נזיר ל ע"ב

קא משמע לן הלכה איבעיא להו פליגי רבנן עליה דר' יוסי או לא פליגי ואם תימצי לומר פליגי ארישא או אסיפא ת''ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא זהו שמגלח על מעות אביו אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי ר' אליעזר ור' מאיר ורבי יהודה אמרו זה הוא שמגלח על מעות אביו בעי רבה יש לו שני בנים נזירים מהו הילכתא גמירין לה כל דקדים גלח גלח או דילמא ירושה גמירין לה ופלגא הוי בעי רבא בכור ופשוט מאי הילכתא גמירין לה והילכך לא בעי גלוחי לפום מאי דשקיל או דילמא ירושה היא וכי היכי דשקיל פי שנים הכי מגלח ואם תימצי לומר ירושה היא ולפום דשקיל מגלח ובחולין הוא דאית ליה פי שנים אבל בהקדש לא או דילמא כיון דקני ליה לגלוח לא שנא אביו נזיר עולם והוא נזיר סתם אביו נזיר סתם והוא נזיר עולם מאי כי גמירין הילכתא בסתם נזירות או דילמא לא שנא ואם תימצי לומר הכא אידי ואידי נזירות טהרה בעי רב אשי אביו נזיר טמא והוא נזיר טהור אביו נזיר טהור והוא נזיר טמא מאי תיקו:

הדרן עלך מי שאמר

מתני' בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - ב

קא משמע לן: הלכה שאין הבת מגלחת כלל על מעות אביה, וכל שכן שאר יורשים.

שנינו במשנה: כיצד: מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות [סתומים] לנזירותו, ומת [האב], רבי יוסי אומר: הרי אלו יפלו לנדבה; ואיזהו שמגלח על נזירות אביו: הרי שהיה אביו נזיר והיו לו מעות סתומין, ומת, ואמר [הבן]: הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא, זהו שמגלח על נזירות אביו:

איבעיא להו [נסתפקו בני הישיבה]: א. האם פליגי רבנן [נחלקו חכמים] עליה דרבי יוסי, וכדמשמע מלשון המשנה: רבי יוסי "אומר", או לא פליגי חכמים על רבי יוסי?

ב. ואם תימצי לומר שאכן פליגי חכמים על רבי יוסי, יש להסתפק במה נחלקו: האם ארישא דהיינו שנזר הבן בעוד אביו חי, שהם סוברים: אפילו באופן זה הבן מגלח במעות אביו.

או שמא אדרבה אסיפא - כשנזר לאחר מיתת אביו - פליגי חכמים, והם סוברים: אפילו באופן זה אינו מגלח על מעות אביו, שלא נאמרה הלכה זו כלל, והמעות יפלו בכל אופן לנדבה? ^[1]

תא שמע שנחלקו חכמים, ועל הרישא הוא שנחלקו לומר שבכל אופן הבן מגלח על נזירות אביו:

דתניא: כיצד אמרו האיש מגלח על מעות אביו: מי שהיה אביו נזיר, והפריש אביו מעות לנזירותו, ומת, ואמר הבן: הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבי, הרי זה מגלח על מעות אביו; אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות לנזירותו, ומת, הרי אלו יפלו לנדבה ולא יגלח הבן עליהם, דברי רבי יוסי.

רבי אליעזר ורבי מאיר ורבי יהודה אומרים: אף זהו שמגלח על נזירות אביו.

הרי שנחלקו חכמים על רבי יוסי, ועל הרישא הוא שנחלקו.

בעי רבה:

יש לו - לאב שהפריש מעות לנזירותו ומת - שני בנים נזירים שראויים לגלח על מעות אביהם. ^[2]

מהו דינם במעות שהניח אביהם? האם הלכתא גמירין לה כל דקדים גלח גלח, כלומר: האם לא נאמרה ההלכה אלא שהבנים מגלחים על מעות אביהם, ולא נאמרה בהם דין חלוקה כשאר ירושה, ואם כן כל מי שקדם לידור בנזירות הוא יהא מגלח. ^[3]

או דילמא: ירושה גמירין לה ופלגא הוי [חצי מעות לכל בן], כלומר: כשם שנאמרה חלוקה בירושה כך נאמרה חלוקה במעות אלו. ^[4]

בעי רבא:

בכור ופשוט - שבשאר ירושות נוטל הפשוט חלק אחד והבכור פי שנים - והם נזירים, מאי הוא דין חלוקתם במעות סתומים שהניח אביהם?

האם הלכתא גמירין לה כלומר: האם מה שהבן מגלח על מעות אביו היא הלכה למשה מסיני שאינה שייכת בדיני ירושה כלל, והילכך לא בעי גלוחי לפום מאי דשקיל בשאר ירושה, [ואם כן אין חלוקת המעות כפי שחולקים שאר ירושה]. ^[5]

או דילמא: "ירושה" היא שיורש הבן את המעות כדי לגלח בהם, ואם כן: כי היכי דשקיל פי שנים [כשם שנוטל הוא פי שנים בשאר ירושה] הכי [באותו יחס - הוא] מגלח, וזה מגלח על שני שליש וזה על שליש אחד.

מוסיף רבא ומסתפק:

ואם תימצי לומר שאכן ירושה היא ולפום דשקיל הבכור בשאר ירושות הרי הוא מגלח על מעות אביו, דהיינו פי שנים לבכור; עדיין יש להסתפק אם בכל אופן מגלח הבכור על פי שנים:

האם בלשון חולין בלבד הוא דאית ליה פי שנים, כלומר: האם נוטל הבכור פי שנים דוקא כשלא הזכיר האב לשון קרבן והקדש בהפרשתו, אלא אמר: "מעות אלו לנזירותי"

אבל בלשון הקדש, שאמר האב: הרי מעות אלו "לקרבנות" נזירותי, באופן זה לא נוטל הבכור פי שנים.

או דילמא: כיון דקני ליה הבן לגלוח [כיון שנאמרה הלכה שזוכה הבן במעות לגילוח], אם כן לא שנא באיזה לשון הפריש אותם האב. ^[6] עוד נסתפק רבא:

אם היה אביו נזיר עולם והפריש מעות לתגלחתו, ^[7] והוא הבן היה נזיר סתם כלומר: נזירות שאינה לעולם אלא לזמן קצוב, ^[8] או שהיה אביו נזיר סתם והוא הבן היה נזיר עולם, מאי? ^[9]

ומבארת הגמרא את צדדי הספק: כי גמירין הלכתא בסתם נזירות [לא נאמרה הלכה אלא בסתם נזירות] ולא בנזירות עולם. ^[10]

או דילמא: לא שנא. ^[11]

ואם תימצי לומר אפילו כשהיה האחד נזיר עולם והשני נזיר סתם, יכול הבן לגלח על מעות אביו, כיון דהכא [בנזיר עולם וסתם] אידי ואידי [נזירות האב והבן] נזירות טהרה היא, כלומר: המעות הופרשו לנזירות טהרה ואף הבן מביאם לנזירות טהרה; ^[12] אבל בעי רב אשי:

אם היה אביו נזיר טמא והפריש מעות לקרבנות של "תגלחת טומאה", והוא הבן נזיר טהור, כלומר: רוצה הבן להוסיף על המעות ולהביא בהם קרבנות ל"תגלחת הטהרה".

או שהיה אביו נזיר טהור והוא נזיר טמא, מאי? ^[13]

ומסקינן: תיקו!

הדרן עלך פרק מי שאמר

הערות

^[1] נתבאר על פי הרא"ש, וזו היא גם כוונת התוספות, וכמו שכתבו האחרונים שהובאו ב"ארזי הלבנון" אות רעד.

^[2] היינו ששניהם נדרו בנזירות אחר מיתת אביהן, ואילו לדעת חכמים הספק הוא כל שיש לו שני בנים נזירים ואפילו שנזרו בחיי אביהן, תוספות ורא"ש. ומבואר מדברי הגמרא, שאין מקום להסתפק אלא בשני בנים נזירים הראויים לגלח על המעות; ובפשוטו הטעם הוא, שאם לא היו שניהם ראויים לגלח על מעות אביהם אלא אחד מהם, אז פשיטא שיכול לגלח אותו אחד על כל מעות הנזירות, ואף שבשאר נכסים הרי הם חולקים; וראה מה שנתבאר בהערה לעיל לענין בן ובת, כשהבן אינו נזיר והבת נזירה.

^[3] א. נתבאר על פי הרא"ש שכתב: מי שקדם לידור נזיר בתחילה; וחידוש יש בדבר, כי הניחא לפי רבי יוסי שבשעת נזירותו התנה שיהא מגלח, אם כן אכן קדם לשני, אבל אם נזרו שניהם בחיי אביהם והאחד קדם לשני לידור בנזיר מה קדימה יש בדבר לענין גילוח על מעות אביו! ? ב. לשון המאירי הוא: "רצה לומר שכל שקדם לומר כך זכה", ומסתבר שכוונתו לפרש כן אף לפי חכמים שחלקו על רבי יוסי, שהרי פסק המאירי הלכה כחכמים. ג. וב"שיטה מקובצת" כתב בשם שיטה: "יש מפרשים מי שקדם לידור נזירות ראשון, ויש מפרשים כל הקודם זכה בהן", משמע שכוונת היש מפרשים היא, שהקודם לתפיסה הוא זה שזכה בזה; [ולשון התוספות הוא: "וכל הקודם מהם זכה בהם", וקשה לעמוד על כוונתם]. ולשיטת ה"יש מפרשים" יש להסתפק, אם יחזור השני ויתפוס ממנו אם זכה.

^[4] נתבאר על פי פשטות משמעות לשון התוספות, שאין ספיקו של רבה בגדרי ההלכה אם בכלל דין ירושה היא או שהלכה בפני עצמה היא, אלא פשיטא ליה שאין הלכה זו מדיני ירושה, ובפרט זה בלבד נסתפק רבה: אם נאמרה בו דין חלוקה או שלא נאמרה בו דין חלוקה. ואולם לשון הגמרא משמע שבגדרי ההלכה נסתפק רבה אם מדין ירושה היא או לא, וממילא יש בזה נפקא מינה לענין חלוקה, [וראה "ארזי הלבנון" אות ערב] ; וכנראה שהתוספות מיאנו לפרש כן, משום שזו היא בעייתו של רבא בהמשך הסוגיא וכפי שפירשו התוספות, וסבירא להו להתוספות שלא מסתבר שיסתפקו שני אמוראים באותו ספק. אבל מפירוש הרא"ש בסוגיא נראה שהכל ספק אחד ובגדרי ההלכה; ותתבאר שיטתו בהמשך הסוגיא בהערות.

^[5] א. נתבאר על פי התוספות כפי שהוגהו דבריהם ב"ארזי הלבנון", ועל אף שלשון הגמרא דחוק קצת לפירוש זה. ב. לפי הצד השני של הגמרא יהא דינם תלוי בספיקו של רבה בשני אחים נזירים.

^[6] השמועה כולה נתבארה על פי התוספות, וראה ביאור החילוק באיזה לשון הקדיש, ב"אור שמח" הלכות נחלות פרק ב הלכה א ד"ה ונבאר. ושיטת הרא"ש בביאור ספיקות הגמרא הוא: רבה נסתפק אם הלכה זו מדין ירושה היא או לא, ונפקא מינה לשני בנים נזירים אם חולקים; ורבא נסתפק: אם תמצי לומר שדין ירושה היא, האם בכור נוטל בו פי שנים, וטעם הספק הוא משום דבבכור נאמר "כי את הבכור וגו' לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו", [ומפסוק זה ממעטים מה שלא היה ברשות האב אלא "ראוי" לבוא לו לאחר מיתה כגון ירושת אביו], ויש לומר שמעות הקדש אין נקראים "מצוי לו"; וחילוק הגמרא בין חולין להקדש אינו ספק נוסף, אלא הסבר לספק הקודם, שמטעם הקדש מסתפק רבא לומר שלא יטול פי שנים, כי זה אינו "מצוי לו". ושיטת המפרש בביאור הספק השלישי הוא: שאין הספק כלל לענין גילוח על נזירות אביו, אלא על אכילת הקרבן ראה שם, וב"כסף משנה" כתב שאף דעת הרמב"ם כן.

^[7] וכמו ששנינו לעיל ד א: "הכביד שערו מיקל בתער ומביא שלש בהמות"; או שהפריש מעות לתגלחת טומאתו.

^[8] וכלשון הרמב"ם [נזירות ח טז] "נזיר זמן קצוב", ואין כוונת הגמרא לנזיר סתם שהוא לשלשים יום.

^[9] בטעם הדבר שנקטה הגמרא שהיה זה נזיר עולם וזה נזיר סתם, מבואר בתוספות שני אופנים: האחד: עיקר הספק הוא משום שלא היו שניהם נזירים מאותו המין, אבל אם היו שניהם נזירי עולם ודאי שמגלח הוא על נזירות אביו; [וב"קרן אורה" תמה על פירוש זה: דאם כן אמאי לא מיבעי ליה להש"ס לעיל בשארי הלכות האמורים בנזיר בהא ד"מעות סתומים יפלו לנדבה", ובהא ד"האב מדיר את בנו בנזיר"]. השני: הספק הוא, אם אף ב"נזיר עולם" נאמרה ההלכה, ונקטה הגמרא את הספק באופן שהשני היה נזיר סתם - לרבותא, שאפילו בכי האי גוונא מסתפקת הגמרא, וכל שכן כשהיו שניהם נזירי עולם; ושיטת הרא"ש והרמב"ם בזה, יבוארו בהערות בהמשך הסוגיא.

^[10] לשון זה של הגמרא משמע כהצד השני שנתבאר לעיל בהערה.

^[11] השמועה נתבארה על פי התוספות. והרא"ש כתב: "כי גמירי הלכתא בסתם נזיר, פירוש כששניהם בסתם נזירות, והוא הדין דמצי למבעי אם שניהם נזיר עולם, אלא שקיצר התלמוד, ואם תמצי לומר קאמר". ביאור דבריו: בדברי הגמרא נכללו שתי ספיקות: האחד: אם בנזירות עולם נאמרה ההלכה, ואם לא נאמרה ההלכה בנזירות עולם הרי שאם היו שניהם נזירי עולם, ודאי אינו מגלח על מעות אביו. השני: אפילו אם תמצי לומר שבנזירות עולם לא נאמרה ההלכה, שמא דוקא כששניהם נזירי עולם, אבל אם על כל פנים אחד מהם נזיר לזמן קצוב, הרי הבן מגלח על מעות אביו. והרמב"ם כתב: [נזירות ח טז] "בין שהיה האב נזיר עולם והבן נזיר זמן קצוב, בין שהיה האב נזיר זמן קצוב והבן נזיר עולם, הרי זה מגלח ומביא קרבנותיו ממעות נזירות אביו". ומפשטות לשון הרמב"ם נראה, [וב"באר משה" לא כתב כן], שדוקא בכי האי גוונא הרי הוא מגלח, אבל אם היו שניהם נזירי עולם אינו מגלח על מעות אביו, שאם כוונת הרמב"ם לומר שבשניהם נזירי עולם הרי הוא מגלח, הרי שהיה לו לומר "אפילו היה האב נזיר עולם וכו"'. וטעמו הוא, משום שהוא מפרש את השמועה כהרא"ש, והולך הוא לשיטתו בכל מקום שהלכה כ"ואם תמצי לומר", ולכן פסק שבשניהם נזירי עולם אינו מגלח, ואילו כשהאחד מהם נזיר לזמן קצוב הרי הוא מגלח, משום שהבעיא הבאה של רב אשי היא ב"אם תמצי לומר" ד"אידי ואידי [נזירות עולם וסתם] נזירות טהרה", והיינו דלכן מגלח.

^[12] לכאורה מלשון זה של הגמרא משמע בהדיא כצד הראשון שנתבאר לעיל בהערה בביאור הספק גבי נזיר עולם, שהרי כוונת הגמרא במה שאמרה "אידי ואידי נזירות טהרה" היא: דוקא בנזיר סתם ונזיר עולם יכול לגלח ואף על פי שאינם שוים בעצם נזירותם, כיון שעל כל פנים שניהם שוים בקרבנות, הרי שהנידון היה משום שאין שניהם שוים; ולפי הצד שנסתפקו בתוספות לפרש לא כן, צריך לומר שהקדימה כן הגמרא משום שבבעיית נזיר טמא וטהור עיקר הבעיה היא משום שאינם שוים בקרבנותיהם.

^[13] א. בפשוטו, אף בספק זה של הגמרא יש לבאר כשני האופנים שביארו התוספות גבי נזיר עולם ונזיר סתם: האחד: כיון שאין שוים בקרבנותיהם לכן יש לומר שאינו מגלח. השני: האם נאמרה הלכה זו אף בתגלחת טומאה, בין שהיו שניהם טמאים ובין שהיה האחד מהם טמא. ומהקדמת הגמרא: "אידי ואידי נזירות טהרה" משמע כהצד הראשון; וכן מבואר בתוספות. ולשון הרמב"ם הוא: הפריש אביו מעות להביא בהן קרבנות טומאה, ומת, אין הבן מביא בהן קרבן טהרה, וכן אם הפרישן האב לקרבן טהרה, אין הבן מגלח עליהן תגלחת טומאה, שדברים אלו ספק הן וכו"', ומבואר מדבריו, שדוקא בכי האי גוונא אינו מגלח, אבל כשהיו שניהם טמאים הרי הוא מגלח גם תגלחת טומאה. ב. כתבו התוספות, שאפילו אם היה האב נזיר טמא ונטהר והבן לא נטמא מעולם, אף בזה מסתפקת הגמרא שלא יגלח הבן, כיון שאין נזירותו שוה לשל אביו שהוא היה טמא ונטהר, ואילו הבן לא היה טמא מעולם; וב"קרן אורה" כתב על דבריהם שהם אינם מובנים ומי הכריחם לזה, כי מאי נפקא מינה במה שכבר נטמא, כיוון שהקרבנות לשם נזירות טהרה הופרשו.

פרק חמישי - בית שמאי

פרק זה דן במי שקיבל עליו נזירות מתוך טעות, האם חלה עליו הנזירות או לא.

ובפתיחת הפרק מביאה המשנה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל במי שהקדיש דבר בטעות, האם חל ההקדש.

ולפי שנאמר בנזיר "קדוש יהיה" [ולכן יש אפשרות של שאלה על הנזירות, כמו שיש אפשרות של שאלה על הקדש, כמבואר לעיל בתוס' וברא"ש בדף ט א], הביאה המשנה את המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בהקדש טעות, כהקדמה לנזירות בטעות.

מתניתין:

בית שמאי אומרים הקדש טעות, שהקדיש אדם בטעות דבר להקדש, או לקרבן, הרי הוא הקדש.

קא משמע לן [השמיעה לנו המשנה] שהלכה היא ואינה תלויה בדיני ירושה, אלא כך קיבלו — שהבן בלבד מגלח על נזירות אביו, ולא הבת.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם פליגי רבנן עליה [חולקים חכמים עליו] על ר' יוסי או לא פליגי [חולקים]? ואם תימצי [תמצא, תרצה] לומר שהם פליגי [חולקים], אם כן האם חולקים הם ארישא [על תחילתה] או אסיפא [על סופה] של ההלכה שאמר? ומביאים פתרון, תא שמע [בוא ושמע] מן הברייתא: כיצד אמרו אופן שבו האיש מגלח על נזירות אביו?

— מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירותו, ומת, ואמר הבן "הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא" — זהו שמגלח על מעות אביו. אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת — הרי אלו יפלו לנדבה, אלו דברי ר' יוסי.

ר' אליעזר ור' מאיר ור' יהודה אמרו: זה הוא שמגלח על מעות אביו. ומן ההדגשה "זה הוא" משמע שהם חולקים על ר' יוסי לגמרי, ובמקרה שאמר ר' יוסי שמגלח על נזירות אביו סבורים הם שאינו מגלח, ולהיפך, במקרה שסבור ר' יוסי שאינו מגלח סבורים הם שמגלח.

ב בעי [שאל] רבה: יש לו שני בנים נזירים מהו? וצדדי השאלה: האם נאמר הילכתא גמירין לה [הלכה אנו למודים אותה] שהבן מגלח על נזירות אביו, ולכן כל מי דקדים [שקודם] מבין שני הבנים, וגלח [מגלח] על נזירות אביו — גלח [מגלח] וזוכה בכל הכסף, או דילמא [שמא] מדין ירושה גמירין לה [למודים אנו אותה] ולכן פלגא הוי [חצי הוא], שכל אחד מהם מקבל?

בדומה לזה בעי [שאל] גם רבא: אם היו שני הבנים הנזירים אחד בכור ואחד פשוט, מאי [מה] יהא הדין? האם הילכתא גמירין לה [בהלכה למודים אותה] שבן מגלח, מקבל דמי תגלחת על נזירות אביו, ואין זה מדיני ירושה, והילכך לא בעי גלוחי לפום מאי דשקיל [ולכן אינו צריך לגלח, לפי מה שמקבל] כל בן בירושתו, אלא כל אחד יקבל חצי, או כל הקודם יזכה. או דילמא [שמא] ירושה היא, וכי היכי דשקיל [וכמו שהוא, הבכור, נוטל] בנכסים בכלל פי שנים, הכי [כך] גם מגלח, מקבל בדמי התגלחת פי שנים?

ואם תימצי [תמצא] לומר: ירושה היא, ולפום [ולפי] מה דשקיל [שנוטל בנכסים] מגלח, ואולם בעניינים של חולין הוא דאית ליה [שיש לו] לבכור פי שנים, אבל בהקדש — לא. או דילמא [שמא] כיון דקני ליה [שקונה אותו] ממון לגלוח, שהרי בן מגלח על נזירות אביו, לא שנא [אינו שונה]?

ועוד יש לשאול: היה אביו נזיר עולם והוא נזיר סתם, או אביו נזיר סתם והוא נזיר עולם, מאי [מה] הדין לענין תגלחת הבן על נזירות אביו? האם לומר: כי גמירין הילכתא [כאשר למדנו את ההלכה] שבן מגלח על נזירות אביו, הרי זה כששניהם האב והבן נזירים בסתם נזירות, או דילמא [שמא] לא שנא [אינו שונה], והוא הדין אם כל אחד מהם נזיר מסוג אחר?

ואם תימצי [תמצא] לומר: הכא אידי ואידי [כאן זה וזה] יש בהם מכל מקום צד שווה, ששניהם נדרי נזירות טהרה, ולכן בן מגלח על נזירות אביו, בעי [שאל] רב אשי: אם היה אביו נזיר טמא והוא נזיר טהור או היה אביו נזיר טהור והוא נזיר טמא, מאי [מה] יהא הדין? האם מגלח במעות אביו, או לא? לכל השאלות הללו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א משנה בית שמאי אומרים: הקדש שהקדיש אדם מתוך טעות, מכל מקום הקדש הוא,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the mishna therefore teaches us that it is a halakha that is unrelated to inheritance; there is simply a tradition that a son can use the offerings for his father’s naziriteship while a daughter cannot.

§ A dilemma was raised before the Sages: Do the Rabbis disagree with Rabbi Yosei, or do they not disagree? If you say they disagree, do they take issue with the first clause or with the latter clause of his halakha? The Gemara suggests an answer: Come and hear the following baraita: How did the Sages say that a man can shave by using his father’s naziriteship?

With regard to one whose father was a nazirite and his father separated money for his naziriteship and died, and the son said: I am hereby a nazirite on the condition that I can shave by using my father’s money, this is the one who can shave by means of his father’s money. However, if a son and his father were both nazirites, and his father separated money for his own naziriteship and died, this money is allocated for communal gift offerings. This is the statement of Rabbi Yosei.

Rabbi Eliezer, and Rabbi Meir, and Rabbi Yehuda said: This is the one who can shave by using his father’s money. Their emphasis of: This is the one, indicates that they disagree with Rabbi Yosei entirely. In other words, where Rabbi Yosei rules that one can use his father’s money, they maintain that he cannot do so; and conversely, in a case where Rabbi Yosei says that one cannot spend his father’s money for his nazirite offerings, the Rabbis rule that he can do so.

§ Rabba raised a dilemma: If a father has two nazirite sons, what is the halakha? The Gemara clarifies the sides of the dilemma: Does one say that we learned it as a halakha that a son can shave using money left for his father’s naziriteship, and therefore any son who precedes his brother and shaves using his father’s money has shaved and gained the entire sum? Or perhaps we learned this halakha from the case of inheritance, and consequently, each receives a half?

Similarly, Rava raised a dilemma: If one has two nazirite sons, a firstborn and a regular son, what is the halakha? Does one say that we learned it as a halakha that a son may shave using money left for his father’s naziriteship, and this ruling is unconnected to inheritance, and therefore he does not need to shave only in accordance with what he receives as an inheritance? Instead, either each son receives half the money, or whoever precedes the other receives the entire sum. Or perhaps it is an inheritance, and just as the firstborn takes a double portion of the estate, so too he shaves with a double portion of this money?

And if you say it is an inheritance and he shaves in accordance with the portion he receives, it is still possible that it is only with regard to non-sacred matters that a firstborn has a double portion, but with regard to consecrated property this halakha does not apply. Or perhaps, since he acquires that money, although he uses it for the purpose of shaving it is no different, i.e., it does not matter that the money is for a sacred matter.

The Gemara raises another dilemma: If his father was a permanent nazirite and he was an unspecified nazirite, or if his father was an unspecified nazirite and he was a permanent nazirite, what is the halakha? Can this son shave using money left for his father’s naziriteship? Does one say that when we learned the halakha that a son can shave using money left for his father’s naziriteship, this applies only in a case where they are both unspecified nazirites, or perhaps it is no different, and the same halakha applies even if their naziriteships are of two different kinds?

And if you say: Here, both cases are at least similar in that they involve ritually pure naziriteship, and therefore the son can make use of his father’s money, then Rav Ashi raises a different dilemma: If his father was an impure nazirite and he was a pure nazirite, or if his father was a pure nazirite and he was an impure nazirite, what is the halakha? Can the son shave using money left for his father’s naziriteship or not? No answer was found for any of these dilemmas, and the Gemara says that they shall stand unresolved.

MISHNA: Beit Shammai say: Consecration that one performs in error nevertheless renders property consecrated,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מהו דתימא ירושה גמירי לה דכל מי שהוא יורש מגלח:

איבעיא להו פליגי רבנן עליה דר' יוסי ואת"ל פליגי ארישא דאפי' הוא ואביו נזירים יגלח על מעות אביו. או אסיפא דאפי' נזר אחר מיתת אביו אינו מגלח דלית להו הלכה:

ת"ש דארישא פליגי. ה"ג דתניא כיצד אמרו האיש מגלח על נזי' אביו מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות על נזירותו ומת ואמר הריני נזיר ע"מ שאגלח על מעות אבא אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות על נזירותו ומת הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי ר' אלעזר ור"מ ור' יהודה אמרו זהו שמגלח על נזי' אביו. בעי רבא יש לו ב' בנים. לר' יוסי שנדרו אחר מיתת אביהם ולרבנן אף בחיי אביהם הלכה גמירה לה כל דקדים מגלח מי שקדם לידור נזי' בתחילה או דילמא ירושה וגמירי ופליגי:

בעי רבא גר' ולעיל גרס רבה דאי חד אמורא הוא לא הול"ל פעם שנית:

בכור ופשוט מהו. נ"ל דאת"ל קאמר דאפי' אם ירושה גמירי ופליגי ה"מ (בכור) [פשוט] ופשוט אבל בכור ופשוט לא קרי' ביה בכל אשר ימצא לו או דילמא כל דין ירושה אית ליה:

ואת"ל לפום מאי דשקיל מגלח בחולין הוא דאית ליה פי שנים כגון שאמר אביו אלו מעות לנזירותי ולא אמר לקרבנות נזירותי אבל בהקדש לא אם אמר לקרבנות נזירותי:

וה"ה דמצי למבעי גם בפשוט אי גמירי הלכה במעות דהקדש. ופי' זר הוא. ויר' לפרי' דסיומא דמילתא היא ואת"ל ירושה היא ולפום מאי דשקיל מגלח בב' פשוטי' כל חד מגלח לפום מאי דשיל ולא אמרי' כל דקדים מגלח:

אתרי הכי בכור ופשוט לא מגלח לפום מאי דשקיל בשאר נכסים דבחולין הוא דשקיל פי שנים דקרינן ביה בכל אשר ימצא לו או דילמא לא שנא:

אביו נזיר עולם וכו' כי גמירי הלכתא בסתם נזיר פי' כששניהם בסתם נזיר פי' כששניהם בסתם נזי' וה"ה דמצי למבעי אם שניהם נזיר עולם אלא שקצר התלמוד ואת"ל קאמר:

אביו נזיר טמא נטמא והפריש מעות לצפורים ואשם ומת מהו שיוסיף הבן על אותן מעות להביא קרבנ' נזי' טהרה או להפך מאי. סליק פרקא ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש. כדמפרש ואזיל כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש. ב"ש אומרים הקדש פי' אף אם יצא לבן ראושן הוא קדוש. דינר זהב וכו' חבית של יין וכו' ובגמ' מפרש הני ג' בבי למה לי מסוף הקדש תמורה קרי סוף הקדש לפי שקדושתה בא מכח אחרת מה תמורה אפי' בטעות כדאמרי' בתמורה פ' יש בקרבנות יהיה לרבות שוגג כמזיד ומפרש ר' יוחנן התם כסבור לומר שור שחור ואמר לבן כסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים וה"ה נמי כסבור לומר שור שחור יהיה (הקדש) [תמורה] ואמר לבן קדוש וכן במתניתין נמי אי אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון [יהיה הקדש] ויצא לבן קדוש:

איבעיא להו פליגי רבנן עליה דר' יוסי ואם תמצא לומר פליגי ארישא. דאפילו הוא ואביו נזירים יגלח על מעות אביו. או אסיפא. דאפילו נזיר אחר מיתת אביו אינו מגלח דלית להו הלכה. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן פירש הרב עזריאל לגרסת רש"י ז"ל וז"ל: פירוש ארישא דקאמר ר' יוסי דהיכא דנדר לאחר מיתת אביו אינו מגלח על נזירות אביו ואיירי רבנן במגלח. או אסיפה כלומר ברישא מודה דאינו מגלח אלא אסיפא דוקא פליגי דאמר ר' יוסי אם נדר בחיי אביו דמגלח ורבנן פליגי וסברי אפילו הכי דאין מגלח.

הכי גרסינן תא שמע כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו בזמן שנדר בחיי האב. אבל אם נדר לאחר מיתת אביו אינו מגלח על נזירות אביו דברי ר' יוסי. ר' אלעזר ור' מאיר ור' יהודה אומרים בין כך ובין כך אינו מגלח על נזירות אביו. והברייתא כתוספתא. והשתא מוכח דאסיפא פליגי רבנן. כך היא הגירסא ופירושין נפישין. וברוב ספרים גרסין גירסא אחרת ואינו עיקר דהכי מוכח בתוספתא כדפרישית. עד כאן לשונו.

הלכתא גמירי לה. ואינה בדין חלוקה בשוה וכל דקדים מגלח. יש מפרשים מי שקדם לידור נזירות ראשון. ויש מפרשים כל הקודם זכה בהן. שיטה:

בעי רבא גריס ר"ת. דאי חד אמורא לא היה לו לתלמוד להפסיק באמצע הבעיות ולומר בעי רבא. תוספי הרא"ש ז"ל:

בכור ופשוט מהו. נראה לי דאם תמצא לומר קאמר דאפילו אם ירושה גמירי ופלגי הני מילי בשני פשוטים אבל בכור ופשוט לא קרינן ביה בכל אשר ימצא לו. או דילמא כל דין ירושה אית ליה. ואם תמצא לומר לפום מאי דשקיל מגלח בחולין הוא דאית ליה פי שנים. כגון שאמר אביו אלו מעות לנזירותי ולא אמר לקרבנות נזירותי. אבל בהקדש לא. אם אמר לקרבנות נזירותי. והוא הדין דמצי למבעי גם בפשוט אי גמירי הלכה במעות דהקדש. ופירוש זר הוא. ונראה לפרש דסיומא דמלתא היא. אם תמצא לומר ירושה היא ולפום מאי דשקיל מגלח בשני פשוטין כל חד מגלח לפום מאי דשקיל ולא אמרינן כל דקדים מגלח. אפילו הכי בכור ופשוט לא מגלח לפום מאי דשקיל בשאר נכסים דבחולין הוא דשקיל פי שנים דקרינן ביה בכל אשר ימצא לו. או דילמא לא שנא. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכתוב עליו בגליון פירוש לפירושו. ולמאי דפרשינא דרבא נמי באם תמצא לומר מבעיא ליה צריך לפרש דהא בעיא הויא בקמייתא אלא דבלישנא אחרינא בעי לה. עד כאן:

אביו נזיר עולם כו'. כי גמירי הלכתא בסתם נזירות. פירוש כששניהם בסתם נזירות. והוא הדין דמצי למיבעי אם שניהם נזיר עולם אלא שקיצר התלמוד ואם תמצא לומר קאמר. הרא"ש ז"ל בפירושיו: סליק פרק מי שאמר בתרא פרק בית שמאי

גמרא דברי ר' יוסי ר' אלעזר כו'. כצ"ל בל"י:

שם בעי רבה יש לו ב' בנים כו' כל דקדים גלח גלח א"ד ירושה כו'. והרע"ב פסק דאם קדם א' מהן כו' זכה. ובתור"ע הקשה עליו הא זה בעי' דלא איפשטא כו' ע"ש. ולי נראה דהרע"ב אזיל בשיטת הרי"ף והרמב"ם דבבעי' דלא איפשטא אם תפס לא מפקינן מיניה (עי' רא"ש בפ"ב דב"ק סי' ב' וברמב"ם ספ"א מהל' נ"מ ובמ"מ שם) ומטעם דקדם ותפס קאמר הרע"ב דזכה:

קמ''ל הלכה. בן ולא בת: ואם תימצי לומר פליגי ארישא. הוא דפליגי רבנן דאמרי שאף מגלח על נזירות אביו ולא שני להו לרבנן בין רישא לסיפא שבכולן האיש מגלח על נזירות אביו: או אסיפא פליגי. דלרבנן סבירא להו איפכא דלמא מאי דשמיע להו מר' יוסי דאמר ברישא דאין זה מגלח על נזירות אביו סבירא להו לרבנן הוי מגלח ומאי דקא''ר יוסי בסיפא דהוי מגלח סבירא להו לרבנן דאינו מגלח: ה''ג ת''ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירות ומת זהו שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירותו . ומת ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי רבי אליעזר ור' מאיר ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על נזירות אביו. כלומר מדקאמרי רבי אליעזר ורבי יהודה בהאיך ברייתא זהו שמגלח אלמא דארישא ואסיפא פליגי והכי משמע זהו שאמרו (ע''מ) שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה נזיר בחיי האב שכבר נתחייב בקרבן אחד בפני עצמו אין מגלח על נזירות אביו ושמע מינה דארישא וסיפא פליגי ש''מ: כל דקדים. נזירותיה מגלח על נזירות אביו או דילמא ירושה גמירי לה וכל מאן דהוי בר ירושה גמירי לה דזכי בהו: ופלגא הוי כו'. וחולקין אותו בשוה זה יביא חציו וזה חציו ומייתו מבתיהן כדי להשלים קרבנותיהן עם מעות אביהן: בעי רבא. היו לו בנים נזירין בכור ופשוט לגלח על נזירות אביו היכי שקלי ביה: הילכתא גמירי לה. שמגלחין על נזירות אביהן ולא מחמת ירושה והילכך לא בעי לגלוחי לפום מאי דשקיל אלא בפלגא או דילמא ירושה היא שמגלחין בנזירות אביהן וכי היכי דשקיל האי בכור פי שנים בכל הנכסים הכי בהאי נמי מגלח פי שנים: ובחולין הוא דאית ליה. לבכור פי שנים: אבל בהקדש. לאחר שנקרב הקרבן ומבקשין לאוכלו לא שקיל פי שנים אלא חולקין ביניהם בשוה: או דילמא. כי היכי דקני ליה פי שנים לגלח בהן הכי נמי לענין חלוקה לאחר שהקריבו קרבנותיהן אע''ג דמוקדשין הן שקיל בהו פי שנים: כי גמירי הילכתא בסתם נזירות. היכא דתרוייהו קיימי בסתם נזירות אבל היכא דחד מנהון נזיר עולם לא או דילמא לא שנא: ואת''ל הכא. כיון דנזירות דאבא ונזירות דברא נזירות דטהרה הוא מגלח הבן על נזירות האב: בעי רב אשי היכא דאביו נזיר טמא והוא נזיר טהור. מהו להוסיף על מעות צפורין שהפריש אביו להביא בהן קרבנות וכן אם אביו טהור והוא טמא מהו להביא צפורים באותן מעות שהפריש אביו לנזירות טהרתו תיקו:

הדרן עלך מי שאמר

בית שמאי אומרים הקדש טעות: כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון. בשחרית יהא הקדש ויצא לבן הרי זה הקדש וכן כשיעלה דינר של כסף או חבית של שמן כולן הקדש הואיל ויצאו בראשונה ואף על גב שלא נתקיימו דבריו שהוא סבור שיצא שחור ויעלה דינר של זהב וחבית של יין תחילה:

אם תימצי לומר פליגי. רבנן עליה דר' יוסי מדקתני במתני' ר' יוסי אומר משמע דפליגי רבנן עליה ואם תימצי לומר פליגי רבנן ארישא דקאמר ר' יוסי אם נדר בחיי אביו אינו מגלח ואמרי רבנן דמגלח בכל ענין [או] אסיפא דקאמר דנדר לאחר מיתה מגלח על [נזירות] אביו ואמרי רבנן אינו מגלח: תא שמע. דארישא פליגי דתניא כיצד אמרו האיש מגלח על מעות אביו מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר ע''מ שאגלח על מעות אביו אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת הרי אלו יפלו לנדבה דברי רבי יוסי ר''א ור' מאיר ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על נזירות אביו וברוב ספרים היא משובשת: בעי רבה יש לו שני בנים נזירים. לרבי יוסי שנדרו אחר מיתת אביהן ולרבנן גם בחיי אביהן: הילכתא גמירי לה. [ולא] כדין חלוקה בשוה וכל דקדם גלח. וכל הקודם מהם זכה בהם: ופלגא הוי. פלגא זה נוטל החצי וזה נוטל החצי כמו בשאר ירושה: בעי [רבא] גריס ר''ת והראשון [רבה בכור] ופשוט נזירים מהו הלכתא גמירי לה ולא מן הדין והכא לא בעי גלוחי לפום מאי דשקיל דאע''פ דשני פשוטי פלגי מכל מקום אינו כשאר ירושה ה''נ לענין שיטול הבכור פי שנים [וה''נ] לא מצי להביא תגלחתו לפום מאי דשקיל כשאר נכסים או דילמא ירושה גמירי כי היכי [דנוטל] פי שנים ממעות שהפריש אביו לקרבנות נזירותו [כן מגלח] ואת''ל בחולין הוא דאית ליה פי שנים פי' ר''ת בחולין דאמר לשון חולין ולא לשון הקדש דאמר מעות אלו לנזירות [אבל] בהקדש לא אילו אמר הרי אלו לקרבנות נזירותו: או דילמא כיון [דקני] ליה לגלוחי לא שנא. ואפילו אמר לקרבנות נזירותו דמוכח לשון הקדש: אביו נזיר עולם והוא. נזיר סתם. או איפכא כי גמירי הלכתא בסתם נזיר ומצי למיבעי דאביו והוא נזיר עולם או שמא הא פשיטא דמגלח כיון ששמו האב והבן בחד גוונא לנזירות: ואת''ל הכא אידי ואידי בנזירות טהרה ומגלח שפיר על מעות אביו: בעי רב אשי אביו נזיר טמא והוא נזיר טהור. אביו נזיר טמא נטמא והפריש מעות לציפורים ואשם מהו שיוסיף בנו על אותם מעות להביא חטאת עולה ושלמים לנזירות טהרה אי נמי אביו נזיר טמא וחזר והתחיל ומנה נזירות טהרה הואיל ונטמא לא הוי דומיא דנזירות דבן דלא נטמא לא מגלח אביו נזיר טהור והפריש מעות והוא נזיר טמא מהו שיביא הבן צפורים [מן] המעות שהפריש אביו לנזירות טהרה:

הדרן עלך מי שאמר

בית שמאי אומרים הקדש טעות הוי הקדש. כדמפרש ואזיל ומשום דבתר הכי איירי בנזירות בטעות נקט הני פלוגתייהו במכילתין וכן משום פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דבסמוך גבי מי שנדר ונשאל לחכמים כו' אמרו להם בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות ותצא ותרעה בעדר כלומר אם כן [היאך] אומרים בהקדש טעות דפליגי עלן:

נזיר ל ע"ב - טקסט הדף

דף ל - ב

הדרן עלך פרק מי שאמר

הערות

פרק חמישי - בית שמאי

מתניתין:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד