נזיר כז ע"ב

מי מצית אמרת הדין דחטאת תקרב עולה הכא נקבה הכא זכר מתיב רב המנונא ומי אמרינן בהמה בעלת מום כסתומה דמיא ת''ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו בזמן שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר ע''מ שאגלח על מעות אבא היו לו מעות סתומות יפלו לנדבה היתה לו בהמה מופרשת חטאת תמות עולה תקרב עולה ושלמים יקרבו שלמים מאי לאו אפי' בעלת מום לא תמימה אבל בעלת מום כסתומה דמיא מאי איריא מעות לימא היתה לו בהמה בעלת מום יפלו לנדבה הכי נמי בעלת מום למאי קדישא לדמי דמי היינו מעות מתיב רבא {ויקרא ד-כג/כח/לב ??} קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו יכול לא יצא בקרבנו של אביו שהפריש מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה אבל יוצא בקרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה ת''ל {ויקרא ד-כג/כח/לב ??} קרבנו קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבנו של אביו יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש אפי' מן הקלה על הקלה מן החמורה על החמורה שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות אבל יוצא במעות שהפריש אביו אפי' מן החמורה על הקלה או מן הקלה על החמורה שהרי אדם מגלח על מעות אביו בנזירות

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

דמי מצית אמרת הדין דחטאת תקרב עולה [וכי יכול אתה לומר שהבהמה אותה אנו מיעדים לחטאת, לעולה היא מיועדת להיקרב]!?

והרי הכא [זו המיועדת לחטאת] נקבה היא, ואילו הכא [קרבן העולה] זכר, ובהכרח שהנקבה של חטאת היא, והזכר של עולה הוא!? ^[1]

קושיית הגמרא הבאה מתבארת על פי דברי המפרשים שהובאו ב"ארזי הלבנון".

כאן שבה הגמרא לדברי רב שאמר [לעיל כו ב] "לא שנו אלא מעות אבל בהמה הרי היא כמפורשת", ופירש רב נחמן את דבריו: לא שנו אלא תמימה, אבל בעלת מום הרי היא כסתומה"; ומתיב [הקשה] רב המנונא על דברי רב נחמן:

ומי אמרינן, וכי אכן הדין הוא דבהמה בעלת מום כסתומה דמיא, כלומר: יש לה דין "מעות סתומין"!? ^[2]

והרי תא שמע ברייתא:

הלכה למשה מסיני, שאם מת האב שהיה נזיר והניח מעות שהפריש לקרבנות נזירותו, הרי הבן מביא אותם לקרבנות נזירותו אם היה נזיר, [ובלשון חכמים "מגלח על מעות אביו"]; ובלבד שיהיו אלו "מעות סתומין", ושידור הבן בנזיר לאחר מות אביו על מנת לגלח על מעות אביו, ושאר פרטי דין זה מתבארים בסוף הפרק.

דתניא: כיצד אמרו "האיש מגלח על נזירות אביו":

בזמן שאביו היה נזיר, והפריש אביו מעות סתומין לקרבנות נזירותו, ומת האב, ואמר הבן לאחר מות אביו: הריני נזיר על מנת שאני מגלח על מעות אבי.

זהו שמגלח על מעות אביו.

אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות סתומין ומת, ואמר הבן: הריני מגלח על מעות אבי -

אינו מגלח עליהם כיון שלא היתה תחילת קבלת נזירותו על סמך מעות אביו, וכבר הוזקק להביא קרבנות משלו ^[3], אלא יפלו לנדבה כשאר מעות סתומין שהפריש נזיר ומת.

ואם היתה לו לאב הנזיר שמת, בהמה [בהמות] מופרשת לקרבנות נזירותו, אפילו נדר הבן בנזיר לאחר מיתת אביו אין הוא מגלח על קרבנות אביו, ^[4] אלא:

החטאת תמות, והעולה תקרב עולה, ושלמים תקרב שלמים. ^[5]

ומקשה הגמרא מן הרישא של הברייתא, שלמדנו: והפריש "מעות" לנזירותו, ומשמע שלא משכחת לה דין זה אלא במעות ולא בבהמה - ומאי לאו דמה שלמדנו בברייתא: והפריש אביו "מעות" לנזירותו, דמשמע שלא תמצא דין זה אלא במעות, ^[6] היינו לומר דאפילו אם הפריש האב בהמה בעלת מום לא תמצא שהבן מגלח עליה, ומשום דאין בבהמה דין "מעות סתומין שהבן מגלח עליהם", והוא הדין לענין דין "מעות סתומין נופלין לנדבה".

ואם כן תיקשי לרב נחמן שאמר: "בהמה בעלת מום כסתומה דמיא"!? ^[7]

ומשנינן: לא נקט התנא של הברייתא "מעות" כדי למעט בהמה בעלת מום, אלא למעט בהמה תמימה שאינה ראויה לקרבנות נזירות, שבזו כולי עלמא מודו שאין לה דין "מעות סתומין" כמבואר בגמרא לעיל.

ומקשינן: אבל בבהמה בעלת מום אתה אומר שכסתומה דמיא!? והרי אם כן מאי איריא ברישא "מעות", לימא [יאמר התנא]:

היתה לו "בהמה בעלת מום" יפלו לנדבה!? ^[8] ומשנינן: הכי נמי, כלומר: בלשון "מעות" ששנה התנא כלול אף בהמה בעלת מום, שהרי:

בעלת מום למאי קדישא!? לדמי, ^[9] [הרי בהמה בעלת מום למה היא קדושה!? לדמיה היא קדושה], ודמי היינו "מעות", כלומר: כל הקדוש לדמיו - וכגון בהמה בעלת מום - הרי הוא בכלל "מעות" שנזכרו בברייתא.

מתיב רבא לשיטת רב נחמן שבהמה בעלת מום כסתומה דמיא:

תניא: כתיב [ויקרא ד כב]: אשר נשיא יחטא וגו'. או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא את "קרבנו" שעיר עזים זכר תמים.

וכתיב [שם פסוק כז]: ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וגו'. או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא "קרבנו" שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא.

וכתיב [שם פסוק לב]: ואם כבש יביא "קרבנו" לחטאת נקבה תמימה יביאנה.

ומה תלמוד לומר "קרבנו" בחטאת הכתובה בפרשת "אשר נשיא יחטא": בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא ידי חובת חטאתו בקרבן חטאת של אביו שמת. ^[10]

יכול לא יצא הבן בקרבנו של אביו שהפריש -

אלא כשהוא מן הקלה על החמורה, שהפרישו אביו על חטא קל שאין בו מיתת בית דין, והבן רוצה לצאת בו על חטא חמור שיש בו מיתת בית דין - ^[11]

או מן החמורה על הקלה, שהפרישו אביו על חטא חמור, והבן רוצה לצאת בו על חטא קל. ^[12] אבל יוצא בקרבן שהפריש אביו, כשהוא מן הקלה שעבר אביו על הקלה שעבר הבן, או מן החמורה שעבר אביו על החמורה שעבר הבן.

לפיכך תלמוד לומר "קרבנו קרבנו", כלומר: לפיכך נאמר עוד "קרבנו" בשעירה, כדי ללמד: בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבנו של אביו, ואפילו מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה.

יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש, אפילו מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה, שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות, כלומר: כי לא מצינו כעין זה בקרבנות נזירות שיגלח, כי על בהמה אפילו בעלת מום אין הבן יכול לגלח. ^[13]

אבל נאמר שיוצא הבן במעות שהפריש אביו לחטאת, אפילו מן החמורה על הקלה או מן הקלה על החמורה, שהרי אדם מגלח על מעות אביו בנזירות, והיות ומצינו בנזירות גילוח על מעות אביו, נאמר שבחטאת אדם מביאו ממעות שהניח אביו. ^[14]

הערות

^[1] לפי מה שנתבאר לעיל בהערה בביאור קושייתו של רב פפא; מתבארת עיקר דחייתו של רב שימי, שהוא סובר בהמות הרי הם כ"מפורשים" ממש אף לענין דין "מעות סתומין" ולא כפי שהיה סבור רב פפא שלענין דין "מעות סתומין", אין מועיל אלא פירוש בפה.

^[2] יש לפרש סברת רב המנונא שאף בהמה בעלת מום - שאין צריך להשהותה כדי למוכרה - אינה בכלל ההלכה ד"מעות סתומין", בשני אופנים: האחד: לא נאמרה ההלכה אלא ב"מעות" ולא בדברים אחרים כלל. השני: אף שבהמה בעלת מום יכול למוכרה מיד, מכל מקום יותר בקל יקנה על ידי מעות מאשר על ידי שוה כסף. ונפקא מינה בין שני הפירושים: אם ב"עופות" - הראויות בעצמן לקרבן - נאמרה ההלכה, שלפי פירוש ראשון לא נאמרה בהם ההלכה, ולפי פירוש שני יש לומר כיון שאין צריך למוכרן אלא יביא אותם בעצמם, אם כן הם בכלל ההלכה [וכסברת רב פפא לעיל]. ומפשטות לשון הגמרא אין נראה שרב המנונא בא לחלוק על רב חסדא הסובר: "עופות" בכלל ההלכה, ואם כן משמע כפירוש שני; וראה לשון התוספות בעמוד זה בד"ה שהרי, וראה עוד מזה בהערות בהמשך הסוגיא.

^[3] נתבאר על פי הרא"ש; והתוספות כתבו "ודוקא שלא נדר הבן בחיי אביו וכו' שכך היא הלכה".

^[4] כן מסתבר לפרש את כוונת הברייתא, שהרי היא עוסקת בדין גילוח על מעות אביו, ולא בסתם קרבנות נזירות לאחר מות הנזיר.

^[5] א. טעם הדין שאין הבן מגלח על בהמות אלו, הוא משום שהן כ"מפורשין" - כיון שלפי מינם אין הראויה לזה ראויה לזה, או שהברייתא עוסקת באופן שפירש בהדיא - ואין הבן מגלח על מעות אביו אלא ב"סתומין" ולא ב"מפורשין", ומטעם זה עצמו אינם נופלים לנדבה, כן נראה מדברי התוספות בד"ה מאי, [כגירסת "ארזי הלבנון"].

^[6] בהמשך הסוגיא יתבאר יותר, דקדוק הגמרא מן הברייתא דדוקא מעות ולא בהמה.

^[7] ביאור קושיית הגמרא [שהיא מן הרישא ולא מן הסיפא], נתבארה על פי המפרשים שהביא ב"ארזי הלבנון" אות קע לפי שיטת התוספות, ראה שם. ואולם לפי פשטות לשון הגמרא וראה גם לשון התוספות, רא"ש, מפרש ושיטה מקובצת, משמע שהקושיא היא מן הסיפא, והיינו - לפי הבנת רב המנונא - שהפריש שלש בהמות בעלות מום כעין הקרבנות שהוא צריך להביא, וקא משמע לן שאין הוא מגלח עליהם, אלא זו שהיא דומה לקרבן חטאת מסתמא הוקדשה לדמי חטאת ולכן תמות, וזו שהיא דומה לעולה מסתמא היתה לדמי עולה ויביא בדמיה עולה, וזו הדומה לשלמים יביא בדמיה שלמים; ומזה הוכיח רב המנונא שבעלת מום כמפורשת דמיא. ב. ואינו מובן כלל, כי אין מוכח מהברייתא אלא כשבעלת המום היא "מפורשת" משום שהיא זהה לקרבן שהוא צריך להביא, ואין ללמוד מזה לסתם בעלת מום שהיא כ"מפורשת", וכמו שתמה ב"קרן אורה"! ? ויש מי שדחק לפרש [על פי אותה דרך שדחק לפרש לעיל בעמוד א' בהערות], שלענין "מעות סתומין" כל עוד לא פירש בלשונו ואמר איזו לחטאת אין הן "סתומין" ואף שכוונתו היתה לחטאת, [וכסברת ה"קרן אורה" שהובאה לעיל בהערות], וכיון שבברייתא הרי מבואר שאין לבהמות דין מעות סתומין, בהכרח שבבהמה בעלת מום לא נאמר כלל דין מעות סתומין. ג. השמועה נתבארה לפי מה שנראה בפשטות, שקושיית הגמרא היא מדין "מעות סתומין" לענין גילוח על מעות אביו, [ולא מדין מעות סתומין הנופלים לנדבה, שנזכר דרך אגב בברייתא], והיינו משום שדין "מעות סתומין" לענין גילוח על מעות אביו, ודין "מעות סתומין" לענין שיפלו לנדבה, דין אחד להם וכמו שכתבו התוספות לקמן כח א ד"ה קתני, ולכן מקשה הגמרא מזה על זה. אלא שמלשון התוספות הנזכרים - נראה, שקושיית הגמרא כאן לא היתה מדין גילוח על מעות סתומין, אלא מדין מעות סתומין הנופלין לנדבה, ראה שם היטב; וכן צריך עיון מלשונם בעמוד זה בד"ה שהרי, ראה שם היטב; וכן צריך עיון מלשון הגמרא בהמשך "לימא היתה לו בהמה בעלת מום יפלו לנדבה" ולא אמר "יגלח עליה", וראה גם בלשון הרא"ש, וכל זה צריך תלמוד.

^[8] א. בפשוטו לאו דוקא "יפלו לנדבה", שדין זה לא הוזכר אלא במציעתא ובדרך אגב, והקושיא היא מהרישא שב"מעות סתומין" מגלח על מעות אביו; וראה בענין זה בהערה לעיל. ב. ביארו התוספות את הקושיא [לפי גירסת "ארזי הלבנון"]: "אמאי נקט ברישא מעות, הוה ליה למיתני ברישא היתה לו בהמה בעלת מום, דהכי הוי שפיר טפי למיתני דין סתומין ומפורשין הכל בבהמות", פירוש: בסיפא קתני "היתה לו בהמה מופרשת החטאת תמות וכו"', והיינו שאין הבן מגלח עליהם כיון שהן מפורשין, ואם כן גם ברישא היה לו לתנא לנקוט אופן של בהמות סתומות ולא מעות סתומות, ולחלק בבהמות עצמן בין סתומות למפורשות; ובהכרח שלעולם לא תמצא "בהמות סתומות" שלא נאמר בבהמה דין "מעות סתומות" בין בתמימה ובין בבעלת מום. ג. לעיל בהערה הובאו שני ביאורים בדעת רב המנונא, ולפירוש אחד לא נאמרה ההלכה אלא במעות ולא בדבר אחר כלל; אך לפי המבואר כאן בסוגיא, מוכח בפשוטו שלא כצד זה, דאם כן, תיקשי לרב המנונא מה שמבואר בסיפא, דבבהמות לא נאמרה ההלכה משום שהם כמפורשין [ומכאן עיקר ההוכחה וכמו שכתבו התוספות שהובאו באות ב], והרי אם תמצי לומר כשיטתו, אין צריך לטעם שהם מפורשין, אלא תיפוק ליה שאינם "מעות"! ? ובהכרח שדוקא בעלת מום אינה בכלל ההלכה משום שצריך למוכרה ואינה נמכרת בקל כמו מעות, אבל קרבנות הנזירות עצמן הרי הן בכלל ההלכה; וכן הובאה ראיה לצד זה בהערה לעיל.

^[9] א. לכאורה משמע מלשון הגמרא, שעיקר ההלכה של "מעות" סתומין נאמרה דוקא בקדושת דמים, ובהמה תמימה שאינה בכלל ההלכה הוא משום שהיא קדושה קדושת הגוף, והרי לא כן פירשו התוספות לעיל את הטעם בבהמה תמימה שהיא כמפורשת! ? ויש לומר, שאין כוונת הגמרא להוציא "קדושת הגוף" אלא "קדושת הקרבה", ובהמה תמימה שאינה ראויה לקרבנות נזירות אינה קדושה "קדושת הקרבה", והרי היא בכלל "מעות", אם לא מטעם התוספות שאינה בכלל "מעות" משום שיש להמתין לה עד שיפול בה מום. אלא שעדיין תיקשי: אם כן עופות לא יהיו בכלל מעות סתומין, כיון שהם קדושים קדושת קרבן, ולא כן מבואר בסוגיא לעיל, וצריך תלמוד.

^[10] א. הקשו התוספות: למה צריך מקרא לזה, והרי חטאת שמתו בעליה הולכת למיתה! ? וב"שיטה מקובצת" בשם הרא"ש כתב, שהייתי אומר: אם יש לו בן שהוא צריך לקרבנו אז אינו הולך למיתה. וכתב על זה ב"קרן אורה", שאין צריך לימוד אלא לאופן שנתחייב הבן קרבן בחיי אביו, אבל אם אכל חלב לאחר מיתת אביו, הרי פשיטא דכיון שהיא הולכת למיתה שוב אינה חוזרת להכשירה להתכפר בה הבן על אכילת חלב שאכל לאחר מיתת האב, וראה מה שהקשה שם מכח זה על שיטת התוספות; [ודבריו צריכים ביאור, שהרי מצינו כעין זה בבן שמגלח על מעות אביו כשנדר בנזיר לאחר מות אביו, אף שכבר חל על המעות דין שיפלו לנדבה, והברייתא הרי משוה בהמשך את הדינים]. ב. כשם שאין אדם יוצא בקרבן חטאת של אביו, כך אינו יוצא בקרבנות אחרים של אביו; ולכאורה הביאור הוא שמחטאת אנו לומדים על כל הקרבנות, וצריך תלמוד.

^[11] על פי רש"י בכריתות כז ב.

^[12] עיקר החילוק אינו משום שחטאו של הבן קל יותר או חמור יותר, שאין בזה סברא אלא שלא יצא מן הקלה על החמורה, אבל למה לא יצא מן החמורה על הקלה; אלא עיקר הסברא היא משום ששני מיני עבירות הן, ואין יוצאין ממין זה על מין אחר.

^[13] כך סבורה הגמרא עכשיו, ומכאן היא הוכחת הגמרא שאפילו על בהמה בעלת מום של אביו, אין נזיר מגלח, וכמבואר בהמשך הענין; ודוחה הגמרא שהכוונה לבהמה תמימה.

^[14] א. כתבו התוספות: ואף על גב שהיו המעות מפורשין לחטאת אביו, [כי מאחר שאינו חייב אלא חטאת הרי הוא כמפורש לחטאת, רבינו גרשום כריתות כז ב], וכי האי גוונא אינו מגלח על מעות אביו, מכל מקום כיון דבשום דוכתא מצינו דמגלח על מעות אביו [לכן הייתי אומר שהוא מביא את דמי חטאת אביו אפילו כשהן מפורשין]. וצריך ביאור: כיון שבנזיר נאמרה הלכה שהבן מגלח רק על מעות אביו הסתומין, אם כן בהכרח שבחטאת דעלמא אינו מגלח על מעות אביו המפורשין, כי אם כן, למה ייגרע נזיר שאינו מגלח על מעות אביו! ? ואולם ב"באר משה" ד"ה ועוד, כתב, דבנזיר דוקא סתומין ולא מפורשין, ואילו בחטאת דעלמא אפילו מפורשין, ראה שם. ב. נראה מדברי הברייתא שלא תמצא בן מגלח אלא במעות; ואינו כן, שהרי "עופות" יש להם דין "מעות סתומין" כמבואר בעמוד א, [והטעם, משום שעופות - העומדים בעצמם לקרבן - עדיפי ממעות], ואם כן נזיר טמא מגלח על עופות אביו [כי גם טמא מגלח על מעות אביו, ראה בסוף הפרק], על פי "קרן אורה" דף כח ד"ה שהרי. ומעיקר הדין נזיר מגלח אף על בהמת אביו שהפרשה לקרבנותיו, וכמו "עופות", אלא שבהמה - הניכרת לפי מינה לאיזה קרבן היא מיועדת - הרי היא "מפורשת"; ולפי זה קשה קצת החילוק שמחלקת הברייתא בין בהמה למעות לענין בן הבא להתכפר בחטאת אביו, שהרי מצאנו בנזיר טמא "קרבנות" שהבן מגלח עליהם, ואפילו בבהמה שאינו מגלח, הרי אינו אלא משום שהיא "מפורשת"; וצריך לומר, שהיות ובמציאות לא תמצא בהמה שהבן מגלח עליה, לכן אינו מביא את חטאת אביו.

מי מצית אמרת [האם יכול אתה לומר] הדין [זו] של חטאת תקרב עולה? הרי הכא [כאן] בחטאת, קריבה רק נקבה, ואילו הכא [כאן] בעולה קרב רק זכר, והרי זה כאילו פירש למה מיועד כל קרבן. ואם כן, אינך יכול להשוות דבר זה לשאר דברים שאינם מפורשים מצד עצמם, כגון בהמה בעלת מום ונסכא, שדינם כסתומים.

א מתיב [מקשה] רב המנונא על דברי רב נחמן, בראשית הסוגיא: ומי אמרינן [והאם אומרים אנו] שבהמה בעלת מום כסתומה דמיא [היא נחשבת]? תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כדבריך ממה ששנינו: כיצד (באיזה אופן) אמרו האיש מגלח (מביא קרבנות של תגלחת נזיר) על נזירות אביו? ובהמשך הדברים נאמר: אבל בזמן שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות לקרבנות נזירותו ומת, ואמר הבן "הריני נזיר על מנת שאגלח (אביא קרבנות) על מעות שהפריש אבא", במקרה זה אינו מגלח על נזירות אביו.

ולכן, אם היו לו לאב מעות סתומות — יפלו אותם מעות לנדבה. ואם היתה לו בהמה מופרשת; חטאת — תמות, כדין כל חטאת שמתו בעליה, עולה — תקרב עולה, ושלמים יקרבו שלמים. מאי לאו [האם לא] מדובר שהיתה בהמה זו אפילו בעלת מום? שהרי לא חילקה הברייתא אלא בין מעות לבהמה. ואם כן רואים שאף בעלת מום נחשבת כמפורשת, שלא כדברי רב נחמן!

ודוחים: לא, מדובר כאן דווקא בבהמה תמימה (שאינה בעלת מום), שהיא עצמה ראויה לקרבן, ולכן נחשבת כמפורשת. ועל כך מקשים: אבל לפי זה אם היתה זו בהמה בעלת מום, האם כסתומה דמיא [היא נחשבת]? אם כן מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] נשנתה חלוקה בין בהמה למעות סתומים? לימא [יאמר] כך: היתה לו בהמה בעלת מום — יפלו דמיה לנדבה, ותהיה חלוקה זו בבהמות עצמן, וממנה נלמד לגבי מעות סתומים!

ומשיבים: הכי נמי [כך גם כן] הכוונה, ואין הבדל בין בעלת מום ומעות, שהרי בעלת מום למאי קדישא [למה היא קדושה] — לדמי [לדמים] שיקבלו עבורה, ודמי היינו [דמים — הם] מעות. ונמצא שאין לדחות ממשנה זאת את דברי ר' נחמן שדין בעלת מום אינה כמעות סתומים.

מתיב [מקשה] רבא גם כן על דברי רב נחמן ממה ששנינו בקשר לקרבן חטאת: נאמר בתורה "והביא את קרבנו" (ויקרא ד, כג), וההדגשה היא: בקרבנו שלו הוא יוצא ידי חובתו, ואינו יוצא בקרבן אביו אם אביו נתחייב בקרבן חטאת, והפרישו, ומת. יכול לא יצא בקרבנו של אביו שהפריש דווקא כשאין העבירות של האב והבן שוות בחומרתן, כגון מן עבירה הקלה שחטא האב על עבירה החמורה שחטא בה הבן, או מן החמורה שחטא האב על הקלה שחטא הבן,

אבל יוצא בקרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה — תלמוד לומר: "קרבנו", ושוב "קרבנו" (ויקרא ד, כח), פעם נוספת, להדגיש: בקרבנו שלו הוא יוצא ואינו יוצא בכל מקרה בקרבנו של אביו.

ומכל מקום יש לשאול: יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש, אפילו מן הקלה על הקלה, וכן מן החמורה על החמורה כפי שלמדנו, שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות, ומוכח שאין בכך דין ירושה, אבל נאמר כי יוצא הבן ידי חובתו במעות שהפריש אביו לקרבנו, אפילו מן החמורה על הקלה, או מן הקלה על החמורה, שהרי אדם מגלח על מעות שהפריש אביו בנזירות,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

how can you say that this one that is for the sin-offering shall be sacrificed as a burnt-offering? Here, only a female may be sacrificed as a sin-offering, whereas here, in the case of a burnt-offering, it must be male. Therefore, it is as though he allocated each animal for a specific offering. Consequently, you cannot compare this case to that of items that are not inherently designated for a particular purpose, e.g., a blemished animal or a silver bar, as they have the status of unallocated funds.

§ Rav Hamnuna raised an objection against Rav Naḥman’s statement: And do we say that a blemished animal is considered like unallocated funds? Come and hear a proof to the contrary from the following baraita, which begins: How, in what case, did the Sages say that a man shaves, i.e., bring the offerings sacrificed at the end of a term of naziriteship, for his father’s naziriteship? The Gemara cites a part of that baraita which records a case where the son does not bring the offerings for his father’s naziriteship: When he and his father were both nazirites, and his father separated money for the offerings of his naziriteship and died, and the son said: I am hereby a nazirite on the condition that I will shave, i.e., bring my offerings, through the money my father set aside, in that case he cannot shave for his father’s naziriteship.

Consequently, if the father had unallocated funds, they are allocated for communal gift offerings. If he had allocated animals, that which is for a sin-offering must be left to die, like any sin-offering whose owner has died; the animal for a burnt-offering is sacrificed as a burnt-offering, and the animal for a peace-offering is sacrificed as a peace-offering. What, is it not referring even to the case of a blemished animal, as the baraita differentiated only between money and animals? This indicates that a blemished animal is also considered allocated, which contradicts Rav Naḥman’s ruling.

The Gemara rejects this suggestion: No; it is referring only to an unblemished animal, which is considered allocated because it is suitable for an offering itself. The Gemara asks: However, if that is so, is a blemished animal considered like unallocated funds? In that case, why does the baraita specifically distinguish between animals and unallocated funds? Let the baraita say as follows: If he had a blemished animal its money is allocated for communal gift offerings. The baraita would thereby distinguish between two similar cases that involve animals, from which one could infer the halakha of unallocated funds.

The Gemara answers: So too, this is the meaning of the baraita, and there is no difference between a blemished animal and money. The Gemara clarifies this claim: For what purpose is a blemished animal consecrated? It is for the value of its sale, and this value is provided in money. Consequently, this baraita does not refute Rav Naḥman’s opinion that the halakha of a blemished animal is like that of unallocated funds.

§ Rava also raises an objection against Rav Naḥman’s opinion, from a baraita that deals with sin-offerings. The Torah states: “And he shall bring for his offering” (Leviticus 4:23), which indicates: He fulfills his obligation with his own offering, but he does not fulfill his obligation with his father’s offering, if his father was obligated to bring a sin-offering and died after separating an animal for this purpose. One might have thought that one does not fulfill his obligation with an offering that his father separated only in a case where the son’s transgression is not equal in severity to that of his father’s sin, e.g., sacrificing his offering from animals that his father designated to atone for a minor transgression to atone for his own major transgression, or from animals that his father designated to atone for a major transgression, to atone for his own minor transgression.

However, one might have thought that he does fulfill his obligation with an offering that his father separated if it is from animals his father set aside to atone for a minor transgression and the son atones for his own minor one, or from animals the father set aside to atone for a major transgression and the son atones for his own major one. Therefore, the verse states: “His offering” (Leviticus 4:23), and it repeats: “His offering” (Leviticus 4:28), to emphasize that he fulfills his obligation with his own offering, and he does not fulfill his obligation with his father’s offering even for similar transgressions.

The baraita continues: One might have thought that a son does not fulfill his obligation with his father’s offering, i.e., with an animal that his father separated, even from animals that his father designated to atone for a minor transgression, to atone for the son’s minor one, or from animals the father set aside to atone for a major transgression, to atone for the son’s major one, as stated above, as a person cannot shave, i.e., bring an offering, for naziriteship with his father’s animal. Consequently, the halakhot of inheritance do not apply to this animal. However, it is nevertheless possible that a son can fulfill his obligation by purchasing a sin-offering with money that his father separated for his own sin-offering, even from money the father set aside to atone for a major transgression in a case where the son is atoning for a minor transgression, or from money the father set aside to atone for a minor transgression in a case where the son is atoning for a major one, as a person can shave, i.e., purchase an offering, with the money his father set aside for naziriteship,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתיב רב המנונא אמרת בהמה בעלת מום כסתומה רמיא. פירוש הרי אמרת דבהמה בעלת מום הויא כמעות ויפלו לנדבה דכסתומה דמי. והתניא כיצד האיש מגלח על נזירות אביו. מי שהיו הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירות סתומה ומת. זהו שמגלח על נזירות אביו דכיון דנזיר בחיי אביו מצי למימר הריני מגלח על מעות אבי. אבל אם היה אביו נזיר והפריש אביו מעות סתומות לנזירות יפלו לנדבה דכי נדר לאחר מיתת אביו הלכה היא בנזיר דלא הוי יורש מגלח על מעות אביו. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל. וזה הוא על דרך גרסת רש"י ז"ל:

הכי גרסינן בזמן שהיה אביו כו'. ככתוב בתוספות. יש ספרים דגרסי איפכא אבל גירסא זו עיקר דמסתבר למימר דנאמרה הלכה היכא דתחלת קבלת נזירותו היתה על סמך מעות אביו. אבל אם בחיי אביו היה נזיר כבר הוזקק להביא קרבנות משלו.

היתה לו בהמה מפורשת כו'. מאי לאו אפילו בעלת מום. אם הפריש אביו שלש בהמות בעלי מומין כמפורשין דמו דאי כסתומין דמו יפדו ויביא בדמיהן נדבה. אלא ודאי כמפורשין דמו. ולא חשבינן להו כמפורשין ונתערבו וימותו כולם. דמסתמא דמי כבשה עומדין לחטאת ודמי כבש לעולה ודמי איל לשלמים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

הכי גרסינן היתה לו בהמה (מפורשת) מופרשת. פירוש (מפורשת) מופרשת לקרבן שאמר בהמה זו לנזיר אבל לא פירש לאיזו תקרב. ולא גרסינן מפורשת דמשמע שפירש למה אם לחטאת אם לעולה ואם כן לא פריך מידי.

מאי לאו אפילו בעלת מום. והא פשיטא דבסתומים מיירי דומיא דמעות סתומים. ומדלא פליג בין תמימה לבעלת מום מכלל דאף בבעלת מום איירי וקאמר תקרב עולה לדמים ושלמים יקרב שלמים לדמיהן. ואמאי הא בעלת מום כסתומה דמיא והוה ליה למימר יפלו לנדבה.

לא תמימה. אין ודאי בסתומה מיירי דומיא דמעות. מיהו בתמימה מיירי דהוי כמפורשת. אבל בעלת מום מאי כסתומה דמיא ויפלו לנדבה. אי הכי מאי איריא דתני מעות סתומה ליתני בעלת מום וליפלוג וליתני בדידה. ומשני אין הכי נמי אלא בעלת מום למאי קדשה לדמי. לחללה על דמים. דמי היינו מעות דקתני. וממתניתין דקתני אם (שלא) שלה היתה העולה תקרב והחטאת תמות כו' לא ניחא למפרך ולמידק מאי לאו אפילו בעלת מום. משום דהתם לא תני ברישא היו לו מעות סתומה דיכול למימר דקתני בסיפא בהמה דומיא דמעות כמו הכא בברייתא דתני מעות סתומה. ואם כן הוה מצי לאוקומי מתניתין במפורשת. הרב עזריאל ז"ל. ובשיטה כתוב וא"ת אמאי לא פריך ממתניתין כדקתני עולה וחטאת תמות אי לאו בהמה בעלת מום ובסתומה דומיא דמעות. וי"ל דמתניתין ידע דאיכא לדחויי בתמימה. עד כאן:

ואינו יוצא בקרבן אביו. צריך עיון דודאי חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. ושמא הוה אמינא דכשיש לו בן צריך לקרבנו לא אזיל למיתה.

מן הקלה. חלב ודם שחייבים על זדונם כרת. על החמורה שבת שחייבים על זדונה סקילה. כיון שאין חטאם שוה דין הוא שלא יצא.

אבל יוצא הוא כו'. כגון שאכל אביו חלב או דם שחייב על זדונם כרת והפריש קרבן ובנו רוצה להביא קרבן אביו על החמורה כגון שחלל הבן שבת שהיא חמורה. תוספי הרא"ש ז"ל:

שהרי אדם מגלח על מעות אביו בנזירותו במעות סתומה. ונהי נמי דאינו מגלח על מפורשין מכל מקום כיון דמצינן לכל הפחות דמגלח על סתומין הכי נמי יביא קרבנו ממעות שהפריש אביו לחובתו. הר' עזריאל ז"ל:

תד"ה מתיב רב המנונא. כצ"ל:

בא"ד ממעות שהפריש אביו לחטאת. כצ"ל:

תד"ה היתה. לפדותם ולהביא בדמיהן נדבה או קרבנות נזירותו דבע"מ כו'. כ"נ דצ"ל. דבבא זו קאי על ב' הדינים דרישא:

תד"ה מאי איריא. אבל במתניתין קתני מעות מפורשין להכי תני קודם מעות סתומין כו'. כצ"ל:

תד"ה מתיב רבא. ושלשה קרבנות כתיבי. לכאורה ה"נ להגיה קרבנו. ואולי נסבי ל"ר משום שלשה דנקטי. וכ"ה לשונם לקמן בד"ה ת"ל:

שם וחד בשעירה וחד בכבשה. כצ"ל כסדרן בתורה:

תד"ה ת"ל. עד שיהא קרבנו לשם חטאו. כצ"ל:

בד"ה הנ"ל וכן איל מפורש בפסחים. נ"ב אע"ג דהתם אינו קרב עצמו משום דדחוי הוא:

מי מצית אמרת דהאיך דהויא חטאת תקרב עולה. הא ההיא דלשום חטאת הויא נקבה והאי דעולה הוי זכר: מתיב רב המנונא ומי אמרינן דבהמה בעלת מום כסתומה דמיא והתניא כיצד אמרו האיש מגלח כו': ה''ג כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו בזמן שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירות ומת כו': הריני נזיר ע''מ שאגלח על מעות אבא אין זה מגלח על מעות אביו היו לו מעות סתומין כו'. וסדר המשנה אינה כן דמעיקרא הוה ליה למיתני מגלח על נזירות אבא אלא רב המנונא דבעי לאיתויי פירכא מינה טריחא ליה מילתא למיתני כיצד הוא מגלח והוא מדלג בה ונקיט בסיפא משום דבעי פרוכי מינה אין זה מגלח על מעות אביו הואיל וכבר מת אביו קודם שקיבל עליו זה נזירות אבל בסיפא דברייתא מפרש כיצד מגלח על נזירות אביו כדמפרש בסיפא דמתני': היתה לו בהמה מופרשת. כלומר שהפריש ג' בהמות אבל לא פי' איזו לחטאת ואיזו לעולה: מאי לאו אפי' בעלת מום. שהן בעלי מומין וקא חשיב להו כמפורשים דקאמר החטאת תמות והעולה תקרב כלומר תמכר ויביא בדמיה עולה וקשיא לר''נ דאמר בעלת מום כסתומה דמיא ויפלו דמיה לנדבה כדין מעות סתומין: לא תמימה. הראויה ליקרב ומשום הכי הויין להו כמפורשין: מאי איריא. דתני מעות כסתומין דמיין ליתני בהמה בעלת מום ואנא אמינא מדבהמה דמיא כסתומה כ''ש מעות: הכי נמי. קתני דבהמה בעלת מום למאי קדישא לדמי ודמי מעות נינהו וכיון דקתני מעות לא איצטריך למיתני בעלת מום: מתיב רבא. אשר נשיא יחטא וגו' והביא את קרבנו בקרבנו הוא יוצא: יכול לא [יצא] בקרבן אביו. שהפריש אביו מן עבירה קלה שעבר כגון שבועת העדות ושבועת ביטוי: על החמורה. שהבן חטא כגון שאכל חלב ודם או שנתחייב בחייבי מיתות בית דין: תלמוד לומר. ואם נפש אחת תחטא והביא (את) קרבנו: שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות. כדתנן (לקמן דף ל.) מי שהיה הוא ואביו נזירין והפריש אביו מעות סתומין כו' מדקאמר מעות ולא אמר בהמה שמע מינה דעל מעות הוא דמגלח ולא על בהמה:

עליה שם עולה אף למעול בה אף אם מתו הבעלים דלמיתה אזלא ועוד אי במפורשין בפירוש בשעת הקרבה צריך למימר ומאי קמ''ל רשב''ג וא''ת ומאי קס''ד דרב פפא והא מוכחא מדרב חסדא דבעופות כסתומין דמיין וה''ה בבהמה ויש דוחק לומר דרב פפא ס''ל דרב חסדא [בדותא] וליתא דבכמה דוכתי [מייתי] לדרב חסדא וצ''ל דרב פפא ודאי ס''ל דאפילו את''ל דעופות כסתומים דמיין ולא ממעטינן להו ממעות היינו משום שאין לנו למעט אלא דבר הדומה למעות דלא חזו להקרבה כגון צפרים דלא חזו לנזיר להקרבה אבל עופות דחזו גופייהו להקרבה אין למעטן מהלכה שנתפרש במעות סתומין יפלו לנדבה והוא הדין דודאי סתומין הוו מעלו לנדבה ומשני ליה רב שימי וא''ל ולקח ועשה אמר רחמנא בלקיחת בעלים אומר כן כלומר ואם לא פירשו הבעלים בשעת הלקיחה הוו כסתומין והוא הדין דרב הונא דאמר בבהמות דהוו כסתומין לפי שאינו מוכיח מגוף התורים הי חטאת והי עולה וכן כשהפריש שלשה פרים אין מוכיח מגוף הבהמות כלום הי חטאת והי עולה הילכך נוכל לומר דהוו כסתומין . לגמרי אבל הכא במתני' דרשב''ג דקתני הביא שלש בהמות הראויות דמוכיח מגוף הבהמה הי לחטאת והי לעולה והי לשלמים דכבשה לחטאת שחטאת באה נקבה וליכא למימר דתקרב עולה שהעולה בא זכר דהיינו כבש וכן איל מפורש ' בפסחים להדיא דקרב שלמים וכן כבשה לחטאת וכן כבש לעולה הילכך כמפורשין דמו דאין מפורש גדול מזה אבל ג' פרים כסתומין דמיין ולא נאמר אי ג' פרים הוו כסתומים ה''נ הוו כסתומין [כך] סבר המקשה: מתיב רב הונא. אמרת בעלת מום כסתומים דמיא לר''נ דאמר לעיל הכי פריך והתניא כיצד האיש מגלח לנזירות אביו ה''ג בזמן שאביו היה נזיר והפריש מעות לנזירותו פירוש סתומין ומת ואמר הבן הריני נזיר ע''מ שאני מגלח על מעות אבי דהוא שמגלח על מעות אביו פירוש אע''ג דלקמן מייתינן דאם אביו הפריש מעות לחטאתו שאכל חלב ומת ונתחייב הבן גם הוא חטאת חלב אינו מביא חטאתו ממעות שהפריש אביו חטאת ה''נ הלכה היא בנזיר שמגלח על מעות שהפריש אביו לנזירותו ודוקא שלא נדר הבן בחיי אביו כדמסיק והולך אבל נדר בחיי אביו לא כדקתני אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות פירוש בסתמא ומת ואמר הבן הריני מגלח על מעות אבי אינו מגלח עליהם אלא יפלו לנדבה דכך היא הלכה ואית ספרים דגרסי איפכא וגירסא זו עיקר: היתה לו בהמה מופרשת [חטאת] תמות עולה תקרב עולה ושלמים תקרב שלמים מאי לאו אפילו בהמה בעלת מום. כלומר מאי לאו אפי' הפריש אביו שלש בהמות בעלי מום ומת דניתן להן דין מפורשות בתערובת ימותו ולא ניתן להם דין מעות סתומין לפדותם ולהביא בדמיהן נדבה דבעלי מום [כמפורשין דמי]: לא תמימה. כלומר לא משכחת דין מפורשת אלא בבהמה תמימה אבל בעלת מום כסתומין דמיין במעורבין: מאי איריא דתני מעות כו'. [אמאי נקט ברישא מעות ה''ל למיתני ברישא היתה לו בהמה בעלת מום דהכי הוי שפיר טפי למיתני דין סתומים ומפורש הכל בבהמות] וא''ת ואמאי לא פריך ממתני' דקתני מעות סתומין יפלו לנדבה ואי בהמה בעלת מום כמעות סתומין ליתני בהמה בעלת מום וי''ל דמברייתא פריך שפיר דמשמע דכולה ברייתא בסתומין מיירי וא''כ ליתני כולה בבהמה וליפלוג וליתני בדידה הכל בין בעלת מום בין תמימה אבל במתני' קתני מעות מפורשין להכי קתני בתר הכי מעות סתומין ומחלק הכל במעות להכי ליכא למיפרך ליתני בהמה בעלת מום דהוי כסתומין במקום [מעות]: מתיב רבא קרבנו. בפרשת אם נשיא יחטא ושלשה קרבנות כתיבי חד בנשיא וחד בכבשה וחד בשעירה: ואינו יוצא בקרבן אביו. צ''ע דמה איצטריך קרא הא ודאי דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא ומאי האי דקאמר נמי בתר הכי אבל יוצא הוא בקרבן אביו שהפריש מן הקלה על הקלה וכו': שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות. כדאמרינן בשילהי פירקין שאינו מגלח על אביו כי אם על מעות סתומין דלא הוזכר בלשון המשנה אלא מעות סתומים דהלכה נשנית במעות סתומין דוקא היה מדקדק הר''ם דאמר בפ''ק דזבחים (דף ט:) חטאת חלב ששחטו לשם חטאת דם כשרה והכא אמר דלא כיפר ויש לחלק דהתם מיירי שלא היה חייב שתיהם כי אם חטאת חלב ולכך עדיף אבל הכא שנתחייב שתיהן הוי עקירה יותר ועוד יש לומר דודאי לענין להתכפר בו בשביל חטאת חלב שהיתה עומדת לכך איכא מאן דאמר כשרה אבל הכא איירי להתכפר בו משום חטאת דם שרוצה לעוקרו ממה שהיה מתחילה לכך לא כיפר: ה''ג אבל יוצא במעות שכן מגלח על מעות אביו. ואע''ג שהמעות היו מפורשים לחטאת אביו וכה''ג אינו מגלח על מעות של אביו מ''מ כיון דבשום דוכתא מגלח על מעות אביו: אבל יוצא בקרבן שהפריש לעצמו. לעבירה זו ויביאנו לעבירה אחרת: ת''ל קרבנו על חטאתו. בפרשת אם נפש תחטא וגו' והביא קרבנו שעירת עזים על חטאתו ואע''פ שדרשנו כבר שלשה קרבנות עתה בא לדרוש על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאת ואפי' אדם אחד: יכול לא יצא. כשמפריש במזיד בהמה המפורשת לעבודה זו ומקריבה לחטאת אחר:

נזיר כז ע"ב - טקסט הדף

דף כז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד