלכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה. תרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה עולה. אבל אינהו גופיה לא. הרא"ש ז"ל בפירושיו.
אמרת דלא גרסינן כל שבחטאת מתה באשם רועה דבפרק אלו דברים בפסחים ובשבועות פרק קמא משמע בהדיא דירעה דרבנן דקאמר התם מותר אשם ירעה עד שיסתאב ויביא בדמין עולה. ודייק בדמיו אין אבל איהו גופיה לא גזרינן אחר כפרה אטו לפני כפרה. אלא ודאי לא נשנית הלכה כך אלא כל שבחטאת מתה באשם עולה ואתו רבנן ואצרוך שירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו עולה פן יבא לעשות גם קודם כפרה. תוספי הרא"ש ז"ל:

ר' עקיבא אומר אינו צריך. כמו אמר מר למה לי קרא למימר דאין תמורת אשם קריבה אשם הלכתא גמירי לה דבאשם רועה. ונראה דלא משמע לר' עקיבא עשה כמו רק לר' ישמעאל ולהכי לא חש לשנויי אליבא דר' עקיבא דקרא אתא לעשה. אי נמי לעשה לא צריך קרא דמרק נפקא. הר' עזריאל ז"ל:

וסלקא דעתין אם כן דר' עקיבא דלא מייתי כר' ישמעאל רק ללמוד עשה אלא למיעוטא בעלמא. משום הכי פריך ליה קרא אינו צריך הרי הוא אומר הוא דסבירא ליה לתלמודא דהוא לא משמע עשה כמו רק דרק משמע שפיר עשה דקאי אועשית עולותיך הבשר והדם משמע רק חטאת ואשם היוצאים מכל זה מכח ההלכה לא תעשה בתמורתן וולדותיהן כיוצא בהן והיינו עשה. אבל מהוא לא משמע עשה דלא משתעי קרא בעשייתו לאשם דליהוי משמע לאשם יעשה ולא לדבר אחר כדפירש גבי רק דקאי אועשית. הרא"ש ז"ל:

הכי גרסינן ניתק אין לא ניתק לא דאמר קרא הוא בהוייתן יהיו. והכי פירושו אשם שנאבד ונתכפר באחר ונמצא דמדרבנן צריך שירעה עד שיומם ויביא בדמיו עולה. ואם אחר שנתקו ונתנו במרעה הבהמות קודם שיומם לקחו ושחטו סתם כשר והוי עולה. ניתק אין דוקא שניתק ונעקר שם אשם ממנו כשר לעולה בדיעבד. לא ניתק לא כו' אבל אם קודם שניתקו שחטו פסול מדרבנן גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה. דאמר קרא כלומר ולפני כפרה פסול מדאורייתא דאמר קרא הוא בהוייתו יהא לעולם הוא אשם עד לאחר כפרה. דאי לא הוא הוה אמינא גבי אשם נאמר אפילו קודם שיתכפר אם נמצא האבד לאחר הפרשת השני יקרב עולה אותו שאינו ראוי ליקרב אשם. קא משמע לן הוא בהויית אשם יהיה שלא יקרב עולה עד שיתכפר באחר. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל. ובזה נתרצו קושיות התוס':

והתניא. ושאר חייבי קינין שבתורה. כגון זב וזבה ויולדת. רצו להביא חטאת בהמה יביאו כו'. לא מיבעיא שאם ירצה יביא בכל המעות חטאת העוף או עולת העוף דלשם עופות הופרשה: אלא אפילו בהמה יכול להביא בהם אם העשיר:

רש"י ד"ה אשם שניתק. שהקדים ושחטו לשם עולה. כ"נ דצ"ל:

רד"ה כשר. הא לא ניתק או שלא שחטו לשם עולה. כ"נ דצ"ל:

תד"ה אמר מר (בסופו). מיירי דאמר לקרבנות טומאתו. כצ"ל. כי כן איתא להדיא שם בתחלת הברייתא מטמא מקדש כו' וע"ש בסוגיית הגמרא. ושם איתא ג"כ מפורש דאמר אלו לחטאתו ואלו לעולתו ע"ש:

אבל וולדי קדשים. יעלו לבית הבחירה וימותו כדכתיב תשא ובאת: קמ''ל. ועשית עולותיך דשרו להו לעולה ושלמים: אלא אי מהלכתא. ולא קמ''ל מקרא ה''א הילכתא דלמיתה אזלה ולד חטאת ואשם רועה אבל אי אקריביה לא ליחייב עלה: קמ''ל קרא. דכתיב רק ואין רק אלא למעט דהני הוא דמפרש בהו קרא ועשית עולותיך מקריב אתה ולדותיהן ותמורותיהם אבל ולד חטאת ותמורת אשם אי מקריב להו קאי עלייהו בעשה דלאו הבא מכלל עשה עשה: אשם שניתק לרעייה. כגון תמורת אשם או שעברה שנתו או שנתכפרו בעליו או שמתו וניתק לרעייה שיצא וירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה שהקדיש ושחטו לשם עולה: כשר. הואיל וסופו לכשיפול בו מום הוא נמכר ומביאין בדמיו עולת נדבה וקמ''ל טעמא דניתק הא לא ניתק אף שלא שחטו לשם עולה אלא ששחטו סתם אינו כשר: דאמר קרא הוא בהוייתו יהא. דכל זמן שלא ניתק תורת אשם מעליו פסול. ע''א אשם שניתק כגון שהפרישו ואבד והפריש אחר תחתיו ואחר כך נמצא ובא גזבר ואמר ינתק זה לרעייה ועבר ושחטו לשם עולה כשר לזרוק דמו לשם עולה ולעשותו כליל כעולה אפילו לכתחילה משום דזה זכר וקדשי קדשים וזה זכר וקדשי קדשים דבאשם ועולה ליכא נקבה אבל שאר קדשי קדשים ששחטן לשם עולה אסור לזרוק דמן לשם עולה ואינן כליל כעולה דכשרין הן כי שחטן לשם עולה אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה אבל אין יוצאין מתורתן הראשונה אלא בחזקתן קיימו: טעמא דניתק הא לא ניתק לא שרי לזרוק דמו ולעשותו כליל כעולה דאמר קרא הוא בהוייתו יהא אבל גבי שאר זבחים דלעולם אסור לעשותן עולה שאע''פ ששחטן לשם עולה אסור לשנות ולזרוק דמן לשם עולה כדאמר במסכת זבחים (דף ב.) כל הני לישני [וליזול] הילכך לא איצטריך למיכתב הוא בהוייתו יהא. ע''א ניתק ושחטו לשם עולה כשר לזרוק דמו לשם עולה אבל לא ניתק פסול משום דלשם אשם לא מצי זריק ליה שהרי נתכפרו בעליו ולשם עולה לא דאמר קרא הוא בהוייתו יהא דכשם שקודם שנתכפרו אם שחטו לשם עולה אינו אלא לשם אשם הכי נמי כי נתכפרו הואיל ולא ניתק אכתי הוי בחזקת אשם ואינו זורק לשם עולה ולשם אשם נמי לא דהא נתכפרו אלא הדם ישפך והבשר ישרף אבל שאר קדשים כגון פסח שזקוק לרעייה אפילו לא ניתק מפסח לשם שלמים כשר לזרוק דמו לשם שלמים ולהקטירו לשם שלמים ואי קשיא לר''ע נמי איכא למימר אי מהילכתא ה''א כו' דנימא נמי אשם הוא קרב ואין תמורתו קריבה ולאו הבא מכלל עשה עשה לר''ע ליכא למימר הכי דבשלמא לת''ק דקא יליף מועשית עולותיך דהא כתיב עשה בקרא ועשית להכי איכא למשמע דקאי עליה בעשה אבל לר''ע ליכא למימר הכי דהא לא כתיב עשה בקרא ולא כתיב הוא קרב בקרא אלא הוא לחודא: אמר מר הלכה היא בנזיר. דאע''פ שדמי חטאת מעורבים בהן יפלו לנדבה: ותו ליכא. אלא בנזיר והאיכא הא דתניא: ושאר חייבי קינין שבתורה. שהן בעולה ויורד:
ואי מקרא ה''א לא יקריבה חטאת ואשם אבל יקריבה עולה ושלמים אם ירצה קמ''ל הילכתא חטאת מתה ותמורת אשם קריבה עולה דוקא: רבי עקיבא אומר אין צריך הרי הוא אומר אשם הוא הוא קרב ואין תמורתו קריבה הא ל''ל קרא. וא''ת לישני ליה דאיצטריך קרא למיקם עליה בעשה כדשני לעיל לרבי ישמעאל וי''ל דהוא לא משמע עשה [כ''כ] כמו רק דהוי מיעוטא וא''ת ומאי קאמר ר''ע לר' ישמעאל אינו צריך הא איצטריך שפיר קרא דר' ישמעאל לעשה דלא משמע מהוא וצ''ל דר''ע מיטעא קטעי במילתיה דר' ישמעאל דס''ד דלית ליה לר' ישמעאל הילכתא דחמש חטאות ולא מייתי ר' ישמעאל קרא דרק ללמד אעשה אלא אמיעוטא . שאינו קרב ומש''ה [אמר] אינו צריך הרי הוא [אומר וכו'] דמשמע שפיר מיעוטא דאינו קרב וא''ת ואכתי מאי קא''ל ר''ע אינו צריך [הא] ר''ע גופיה לא דריש הוא להאי דרשא אלא לכדרב הונא אמר רב ס''ל א''כ גם לר' ישמעאל איצטריך ליה לכדרב הונא ומאי קא''ל ר''ע דאינו צריך רק הא צריך וצריך כיון דהוא אתא לדרשא אחרינא כדרב הונא וי''ל דלמאי דפרישית אתי שפיר דר''ע טעה בדברי ר' ישמעאל וסבר דלית ליה הילכתא דחמש חטאות ולא אייתי קרא דרק אלא למעוטי מהקרבה ולה''ק ולדידך דלית לך. ההלכה ומצרכת רק לומר דלא קרב אינו צריך רק דשפיר מצי למידרש מהוא באשם גופיה בשלמא לדידי דאית לי הילכתא בחמש חטאות מתות ובאשם לא צריכא לי קרא דהוא למעוטי אשם מהקרבה דנפקא ליה מהילכתא דלא קרב אשם ודרשינן הוא לכדרב הונא וכי אתא קרא דרק לעשה אלא לדידך דלית לך הילכתא אלא דרשא מקרא דרק לאיסור הקרבה אינו צריך לרק דטוב שתדרוש משפט תמורת אשם מהוא הכתוב באשם גופיה יותר משתדרוש לכדרב הונא: וכי אתא קרא לאשם שניתק לרעייה דקי''ל חטאת שמתו בעליה נתכפרו בעליה עברה שנתה תמות וכל שבחטאת מתה באשם רועה והיינו ניתק לרעייה שנמסר לרועה כגון אשם [שנאבד] ונתכפרו בעליו באחר ואחרי כן נמצא רועה דאיצטריך שירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו עולה [וקאמר] רב הונא דאם אחר שנתקו ונתנו למרעה הבהמות לקחו ושחטו [סתם] כשר והוי עולה כיון שלבסוף דמיו היו נופלין לעולה: ניתק אין לא ניתק לא דאמר קרא הוא בהוייתו יהא. והוייתו אשם ופסול פירוש מהוא משמע מדלא קאי להכי אתא הוא לאשמועינן דבעי ניתוק וקשה להאי גירסא דלמה לי קרא דהוא הא הילכתא הוא דכל שבחטאת מתה דהיינו נתכפרו בעליה באשם רועה אלמא דבעי ניתוק ותו דבפ''ק דשבועות (דף יב.) קאמר א''ה כי לא ניתק נמי ומשני גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה אלמא דניתוק לא הוי אלא מדרבנן בעלמא והכא מפיק ליה מקרא דהוא ואהתם נמי קשה והא הלכה היא דבעי ניתוק ופי' ר''ת [דהילכתא] נישנית [כל שבחטאת מתה] באשם עולה בלא שום ניתוק והא דקאמר הש''ס באשם רועה משום דגזרו רבנן דבעי [רעייה] משום גזירה דלאחר כפרה אטו לפני כפרה והכא אומר ר''ת דלא גרסינן ניתק אין לא ניתק לא דודאי לא מקרא הוא דבעי ניתוק אלא רבנן גזרו דבעי ניתוק לרעייה כדמוכח בפ''ק דשבועות (שם) דקאמר גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ובפסחים פ' אלו דברים (דף עג: ושם.) איכא למ''ד דרב הונא בעי עקירה ותני במילתיה דרב הונא שחטו לשם עולה כשר וגרסינן מ''ט ולדידיה הכי פירושו מ''ט בעי עקירה שצריך שישחטנו לשם עולה בפירוש והלא סוף סוף עומד דמיו לעולה כשיסתאב אמר קרא הוא בהוייתו יהא הוויית אשם עד שיעקרנו בפירוש לשם עולה הא מהלכתא ה''ה בלא עקירה נמי כשר לעולה ואיכא למ''ד התם בפסחים דרב הונא לא בעי עקירה ותנא במילתיה דרב הונא שחטו סתם כשר לעולה ולדידיה נמי גרסינן מ''ט והכי פירושא מ''ט לא בעי עקירה הואיל והיה שם אשם עליו דאי משום הילכתא דנישנית [דקרב] עולה אימא דווקא ע''י עקירה ומשני (הוא) דאמר קרא הוא בהוייתו יהא [שיהא לאחר כפרה עומד לעולה (והיה) אף לפני עקירה] כמו שעתיד להיות כשיסתאב היינו עולה יהיה בלא שום עקירה בין למר בין למר ניתוק לרעייה לא בעי אלא מדרבנן בעלמא כדפרשינן: אמר מר הלכה היא בנזיר. פירוש דסתומים יפלו לנדבה ותו. ליכא והתניא ושאר חייבי קינין שבתורה כגון מצורע שמביא לטהרתו חטאת העוף ועולת העוף אם דל הוא והפריש מעות לקינו בעודו דל והעשיר [רצה] בכולן להביא חטאת בהמה יביא והעולה יביא מביתו וה''ג וצריך לומר שבשעה שהפריש המעות תחילה אמר הרי אלו לצרעתו והיה בידו להביא בכולן פרידה אחת של חטאת או של עולה ולכן כשהעשיר יביא בהן בכולן נמי אותו חטאת בהמה או עולת בהמה כדפ''ל אבל אמר לקרבנות צרעתו בשעת הפרשה מיד חל מקצת דמיו לחטאת ומקצת לעולה ולכשיעשיר לא יוכל להביא מכולן חטאת בהמה או עולת בהמה דלא אמרינן מפני שראוי להביא בכולן שלמים אלא היכא דאמר לנזירותו אבל אמר אלו לקרבנות נזירות אין בידו להביא בכולן שלמים ובפ' טרף בקלפי (יומא דף מא.) מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו ואין מוסיף עולתו משמע דאין יכול להביא מכולן חטאת מיירי דאמר [לקרבנות] צרעתו א''נ שהפריש מקצת לחטאת ומקצת לעולה. ע''כ הגה''ה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד