נזיר כט ע"ב

לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה ששני איסורין מאי שני איסורין לאו איסור נבילה וחולין בעזרה מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא ודילמא מיחייב עליה משום דמיתחזי כתרין איסורין מדרבנן לימא כתנאי עד מתי מדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר עד שיגיע לעונת נדרים מאי לאו תנאי היא דרבי סבר הלכה היא בנזיר ואע''ג דהגיע לעונת נדרים מדיר ליה ואזיל עד דמייתי שתי שערות ור' יוסי ברבי יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים סבר כדי לחנכו במצות וכיון דנפיק מרשותיה תו לא מיחייב אמרי לא דכולי עלמא הלכה היא בנזיר והכא במופלא הסמוך לאיש קמיפלגי רבי סבר מופלא הסמוך לאיש דרבנן ואתיא דאורייתא דחיא דרבנן ור' יוסי בר' יהודה סבר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ואיבעית אימא דכולי עלמא כדי לחנכו במצות ומופלא הסמוך לאיש דרבנן היא רבי סבר אתי חינוך דרבנן ודחי מופלא הסמוך לאיש דרבנן ור' יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים קסבר לא אתי חינוך דרבנן ודחי מופלא הסמוך לאיש לימא הני תנאי כי הני תנאי דתניא מעשה ברבי חנינא שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני רבן גמליאל והיה רבן גמליאל בודקו לידע אם הביא שתי שערות אם לא הביא רבי יוסי אומר לידע אם הגיע לעונת נדרים אם לאו אמר לו רבי אל תצטער לבודקני אם קטן אני אהיה בשביל אבא אם גדול אני אהיה בשביל עצמי עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו אמר מובטח אני בזה שמורה הלכה בישראל אמרו לא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל בשלמא לרבי יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים היינו דקאמר אם קטן אני אהיה בשביל אבא אלא לרבי דאמר עד שיביא שתי שערות ואם גדול אני אהיה בשביל עצמי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - ב

לא אם אמרת בזכר שקרבנו נאכל שכן איסור אחד יש בו אם באמת לא עבר, דהיינו חולין בעזרה.

תאמר בנקבה שאין קרבנה נאכל משום שאם באמת לא ילדה בן קיימא יש בקרבנה שני איסורין, דהיינו איסור נבילה שכן החטאת נמלקת, וחולין בעזרה, וכדמפרש ואזיל.

וכאן מקשה הגמרא את קושייתה על רבי יוסי ברבי חנינא, שלפי ביאור הגמרא לעיל בהכרח שהוא סובר "אין שחיטה לעוף מן התורה":

והרי מאי שני איסורין [מה הן שני האיסורין שיש בחטאת העוף הבאה על הספק] וכי לאו איסור נבילה וחולין בעזרה!?

ואם כן הרי מוכח שיש שחיטה לעוף מן התורה, ולכן חטאת העוף הבאה על הספק יש בה איסור משום נבילה אם לא ילדה בן קיימא; הרי שלרבי יוסי ברבי חנינא - שהוא התנא של הברייתא - "יש שחיטה לעוף מן התורה" ו"חולין בעזרה דאורייתא"!?

מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא [תמה רב אחא על המקשה]:

ודילמא מיחייב עליה משום דמיתחזי כתרי איסורין מדרבנן [ושמא חייב עליה האוכל אותה משום שנראה כשני איסורין מדרבנן], כלומר: הרי יש לפרש את כוונת רבי יוסי ברבי חנינא בברייתא, שאין שני איסורים גמורים באכילת חטאת העוף הבאה על הספק, אלא שאסרו חכמים לאוכלה משום שזה נראה כאילו יש בו שני איסורין מדרבנן. ^[1]

לימא - מחלוקת רבי יוחנן ורבי יוסי ברבי חנינא בטעם הדין שמדיר האב את בנו בנזיר - כתנאי היא שנחלקו באותה מחלוקת: דתניא: עד מתי מדיר האב את בנו בנזיר?

עד שיביא שתי שערות, דברי רבי.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עד שיגיע לעונת נדרים, דהיינו מבן שתים עשרה שנה ויום אחד. ^[2]

מאי לאו [האם לא כן הדבר] תנאי היא, שתנאים אלו נחלקו במחלוקת רבי יוחנן ורבי יוסי ברבי חנינא:

דרבי - האומר עד שיביא שתי שערות - סבר: הלכה היא בנזיר שהאב מדיר את בנו הקטן, ולכן אף על גב דהגיע לעונת נדרים, מדיר ליה ואזיל [מדירו האב והולך] עד דמייתי שתי שערות [עד שיביא שתי שערות]. ^[3]

ורבי יוסי ברבי יהודה - האומר: עד שיגיע לעונת נדרים - קסבר: האב מדיר את בנו בנזיר כדי לחנכו במצוות, וכיון דנפיק מרשותיה תו לא מיחייב [כיון שיצא הבן מרשותו שוב לא חייב האב], כלומר: היות ואין הוא צריך לרשותו של אביו שהרי יכול לידור בעצמו, לכן לא חייב האב להדירו משום חינוך. ^[4]

אמרי בני הישיבה: לא בזה הוא שנחלקו, אלא דכולי עלמא הלכה היא בנזיר - והכא ב"מופלא הסמוך לאיש" הוא דקמיפלגי:

רבי סבר: "מופלא הסמוך לאיש" שיכול לידור נדרים ולידור בנזירות, דרבנן היא, ואתיא דאורייתא - הלכה למשה מסיני

- דחיא רבנן, דוחה את הדין דרבנן של "מופלא הסמוך לאיש", ולכן יכול האב להדירו עד שייעשה גדול.

ורבי יוסי ברבי יהודה סבר: "מופלא הסמוך לאיש" דאורייתא, ולכן אי אפשר שתהא הלכה שידירו האב בנזיר אחר שנעשה "מופלא הסמוך לאיש". ^[5]

ואיבעית אימא יש לפרש את מחלוקת התנאים:

דכולי עלמא - בין רבי ובין רבי יוסי ברבי יהודה - סוברים שטעם הדין הוא כדי לחנכו במצוות, ו"מופלא הסמוך לאיש" דרבנן היא, כי אילו היה "מופלא הסמוך לאיש" מן התורה, הרי שלכולי עלמא היינו אומרים שאין האב מצווה לחנך את בנו בדבר שהבן חייב בו בעצמו.

ומחלוקתם היא: רבי - דאמר: עד שיביא שתי שערות - סבר: אתי חינוך דרבנן ודחי מופלא הסמוך לאיש דרבנן, כלומר: היות ואינו יכול לידור בעצמו אלא מדרבנן, לכן יש דין חינוך על האב להזירו.

ורבי יוסי ברבי יהודה - דאמר: עד שיגיע לעונת נדרים - קסבר: לא אתי חינוך דרבנן ודחי מופלא הסמוך לאיש, כלומר: היות וסוף סוף מדרבנן הרי הוא מחוייב בה בעצמו, לכן אין דין חינוך על האב.

לימא ^[6] הני תנאי כי הני תנאי, כלומר: התנאים שנחלקו בברייתא הבאה נחלקו באותה מחלוקת שנחלקו בה רבי ורבי יוסי ברבי יהודה, אם האב יכל להדיר את בנו אחר שהגיע הבן לעונת נדרים ; דתניא:

מעשה ברבי חנינא שהדירו אביו בנזיר, והביאו אביו לפני רבן גמליאל באותו יום שהדירו - ^[7]

והיה רבן גמליאל בודקו לידע אם הביא כבר שתי שערות ^[8] כי אז אין חלה עליו נזירותו של אביו, אם לא הביא.

רבי יוסי אומר: לא היה בודקו רבן גמליאל לידע אם כבר הביא שתי שערות אלא לידע אם הגיע לעונת נדרים, כלומר: לבודקו אם יודע לשם מי נדר ^[9] כי אז לא חלה נזירתו של אביו אם לאו.

וטעמו של רבי יוסי הוא משום שהוא סובר כדעת רבי יוסי ברבי יהודה שאין האב מדיר את בנו בנזיר משהגיע לעונת נדרים, וחולק על תנא קמא שהוא סובר כדעת רבי שהדין תלוי בשתי שערות.

אמר לו רבי חנינא לרבן גמליאל: רבי! אל תצטער [תטרח] לבודקני, שהרי ממה נפשך נזיר אני -

כי אם קטן ^[10] אני אהיה בשביל אבא כלומר: בשביל הדרתו של אבי, ואם גדול אני אהיה בשביל עצמי, כלומר: הריני מקבל עלי נזירות, ובין כך ובין כך נזיר אני.

התפעל רבן גמליאל מדבריו של רבי חנינא:

עמד רבן גמליאל ונשקו לרבי חנינא על ראשו, ואמר רבן גמליאל: מובטח אני בזה שמורה הלכה בישראל.

אמרו: לא היו ימים מועטים עד שהורה רבי חנינא הוראה בישראל.

הרי מבואר שנחלקו תנאים אם האב יכול להדיר את בנו בנזיר אחר שהגיע לעונת נדרים, וכמו שנחלקו בדבר רבי ורבי יוסי ברבי יהודה.

קא סלקא דעתין לפרש מה שאמר רבי חנינא: "אם קטן אני אהיה בשביל אבא ואם גדול אני אהיה בשביל עצמי", דהכי קאמר: "אם קטן אני מלידור בעצמי שלא הגעתי לעונת נדרים, ואם גדול אני לידור בעצמי והיינו שהגעתי לעונת נדרים אהיה בשביל עצמי"; ולפיכך מקשינן: ^[11]

בשלמא לרבי יוסי ברבי יהודה ^[12] דאמר: עד שיגיע לעונת נדרים, היינו דקאמר רבי חנינא: אם קטן אני - שלא הגעתי לעונת נדרים - אהיה בשביל אבא, ואם גדול אני

- שכבר הגעתי לעונת נדרים - אהיה בשביל עצמי.

אלא לרבי, דאמר: עד שיביא שתי שערות יכול האב להדירו, אם כן האיך אמר רבי חנינא: ואם גדול אני - שכבר הגעתי לעונת נדרים - אהיה בשביל עצמי ולא בשביל אבי!?

הערות

^[1] א. ביאור לשון הגמרא "דמיתחזי" הוא, כי מאחר שחייבה התורה להביא חטאת העוף אפילו על הספק, הרי זה קרבן ודאי ואין כאן לא איסור נבילה ואפילו מדרבנן, וכל שכן שאין כאן חולין בעזרה. ב. כתבו התוספות, שמן התורה היא נאכלת דאין שחיטה לעוף מן התורה וחולין בעזרה לאו דאורייתא, וראה מה שכתב בזה ב"ארזי הלבנון" אות רמו.

^[2] כמו ששנינו בנדה מה ב: "בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין, בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין, ובודקין [אם יודעת לשם מי נדרה] כל שתים עשרה; בן שתים עשרה שנה ויום אחד נדריו נבדקין, בן שלוש עשרה שנה ויום אחד נדריו קיימין, ובודקין כל שלש עשרה"; והוא נקרא "מופלא הסמוך לאיש", ובהמשך הסוגיא מתבאר אם דין זה הוא מן התורה או מדרבנן.

^[3] כתבו התוספות בד"ה ואע"ג: "דמופלא הסמוך לאיש דרבנן, דמן התורה הוא קטן וברשות אביו הוא", וכן מבואר בהמשך הסוגיא, שאם "מופלא הסמוך לאיש" הוא מדאורייתא, אם כן פשיטא שמשהגיע לעונת נדרים שוב אין האב יכול להדירו, והטעם בזה מתבאר בהערה לקמן.

^[4] נתבאר על פי הרא"ש שכתב וז"ל: דכל מצוה שהוא מחוייב בה, אין אביו מחוייב לחנכו בה ; ולשון התוספות הוא: "כיון דנפיק ליה מרשותו בעצמו [ו] מצי לידור בנזיר אם ירצה תו לא מיחייב", והיינו כהרא"ש. והוציאו את הלשון - "וכיון דנפיק מרשותיה" - מפשטו, שהרי היה מקום לפרש את כוונת הגמרא: שלענין נדרים הרי הוא "איש" קודם שהביא שתי שערות וממילא אינו ברשות אביו לחנכו, וראה בהערה בהמשך הסוגיא; וראה עוד בהערה בסוף הסוגיא, דמדברי רבינו תם יש ללמוד שהוא אינו מפרש כהרא"ש, ויש לבאר לשיטתו כפירוש זה.

^[5] א. דברי הגמרא צריכים ביאור, מה ענין "הלכה היא בנזיר" שהאב מדיר את בנו הקטן, ל"מופלא הסמוך לאיש" שהוא דין מסוים שהוא יכול לידור מגיל זה! ? ובתוספות כתבו לעיל בד"ה ואע"ג דהגיע לעונת נדרים מדיר ליה, דמופלא סמוך לאיש דרבנן, דמן התורה הוא קטן וברשות אביו הוא, ומשמע מלשונם שאם "מופלא הסמוך לאיש" הוא מדאורייתא, אם כן לענין נדרים אמרה תורה שהוא "איש", ושוב ממילא אינו ברשות אביו להדירו. אלא שאם כן צריך עיון, למה לא פירשו התוספות והרא"ש כן גם לענין חינוך, דבגמרא מבואר שכשהוא מופלא הסמוך לאיש "כיון דנפיק מרשותיה תו לא מיחייב", ונדחקו התוספות והרא"ש לפרש שאין חינוך אם הוא עצמו חייב בזה, ולמה לא פירשו כפשוטו, דכיון שהוא "איש", אם כן אינו ברשות אביו לחנכו [ראה הערה לעיל]! ? ב. ויש מי שפירש את כוונת הגמרא כאן באופן אחר, והוא: אף אם "הלכה היא בנזיר" טעם הדין הוא משום חינוך, ולכן כשכבר יכול לידור בעצמו אין סברא שיהא דין חינוך על האב, וכמו שכתב הרא"ש לעיל, ולפי זה לשון הגמרא "אתיא דאורייתא דחיא רבנן" הוא כמו לשון הגמרא בהמשך למאן דאמר משום חינוך "אתי חינוך דרבנן ודחי מופלא לאיש דרבנן". ג. ראה ברבינו עזריאל ב"שיטה מקובצת", וברש"ש, שיכולה היתה הגמרא לומר "דכולי עלמא כדי לחנכו במצוות" ונחלקו אם "מופלא הסמוך לאיש" דאורייתא, וכמבואר בהמשך הסוגיא, שאם "מופלא הסמוך לאיש" דאורייתא פשיטא שאין בו דין חינוך מדרבנן; ויש שגורסים כן בגמרא. ולפי גירסתנו שלא אמרו כן, יש לבאר את הטעם, משום שכן היא הלכה ד"הלכה היא בנזיר" וכמו שמצינו כעין זה בכמה מקומות, שהגמרא נוקטת את האפשרות הנכונה להלכה.

^[6] לשון "לימא" לאו דוקא הוא, כי אין ספק בדבר שאכן נחלקו באותה מחלוקת, תוספות.

^[7] כן כתבו התוספות, ומוכח שאם נבדק באותו יום, הרי אנו תולים שכבר בעת הדרתו של אביו היו לו שתי שערות, וראה מחלוקת רב ושמואל בקדושין עט א במי שנמצאה בוגרת, אם תולין שבבוקרו של יום כבר היתה בוגרת, ויש לדון לדקדק מן התוספות שדוקא אם נבדק באותו יום אבל ביום אחר לא, ויש לדחות שלא הזכירו התוספות שנבדק באותו יום, אלא כדי שתהא נזירותו של רבי חנינא עצמו באותו יום שהדירו אביו, וכדמשמע בסוף הסוגיא; וראה מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות רנח בשם האחרונים בענין מי שנבדק ביום אחר.

^[8] א. כתבו התוספות, שלפי תנא קמא כבר היה בן שלש עשרה שנים ויום אחד, שאם לא כן אפילו אם הביא שתי שערות אינו גדול, שאין שערותיו אלא שומא. ב. מבואר מן הברייתא שלא היה סומך רבן גמליאל על "חזקה דרבא" [חזקה על בן שלש עשרה שנים שהביא שתי שערות] לומר, דכיון שהגיע לשלש עשרה שנים ודאי כבר הביא שתי שערות ואין יכול האב להדירו, ולכאורה לפי רבי יוסי ברבי חנינא שהאב מדיר את בנו בנזיר מדרבנן, היה לו לסמוך על זה, דבדרבנן סומכים על חזקה דרבא, ואפילו להקל.

^[9] וכפי שנתבאר בהערה לעיל, שמשנים עשרה שנה ויום אחד "נדריו נבדקין".

^[10] בהמשך הגמרא מתבאר, שלדעת הסובר שהאב מדיר עד שיגיע לעונת נדרים, מתפרש לשון "קטן" שלא הגיע לעונת נדרים, כי "קטן" הוא לענין נדרים; ולדעת הסובר שהדין תלוי בשתי שערות, מתבאר לשון "קטן" כמשמעו בכל מקום.

^[11] נתבאר על פי התוספות, אבל הרא"ש כתב שדבר פשוט הוא כתירוץ הגמרא, ש"גדול" - לפי הסובר שהאב מדיר את בנו עד שיביא שתי שערות - היינו "גדול" ממש שהביא שתי שערות, אלא שהגמרא מפרשת את שיטת רבי כדי להקשות עליו.

^[12] כן נראית גירסת התוספות, ודלא כהב"ח שהגיה: רבי יוסי; וטעמו של הב"ח שהגיה, הוא משום שלא מסתבר שתקשה הגמרא על רבי יוסי ברבי יהודה שלא נזכר בברייתא זו עצמה, ולא על רבי יוסי - הסובר אף הוא כרבי יוסי ברבי יהודה - שנזכר בברייתא זו עצמה. ואין לומר שאף התוספות מודים שכוונת הגמרא היא לתנא המוזכר בברייתא, ומה שגרסו "רבי יוסי ברבי יהודה" הוא על פי המבואר בתוספות בד"ה רבי יוסי בשם התוספתא שהתנא של הברייתא הוא רבי יוסי ברבי יהודה; כי ודאי שסוגייתנו אינה גורסת כהתוספתא, שאם כן אין שייך לומר "הני תנאי כי הני תנאי" שהרי אותו תנא הוא.

לא, אין אתה יכול לומר כך, שכן אם אמרת כך בזכר שכן יש בהבאת קרבנו מספק רק ספק איסור אחד, שמא מביא חולין בעזרה, תאמר בנקבה — שספק שני איסורין יש בה. עד כאן לשון הברייתא.

ונברר: מאי [מה הם] שני איסורין אלה? לאו [האם לא] איסור נבילה (של אכילת עוף שנמלק) והבאת חולין בעזרה? הרי שר' יוסי בר' יהודה סבור שהבאת חולין לעזרה אסורה מן התורה! מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: ודילמא מיחייב [ושמא מתחייבת] עליה הנקבה על דבר זה, לא מדין תורה, אלא משום דמיתחזי כתרין איסורין [שנראה כשני איסורים] שמן התורה, אף שבאמת אין הם אלא מדרבנן [מדברי סופרים]!

א ובאשר לעצם המחלוקת בענין טעם ההלכה במדיר את בנו בנזיר, אם מכוח הלכה למשה מסיני או מפני מצוות חינוך, מציעים: לימא כתנאי [האם לומר שדבר זה הוא כמחלוקת תנאים] שכבר דנו ונחלקו בבעיה זו. ששנינו: עד מתי מדיר האב את בנו בנזיר — עד שיביא הבן שתי שערות, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: עד שיגיע לעונת נדרים, שהיא כשנה קודם לכן, כאשר הבן מבין כבר בטיבם של נדרים, ואם נודר ונמצא שיודע מה משמעות הדברים — נדרו קיים.

מאי לאו [האם לא] תנאי [מחלוקת תנאים] היא; שרבי סבר [סבור]: הלכה למשה מסיני היא בנזיר, ומשום כך אף על גב [אף על פי] שהגיע הבן לעונת נדרים עוד קודם, והוא יכול להחליט מדעתו אם רצונו בנדר, מכל מקום כך היתה ההלכה כי מדיר ליה ואזיל [מדיר אותו האב והולך] עד דמייתי [שמביא] שתי שערות, שהן סימן בגרות, ואז יצא הבן מרשותו. ור' יוסי בר' יהודה דאמר [שאומר] שיכול להדירו רק עד שיגיע לעונת נדרים, סבר [סבור] שדין זה שהאב מדיר את בנו הוא כדי לחנכו במצות, וכיון דנפיק מרשותיה [שיוצא מרשותו של האב] שהבן הלא יכול כבר לנדור בעצמו — תו [שוב] לא מיחייב [מחוייב] האב לחנכו?

ודוחים: אמרי [אומרים]: לא, אין הדבר כן. אפשר לומר דכולי עלמא [שדעת הכל] רבי ור' יוסי בר' יהודה כדעת ר' יוחנן שהלכה היא בנזיר, והכא [וכאן] בענין "מופלא הסמוך לאיש" קמיפלגי [חלוקים הם], שדנו בשאלה לגבי ילד ש"מפליא" (נודר) סמוך להיותו איש, כלומר סמוך לבגרותו, שמקובל בידינו שנדרו (אם מבין הוא את מהות הנדר) קיים. ונחלקו בדבר מקורה של ההלכה.

רבי סבר [סבור]: מופלא הסמוך לאיש דרבנן [מדברי סופרים] הוא שיכול לנדור, ומשום כך אתיא דאורייתא דחיא דרבנן [באה הלכה מן התורה שהאב מדיר את בנו ודוחה את התקנה שמדברי סופרים] שתיקנו שסמוך לבגרותו הוא נקרא כבר גדול ועצמאי לענין נדרים. ואילו ר' יוסי בר' יהודה סבר [סבור]: מופלא הסמוך לאיש דאורייתא [מן התורה] הוא, שעומד ברשות עצמו לענין נדרים, ולכן אין ההלכה שאב מדיר את בנו הקטן חלה עליו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] להיפך: דכולי עלמא [שלדעת הכל] האיש מדיר את בנו בנזיר מדברי סופרים, כדי לחנכו במצות, וגם הדין שמופלא הסמוך לאיש לדעת הכל תקנה דרבנן [שמדברי סופרים] היא שנדריו קיימים. וטעם המחלוקת בין התנאים הוא שרבי סבר [סבור]: אתי [באה] מצות חינוך שהיא דרבנן [מדברי סופרים] ודחי [ודוחה] את דין מופלא הסמוך לאיש שהוא גם כן דרבנן [מדברי סופרים].

ור' יוסי בר' יהודה דאמר [שאומר] שהאב יכול להדיר את בנו רק עד שיגיע לעונת נדרים, קסבר [סבור הוא]: לא אתי [באה] מצות חינוך דרבנן [שמדברי סופרים] ודחי [ודוחה] דין מופלא הסמוך לאיש. ואם כן אין קשר הכרחי בין מחלוקת תנאים זו ובין מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש לגבי דין מדיר בנו בנזיר, האם מקורו בהלכה למשה מסיני, או במצות חינוך.

לגופה של המחלוקת לגבי הזמן שמדיר האב את בנו, מציעים: לימא הני תנאי כי הני תנאי [האם נאמר שתנאים אלה נחלקו במחלוקת של תנאים אלה] המצויה במקור אחר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה בר' חנינא שהדירו אביו בנזיר בעודו קטן, והביאו לפני רבן גמליאל. והיה רבן גמליאל בודקו לידע אם הביא כבר שתי שערות והנדר לא חל, אם לא הביא והנדר חל.

ר' יוסי אומר שהיה בודקו לידע אם הגיע לעונת נדרים אם לאו [לא], שלדעתו זהו הזמן הקובע. אמר לו הילד: רבי, אל תצטער (אל תטרח) לבודקני, אלא אם קטן אני — אהיה נזיר בשביל (בגלל, משום) מה שהדירני אבא, אם גדול אני — אהיה בשביל עצמי. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר: מובטח אני בזה בילד הזה שסופו להיות מורה הלכה בישראל. אמרו: אכן, לא היו אלא ימים מועטים שעברו עד שאכן הורה הוראה בישראל.

ומעתה נברר לעניינינו: בשלמא [נניח] לר' יוסי בר' יהודה שאמר שהאב יכול להדיר את בנו בנזיר רק עד שיגיע לעונת נדרים — היינו דקאמר [זהו שאמר] "אם קטן אני, אהיה בשביל אבא" שכוונתו — אם קטן אני, שלא הגיע עדיין לעונת נדרים. אלא, לדעת רבי דאמר [שאומר] שהאב מדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות, אף שכבר נחשב גדול לענין נדרים, מה שאמר "ואם גדול אני אהיה בשביל עצמי", מדוע יש צורך בדבר?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

No, you cannot make this claim, because if you say that this is true with regard to a male, when bringing his offering involves only one uncertain prohibition, i.e., that he might be bringing non-sacred animals into the Temple courtyard, shall you also say that this is the case with regard to a female, whose case includes two prohibitions? This concludes the baraita.

The Gemara asks: What are these two prohibitions? Are they not the prohibition against consuming an unslaughtered animal carcass by eating a bird killed by pinching, and the prohibition against bringing non-sacred animals into the Temple courtyard? This shows that the prohibition against bringing non-sacred animals into the Temple courtyard applies by Torah law according to the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda. Rav Aḥa, son of Rav Ika, objects to this: And perhaps one is not liable for these prohibitions by Torah law, rather, the baraita means that one is liable for this because it appears like two Torah prohibitions, although they actually apply only by rabbinic law.

§ The Gemara returns to the question of whether the ruling that a man can impose naziriteship on his son is a halakha transmitted to Moses from Sinai or whether it is part of the boy’s education. Let us say that this is parallel to a dispute between tanna’im. As it is taught: Until when can a father vow that his son should be a nazirite? It is until the son develops two pubic hairs; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: It is until he reaches the age of vows, usually approximately a year earlier, when he demonstrates an understanding of the nature of vows. If he vows at that age and comprehends the significance of his utterance, his vow is valid.

What, is it not the case that this is a dispute between tanna’im: As Rabbi Yehuda HaNasi holds that it is a halakha transmitted to Moses from Sinai with regard to a nazirite, and therefore even though the son has already reached the age of vows and is capable of making his own decision with regard to the vow, this halakha states that the father continues to vow for him until he develops two pubic hairs, the sign of maturity. And Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, who says that the father can vow for the son only until he reaches the age of vows, holds that he imposes a vow on his son in order to educate him in mitzvot, and since the son has left the father’s supervision to the degree that he can utter his own vows, the father is no longer obligated to educate him in this area of halakha.

The Gemara rejects this argument. The Sages say in response: No; this is not the correct explanation of that dispute, as one can say that everyone, both Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, agrees with Rabbi Yoḥanan that it is a halakha with regard to a nazirite, and here they disagree with regard to the issue of a minor one year before he or she reaches majority. In other words, they dispute the case of a child who utters a vow when he is almost mature, on the verge of puberty. It is an accepted halakha that the vow of this child is valid if he understands its meaning. The dispute concerns the source of this halakha.

Rabbi Yehuda HaNasi holds that the status of a minor one year before he or she reaches majority applies by rabbinic law, and therefore the halakha by Torah law that a father can vow on behalf of his son comes and overrides the decree that one who is near the age of maturity is considered an independent adult with regard to vows, which is by rabbinic law. And Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, holds that the status of a minor one year before he or she reaches majority applies by Torah law. Consequently, the halakha that a father can vow on behalf of his son does not apply to this case.

And if you wish, say instead that everyone agrees that a father vows for his son in order to educate him in mitzvot, which means it is by rabbinic law, and likewise the status of a minor one year before he or she reaches majority is also by rabbinic law. In that case, the tanna’im dispute the following: Rabbi Yehuda HaNasi holds that the mitzva of education, which applies by rabbinic law, comes and overrides the status of a minor one year before he or she reaches majority, which is also by rabbinic law.

And Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, who said that a father can vow for his son only until he reaches the age of vows, holds that the mitzva of education by rabbinic law does not come and override the status of a minor one year before he or she reaches majority. Consequently, there is no necessary connection between this dispute of tanna’im and the argument between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish as to whether the ruling that a father can impose naziriteship on his son is a halakha transmitted to Moses from Sinai or an educational tool.

With regard to the dispute concerning the time period for a father’s vow on behalf of his son, the Gemara suggests: Shall we say that the dispute between these tanna’im is like the dispute between those other tanna’im, as it is taught in a baraita (Tosefta, Nidda 5:9): An incident occurred involving Rabbi Ḥanina in which his father vowed that he should be a nazirite when he was a minor, and they brought him before Rabban Gamliel, and Rabban Gamliel examined him to discern if he had already developed two pubic hairs, in which case the vow would not take effect, or if he had not developed them, which would mean that the vow was valid.

Rabbi Yosei says that Rabban Gamliel examined him to discern whether he had reached the age of vows or not, which he maintains is the decisive factor. The child said to Rabban Gamliel: My teacher, do not go to the trouble of examining me, since if I am a minor I shall be a nazirite due to my father’s vow, and if I am an adult, I shall be a nazirite due to my own vow. Rabban Gamliel arose and kissed the child on his head. He said: I am certain of this child that he will eventually become an authority of halakha for the Jewish people. They said: In fact, it was only a few years later that the child issued rulings for the Jewish people.

The Gemara explains its suggestion: Granted, according to the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, who said that a father can vow on behalf of his son only until he reaches the age of vows, this is why the child said: If I am a minor I shall be a nazirite due to my father, as he means: If I have not yet reached the age of vows. However, according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said that a father can vow naziriteship for his son until he develops two pubic hairs, despite the fact that he is already mature with regard to vows, what is the meaning of: And if I am an adult, I shall be a nazirite due to my own vow?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אף נקבה מביאה עוף על הספק כמו על הודאי:

שכן אסור א' ספק חולין בעזרה ובנקבה איכא ספק שני איסורים חולין בעזרה ומליקת נבילה:

דמיחזי כב' איסורי' דרבנן. תימה דלכאורה משמע דדרש' גמור' היא דהיקשא קא דריש וכן קי"ל בכולי תלמודא דחטאת העוף באה על ספק אפי' למאן דאית ליה יש שחיטה לעוף מן התורה והיכי פריך מאיסור דרבנן. וצ"ל דדרשה גמורה היא דחטאת העוף באה על הספק והא דאינה [נאכל] היינו מדרבנן:

עד שיגיע לעונת נדרים היינו מופלא סמוך לאיש כל שנת י"ג:

סבר הלכה הוי בנזיר. דאע"ג דהגיע לעונת נדרים מדיר ואזיל עד דמייתי ב' שערות ויצא מרשותו:

וכיון דנפיק מרשותיה תו לא מחייב. דכל מצוה שהוא מחויב בה אין אביו מחויב לחנכו בה:

קסבר מופלא סמוך לאיש דרבנן וקרא דכי יפליא אסמכתא בעלמא:

ואתאי דאורייתא. דהא במדיר את בנו דהלכה היא:

לימא הני תנאי כהני תנאי ואע"ג דלית ליה דחויה קאמר לימא. וכה"ג איכא בפ' כל שעה בתחלתו לימא מתני' דלא כר' יהודה ומסיק הכי דאתייה כר' יהודה:

והביאו לפני ר"ג לבודקו ביום שהדירו אביו והיה יותר מבן י"ג והביאו לבודקו אם הביא ב' שערות:

ר"י בר יהודה [אומר] לא כך היה המעשה אלא בשנת י"ג הדירו והביאו לבודקו אם היה יודע לשם מי נדר:

אל תצטער לבודקני דממה נפשך אהיה נזיר או בשביל אבא או בשבילי והיינו ת"ק כרבי ור' יוסי כר"י בר יהודה ובתוספתא גרסי' הכא ר"י בר יהודה. בשלמא לר' יוסי בר יהודה היינו דקאמר אם קטן אני אהיה בשביל אבא. כלומר אם קטן אני לענין נדרים שאיני יודע להפלות. ואם גדול אני לענין נדרים ויצאתי מרשות אבא:

אלא לרבי דאמר וכו':

מעשה בר׳ חנינ׳ שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני ר״ג והיה ר״ג בודקו לידע אם הביא שתי שערות ר׳ יוסי אומר לידע אם הגיע לענות נדרים ואם לאו אמר לו ר׳ אל תצטער לבודקני אם קטן אני אהי׳ בשביל אבא ואם גדול אני אהי׳ בשביל עצמי עמד ונשקו על ראשו אמר מובטח אני בזה שמורה הלכה בישראל אמרו לה היו ימים מועטים עד שתורה הלכה בישראל בשלמא לר׳ יוסי בר׳ יהודא דאמר עד שמגיע לעונת נדרים היינו דקאמר אם קטן אני אהיה בשביל אבא ואם גדול אני אהיה בשביל עצמי אלא לר׳ דאמר עד שיביא שתי שערות אם גדול אני אהיה בשביל עצמי הא ברשותיה דאביה קאים פירש ר״ג היה רוצה לבודקו ולראות שאם הוא גדול אין נדרו של אביו כלום וא״ל אל תצטער לבודקיני שאם אני גדול ונדרו של אבא קיים הרי טוב ואם אני גדול שאין נדרו של אבא כלום הריני נזיר בשביל עצמי ואיך צריך לבדוק אותי והשתא קא מדייק דבשלמא לר׳ יוסי דאמר אין האב יכול להדיר את בנו בנזיר אלא עד שיגיע לעונת נדרים דהיינו י״ב שנים יום אחד שנדריו נבדקין כל שנת י״ג היינו דקאמר למה שאינך צריך לבדוק אותי אם אני יודע לשם מי נודרין ומקדישין וגם אם הגעתי לשנת י״ג שלא יהא נדרו של אבא קיים שאף אם הגעתי לזמן זה ואין נדרו של אבא קיים אני נודר בשביל עצמי ולא בשביל אבא הרי יכול להיות גדול וראוי לידור ועדיין הוא ברשות אביו דהיינו כל שנת י״ג שהוא ברשות אביו והוא רשאי לידור מפני שהוא מופלא סמוך לאיש ואכתי צריך הוא לבודקו מפני נזירות אביו אם הביא שתי שערות דהיינו לי״ג שנים ויום אחד אע״פ שנדרו קיים גם נדרו של אביו קיים והיאך יפטר מלבודק׳ יש לו לבדוק עדיין אם קיים נדר אביו ואם לאו ומתרץ דאמר או אהא בשביל אבא או אהא בשביל עצמי פי׳ דאמר הכי אם קטן אני שאין אני ראוי לידור הרי אני בשביל אבא ואם גדול אני אהא או בשביל אבא או בשביל עצמי שאם אני בן י״ב ויום א׳ נדרו של אבא קיים ושלי בטל ואם אני בן י״ג ויום אחד שלי קיים ושל אבא בטל והילכך אינך צריך לבודקיני כך נ״ל פתרונו כתוב בספרים עוד ואלא אי אייתי במוציעי מאי הניחא לר׳ דאמר עד שיביא שתי שערות אלא לר׳ יוסי בר׳ יהוד׳ דאמר עד שיגיע לעונות נדרים מאי איכא למימר אמרי לר׳ יוסי בר׳ יהודא לית ליה תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוה ולא יכולתי לעמוד עליו:

עד מתי מדיר האיש בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות. אבל משהביא שתי שערות אינו ברשותו כלל ואינו יכול להזירו. ואם הזירו אביו קודם שהביא שתי שערות והביא תוך ימי נזירותו נתבטל הנזירות. הר' עזריאל ז"ל:

וכיון דנפיק מרשותיה תו לא מיחייב. דכל מצוה שהוא מחוייב בה אין אביו מחוייב לחנכו בה. קסבר מופלא סמוך לאיש דרבנן וקרא וכי יפליא אסמכתא בעלמא היא. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וצריך עיון דהכא מסקינן דכולי עלמא סבירא להו מופלא סמוך לאיש דרבנן ובפרק יוצא דופן סבר ר' יוחנן וריש לקיש דמופלא סמוך לאיש דאורייתא. תוספי הרא"ש ז"ל:

ואיבעית אימא דכולי עלמא מופלא סמוך לאיש הוי דרבנן. ור' יוסי בר יהודה סבר כיון דנזירות אביו אינו אלא מדרבנן לא דחי מופלא דרבנן. והוא הדין דמצית למימר דכולי עלמא כדי לחנכו במצות ובמופלא פליגי דלר' יוסי בר' יהודה הוא דאורייתא. ויש ספרים דגרסי ליה בהדיא. הר' עזריאל ז"ל:

והביאו לפני רבן גמליאל לבודקו. וביום שהדירו אביו הביאו והיה יותר מבן י"ג והביאו לבודקו אם הביא שתי שערות. ר' יוסי בר' יהודה אומר לא כך היה המעשה. אלא בשנת י"ג הדירו והביאו לבודקו אם היה יודע לשם מי נדר. אל תצטער לבודקני. דממה נפשך אהיה נזיר או בשביל אבי או בשבילי. והיינו תנאי תנא קמא כרבי ור' יוסי כר' יוסי בר' יהודה. הרא"ש ז"ל בפירושיו. אבל הר' עזריאל ז"ל כתב וז"ל: שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני רבן גמליאל לאחר שהדירו כמה ימים לידע אם הביא שתי שערות ובטל נזירות אביו שהדירו כדתניא בתוספתא בהדי גילח או הביא שתי שערות. ור' יוסי סבר לידע אם הגיע לעונת נדרים. ואמר לו אל תצטער לבודקני. שבתחלת הדרה שאמר לי אבא אמור אהא נזיר וצוני שאדור בנזיר גמרתי בלבי. אם קטן אני אהא בשביל אבא. ואם גדול אני אהא בשביל עצמי. נמצא שהוא נזיר ממה נפשך מאותה שעה ולכך הניח מלבודקו. ואמר מובטח אני בזה כו' שחכמה גדולה עשה שבשעת מעשה שהיה מדירו אביו נזכר לחשוב כל זה כדי שיהא נדיר בלא בדיקה. עד כאן:

אלא לרבי אם גדול אני כו'. הא ברשותיה דאבוה. דסלקא דעתך דלרבי נמי קטן וגדול לענין נדרים קאמר. ולהכי פריך אפילו הגיע לעונת נדרים ברשות אבוה קאי. ומשני דאליבא דרבי לאו קטן וגדול לענין נדרים קאמר אלא קטן וגדול ממש בהבאת שערות. והיינו אם בשביל אבא כגון שלא הבאתי שתי שערות אהא בשביל אבא. ואם לאו שהבאתי שתי שערות אהא בשביל עצמי. ומלתא דפשיטא היא דלרבי הוי פירושא הכי אלא דתלמודא שקיל וטרי לפרש דברי רבי משום דבעי לאקשויי עליה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

בשלמא לר' יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים וכו'. היינו דקאמר אני כו'. פירוש אם קטן אני שלא הגעתי לעונת נדרים ואין נזירותי כלום אהא בשביל אבא. ואם גדול אני שהגעתי לעונת נדרים אהא בשביל עצמי שאין בנזירות אבא כלום. וכיון שיודע להפלות נדריו קיימין והוי נזיר. וזה חכם גדול היה כדמפרש שידע להזהר בכך. והשתא כל חד וחד אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי דוקא כדמפרש.

אלא לרבי דאמר עד שיביא שתי שערות אם גדול אני אהא בשביל עצמי הא ברשותיה דאבוה קאי. על כרחך אם קטן דקאמר מיירי קטנות דקודם עונת נדרים שאז אינו ראוי לנזירות ולכך זקוק לומר אהא בשביל אבא דהא משהגיע לעונת נדרים לא מיקרו קטן. ולא היה לו לומר אלא אהא בשביל עצמי אי לא הוה מספקא ליה אלא בעונות ושערות. אלא ודאי קטן ממש קאמר ואם כן מאי אם גדול אני דמשמע גדלות דמיד אחר אותו קטנו דקא סליק מינה והיינו עונת נדרים דגדול סתם גבי נדרים הוי הגיע לעונת דקיימא לן מופלא סמוך לאיש דאורייתא כר' יוחנן וריש לקיש פרק יוצא דופן. וגם מדלא פירש בהדיא אם הבאתי שתי שערות אם לא שמע מינה דגדול דקאמר הוי עונת נדרים. ועוד דלא הוי מדלג עונות נדרים שבנתים מתנאו. ואם כן דלשון גדול משמע לכאורה בעונת נדרים טפי משערות למאי איצטריך להתנות שיהא בשביל עצמו בחנם ולא חשש לכבוד אביו שהדירו. הא ברשותיה דאביו קאי והוא ציוהו לידור מחמתיה והרשות בידו להדירו עד שיביא שתי שערות. ועוד דלא שייך אהא בשביל עצמי אלא היכא דפקע רשות אב דומיא דאהא בשביל אבא דלית ליה כח עצמו. והכא בין בגדלות בין בקטנות דקאמר הוא ברשות אביו ואין כאן שום ספק אם יאמר על פי אבא.

גמרא ואב"א דכ"ע כדי לחנכו במצות ומופלא הסל"א דרבנן כו'. לכאורה המ"ל ג"כ דפליגי במופלא הסל"א דרבי סבר דרבנן ואתי חינוך דרבנן ודחי כו'. וריב"י סבר דאורייתא:

רש"י ד"ה מופלא הסמוך לאיש כו' להפלות ולידור כצ"ל:

שם ד"ה ור' יוסי ב"ר יהודה כו' בני י"ג שנה הווי. נ"ב עלח"ש ספ"ה דאבות:

גמ' לימא הני תנאי כהני תנאי. עי' לעיל דף ב ע"ב תד"ה לימא:

אמרת לא אם אמרת בזכר. לכך הוא נאכל: שכן. אין בו אלא איסור אחד דדילמא שומן הוא מאי דאכל והשתא קמייתי חולין לעזרה: תאמר בנקבה. דדילמא רוח הפילה או דבר שלא נתחייבה עליה קרבן וקא פגע בשני איסורין: מאי שני. דקאמר דקא משוי לה למליקה ואית בה איסור נבילה וחולין בעזרה אלמא דסבירא ליה לר' יוסי דשחיטת העוף מן התורה וחולין בעזרה מן התורה: ה''ג מתקיף לה רב אחא בר איקא דילמא. מאי שני איסורין בתרין איסורין מדרבנן דאיסור מליקה ואיסור חולין בעזרה ליתא אלא מדרבנן: עד שיביא שתי שערות. דהיינו עד בן שלש עשרה שנה דמבן י''ב שנה ועד י''ג שנה אם אדם יודע לשם מי נדר ולשם מי הקדיש דבריו קיימין והכי תנן במסכת נדה בפרק יוצא דופן (דף מה:): מאי לאו תנאי היא . ורבי דאמר עד שיביא שתי שערות קסבר דהלכה היא בנזיר שהאיש מדיר את בנו בנזיר ומשום הכי מדיר ליה עד שיביא שתי שערות ואע''ג שהגיע לעונת נדרים: ורבי יוסי בר' יהודה. סבר דטעמא לא הוי אלא כדי לחנכו במצות והילכך כיון דהגיע לעונת נדרים ונפיק ליה מרשותיה תו לא מיחייב לחנכו במצות והיינו דקאמר עד שיגיע לעונת נדרים: מופלא הסמוך לאיש. קטן שיודע להפלות ולומר בזמן שהוא סמוך לאיש דהיינו בן י''ג לשם מי נדר לשם מי קידש: רבי סבר מופלא הסמוך לאיש מדרבנן הוא. דבודקין את נדריו אם יודע למי נדר שמקיים את דבריו והילכך הלכה למשה מסיני היא בנזיר דהאב מדיר את בנו בנזיר אתי דאורייתא ודחי דרבנן: ור' יוסי ברבי יהודה סבר מופלא הסמוך לאיש מדאורייתא. נדרי מעליא הוו וכיון דמדאורייתא נפיק ליה מרשותיה דאב תו לא חיילי עלויה נדרי דאב איש הוי מבן י''ג שנה ולא בפחות שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י''ג אבל בבן י''ג מצינו שקראו הכתוב איש כדכתיב (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וגמירי שמעון ולוי בההיא שעתא בני י''ג שנה הוו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב.: ה''ג ואיבעית אימא דכולי עלמא כדי לחנכו במצות ומופלא הסמוך לאיש דרבנן ורבי דאמר עד שיביא שתי שערות דקסבר אתי חינוך כו': רבי יוסי אומר לידע וכו': בשלמא לר' יוסי. דאמר האיש אינו מדיר את בנו אלא עד שיגיע לעונת נדרים: היינו דקאמר אם קטן אני. שלא הגעתי לעונת נדרים אהא נזיר בשביל אבא ואם גדול אני שהגעתי לעונת נדרים אהא בשביל עצמי: אלא לרבי. הא אע''ג דהוי גדול דהגיע לעונת נדרים ברשותיה: דאבוה קאי להזירו האמר עד שיביא שתי שערות ביד האב להזיר את בנו:

אמרת לא. אמור מעצמך שלזה לא נקישם אם אמרת בזכר שבו [איסור] אחד דחולין בעזרה קאכיל תאמר בנקיבה שיש שני איסורין חולין בעזרה ואיסור נבלה לכך מביאה חטאת העוף ואינו נאכל אלמא אית ליה. דין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא: מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא דילמא תרין איסורין דרבנן. אבל דאורייתא לא הויין תרי איסורי דאין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וצ''ע אם ההיקשא דרשה גמורה היכי קאמר לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה שכן שני איסורין דרבנן הא אין משיבים בהיקש ויש לומר דודאי ההיקש דרשה גמורה לענין שיש תקנה לספק יולדת במה שמביאה חטאת העוף אבל מה שאמר התנא שאינו נאכל חומרא דרבנן הוא ומן התורה הוא נאכל דאין שחיטה לעוף וחולין בעזרה אין דאורייתא ורבנן החמירו למ''ד דאית ליה בעלמא חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וקיימא לן בכל דוכתי דחטאת העוף בא על הספק ע''כ דרשה גמורה הוא שהרי מליקת העוף הוי כשחיטת חולין והכי מוכח כל הסוגיא כך לשון רש''י (בכריתות דף ז:): לימא כתנאי וכו' עד שיביא שתי שערות. דהיינו מיום י''ג שנה ויום אחד ואילך רבי יוסי בר' יהודה אומר עד שיגיע לעונת נדרים היינו שנת י''ג די''ב שנה נדריו נבדקין: ואע''ג דהגיע לעונת נדרים [מדיר] ליה. דמופלא סמוך לאיש דרבנן דמן התורה הוא קטן וברשות אביו הוא: כיון דנפק ליה מרשותיה. בעצמו מצי לידור בנזיר אם ירצה תו לא מיחייב וכ''ע מופלא סמוך לאיש מדרבנן: אתיא דאורייתא. נזירות דאביו ודחי יציאתו מרשות אביו דלא הוי אלא מדרבנן ואפילו סמוך לאיש כי בדקינן ליה דיודע להפלות: ואיבעית אימא כ''ע כדי לחנכו ומופלא סמוך לאיש דרבנן. וקשה היכי מצי סבר לחנכו דבפרק שני דחולין (דף כח.) משמע דיש שחיטה לעוף מן התורה וא''כ היכי אכיל מליקה וצ''ל דלהך לישנא נימא דנייתי ולא יאכל כמו חטאת העוף שבא על הספק [בפ' כל שעה] (פסחים דף כח.): לימא הני תנאי כי הני. דפליגי אם מדירו [עד] שתי שערות או עד שיגיע [לעונת נדרים ולימא] לאו דוקא דבזה ליכא שום דחוי וה''נ איכא בפרק כל שעה (שם דף לח.): והביאו לפני ר''ג לבדקו. פי' ר''ת באותו יום הביאו לפני רבן גמליאל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וקאמר ת''ק לידע אם הביא שתי שערות אם לא הביא והיה יתר מבן י''ג שנה ויום אחד: רבי יוסי אומר. ובתוספתא. גרסינן ר' יוסי ב''ר יהודה לידע אם הגיע לעונת נדרים שהיה יתר מי''ב שנה ויום אחד דנדריו נבדקין: אמר לו רבי אל תצטער. אל תטרח לבדקני שהריני נזיר ממה נפשך אם קטן אני אהא בשביל אבי אם גדול אני אהא בשביל עצמי והשתא ס''ד דה''ק אם קטן אני לגבי קבלת נדרים דהיינו לפני הגעתי לעונת נדרים ואם גדול אני לענין קבלת נדרים דהיינו כשהגיע לעונת נדרים ולכך קמייתי הש''ס בשלמא לר' יוסי ב''ר יהודה דאמר דאף מי שהגיע לעונת נדרים לא מצי אביו מדיר ליה היינו דקאמר אם קטן כו' ואם גדול אני אהא בשביל עצמי דמשמע שאין אביו יכול להדירו:

נזיר כט ע"ב - טקסט הדף

דף כט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד