נזיר כח ע"א

בזמן שהן סתומין ולא בזמן שהן מפורשין ת''ל {ויקרא ד-כג/כח/לב ??} קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו יכול לא יצא במעות שהפריש אפי' מן הקלה על הקלה מן החמורה על החמורה אבל יוצא בקרבן שהפריש לעצמו מן הקלה על החמורה מן החמורה על הקלה ת''ל {ויקרא ד-כג/כח/לב ??} קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשום חטאו יכול לא יצא בבהמה שהפריש לעצמו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה אפי' מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה שכן אם הפריש בהמה על החלב והביא על הדם או על הדם והביא על החלב שהרי לא מעל ולא כיפר אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה מן החמורה לקלה ומן הקלה לחמורה שכן אם הפריש לעצמו מעות מן החלב והביא על הדם על הדם והביא על החלב שהרי מעל וכיפר ת''ל על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאו קתני מיהת בהמה מאי לאו אפי' בעלת מום לא תמימה אבל בעלת מום מאי כסתומה דמיא מאי איריא דקתני מעות שהפריש אביו ליתני בעלת מום הכי נמי דלמאי חזיא לדמי דמי היינו מעות:
מתני' נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר ר''ע אומר אפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות אינו יכול להפר בד''א בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה יפר שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת רבי (מאיר) אומר אף בתגלחת הטהרה יפר שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מגלחת:
גמ' מתני' דלא כר' אליעזר דאי ר''א האמר תגלחת מעכבת וכיון דלא גילחה אסירה בחמרא וכיון דאית לה ניוול מצי מיפר (ובהא פליגי)

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - א

לפיכך ^[1] חסר טקסט (חברותא) בזמן שהן סתומין ולא בזמן שהן מפורשין.

תלמוד לומר: "קרבנו" אף בכשבה, כדי ללמד: בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא בקרבן אביו ואפילו במעות אביו.

יכול לא יצא אפילו "במעות" שהפריש "אביו", ואפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה - ^[2]

אבל יוצא אדם אפילו "בקרבן" שהפריש "לעצמו" על עבירה אחרת, ואפילו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה -

תלמוד לומר: "והביא קרבנו [שעירת עזים תמימה נקבה] על חטאתו", עד שיהא קרבנו לשום חטאתו, ולא שהפרישה על חטא אחר.

א. המשך הברייתא מתבארת על פי הגמרא בכריתות ורש"י שם.

ב. המועל בהקדש יצא ההקדש לחולין על ידי מעילתו, והרי הוא שלו לעשות בו כרצונו.

ג. כל זה אינו אלא בקדושת דמים - כגון שהפריש מעות לדמי קרבן - ובשוגג; אבל לא בקדושת הגוף או שעשה כן במזיד.

ד. הלוקח מעות שהופרשו לקרבן מסויים, ונשתמש בהם בשוגג לקרבן אחר שמן הדין אינו יכול להשתמש בהם לאותו קרבן, הרי זו מעילה במעות הקדש, היות ולא היו המעות מיועדות לכך, ומתוך שמעל ויצאו המעות לחולין הרי הקרבן כשר, שהרי זה כמי שלקח מעות של חולין וקנה בהם קרבן.

יכול לא אמרה תורה שלא יצא אדם במה שהופרש לחטא אחר שלו -

אלא דוקא "בבהמה" [כלומר: בקרבן עצמו] שהפריש לעצמו לחטא אחר, ובזו אינו יוצא אפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה, או מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה - ^[3]

שכן אם אינו מתכפר על אכילת דם בקרבן שהפריש על אכילת חלב, אף בשוגג אינו יוצא -

שאם הפריש בהמה לקרבן על החלב, והלך "בשוגג" והביא אותה על הדם, או שהפריש בהמה על הדם והביא אותה בשוגג על החלב, שהרי [כמו: הרי] לא מעל כי אין מעילה בקדושת הגוף ואינה יוצאת לחולין על ידי ששינה, ומתוך שלא יצאה לחולין הרי לא כיפר בשוגג - ^[4]

ומתוך שאף בשוגג לא כיפר, לפיכך אם עשה כן במזיד אינו מתכפר בה.

אבל עדיין יש לנו לומר: יוצא אדם "במעות" שהפריש "לעצמו" על חטא אחר מן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה, או אפילו מן החמורה לקלה ומן הקלה לחמורה -

שכן אף אם תאמר שבמזיד אינו יוצא בהם, מכל מקום:

אם הפריש לעצמו מעות - שהן קדושות קדושת דמים - על החלב, והביא אותם בשוגג על הדם, או שהפריש מעות על הדם והביא אותם בשוגג על החלב, שהרי [כמו: הרי] מעל ויצאו המעות לחולין, ובודאי כיפר -

ומתוך שבשוגג אין ספק שכיפר, שמא נאמר: אף במזיד כיפר, כי יכול אדם לשנות מעות מקרבן לקרבן. ^[5]

לפיכך תלמוד לומר: "ואם כשב יביא קרבנו לחטאת וגו'", ונאמר בסוף הפרשה "וכפר עליו הכהן על חטאתו", ^[6] ללמד: עד שיהא קרבנו לשם חטאו, ואינו יוצא אפילו במעות שהפריש לקרבן אחר שלו.

ולאחר שסיימה הגמרא להביא את כל הברייתא, שבה הגמרא לבאר את הראיה מברייתא זו שלבהמה אפילו בעלת מום אין לה דין "מעות סתומין" בין לענין שאין הבן מגלח עליהם, ובין לענין שאין הם נופלים לנדבה:

קתני מיהת בהמה, הרי למדנו בברייתא: "יכול לא יצא בבהמה שהפריש [אביו] וכו' שהרי אין אדם מגלח על "בהמת" אביו בנזירות" -

ומאי לאו, וכי אין כוונת הברייתא לומר שאפילו בהמה בעלת מום אין אדם מגלח עליה, ומשום שלא נאמר דין "מעות סתומין" לענין גילוח הבן אלא ב"מעות" ולא בבהמה, ואף אנו נאמר לענין ההלכה ש"מעות סתומין" נופלין לנדבה, שלא אמרה תורה כן אלא במעות, ולא בבהמה!? ^[7]

ואם כן תיקשי לרב נחמן הסובר: בהמה בעלת מום יש בה דין "מעות סתומין"!?

ומשנינן: לא דיברה הברייתא בבהמה בעלת מום אלא בתמימה, ^[8] ועליה בלבד אין הבן מגלח, אבל על בעלת מום הרי הוא מגלח, וכן נופלין דמיה לנדבה.

ומקשינן: אבל בעלת מום מאי אתה אומר בה!? שהיא כסתומה דמיא!?

והרי אם כן תיקשי סיפא: מאי איריא דקתני: אבל יוצא ב"מעות" שהפריש אביו וכו' שהרי אדם מגלח על מעות אביו בנזירות!?

ליתני: אבל יוצא אדם ב"בהמה בעלת מום שהפריש אביו", שהרי לדבריך אף בבהמה בעלת מום אדם מגלח עליה בנזירות!?

ומשנינן: הכי נמי, דבהמה בעלת מום למאי חזיא, הרי לדמי, ודמי היינו מעות, וכפי שנתבאר לעיל עמוד ב על הברייתא הקודמת.

א. הבעל יכול להפר לאשתו את נדריה שהן "עינוי נפש" בשבילה, ובכלל זה שהוא יכול להפר את נזירותה, כי אי שתיית יין עינוי נפש הוא לה, וכן יכול הבעל להפר נדרים "שבינו לבינה", ובכלל זה נזירות שבעטייה היא מתגנה עליו.

ב. בברייתא שהובאה לקמן מו א למדנו: "תנו רבנן: ואחר ישתה הנזיר יין, אחר המעשים כולן [היינו לאחר שיקריב הנזיר את כל שלשת קרבנותיו במלאת ימי נזרו, ויגלח תגלחת טהרה ויניף את הטעון תנופה מן השלמים יחד עם הלחם הטעון תנופה], דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים "אחר מעשה יחידי", [כלומר: משנזרק עליו אחד מן הדמים של הקרבנות, כבר הותר הנזיר מכל איסורי נזיר].

ג. כתבו התוספות לקמן מה ב שבדבר זה נחלקו גם התנאים במשנה לקמן מה ב, שלדעת תנא קמא אין הוא מותר לשתות יין וליטמא למתים אלא לאחר המעשים כולן, ואילו לדעת רבי שמעון במשנה שם, "כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים, הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים".

מתניתין:

כיון שנזרק עליה [על אשה נזירה] אחד מן הדמים של קרבנות הטהרה שוב אינו יכול בעלה להפר לה, שהרי כבר הותרה ביין, ושוב אין כאן "עינוי נפש" שיהא יכול הבעל להפר. ^[9]

רבי עקיבא אומר: אפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות ועדיין לא נזרק דמיה, שוב אינו יכול להפר משום הפסד קדשים כי שוב לא יוכל לזרוק דמה וייפסדו הקדשים, ויתבאר יותר בגמרא. ^[10] במה דברים אמורים, בתגלחת הטהרה.

אבל בתגלחת הטומאה, יפר אף שנזרקו דמיהן של כל קרבנות הטומאה, ומשום שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת [מתענה מן היין] -

כלומר: היות ועדיין צריכה היא למנות נזירות טהרה, ותהיה אסורה כל זמן זה ביין, הרי זה בכלל "עינוי נפש", שיכול הבעל להפר לאשתו. ^[11]

רבי מאיר אומר: אף בתגלחת הטהרה - כשנזרקו דמי הקרבנות ועדיין לא גילחה - יפר לה הבעל אם ירצה.

ומשום שהוא יכול לומר: כיון שעדיין צריכה היא לגלח "אי אפשי באשה מגלחת", ואם כן נדרים ש"בינו לבינה" הוא, ויכול להפר, ודעת תנא קמא תתבאר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר: מבארת הגמרא דמתניתין דלא כרבי אליעזר [משנתנו אינה כשיטת רבי אליעזר] לקמן בברייתא מז א ! דאי רבי אליעזר, כי אם רבי אליעזר היא משנתנו, האמר: "תגלחת מעכבת" את היתר הנזיר ביין, ואם כן אף שנזרק עליה אחד מן הדמים כיון דלא גילחה אסורה בחמרא [עד שלא גילחה לא הותרה ביין] - ואם כן כיון דאית לה ניוול [עינוי] שאסורה היא בשתיית יין עד שתגלח - מצי מיפר [יכול הוא להפר] משום "עינוי נפש"; ^[12] ובהכרח שמשנתנו אינה כשיטת רבי אליעזר.

הערות

^[1] ב"ברכת ראש" מחק את המלים: "בזמן שהן סתומין ולא בזמן שהן מפורשין".

^[2] אף על גב שלענין בהמה הוצרכו שני מקראות לקלה על החמורה ולקלה על הקלה, בכל זאת לענין מעות די בפסוק אחד, כי מאחר שגילתה התורה גבי בהמה שאין חילוק, הוא הדין לגבי מעות; וכן יש לתרץ בסמוך גבי קרבן של עצמו שאינו יוצא בו אם לא הפרישו לאותה עבירה, ולא הוצרכו שתי מקראות לקלה וחמורה, באר משה.

^[3] לכאורה היה לתנא של הברייתא להקדים "מן הקלה על החמורה, או מן החמורה על הקלה" ל"מן הקלה על הקלה, או מן החמורה על החמורה", וזאת כדי לילך מן הקל אל הכבד; ובכריתות כז ב לא גרסינן "מן הקלה על החמורה וכו"'.

^[4] נתבאר על פי הגמרא בכריתות, ובתוספות נראה שמפרשים "ולא כיפר" במזיד, כלומר: ולכן לא כיפר במזיד, וראה "ארזי הלבנון".

^[5] א. תוספת ביאור: היה מקום לומר, שאין ללמוד ממה שאין אדם יוצא בקרבן שהפריש לחטא אחר, שאף מעות המופרשים לחטא אחר, אין להביא בדמיהם קרבן, ויש לומר שיכול להשתמש בהם לקרבן אחר; ומשום שהרי אם נשתמש במעות בשוגג לקרבן אחר, אין ספק שהוא יוצא בהם, ממה נפשך: אם יכול הוא לשנותם לחטא אחר מה טוב, ואם אינו יכול לשנותם הרי מעל בהם ויצאו לחולין ושלו הם לעשות בהם כחפצו. ומתוך שבשוגג ודאי יצא, שמא אף במזיד יכול הוא לשנות, וכעין הסברא שאמרה הגמרא לגבי גילוח וכפירוש התוספות, שאם מצינו באופן כל שהו שיכול אדם להשתמש בקרבנות אביו, וכגון נזיר במעות סתומין, שוב יש סברא לומר שהתירה התורה לכל אדם להשתמש בקרבן של אביו, ואפילו במעות מפורשין. ואין לך להוכיח מקרבן למעות, שהרי בקרבן עצמו שהוא קדוש קדושת הגוף ולא שייכת בו מעילה, הרי אין בו אותה סברא שיש במעות, ואם כן יש לומר: קרבן - לא, מעות - כן. ב. ואם תאמר: למה לא נלמד דין זה ממעות שהפריש אביו, שהרי אף בהם הרי הוא מועל והם יוצאים לחולין אם היה משנה בשוגג, ובכל זאת אמרה תורה שאינו יוצא בהם! ? תשובתך: מכל מקום יש לנו לומר כיון ששל עצמו הם וגם יש סברא שבשוגג הרי הוא ודאי יוצא, הייתי אומר שהוא יוצא.

^[6] נתבאר על פי הרא"ש.

^[7] יש לפרש את סברתו של רבא שהבין בברייתא שאפילו על בהמה בעלת מום אינו יכול לגלח, על פי המבואר בתוספות לעיל, שאף כי במעות אינו מגלח על מפורשין, מכל מקום אומרת הברייתא "שכן מגלח על מעות אביו", כיון שמצינו "בשום דוכתא" שהוא מגלח, ואם כן מה שמבואר בברייתא שאינו מביא בהמתו של אביו "שכן אין מגלח על בהמתו של אביו", היינו שבשום דוכתא לא תמצא בהמה שהבן מגלח עליה, ואם תאמר שבבעלת מום הבן מגלח עליה, הרי מצאנו "בשום דוכתא" שמגלח על בהמה.

^[8] בפשוטו, כוונת הגמרא "בתמימה" היינו בהמה תמימה שאינה ראויה לקרבנות נזירות, שהבן אינו מגלח עליה משום שצריך להמתין שיפול בה מום, וכמו שאמר רב הונא בשם רב לעיל; אלא שלשון התוספות "לא תמימים, עליהם אינו מגלח דהויא כמפורשים" משמע שכוונתם לבהמה תמימה העומדת לקרבן נזירות, שאין מגלחים עליה משום שהיא כמפורשת, וצריך תלמוד.

^[9] א. מתבאר ממשנתנו, שאין די במה שהנדר בעצמותו היה מנדרי "עינוי נפש" שאסרה את עצמה לשלשים יום, ואינו יכול להפר אם בשעת הפרת הנדר כבר אינה מתענה. וכתבו התוספות: "אבל אי לא נזרק הדם עדיין דאסורה ביין מיקרי שפיר עינוי נפש אף על גב דלא מיתסרא אלא שעתא פורתא", כלומר: שהרי משנזרק הדם כבר תהיה מותרת ביין ואין כאן אלא מעט עינוי נפש. ומלשונם נראה קצת, שאפילו אם היתה אשה נודרת שלא לשתות יין משחיטה ועד זריקה של בהמה כל שהיא, ואפילו אם היה הדבר מוכרח שייזרק הדם, מכל מקום זה נקרא "עינוי נפש", והוא דבר מחודש. ב. בגמרא מבואר שמשנתנו היא כדעת חכמים החולקים על רבי אליעזר, וסוברים שהנזירות נפקעת על ידי זריקת אחד מן הדמים, וכמבואר בגמרא; ולפי מה שנתבאר בשם התוספות בהקדמה, שבדבר זה עצמו נחלקו תנא קמא ורבי שמעון במשנה לקמן מה ב, אם כן סתם משנתנו כאן היא כדעת רבי שמעון, ולא כדעת תנא קמא במשנה שם. ואולם בירושלמי כאן נחלקו בדבר אמוראים: רבי לעזר סובר, שאכן משנתנו היא כדעת רבי שמעון במשנה לקמן. רבי יוחנן סובר: "דברי הכל היא, משניתק מלא תעשה לעשה, רבנין אמרין ואחר ישתה הנזיר יין אחר כל המעשים האלו, רבי שמעון אומר: אפילו אחר מעשה יחידי". וביאר בחידושי מרן רי"ז הלוי [הלכות נזירות עמוד כה] את שיטתו של רבי יוחנן, [וכפי מה שביאר שם, זו היא גם שיטת הרמב"ם], שתנא קמא ורבי שמעון נחלקו בדעת חכמים החולקים על רבי אליעזר, [ולא כדעת התוספות שנחלקו במחלוקת רבי אליעזר וחכמים], ולדעת תנא קמא, אף על פי שכבר הופקעה הנזירות בזריקת אחד מן הדמים, ושוב אינו מוזהר בלאוים שהוזהר הנזיר בהם, בכל זאת אסרתו התורה באיסור עשה ד"ואחר ישתה הנזיר יין" שנאמר אחר כל המעשים כולן, [ולענין זה מודים חכמים שהכוונה היא אחר כל המעשים כולן], ורבי שמעון נחלק עליו שלפי חכמים מותר הוא לגמרי אחר זריקת אחד מן הדמים. ולכן אתיא משנתנו אף כרבנן, כי מאחר שאין זה אלא משום איסור עשה, לכן אינו יכול להפר, וכפי שביאר ענין זה הגרי"ז שם [עמוד 50 ד"ה והנה]. ומלשון הירושלמי נראה שר' לעזר ורבי יוחנן נחלקו בפירוש המשנה דלקמן, ולדעת רבי לעזר טעמו של תנא קמא שם הוא משום שהוא סובר כרבי אליעזר שהנזירות לא נפקעה עד אחר כל המעשים כולן, וכהבנת התוספות, ונמצא שנחלקו התוספות והרמב"ם במחלוקתם של ר' לעזר ורבי יוחנן.

^[10] נסתפקו התוספות אם הוא דין לכתחילה, או שאף בדיעבד אינה מועילה הפרתו.

^[11] נתקשו התוספות, היות והטעם שהוא יכול להפר הוא משום שהן נדרי "עינוי נפש", אם כן למה שנינו: "אי אפשי וכו"' שהוא לשון השייך בנדרים "שבינו לבינה" וכדברי רבי בהמשך המשנה, אבל בנדרי "עינוי נפש" אין זה משום של "אי אפשי, אלא משום שהיא מתענה! ? ותירצו: וצריך לומר, דקאי אדרבי עקיבא דאינו יכול להפר מפני הפסד קדשים, אף על גב דאסורה ביין עד שישחטו שאר הבהמות ויזרוק דמן [צריך לומר: "עד שתישחט הבהמה וייזרק דמה", ותהיה מותרת ביין, על פי תוספות יום טוב ורש"ש], ויש כאן עינוי נפש מעט, ובשביל מעט זה אינו יכול להפר בשביל הפסד קדשים [כלומר: לא החמירו חכמים שלא להפר מפני הפסד קדשים אלא משום שאין כאן אלא מעט עינוי נפש], אבל בתגלחת דטומאה דאיכא עינוי נפש גדול, "מודה שיכול לומר לה אי אפשי בעינוי גדול", [כלומר: משנתנו באה להשמיע שמשום כך יכול להפר אף בין שחיטה לזריקה] " וראה מה שתירצו עוד. ואולם צריך ביאור מה הועילו בתירוצם, והרי סוף סוף כיון שמשום "עינוי נפש" הוא מיפר את נדרה, למה צריך לומר "אי אפשי"! ? ומה שכתבו בלשונם "יכול לומר לה אי אפשי בעינוי גדול" לכאורה אינו מובן, וראה מה שביאר בעל "ארזי הלבנון" באות קצד.

^[12] כתבו התוספות: "פירוש, צער עינוי נפש עד שתגלח, מצי מיפר בעבור ההיא שעתא פורתא שאסורה ביין", וראה מה שנתבאר בהערה בתחילת המשנה.

בזמן שהן סתומין ולא בזמן שהן מפורשין, ואם כן הוא הדין למי שאביו הפריש מעות לחטאת סתם, שיצא בהם לשם חטאו — תלמוד לומר: "קרבנו" (ויקרא ד, לב) להדגיש: בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא אף במעות שהופרשו לצורך קרבן אביו.

וממשיכים עוד לברר: יכול לא יצא במעות שהפריש אביו אפילו כאשר שוות בחומרתן העבירות של האב והבן, כגון מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה, אבל יוצא הוא בקרבן שהפריש לעצמו מן הקלה על החמורה, מן החמורה על הקלה — תלמוד לומר: "קרבנו... על חטאתו" (ויקרא ד, כח) לומר: עד שיהא קרבנו לשום (לשם) חטאו המסויים, ולא על חטא אחר.

יכול לא יצא בבהמה שהפריש לעצמו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה, או אפילו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה,

שכן אם הפריש בהמה על החלב שאכל בשגגה והביא את החטאת הזו על הדם שאכל בשגגה, או הפריש על הדם והביא על החלב — שהרי במקרה זה דינו הוא שלא מעל, כיון שאין אפשרות לשנות בהמה זו מקדושתה לחולין, ומשום כך יש לומר שגם לא כיפר במקרה שנשתנה קרבן זה לשם חטא אחר,

אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה לקלה, ומן החמורה לחמורה, מן החמורה לקלה, ומן הקלה לחמורה,

שכן אם הפריש לעצמו מעות מן החלב (כדי לקנות חטאת לכפר על אכילת חלב בשגגה) והביא במעות אלה קרבן חטאת על הדם שאכל בשגגה, או הפריש על הדם והביא על החלב — שהרי מעל במעות אלה אם השתמש בהם לצורך חולין, כיון שיש ביכולתו לשנות מקדושתם של המעות, ומשום כך נאמר שגם כיפר אם נשתמש בהם לצורך קרבן על חטא אחר —

תלמוד לומר: "על חטאתו" (ויקרא ד, לה) — עד שיהא קרבנו לשם חטאו, ואינו רשאי להוציא מעות שהקדיש לשם חטאת אחת כדי לכפר על חטאת אחרת. עד כאן לשון הברייתא.

ושאלת רבא היא: לענייננו קתני מיהת [שנה על כל פנים] שם בהמה, שאין אדם מגלח על בהמה שהפריש אביו לקרבן נזירות, מאי לאו [האם לא] נאמר הדבר אפילו היתה הבהמה בעלת מום? שהרי לא חילקו בדבר. ונמצא שדינה כמפורשת, ולא כדברי רב נחמן שדינה כמעות סתומים של אביו, שאדם מגלח עליהם. ודוחים: לא, מדובר דווקא בבהמה תמימה הראויה להקרבה, ורק היא נחשבת כמפורשת.

ושואלים: ולדבריך, אבל בעלת מום מאי [מה] יהא דינה — האם כסתומה דמיא [היא נחשבת]? אם כן מאי איריא דקתני [מה שייך, מדוע דווקא, ששנה] בברייתא שאדם מגלח על מעות סתומים שהפריש אביו? ליתני [שישנה] דין זה בבהמה בעלת מום ומשם היינו למדים אף למעות! ומשיבים: הכי נמי [כך הוא גם כן] ואין הבדל בין הדברים, דלמאי חזיא [שהרי למה ראויה] בהמה בעלת מום — לדמי [לדמים], דמי היינו [דמים הם] מעות. ונמצא שאין מכאן ראיה נגד דברי רב נחמן, שבהמה בעלת מום הריהי כמעות סתומים.

א משנה בהמשך למשנה הקודמת, הדנה בהפרת בעל לאשתו לאחר שהפרישה קרבן נזירותה, דנה משנתנו בהפרת בעל נדר אשתו לאחר שסיימה את נזירותה והביאה את קרבנותיה למקדש. אם כבר נזרק על המזבח עליה (עבורה) אחד מן הדמים של קרבנות נזירותה, הבעל אינו יכול עוד להפר את הנדר. ר' עקיבא אומר: אפילו טרם זריקת הדם, אם כבר נשחטה עליה אחת מכל הבהמות של קרבנותיה — שוב אינו יכול עוד להפר.

ומוסיפה המשנה: במה דברים אמורים שאינו יכול עוד להפר — כשהיתה מביאה את הקרבנות בתגלחת הטהרה שבסוף נזירותה, אבל בתגלחת הטומאה שלאחריה עליה לנהוג שוב נזירות כבתחילה — יפר יכול הבעל להפר, מפני שהוא יכול לומר: אי אפשי (אין רצוני) באשה מנוולת שאינה שותה יין, ואם תנהג נזירות שלימה מחדש, הריהי נמצאת זמן ארוך בלא שתיית יין. ר' מאיר אומר: אף בתגלחת הטהרה יפר לאחר שכבר החלה הקרבת הקרבנות, לפי שהוא יכול לומר: אי אפשי (אין רצוני) באשה מגלחת, והרי לאחר הקרבת הקרבנות צריכה הנזירה לגלח את שערה.

ב גמרא ומעירים: מתניתין [משנתנו] לפיה משנזרק הדם שוב אין הבעל יכול להפר, שכן כבר נגמרה נזירותה, הריהי שלא כשיטת ר' אליעזר. דאי [שאם היא] כשיטת ר' אליעזר — האמר [הרי אמר]: תגלחת מעכבת, שכל עוד הנזיר לא גילח את שערו הוא עדיין אסור בשתיית יין ובטומאת המת, וכיון שלא גילחה עדיין — אסירה בחמרא [אסורה ביין], וכיון דאית [שיש] לה ניוול בגלל אי שתיית יין מצי מיפר [יכול להפר] אפילו בתגלחת הטהרה לאחר זריקת הדם. ומסבירים את המשך המשנה: ובהא פליגי [ובענין זה חלוקים הם] סתם משנה ור' עקיבא, שאינם סבורים כר' אליעזר;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

when they are unallocated and not when they are allocated. Consequently, the same should apply to one whose father separated money for a regular sin-offering, i.e., he should be able to use them for his own sin-offering. Therefore, the verse states: “His offering” (Leviticus 4:32), which serves to emphasize: He fulfills his obligation with his own offering, but he does not fulfill his obligation with the money separated for his father’s offering.

The baraita continues this line of argument: One might have thought that he does not fulfill his obligation with the money that his father separated if it is from money the father set aside to atone for a minor transgression and the son atones for a minor one, or from money the father set aside to atone for a major transgression and the son atones for a major one. However, the son may fulfill his obligation with the offering he separated for himself. From animals he set aside to atone for a minor transgression, he may atone for a major one, or from animals he set aside to atone for a major transgression he may atone for a minor one. Therefore, the verse states: “Then he shall bring for his offering a goat, a female without blemish, for his sin” (Leviticus 4:28), which indicates that he does not fulfill his obligation unless his offering is for the sake of his particular sin, not for some other transgression.

One might have thought that he does not fulfill his obligation with the animal he separated for himself, from animals he set aside to atone for a minor transgression to atone for a minor one; or from animals he set aside to atone for a major transgression, to atone for a major one; or even when from animals he set aside to atone for a minor transgression to atone for a major one; or from animals he set aside to atone for a major transgression to atone for a minor one.

The reason is that if he separated an animal to bring as an offering for unintentionally eating forbidden fat and he instead brought that sin-offering for unintentionally consuming blood, or if he separated an animal to bring as an offering to atone for blood and instead brought it for eating forbidden fat, in that case he has not misused consecrated property, as the animal cannot lose its consecrated status. And just as it cannot lose its consecrated status, so too it cannot be redesignated to atone for a different sin, and therefore this animal also does not atone for him.

However, one might think that he fulfills his obligation with the money he separated for himself, from money he set aside to atone for a minor transgression to atone for a different minor transgression; or from money he set aside to atone for a major transgression to atone for a different major transgression; or from money he set aside to atone for a major transgression to atone for a minor one; or from money he set aside to atone for a minor transgression to atone for a major one.

The reason is that if he separated money for himself to purchase a sin-offering to atone for unintentionally eating forbidden fat and he instead brought a sin-offering with that money for unintentionally consuming blood, or if he separated money to purchase a sin-offering to atone for consuming blood and with that money he instead brought a sin-offering for unintentionally eating forbidden fat, in that case he has misused consecrated property if he uses that money for a non-sacred purpose, as money can lose its sacred status when misappropriated. And just as it can lose its consecrated status, it can be redesignated to atone for a different sin; therefore this money atones for him if it was used to purchase an offering for a different transgression.

Therefore, the verse states: “For his sin” (Leviticus 4:35), which indicates that he does not fulfill his obligation unless his offering is for the sake of his particular sin, and he is not permitted to use money he consecrated for one type of sin to atone for a different sin. This concludes the baraita.

Rava now asks his question: In any event, the baraita teaches that a son may not use an animal separated by his father for his naziriteship offering. What, is it not referring even to a blemished animal? The fact that the baraita does not differentiate between types of animals indicates that a blemished animal has the status of allocated funds, as opposed to Rav Naḥman’s ruling that this animal is like his father’s unallocated funds, which the son himself may use. The Gemara rejects this: No; the baraita refers solely to an unblemished animal that is fit to be sacrificed; only an animal of this kind is considered allocated.

The Gemara asks: However, according to this explanation, what is the halakha of a blemished animal? Is it considered like an unallocated animal? If so, why does the baraita specifically teach that one may purchase an offering with the unallocated funds that his father separated? Let the baraita teach this halakha with regard to a blemished animal, and one would infer that the same applies to money. The Gemara answers as above: So too, this is the case; there is no difference between the two. The reason is that what is a blemished animal fit for? It is fit for its value, and this value is essentially money. Consequently, this baraita does not contradict Rav Naḥman’s opinion that a blemished animal has the status of unallocated funds.

MISHNA: The previous mishna discussed the case of a husband who nullified his wife’s vow after she separated her offerings of naziriteship. This mishna deals with a husband who nullified his wife’s naziriteship after she had completed her term and brought her offerings to the Temple. If the blood from one of her naziriteship offerings was sprinkled on the altar on her behalf, the husband cannot nullify her vow at this point. Rabbi Akiva says: Even before the sprinkling of the blood, he cannot nullify the vow as soon as any one of the animals for her offerings has been slaughtered on her behalf.

The mishna continues: In what case is this statement, that he can no longer nullify the vow, said? It is when she is bringing the offerings for her shaving of ritual purity, when she has completed her term of naziriteship without becoming ritually impure (see Numbers 6:18). However, if she is sacrificing the offerings for her shaving of impurity, when she became ritually impure during her term of naziriteship, after which she restarts her naziriteship (see Numbers 6:9), her husband can nullify her vow. The reason is that he can say: I do not want a downcast [menuvvelet] wife, who does not drink wine. She would have to refrain from wine for a lengthy period if she were to begin her naziriteship anew. Rabbi Meir says: He can nullify her vow even at the stage of her shaving of purity, after she has begun sacrificing her offerings, as he can say: I do not want a shaven wife, and a nazirite is obligated to shave after bringing his or her offerings.

GEMARA: The Gemara comments: The mishna, which rules that a husband cannot nullify his wife’s naziriteship after the blood of her offering has been sprinkled at the end of the naziriteship term, is not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. As, if it followed the ruling of Rabbi Eliezer, didn’t he say that shaving is indispensable for the end of a nazirite’s term, i.e., a nazirite at the end of his naziriteship is prohibited from drinking wine and becoming impure from the dead until he actually shaves? And in this case, since she has not yet shaved, she remains prohibited from drinking wine. And since she becomes downcast through her abstinence from wine, evidently the husband can nullify her vow even after the sprinkling of the blood of her offerings of purity.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ל על חטאתו דכתיב קרבנו על חטאתו בפ' שעירה כתיב והביא קרבנו שעירת עזים על חטאתו:

לא מעל ולא כיפר לא מעל בעושה כן בשוגג דאין מעילה אלא במשנה מרשות הקדש לרשות הדיוט בשוגג. והכא מהקדש להקדש קא משני ולא מעל הלכך לא כפר דלא יצא הקרבן מחזקתו. וכיון דבשוגג לא כפר דין הוא נמי במתכוין לעקור חטאת חלב ולעשותו חטאת דם דלא כיפר:

שהרי מעל וכיפר. שהמעות אין בהם קדושת הגוף כשנתנן לקנות בהם בהמה לצורך קרבן אחר יצאו לחולין הילכך כיפר:

תלמוד לומר על חטאתו [בשעירת עזים] לא כתיב אלא חד זימנא על חטאתו. אבל גבי כשבה כתי' יביא קרבנו לחטאת. וכתיב בסוף הפרשה וכפר עליו הכהן על חטאתו:

קתני מיהת בהמה. שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו:

[מתני'] נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר שלאחר זריקת אחד מהדמים היא מותרת ביין וליטמא למתים וליכא תו עינוי נפש הלכך לא מצי מפר. ור"ע סבר שאפי' שנשחט ולא נזרק אינו יכול להפר ומפרש בגמ' משום הפסד קדשים מ"מ אם הפיר מופר. ומי' משמע אינו יכול להפר דר"ע כמו אינו יכול להפר דת"ק. ותימה הוא דאם נטמאת שתביא קרבן טומאה:

בד"א בתגלחת טהרה. דהוי סוף נזירותה אבל תגלחת טומאה יפר. שצריכה לחזור ולמנות נזי' טהרה:

ויכול לומר אי אפשי באשה מנוולת. פי' מעונה ומנועה משתייית יין:

ור"מ אומר דאף בתגלחת הטהרה יפר משום דגלוח לאשה נוול ויפר כדי שלא תצטרך להתנוול בגלוח. ונ"ל דאפי' נזרק [עליה] כל הדמים מיפר כל זמן שלא גלחה:

יכול לא יצא בבהמה שהפריש לעצמו אפילו מן הקל על הקל. שכן אם הפריש בהמה על החלב והביא בשוגג על הדם או איפכא. והוא הדין מן החלב על החלב ומן הדם על הדם דין הוא שלא כיפר כשמשנה מקדושה לקדושה שהרי לא מעל ולא כיפר בפרק בתרא דכריתות. דכיון דלא מצי מעל כפורי נמי לא מצי מכפר. שאם הפריש בהמה על החלב ושגג ונתנה לכהן להקריב על הדם דלא מעל דאכתי בקדושתייהו קיימי ולא נפקא לחולין בהכי. אי נמי אפילו מכרה כל היכא דאיתיה ברשותיה דהקדש איתא ולא מעל כיון דלא נהנה ממנה. ומיהו אם נהנה ממנה מעל אף על גב דלא נפקא לחולין. וכיון דלא מעל לא כיפר שהרי הוא עצמו לא נתכוון לצאת בחטאת זו. הלכך אפילו הביא מדעת על הדם קרבן שהפריש על החלב או על הדם שניה ומתכוין לכפר דין הוא שלא כפר כלל. אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה כו'. שאם הפריש מעות לעצמו על החלב ושגג שהיה סבור שהן חולין ולקח מהן בהמה לחטאת דם כפר שהרי מעל שמוציאה לחולין. ולכך כפר משום דהרי הן מעות חולין שלקח מהן בהמה על הדם דקיימא לן כל היכא דמעיל נפקי לחולין. ואי נמי דאהני שינוי להתכפר בשגג במזיד נמי ובמתכוין לקח בהמה להקריב על חטאת דם ממעות שהפריש על החלב או מן החלב על החלב יתכפר על השניה בין מעל בין לא מעל. תלמוד לומר וכפר על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו ממש. וכן תניא בתוספתא דכריתות הפריש מעות לחטאת חלב והביאו לחטאת דם או אפכא בשוגג מעל לפיכך כפר. במזיד לא מעל לפיכך לא כיפר. הר' עזריאל ז"ל:

תלמוד לומר על חטאתו. לא כתיב אלא חדא זימנא על חטאתו אבל גבי כשבה כתיב יביא קרבנו לחטאת וכתוב בפרשה וכפר עליו הכהן על חטאתו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

קתני מיהא בהמה. שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזיר. מאי לאו בעלת מום. ואי כסתומה דמיא אמאי אין מגלח הא למעות קיימא. ולא מצית למימר דמיירי שפירש זו לחטאתי וזה לעולתי וזו לשלמי אבל בסתומה הוי כמעות ומגלח. דאם כן אמאי תנא בסיפא אבל מגלח על מעות אביו סתומה אפילו בבהמה בעלת מום נמי סתומה מגלח. וליכא לשנויי כיון דחזיא לדמי היינו מעות דהא תנא ברישא אין מגלח על בהמת אביו דמיירי בבעלת מום ואפילו הכי אין מגלח משום דמיירי שפירש בהדיא. הר' עזריאל ז"ל:

מתני' נזרק עליה אחד מן הדמים. או חטאת או שלמים אינו יכול להפר כדי לפוטרה משאר קרבנות ומגילוח. דכיון דנזרק אחד מן הדמים ראויה היא לגלח מיד. וקודם גילוח נמי מותרת לשתות כיון דתגלחת לא מעכבא ואם כן אין כאן נדרי עינוי נפש. ודברים שבינו לבינה נמי מן הגילוח ליכא דאפשר בפאה נכרית כדמוקי בגמרא. אבל קודם זריקה אף לאחר שחיטה כיון דהשתא אסורה ביין הוי עינוי נפש ויכול להפר. הר' עזריאל ז"ל:

ור' עקיבא סבר דאפילו נשחט ולא נזרק אינו יכול להפר. ומפרש בגמרא משום הפסד קדשים. ואפשר דאף על גב דאמרו חכמים דאין לו להפר משום הפסד קדשים מכל מקום אם הפר מופר. ומיהו משמע אינו יכול להפר דר' עקיבא כמו אינו יכול להפר דתנא קמא. ותימה הוא דאם נטמאת שתביא קרבן טומאה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ר' עקיבא אומר נשחט עליה אחת מן הבהמות אינו יכול להפר. בגמרא מוקי לה בחטאת שאין לו תקנה ואיכא הפסד קדשים. וכיון דמותרת לשתות ביין לאחר זריקה בהאי פורתא ליכא למיחש לעינוי נפש נגד הפסד קדשים. וגם איפשר בפאה נכרית סבירא ליה כתנא קמא.

במה דברים אמורים בתגלחת טהרה. שאז מותרת ביין מיד לאחר זריקה הלכך לא מצי מיפר. אבל תגלחת טומאה יפר אף לאחר זריקת דמים לפי שיכול לומר אי אפשי באשה מנוולת. דכיון שאסורה לשתות ביין עד זמן ימי נזירות שלם מצטערת ומתכחשת ומתגנה בעיניו וישנאה ולכך מיפר דהוי דברים שבינו לבינה. ולהכי לא נקט לישנא דעינוי נפש להודיע דאף ר' עקיבא דאמר לאחר שחיטה דאיכא עינוי נפש לא מצי מיפר משום הפסד קדשים בתגלחת טומאה מודה דיפר כיון דאיכא ניוול שיש זמן ארוך כל כך. הר' עזריאל ז"ל. ורבי אומר דאף בתגלחת הטהרה יפר משום דגלוח לאשה ניוול ויפר כדי שלא תצטרך להתנוול בגילוח. ונראה לי דאפילו נזרקו כל הדמים מפר כל זמן שלא גלחה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
גמ' מתניתין דלא כרבי אליעזר דאי כר' אליעזר האמר תגלחת מעכבת וכיון דלא גלחה אסורה ביין וכיון דאית לה נוול מצי מפר. ואף על גב דנזרק הדם ויכולה לגלח עצמה ותהא מותרת ביין. מכל מקום כיון דאכתי לא גלחה ואיכא עלה מידי דשייך עינוי נפש מצי מיפר. וניוול דנקט לישנא דמתניתין נקט.

גמרא אבל יוצא בקרבן שהפריש לעצמו אפילו מן הקלה עה"ח כו'. כצ"ל וכ"ה בכריתות:

שם יכול ל"י בבהמה שהפריש לעצמו אפי' מן הקלה עה"ק או מן החמורה עה"ח שכן אם כו'. כצ"ל וכ"ה שם:

תד"ה בד"א. וצ"ל דקאי אדר"ע כו' אע"ג דאסורה ביין עד שישחטו שאר הבהמות כו'. ל"י מנ"ל דר"ע ס"ל כר"א דאית ליה אחר מעשים כולן. וראיתי בתוי"ט שהעתיק דבריהם עד שיזרק הדם. ואולי הוא שהגיה כן בדבריהם ונכון:

בזמן שהן סתומין. כדתנן בשילהי מתני': ת''ל: ואם כבש יביא קרבנו בקרבנו יוצא כו' ואית דדרשי ליה מקרבנו קמא: מן הקלה על הקלה. משבועת העדות לשבועת הפקדון או לשבועת ביטוי: מן החמורה על החמורה. מחלב לדם מחייבי מיתות לחייבי כריתות . בשוגג: שכן אם הפריש בהמה על . החלב. שאכל בשוגג והביאה על הדם שאכל בשוגג: שהרי לא מעל. לפי שהוא קדושת הגוף ואי אפשר לו להוציאה לחולין לפיכך לא כיפר וכדאמרי' בפרק [בתרא] דכריתות דכיון דלא מצי מעיל כפורי נמי לא מכפר: שהרי מעל וכפר. דכיון דלקח בהן חטאת אחר שלא הופרש לשמן הוה ליה כמפיק להו לחולין ומעל וכיון דמעל בו אמרי' וכפר דהוא קרבן מעליא: ת''ל. וכפר עליו הכהן על חטאתו דלעולם לא כפר עד שיהא קרבנו לשום חטאו שאע''פ שמעל לא כיפר שהרי מעל במעות כל דבר שיוצא לחולין אית ביה מעילה והואיל דאית ביה מעילה כיפר: קתני מיהת בהמה. שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו מאי טעמא לאו משום דכמפורשת דמיא מאי לאו אפי' בעלת מום: מאי איריא דתני. אבל יוצא במעות שהפריש כו': מתני' באשה מנוולת. שאינה שותה יין: גמ' דאי ר''א. כיון דתגלחת מעכבתה שלא לשתות יין כדאמרינן בפרק ג' מינין (לקמן דף מו.) ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולן דברי ר''א הילכך כיון דלא גילחה אסורה ביין והוה לה ניוול כדכתיב (זכריה ט) ותירוש ינובב בתולות הילכך מצי מפר אע''פ שנזרקו עליה כל הדמים:

שהרי לא מעל. בשוגג אם שגג והקריב קרבן על הדם קרבן של חלב דאכתי בקדושתייהו קאי כיון דבהמה קדושה קדושת הגוף ולא נפק לחולין בהכי כיון שלא נהנה ממנה לא כיפר במזיד דלא עשה כלום שאינו יכול להתכפר בקרבן של דם כלל לא מעל אם עשה (בו) בשוגג הואיל ואינו מוציאו מרשות הקדש אלא מהקדש זה להקדש אחר ומתוך שלא מעל לא כיפר והכי מפרש ליה בפרק בתרא דכריתות (דף כז:) ואחרי שאנו רואין בשוגג דלא כיפר דין הוא כשנתכוון לעקר חטאת חלב ולעשות חטאת דם דלא כיפר: על חטאתו. וכפר הכהן על חטאתו בכבשה דיחיד כתיב אלמא דבמזיד אינו יכול לשנות אפי' במעות וכן תניא בתוספתא דכריתות [פ''ד] הפריש מעות לחטאת חלב והביאום על חטאת דם לחטאת דם והביאום לחטאת חלב בשוגג מעל לפיכך כיפר במזיד לא מעל לפיכך לא כיפר [אלמא] במזיד אף במעות לא כיפר וכ''ש בהמה דלא מצי משנה ולפי' זו התוספתא משמע דנסיבא קרא אחרינא על חטאתו ולא פסוק ראשון שדרש כבר: ה''ג שהרי מעל וכפר שהמעות אין בהם קדושת הגוף ויוצאין מקדושתן בקל וכשמשנה אותו לקרבן אחר נפקי המעות לחולין והרי הן חולין ביד מוכר הבהמה דאי לא נפקא לחולין לא מעל ולכך נמי כפר בשוגג ולכך במזיד נמי נימא דכפר הואיל ושייך בהו שנוי בשוגג אמר ומעל וכיפר ולא במזיד ומיהו אי לא הוה ילפי' [קרא ה''א] מזיד וכפר אע''ג שדרשנו וכפר על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו תרתי שמעינן מיניה כדאמרינן בעלמא (גיטין דף נב.) אתם ולא שותפין אתם ולא אפוטרופסים אתם ולא התורם את שאינו שלו וכולהון דרשינן מחד אתם: קתני מיהא. לעיל דאינו מגלח על בהמת אביו מאי לאו אפילו בעלת מום אלמא כמפורשין דמיין דאי כסתומין לגלח כמו על מעות סתומין ומדמי הילכתא דה''ה דלענין אותה ההלכה נתקבלה דמעות סתומין יפלו לנדבה נימא דוקא מעות ולא בהמה ואפילו בעלת מום וליכא למידחי דהא דקתני לעיל דאינו מגלח על בהמת אביו היינו במפורשין דאם כן היכי מסיק אבל יוצא במעות אביו שהרי מגלח על מעות אביו והא אין מגלח אלא על מעות סתומין של אביו כדקתני בהדיא במתניתין (לקמן דף ל.): לא תמימים. עליהם אינו מגלח דהויא כמפורשים: נזרק עליה אחד מן הדמים. כגון שגמרה נזירות בטהרה והביאה קרבנות נזירות טהרה שהן ג' בהמות כבשה לחטאת וכבש לעולה ואיל לשלמים ונזרק עליה אחד מן הדמים חטאת או עולה או שלמים אינו יכול להפר נדרה לענין שלא תצטרך לגלח ולהביא שאר קרבנות דלפי שאין כאן עוד עינוי נפש דביין מותרת ואי משום שצריכה לגלח. ומטו עליה אשה מתגלחת אפשר לה בפאה נכרית הכי מפרש בגמרא אבל אי לא נזרק הדם עדיין דאסורה [ביין] מיקרי שפיר עינוי נפש אע''ג דלא מיתסרא אלא שעתא פורתא: רבי עקיבא אומר אפילו נשחט. ולא נזרק הדם אינו יכול להפר בגמרא מפרש משום הפסד קדשים ומסיק בגמרא כשנשחטה החטאת שאם יפר לה נמצאת בהמה זו תצא לבית השריפה שהיא אינה צריכה לחטאת וגם לא יוכל לזרוק דמה לשם שלמים דחטאת שלא לשמה פסולה יש להסתפק אם היפר לה אם מופר או שמא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה: בד''א. שאינו יכול להפר אחר שנזרק אחד מן הדמים בתגלחת טהרה כדפי' שגמרה נזירות בטהרה אבל בתגלחת טומאה כגון שנטמאת בנזירותה והביאה קרבנותיה בטומאה אע''פ שנזרקו דמים יכול להפר מפני שאפשר לומר לה אי אפשי באשה מנוולת כלומר שהיא צריכה למנות מעתה נזירות טהרה ותאסר ביין ויש כאן עינוי נפש וה''נ בגמרא מצינו לשון ניוול שר''ל עינוי וקשה לישנא (דעינוי) דאי אפשי דהוי ליה למימר משום עינוי וצ''ל דקאי אדר''ע דקאמר שנשחטה אחת מן הבהמות אינו יכול להפר מפני שאפשר [לבוא] להפסד קדשים אע''ג דאסורה ביין עד שישחטו שאר הבהמות ויזרוק דמן ויש כאן ענוי נפש פורתא בשביל ההוא פורתא אינו יכול להפר בשביל הפסד קדשים אבל בתגלחת דטומאה דאיכא עינוי נפש גדול שסותרת ובעי למימני נזירות אחרת [מודה] שיכול לומר לה אי אפשי [בעינוי] גדול א''נ משום דר''מ קאמר האי לישנא אי איפשי קאמר ת''ק נמי אי אפשי: ה''ג אי אפשי באשה מגלחת. שצריכה לגלח בסוף נזירות טהרה כדכתיב בהדיא ולת''ק אפשר בפאה נכרית הכי מפרש בגמרא: תגלחת מעכבת. מלשתות ביין: וכיון דאי לא גילחה אסורה ואית לה ניוול. פי' צער עינוי נפש שצריכה להיות מעונה מן היין עד שתגלח מצי מיפר בעבור ההיא שעתא פורתא דאסירה ביין: