נזיר כח ע"ב

תנא דידן סבר כיון דאיזדריק עלה דם לאלתר שריא בחמרא והא לית לה ניוול ור''ע סבר אפי' אישתחיטת בהמה אינו יכול להפר משום הפסד קדשים מתקיף לה רבי זירא ואמאי לזרוק דמן שלא לשמן ויתיר בשר באכילה מי לא תניא כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או ששחטן לפני זמנן או לאחר זמנן הדם יזרק והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרק ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב אמרי אי דשחט עולה או שלמים ה''נ אלא הכא במאי עסקינן כגון ששחט חטאת ברישא כדתנן אם גילח על אחת משלשתן יצא: בד''א בתגלחת טהרה אבל בתגלחת טומאה יפר (מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מנוולת) ור''מ אומר אפי' בתגלחת טהרה יפר מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מגלחת: ות''ק אמר לך אפשר בפאה נכרית ור''מ סבר בפאה נכרית איידי דזוהמא לא ניחא ליה:
מתני' האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר כיצד גילח או שגילחוהו קרוביו מיחה או שמיחו קרוביו היתה לו בהמה מופרשת החטאת תמות והעולה תקרב עולה ושלמים יקרבו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם היו לו מעות סתומין יפלו לנדבה מעות מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלין דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם:
גמ' איש אין אבל אשה לא מאי טעמא ר' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר ורבי יוסי ברבי חנינא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

ומבארת הגמרא את טעם מחלוקת תנא קמא ורבי עקיבא במשנתנו אם יכול הוא להפר אחר שחיטה וקודם זריקה: תנא דידן סבר: יכול הוא להפר כל עוד אסורה היא ביין, ולכן:

רק משנזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר, דכיון דאיזדריק עלה דם לאלתר שריא בחמרא [היות ונזרק עליה אחד מן הדמים, מיד מותרת היא ביין] והא לית לה ניוול [ואז פסק עינויה], ולכן הדין תלוי בזריקת דם ולא בשחיטה.

ורבי עקיבא סבר:

אפילו רק אישתחיטת [נשחטה] הבהמה, שוב אינו יכול להפר, משום הפסד קדשים, שהרי אם יפר לה קודם שנזרק הדם, שוב לא יוכל לזרוק את הדם כדמפרש הגמרא טעמא ואזיל, ויצאו הקרבנות לבית השריפה, שהרי בלא זריקת דם אין הבשר ניתר באכילה. ^[1]

היה סבור רבי זירא בטעם הדבר שאינו יכול לזרוק את הדם אחר ההפרה, שהוא משום שאחר ההפרה אינו יכול לזרוק את הדם לשם שלמי נזיר, כי כבר אינם שלמי נזיר אלא שלמי נדבה, ואסור לזרוק את הדם לשם דבר שלא היו עומדים לו קודם שחיטה; ^[2] ולפיכך:

מתקיף לה רבי זירא: ואמאי, כלומר: מה בכך שלא עמדו הקרבנות לשלמי נדבה קודם שחיטה, וכי משום זה אסור לזרוק את הדם!?

לזרוק דמן של הבהמה שנשחטה שלא לשמן ^[3] [שלא לשם שלמי נזיר], ויתיר בשר באכילה, ולא ייפסדו הקדשים!?

מי לא תניא [האם לא למדנו בברייתא שמותר הוא לזרוק את הדם]:

כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם ששחטן שלא לשמן דהיינו לשם שלמי נדבה, ^[4] ומתוך כך אינם עולים לחובת "כבשי עצרת" כדין זבחים שנזבחו שלא לשמן, שאינם עולים לבעלים לשם חובה.

או ששחטן לפני זמנן בערב עצרת או לאחר זמנן במוצאי עצרת, ובטל מהם שם "כבשי עצרת", הדם יזרק והבשר יאכל.

וכששחטן ביום טוב שלא לשמן, צריך לזרוק את הדם ביום טוב [כדי שלא ייפסל בלינה] ואינו חושש לאיסור "מתקן", ^[5] ואם היתה שבת לא יזרק מפני שהוא כמתקן את הבשר ואסור מדרבנן, ואם זרק בשבת הורצה להקטיר אימורין לערב.

הרי מוכח שמותר לזרוק את הדם לשם שלמי נדבה, שהרי בהכרח לשם נדבה הוא זורקן כי לכך הם עומדים, ואף על פי שלא היו עומדים הכבשים לזה קודם שחיטה. ^[6]

אמרי בני הישיבה לתרץ:

אי דשחיט עולה או שלמים הכי נמי, אכן אם קודם הפרתו לא נשחטה אלא העולה או השלמים אכן יכול הוא להפר, כי אין כאן הפסד קדשים, כיון שיכול לזרוק את הדם.

אלא הכא במאי עסקינן במשנתנו: כגון ששחט חטאת ברישא [שחט את החטאת תחילה], כי בחטאת אין לו תקנה לזרוק דמה שלא לשמה, דחטאת מיפסלה שלא לשמה לשום שלמי נדבה, דחטאת אינו בא בנדבה. ^[7]

ואם תאמר: אם כן ששחט החטאת בתחילה, האיך אמר תנא קמא שאינו יכול להפר כיון שכבר הותרה האשה ביין, והרי עד כאן לא שמענו שהותר הנזיר ביין אחר מעשה יחידי אלא אחר זריקת דם השלמים, ומשום שנאמר: "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד" ומבואר בגמרא לקמן מה א דהיינו שלמים -

זה אינו, וכדתנן במשנה לקמן מה א: "אם גילח על אחת משלשתן - על אחת משלשת הקרבנות - יצא". ^[8] ^[9] שנינו במשנה: במה דברים אמורים בתגלחת טהרה, אבל בתגלחת טומאה יפר, ורבי מאיר אומר: אפילו בתגלחת טהרה יפר, מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מגלחת:

מפרשת הגמרא את טעמו של תנא קמא שאינו סובר שמשום התגלחת יכול הוא להפר:

ותנא קמא אמר לך: אף על פי שהיא מגלחת מה איכפת לבעל בזה, שהרי אפשר לה בפאה נכרית ואינה מתגנה עליו.

ורבי מאיר סבר: בפאה נכרית - איידי דיש בה זוהמא ואינו מגופה, מתגנה היא לבעלה, ולא ניחא ליה לבעל בכך.

מתניתין:

האיש מדיר את בנו הקטן ^[10] בנזיר, שאם אמר האב על בנו "יהא בני נזיר" הרי הוא נזיר אפילו אם אין יודע הבן שהזירו אביו. ^[11]

ואין האשה מדרת את בנה בנזיר.

וכל זה כשלא מיחה הבן או קרוביו, אבל אם גילח הבן ^[12] או שגילחוהו קרוביו ^[13] שאין לך מחאה גדולה מזו, וכן מיחה הבן או שמיחו קרוביו, ובטלה הנזירות. ^[14]

היתה לו בהמה מופרשת לקרבנות נזירות טהרה ואחר כך נתבטלה הנזירות על ידי מחאה, ^[15] דין הקרבנות שהפריש, הוא כדין הקרבנות באשה נזירה שהיפר לה בעלה אחר שהפרישה את קרבנותיה: ^[16]

הבהמה שהופרשה לחטאת תמות, כדין "חטאת שמתו בעליה" שהיא הולכת למיתה מהלכה למשה מסיני.

ואילו הבהמה שהופרשה לעולה תקרב עולה, והשלמים יקרבו שלמים -

ונאכלין השלמים ליום אחד בלבד כחומר שלמי נזיר, ולא כשאר שלמים שהם נאכלים לשני ימים ולילה אחד.

ואינן טעונין לחם כשאר שלמי נזיר, שהרי נאמר בהנפת הלחם "על כפי הנזיר" ואין כאן נזיר.

היו לו מעות שייחדם והקדישם לקרבנות נזירותו אבל היו סתומין [שלא פירש איזה מעות ילכו לחטאת, ואלו לעולה, ואלו לשלמים, אלא שאמר סתם: "מעות אלו יהיו לקרבנות נזירותי"], יפלו כולם לנדבה לקיץ המזבח.

ואם היו לו מעות מפורשים [שפירש איזה מן המעות יהיו לחטאת, ואלו לעולה, ואלו לשלמים]: דמי חטאת ילכו לים המלח לאיבוד, כיון שאילו היתה הבהמה לפנינו היתה הולכת למיתה - לא נהנין בהם מדרבנן, ולא מועלין [אין מביאים עליהם קרבן מעילה], כיון שאין הם עומדים להקרבה ואינם "קדשי ה'".

דמי עולה יביאו בהם עולה, ומועלין בהן.

דמי שלמים יביאו בהם שלמים, ואותם שלמים נאכלין ליום אחד בלבד, ואינן טעונין לחם כדין בהמת שלמים שהופרשה. ^[17]

גמרא:

שנינו במשנה: האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר:

איש אין אכן מדיר הוא את בנו בנזיר, אבל אשה לא מדרת את בנה בנזיר, וכפי ששנינו במשנה, מאי טעמא, כלומר: מה הוא עיקר הטעם שהאב מדיר את בנו בנזיר, ומתוך כך יתבאר מה הטעם שאין האם מדרת את בנה בנזיר?

אמר רבי יוחנן: הלכה למשה מסיני היא בנזיר שהאב מדיר את בנו, וכך נאמרה הלכה: אב מדיר את בנו ואין האם מדרת את בנה. ^[18]

וריש לקיש אמר רבי יוסי ברבי חנינא: ^[19]

הערות

^[1] כתב ב"קרן אורה", דבפשוטו לא אמר רבי עקיבא שיש בזה משום הפסד קדשים, אלא אם כן שלה היתה הבהמה, אבל אם שלו היתה הבהמה הרי תצא לחולין, ואין כאן הפסד קדשים, וראה עוד שם.

^[2] נתבאר על פי לשון התוספות ולשון הרא"ש.

^[3] כתבו התוספות: "ולזרוק דמו שלא לשמו ויותר הבשר באכילה, כדין הזבחים שנזבחו שלא לשמן, דכיון דהיפר לה ואינה עוד נזירה שוב אין עומדין לשמן, ואפילו יזרוק דמן סתם - כשרים, דסתמא שלא לשמן קיימי, והכי קאמר: יזרק דמו, דסתמא שלא לשמן קיימי, אלא לשם שלמי נדבה כיון דאינה עוד נזירה". ולשונם בתחילת דבריהם "כדין הזבחים שנזבחו שלא לשמן" צריך ביאור, שהרי היינו לשמן, וכמו שכתבו התוספות שסתמן עומדין שלא לשם שלמי עצרת. ולשון הרא"ש הוא: "ואמאי, ולזרוק דמן שלא לשמן ויתיר בשר באכילה, דתנן: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה", ולכאורה מבואר בדבריו דמיקרי זביחה שלא לשמה כששוחט לשם שלמי נדבה, [וכנראה מתחילת לשון התוספות, וראה עוד בזה בהערות בהמשך הסוגיא, וכל זה צריך תלמוד]. אלא שיש לפרש, שכוונתו להוכיח מאותה משנה, שמותר לזרוק את הדם לשם נדבה אף שקודם שחיטה לא היו הזבחים עומדים לזה, כי מאחר ששנינו שהזובח [שוחט] לשמה הרי הוא כשר, ממילא משמע דמותר הוא לזרוק לכתחילה אחר ששחט שלא לשמה; אלא דלפי פירוש זה יקשה, למה לא הביאה הגמרא ראיה ממשנה זו, ולמה הוצרכה הגמרא לראיה מברייתא ד"כבשי עצרת", וצריך תלמוד.

^[4] כן פירשו התוספות, וראה ברש"י ביצה כ ב שפירש: ושחטן לשם עולה.

^[5] א. נתבאר על פי הרא"ש. ב. הקטרת האימורין ביום טוב, תלויה בנידון אם "נדרים ונדבות קרבין ביום טוב", שאם אינם קרבים ביום טוב אסור להקטיר את האימורין עד לערב, וגם הבשר לא ייאכל עד הערב, כי עד שלא הוקטרו האימורין אסור לאכול את הבשר; אבל זריקת הדם מותרת ביום טוב אפילו למאן דאמר "נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב".

^[6] נתבאר על פי הרא"ש; וכן מבואר בתוספות, שהקשו: למה לא מביאה הגמרא ראיה ממה שנתבאר במשנה לעיל כד א שאם הפרישה את בהמתה והיפר לה בעלה "העולה תקרב עולה והשלמים תקרב שלמים", הרי שמותר לזרוק את הדם למה שלא היה עומד לו מתחילה! ? ותירצו: "דלא דמי דהתם בשעת שחיטה [כבר] היפר לה, ובין בזריקה ובין בשחיטה עומד שלא לשמן, אבל הכא דבשעת שחיטה היה עומד לשמן ועתה עומד שלא לשמן לא מיתכשר [לכאורה לאו דוקא "לא מיתכשר" אלא שאסור לזרוק, וכלשונם בתחילת הסוגיא] שלא לשמן", והיינו כהרא"ש. ואולם הקשו על זה: "וצריך עיון, דלהך דכבשי עצרת נמי לא דמי, דהתם לא נשחטו לשמן, אבל הכא כיון דנשחטו לשמן, שמא כיון דנשחטו לשמן דלא מכשרי שלא לשמן", כלומר: כשם שאנו מחלקים בין קרבנות שכבר נשתנה שמן קודם שחיטה שאת אלו מותר לשחוט ולזרוק לשם מה שלא היו עומדים לו מתחילה, הוא הדין שיש לחלק בין קרבנות האשה שהיפר לה בעלה שבשעת שחיטה עצמה עדיין היו עומדים לשמן, לבין כבשי עצרת שבשעת שחיטה עצמה כבר אינם עומדים לשם כבשי עצרת שהרי השחיטה כבר לא היתה לשמה, וראה מה שתירצו בזה.

^[7] א. נתבאר על פי לשון התוספות; ויש לפרש כוונתם בשני אופנים: האחד: דהזריקה אכתי מיקרי "זריקה שלא לשמה" [וכמו שנתבאר בהערה לעיל מלשון התוספות והרא"ש], ולכן בחטאת שהיא פסולה כשעבד עבודותיה שלא לשמה, כמבואר במשנה בריש זבחים, לכן אינו יכול לזרוק דמה; וכפירוש זה משמע ברא"ש, שכתב: "כגון דשחט חטאת שפסולה שלא לשמה", ולא הוסיף על זה כלשון התוספות, וכן הביא בקרן אורה בשם הירושלמי, וראה שם מה שכתב על זה. השני: כיון דחטאת אינה באה בנדבה, ממילא ייפסדו הקדשים, שהרי כבר אינה "חטאת נזיר", ואילו "חטאת נדבה" אין שייך כלל, וממילא מיפסיל, ולזה נוטה יותר לשון התוספות; אלא שלפי זה צריך ביאור: למה לן הדין הידוע שחטאת פסולה שלא לשמה, והרי פשיטא היא, כי מאחר שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן לא עלו לשם חובה וזבחי נדבה הן, אם כן ממילא החטאת פסולה, שהרי אינה באה בנדבה, וכל זה צריך תלמוד. ב. במפרש מבואר פירוש שלישי, וז"ל: "כגון דשחט חטאת ברישא, דאי מיפר לה בעל, תו לא הוי ליה תקנתא, דהוה ליה כחטאת שנתכפרו בעליה", ביאור דבריו: כשם שאם היפר לה בעלה קודם שחיטה תמות החטאת, כמבואר במשנה לעיל כד א, כך גם אם היפר לה בין שחיטה לזריקה; והתוספות והרא"ש שלא פירשו כן, יש לומר שהם סוברים שלא נאמרה הלכה למשה מסיני אלא על בהמה חיה שתמות, ולא על בהמה שחוטה שתיפסל. ג. הקשה רבינו עקיבא איגר, כיון דבחטאת עסקינן, אם כן אף קודם שחיטה לא יפר, שהרי החטאת תמות משהיפר לה וכדלעיל במשנה כד א, ויש כאן הפסד קדשים, ראה שם.

^[8] נתבאר על פי התוספות; ותוספת ביאור לדבריהם: לקמן במשנה מה א שנינו: "תגלחת הטהרה כיצד: היה מביא שלש בהמות חטאת עולה ושלמים, ושוחט את השלמים ומגלח עליהם, דברי רבי יהודה וכו"', והיינו שמצות התגלחת יש לקיימה אחר הבאת השלמים שהוא מביא בתחילה [כן היא שיטת התוספות שם בכוונת המשנה], ומשום שנאמר "וגלח הנזיר פתח אהל מועד", ופירשו חכמים שכוונת הכתוב לומר שיגלח אחר הבאת השלמים, שנאמר בהם "ושחטו פתח אוהל מועד". ושם שנינו עוד: "ואם גילח על אחת משלשתן יצא", כלומר: כל קרבן שהביא בתחילה וגילח לאחריו, יצא. וכוונת דברי התוספות הם, כי מאחר שהפסוק מתפרש שהוא מביא את השלמים בתחילה, אם כן לא שמענו שהנזיר מותר ביין אלא אחר מעשה יחידי שנזכר בתורה, דהיינו שלמים, אבל אם הקריב חטאת תחילה, בזו לא שמענו שיהיה הנזיר מותר ביין לאחר זריקת דמו. ובביאור הראיה מ"אם גילח על אחת משלשתן יצא" כתבו התוספות "דמותר מיד לשתות יין, שהרי מגלח על אחת מהן או חטאת או עולה או שלמים וליכא ניוול". ביאור דבריהם הוא על פי המבואר בתוספות לקמן מז א - וכפי שהוכיחו האחרונים - שאין הנזיר מותר בתגלחת מצוה אלא כשהוא מותר בתגלחת, ואם לא כן אסור לו לגלח, [ומטעם זה מבואר שם, שלפי רבי אליעזר הסובר שאין היתר תגלחת אלא אחר הקרבת כל הקרבנות אין הוא יכול לגלח אלא אחר הקרבת שלשת הקרבנות]. וזה הוא שהוכיחה הגמרא ממה שהנזיר מגלח על חטאת או עולה, שמותר הוא בזריקת דמם בכל איסורי הנזירות, שאם לא כן לא היה מותר לו לגלח, ואף שתגלחת מצוה היא.

^[9] בתוספות נסתפקו, אם בכל זאת היפר לה בעלה ולא חשש להפסד קדשים אם נזירותה מופרת, או שמא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ב"שב ואל תעשה". ודבריהם צריכים ביאור, כי מה שאמרו בגמרא יבמות צ ב שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, היינו כשגזרו חכמים "לעקור" דבר מן התורה, אבל ודאי שיכולים הם לגזור גזירות כשאינו עוקר דבר תורה. ואם כן תיקשי ממה נפשך: אם כוונתם היא למה שהאשה אסורה באיסורי הנזירות אחר ההפרה, לזה אין צריך לומר שהוא "שב ואל תעשה" כי אין זו עקירה, ואם כוונתם לזריקת דם החטאת שהוא באמת עקירת דבר תורה שמן התורה חולין בעזרה הוא, זה הרי אינו "שב ואל תעשה", וראה סגנון הקושיא בדברי רבינו עקיבא איגר, וראה ב"ארזי הלבנון" מה שהביא בשם "צפנת פענח", וראה בשיטה מקובצת בשם הרא"ש וראה ב"קרן אורה".

^[10] בברייתא לקמן כט ב נחלקו תנאים, אם הוא מדירו עד שיביא שתי שערות, או עד שיגיע לעונת נדרים דהיינו בן שתים עשרה שנים ויום אחד. וכתבו התוספות [וכן היא שיטת הרא"ש, ועל פי שיטה זו ביארו את הגמרא בסוף הסוגיא], שאם הביא שתי שערות אחר תחילת הנזירות מתבטלת הנזירות; ומבואר בסוף הסוגיא, שלשיטה הסוברת שבהגעתו לעונת נדרים הדין שונה, היינו דוקא שאינו יכול להדירו כשהגיע לעונת נדרים, אבל אין הנזירות מתבטלת אם הגיע לעונת נדרים אחר שכבר הדירו אביו, וראה שם בתוספות טעמו של דבר; וברש"י סוטה כג א מבואר שהנזירות חלה עליו אף לכשיגדל.

^[11] א. כן פירשו התוספות בפירוש ראשון; ובפירוש שני כתבו: אי נמי ד"מדיר את בנו בנזיר" שיצוה לבנו שיאמר "הריני נזיר"; וכפירוש ראשון פירשו התוספות לעיל ד ב ד"ה שמשון. ב. ראה מה שכתב ב"קרן אורה" על דברי התוספות שהבן נזיר אם אין הבן יודע זאת.

^[12] א. היינו שגילח או שגילחוהו תגלחת האסורה לנזיר, מנחת חינוך. ב. נסתפק הרא"ש אם דוקא גילוח, או הוא הדין אם שתה יין או שנטמא למת. ג. התוספות כתבו שאין גורסים: "כיצד גילח וכו"', ואולם הרע"ב גורס "כיצד", ומפרש: כיצד יעשה האב בקרבנות שהפריש, אם גילח הבן או גילחוהו קרוביו או שנתבטלה הנזירות על ידי מחאה וכו'.

^[13] ראה ב"קרן אורה" מי הם החשובים קרובים לענין זה.

^[14] כתבו התוספות, דהיינו דוקא אם מיחה או שמיחו קרוביו מיד בשעת השמיעה, אבל אם שמעו ולא מיחו, ואחר כך מיחו, אין מועילה מחאתם.

^[15] הקשה ב"קהלות יעקב" [סימן יז אות ב בנדמ"ח]: לכאורה צריך לומר שבהמה זו אינה משל אביו, שאם אביו נתנה לו הרי זה דומה למשנה לעיל כד א שאם הבעל הוא זה שנתן לאשתו את הקרבן ואחר כך הפר לה שהבהמה יוצאת חולין שלא נתן לה אלא אם תצטרך לקרבן והוא הדין הכא, ובכרח ששל הבן היתה הבהמה והוא הקדישה; ואם כן תיקשי: אם כן כבר ידע בשעת הקדש שאביו הדירו בנזיר, ואם כן האיך יכול למחות אחר כך, לפי מה שכתבו התוספות שאין מחאה אלא בשעת שמיעה, ראה שם. ובפשוטו יש לומר שהמשנה מדברת באופן ששמע הוא והקדיש, ואחר כך שמעו קרוביו ומיחו; [אלא שעל הרע"ב שכתב אף הוא כהתוספות תיקשי קושייתו, כי לפי מה שפירש הרע"ב [הובא בהערה לעיל] את לשון המשנה: "כיצד גילח הבן וכו"' [שהתוספות מחקו ממשנתנו], נמצא שהמשנה מדברת בהדיא על הפרשת הקרבן קודם מחאת הבן, ראה שם]. ולפי מה שכתב ה"מנחת חינוך" [הביאו ב"ארזי הלבנון" אות ריז], שאין מועיל מחאת הקרובים אם שמע הוא ולא מיחה, אין מקום לישוב הנ"ל; וב"קרן אורה" הובא בציונים שם אות עו כתב, שדבר זה הוא בעיא בירושלמי ולא איפשיט. וראה מה שכתב ב"קהלות יעקב" שם בישוב קושייתו, ובמה שכתב על דבריו ב"ארזי הלבנון".

^[16] כמבואר דינה במשנה לעיל כד א, ודין נזיר זה כדין אשה נזירה שהיפר לה בעלה להצד ש"מיגז גייז", ושם נתבארו הדברים בפנים ובהערות ביתר הרחבה, ראה שם ותלמד לכאן.

^[17] יש להסתפק כיצד יהא דין החטאת אם נתבטלה הנזירות שלא על ידי מחאה, אלא משום שהביא הקטן שתי שערות; ובפשוטו לפי מה שנתבאר לעיל כד א בשם הגרי"ז בטעם הדבר שהאשה אינה מביאה את החטאת כשהיפר לה בעלה [וכן קטן שמיחה, שדין אחד להם], שהוא משום שהקרבנות הן "חלק מהנזירות", והיות והיפר לה בעלה ואינה נזירה, לכן אינה חייבת בקרבנות, אם כן הוא הדין כשהביא שתי שערות, ופקע ממנו שם נזיר, שאינו מביא קרבנותיו, וראה בזה בהערות בהמשך הסוגיא, וראה ב"קרן אורה" [בסוף הסוגיא ד"ה ועוד משמע, וכן בדף כח ב בד"ה ועוד דקדקו], שבכי האי גוונא צריך הוא להביא קרבנותיו, ראה שם, וראה מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות רי בשם ה"מנחת חינוך".

^[18] בסוטה כג ב הובאה רק שיטתו של רבי יוחנן ומשמע שכן הלכה, וכהכלל בכל מקום "רבי יוחנן וריש לקיש, הלכה כרבי יוחנן", וכן פסק הרמב"ם.

^[19] כן מוכחת גירסת התוספות לפי שיטת רבינו תם בתוספות כט א.

תנא דידן סבר [שלנו סבור]: כיון דאיזדריק עלה [שנזרק עליה] דם, לאלתר שריא בחמרא [מיד היא מותרת ביין] והא לית [והרי אין] לה ניוול, ולפיכך מאותה שעה שוב אין הבעל יכול להפר, שהרי אין לו טענה להפרתו זו. ור' עקיבא סבר: אפילו לא נזרק הדם, ואינה מותרת עדיין ביין, אם רק אישתחיטת [נשחטה] בהמה לקרבנה שוב הבעל אינו יכול להפר — משום הפסד קדשים, שהרי אם יפר לה, אינה צריכה עוד קרבנות אלו, ואין נוהגים בהם עוד כבקרבנות כשרים, ואסור להפסיד קדשים.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: ואמאי [ומדוע] אומר אתה שיש בכך הפסד קדשים? יש פתרון לדבר: לזרוק [יזרוק] דמן שלא לשמן של קרבנות נזיר, ויתיר בכך את הבשר באכילה ולא ייפסלו הקדשים! מי [האם] לא תניא [שנינו בברייתא]: כבשי עצרת (שלמי ציבור שמביאים בחג השבועות) ששחטן שלא לשמן, לשם עצרת, או ששחטן לפני זמנן (בערב החג) או לאחר זמנן (לאחר החג) — הדם יזרק שלא לשמם (שהרי לשמם אינם ראויים) והבשר יאכל.

ואם היתה זו שבת — לא יזרק הדם, לפי שאין הבשר נאכל בשבת, ונמצא עושה כעין מלאכה שלא לצורך שבת. ואם זרק בכל זאת את הדם בשבת — הורצה נתקבל קרבן זה, וצריך להמתין ולהקטיר אימורין שלו לערב, לשרוף את איבריו הפנימיים על גבי המזבח רק במוצאי שבת. ומכל מקום למדנו מכאן שזורקים לכתחילה דם קרבנות שונים שלא לשמם כדי להתיר את בשרם לאחר שחיטתם!

אמרי [אומרים]: אי [אם] ששחט עבור האשה בקרבנות נזירותה עולה או שלמים בלבד — הכי נמי [כך גם כן] ודאי יכול לעשות כן, לזרוק את דמם שלא לשמם, ולא יהיה בכך הפסד קדשים, ובמקרה כזה אכן סבור ר' עקיבא שעדיין יכול הבעל להפר. אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון ששחט חטאת ברישא [בראש, בתחילה] וחטאת שנזרק דמה שלא לשמה — פסולה. ואם כן יש כאן הפסד קדשים אם יפר לה בעלה.

ומניין שאין סדר מחייב לשחיטת קרבנות הנזיר, ואפשר גם להקריב את קרבן החטאת תחילה — כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: אם גילח על (לאחר שהקריב) אחת משלשתן, שלושת הקרבנות שנזיר חייב בהם: עולה, שלמים וחטאת — יצא.

א שנינו במשנה: במה דברים אמורים שאינו יכול להפר — בתגלחת טהרה, אבל בתגלחת טומאה — יפר הבעל אם ירצה, מפני שיכול לומר: אי אפשי (אין רצוני) באשה מנוולת, אשה שאינה יכולה לשתות יין. ור' מאיר אומר: אפילו בתגלחת טהרה יפר, מפני שיכול לומר: אי אפשי באשה מגלחת.

ומבררים את טענותיהם: ותנא קמא [הראשון] אמר [יכול היה לומר] לך כנגד טענתו של ר' מאיר: אפשר בפאה נכרית וכיון שלובשת האשה פאה נכרית אינה נראית מגולחת, ואין כאן ניוול בעיני הבעל, ואינו יכול להפר. ור' מאיר סבר [סבור]: בפאה נכרית, איידי דזוהמא [מתוך שהיא מזוהמת] לא ניחא ליה [נוח לו] ולכן רשאי להפר את נדרה.

ב משנה האיש מדיר את בנו הקטן בנזיר, שיכול האב לגזור על בנו, אם עדיין לא הגיע לבגרות — שיהא נזיר, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. ופרטי הדינים של נזירות זו, כיצד? גילח הבן את שערו וגילה דעתו בכך שאינו חפץ בנזירות זו שהדירו אביו, או שגילחוהו קרוביו, וכן אם מיחה הבן ואמר שאינו רוצה בנזירות, או שמיחו קרוביו — בטלה נזירותו.

ואם היתה לו בהמה מופרשת לצורך קרבן נזירותו, הבהמה שהיתה מופרשת עבור החטאת — תמות, והעולה — תקרב עולה. ושלמים — יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד כשלמי נזיר, ולא לשני ימים כשלמים רגילים, ואינן טעונין לחם, חלות שבאות עם שלמי הנזיר.

היו לו מעות סתומין — יפלו כל המעות לצורך נדבה להקריב עולות ציבור על גבי המזבח. ואם היו מעות מופרשים לצורך קרבנותיו, דמי חטאת — ילכו לים המלח, לא נהנין בהם לכתחילה ואולם לא מועלין בהם, שאם נהנה מהם אינו מביא קרבן מעילה. דמי עולה — יביאו מהם עולה ואין נהנים מהם, ואם נהנה מהם — מועלין בהן, דמי שלמים — יביאו מהם שלמים ונאכלין ליום אחד, ואינן טעונין לחם כבשלמי נזיר.

ג גמרא שנינו במשנה שהאיש מדיר את בנו בנזיר, ועוד שנינו כי איש — אין [כן] מדיר, אבל אשה — לא. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? ר' יוחנן אמר: הלכה היא בנזיר, כלומר, כך קיבלנו במסורת הלכה למשה מסיני. ור' יוסי בר' חנינא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The tanna of our mishna holds: Once the blood has been sprinkled on her behalf she is immediately permitted to drink wine, and therefore she is not downcast. Consequently, the husband has no right to nullify her naziriteship vow at that point, as her vow does not affect him. And Rabbi Akiva holds: Even if the blood has yet to be sprinkled and wine remains forbidden to her, as soon as an animal is slaughtered for one of her offerings the husband can no longer nullify the vow, due to the loss of consecrated property. If he were to nullify her vow she would have no further need of the offerings, and it is prohibited to waste Sanctuary property.

Rabbi Zeira objects to this: And why should the result be a loss to the Sanctuary? He can avoid this by sprinkling their blood not for the sake of the offerings of a nazirite, and he will thereby permit the meat of the offering to be eaten, and the consecrated animal will not go to waste. Isn’t it taught in a baraita: With regard to the communal peace-offering of two sheep that accompanies the two loaves on Shavuot, if one slaughtered them not for the sake of that offering, or slaughtered them before their time, on the eve of the Festival, or after their time, after the Festival, the blood shall be sprinkled, although not for the sake of that offering, as it is no longer fit for that purpose, and the meat is eaten.

And if it was a Shabbat, the blood may not be sprinkled. Since the meat cannot be eaten on that day, sprinkling the blood is considered a form of unnecessary labor on Shabbat. And if he sprinkled the blood on Shabbat anyway, the offering is accepted, and he must wait to burn its sacrificial parts on the altar in the evening, after the conclusion of Shabbat. In any case, this shows that it is permitted to sprinkle the blood of an offering not for its own sake ab initio so that its flesh can be eaten.

The Sages say in response: If he had slaughtered only the woman’s naziriteship offerings of the burnt-offering or the peace-offering, so too, he may certainly proceed to sprinkle the blood not for the sake of that offering, to avoid the loss of a consecrated animal. In that case Rabbi Akiva would agree that the husband can still nullify her vow. However, with what are we dealing here? It is with a case where he slaughtered the sin-offering first. Since a sin-offering whose blood was sprinkled not for its sake is invalid, if the husband were to nullify her vow this would cause a loss of consecrated property.

The Gemara cites the source that the order of a nazirite’s offerings may be changed and the sin-offering may be sacrificed first. As we learned in a mishna (45a): If he shaved after the sacrifice of one of the three nazirite offerings, either the burnt-offering, the peace-offering, or the sin-offering, he has fulfilled his obligation.

§ The mishna taught: In what case is this statement, that a husband cannot nullify his wife’s vow, said? It is with regard to a shaving of ritual purity; however, with regard to a shaving of impurity the husband can nullify it if he wishes. And Rabbi Meir says: He may even nullify the vow at her shaving of purity because he can say: I do not want a shaven wife.

The Gemara analyzes these opinions: And the first tanna could have said to you in response to Rabbi Meir’s argument: It is possible for her to compensate by wearing a wig, and therefore she would not appear shaven, and her husband would have no cause for complaint. And Rabbi Meir holds: As for compensating by wearing a wig, since it is dirty he is not amenable to this solution, and he may therefore nullify her vow.

MISHNA: A man can vow that his minor son should be a nazirite, i.e., a father can declare his son a nazirite, but a woman cannot vow that her son should be a nazirite. How so; what are the details of this naziriteship? If the son shaved his hair, thereby demonstrating his rejection of the vow imposed by his father; or if his relatives shaved him; or if the son objected by saying that he has no desire for this naziriteship; or if his relatives objected on his behalf, the naziriteship is canceled.

If this son who canceled the naziriteship had animals separated for his offerings, the one set aside for the sin-offering must die, and the burnt-offering is sacrificed as a burnt-offering, and the peace-offering is sacrificed as a peace-offering. And the peace-offering is eaten for one day, like the peace-offering of a nazirite, rather than the two days of a regular peace-offering, and it does not require bread, i.e., the loaves that accompany a nazirite’s peace-offering.

If he had unallocated funds, they will be allocated for communal gift offerings. If he had allocated funds for his offerings, the money for the sin-offering is taken and cast into the Dead Sea, as one may not benefit from it ab initio, but if he benefits from it, he is not liable to bring an offering for misuse of consecrated property. With the money for the burnt-offering they bring a burnt-offering; it is prohibited to derive benefit from those coins and if he benefits from it, he is liable to bring an offering for misuse of consecrated property. With the money for the peace-offering they bring a peace-offering, and it is eaten for one day and does not require bread.

GEMARA: The mishna taught that a man can vow that his son should be a nazirite, but a woman cannot do so. The Gemara asks: What is the reason for this? Rabbi Yoḥanan said: It is a halakha transmitted to Moses from Sinai with regard to a nazirite. And Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואמאי ולזרוק דם שלא לשמן ויתיר בשר באכילה. דתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לשם חובה ולאו דוקא שלא לשמן ה"ה אפי' בסתמא (מידי) [נמי] דאין סתמן עומדים לשמן אחר שהפר לה בעלה:

כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן. שלא לשם שלמי עצרת:

או ששחטן לפני זמנן או לאחר זמנן. לפני עצרת או לאחר עצרת אפי' שחטן לשמן הדם יזרוק והבשר יאכל. אפי' בו ביום למ"ד נדרים ונדבות קרבים ביו"ט מקטיר האימורי' ביום ואח"כ יאכל בשר. ולמאן דלית ליה דנדרים ונדבות קרבים ביו"ט. יקטיר האימורים בלילה ואח"כ יאכל (האמורים) [הבשר] ומי' הדם צריך לזרוק ביום שלא יפסול בשקיעת החמה:

ואם היתה שבת לא יזרוק ואע"ג דזריקת הדם אינה אסורה אלא מדרבנן כדאיתא פ' אלו דברים ואפ"ה החמירו חכמים משום דתקוני זיבחה הוא שמתקן האימורים להקטרה והבשר לאכילה ודמי לאין מגביהין תרומות ומעשרות [בשבת ויו"ט]. ואם זרק הורצה להקטיר אימורים לערב דהיום אינו יכול להקטיר. אלמא דזורקין דם כבשי עצרת בשביל דבר שלא היו עומדים לכן קודם שחיטה:

הכא במאי עסקינן כגון דשחט חטאת שפסולה שלא לשמה. דתנן אם גילח על אחד משלשתן יצא אלמא על איזה מהן שגלח בטל נזירותו. ומיירי שהביא חטאת תחלה וטפי הו"ל לאתויי רישא דקתני היה מביא חטאת עולה ושלמים אלמא דחטאת באה תחלה. אלא דניחא ליה לאתויי הך מתני' שדברי חכמים מתפרשי' ממנה דבזריקה א' מן הדמים הותרה ביין:

ות"ק אמר לך. אפשר לה בפאה נכרית הלכך לא הוי תגלחת נוול:

ור' [מאיר] סבר דמזוהם בעיני הבעל שתתן אשתו על ראשה שער אשה נכרית:

האיש מדיר את בנו בנזיר אע"פ שהוא קטן וכל דין נזיר עליו ומביא אביו קרבנותיו ואם נטמא מביא קרבן טומאה. והאי מדירו כגון שאו' תהא נזיר אי נמי שאומר לבנו שיקבל עליו נזירות. ה"נ גלח או שגלחוהו קרוביו. ול"ג כיצד דכיון שגלח אין לך מחאה גדולה מזו. וכל היכא שמוחה או מיחוהו קרוביו בטל הנזי' ובגמ' מפר שטעמא ומספקא לי אם שתה יין או שנטמא למתים אי מחאתו מחאה דמסתברא למימר הכא כיון שעשה דבר שהנזיר אסור בהם אין לך מחאה גדולה מזו. ומי' מדנקט גלח משמע דוקא שעשה מעשה בגופו. ונראה דוקא כשמיחו מיד כששמעו. ובתוס' קתני או שהביא ב' שערות והא דלא נקט ליה במתני' משום דהבאת [ב' שערות] מבטלת אף לאחר ששמע ונתרצה אבל הנך לא מהני אח"כ שכבר נתרצה וקבל עליו נזי':

היתה לו בהמה מופרשת וכו' כדפרי' לעיל. מאי טעמא דאיש מדיר את בנו בנזי' וגם מ"ט דאשה לא:

הלכה היא בנזי' כך נאמר הלכה למשה מסיני:

כדי לחנכו במצות דנזי' סייג לפרישות. אמטול הכי בנו אין בתו לא דכך נתקבלה הלכה:

ותנא דידן כיון דאיזרק עלה דם כו'. לא הוה צריך מלתא דתנא קמא דהא על תנא קמא קאמר דלא כר' אליעזר. אלא משום דצריך לפרש מלתא דר' עקיבא ולמיפרך עלה הדר מפרש מלתא דתנא קמא. הר' עזריאל ז"ל:

מתקיף לה ר' זירא ואמאי איכא הפסד קדשים יזרוק הדם שלא לשמן ויתיר בשר באכילה. דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין. והאי שלא לשמן לאו דוקא אלא משום דכיון שהפר לה אינה עוד נזירה (מי לא תנן כבשי עצרת). והכי קאמר יזרוק דמה ואף על גב דסתמה שלא לשמה קאי אלא לשם שלמי נדבה דאינה עוד נזירה.

מי לא תנן כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן. פירוש שלא לשם כבשי עצרת או ששחטן לשם שלמי עצרת.

אבל שחטן לפני זמנן או לאחר זמנן כלומר לפני עצרת או לאחר עצרת הדם יזרק והבשר יאכל. פירוש ביום טוב עצמו יזרוק הדם אף על פי ששחטן שלא לשמן. ועל ידי כך מותר הבשר באכילה היום לאחר הקטרת האימורין. ויש אומרים הדם יזרק שלא לשמו דאי לשמו מיפסלי. ואי אית להאי תנא נדרים ונדבות קרבים אם כן יקטיר האמורין בו ביום ויאכל הבשר בו ביום. ואי סבירא ליה אין קרבין ביום טוב לא יקטיר האמורין עד הערב ולא יאכל הבשר עד הערב דכל כמה דלא מיקטרי אימורין בשר לא מצי אכיל. ומכל מקום כי נמי אין נדרים ונדבות קרבין ביום טוב מותר לזרוק הדם דאינו אלא שבות. אבל אם לא היה זורק הדם היום יהיה הדם נפסל בשקיעת החמה ויפסל הקרבן.

ואם היתה שבת לא יזרוק. פירוש ואף על פי שאין בזריקת דם אלא איסור דרבנן מכל מקום החמירו בה חכמים משום דתקוני זביחה שאני שמתקן הבשר לאכילה והאמורין להקטרה. ודמי לשאין מקטירין תרומה ומעשרות כיון שאינן חובת היום.

ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב. פירוש אבל היום לא יקטיר. שיטה:

ואי אית ליה אין קרבין כו'. ככתוב לעיל. ואם נטמאו או אבדו אימורין לא מעכבי באכילת בשר. ואם היתה שבת לא יזרוק לפי שמתקן בשר לאכילה ואימורין להקטרה. אי נמי לא יזרוק שהדם אסור לטלטל כיון שאינן חובת היום משום דהוי שלא לשמן. ואם זרק הורצה להקריב איברים לערב ולאכול הבשר אחריה.

הכא במאי עסקינן דשחיט חטאת ברישא. ועל חטאת מצי מגלח כדתנן אם גילח על אחת משלשתן יצא. ואם כן אף קודם זריקה לא מצי מיפר דהא בחטאת אין לו תקנה כדתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין חוץ מפסח וחטאת. ולהכי לא מצי למיפר אף על פי דאיכא עינוי נפש כיון דאיכא הפסד קדשים. אבל קודם שחיטה מפר אף על גב דאי הוי מופרש הוי אזיל למיתה לא מיקרי הפסד קדשים אלא כשנשחט ונפסל אחרי כן. הרב עזריאל ז"ל:

דתנן אם גילח על אחת משלשתן יצא. לכאורה לא הוה ליה לאיתויי רישא דהך דקתני היה מביא חטאת עולה ושלמים דמשמע מינה דחטאת ברישא. ויש ליישב דמשום דתנא קמא הוא דאיצטריך לתלמודא למימר הכי דלא תיקשי לך למתניתין דאמר לא יפר אמאי והלא בשביל חטאת אינה מותרת לשתות ביין. ואהא מהדר אם גילח על אחת משלשתן יצא. תוספי הרא"ש ז"ל וככתוב בתוס'.
וזה לשון הרב עזריאל ז"ל: ולר' עקיבא לא הוה צריך לאתויי הך מתניתין דאם גלח על אחת משלשתן דהא אפילו לא היתה יכולה לגלח לא מפר משום עינוי נפש כיון דאיכא הפסד קדשים. וניוול נמי ליכא שאינה מתכחשת בזמן מועט כזה. אלא לרבנן מייתי לה למימר דמותרת ביין מיד לאחר זריקת אחד מן הדמים ולכך לא מצי מיפר. ומסתמא מיירי בחטאת דומיא דר' עקיבא. הרב עזריאל ז"ל.
ורבי סבר. דמזוהם בעיני הבעל שתתן אשתו על ראשה פאה נכרית:

מתני' האיש מדיר את בנו בנזיר. אף על פי שהוא קטן וכל דין נזירות עליו ומביא אביו קרבנותיו. ואם נטמא מביא קרבן טומאה. ומספקא לי אם שתה יין או שנטמא למתים אי מיקרי מחאה. דמסתבר למימר הכי כיון שעשה דבר שהנזיר אסור בו אין לך מחאה גדולה מזו. ומיהו מדנקט גלח משמע דוקא שעשה מעשה בגופו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא יש ספרים דגרסי איש אין אשה לא. והיינו מתניתין דאין אשה מדרת ונקט לה משום דבעי למיפרך בתר הכי לריש לקיש אי הכי אפילו אשה נמי. הרב עזריאל ז"ל:
וזה לשון הרא"ש ז"ל בפירושיו. מאי טעמא. דאיש מדיר את בנו בנזיר וגם מאי טעמא דאשה לא. הלכה היא בנזיר. כך נאמרה הלכה למשה מסיני כדי לחנכו במצות דנזירות סייג לפרישות. עד כאן:

רש"י ד"ה בד"א. הואיל ושותה יין בו ביום. נראה להגיה לאלתר:

תד"ה כבשי. ואי ל"ל נו"נ קריבין בי"ט כו' ולא יאכל הבשר עד הערב כו'. צ"ע דבביצה (כב) מוכח בגמרא ופרש"י ותוס' דאף למ"ד אין קריבין בי"ט ולא יוכל להקטיר את האימורין עד הערב. מ"מ הבשר יאכל בו ביום:

תד"ה דתנן. וקאמר דבעל אחד משלשתן יצא. כצ"ל:

גמרא (בסה"ע). וריב"ח אר"ל כדי כו'. בגליון מביא גי' ס"א ור"ל אריב"ח. כ"ה גי' התוס' לקמן (כט) בסד"ה ה"ג:

תד"ה גלח. דבפלוגתא לא קמיירי דבגמרא פליגי כו'. לכאורה לפיר"ת שהביאו התוס' לקמן (ל א) בד"ה הניחא. דעונת נדרים אינה סותרת. א"כ לכ"ע דוקא ב' שערות סותר. ותוספתא זו דאיתא בה להדיא דב"ש מבטלין הנזירות אישתמיטא מהתוי"ט בספ"ג דסוטה:

תד"ה בנו. תימה כו' והאמר ריב"ח (כצ"ל) אף לחנכו כו' מוטל על האב. תימה דתלו תמיהתם בריב"ח והלא מבואר בכ"מ בש"ס מצות חינוך המוטל על האב. ועי' שבת (קכא א) תד"ה ש"מ:

במשנה או שמחו קרוביו. נ״ב נ"ל טעמא משום בושת משפחה כה״ג איכא טובא דמצו מעכבי בני משפחה ע׳ שו"ע (ס"ג):

רש״י ד"ה ורבי מאיר סבר כו' דאית בה לא ניחא כצ"ל:

שם ד"ה לא נהנין וכו׳ דלאו בני הקרבה כצ"ל:

בעין משפט הנדפס על הגליון וז"ל אות ב׳ נ״ל היתר מכאן לשערות שהנשים נשואות נותנות בראשיהם (יהושע בועז). נ"ב אמר יעב״ץ לא נהירא לי היתר זה ולא ידענא מאי דעתי' דאי בבית ובחצר ודאי שרי דלא גרע מקלתה ולדעת התוס' אפי' בשערה שרי דאל"כ לא הנחת בת לא"א יושבת תחת בעלה וכ"ש פאה נכרית. ואי ברה"ר ותחת קישורי' נמי פשיטא אלא ודאי לרה"ר ובגילוי למעלה מקישוריה איירי דשרי. ואיני רואה מאין למד פשיטות היתר זה דמהיכי דייק מדאמרי' אפשר בפאה נכרית מנ"ל דברה"ר איירי. ותדע דע"כ לא קמיירי בהכי דהא לא אייתינן להכי אלא משום דלא מצי בעל למימר א"א באשה מגולחת. א״כ לר׳ מאיר ואטו בשערה מי איכא למימר דשריא למיפק לרה"ר הא פריעת ראש דאורייתא. אלא ודאי ה"פ דאשה מגולחת היא נמאסת קצת לבעל שלפעמים בביתה שאינה יכולה להזהר כ"כ מגילוי שערה וכשראשה נגלה והיא נראית קרחה היא מתגלה עליו לפי שהשער נוי הוא לאשת כדבר הכתוב ולזה קאמר ת"ק דאפשר לה לעשות תקנה בזה שלא תתגנה על בעלה ע"י קרחותה. ולעולם בשוק יש איסור אפי' בפאה נכרית. וכן עיקר לענ"ד דלא עדיף פאה נכרית מקלתה דבשוק אסירא מדת יהודית כדאיתא בהמדיר (דף ע"א] והיינו דתנין בפרק במה אשה שבת [דף סד] בכבול ובפאה נכרית לחצר. וברישא דכבול לרה״ר לא תצא לא תנן לפאה נכרית משום דבל"ה אסירא בה ברה״ר ולא אצטריך לאשמועינן דלא תצא בה בשבת אלא בסיפא דבחצר מותרת צריכא למימר דאבל בחצר שרי' ואפי' בשבת ודוק ואע"פ דהתוס' לא כתבו כן עמ"ש בס״ד בפירוש המשניות שם ומ״מ נ״ל לחלק דגם למאי דכתיבנא לאיסורא אינו אלא בפאה נכרית הנתונה בגובה הראש במקום שער דשייך בי' משום פריעת ראש כדפרישנא. אבל בנתונה למטה מן השבכה על פדחתה ובצדעים במקום שכלים שערותיה לית לן בה דלא הוי אלא כשאר תכשיטין. כנלענ״ד:

תוס' ד"ה ה"ג איידי דזוהמא בה זוהמא כצ"ל:

שם ד"ה בנו אין בתו לא כו' וצריך לחלק בדבר. נ״ב נ"ל החילוק מטעם אסור כרת דחמיר דהשוה אשה לאיש בכל עונשין שבתורה והכא דאמר בתו לא מיחייב לחנכה במצוה נזירה:

מתני' ואין האשה מדרת. עיין ברד"ק ריש שמואל א' בפסוק ותדור נדר:

האיש מדיר את בנו בנזיר וכו'. עיין מה שכתבתי אני בעניי בקונטריס צוארי שלל על ההפטרות בהפטרת נשא בסייעתא דשמיא עיין שם:

ולתנא דידן. כיון דאיזדריק עלה אחד מן הדמים לאלתר אשתריא בחמרא ולית לה ניוול וכיון דלית לה ניוול אינו יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת: אינו יכול להפר משום בזיון קדשים. דהואיל ואין הבעלים מתכפרים בו אין הבשר נאכל: מתקיף. לה ר' זירא אמאי. הוי בזיון קדשים לזרוק דמן שלא לשמן ויתיר בשר באכילה בזריקת דם שלא לשמן: מי לא תנן הדם יזרק. שלא לשמן: ואם היתה שבת .. לא יזרק. לפי שאין הבשר נאכל בשבת שאין צליית קדשים דוחה את השבת: ואם זרק הורצה. ובלבד שאימורין מקטיר לערב: אי דשחט עולה ושלמים. ברישא ה''נ דאפשר למיהוי להו תקנתא בזריקה אלא הכי קאמינא לך כגון דשחט חטאת ברישא דאי מיפר לה בעל תו לא הוי ליה תקנתא דה''ל כחטאת שנתכפרו בעליה: ומנא תימרא דכל מאי דבעי שחיט ברישא כדתנן . אם גילח על אחת משלשתן יצא: בד''א. כיון דנזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר בתגלחת טהרה הואיל ושותה יין בו ביום וכדאמרן: אבל בתגלחת טומאה. אע''פ שנזרק עליה אחד מן הדמים יפר ר''מ אומר אפי' בתגלחת טהרה כו': ות''ק אמר לך. משום תגלחת לא אפשר להפר דלא הויא עליה מנוולת משום תגלחת דאפשר לה בפאה נכרית ומיחזיא כאינה מגלחת: ור' מאיר סבר בפאה נכרית איידי דזוהמא. דאית לה לא ניחא ליה ולכך יכול להפר לה לפי שיכול לומר אי אפשי באשה מגולחת: מתני' גילח. בתוך ימי נזירותו או שגילחוהו קרוביו בתוך ימי נזירותו או שמיחה הבן תוך ימי נזירותו ואפילו ביום אחרון: או שמיחוהו קרוביו. הרי זה בטלה נזירותו ודמי חטאת ילכו לים המלח: לא נהנין ולא מועלין. כדאמר מר חטאות המתות ודמי חטאת ההולכין לים המלח בכולן לא נהנין ולא מועלין לא נהנין מדרבנן ולא מועלין משום דלאו בני הקרבה נינהו: גמ' הלכה היא בנזיר. שהאיש מזיר ולא האשה:

משום הפסד קדשים. שאם יפר לה קודם זריקה ושוב אינה צריכה לקרבנות הללו ואסור לזרוק דם ופריך אמאי איכא הפסד יפר לה ולזרוק דמו שלא לשמו ויותר הבשר באכילה מן הזבחים שנזבחו שלא לשמן דכיון דהיפר לה ואינה עוד נזירה שוב אין עומדין לשמן ואפילו יזרוק דמן סתם כשרין דסתמא [שלא] לשמן קיימי וה''ק יזרק דמו דסתמא שלא לשמן קיימי אלא לשם שלמי נדבה כיון דאינה עוד נזירה: כבשי עצרת ששחטן. שלא לשם עצרת או ששחטן לפני עצרת בערב עצרת או לאחר עצרת הדם יזרק ביו''ט עצמו וקאי ארישא שלא לשמן (או) לשם שלמי נדבה וע''י כן הותר הבשר באכילה דאי לית ליה נדרים ונדבות קרבין ביו''ט א''כ לא יקטיר אימורים עד הערב ולא יאכל הבשר עד הערב [דכל כמה] דלא מיקטרי אימורין בשר לא מישתרי באכילה ומ''מ כי נמי אין נדרים ונדבות קרבין ביו''ט מותר לזרוק הדם ואם היתה שבת לא יזרוק דהוי כמו תיקונו מדרבנן ואסור אלמא [מותר] לזרוק הדם שלא לשמן וא''ת אמאי לא מייתי מתני' (לעיל דף כד.) עולה תקרב עולה ושלמים יקרבו לשלמים וי''ל דלא דמי דהתם בשעת שחיטה היפר לה ובין בזריקה ובין בשחיטה עומד שלא לשמן אבל הכא דבשעת שחיטה היה עומד לשמן ועתה בשעת זריקה עומד שלא לשמן לא מיתכשר שלא לשמן וצ''ל דלהך כבשי עצרת נמי לא דמי דהתם לא נשחטו לשמן אבל הכא כיון דנשחטו לשמן [שמא] כיון דנשחטו לשמן דלא מכשרי שלא לשמן דבפ' התכלת (מנחות דף מז:) מיבעיא להש''ס הא כבשים ששחטן לשמן ואבד הלחם מהו שנזרוק דמן של כבשים שלא לשמן כו' וא''כ הא דקאמר יזרוק מיירי שנשחטו שלא לשמן וצ''ל דלא דמי דהתם כבשים מעיקרא בשחיטת זבח ועיקר הזבח בלחם מתכשר הילכך כי אבד לחם נמצא הזבח מיפסיל והוי כמו אבד אבל הכא כיון דסתמא כשר כמו לשמן כדאמר בריש זבחים (דף ב:) השתא נמי דשחטן לשמן ומשום תקנה נעשה כאילו נעשה סתמא לענין להתיר לזרוק דמן: [אי דשחט עולה או שלמים הכי נמי לר''ע דליכא הפסד] אלא [הב''ע] דשחט חטאת [ברישא] דאין לו תקנה לזרוק שלא לשמן דחטאת מיפסל שלא לשמן לשום שלמי נדבה דחטאת אינו בא נדבה: דתנן אם גילח על אחת מהם יצא. כלומר ולכך אמר ת''ק דכי נזרק אחד מן הדמים אפילו חטאת דאיירי ביה ר''ע דאינו מיפר דמותר מיד לשתות יין שהרי מגלח על אחת מהן או חטאת או עולה או שלמים וליכא ניוול ולכך הוצרך לאיתויי ראיה לכך [דלא תימא] דוקא גלח על השלמים הוא דתנן במתניתין נזרק אחד מן הדמים דדוקא מן השלמים יצא דכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד וקאמר דבעל יצא על אחד משלשתן ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נה.) מפרש לה דמקיש חטאת עולה ושלמים: ה''ג איידי דזוהמא. בהם זוהמא ואינו מגופה מגני לבעל ולא ניחא ליה: מתני' האיש מדיר בנו בנזיר. שיאמר יהא בני נזיר ויתחילו מנין הימים מיד אפי' אין הבן יודע שאביו הדירו בנזיר א''נ דמדיר בנו בנזיר שיצוה לבנו שיאמר הריני נזיר: ואין האשה מדרת בנה בנזיר. כדמפרש בגמרא: כיצד ל''ג: גילח או שגלחוהו. דאין לך מחאה גדולה מזאת ולא מיבעיא גילח או שגלחוהו אלא אפי' מיחה או שמיחו בדברים שאין רצונו שיעשה נזיר מתבטל הנזירות ובגמרא מפרש הטעמים ודוקא כשמיחו מיד כששמעו [אבל] אם לא מיחו ושוב לימים מיחו אין בכך כלום אחרי שהתחיל הנזירות ובתוספתא (פ''ג) קתני בהדי הני או שהביא ב' שערות והא דלא תני במתני' משום דשתי שערות מבטלות הנזירות אף אחר שהתחיל כבר למנות כמה ימים מנזיר אבל הני דהכא דגילח ומיחה היינו בתחילת שמיעת הנזירות ואפי' אם נאמר תגלחת ומחאה מבטלין [לאחר] שמיעה אפי' [הכי] ניחא דלא תנא דבפלוגתא לא קמיירי דבגמ' פליגי בה רבי ור' יוסי בר' יהודה א''נ דלא קתני אלא מידי דביד אדם לבטל הנזירות: היתה לו בהמה מופרשת. כדלעיל: גמ'. אשה לא . דקתני אין האשה מדרת בנה בנזיר: הלכה. למשה מסיני בנזיר: (שייך לדף כט) כדי לחנכו. ומדרבנן: בנו אין בתו לא. דכך הלכה היא בנו דשייך במצות לכשיגדל מוטל על האב לחנכו אבל בתו לא תימה הא דאמר בעלמא (יבמות דף קיד.) קטן אוכל נבילות אין ב''ד מצווין עליו להפרישו והאמר [ריב''ח] אף לחנכו לעשות מצוה מוטל על האב וי''ל דחינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים מצוה אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך וההוא דפרק בתרא דיומא (דף פב.) היינו קיום מצוה ועניתם עוד אומר ר''י דחינוך לא שייך אלא באב אבל באיניש אחרינא לא שייך והכא אמרינן בתו לא והתם אמרינן אחד תינוק ואחד תינוקת מחנכין אותם להתענות ביוה''כ וצריך לחלק בדבר: בנדרים. לא אשכחן דאינו מדיר בנו בנדרים כגון להביא קרבן או שקבל עליו לקיים מצות סוכה ולולב: קסבר כל חינוך דלא חשיב. כגון חינוך דנזירות בזיוני הוא דמגלח שערו ולא ניחא [ליה לבניה] הילכך יכול למחות ויש גורסין דלא חשיבא וה''פ כל חינוך הוא להחשיבו וזה בזיונא הוא לו מש''ה מגלח: ועביד הקפה. כלומר ושרי לעשות הקפה דהלכה הוא: הקפת כל הראש מדרבנן. דמן התורה מותר: והא מייתי חולין בעזרה. כשמלאו ימי נזירות טהרתו דמייתי חטאת דאינו בא בנדבה דמעולה ושלמים לא קשיא דבאים בנדבה: