נזיר ל ע"א

הא ברשותיה דאבוה קאים אלא דאמר אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי אי אייתי שתי שערות מעיקרא קאים בנזירות דיליה ולבסוף קאים בנזירות דאבוה ואי אייתי במצעי מאי הניחא לר' יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים אלא לרבי דאמר עד שיביא שתי שערות מאי איכא למימר אמרי לרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוהי:
מתני' האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה כיצד מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים על נזירותו ומת ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא אמר ר' יוסי הרי אלו יפלו לנדבה אין זה מגלח על נזירות אביו איזהו שמגלח על נזירות אביו מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו ומת זה הוא שמגלח על נזירות אביו:
גמ' מ''ט אמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר פשיטא מאי למימרא דבן יורש את אביו בת לא לא צריכא דלית ליה אלא בת מהו דתימא יורשין גמירין לה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - א

הא ברשותיה דאבוה קאים [הרי ברשות אביו הוא עומד להדירו] עד שיביא שתי שערות, ואם כן אף שהגיע לעונת נדרים חלה עליו תחילה נזירותו של אביו ואינו נזיר בשביל עצמו!?

ומשנינן: אלא דאמר רבי חנינא - לדעת רבי - "אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי", כלומר: אין כוונת רבי חנינא לומר שאם "קטן הוא מלידור" יהא בשביל אביו, ואם "גדול הוא כדי לידור" יהא בשביל אביו, אלא שאם קטן הוא ולא הביא שתי שערות ורשות אביו עליו, כי אז יהא בשביל אביו, ואם גדול הוא שאין רשות אביו עליו יהא בשביל עצמו. ^[1] א. המשך הסוגיא נכתב על פי גירסת הרא"ש ונתבאר על פיו.

ב. חילוק יש בין שתי שערות לעונת נדרים, שכשהביא שתי שערות לא מיבעיא שאין האב מדירו בנזיר, אלא אפילו אם הדירו קודם לכן והביא הקטן שתי שערות באמצע ימי הנזירות שהדירו אביו, פקעה נזירותו של האב; ואילו משהגיע לעונת נדרים אפילו לדעת הסובר ששוב אין האב יכול להדירו, מכל מקום אם הדירו האב קודם לכן והגיע לעונת נדרים באמצע ימי נזירותו, אין הנזירות פוקעת, אלא אם כן הביא שתי שערות. ^[2]

ומקשינן לפי שיטת רבי, שהאב מדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות:

מאחר שלא בדקו את רבי חנינא אם הביא שתי שערות, אם כן כיצד יביא הקטן את קרבנותיו כשימלאו ימי הנזירות שהדירו אביו, וכדמשמע מן הברייתא; שהרי: הניחא אי באמת אייתי שתי שערות מעיקרא [אם הביא שתי שערות בתחילה] היינו בשעה שהדירו אביו ^[3] -

כי אז קא מייתי בנזירות דידיה [יביא רבי חנינא את קרבנותיו במלאת ימי הנזירות שהדירו אביו, מחמת הנזירות שלו] שיצא מרשות אביו בשעה שהדירו וחלה עליו נזירותו שלו מאותו יום שהדירו אביו, שבאותו יום נדר רבי חנינא.

וכן ניחא נמי אי באמת לא הביא שתי שערות אלא לבסוף, דהיינו לאחר שסיים למנות שלשים ימי נזירות -

כי אז קא מייתי בנזירות דאבוה [יביא את קרבנותיו מחמת נזירות אביו] שהיא זו שחלה עליו ונמשכה נזירות זו כל הימים, שהרי לא הביא שתי שערות אלא בסוף ימי הנזירות. ^[4] אלא אי אייתי במצעי [אם באמת הביא שתי שערות קודם שסיים למנות ימי נזירות] מאי!?

כלומר: אם באמת יביא שתי שערות תוך כדי מנין ימי הנזירות כיצד יוכל להביא את קרבנותיו מיד לאחר השלמת ימי הנזירות שהזירו אביו, והרי נזירותו של אביו פקעה באמצע ימי הנזירות מאחר שהביא שתי שערות ויצא מרשותו. ^[5]

ואם כן תיקשי: הרי משמעות הברייתא היא שמיד בהשלמת ימי הנזירות - שקבע אביו - יביא קרבן, והרי אינו יכול להביא קרבנות, כי שמא הביא שתי שערות במיצעי!?

ומבארת הגמרא את קושייתה:

הניחא לרבי יוסי ברבי יהודה, דאמר: האב מדיר את בנו עד שיגיע לעונת נדרים, כי אז יביא את קרבנותיו במלאת ימי הנזירות שהדירו אביו, שהרי ממה נפשך - בין שהגיע לעונת נדרים בשעת הדרת אביו ובין לא הגיע לעונת נדרים באותה שעה - הרי הוא נזיר באותם הימים אם מחמת נזירות אביו אם מחמת נזירות שלו.

ולא איכפת לן אם יגיע לעונת נדרים באמצע ימי הנזירות, כי אפילו אם יהא כן לא נפקעה נזירות אביו, כי עונת נדרים אינה מפקעת את הנזירות כמו שתי שערות, ולשתי שערות אין לחוש שיביא כי יש לומר שעד סוף ימי הנזירות לא יגיע רבי חנינא לגיל שלש עשרה ואין שערותיו שיביא אלא שומא ולא סימני גדלות. ^[6]

אלא לרבי דאמר: עד שיביא שתי שערות, מאי איכא למימר כלומר: איך יביא קרבנותיו מיד בהשלמת הנזירות!?

אמרי בני הישיבה לתרץ: לרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוהי [לפי רבי אין תקנה אלא שישב את נזירות אביו ואת נזירותו שלו] סך הכל ששים יום.

כלומר: אכן אין הוא מביא קרבנות מיד בהשלמת נזירות אביו אלא לאחר שישב ששים ימי נזירות, כי כוונת רבי חנינא היתה, שאם יביא שתי שערות באמצע נזירות אביו ותתבטל נזירות אביו, הרי הוא נודר נזירות משעה שיביא שתי שערות, ואם כן יביא קרבן בסוף ששים יום ממה נפשך, או משום נזירות אביו או משום נזירותו שלו. ^[7]

מתניתין:

האיש [הבן] מגלח על נזירות אביו, כלומר: אם הפריש אביו המת מעות לקרבנות נזירותו, הרי בנו הנזיר משתמש בהם לקרבנות נזירותו שלו, ^[8] וכדמפרש לה המשנה ואזיל.

ודין זה הלכה למשה מסיני הוא, ובגמרא יתבאר גדר דין זה.

ואין האשה [הבת] מגלחת על נזירות אביה, וכל שכן שאר יורשים שאינם מגלחים, ובגמרא מתבאר הטעם לזה.

כיצד האיש מגלח על נזירות אביו:

מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות סתומים [שלא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים] לנזירותו [לקרבנות תגלחתו], ומת האב, רבי יוסי אומר: ^[9]

אין אלו מעות שנאמרה בהם הלכה למשה מסיני שיגלח הבן עליהם, היות שכבר היה נזיר בחיי אביו; ^[10] ולפיכך: הרי אלו יפלו לנדבה לקיץ המזבח, וכדין מעות סתומין שנותרו לאחר מיתת הנזיר. ^[11]

ואיזהו שמגלח על נזירות אביו:

הרי שהיה אביו נזיר והיו לו מעות סתומין, ומת, ואמר הבן לאחר מיתתו של אביו: הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא, זהו שמגלח על נזירות אביו. ^[12]

גמרא:

שאל רבי יוחנן: ^[13] מאי טעמא אין הבת מגלחת על נזירות אביה?

ואמר רבי יוחנן עצמו את הטעם, כי הלכה למשה בסיני היא בנזיר, כלומר: כך נאמרה ההלכה: בן מגלח ולא בת.

ותמהה הגמרא על רבי יוחנן: הרי פשיטא היא שאין הבת מגלחת על נזירות אביה ואף בלא שנאמרה הלכה מפורשת כן -

ומאי למימרא דבן יורש את אביו ובת לא יורשת!?

כלומר: כיון שהבן הוא שיורש את אביו ולא הבת, אם כן פשיטא שאינה יכולה לגלח על מעות אביה!? ^[14] ומשנינן: אכן במקום שיש בן אין צורך לומר שאינה מגלחת, ולא צריכא - דברי רבי יוחנן וההלכה שאין הבת מגלחת - אלא בדלית ליה [אין לאב] אלא בת שהיא יורשת במקום שאין בן.

כי מהו דתימא [שמא תאמר]: "יורשין" גמירין לה שהם מגלחים על מעות מורישם כשהם יורשים אותו, וכל היורשים בכלל ^[15] וכל שכן בת -

הערות

^[1] ראה דברי התוספות והם צריכים ביאור, וראה ב"ארזי הלבנון" שמפרש לדעת תוספות, שאין גורסים בברייתא כלל לשון "גדול וקטן", ולפי זה ניחא לשון הגמרא בתירוצה שהוא סתום מאד, אלא שמדברי התוספות אין משמע כפירושו של בעל "ארזי הלבנון". ומדברי המאירי נראה שהוא גורס: "מי סברת אם גדול אני בדעת [רצה לומר יודע להפלות] אלא גדול ממש".

^[2] א. אף ביאור התוספות ביסודו הוא על דרך דברי הרא"ש עם שנויים מעטים, אלא שיש לדקדק בדבריהם הרבה, וראה גם ב"ארזי הלבנון" שהביא מחלוקת אחרונים בכוונתם, וראה עוד במאירי שפירושו הוא על דרך התוספות. ב. ביאור החילוק בין עונת נדרים לשתי שערות, יתבאר בהמשך הסוגיא בהערות.

^[3] נתבאר לפי פשוטו שהדין תלוי אם בשעה שהדירו אביו היו לו שתי שערות [וכן נראה בתוספות], כי פשטות כוונתו של רבי חנינא היא: "אם בשעה שהדירני אבי הבאתי שתי שערות הריני נזיר מחמת עצמי", ואם כן אינו נזיר מחמת עצמו אלא אם כן היו לו שתי שערות בשעה שהדירו אביו. ואולם לשון הרא"ש הוא: "אי אייתי שתי שערות בשעה שאמר רבי חנינא תנאי זה", ולשון זו אינה מובנת כל כך, דמשמע שתלה רבי חנינא את נזירותו שלו אם הביא שתי שערות בשעת הנדר, והוא דבר רחוק, כי למה יתלה בשעה זו! ? ועוד, שהרי עיקר הדבר שאנו צריכים לדעת, הוא, אם במלאת ימי נזירות אביו יכול הוא להביא קרבן, ומה יועילנו אם בשעה שנדר הביא שתי שערות ואז חלה נזירותו שלו, והרי משום זה אינו יכול להביא קרבן במלאת ימי נזירות אביו! ?

^[4] לעיל בתחילת הסוגיא הובאה איסתפקתא אם הגדיל לאחר מנין הנזירות ועדיין לא הביא קרבנותיו, אם מביא הוא קרבנות; והנה לשון הרא"ש כאן הוא: "אם לא הביא שתי שערות עד ששלמו ימי נזירות אביו", ולפי הצד שנתבאר לעיל שאינו חייב בקרבנות אלא אם עד שיביאם לא יביא שתי שערות, צריך לומר שלשון הרא"ש לאו דוקא, אבל ב"קרן אורה" [בד"ה ועוד משמע], כתב שצריך להביא קרבנותיו, ראה שם שדקדק כן מסוגייתנו.

^[5] ביאר הרא"ש: ונזירותו שלו הרי לא חלה, כי בשעה שהתנה [לשון הרא"ש בשעה שהתנה צריכה ביאור, והיה לו לומר בשעה שהדירו אביו, וכעין זה בהערה לעיל] הרי באמת היה קטן, והוא לא קיבל על עצמו נזירות אלא אם כן גדול הוא; והוסיף: ואפילו אם תאמר שהיתה כוונתו שאם יביא סימנים קודם שהשלים נזירות אביו שיהא נזיר בשביל עצמו, מכל מקום לא משכחת לה שיהא ראוי להביא קרבנות בהשלמת נזירות אביו מיד.

^[6] פירשו התוספות טעמו של דבר: "דנהי דהאב אינו יכול להדירו מכאן ואילך, מכל מקום היכא דהדירו קודם לכן, משום עונת נדרים לא פקע, כיון דלא הוי כי אם דרבנן, [כלומר: מופלא הסמוך לאיש דרבנן], אבל שערות דאיש דאורייתא פקע דאביו ואם כן ניחוש לשערות במיצעי". ודבריהם צריכים ביאור: מנין פשיטא להו ש"מופלא הסמוך לאיש" הוא מדרבנן, והרי בסוגיא לעיל אינו פשוט כן. ועוד: "מופלא הסמוך לאיש" אם הוא מדרבנן, אין מועיל להפקיע את רשות האב אלא אם הוא משום חינוך דרבנן, וכמבואר בגמרא לעיל, ונמצא שהגמרא כאן סוברת את הטעם משום חינוך, ולא כפי שנפסק להלכה. ועוד: היות וכל דין הדרת נזירות אינו אלא מדרבנן, [שאם אינו מדרבנן הרי "מופלא הסמוך לאיש" דרבנן אינו מבטלו, וכנ"ל], שוב ממילא מה בכך ש"מופלא הסמוך לאיש" אינו אלא מדרבנן. ועוד, לפי פירוש הרא"ש בגמרא לעיל, שהטעם שאין האב יכול להדירו כשהגיע להיות "מופלא הסמוך לאיש", הוא משום שאינו חייב לחנך את בנו כשיכול לידור בעצמו, אם כן ודאי מסתבר שאם כבר הדירו לא ייפקע, ולא היו צריכים לומר את הטעם משום שהוא מדרבנן; ומוכרח מזה שרבינו תם אינו מפרש כהרא"ש, אלא כלשון הגמרא לעיל שכבר יצא מרשות אביו לענין חינוך, [וכמו שנתבאר שם בהערה], ולכן סבירא ליה שאף באמצע הנזירות יצא מרשותו; [וראה מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות רסב].

^[7] א. כן נראה לפרש את תירוץ הגמרא על פי הרא"ש. וששים יום שהוא יושב הוא דוקא אם לא יבדוק בינתיים, כי אז יתכן שלא הביא שתי שערות אלא בסוף הנזירות ועד אז היה חייב לשבת בשביל נזירות אביו, ואילו נזירותו שלו אינה מתחילה אלא לאחר שהביא שתי שערות, אבל אם יבדוק את עצמו באמצע וימצא שהביא שתי שערות, אינו צריך לשבת אלא שלשים יום לאחר שיביא שתי שערות, וכמבואר במאירי. ב. יש להסתפק: אם הביא שתי שערות בי מיצעי ולא עברו שלשים יום של נזירות, אם בטילה הנזירות למפרע כי היא נזירות פחותה משלשים יום; ויש לדון, שאם תמצי לומר שאין הנזירות חלה, הרי שלא היה צריך לנהוג נזירות ששים יום, כי יש לפרש את כוונת תנאו של רבי חנינא: "אם גדול אני בתחילת הנזירות שהדירני אבי, או שאהיה גדול באמצע הנזירות, שבשני אופנים אלו אין נזירותו של אבי חלה, כי אז הריני נודר בשביל עצמי", ואם כן בשלשים יום די לו; וראה מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות רסה, וב"חזון איש" אבן העזר סימן קיד סקט"ז; וראה עוד מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות רי ד"ה ולענין בשם ה"מנחת חינוך".

^[8] בין שהפרישם האב לקרבנות "תגלחת טהרה", ובין שהפרישם ל"תגלחת טומאה" הרי הבן מגלח לאותה מטרה שהפרישם האב, ובסוף הסוגיא מסתפקת הגמרא, אם יכול הטמא לגלח על מעות של טהור, והטהור על מעות של טמא.

^[9] א. בגמרא יתבאר האם נחלקו חכמים על רבי יוסי, ובמה נחלקו. ב. דין "מעות סתומין" לענין גילוח על מעות אביו, שוין בכל פרטיהם לדין "מעות סתומין" שיפלו לנדבה [אם מת הנזיר או שהיפר לה בעלה וכיוצא בזה], וכפי שנתבארו כל הדינים והפרטים במשניות ובסוגיות מדף כד א ועד דף כח ב.

^[10] כתב הרא"ש לעיל כז ב: דמסתברא למימר דנאמר הלכה היכא דתחלת קבלת נזירותו היתה על סמך מעות אביו, אבל אם בחיי אביו היה נזיר, כבר הוזקק להביא קרבנות משלו, וראה לשון המאירי.

^[11] וכמבואר לעיל כד ב שהם נופלים לנדבה.

^[12] ראה בהערה לעיל בשם הרא"ש את טעם החילוק, וראה לשון המאירי.

^[13] כן פירשו התוספות; והוכרחו לפרש שרבי יוחנן עצמו שאל את השאלה, משום שאם לא כן האיך שואלת הגמרא בתחילה "מאי טעמא", וכשמשיב רבי יוחנן את הטעם, חוזרת ושואלת הגמרא: "פשיטא", והרי אם "פשיטא" היא, אין לשאול "מאי טעמא"; ובהכרח שרבי יוחנן עצמו שאל "מאי טעמא", והוא זה שתירץ, ומצינו כן בעוד מקומות בש"ס.

^[14] א. לשון הרא"ש הוא: פשיטא מאי למימרא וכו' וכיון דבת אינה יורשת והבנים יורשים, האיך תגלח על נזירות אביה! ? ונראה מזה שעיקר קושיית הגמרא היא משום שהלכה זו בכלל דין ירושה היא, ויש לעיין, שהרי הגמרא לקמן מסתפקת אם הלכה זו מדין ירושה היא, ואינה פושטת את הספק, ואם כן איך מקשה הגמרא בפשיטות שהלכה זו מדין ירושה היא! ? ב. יש ללמוד מדברי הגמרא, שאף אם הבן אינו נזיר ואינו ראוי לגלח, מכל מקום אין אומרים שתירש הבת את המעות האלו שאין הבן ראוי לירש אותם, שאם לא כן, יכולה היתה הגמרא לתרץ שבאופן זה אינו פשיטא; וראה בעמוד ב בגמרא, דמשמע [כמבואר שם בהערה]: שאם יש שני אחים והאחד אינו נזיר אז פשיטא שיורש הבן השני את הכל, אף על פי שכשיש שני אחים מסתפקת הגמרא שם, שאין כל אחד יורש אלא חצי מהמעות.

^[15] כן נראה מלשון הרא"ש שכתב: מהו דתימא ירושה גמירי לה דכל מי שהוא יורש מגלח.

הא ברשותיה דאבוה קאים [הרי ברשותו של אביו עומד הוא] עדיין לענין קבלת נזירות, שהרי לא הביא עוד שתי שערות! אלא יש לפרש דאמר [שאומר] כך: אהא בשביל אבא, אהא בשביל עצמי. שלא תלה זאת בספק אם הוא גדול לענין נדרים אם לאו, אלא האם יצא מרשות אביו לענין נזירות, כלומר, שהביא כבר שתי שערות, אם לאו.

ומעתה לשיטת רבי, אי אייתי [אם הביא] שתי שערות מעיקרא [מתחילה] לפני שהזירו אביו — הריהו קאים [עומד] בנזירות דיליה [שלו עצמו] ואם לבסוף, לאחר הנזירות, הביא שתי שערות — הריהו קאים [עומד] בנזירות דאבוה [של אביו] שהדירו. ואולם אי אייתי במצעי מאי [אם הביא שתי שערות באמצע הנזירות מה] יועיל הדבר?

הניחא [זה נוח] שאלה זו אינה קשה לשיטת ר' יוסי בר' יהודה דאמר [שאומר]: עד שיגיע לעונת נדרים, שיש להניח שאף אם הגיע לעונת נדרים באמצע הנזירות שהדירו אביו, לא בטלה אותה נזירות. ואם כן ישלים נזירות זו ויביא קרבנותיו.

אלא לרבי דאמר [שאומר]: עד שיביא שתי שערות מאי איכא למימר [מה יש לומר] והרי אם הביא שתי שערות בתוך כדי נזירות אביו — שוב אין נזירות זו חלה עליו, ומה יהא דינו? אמרי [אומרים]: לדעת רבי ליכא תקנתא [אין תקנה] לילד זה עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוהי [שישב את זמן הנזירות שלו וישב גם בעבור נזירות שהזירו אביו], כלומר, שישים יום.

א משנה האיש מגלח על קרבנות שנועדו במקורם לנזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה. כיצד באיזה אופן אמור דין זה? מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים על נזירותו (שלא פירש אלו מעות הוא מפריש לצורך כל קרבן מקרבנות נזירותו), ומת לפני שקנה את הקרבנות. ואמר הבן לאחר מות אביו "הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות שהפריש אבא".

אמר ר' יוסי: במקרה כזה הרי מעות אלו יפלו לנדבה ואין הבן מגלח עליהם, כי אין זה שייך להלכה שאמרו שהבן מגלח על נזירות אביו. איזהו שמגלח על נזירות אביו — מי שהיה הוא ואביו נזירים באותה עת, עוד בחיי אביו, והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו, ומת — זה הוא שמגלח על נזירות אביו.

ב גמרא ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] ההבדל בין איש לאשה בזה? אמר ר' יוחנן: הלכה למשה מסיני היא בנזיר. ותוהים: פשיטא [פשוט מובן מאליו], שכך הוא. וכי מאי למימרא [מה באה לומר] שבן יורש את אביו, בת לא, ולכן דווקא הבן מגלח על נזירות אביו שכן הוא יורשו, ולא הבת שאינה יורשתו? והרי דבר זה מפורש בכתוב שכאשר יש בן אין הבת יורשת את אביה (ראה במדבר כז, ח)!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] ההלכה אלא במקום דלית ליה [שאין לו] אלא בת ואז היא היורשת (ראה במדבר כז, ח), מהו דתימא [שתאמר] שיורשין גמירין לה [למדו אותה] שהמסורת היתה שהיורשים מגלחים מנכסי המוריש, וכל מי שיורש אביו הריהו גם מגלח על נזירותו, ואף בת בכלל,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

After all, he still remains under his father’s authority with regard to naziriteship, as he has yet to develop two pubic hairs. Rather, one must explain that he said the following: I shall be a nazirite due to my father; I shall be a nazirite due to my own vow. In other words, he did not link his statement to the question of whether he was old enough to vow but to the issue of his father’s authority with regard to naziriteship, i.e., whether he had developed two hairs.

The Gemara asks: According to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, if he had developed two pubic hairs from the outset, i.e., before his father vowed, he would stand bound by his own naziriteship, and if he reached physical maturity at the end, i.e., after the vow ended, he would stand bound by his father’s vow of naziriteship. But if he developed two hairs in the middle of his naziriteship term, of what use would the son’s vow be?

The Gemara clarifies: This works out well according to the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, who said that a father can vow on behalf of his son until he reaches the age of vows. The reason is that this stage is by rabbinic law, and therefore the fact that the son has reached this stage does not automatically cancel the father’s vow. The son would complete his term and bring his offerings.

However, according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said that a father can vow for his son only until he develops two pubic hairs, what can be said? If he grew two hairs during his father’s naziriteship it is no longer in effect, as by Torah law he is no longer under his father’s authority, so what is the halakha in that case? The Sages say in response: According to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, this child has no rectification until he sits for his term of naziriteship and also sits for the naziriteship of his father, i.e., he must be a nazirite for sixty days, to ensure that he completes a full term of thirty days, either for his own naziriteship or for that of his father.

MISHNA: A man can shave, i.e., bring the offerings at the close of his term of naziriteship, by using offerings originally designated for his father’s naziriteship, but a woman cannot shave by means of the offerings for her father’s naziriteship. How so; how is this halakha applied? It applies to one whose father was a nazirite and separated unallocated money for his naziriteship, i.e., he did not state which coins were for which of his offerings, and he died before buying the animals, and the son said after his father’s death: I am hereby a nazirite on the condition that I will shave by means of the money that my father set aside.

Rabbi Yosei said: In that case these coins are allocated for communal gift offerings, and the son may not use them, as this is not the case of the halakha that a son can shave by using his father’s naziriteship. Rather, who is the son who can shave by using his father’s naziriteship? This is referring to a son and his father who were both nazirites during his father’s lifetime, and his father separated unallocated money for his naziriteship and died; this is the one who may shave by using his father’s naziriteship.

GEMARA: The Gemara asks: What is the reason for this difference between a man and a woman? Rabbi Yoḥanan said: It is a halakha transmitted to Moses from Sinai with regard to a nazirite. The Gemara asks: It is obvious that this is so, even without this halakha. What is the purpose of stating this? Is Rabbi Yoḥanan coming to say that a son inherits from his father whereas a daughter does not, and therefore only a son who inherits from his father can use his animals, but not a daughter? This is obvious, as it is stated in the Torah that a daughter does not inherit from her father if he has a son (see Numbers 27:8).

The Gemara answers: No, this halakha is necessary in a case when he has only a daughter, who does inherit from him. Lest you say that we learned this halakha with regard to heirs, i.e., that the halakha is that all heirs, including a daughter, can shave by means of their father’s offerings,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא ברשותיה דאבוה [קאי] דס"ד דלר' נמי קטן וגדול לענין נדרים קאמר ולהכי פריך אפי' הגיע לעונת נדרים ברשות אבוה קאי. ומשני דאליבא דר' לאו קטן וגדול לענין נדרים קאמר אלא קטן וגדול ממש בהבאת שערות. והיינו אם בשביל אבא כגון שלא הבאתי ב' שערות אהיה בשביל אבא. ואם לאו שהבאתי ב' שערות אהא בשביל עצמי. ומילתא דפשיטא הוה דלר' הוי פי' הכי אלא דתלמודא שקיל וטרי לפ' דברי רבי משום דבעי לאקשויי עליה. אי אייתי ב' שערות. בשעה שאמר ר' חנינא תנאי זה קא מייתי בנזי' דידיה וניחא לר' שיביא קרבנותיו בשביל נזירותו:

אי לבסוף קאי מייתי בנזירות אביו וניחא נמי אם לא הביא ב' שערות עד ששלמו ימי נזי' דמייתי בנזיר אביו:

אלא אי אייתי במצעי. אם לא הביא ב' שערות ביום שהדירו אביו וטרם ימי נזירותו הביא ב' שערות אליבא דר' היאך יביא קרבנות נזי' דבהבאת שערות פסק נזי' אביו כדקתני בתוס' (במתני' פריך לעיל) ובשביל עצמו לא הוי נזי' אא"כ הביא סימנים בשעת התנאי. ואפי' א"ת שהיתה כוונתו שאם יביא סימנים קודם שישלים נזי' אביו שיהא נזיר בשביל עצמו. מ"מ לא משכחת לה שיהא ראוי להביא קרבנו' בהשלמת נזירות אביו מיד. וברייתא משתמע (הרי טעו' תנאו יוכל להביא) [דמביא] קרבנותיו בהשלמת נזירות אביו בלא שום ספק:

הניחא לר"י בר יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים ניחא. דאפי' אם הגיע לעונת נדרים במצעי לא בטלה נזי' אביו. ולהביא ב' שערות לא חיישי' דבשנת י"ג הוי קאי [עדיין] ואפי' אם הביא ב' שערות הוי (גדול) [קטן] דשומא נינהו. וקשה לי [הא] ר"י בר יהודה הוא דאמר פרק יוצא דופן דמשנת ט' ואילך אם הביא ב' שערות הוי גדול. ואיכא למימר כיון דמילתא דלא שכיחא היא שיביא סימנים קודם שיהא בן י"ג לא חיישינן שמא הביא. ה"ג האיש מגלח על נזי' אביו ואין האשה מגלחת על נזי' אביה. כיצד מי שהיה הוא ואביו נזי' והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו א"ר יוסי הרי אלו יפלו לנדבה שאין זה מגלח על נזי' אביו דכיון דבחיי אביו נדר והיו שניהם חייבי' קרבן דכה"ג לא לית מידי הלכה:

מי שהיה אביו נזיר והיו לו מעות סתומים ומת ואמר הבן הריני נזי' ע"מ שאגלח על מעות אבא זהו שמגלח על מעות אביו:

מאי טעמא מגלח על נזי' אביו מאי שנא משאר קרבנות דאמר לעיל דקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו:

פשיטא מאי למימרא וכו' וכיון דבת אינה יורשת והבנים יורשים היאך תגלח על נזירות אביה:

אלא דאמר בשביל אבא אהא. כלומר כך גמר בלבו אהא נזיר בשביל אבא או בשביל עצמי אם כבר פקע רשות אבא. אבל לא הזכיר כלל הנודר קטן וגדול בדבריו אלא סימנא ופירושא הוא דבקטיה בברייתא וקטן קטן ממש וגדול גדול ממש לאחר הבאת שערות.

אי דאייתי שתי שערות מעיקרא קאי בנזירות דיליה. כלומר אם הביא שתי שערות קודם שהדירו אביו קאי בנזירות דידיה דאין לאביו רשות עליו ויחול נזיר עצמו שאמר אהא בשביל עצמי. לבסוף קאי בנזירות דאבוה. פירוש אייתי שערות לבסוף לאחר שלשים יום שהדירו אביו שכבר השלים נזירות אביו קודם שהביא קאי בנזירות אבוה. כלומר הרי נזירות אביו חל עליו וצריך קרבן על אותו נזירות. ופטור על נזירות עצמו דלא אמר אהא בשביל עצמי אלא אם לא יוכל לחול נזירות אביו והרי חל.

הכי גרסינן אלא דאייתי במיצעי מאי. כלומר אם בשעת ההזרה לא הביא שתי שערות אלא תוך השלמת שלשים לנזירות אביו הביא שערות שעת הפקע רשות אביו ובטל נזירות אביו שהדירו. דבהדיא תניא בתוספתא דנזיר בהדי גילח או שהביא שתי שערות. מאי כיון דאין נזירות פחות משלשים יום נמצא שאין כאן שום נזירות מחמת אביו ונמצא שצריך לחול נזירותו דלכך נתכוון שיהא נוהג נזירות שלם או בשביל אביו או בשבילו כדי להתחנך במצות.

הניחא לר' יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים. דלדידיה כי אמר אהא בשביל אבא אהא בשבילי ניחא דאם הוא קטן בשעת הדרה הוי נזיר בשביל אביו. ואם היה גדול דהגיע לעונה הוי בשביל עצמו. וליכא למיבעי אם הגיע במצעי מאי דכיון דבשעת נזירות אביו היה קטן חל עליו נזירות אביו באותה שעה ומשום הגעת עונת נדרים לא פקעא. דאף על גב דר' יוסי בר' יהודה הכי הוא דמשהגיע לעונת שראוי לנזירות עצמו שוב אין אביו מדירו. מכל מקום אם הדירו כבר בעודו קטן מיפקע מיהא לא פקע עד דיביא שתי שערות וכדתניא בתוספתא. ולכולי עלמא אתי אם כן בחד נזירות של שלשים יום סגי וניחא שפיר דמועיל בדיקה לדידיה. אלא לרבי דאמר לדידיה עד שיביא שתי שערות מאי איכא למימר. מה מועיל בדיקה לדידיה האיכא למיחש דילמא אייתי שתי שערות בי מיצעי וצריך נזיר אחר לעצמו כדפירשנו.

לרבי לית ליה תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוה. פירוש כדפירשנו דאיכא למיחש דילמא אייתי בי מיצעי ואייתי שתי שערות יום אחרון של נזירות אביו ונתבטל ולא היה נזיר כאן כלל שאין נזירות פחות משלשים. וצריך להתחיל לעצמו שלושים יום אחרים שלמים לפי שאמר אהא בשביל עצמי והוא כבר הגיע לעונת נדרים וראוי לנזירות עצמו אחרי שלא נשלם נזירות אביו והוי כמאן דליתיה. הילכך נוהג שתי נזיריות משום ספיקא דמיצעי. ומכל מקום אהני דיבורא למיפטריה מבדיקה ולהביא אחר ס' יום קרבן נזיר ודאי. ולכך אמר מובטחני בזה. לשון ר"ן. מנימוקי הרב עזריאל ו"ל:

הניחא לר' יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים. ניחא דאפילו אם הגיע לעונת נדרים בי מיצעי לא בטלה נזירות אביו. ולהביא שתי שערות ליכא למיחש דבשנת י"ג הוה קאי ואפילו אם הביא שתי שערות שומא נינהו. וקשיא לי דרבי יוסי בר' יהודה הוא דקאמר בנדה בפ' יוצא דופן דמשנת תשע ואילך אם הביא שתי שערות הוי גדול. ואיכא למימר כיון דמלתא דלא שכיחא היא שיביא סימנין קודם שיהא בן י"ג לא חיישינן שמא הביא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מתני' הכי גרסינן האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה. כיצד מי שהיו הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו כו'. אמר ר' יוסי הרי אלו יפלו לנדבה שאין זה מגלח על נזירות אביו. דכיון דבחיי אביו נדר והיו שניהם חייבים קרבן בכי האי גוונא לא גמירי הלכה. שם. והרב עזריאל ז"ל גריס כגירסת רש"י ז"ל וז"ל: הכי גרסינן מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומין לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא. אמר ר' יוסי הרי אלו יפלו לנדבה ואין זה מגלח על נזירות אביו. ואיזהו שמגלח על נזירות אביו מי שהיו הוא ואביו נזירים והפריש מעות סתם לנזירותו ומת זהו שמגלח על נזירות אביו. כך היא הגירסא והכי פירושה. אמר ר' יוסי הרי אלו יפלו לנדבה הואיל ולאחר מיתת אביו נדר. ואף על פי שמעות שהפריש אביו סתומה דבהכי לא גמירי הלכה למשה מסיני. ואף על גב דאמר על מנת לאו כלום היא דלא מצי לאתנויי עליהם. ואיזהו שמגלח כלומר ואיזהו שגמירי הלכה דמגלח. היה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומה לנזירות. ודוקא סתומה אבל מפורשת לא גמירי הלכתא. עד כאן.

גמ' מאי טעמא. דבן מגלח על נזירות אביו מאי שנא משאר קרבנות דאמר לעיל דנפקא לן מקרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו.

הלכה היא בנזיר. פשיטא מאי למימרא בן יורש אביו בת לא. ולמה ליה לאשמועינן דאין אשה מגלחת על נזירות אביה. תוספי הרא"ש ז"ל. וכן כתוב בשיטה וז"ל: האיש מגלח על נזירות אביו. מאי טעמא כלומר מאי שנא משאר קרבנות דאמרינן לעיל בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו ומה דריש. אמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר. ואין האשה מגלחת על נזירות אביה ואקשינן פשיטא בן יורש את אביו בת לא. כלומר ואם כן למה ליה לאשמועינן דאין אשה מגלחת על נזירות אביה. עד כאן:

רש"י ד"ה ואי אייתי באמצע. ואפשר דקאי בשלש עשרה כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה ה"ג ואי לבסוף כלומר עכשיו שלא נבדק כו' אם לא יביא ב"ש כו' דודאי אלו ל"י היה בשביל נדר אביו. ק"ל דהא פסקינן בנדה (מו) דחוששין שמא נשרו בספיקא דאורייתא. וצ"ל דה"ק אלו הוה אפשר לידע דלא הביא אלא לבסוף. אבל כיון דא"א דחיישינן לנשירה ושמא אייתי במצעי. אבל מש"כ לקמן דאמתני' ליכא למיפרך דודאי בדקינן כו' ואי מספקינן כו'. קשה הרי לעולם יהיה ספק שמא נשרו:

בא"ד וגם בשביל עצמו כיון שלא פירש. נראה דר"ל שלא פירש אם יביא ב"ש במצעי יהיה נזיר מעכשיו בשביל עצמו:

תד"ה לרבי. שימתין ר"ח ששים יום כו'. כצ"ל. וכ"ה גי' האו"מ שבגליון אלא שנדפס שלא במקומו:

תוס' ד"ה הניחא וכו' דמיירי תחלת י"ג. י"ל דבדיבור הקודם כתבו דמכח מתני' ליכא למיפרך דאיכא לאוקמי בעודו בשנת שתים עשרה והיינו דיכלו ימי נזירות קודם התחלת שנת י"ג דליכא חשש שיגיע באמצע למופלא סמוך לאיש ולזה כת' דלר"ת יש לאוקמי תחלת י"ג דהיינו יום א' קודם תחלת שנת י"ג דלמופלא סמוך לאיש כיון דאינו מפסיק ול"ל השערות הא יהיה שומא:

אלא. אליבא דרבי כגון דאמר אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי: אי אייתי ב' שערות מעיקרא. כלומר הניחא דמתרצת מתני' כוותיה דרבי דלא מיחייב אלא בחדא נזירות אילו אייתי ב' שערות מקמי הזירו אבוה: קאים בנזירות דידיה. כדקאמר איהו אם אני גדול שהבאתי שתי שערות שאיני נתפס בשל אבא אהא בשביל עצמי ואי אייתי שתי שערות לבסוף דהדירו אביו קאי בנזירות דאבוה ולא חייל עליה נזירות דידיה כלל דהא לא . קביל עליה נזירות אלא אם אינו נתפס בשביל אביו וכיון דעדיין לא הביא ב' שערות חל עליה נזירות דאבוה ולא חייל עליה נזירות דידיה כלל: ואי אייתי באמצע. לא ידעינן אי בההיא שעתא דהדירו אביו אייתי ב' שערות אי לא מי ניחא והא כיון דאמר אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי אם אינו נתפס בשביל אביו ואפשר דקאים בשתים עשרה והגיע לעונת נדרים ועדיין לא הביא ב' שערות וחל עליו נזירות שלו ונזירות של אביו כיצד אתה פוטרו בנזירות אחת והא מיחייב למיקם בנזירות על שלו ועל של אביו: ה''ג הניחא לרבי יוסי ברבי יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים אלא לרבי דאמר עד שיביא ב' שערות מאי איכא למימר אמרי לרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דידיה ויתיב דאבוה. כלומר לר' יוסי דאמר דאין האב מדירו אלא עד שמגיע לעונת נדרים ניחא דלא חייל עליה אלא נזירות אחת אלא לרבי דאמר עד שיביא ב' שערות כיון דאמר אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי ושניהם יכולין להזיר אמאי לא מיחייב בשתי נזירות אמרי לרבי לית ליה תקנתא עד דעביד דיליה ודאבוה: [לישנא אחרינא] אלא לרבי דאמר כו' הא ברשותיה דאבוה קאים כל זמן שלא הביא שתי שערות וב' נזירות קביל עילויה דאפילו רבי מודה דלכשהגיע לעונת נדרים מצי מזיר עצמו ואפי' לא הביא שתי שערות ואהדירו אבוה הוא דפליגי: ומשני אלא דאמר בלשון זה אהא בשביל אבא כו' כלומר אי אבא מצי להדירני אהא נזיר בנדר אבא ואם לאו אהא נזיר בשביל עצמי וכיון דאביו יכול להדירו חד נזירות קביל לחודיה: אי אייתי ב' שערות מעיקרא. קודם שהדירו אביו קאים בנזירות דיליה ולא בנזירות דאביו דיצא מרשות אביו: ולבסוף. לאחר שבא לב''ד קאים בנזירות דאבוה דהא יש לאביו רשות בו וכיון דמצי אביו להדירו לא קביל עליה נזירות דיליה: ואי דאייתי במצעי. אחר שהדירו אביו קודם שבא לב''ד ולא ידעינן אי הני ב' שערות הוו ביה כשהדירו אביו אי לא הוו ביה עד השתא הא השתא על כרחיך ימנה ב' נזירות מספיקא דדילמא לא הוו ביה שתי שערות מעיקרא עד השתא ונמצא נדור בשביל אביו וכשבא לפני ב''ד ואמר אהא בשביל עצמי ויהא נזיר נמי בשביל עצמו דהא הביא ב' שערות במיצעי ואי מייתי במיצעי מאי דודאי השתא אייתי ב' שערות ונמצא דנדר אביו נדר וכשבא לב''ד ואמר נמי אהא בשביל עצמי הוי נזיר בנדר דידיה וימנה ב' נזירות: מתני' ה''ג במתניתין האיש מגלח על נזירות אביו כו' כיצד מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות על נזירותו ומת ואמר הריני נזיר ע''מ שאגלח על מעות אבא אמר רבי יוסי הרי אלו יפלו לנדבה ואינו מגלח על נזירות אביו מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש מעות סתומין לנזירותו ומת זהו שמגלח כו': גמ' מ''ט. אין האשה מגלחת על נזירות אביה: הלכה היא בנזיר. שהבן מגלח ואין לנו ללמוד הימנו אלא מה שמסורת הוא בידינו בן ולא בת: פשיטא. שהבן מגלח ולא הבת דאין לבת במקום הבן כלום והלכה למה לי: מהו דתימא יורשין גמירי לה. שמגלחין על נזירות האב ולא שנא בן לא שנא בת במקום שאין בן:

ואמאי הא ברשותיה דאב קאים. [ואפי'] הוי גדול דקס''ד דגדול אני היינו גדול לענין דנדרו נדר דהיינו (לענין) משהגיע לעונת נדרים עד שיביא ב' שערות מצי מדיר ליה ותנא קמא אמר [לידע אם הביא] ב' שערות אלא דאמר אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי כלומר לא קאמר דאם קטן שאין נדרו נדר ואם גדול שנדרו נדר אלא אם קטן אני שרשות אבי עלי דהיינו עד הבאת שתי שערות והאי דקאמר אם גדול י''א דלא גרסינן ליה או שמא ר''ל ואם גדול שהביא שתי שערות וכרבי דאמר דמדיר בנו עד הבאת שתי שערות: ה''ג אי אייתי ב' שערות מעיקרא קאי (ברשותיה) בנזירות דידיה ואי בסוף קאי בנזירות דאבוה כי אייתי במיצעי מאי הניחא לרבי יוסי בר' יהודה דאמר לעונת נדרים אלא לרבי מאי ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוה. וכן הגיהו בפי' קדמונים וה''פ רבינו חננאל אי אייתי מעיקרא כלומר אם בדקוהו באותה שעה שבא לפני רבן גמליאל ביום שהדירו אביו ומצאו לו ב' שערות קאי בנדרים דידיה ונדרו בשביל עצמו ואי לבסוף כלומר עכשיו שלא נבדק באותו היום אם לא יביא שתי שערות עד לבסוף ל' יום דאישתכח דודאי אלו ל' יום היו בשביל נדר אביו אלא אייתי במיצעי כלומר נראו בו סימנים תוך ל' היאך יצא ידי נזירות באותן שלשים יום שהרי נזירות אביו מתבטל (עד) אחר הבאת סימנים ואיך יביא קרבנותיו לסוף שלשים יום שהדירו אביו וליכא למימר דדעתו היה שאפי' יביא סימנים שלא יפסיק נזירות אביו מכל מקום אינו ראוי להביא קרבן בשביל נזירות אביו לבד וגם בשביל עצמו כיון שלא פירש וא''ת ואמאי לא פריך הכי [למתניתין] דהיאך מדיר בנו בנזיר כי מייתי במיצעי מאי וי''ל דמתני' איכא לאוקמי בעודו בשנת י''ב דאף אם מביא הם שומא אבל אהא קא קשיא ליה דקאי ליה אחר שנת י''ג שנה מדקמייתי לת''ק למיבדקיה אם הביא אם לאו דקודם לכן שומא אינון אי נמי יש לפרש דאמתני' ליכא למיפרך דודאי בדקינן במלאת ימי נזירותו ואי מספקינן אי אייתי סימנים במיצעי לא (נבדיקיה) אבל אהא קשיא ליה דקאמר דלא תצטער לבדקני דבלא בדיקה תיקן הכל בתנאו דאם קטן אני כאילו [לא] היה שם בדיקה צורך ולכך פריך דהא ודאי אי אייתי במיצעי אינו מתוקן כלל: הניחא לר' יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים. והוא עומד בשנת י''ב ליכא למיחש דהוי שומא וא''ת ניחוש שמא בא לעונת נדרים במיצעי וא''כ איך יצא בנזירות אביו לבד ל' יום ופר''ת דעונת נדרים אינה סותרת דנהי דהאב אינו יכול להדירו מכאן ואילך מכל מקום היכא דהדירו קודם לכן משום עונת נדרים לא פקע כיון דלא הוי כ''א דרבנן אבל שערות דאיש דאורייתא פקע דאביו וא''כ ניחוש לשערות במיצעי י''ל דמיירי תחילת י''ג דאכתי אי הוה ליה במיצעי ה''ל שומא בעלמא ואף אם בא לכלל עונת נדרים באמצע נזירות אין להקפיד לפירוש רבינו תם דעונת נדרים אינה סותרת דנהי נמי דאין מדירו (אלא) כשהגיע לעונת נדרים אכתי קאי בקטנותו וכל כמה דלא הדר ביה הוה בנדר אביו וגם שמא לא יוכל למחות באמצע אלא לרבי דאמר עד שיביא שתי שערות והביאו לבדקו בשנת י''ד לידע אם הביא במיצעי מאי: לרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דידיה. פירוש שצריך שימתין ר' חנינא (ל') יום אחר שהדירו אביו דאז ממה נפשך איכא [שלשים] או לפני הבאת סימנים או אחר הבאת סימנים ועלתה לו נזירות אביו: האיש מגלח על נזירות אביו ואין אשה מגלחת כיצד מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ר' יוסי אומר הרי אלו יפלו לנדבה ואיזהו שמגלח על נזירות אביו הרי שהיה אביו נזיר והיו לו מעות סתומין ומת ואמר הריני נזיר ע''מ שאגלח על מעות אבא זהו שמגלח על נזירות אביו ה''ג בפירוש קדמונים ובפירוש רבינו ברוך ובהרבה ספרים היא דהוא ואביו נזיר מגלח על מעות אביו ואם בחיי אביו אינו מגלח: מאי טעמא. אין אשה מגלחת על מעות אביה: פשיטא. בלא הלכה ידעינן דאין בת מגלחת ולמאי הוצרך מילתא דר' יוחנן וא''כ הא דקאמר הש''ס מ''ט מאי קושיא דהכא פשוט לן דבן ולא בת וצ''ל דר' יוחנן גופיה אמרה כי הך דבפ' אלו מציאות (ב''מ דף כא.) וכמה אמר ר' יצחק קב בארבע אמות: (וע''ע תוספות פסחים לג: ד''ה תתן וכו' ומה שנרשם שם):

נזיר ל ע"א - טקסט הדף

דף ל - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד