נזיר כה ע"ב

ואולם ולדי קדשים אחרים מביאים בבית הבחירה ושם ממיתים אותם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא ממיתים את וולדי שאר קדשים, ומביאים אותם לקרבן.

ומוסיפים לדון בפרטי הדברים. קתני [שנה] שם: יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן שיקרבו על גבי המזבח — תלמוד לומר: "רק". ושואלים: למה לי קרא [כתוב] לענין זה? הלא הילכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני למודים אנו אותה] שולד חטאת למיתה אזיל [הולך]! ומשיבים: הכי נמי [כך הוא גם כן] לענין ולד חטאת, וקרא [והכתוב] ללמד לענין אשם הוא דאתא [שבא].

ושואלים: אשם נמי הילכתא גמירי לה [גם כן הלכה למשה מסיני למודים אנו אותה] והיא: כל שאילו בחטאת מתה, כלומר, כל קרבן שיש בו פסול כזה שאם היה זה חטאת היה הולך למיתה, ובכלל זה תמורה, אם היה זה באשם — רועה, כלומר, את קרבן האשם הזה משאירים אותו שירעה עד שיפול בו מום ואינו קרב על גבי המזבח. ואם כן, לשם מה אנו צריכים את הלימוד מהמקרא לענין זה?

אלא כך צריך לומר: אי מהילכתא [אם מן ההלכה] בלבד הייתי למד, הוה אמינא: [הייתי אומר]: הילכתא [הלכה] היא שצריך לעשות כך, שוולד חטאת ימות ותמורת אשם תרעה, ואולם אי אקריביה [אם הקריב אותו] בכל זאת — לא ליחייב [יתחייב] עליה ולא כלום, על כן קא משמע לן קרא [השמיע לנו הכתוב] דאי [שאם] מקריב ליה [אותו] — קאים עליה [עובר עליו] בעשה, באיסור הנובע מן המיעוט הכתוב "רק קדשיך" (דברים יב, כו).

שנינו באותה ברייתא: ר' עקיבא אומר אינו צריך לימוד מפסוק "רק קדשיך" לאשם, הרי הוא אומר "אשם הוא" (ויקרא ה, יט) — בהוייתו יהא. ושואלים: למה לי קרא [כתוב] לצורך זה? הלא גמרא גמירין לה [בהלכה למודים אנו אותה]: כל שבחטאת מתה — באשם רועה ולכן ברור שבמקרה זה אין מקריבים אותו!

ומשיבים: הכי נמי [כך הוא גם כן], וכי אתא קרא [וכאשר בא הכתוב] — לצורך ענין אחר שאמר רב הוא שבא. שאמר רב הונא אמר רב: קרבן אשם שניתק לרעייה, כלומר, שפסקו דינו שילך לרעיה, שאי אפשר להקריבו כקרבן אשם, ודינו שירעה עד שיפול בו מום ואז יימכר ויביא בדמיו עולה כנדבה, ועבר ושחטו אותו עצמו (ולא את הבהמה שקונים בדמיו), אם שחטו לשם עולה — כשר.

ויש לדייק בדברי רב: טעמא [הטעם, מדובר דווקא] באשם שניתק לרעיה, הא [הרי, אבל] אם לא ניתק לרעיה — לא, וסתם אשם שהקריבו אותו לעולה — פסול. שאמר קרא [הכתוב] "אשם הוא" — כלומר, בהוייתו יהא ולא כקרבן אחר, ואם הקריבו כקרבן אחר — פסול.

א וחוזרים לענין קרבנות נזיר. אמר מר [החכם] ר' יוחנן: הלכה היא בנזיר שמעות סתומים שלו שיש בהם גם דמי חטאת ילכו לנדבה. ושואלים: מלשונו משמע שדווקא בנזיר ישנה הלכה זו ותו ליכא [וכי אין עוד] דברים שיש בהם הלכה כזו, ולא רק בנזיר? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ושאר חייבי קינין שבתורה, כלומר, אלה שנתחייבו להביא קרבן עוף בלבד אם היו עניים, כגון מצורע, שמביא שני תורים אחד לעולה ואחד לחטאת במקום כבש וכבשה,

but the offspring of other sacred animals, for peace-offerings, must be brought to the Temple and left to die there. The verse therefore teaches us that one does not leave the offspring of peace-offerings to die. Rather, they are sacrificed upon the altar.

§ The Gemara continues to discuss the baraita. The baraita teaches: One might have thought that the offspring of a sin-offering and the substitute of a guilt-offering should also be treated so, i.e., they too should be sacrificed on the altar like sin-offerings and guilt-offerings. Therefore, the verse states: “Only” (Deuteronomy 12:26). The Gemara asks: Why do I need a verse for this halakha? After all, this halakha is learned as a tradition that the offspring of a sin-offering goes to its death. The Gemara answers: So too, this is correct as far as the offspring of a sin-offering is concerned, and the verse comes to teach that this halakha applies to a guilt-offering as well.

The Gemara asks: With regard to a guilt-offering as well, this halakha is learned as a tradition: Any situation that if it were to occur with a sin-offering it would be left to die, i.e., any offering that is invalid in such a manner that it would have to be left to die if it were a sin-offering, which includes a substitute, if it occurs with a guilt-offering it is left to graze until it develops a blemish so that it is no longer fit for the altar. Why, then, is a verse required to teach this halakha?

Rather, the argument is as follows: If one would have learned this ruling only from the aforementioned halakha transmitted to Moses from Sinai, I would say: It is admittedly the halakha that the offspring of a sin-offering must die and the substitute of a guilt-offering is left to graze, but if he sacrificed it regardless, he would not be liable to receive any punishment for it. The verse therefore teaches us that if he sacrifices the offspring or substitute of a guilt-offering, he transgresses a positive mitzva by it, as derived from the verse: “Only your sacred things which you have, and your vows, you shall take and go to the place which the Lord shall choose” (Deuteronomy 12:26).

§ The same baraita teaches that Rabbi Akiva says: In the case of a guilt-offering this exposition is not necessary, as it says: “It is a guilt-offering” (Leviticus 5:19), which indicates: It alone shall be sacrificed in its current state, but not its substitute. The Gemara asks: Why do I need a verse for this halakha? We learned it as a halakha: Any situation that if it were to occur with a sin-offering it would be left to die, if it occurs with a guilt-offering it is left to graze. If so, it is clear that this guilt-offering cannot be sacrificed.

The Gemara answers: So too, this is correct, and when the verse comes to teach a halakha, it comes for that which was said by Rav. As Rav Huna said that Rav said: With regard to a guilt-offering that was consigned to grazing, i.e., it had been ruled that the animal must be left to graze until it develops a blemish as it could not be sacrificed as a guilt-offering, at which point it was sold so that the proceeds could be used for voluntary burnt-offerings, and one transgressed and slaughtered the guilt-offering itself for the sake of a burnt-offering rather than using an animal purchased with the money of its sale, it is valid.

The Gemara infers from Rav’s statement: The reason for this ruling is that it is a guilt-offering that was consigned to grazing, from which it may be inferred that if it were not consigned in this manner it is not valid as a burnt-offering. This is because the verse states: “It is a guilt-offering,” which indicates that it shall be in its current state, and if it were sacrificed as a different offering it is invalid.

§ The Gemara returns to the issue of a nazirite’s offerings: The Master, Rabbi Yoḥanan, said earlier: It is a halakha with regard to a nazirite that his unallocated funds, including the value of his sin-offering, are used for the purchase of gift offerings. The Gemara asks: This formulation indicates that this halakha pertains only to a nazirite, but is there no other case where the surplus goes toward the purchase of gift offerings? But isn’t it taught in a baraita: And the rest of those liable to bring nests by Torah law, i.e., those paupers who are obligated to bring only a bird-offering, e.g., a poor leper, who must bring two turtledoves, one for a burnt-offering and one for a sin-offering, instead of a sheep or a ewe,