נזיר לא ע"א

וב''ה אומרים אין הקדש כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן בית שמאי אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש ועלה של כסף בית שמאי אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הרי היא הקדש ועלתה של שמן בש''א הקדש ובה''א אינו הקדש:
גמ' בית שמאי אומרים הקדש כו': מאי טעמייהו דבית שמאי דילפינן תחלת הקדש מסוף הקדש מה תמורה אפי' בטעות אף הקדש אפי' בטעות ובה''א הני מילי תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינן ולב''ש מה אילו אמר ה''ז תחת זה לחצי היום מי הויא תמורה מההיא שעתא אלא עד דמטי חצי היום הוא דהויא תמורה ה''נ לכי מיגליא מילתא אמר רב פפא לכך נאמר ראשון לכשיצא ראשון והא שור שחור קאמר מי לא עסקינן דלית ליה אלא האי לא צריכא דאית ליה תרין תלתא ובה''א א''כ שיצא בראשון מיבעי ליה א''ל רבא מברניש לרב אשי האי הקדש בטעות הוא הקדש בכוונה הוא משום דאטעייה לדיבוריה קמא וסברי ב''ש הקדש בטעות לא הוי הקדש והתנן מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים והתירו והיתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר אמרו ב''ה לב''ש אי אתם מודים שהקדש בטעות הוא ותצא ותרעה בעדר מכלל דסברי ב''ש הקדש בטעות הוי הקדש אלא ב''ה הוא דקא טעו סברי טעמייהו דב''ש משום דהקדש בטעות הוי הקדש ואמרי להון ב''ש לאו משום הקדש בטעות הוא אלא משום דאטעייה לדיבוריה קמא וסברי ב''ש הקדש בטעות לא הוי הקדש תא שמע היו מהלכין בדרך

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - א

ובית הלל אומרים: הקדש בטעות - אינו הקדש!

וטעם מחלוקתם יבואר בגמרא.

כיצד הוא הקדש טעות?

ומבארת המשנה שלש אפשרויות של טעות בהקדש -

א. אם אמר אדם: שור שחור שיצא מביתי ראשון - הרי הוא הקדש.

ויצא מביתו שור לבן ראשון -

בית שמאי אומרים: הקדש! ובגמרא יבואר שאפשר לבאר את דבריהם בשני אופנים:

האחד, שהיה רצונו להקדיש את השור הראשון, שייצא מביתו לפני שאר השוורים. אך הוא טעה בהערכתו, בכך שחשב כי השור הראשון שייצא מביתו יהיה שור שחור, ואילו למעשה, יצא שור לבן ראשון.

וכיון שהיה ברצונו להקדיש את השור הראשון, לכן חל הקדשו על השור הלבן שיצא ראשון, על אף שהיתה טעות בהערכתו, שהרי הוא חשב שהשור הראשון יהיה שחור.

והאופן השני, שחל הקדשו על השור השחור, שיצא שני, אחרי השור הלבן.

כי ברצונו היה להקדיש את השור השחור הראשון, אלא שטעה בכך שחשב כי הוא ייצא ראשון לכל השוורים, ולמעשה הוא יצא שני, אחר השור הלבן.

והיינו, שחל הקדשו על השחור, על אף טעותו בהערכתו, שחשב שהוא ייצא ראשון.

ובית הלל אומרים אינו הקדש, לא השחור ולא הלבן.

ב. אם אמר אדם: דינר זהב שיעלה בידי ראשון, הרי הוא הקדש.

ועלה בידו דינר של כסף ראשון -

בית שמאי אומרים הרי זה הקדש [ויתבאר בגמרא אם קדוש הדינר של הכסף שעלה ראשון, או הדינר של הזהב שעלה בידו אחריו, כפי המבואר בשור לבן ושחור].

ובית הלל אומרים אינו הקדש כלל.

ג. אם אמר אדם: חבית של יין שתעלה בידי ראשונה מבין החביות, הרי היא הקדש!

ועלתה בידו חבית של שמן ראשונה -

בית שמאי אומרים: הרי היא הקדש [חבית השמן או היין, כמבואר בשתי הדוגמאות הקודמות].

ובית הלל אומרים אינו חל דין הקדש בכלל.

ובגמרא יתבאר איזה צורך יש בהבאת כל שלשת האפשרויות הללו.

גמרא:

שנינו במשנה: בית שמאי אומרים, הקדש טעות הקדש.

ודנה הגמרא במה נחלקו בית שמאי ובית הלל -

ועתה מניחה הגמרא לפי האופן הראשון, שכוונת המקדיש בכל שלשת המקרים במשנה, היתה להקדיש את הראשון, ולא את השחור בדוקא. אלא, שטעה המקדיש בהערכתו מה יהיה הראשון. ובכך נחלקו בית שמאי ובית הלל, האם הטעות בהערכתו מה יהיה הראשון אינה מונעת את חלות ההקדש על הראשון [ויתקדש השור הלבן, או דינר הכסף, או חבית השמן], או שבטל כל הקדשו, שהרי אמר במפורש שהוא מקדיש שור שחור ראשון, ולא יכול ההקדש לחול על דבר אחר.

והוינן בה: מאי טעמייהו דבית שמאי?

כיצד יכול הקדשו לחול, בשעה שלא התמלאו כל פרטי הקדשו? שהרי הוא טעה, והעריך שהשור הראשון יהיה שחור, והקדיש שור שחור, וכיצד יכול ההקדש לחול על שור לבן?

ומבארת הגמרא: טעמם של בית שמאי הוא -

דילפינן תחלת הקדש, את דין התחלת ההקדש, כאשר בא אדם להקדיש קרבן, מסוף הקדש, מקדושת קרבן שכבר קיימת.

וכוונת הגמרא לקדושת קרבן תמורה, שחלה מחמת קדושה שכבר קיימת, ולכן היא נקראת "סוף הקדש".

ומצינו בתמורה, שמתקדש קרבן התמורה אפילו כשטעה הממיר, ומכאן למדו בית שמאי שהקדש טעות הוי הקדש.

דהיינו, אדם שבא להמיר [להחליף] את הקדושה של בהמת קרבן על בהמת חולין, ואומר על בהמת החולין: בהמת חולין זו, תהיה קדושה תמורת בהמת קרבן זו! - לא יורדת הקדושה מבהמת הקרבן, אך נתפסת קדושת קרבן בבהמת החולין, והוא נקרא "קרבן תמורה".

וקדושת קרבן תמורה נחשבת לקדושת "סוף קרבן", לפי שאין כאן החלת קדושה חדשה, אלא המשכה של קדושת הקרבן, שכבר קיימת, לבהמת החולין.

ומכאן למדו בית שמאי -

מה תמורה, מצינו שקדושתה חלה אפילו אם היא נעשתה בטעות, כגון אם היה בדעתו להמיר את בהמת הקרבן בשור שחור, וטעה והמירה בשור לבן, חלה קדושת קרבן על השור הלבן -

אף כל הקדש חל אפילו אם הוא נעשה בטעות.

ואילו בית הלל אומרים: אין ללמוד טעות הנעשית בתחילת הקדש, מטעות הנעשית בהקדשת קרבן תמורה, שהיא תוצאה של המרה, והיא מעין המשכת קדושה מבהמת קרבן לבהמת חולין.

כי הני מילי שמועיל הקדש בטעות, בתמורה, שקדושת הקרבן כבר קיימת, ומכוחה נהיית בהמת התמורה קדושה. ולכן אפילו היתה טעות בהמרה, שהיה בדעתו להמיר בשור שחור וטעה והמיר בשור לבן, בכל זאת נמשכת וחלה הקדושה על השור הלבן, על אף הטעות.

אבל אחותי הקדש, להוריד [דהיינו להחיל בתחילה] קדושה בטעות - לא מחתינן!

אין לנו אפשרות להחיל קדושה בתחילה, כאשר יש טעות בהקדשו.

ועתה מקשה הגמרא לבית שמאי, כיצד הם בכלל מדמים את הטעות שבהקדש כאן, לטעות שבתמורה.

והרי בתמורה מדובר שהטעות היתה אך ורק בהערכתו בלבו, שחשב להמיר על שור שחור, וטעה והמיר על שור לבן. אך לא חלה הקדושה בניגוד לדיבורו, אלא היא חלה בדיוק כפי שדיבר, על השור הלבן.

ואילו כאן אמרו בית שמאי, שיחול ההקדש על השור הלבן, בניגוד לדיבורו המפורש שהקדיש שור שחור! ומביאה הגמרא ראיה שבתמורה עצמה מצינו חילוק בין טעות שאירעה בהערכתו, ובין טעות שאירעה בדיבורו, ובתמורה עצמה אנו אומרים שלא יתכן שתחול קדושה בניגוד לדיבורו -

ולבית שמאי, הרי מה, כמו שאילו אמר הממיר על בהמת החולין: הרי זה קרבן תחת קרבן זה, אך לא תחול התמורה מיד, אלא רק תחול לאחר מכן, לשעת חצי היום -

מי הויא האם תהיה חלות קרבן התמורה מיד, מהאי שעתא, מאותה שעה שהמיר!? - ודאי שלא!

אלא, בהכרח, עד דמטי, שתבוא שעת חצי היום, רק אז הוא דהויא תמורה!

והיינו, הרי ודאי שלא תחול קדושת התמורה על בהמת החולין מיד, בניגוד לדיבורו, אלא היא תחול רק בשעה שהוא קבע לה, בחצי היום.

ואם כן, הכא נמי, במקדיש שור ראשון שחור שייצא תחילה מביתו, לא יתכן שיחול הקדשו אחרת ממה שהוא עצמו קבע.

אלא, לכי מיגליא מילתא, רק במקרה שיתברר שאכן מתקיים דיבורו, שיצא השור השחור תחילה, רק אז יחול הקדשו, כמו שאמר בדיבורו.

אך אם יצא שור לבן תחילה, לא יתכן שתחול עליו קדושה, בניגוד לדיבורו שאמר שור שחור.

ולכן, מביאה הגמרא הסבר אחר לגמרי לדברי בית שמאי, שאינו דומה כלל לתמורה, ומעמיד את דבריהם באופן שונה לחלוטין -

אכן, לא חלה הקדושה על השור הלבן שיצא תחילה, אלא על השור השחור, שיצא שני, אלא ששור זה נחשב "ראשון" לשאר השוורים השחורים שיצאו אחריו -

אמר רב פפא: טעמם של בית שמאי הוא, היות שבאומרו "שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש" - הוא התכוון להקדיש את השור השחור הראשון שייצא מביתו, ולא את השור הלבן, על אף שייצא ראשון מביתו.

ולכך נאמר בדיבורו "ראשון" - לכשיצא השור השחור הראשון, לפני שייצאו שאר השוורים השחורים, יהיה השור הראשון, שיצא ראשונה לשחורים - הקדש.

ואם יצא ראשונה מביתו שור לבן, אין זה קשור כלל לנדרו, שהרי לפי הסברו של רב פפא בדברי בית שמאי, הוא לא הקדיש את השור הראשון שייצא מביתו, אלא את השור השחור הראשון שייצא מביתו.

ולפי זה, אין כלל טעות בהקדשו, אלא שלפי בית שמאי, כך מסבירים אנו את דבריו.

ולפני שממשיכה הגמרא להביא במה נחלקו עליהם בית הלל, תמהה הגמרא: הכיצד אפשר לבאר את דבריו שכוונתו להקדיש את השור השחור הראשון שייצא ראשונה קודם לשאר השוורים השחורים?

והא, הרי "שור שחור" קאמר.

ומי לא עסקינן, האם לא עוסקת המשנה גם במקרה דלית ליה אלא האי, שאין למקדיש אלא שור שחור זה, ואז אי אפשר להסביר את המשך דבריו "שיצא מביתי ראשון", שכוונתו לשור השחור הראשון שייצא ראשונה לשאר השוורים השחורים, שהרי אין לו אלא שור שחור אחד בלבד!

ומתרצת הגמרא: לא צריכא, לדעת רב פפא נאלץ לדחוק ולומר, שמשנתנו מדברת רק במקרה דאית ליה תרין תלתא, שיש לו שנים או שלשה שוורים שחורים, והוא התכוון להקדיש את הראשון מביניהם.

ועתה ממשיכה הגמרא לבאר לפי רב פפא, במה נחלקו בית הלל על הסברם של בית שמאי בכוונת המקדיש. שהרי לפי דבריו של רב פפא, אין מחלוקתם כלל בדין הקדש טעות, אלא גם בית שמאי סוברים שלא יחול הקדש בניגוד לדיבורו, והם רק מסבירים שכך היה דיבורו -

ובית הלל, חולקים ואומרים: אם כן, אם כך היתה כוונת דיבורו, להקדיש את השור השחור הראשון שייצא לפני שאר השוורים השחורים, לא היה לו למקדיש לומר "שיצא מביתי ראשון", שמשמעותו הפשוטה היא שמקדיש את השור הראשון שייצא מביתו.

אלא, "שור שחור שיצא בראשון מביתי"

- מיבעי ליה!

כך היה צריך המקדיש לומר.

כי רק בלשון כזאת, אפשר להעמיד את דבריו כמו שאמרו בית שמאי, שמקדיש את השור השחור הראשון שייצא "בראשון", בראשונה, לפני שאר השוורים השחורים.

אבל כיון שאמר "שור שחור שיצא מביתי ראשון", אי אפשר להעמיד את דברי המקדיש כדברי בית שמאי.

ולכן, סבורים בית הלל, שבלשון שכזאת לא חל הקדשו כלל, שהרי הוא הקדיש שור שחור שיצא הראשון מביתו, ולא יצא מביתו שור שחור ראשון, אלא יצא ראשון שור לבן, שאותו הוא לא הקדיש.

אמר ליה, תמה רבא מברניש לרב אשי על הסברו הזה של רב פפא במשנתנו:

וכי האי הקדש, "הקדש בטעות" הוא קרוי? -

הרי הקדש שכזה - הקדש בכוונה הוא!

שהרי לא היתה כל טעות בהקדשו, אלא שכך מעמידים בית שמאי את דבריו, שהתכוון להקדיש את השור השחור הראשון מבין שאר השוורים השחורים, ואכן שור זה התקדש!

ענה לו רב אשי: הכי נמי, אכן אין זה הקדש טעות.

אלא, זה שאמרו בית שמאי שהוא "הקדש טעות", הוא ביטוי בלשון מושאלת.

והם השתמשו בביטוי מושאל זה, משום דאטעייה לדיבוריה קמא. לפי שהמשך דיבורו, משובש, ונותן מקום לטעות בהבנת תחילת דיבורו. ולכן נקטו בית שמאי בלשונם "הקדש טעות", אם כי אליבא דאמת הוא הקדש בכוונה.

כי תחילת דיבורו היתה "שור שחור שיצא". ואם היה אומר בלשון מתוקנת, הוא היה ממשיך ואומר "ראשון מביתי".

אלא, שהוא הפך את סדר המילים, ואמר "מביתי ראשון".

ולפי בית שמאי, יכולים אנו להעמיד את משמעות דבריו, שהוא התכוון להקדיש את השור הראשון מבין השוורים השחורים בלבד. וכיון שיש צד של הטעיה בהמשך דבריו, קראו לו בית שמאי "הקדש טעות", שהוא, כאמור, לשון מושאלת.

ונמצינו למדים, כי לפי רב פפא, מודים בית שמאי לבית הלל שהקדש טעות אינו הקדש.

ותמהה הגמרא על כך:

וכי קסברי בית שמאי שהקדש בטעות לא הוי הקדש!?

והתנן לקמן [לא ב]: מי שנדר בנזיר, להיות נזיר, ואחר כך נשאל לחכמים על נזירותו [אין הכוונה כאן לשאלה על הנדר ולהתרת חכם, אלא שקיבל עליו את נזירותו בלשון שאינה ראויה לקבלת נזירות], והתירו לו חכמים את נזירותו, שאמרו לו שאכן אין זו לשון נזירות, והתברר עתה שמעולם לא היה נזיר.

והיתה לו בהמה מופרשת לקרבן נזיר - תצא הבהמה, שהתברר עתה שהיא אינה קדושה בקדושת קרבן, ותרעה יחד עם שאר בהמות החולין, בעדר.

אמרו בית הלל לבית שמאי: אי, וכי אין אתם מודים שהקדשה של בהמה זאת, הקדש בטעות הוא, ובכל זאת אתם אומרים כאן כמונו, שתצא הבהמה שהוקדשה בטעות, ותרעה בעדר עם בהמות החולין, כיון שלדעתנו הקדש טעות אינו הקדש.

ואם כן, מדוע אין אתם מודים לדברינו גם במקדיש שור שחור שיצא מביתי ראשון, ויצא לבן, שאנו אומרים הקדש בטעות לא הוי הקדש, ואילו אתם חולקים עלינו בדין זה, וסבורים שהקדש בטעות הוי הקדש.

ומכלל זה אתה למד, דסברי בית שמאי במשנתנו, שהקדש בטעות הוי הקדש!

ומתרצת הגמרא:

אלא כך יש לתרץ את דברי רב פפא:

בית הלל הוא דקא טעו בהבנת דברי בית שמאי -

שבית הלל סברי, שטעמייהו דבית שמאי במשנתנו הוא משום דהקדש בטעות הוי הקדש, ולכן טענו להם במשנה הבאה, מדוע הם מודים לדבריהם בנזיר שנשאל על נזירותו, שלא חל ההקדש בטעות על הבהמה.

ואמרי להון בית שמאי לבית הלל: טעם דברינו הוא לאו משום דהקדש בטעות הוא.

אלא השתמשנו בלשון "הקדש טעות" כביטוי מושאל, משום דאטעייה לדיבוריה קמא, שבהמשך דיבורו הוא שיבש את תחילת לשונו ["שור שחור"], כי במקום להמשיך ולומר "שיצא ראשון מביתי", הוא אמר "שיצא מביתי ראשון".

אך עדיין תמהה הגמרא על הסברו המחודש של רב פפא בדברי בית שמאי -

וכי ניתן לומר, שסברי בית שמאי כבית הלל, שהקדש בטעות לא הוי הקדש, והשתמשו כאן רק בלשון מושאלת -

תא שמע ראיה ממשנה לקמן [לב ב] שבית שמאי סוברים שהקדש בטעות כן הוי הקדש - דתנן: חבורת אנשים שהיו מהלכין בדרך.

ובית הלל אומרים: אין זה הקדש. כיצד הוא הקדש טעות? אמר "שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש" ויצא ראשון שור שצבעו לבן, בית שמאי אומרים: הקדש הוא, ובית הלל אומרים: אינו הקדש. או אמר "דינר זהב שיעלה בידי ראשון מכיסי הרי הוא הקדש" והושיט ידו לכיס ועלה בידו דינר של כסף, בית שמאי אומרים: הקדש, ובית הלל אומרים: אינו הקדש. וכן אם אמר "חבית של יין שתעלה בידי ראשונה שאמצא כשאכנס למרתף הרי היא הקדש" ועלתה בידו במקום זה חבית של שמן, בית שמאי אומרים: הקדש, ובית הלל אומרים: אינו הקדש.

א גמרא שנינו במשנה שבית שמאי אומרים: הקדש טעות — הקדש, ובית הלל אומרים: אינו הקדש. ומבררים את השיטות: מאי טעמייהו [מה טעמם] של בית שמאי — דילפינן [שאנו למדים] דין תחלת הקדש מסוף הקדש, ומהו סוף הקדש — תמורה, שממיר בהמת קודש בבהמה אחרת. מה תמורה יודעים אנו כי אפילו בטעות היא חלה, שאם נתכוון לומר שתהא זו תמורת שור שחור ואמר "הרי זו תמורת שור לבן" — הריהי תמורת השור הלבן, אף הקדש בתחילה אפילו בטעות הוא חל.

ובית הלל אומרים: הני מילי [דברים אלה] שהקדושה חלה אף בטעות אמורים דווקא בתמורה, שבאה מכוח דבר שהיה הקדש גמור. אבל אחותי [להוריד] להחיל מתחילה דין הקדש על דבר בטעות — לא מחתינן [אנו מורידים].

ושואלים: ולדעת בית שמאי, שלמדים מתמורה, מה אילו אמר בתחילת היום "הרי זה תמורה תחת זה לכשיגיע חצי היום" מי הויא [האם היא] נעשית תמורה מההיא שעתא [מאותה שעה] שהמיר, בניגוד לדברים שהוציא מפיו? אלא ודאי גם הם מודים כי אינה נעשית תמורה עד דמטי [שמגיע] חצי היום שאז הוא דהויא [שתהיה] תמורה. הכי נמי [כך גם כן] במשנתנו לכי מיגליא מילתא [כאשר מתגלה הדבר] כדבריו, שיצא שור שחור תחילה — רק אז חל ההקדש, ואם לא יצא שור שחור תחילה — אין ההקדש חל!

אמר רב פפא: טעמם של בית שמאי אינו משום שלמדו מדין תמורה, ופירוש דברי בית שמאי אינו שהשור הלבן מתקדש. אלא לכך נאמר, זו היתה כוונתו כשאמר "שור שחור שיצא מביתי ראשון" — לכשיצא הראשון מבין השוורים השחורים שיש לו, יהיה הוא הקדש, ואף שיצא לבן תחילה — אין זה נחשב כלל.

ומקשים: והא [והרי] "שור שחור" קאמר [אמר], מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] אף במקרה דלית ליה [שאין לו] אלא האי [שור שחור זה] בלבד? ואם כן היתה כוונתו כמבואר: שרק אם יצא שורו השחור תחילה יתקדש! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], לא נאמרו דברים אלה אלא במקרה דאית ליה תרין תלתא [שיש לו שניים שלושה] שוורים שחורים. ובית הלל אומרים: אם כן, שרצה לומר שהוא מקדיש את הראשון שיצא מבין השוורים השחורים, אם כן "שור שחור שיצא בראשון מביתי" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר. וכיון שלא אמר כן, ודאי נתכוון לראשון ממש.

אמר ליה [לו] רבא מברניש לרב אשי להקשות על שיטת רב פפא: אם כדבריו, האי [מקרה זה] האם בכלל הקדש בטעות הוא? הרי הקדש בכוונה הוא! שהרי לפי הסברו של רב פפא לא היתה טעות בעצם ההקדש, שהרי מה שנתכוון להקדיש — הראשון מבין השוורים השחורים — הוא זה שהקדיש. אלא אירעה תקלה שיצא לבן קודם, והוא אינו נחשב! ומשיבים: בכל זאת נקרא זה "הקדש טעות", משום דאטעייה לדיבוריה קמא [שהטעה את דיבורו הראשון], שאם נתכוון לשור שחור, כפי שפתח בדבריו — צריך היה לומר "שיצא בראשון". ויש בזה טעות בסגנון ההקדש. ומכל מקום עולה כי לדעת רב פפא בית שמאי אינם סבורים שהקדש טעות ממש הריהו הקדש.

ושואלים על שיטה זו של רב פפא: וסברי [וכי סבורים] בית שמאי שהקדש בטעות ממש, לא הוי [אינו] הקדש? והתנן [והרי שנינו במשנה בהמשך]: מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים והתירו לו את נזרו, והיתה לו כבר בהמה מופרשת לקרבן נזירותו — תצא ותרעה בעדר ככל בהמת חולין.

אמרו בית הלל לבית שמאי: אי (אין) אתם מודים שטעמו של דין זה משום שהקדש בטעות הוא, ואף אתם מודים שאין זה הקדש ווזה הטעם שתצא ותרעה בעדר?! ואם כן אף בכל הקדש טעות יהא הדין כן — שאינו הקדש! מכלל הדברים אתה למד דסברי [שסבורים] בית שמאי שהקדש בטעות הוי [הריהו] הקדש, לכן הקשו עליהם בית הלל!

ומשיבים: אלא בית הלל הוא דקא טעו [שטעו] בהבנת הדברים, סברי [סבורים היו] כי טעמייהו [טעמם] של בית שמאי משום שהקדש בטעות הוי [הריהו] הקדש, ולכן הקשו עליהם מדין נזיר. ואמרי להון [ואמרו להם] בית שמאי: טעמו של דבר לאו [לא] משום הקדש בטעות הוא, אלא משום דאטעייה לדיבוריה קמא [שהטעה את דיבורו הראשון], אבל כוונתו היתה להפריש את הראשון מבין השוורים השחורים.

ושואלים עוד: וסברי [והאם סבורים] בית שמאי כי הקדש בטעות ממש לא הוי [אינו] הקדש? תא שמע [בוא ושמע] שכן, ממה ששנינו: היו מספר אנשים מהלכין בדרך,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and Beit Hillel say it is not consecrated. How so; what is considered an act of erroneous consecration? If one said: A black bull that will emerge from my house first is consecrated, and a white bull emerged first, Beit Shammai say it is consecrated and Beit Hillel say it is not consecrated. Similarly, if one said: A gold dinar that will come up first in my hand is consecrated, and when he reached into his pocket a dinar of silver came up, Beit Shammai say it is consecrated and Beit Hillel say it is not consecrated. Likewise, if one said: A barrel of wine that will come up first in my hand when I enter the cellar is consecrated, and a barrel of oil came up in his hand instead, Beit Shammai say it is consecrated and Beit Hillel say it is not consecrated.

GEMARA: The mishna taught that Beit Shammai say that consecration performed in error renders property consecrated, and Beit Hillel say it is not consecrated. The Gemara analyzes their dispute: What is the reason of Beit Shammai? They maintain that we derive the halakha of the initial stage of consecration from the final stage of consecration. The final stage of consecration is referring to substitution, when one attempts to substitute a non-consecrated animal for a consecrated one. Just as an act of substitution takes effect even in error, i.e., if one meant to say that his black bull should be a substitute for his consecrated animal and he actually said: This white bull, the white bull is rendered consecrated, so too, the initial stage of consecration takes effect even when done in error.

And Beit Hillel say: This matter, i.e., the halakha that consecration takes effect even when done in error, applies only to substitution, where there is an animal that is already fully consecrated. However, we do not have the initial status of consecration descend upon an item in error.

The Gemara asks: And according to the opinion of Beit Shammai, who derive the halakha of the initial stage of consecration from substitution, just as if one said, at the start of the day: This animal is a substitute in exchange for this animal in the middle of the day, would it become a substitute from that time when he issued the statement, in opposition to his explicit statement? It would not. Rather, Beit Shammai certainly concede that the animal does not become consecrated as a substitute until the middle of the day arrives, at which point it becomes a substitution. So too, in the case of the mishna, the consecration should take effect when the situation is revealed to be in accordance with his statement, i.e., only if a black bull emerges first. Only then should the animal be rendered consecrated, but not if a white bull emerges first. Why do Beit Shammai hold that in the case of the mishna the consecration takes effect in opposition to his explicit statement?

Rav Pappa said: Beit Shammai concede that consecration does not take effect in opposition to one’s explicit statement. Rather, they maintain that it is for this reason that the man states: The black bull that will emerge from my house first, as he means the following: When the first black bull of all the black bulls I possess will emerge from my house, it will be consecrated. When Beit Shammai ruled that the bull is consecrated, they were referring to the first black bull that emerged, even if it was not the first bull that emerged, as a white bull preceded it.

The Gemara asks: But he said: Black bull, and are we not dealing even with a case where he only has this one black bull? If so, the Gemara’s initial interpretation of his statement is correct: The black bull is consecrated only if it is the first to emerge, but not if a white bull precedes it. The Gemara answers: No; it is necessary to state this halakha with regard to a case where he has two or three black bulls. And Beit Hillel say: If so, i.e., if he intended to consecrate the first of his black bulls to emerge from the house, he should have said: The first black bull that will emerge from my house. Since he did not say this, he must have meant that the black bull should be consecrated only if it is the first bull of any kind to emerge.

Rava from Barnish said to Rav Ashi, with regard to the explanation of Rav Pappa: Is this case he mentioned one of erroneous consecration? It is intentional consecration. According to the interpretation of Rav Pappa, there is no error. He intended to consecrate the first black bull that emerged, and that is what was consecrated. The Gemara answers: Nevertheless, it is called an erroneous consecration because he erred in his first statement. His statement of consecration gave the mistaken impression that he desired to consecrate the first bull that emerges, even if it is white. In any case, Rav Pappa indicates that even Beit Shammai hold that an erroneous act of consecration does not take effect.

The Gemara questions this assumption: And do Beit Shammai hold that an indisputably erroneous act of consecration is not considered an act of consecration? But didn’t we learn in the mishna (31b): With regard to one who took a vow of naziriteship and later made a request to the halakhic authorities to dissolve his vow, and they dissolved his vow, and he had already separated an animal for one of his nazirite offerings beforehand, it shall go out and graze among the flock, like any other non-sacred animal.

The mishna continues: Beit Hillel said to Beit Shammai: Don’t you concede that the reason for this ruling is because it is an erroneous act of consecration, and that a consecration of this kind does not take effect, and that is the reason it shall go out and graze among the flock? The same halakha should apply to all erroneous acts of consecration. One can learn from here by inference that Beit Shammai hold that an entirely erroneous act of consecration is considered consecration, as is evident from Beit Hillel’s question.

The Gemara answers: This is not the case; rather, it is Beit Hillel who erred in their understanding. They thought that Beit Shammai’s reasoning was because an erroneous act of consecration is considered consecration, and therefore they raised a difficulty with regard to the case of a nazirite. And Beit Shammai said to them: Our reasoning in the case of the black bull is not because it is an erroneous act of consecration. Rather, it is merely called an erroneous consecration because he erred in his first statement, as he actually meant to consecrate the first of his black bulls to emerge from his house.

The Gemara continues to ask: And do Beit Shammai hold that an indisputably erroneous act of consecration is not considered consecration? Come and hear proof from the mishna (32b) that they maintain that an erroneously consecrated item is considered consecrated: If there were several people walking along the way,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולב"ש מה אילו אמר ה"ז תמורת זו לחצי היום מי הוה תמורה מההיא שעתא. אם אמר ה"ז תמורה כשיגיע חצי היום מלתא דפשיטא דאינה תמורה עד שיגיע הזמן שקבע ואז על פי דבורו למפרע חלה עליה קדושה מחצות ואילך ה"נ (מי) [לכי] איגלאי מילתא למפרע שיתקיימו דבריו שאמר שור שחור שיצא מביתי ראשון תחול קדושה עליו וכ"ז שלא נתקיימו דבריו אין כאן קדושה כלל. ולא דמי לתמורת טעות דהתם אני מקיים דבריו מה שהוציא בפיו ואע"ג דאין פיו ולבו שוין גזרת הכתוב הוא דהויא תמורה אבל לשנות מה שהוציא בפיו כי האי לא אשכחן דקדוש בתמורה. אמר ר"פ לכך נאמר ראשון לכשיצא ראשון כלומר ודאי מתמורה לא מצי ב"ש למילף לשנות מה שהוציא בפיו אלא טעמא דב"ש משום דמתרצי לדבוריה הכי שור שחור שיצא מביתי ראשון לשחורים קדוש והול"ל אלא אמר ר"פ אלא משום דלא הוזכר אמורא בתירוץ ראשון (הוא) לא קאמר אלא:

לא צריכא דאית ליה תרין ותלת:

ה"ג וב"ה א"כ שיצא ראשון מבעי ליה אבל מדקאמר מביתי משמע אם שור שחור יצא מן הבית תחילה. הא שור שחור קאמר ומי לא עסקי' דלית ליה אלא האי וכיון שאין בביתו אלא שור שחור א' לא מצית לפ' למילתיה ראשון לשחורים:

האי הקדש בכוונה הוא ואמאי קרו ליה הקדש בטעות משום דאטעייה לדיבוריה שדיבורו אינו משמע כל כך להדיא כמו שב"ש מפרשים אותו ולהכי קרו ליה הקדש בטעות כלו' הקדש שדומה קצת לטעות אנו מפרשים דבריו דלא הוי טעות וקדוש. מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם והתירו. לב"ש דאית להו דאין שאלה בנזיר לעולם גבי הריני נזיר מן הגרוגרת וכן בפרקין דהיו מהלכין בדרך וא' בא כנגדן סברי ב"ש דאפי' בטעות הוי נזיר א"כ לא שייך ביה התרה לדידהו מיירי שנדר ואינו יודע אם הוא לשון נזיר והתירו החכם וא"ל שאין בלשון הזה לשון נזירות:

היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר דהפרשה בטעות הוא ומדקאמר להו ב"ה לב"ש אי אתם מודים בזה שהוא קדש בטעות מכלל דטעמיה דב"ש דהקדש בטעות הוי הקדש וילפי' מתמורה ואמרי' ליה ב"ש לאו הקדש בטעות הוא אלא דאטעייה לדיבוריה ומה שהשיבו ב"ש במתני' אי אתם מודים שאם קרא לט' עשירי וכו'. השיבו להם לפי טעמם וכה"ג אשכחן ריש מסכת נדה. ולמאי דקאמר טעות וקא מקשי'

מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו מונה משעה שנדר מני מתני׳ לא ר׳ יוסי ולא רבנן דתניא מי שנדר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו אא״כ נוהג איסור כימים שנהג בהן היתר אמר ר׳ יוסי בד״א בזמן שנדרו זמן מועט אבל בזמן שנדרו זמן מרובה בין אם נדר נזירות מועטת לא עלו לו הימם שעבר על נזירותו אלא צריך למנות איסור כימים שנהג בהן היתר בין אם היו מרובין בין אם היו מועטין שאם נדר ק׳ ימים בנזירות ונהג ק׳ ימים היתר ימנה ק׳ ימים אחרים באיסור ור׳ יוסי ס״ל דוקא בנזירות מועטת ולא עלו לו כלל הימים שנהג בהן היתר אבל בנזירות מרובה של ק׳ יום אם נהג היתר בק׳ יום אינו מונה עכשיו אלא ל׳ יום כשיעור נזירות ושאר השבעים עלו לו כמה שמנה ונהג בהן היתר:

אי רבנן קשיא אפילו מרובה אי ר׳ יוסי קשי׳ נזירות מועטת פי׳ לרבנן אינן עולין הימים שמנה כלל לא לנזירות מרובה ולא לנזירות מועטת ומתני׳ תני דעולין בזו ובזו ואי ר׳ יוסי קשי׳ נזירות מועטת פי׳ דבנזירות מרובה יש לומר דשוין הן דגם ר׳ יוסי דימים שמנה עולין לו לבד שלשים הוא צריך לחזור ולמנות ומתני׳ דתני מונה משעה שנדר יש לומר דה״ק כגון שנשארו לו שלשים יום שלא מנה כגון שמנה שבעים בהיתר ומונה עכשיו הק׳ משעה שנדר ומשלם עליהם ודיו והילכך לא קשיא אלא נזירות מועטת ומתרץ איבעית אימא ר׳ יוסי ומתני׳ בנזירות מרובה איבעית אימא כמשעה שנדר:

כיצד. שור שחור שיצא מפתח ביתי ראשון ויצא לבן ראשון. מפרש בגמרא במסקנתא ואחר כך יצא שחור וסברי בית שמאי ראשון לשחורים קאמר ובית הלל סברי ראשון לכולן. וכן דינר וכן חבית. אבל השתא סלקא דעתין יצא לבן ולא יצא שחור אחריו. אי נמי יצא שחור אחריו וטעמא דבית שמאי דקדוש דלכשיצא שחור קאמר והיה סבור שיצא ראשון לכך אמר ראשון. וכן נראה:

גמ' ובית הלל סברי אם כן שיצא בראשון מיבעי ליה. דהוי משמע ביציאה ראשונה קודם לחברו שחור. אבי ראשון משמע ראשון יכוין והרי יצא תחלה לבן. הר' עזריאל ז"ל:

במשנה חבית של יין כו'. עי' בתוי"ט ולכאורה דבריו מגומגמין. ונראה כוונתו דדינר זהב או כסף גופו ראוי לב"ה משא"כ יין או שמן דנמכרים לצריכין למזבח וזהו שכ' ונפדה. ודמיהן יפלו לב"ה. או דט"ס בדבריו ותחת ונפדה צ"ל ונקרב. ומש"כ וכדתנן במ"ח כו' לכאורה תמוה דאדרבה שם איתא דיביא בדמיהן עולות. אבל ס"ל ז"ל דר"א ור"י דבמ"ז פליגי על ר' אלעזר בהא דמ"ח וס"ל דדמיהן יפלו לב"ה דאף ר"י ל"ק אלא בהמה דוקא דאפילו נקבות כו' ויביא בדמיהן עולות. וזה דלא כהרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין ה"ח. (ונראה דלפני הרמב"ם היה הגי' במ"ח ר' אליעזר ביו"ד לכן נדחק לחלק) אלא כהראב"ד שם. (ומש"כ הראב"ד ור"א סבר כר"י ר"ל כר"י ועדיפא מיני' ודו"ק) וכוונת התוי"ט שהביא משקלים הוא למאי דכתב וימכר לצריכין. ומאי דלא מוקי התוי"ט מתניתין דהכא כר' אלעזר. משום דא"כ ל"ל למיתני חבית טפי ה"ל למיתני פרה ודו"ק:

גמרא ובה"א א"כ שיצא בראשון מבע"ל. עי' ע"ז פי' התוס' (בדף לג) וכוונתם נראה דר"ל מדאמר ראשון ולא בראשון בב'. ולא מיתורא דמביתי ועי' במפרש. וכן מבואר להדיא בש"מ. והנה הופיעו לנו חכז"ל דבר חדש בשמוש הב'. דכשהוא בא בראש מלת ראשון יורה שאינו ראשון מחלט. אלא ראשון למינים הבאים אחריו אף שקדמו אחר שאינו ממינו. ובזה נ"ל הא דבפ' במדבר (ב ט) כתיב בדגל יהודה ראשונה יסעו. ובפ' בהעלותך (י' יד) כתיב ויסע כו' בראשונה. הוא מפני דשם כתיב מקודם נעלה הענן כו'. א"כ הוא היה הראשון בנסיעה. ודגל יהודה איננו ראשון אלא נגד שארי דגלים לכן כתיב בראשונה בבי"ת. והא דכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה. י"ל משום דאחד מן העדים דוחפו תחלה (סנהדרין מ"ה במשנה) וא"כ עד השני איננו ראשון אלא נגד כל העם. ובמסית דכתיב ידך תהיה בו בראשונה. אולי משום דגם בו מצוה בעדים תחלה והניסת אינו אלא ראשון לשאר העם. וכעת ל"מ עדיין ד"ז מפורש. וק"ק דבמשנה פ"ז דסנהדרין מ"י איתא העומדים כו' מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו ולא בארה דהמצוה בניסת להמיתו תחלה. אולם בספרי איתא הביאו רש"י בנימוקיו וכן הרמב"ם בחבורו. ואולי משום דזיל קרי בי רב הוא. (ועמש"כ בס"ד בס' נת"ע בהשמטה דף קי"א). והא דבארה דין דעדים שם פ"ו מ"ד. הוא לשני דברים א'. לאשמעינן דד"ז נוהג בכל הנסקלין אף שבתורה לא בא אלא בעובד ע"ז. ב'. להורות לנו דא' מן העדים דוחפו כו':

רש"י ד"ה וסברי ב"ש כו' לפי שנדר בנזירות והתירו לו כצ"ל:

תוס' ד"ה מי שנדר כו' שלשון קבלה הוא והוא עבד תחלה כצ"ל:

ובית הלל אומרים. הואיל ולא נתקיימו דבריו אין הקדשו קדוש לישנא אחרינא יצא לבן בש''א אותו שחור שיצא תחלה אחר הלבן הראשון הוי הקדש וכן דינר וכן חבית של יין: גמ' הכא נמי גבי הקדש לכי מיגליא מילתא. דיצא שחור תחלה להוי קדוש ולא השתא כי. נפק לבן ברישא דהא לא איגליא מילתא כדקאמר: לכך נאמר ראשון. דהכי קאמר שחור ראשון שיצא יהא הקדש דמשמע דאית ליה שוורים שחורין הרבה ועלייהו סמכא דעתיה דהכי אמר שור שחור לכשיצא ראשון משאר שוורים שחורין יהא הקדש וכשיצא שחור אחר הלבן הרי יצא ראשון לשאר שוורים שחורין ואיגלאי מילתא דעליה קאמר ולא אלבן: והא שור שחור קאמר. דמשמע דשחור שיצא תחילה קודם ללבן דמי לא עסקינן דלית ליה אלא חד שחור ומש''ה קאמר דאם יצא תחלה יהא הקדש אבל אם הקדימו לבן לא יהא שחור הקדש: לא צריכא דאית ליה תרי ותלת. שחורין ואיזה שיצא תחלה יהא הקדש ומש''ה לא חשיב כלום יציאתו של לבן: וב''ה אומרים א''כ. כדקאמרת דלא חשיב אלא איזה מן השחורים שיצא תחלה ליתני שור שחור שיצא בראשון תחלה לשחורין אלא כיון דתני שיצא ראשון משמע דבעי דליפוק שחור ראשון לכולהו ואפי' בריש לבן וכיון דנפיק לבן תחלה לא כלום הוי: א''ל אין ודאי הקדש בכוונה הוא. דודאי להקדש שחור איכוין ולהכי קרי ליה הקדש טעות משום דאטעייה לדיבוריה קמא דהכי הוה ליה למימר שחור שיצא מביתי ראשון דהוה משמע שיצא תחלה לשאר שוורים אבל כיון דאמר שור שחור משמע דלא סמכא דעתיה אשחור דלבן נמי בכלל שור הוא להכי קרי ליה הקדש טעות שהטעה דיבורו שאמר שור ל''א למאי דפרישית במתני' דבש''א דלבן הוי הקדש ילפינן ליה תחלת הקדש כדמחית איניש מידי בקדושה מסוף הקדש דהיינו תמורה שהיא באה מכח הקדש אחר מה תמורה אפי' בטעות כדאמרינן במסכת תמורה בפרק יש בקרבנות (ד' יז.) והיה הוא ותמורתו יהיה קודש יהיה לרבות שוגג כמזיד שאם סבור לומר זו תמורת עולה ואמר זו תמורת שלמים או תמורת שלמים ואמר זו תמורת עולה הרי זו תמורה אף הקדש אפי' בטעות שאם סבור להקדיש שחור והקדיש לבן או לבן והקדיש אדום הרי לבן ואדום מוקדשים וב''ה אומרים הני מילי תמורה משום דאתיא מכח הקדש אבל אחותי מידי בהקדש דמעיקרא הוי חולין בטעות לא מחתינן ליה בהקדש ולב''ש אמאי הוי שור לבן שיצא עכשיו הקדש [מדאמר] שור שחור שיצא ראשון ליהוי הקדש לכשיצא ראשון לשאר שוורים שחורים שיצאו אחריו מן הרפת מידי דהוה אתמורה אילו לגבי תמורה אמר הרי זה תחת זה תמורה לחצי היום מי הוי תמורה מההיא שעתא דקאי בה אלא לא הוי תמורה עד דמטי פלגא [דיומא] דאמר הכא נמי לא איגליא מילתא עד דנפיק שחור מקמי הנך שחורים דקיימי ברפת ולא ליהוי קדוש לבן כלל: אמר רב פפא לכך נאמר ראשון. דכל מאן דיצא ראשון בין שחור בין לבן ליהוי קדוש: ה''ג והא שור שחור קאמר דמי לא עסקינן דאית ביה תרין או תלת לא צריכא דלית ליה אלא האי והא שור שחור קאמר ומדקאמר שור שחור ש''מ דלא ניחא ליה לקדושי אלא שחור והאי דקאמר ראשון משום דהוו ליה תרי תלתא שחורין וקאמר דההוא שחור דנפק קמא מבינייהו ליהוי קדוש ולא אחר: לא צריכא דלית ליה שחור אלא חד. והלכך האי דאמר ראשון משום דניחא ליה דכל מאן דנפיק ברישא או שחור או לבן להוי קדוש. וב''ה סברי א''כ דניחא ליה דקדיש נמי לבן לימא שיצא בראשון אלא מדאמר ראשון ש''מ דאי נפיק [שחור] ראשון ניחא ליה לקדושי אבל בלבן לא ניחא ליה והוה ליה טעות הקדש וכל טעות בהקדש אינו הקדש: א''ל רב אחא מברניש לרב אשי האי הקדש בטעות הוא הקדש בכוונה הוא. דכיון דאמרת דלכך אמר ראשון דדעתיה להקדיש כל מי שיצא ראשון תחלה בין לבן בין שחור הוה הקדש בכוונה ואמאי קרי ליה הקדש בטעות: הכי נמי דהקדש בכוונה הוא. אלא להכי קרי ליה הקדש טעות משום דאמר שחור דיצא ברישא דאטעייה לההוא דיבורא קמא דמיחזי כמאן דלא ניחא ליה לקדושי אלא שחור: וסברי ב''ש הקדש בטעות לא הוי הקדש. דמדקא מוקמת לה בכגון דאית ליה כוונה אלמא דאית להו לב''ש דהקדש טעות לא הוי הקדש והא תנן בהאי פירקא לקמן מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים לפי שנדר והתירו לו אם היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר עם שאר בהמות חולין לפי שאין בה קדושה כלל: אמרו להם ב''ה לב''ש. עכשיו חזרתם להורות כדברינו דהקדש טעות אינו הקדש כגון זו שבשעה שהפרישה היה סבור שהוא נזיר וטעה ואתם אומרים שאינו הקדש ותצא ותרעה בעדר ומדקאמרי להו ב''ה הכי ש''מ דשמיע להו מינייהו דב''ש דאינהו אמרי דהקדש טעות הוי הקדש: לא לעולם ב''ש סברי דהקדש טעות אינו הקדש והכא ב''ה הוא דטעו. דאינהו סברי דאמרי גבי שור שחור דהוי הקדש משום דהקדש טעות הוי הקדש וקאמרי להו ב''ש לאו להכי אמרי דהוי הקדש דלדידן ס''ל דהקדש בטעות לא הוי הקדש אלא הכא בכוונה דאטעייה לדבוריה קמא כדלעיל:

כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן בש''א הקדש. אית דמפרשי בגמרא מילתא דב''ש דקאמרי הקדש אלבן קאי משמע הקדש טעות הוי הקדש דיש לומר דדעתו הוי להקדיש [מה] שיצא מביתו ראשון ומה שאמר שחור לפי שטעה והיה סבור שהשחור יצא ראשון הלכך טעותו לא ימנע את ההקדש מלחול על השור שיצא מביתו ראשון ואפילו על הלבן חל ההקדש ואית דמפרשי דשור שחור שיצא אחר הלבן קדוש ואע''ג דלא נפק ראשון מן הבית ומיירי שיצא ראשון מן הבית לשאר שוורים שחורים ובגמרא אפרש וכן דינר וחבית יש לפרשו בשני פנים וכי היכי דמפרשי רישא יש לפרש הנך בכי ה''ג ובגמרא מפרש למה לן הנך בבי דינר זהב וחבית של שמן: [התוספות השייכים כאן עומדים בדף ל''ג ע''א מד''ה מאי טעמא]: מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם מונה משעה שנדר. פירוש מי שנדר בנזיר ועבר ושתה יין בנזירותו ונשאל לחכמים להתיר לו נדרו אפילו לב''ש דאמרי אין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות כדאמר בפרק הריני נזיר מן הגרוגרות (לעיל ט.) אפילו הכי לב''ש צריך שיקבל הנזירות בלשון טוב וחשוב שראוי לקבל בו נזירות אבל יש לשונות הרבה או כינויין דלא הוי קבלה ואפילו ב''ש מודים שאם קבל בלשון גרוע דלא הוי נדר והשתא נשאל לחכם אם הלשון שקבל עליו הוי לשון נזירות או [לשון] קבלה או לא ואסרו חכמים לומר שלשון קבלה. והוא עבר תחלה על נזירתו ששתה ביין מונה משעה שנדר וכל הימים שעבר בהם עולין לו לימי נזירותו ולא קנסינן ליה לחזור ולמנות כימים שמנה בעוד שהיה עובר על נזירותו וע''כ מיירי בשעבר דאל''כ פשיטא הוא דמונה משעה שנדר פשטיה דמתני' משמע דקתני מונה [משעה] שנדר על הימים שעבר בהן עלו לימי נזירותו ומשום סיפא דקתני והתירו תני רישא ואסרו אע''פ שהם לא אסרו כלום אלא שאמרו לו שבלשון טוב קיבל עליו נזירות.:

נזיר לא ע"א - טקסט הדף

דף לא - א

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד