נזיר לד ע"ב

משנה ראשונה אומרת עד שישתה רביעית יין רבי עקיבא אומר אפי' שרה פיתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזגים בפני עצמן ר' אלעזר בן עזריה אומר אין חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג אלו הן חרצנים ואלו הן זגים החרצנים אלו החיצונים הזגים אלו הפנימים דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי עינבל:
גמ' שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה כו': היוצא מן הגפן אין גפן עצמו לא מתני' דלא כר''א דתניא רבי אלעזר אומר אפילו עלין ולולבין במשמע איכא דאמרי לה אסיפא אינו חייב אלא עד שיאכל מן הענבים כזית מן הענבים אין מהגפן עצמו לא מתני' דלא כר''א דתניא רבי אלעזר אומר אפילו עלין ולולבין במשמע במאי קמיפלגי ר''א דריש ריבויי ומיעוטי רבנן דרשי כללי ופרטי רבי אלעזר דריש רבויי ומיעוטי {במדבר ו-ג} מיין ושכר יזיר מיעט מכל אשר יעשה מגפן היין ריבה מיעט וריבה ריבה הכל מאי ריבה ריבה כל מילי מאי מיעט מיעט שבישתא ורבנן דרשי כללי ופרטי מיין ושכר יזיר פרט מכל אשר יעשה מגפן היין כלל מחרצנים ועד זג חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי אי מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור אמרת א''כ מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו ענבים לחים ויבשים הא כתיבי יין וחומץ הא כתיבי הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון ומאחר שסופינו לרבות כל דבר מה תלמוד לומר מחרצנים ועד זג לומר לך כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה רשאי למשכו ולדונו כעין הפרט אלא נעשה כלל מוסף על הפרט עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנזיר אמר מר מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי פרי עינבי פסולת פרי מאי היא חומץ אף כל פרי מאי היא גוהרקי אף כל דפסולת פרי מאי היא אמר רב כהנא לאיתויי עינבי דכרין ועד זג אמר רבינא לאיתויי דבין הבינים אמר מר [אי] מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור אמרת א''כ מה הניח הכתוב במשמעו שלא אמרו ענבים לחים ויבשים הא כתיבי יין וחומץ הא כתיבי הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון ומאחר שסופינו לרבות כל דבר מה ת''ל מחרצנים ועד זג לומר לך כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה רשאי למושכו ולדונו כעין הפרט אלא נעשה כלל מוסף על הפרט עד שיפרוט לך הכתוב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - ב

זה שאמרנו, שכל איסורי נזיר ואפילו משקין הן בכזית, לדברי משנה אחרונה הם -

אבל משנה ראשונה אומרת: 1* אינו חייב הנזיר עד שישתה רביעית יין. 1*. א. הב"ח מחק תיבת "אומרת" מן המשנה, וצריך ביאור טעמו; ובתוספות עירובין ד א הביאו "משנה ראשונה אמרו", ובסוכה ו א הביאו כגירסתנו "משנה ראשונה אומרת". ב. בתוספות לקמן לח ב מבואר כיצד משערים אכילה ברביעית "כמו שאכל מן הענבים נותנין בכוס מלא יין. אם יוצא מן היין רביעית, הרי אכל רביעית", וראה בסוכה ובעירובין שם אם משערים במים או ביין.

וכמו כן כל איסורי נזיר הם ברביעית, ואפילו אוכלים שבכל התורה כולה שיעורם בכזית, בנזיר הם ברביעית.

רבי עקיבא אומר כדעת משנה אחרונה:

אפילו שרה הנזיר פיתו ביין, ויש בה - בפת עם היין שבתוכה - כדי לצרף משניהם ביחד שיעור כזית, ואכל את הפת, הרי הוא חייב. ^[2]

ושני דינים השמיענו רבי עקיבא:

האחד: שיעור יין לנזיר - וכן כל שאר איסורי נזיר - הוא בכזית, וכמשנה אחרונה.

השני: אף שאין במה שאכל כזית יין, אלא רק בצירוף עם הפת יש כאן כזית, הרי הוא חייב.

וטעמו של דבר, כי "היתר מצטרף לאיסור" בנזיר. ויתבאר ענין זה בגמרא [לה ב] ושם יתבאר המקור לזה.

ומוסיפה המשנה, שנחלקו חכמים ורבי אלעזר בן עזריה במשמעות הפסוק "מכל אשר יעשה מגפן היין, מחרצנים עד זג לא יאכל" -

וחייב הנזיר על שתיית היין בפני עצמו, אף שלא אכל עמם איסור נזירות נוסף.

וכן חייב על אכילת הענבים בפני עצמן, ועל אכילת החרצנים בפני עצמן, ועל אכילת הזגים בפני עצמן. ^[3]

רבי אלעזר בן עזריה חולק על שיטת חכמים לגבי אכילת חרצנים וזגים, ואומר:

א. אין חייב על החרצנים בפני עצמן ולא על הזגין בפני עצמן, אלא עד שיאכל משניהם.

ב. אין חייב אלא עד שיאכל שני חרצנים וזג. ^[4] כמו שנאמר: "מחרצנים [לשון רבים] ועד זג [לשון יחיד] לא יאכל".

ומפרשת המשנה: אלו הן חרצנים ואלו הן זגים:

החרצנים - אלו הקליפות החיצונים של הענבים.

הזגים - אלו הגרעינים הפנימים שבתוך הענבים, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר להיפך:

החרצנים - אלו הגרעינים הפנימיים.

הזגים - אלו הקליפות החיצוניים.

ונותן רבי יוסי סימן לדבריו את הפעמון, כדי שלא תטעה בין הזג לחרצן -

כמו זוג [פעמון] של בהמה, התלוי בצווארה, הרי הוא מורכב משני חלקים: ממעטפת הפעמון, ומהלשון הנוקשת בו, מבפנים.

והחלק החיצון של הפעמון נקרא "זוג".

והחלק הפנימי [הלשון הנוקשת בפעמון] נקרא "ענבל".

כך גם בענב, החלק החיצון נקרא "זג" [וממילא תדע שהרעין הפנימי קרוי חרצן].

גמרא:

שנינו במשנה: שלשה מינין אסורים בנזיר: הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן: ומדייקת הגמרא: רק "היוצא מן הגפן" - פרי עץ הגפן, והנסחט ממנו - אין, אכן הוא אסור לנזיר.

אבל עץ הגפן עצמו - לא נאסר באכילה על הנזיר!

ואם כן: מתניתין, משנתנו היא דלא כרבי אלעזר!

דתניא: רבי אלעזר אומר: אפילו עלין של עץ הגפן, ולולבין, חוטין רכין שבעץ הגפן, ^[5] גם הם במשמע הכתוב, ואסורים הם באכילה לנזיר.

איכא דאמרי לה [יש שדייקו דיוק זה] אסיפא של משנתנו ששנינו בה: "ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית". ^[6]

משמע, רק אם אכל הנזיר "מן הענבים", אין, אכן הוא חייב. אבל אם אכל מעץ הגפן עצמו, לא.

ואם כן מתניתין, היא דלא כרבי אלעזר -

דתניא: רבי אלעזר אומר: אפילו עלין ולולבין במשמע. ^[7]

במאי קמיפלגי [באיזה טעם נחלקו] התנא של משנתנו שאינו מחייב על העלים והלולבים, ורבי אלעזר, המחייב אף עליהם?

א. נאמר בפרשת נזיר: "מיין ושכר יזיר, חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל. כל ימי נזרו, מכל אשר יעשה מגפן היין, מחרצנים ועד זג, לא יאכל".

ב. ענין שאמרה אותו התורה בלשון הכוללת כמה דברים [כגון: "מכל אשר יעשה מגפן היין"], וגם בלשון מפורטת, שאינה כוללת את כל הדברים [כגון: "מיין ושכר יזיר"], ניתן ענין זה להידרש בשני אופנים -

האופן האחד: במידת "כללי ופרטי".

וכך היא המידה: אם נכתב כלל ואחר כך פרט, אז אין בכלל אלא מה שבפרט.

וכאילו לא היה נכתב הכלל.

ואם נכתב הכלל אחר הפרט, אז נעשה הכלל מוסף על הפרט.

וכאילו לא היה נכתב הפרט. ^[8]

ואם נכתב כלל ופרט וכלל, אז אי אתה דן את הכלל אלא כעין הפרט.

כלומר, כל דבר הדומה לפרט נכלל בזה.

ואם נכתב פרט וכלל ופרט - אף כאן נכלל כל דבר שהוא כעין הפרט, אלא שיש חילוק במהות הדמיון לפרט.

וענין זה יתבאר בסוף הסוגיא [לה ב].

האופן השני: במידת "ריבויי ומיעוטי".

וכך היא המידה: אם נכתב ריבוי [לשון כוללת] ואחר כך מיעוט [לשון מפורטת], אז מרבים אנו רק מה שהוא כעין המיעוט.

ואם נכתב מיעוט ואחר כך ריבוי, אז נתרבה הכל, מלבד דבר אחד שיש למעטו מכח המיעוט.

וכן אם נכתב ריבוי ומיעוט וריבוי, אז אנו מרבים את הכל וממעטים דבר אחד. ^[9]

ואם נכתב מיעוט ריבוי ומיעוט, אין זו מידה כלל לידרש בריבויי ומיעוטי. ^[10]

רבי אלעזר דריש את הפסוקים שבפרשת נזיר במידת "רבויי ומעוטי".

ואילו רבנן דרשי את הפסוקים במידת "כללי ופרטי ".

ומפרשת הגמרא:

רבי אלעזר דריש רבויי ומיעוטי:

"מיין ושכר יזיר" - מיעט הכתוב, כי משמע שדוקא יין ושכר אסורים. ^[11] "מכל אשר יעשה מגפן היין" - ריבה הכתוב, כי משמע ממנו שאף העלין והלולבין אסורים.

וכיון שתחילה מיעט הכתוב, ולאחר מכן ריבה -

ריבה בכך הכתוב את הכל.

ומבאר רבי אלעזר מאי ריבה הכתוב? - ריבה כל מילי, ואפילו עלין ולולבין.

ומאי מיעט? - מיעט שבישתא [זמורות הגפן].

לפי שכך היא המידה לדרוש, כאשר הפסוק נדרש בדרך של "מיעוטי ורבויי".

ורבנן דרשי במידת כללי ופרטי:

"מיין ושכר יזיר" - הרי פרט.

"מכל אשר יעשה מגפן היין" - הרי כלל.

"מחרצנים ועד זג" - חזר ופירט.

הרי לך: "פרט וכלל ופרט" -

וכך היא המידה: "פרט וכלל ופרט" - אי אתה דן אלא כל דבר שהוא כעין הפרט. ^[12] מה כמו שהפרט מפורש: פרי [ענבים], ופסולת פרי [חומץ] -

אף כל דבר שהוא פרי [ענבי בוסר] ופסולת פרי [ענבים מתולעים] ^[13] הרי הוא בכלל האיסור.

אבל עלין ולולבין שאינם כעין הפרט, אינם בכלל האיסור.

אי, שמא תאמר, אולי כך יש לנו לדרוש, ולומר:

מה, כמו שהפרט מפורש שהוא פרי גמור - אף כל פרי גמור יאסר לנזיר.

אבל בוסר - שהם ענבים שלא נגמר בישולם - לא ייאסר בו הנזיר!?

אמרת [אמור את התשובה לשאלה זו מעצמך]:

אם כן - שהפסוק בא למעט אף את הבוסר - מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו!?

וכי יש לך למעט כאן ממידת "פרט כלל ופרט" כל דבר שאינו כתוב במפורש? והרי אם כן, לא הניח הכתוב כלום ללמוד ממנו, אלא רק דבר המפורש בפסוק נאסר.

ואם כך, לשם מה כתבה התורה כאן פרט וכלל ופרט!?

והרי ענבים לחים ויבשים - הא כתיבי בהדיא.

יין וחומץ נמי - הא כתיבי במפורש.

נמצא שאין המידה הזאת של כלל ופרט וכלל מלמדת כאן כלום ^[14] -

הא, הרי בהכרח שאין עליך לדון כלשון אחרון שאמרת, שיש לומר "אי מה הפרט מפורש פרי גמור", ולמעט בכך את הבוסר.

אלא עליך לדון כלשון ראשון שאמרנו, "מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי, אף כל פרי ופסולת פרי", וללמוד מכאן לאסור את הבוסר.

ומאחר שסופינו לרבות כל דבר, ^[15] אם כן מה תלמוד לומר: "מחרצנים ועד זג"!?

כלומר: למה נאמר הפרט "מחרצנים ועד זג" לאחר הכלל, ולא קודם הכלל, יחד עם שאר הפרטים שאמרה התורה!? ^[16]

לומר לך: כל מקום שאתה מוצא בתורה פרט וכלל, כי אז אי אתה רשאי למושכו ולדונו כעין הפרט בלבד, כשם שאנו עושים ב"פרט וכלל ופרט".

אלא, נעשה הכלל "מוסף" על הפרט, ונלמד מכאן הכל, וכאילו לא היה פרט כלל, עד שיפרוט לך הכתוב פרט לאחר הכלל, כדרך שפרט לך בנזיר.

כלומר: אילו לא היה נכתב הפרט אחר הכלל היינו מרבים את הכל ולא ממעטים אף עלים ולולבים.

ולכן נכתב הפרט אחר הכלל.

והוא הדין לכל שאר כללי ופרטי שבתורה.

אמר מר:

"מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי, אף כל פרי ופסולת פרי".

ומפרשינן: מה הפרט מפורש, פרי, היינו עינבי [ענבים]. ו"פסולת פרי", מאי היא? - חומץ.

אף "כל" פרי - מאי היא [איזה פרי נלמד על ידי המידה]? - גוהרקי [ענבי בוסר].

אף "כל" דפסולת פרי - מאי היא, איזה פסולת פרי נלמדת מכאן?

אמר רב כהנא: לאתויי עינבין דכרין ^[17] [ענבים שהתליעו].

ומה שאמר הכתוב: "מחרצנים ועד זג" - למה לי? למה לא אמר הכתוב "חרצן וזג"?

אמר רבינא: לאתויי [לרבות] ענבים דבין הבינים. ענבים קטנים הנמצאים בין הענבים הגדולים, ואינם רואים את פני החמה, ולעולם לא יהיו גדולים. ^[18]

אמר מר:

"אי מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור.

אמרת: אם כן מה הניח הכתוב במשמעו שלא אמרו!?

ענבים לחים ויבשים הא כתיבי, יין וחומץ הא כתיבי.

הא, אין לך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון.

ומאחר שסופינו לרבות כל דבר, מה תלמוד לומר: "מחרצנים ועד זג"? -

לומר לך: כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל, אי אתה רשאי למושכו ולדונו כעין הפרט.

אלא, נעשה כלל מוסף על הפרט, עד שיפרוט לך הכתוב.

הערות

^[2] כן היא מסקנת הגמרא לז א בביאור דברי רבי עקיבא, וכמו שמפורש בברייתא שהובאה שם, ופי שביארו התוספות שם.

^[3] כתבו התוספות שעיקר החידוש הוא להוציא מדעתו של רבי אלעזר בן עזריה, שאינו מחייב אלא על חרצנים וזגים כאחד.

^[4] במשניות שבמאירי הגירסא היא: "שני חרצנים וזוגן", כלומר הזג שבאותו ענב. וכתבו התוספות לה א ד"ה שני: "לאפוקי שאם אכל כזית מן החרצנים או כזית מן הזגין אינו חייב עד שיאכל הגרעינין והקליפה החיצונה", ומשמע, שאינו חייב אלא באכילת כל החרצנים [ו"שני חרצנים" לאו דוקא] שבענב עם כל הקליפה החיצונה, וכשאכל כזית מהחרצנים והזגים באופן זה אז הוא חייב.

^[5] כן פירש המפרש; וראה רש"י שבת פא א "לולבי גפנים: אותן פיצולין הגדלין בגפן וקורין ווידיל"ש, וראה שם בגמרא שאכילתן קשה לתחתוניות.

^[6] כתב הרא"ש: דיוקא דרישא לא משמע ליה, דעלין ולולבין בכלל יוצא מן הגפן נינהו, דכתיב [בראשית מ י]: "ובגפן שלשה שריגים", [וכן כתבו התוספות, אלא שלא הביאו את הראיה מן הפסוק]. ואין כוונתו לומר ש"שריגים" הם עלין ולולבין, אלא הן זמורות וכמו שכתב רש"י שם, [וכן כתבו התוספות לקמן בד"ה מאי], ואף על פי שזמורות ודאי אין אסורים לנזיר, מכל מקום מלשון "יוצא מן הגפן" אין להוכיח כלום, דאפילו זמורות במשמע.

^[7] א. אבל זמורות הגפן לא נאסרו על הנזיר אפילו לרבי אלעזר, וכמבואר בהמשך הסוגיא.

^[8] ומכל מקום צורך יש בכלל ב"כלל ופרט", וצורך יש בפרט "בפרט וכלל", ראה תוספות לה ב ד"ה איכא.

^[9] והריבוי הראשון אורחיה דקרא הוא, תוספות לקמן לה ב ד"ה איכא.

^[10] יסוד החילוק הוא, שהפרט הוא פירוש של הכלל, ואילו המיעוט אינו פירוש אלא מתנגד לריבוי המרבה הכל, ראה תוספות לה ב ד"ה איכא.

^[11] כתבו התוספות, שלאו בדוקא הזכירה הגמרא את הפרט הזה, ואדרבה הוא נצרך "לאסור יין מצוה כיין הרשות" וכפי שנתבאר לעיל ד א, אלא מיעוטים הרבה נאמרו בפרשה "חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל".

^[12] מתבאר מדברי הגמרא שבשנים נחלקו רבי אלעזר וחכמים: האחד: זה דורש ב"ריבויי ומיעוטי", ואלו דורשים ב"כללי ופרטי". השני: רבי אלעזר אינו דורש אלא מיעוט וריבוי בלבד, ואילו את המיעוט "מחרצנים ועז זג" שנכתב אחר הריבוי, אינו דורש כלל; וביארו התוספות, שרבי אלעזר סובר כרבי אלעזר בן עזריה הדורש את המיעוט השני כדי ללמד: אינו חייב אלא על שני חרצנים וזג. ואילו חכמים דורשים אף את הפרט "מחרצנים ועד זג".

^[13] נתבאר על פי ביאור הגמרא בהמשך הסוגיא.

^[14] הקשו התוספות על מה שאמרו בגמרא, שלא הניח לנו הכתוב במשמעו שום דבר, שהרי הניח לנו הכתוב ענבים מתולעות שנתרבו מכח המידה! ? ביארו התוספות, שהיות ונכתבו שני פרטים: ענבים וחומץ שהם פרי ופסולת פרי, צריכים אנו לרבות מכל פרט דבר שהוא דומה לפרט. ואף שנתרבו ענבים מתולעות שהם כעין הפרט של חומץ שהוא פסולת פרי, עדיין נותר הפרט של ענבים, וצריכים אנו לרבות ממנו את הבוסר.

^[15] לשון הגמרא: "ומאחר שסופינו לרבות כל דבר" לא נתבאר בדברי התוספות.

^[16] הוקשה לתוספות על לשון הגמרא כפשוטה - דמשמע: לשם מה נכתב כלל פסוק זה - "הא איצטריך לפרט אחרון"! ? ותירצו: "הכי פירושו: ליכתוב ליה קודם הכלל, ומשני: לומר לך: כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל, פירוש בעלמא, וכן הכא גבי נזיר, לולא לא נכתב חרצן וזג שהוא פרט אחרון, אי אתה רשאי לדונו ולמושכו כעין הפרט, אלא נעשה כלל מוסף על הפרט, והיינו מרבין עלין ולולבין נמי, עד שיפרוט לך הכתוב פרט אחר הכלל כדרך שפרט לך בנזיר". ביאור הדברים: התוספות נקטו בפשיטות, שאף בקושייתה ידעה הגמרא שיש חילוק בין "פרט וכלל" ל"פרט וכלל ופרט", ולכן הקשו: הרי צריך את הפסוק לפרט שאחר הכלל כדי שלא יהיה "פרט וכלל"; ולפי תירוצם, סברה הגמרא בקושייתה שאין חילוק בין אם נכתב "פרט וכלל ופרט" ובין אם נכתבו "שני פרטים ואחריהם כלל", וזה הוא שהקשתה הגמרא למה לא נכתב "מחרצנים ועד זג" קודם הכלל; ומחדשת הגמרא בתירוצה, שאם נכתבו שני פרטים כאחד "אי אתה רשאי למושכו ולדונו כעין הפרט", כלומר: למשוך את הפרט עד לאחר הכלל, ולעשותו "פרט וכלל ופרט", כן נראה לבאר כוונתם.

^[17] בתוספות חולין נח ב "ענבין דכרום", ובערוך "ענבין דכדום".

^[18] נתבאר על פי שיטת רבינו תם בתוספות; והקשו התוספות: למה צריך לרבות ענבים אלו, והלוא נתרבה אפילו הבוסר! ? ושמא יש לומר דהני גריעי מבוסר, לפי שבוסר יבוא לכלל ענבים גדולים ; ועוד יש לומר: דאי לאו דמרבינן בין הביניים היינו מרבים נ"כעין הפרט" בין הביניים ולא בוסר.

משנה ראשונה אומרת: אין הנזיר חייב מלקות עד שישתה רביעית יין. ר' עקיבא אומר: אפילו שרה פיתו ביין ויש בה כדי לצרף עם היין בשיעור כזית — חייב. ועוד, הנזיר חייב מלקות על היין בפני עצמו, שהוא מפורש בתורה לאיסור, ועל הענבים בפני עצמן, ועל החרצנים בפני עצמן, ועל הזגים בפני עצמן, שכל אחד מהם נאמר בו איסור מיוחד בתורה. ר' אלעזר בן עזריה אומר: אין חייב עד שיאכל שיעור כזית שיש בו לפחות שני חרצנים וזג אחד, כאמור בתורה באיסור אכילה של הנזיר "מחרצנים (בלשון רבים) עד זג" (במדבר ו, ד) ודנים עוד בביאור המילים:

אלו הן חרצנים ואלו הן זגים? החרצנים — אלו החיצונים, כלומר, קליפת העינב, הזגים — אלו הפנימים (הגרעינים), אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר ההיפך הוא הנכון, והסימן שלא תטעה: כזוג (פעמון) של בהמה, החלק החיצון נקרא זוג, וכמוהו זג של ענבים הוא קליפת הענב החיצונית, והפנימי הדבר שמקשקש בתוך הפעמון נקרא עינבל, וכמוהו בענב — הגרעינים.

א גמרא שנינו במשנתנו, ששלשה מינין אסורין בנזיר: הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן. ואפשר לדייק כך מלשון המשנה: היוצא מן הגפן — אין [כן] הוא האסור באכילת נזיר. ומכאן נלמד כי גפן עצמו חלק אחר מעץ הגפן, שאינו מן הפירות — מותר. ומעירים: אם כן מתניתין [משנתנו] היא שלא כשיטת ר' אלעזר. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר אומר: אפילו עלין של גפן ולולבין (ענפים רכים) במשמע של האיסור לנזיר.

איכא דאמרי לה אסיפא [יש שאמרו אותה, את ההערה הזו, על סופה] של המשנה, ששנינו בה: אינו חייב אלא עד שיאכל מן הענבים כזית. ונדייק מכאן: מן הענבים — אין [כן], מהגפן עצמו — לא. אם כן מתניתין [משנתנו] היא שלא כשיטת ר' אלעזר, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר אומר: אפילו עלין ולולבין במשמע.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים], מהו בסיס מחלוקתם? ומסבירים: ר' אלעזר דריש [דורש] את הכתובים בשיטת מדרש הלכה של ריבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים] ואילו רבנן דרשי כללי ופרטי [חכמים דורשים את הכתובים בשיטת כללים ופרטים]. ומפרטים: ר' אלעזר דריש רבויי ומיעוטי [דורש ריבויים ומיעוטים], וכך הוא דורש: מה שנאמר "מיין ושכר יזיר" (במדבר ו, ג) — הרי מיעט הכתוב ואמר שהאיסור הוא רק ביין ושיכר, ונאמר "מכל אשר יעשה מגפן היין" (במדבר ו, ד) — ובכך ריבה הכתוב, הרי לנו בכתובים

מיעט וריבה, ולפי כללי המדרש: ריבה הכל. אם כן מאי [מה] ריבה — ריבה את כל מילי [הדברים] היוצאים מן הגפן, מאי [מה] מיעט? שהרי בכל זאת יש מיעוט בכתוב. לשיטה זו המיעוט בא למעט רק דבר אחד! — מיעט שבישתא [זמורות] של הגפן, שאם אכל מהן לא עבר.

ואילו רבנן דרשי כללי ופרטי [חכמים דורשים כללים ופרטים], וכך הם דורשים: נאמר "מיין ושכר יזיר" — הרי זה פרט, וכן נאמר "מכל אשר יעשה מגפן היין" — הרי זה כלל, "מחרצנים ועד זג" — חזר ופרט, אם כן יש לנו פרט וכלל ופרט, ולפי שיטה זו אי [אין] אתה דן, למד, לרבות אלא לדברים אחרים שהם כעין כמו הפרט: מה הפרט המפורש בכתוב הוא פרי או פסולת פרי (חרצנים וזגים) — אף כל מה שנאסר מריבוי הכלל הכתוב הוא פרי ופסולת פרי (אבל לא עלים ולולבים, כפי שסבור ר' אלעזר).

ויש לשאול על כך: אי [אם כן] שמא נאמר: מה הפרט מפורש שהוא פרי גמור — אף כל פרי גמור, ולפי זה אף פרי בוסר אינו בכלל האיסור. אמרת (אומר אתה) כנגד זה: אם כן מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו שתצטרך ללומדו מדרשת הכתוב? ענבים לחים ויבשים — הא כתיבי [הרי הם כתובים] במפורש, יין וחומץ — הא כתיבי [הרי הם כתובים], ואם כן מה באה לשון הכלל בכתוב להוסיף? הא [הרי] אין עליך לדון כלשון אחרון שפרי בוסר אינו בכלל, אלא כלשון ראשון שפרי בוסר בכלל.

ויש לשאול: ומאחר שסופינו לרבות כל דבר שהוא מעין הפרט, פרי ופסולת פרי, מה תלמוד לומר לאחר הכלל "מחרצנים ועד זג"? הרי זה בא לומר לך כלל במדרש ההלכה בכל התורה: כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל בלבד — אי [אין] אתה רשאי למשכו (להרחיבו) ולדונו כעין הפרט ולומר שהכלל הוא רק הרחבה והכללה של פרטים קודמים,

אלא נעשה כלל מוסף על הפרט וכולל בתוכו כל דבר (אף שאינו מעין הפרט), עד שיפרוט לך הכתוב ויוסיף פרט לאחר הכלל, כדרך שפרט לך בנזיר, שהוסיף לאחר "מכל אשר ייעשה" — "מחרצנים ועד זג", ואז למדים במדת הדרשה של פרט וכלל ופרט, שאף ההכללה באה להוסיף רק מעין הפרט, וכפי שלמדנו אצלנו שאין עלים ולולבים בכלל זה. ומעתה דנים בפרטי מדרש זה.

אמר מר [החכם]: מה הפרט מפורש בכתוב שהוא פרי ופסולת פרי — אף כל פרי ופסולת פרי אסור לנזיר. ומסבירים: פרי המפורש בכתוב הוא עינבי [ענבים], פסולת פרי המפורשת בכתוב מאי [מה] היא — חומץ ("חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה". במדבר ו׳:ג׳).

"אף כל פרי" שמוסיף מדרש זה מאי היא [מה הוא] — גוהרקי [בוסר, ענבים שלא הגיעו לכלל בישולם]. ויש לשאול: "אף כל" שהוסיף לגבי פסולת פרי, מאי [מה] היא איזו פסולת פרי בא להוסיף על מה שמפורש בכתוב? אמר רב כהנא: לאיתויי עינבי דכרין [להביא, להוסיף, ענבים שהתליעו]. ועל מה שנאמר "מחרצנים ועד זג", אמר רבינא: לשון זו באה לאיתויי [להביא] את חלק הפרי שהוא בין הבינים שנמצא בין החרצנים והזג.

וממשיכים לדון בפרטי הברייתא, אמר מר [החכם] בברייתא: [אי [אם] ] מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור — אמרת: אם כן מה הניח הכתוב במשמעו שלא אמרו? ענבים לחים ויבשים — הא כתיבי [הרי הם כתובים], יין וחומץ — הא כתיבי [הרי הם כתובים], הא [הרי] אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון. ומאחר שסופינו לרבות כל דבר, מה תלמוד לומר "מחרצנים ועד זג" — לומר לך: כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי [אין] אתה רשאי למושכו לדונו כעין הפרט דווקא, אלא נעשה כלל מוסף על הפרט ומוסיף אף דברים שאינם כעין הפרט, עד שיפרוט לך הכתוב

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

An initial version of the mishna says that a nazirite is liable to receive lashes only if he drinks a quarter-log of wine. Rabbi Akiva says: Even if he soaked his bread in wine and the two together contain enough to combine to the amount of an olive-bulk, he is liable. And furthermore, a nazirite is liable to receive lashes for consuming wine by itself, and for grapes by themselves, and for ḥartzannim by themselves, and for zaggim by themselves, as each of these is forbidden separately by the Torah. Rabbi Elazar ben Azarya says: He is liable only if he eats an olive-bulk that includes at least two ḥartzannim and one zag, in accordance with the verse “From ḥartzannim to zag” (Numbers 6:4), where the first term is in the plural and the second in the singular.

The mishna discusses the meaning of these terms: Which parts are ḥartzannim and which are zaggim? The ḥartzannim are the outside parts, the skin of the grape, while the zaggim are the inner parts, the seeds. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: The opposite is the case and this is the mnemonic so that you should not err: It is like a bell [zog] worn by an animal, in which the outer part, which corresponds to the skin of a grape, is called zog, and the inner portion of the bell, the clapper, which corresponds to the seeds in a grape, is called inbal.

GEMARA: The mishna taught that three types of actions are prohibited for a nazirite: Contracting ritual impurity, shaving, and consuming products of the vine. The Gemara infers: That which emerges from the vine, yes, it is included in the prohibition; however, any part of the vine itself, other than its fruit, no, this is not forbidden. The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. This is as it is taught in a baraita that Rabbi Elazar says: Even the leaves and tendrils of the vine are included in the prohibitions of naziriteship.

Some say this statement with regard to the latter clause of the mishna: He is liable to receive lashes only if he eats an olive-bulk of the grapes. The Gemara infers: If he eats from the grapes, yes, he is liable, but if he eats from the vine itself, no, he is not liable. If so, the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. This is as it is taught in a baraita that Rabbi Elazar says: Even the leaves and tendrils are included in the prohibition.

The Gemara asks: With regard to what do Rabbi Elazar and the Rabbis disagree; what is the basis of their dispute? The Gemara explains: Rabbi Elazar interprets the verses employing the hermeneutical principle of amplifications and restrictions, while the Rabbis interpret them employing the hermeneutical principle of generalizations and details. The Gemara clarifies: Rabbi Elazar interprets the verses employing the principle of amplifications and restrictions, as the phrase: “He shall abstain from wine and strong drink” (Numbers 6:3), restricts the prohibition to wine and strong drink, and the subsequent phrase: “Anything that is made of the grapevine” (Numbers 6:4), amplifies the prohibition.

The Gemara elaborates: In this manner, the Torah restricts and amplifies, which, according to the principles of exegesis, amplifies and includes virtually all substances. What does it amplify and include? It amplifies and includes all matters and substances that come from the vine. What does it restrict? After all, the phrase “He shall abstain from wine and strong drink” must be excluding something. According to this interpretation, the verse restricts only one part of a vine, the branches. A nazirite who eats the branches of the vine has not committed a transgression.

And conversely, the Rabbis interpret the verses employing the principle of generalizations and details, as the phrase “He shall abstain from wine and strong drink” (Numbers 6:3) is an example of a detail, the phrase “anything that is made of the grapevine” (Numbers 6:4) is a generalization, and when the verse continues: “From pits to grape skin,” it has given an example of a detail again. This is a detail, and a generalization, and a detail. According to this exegetical method, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail: Just as the items mentioned in the detail are clearly defined as a fruit or fruit waste, i.e., grape seeds or skins, so too, everything forbidden by the generalization is a fruit or fruit waste, but not leaves or tendrils, as maintained by Rabbi Elazar.

The Gemara asks: If so, one can suggest an alternative derivation: Just as the items mentioned in the detail are clearly defined as a complete, i.e., ripe, fruit, so too, everything forbidden must be a complete fruit, excluding unripe fruit. Why, according to the Rabbis, are unripe grapes included in the prohibition? You will say the following counterargument: If so, what has the verse left you to derive from its meaning that it has not stated? If you say grapes and raisins, these are explicitly written; if you say wine and vinegar, these are also written. What, then, does the generalization come to add? Evidently, you cannot learn in accordance with the last version, which excludes unripe fruit; rather, you must learn in accordance with the first version, which includes this fruit and excludes only leaves and tendrils.

The Gemara asks: And as we eventually include everything that is similar to the detail of fruit and the waste of fruit, what is the meaning when the verse states: “From pits to grape skin”? This serves to tell you a general principle of exegesis that applies throughout the Torah: Wherever you find only a detail and a generalization, you cannot broaden it and learn that the generalization is limited to be like the detail, by saying that the generalization merely clarifies the previous detail.

Rather, the generalization becomes added to the detail so that it includes all matters, even those dissimilar to the detail, until the verse specifies and adds another detail after the generalization, in the manner that it specified with regard to a nazirite, by inserting the phrase “from pits to grape skin” after “anything that is made of the grapevine.” The exegetical method of: A detail, a generalization, and a detail, means that the generalization includes only something that is similar to the detail. In this particular example, leaves and tendrils are excluded.

The Gemara analyzes the details of this baraita. The Master said above: Just as the items mentioned in the detail are clearly defined as a fruit or fruit waste, so too everything forbidden to the nazirite by the Torah is a fruit or fruit waste. The Gemara clarifies: The fruit mentioned by the Torah is grapes. What is fruit waste? Vinegar, as in the verse: “He shall drink no vinegar of wine or vinegar of strong drink” (Numbers 6:3).

What is the statement: So too everything forbidden by the generalization is a fruit, serving to include? It serves to include unripe grapes. And what is the statement: So too everything forbidden by the generalization is a fruit or fruit waste, stated with regard to fruit waste, serving to include? Which fruit waste unspecified by the verse is added by means of this derivation? Rav Kahana said: This serves to include grapes that have become wormy. With regard to the phrase “from pits to grape skin,” Ravina said: This serves to include the part of the fruit that is in between the seeds and the skin.

The Gemara continues to analyze the baraita, which it cites at length. The Master said above: If so, just as the items mentioned in the detail are clearly defined as a complete fruit, so too everything is a complete fruit. You say: If so, what has the verse left you to derive from its meaning that it has not stated? Grapes and raisins, these are written; wine and vinegar, these are written. You cannot learn in accordance with the last version; rather, you must learn in accordance with the first version. And as we eventually include everything, what is the meaning when the verse states: “From pit to grape skin”? This serves to tell you that wherever you find a detail and a generalization, you cannot broaden it and learn that the generalization is limited to be like the detail; rather, the generalization becomes added to the detail, until the verse specifies for you

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גפן עצמו לא כגון עלין ולולבין:

ואיכא דאמרי ליה אסיפא וכו'. מן הענבים אין מן הגפן [לא] ודיוקא דרישא לא משמע ליה דעלין ולולבין בכלל יוצא מן הגפן נינהו דכתיב ובגפן ג' שריגים:

מיין ושכר מיעט ואע"ג דדרשינן בפ"ק מיין לאסור יין מצוה כיין הרשות ושכר לג"ש למילף אמקדש. טובא מיעוטי כתיבי מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל:

מכל אשר יעשה מגפן היין ריבה ומיעט וריבה ריבה כל מילי ומיעט שבשתא זמורות. שריגים מתרגם שבישתא ומחרצנים ועד זג לא דריש ליה למיעוטי דמוקים לה כראב"ע:

אף כל פרי ופסולת פרי לקמן מפרש:

אי מה הפרט מפורש פרי גמור פי' הוא דמפרש ואזיל דין כל כלל ופרט וכלל או פרט וכלל ופרט אמאי מרבינן כעין הפרט:

ומאחר שסופינו לרבות כל דבר שהוא כעין הפרט מה ת"ל מחרצנים ועד זג. מפרט וכלל נמי נרבה כעין הפרט. והאי נמי פי' הוא דכל כללי ופרטי. כל פרי מאי היא גוהרקי בוסר כדאמר בפרק כל שעה הוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה ענבי ככרום שהתליעו:

בין הבינים פר"ת ענבים קטנים שעומדים בין הגדולים ואינם ראויים לאכילה לפי שאינן רואים פני החמה ואינן מתבשלים:

במאי קמיפלגי ר׳ אליעזר דריש ריבוי ומיעוטי ורבנן דרשי כללי ופרטי קשיא לי טובא דבכל דוכת׳ אמרי׳ שכך מועיל ריבה ומיעוט כמו כלל ופרט וכלל מה כלל ופרט וכלל אי אתה מרבה אלא כעין הפרט אף ריבה ומיעט אינו מרבה אלא דבר הדומה למיעוט ותו לא אבל ודאי אם היא לא ממעט אלא דבר מועט והכא היכא מרבה ר״א ממיעט ורבה טפי ממאי דמרבו רבנן מכלל ופרט וכלל דפרט וכלל ופרט כך היא דומה כמו כלל ופרט וכלל שאי אתה דן אלא כעין הפרט והכי מרבה מאי דדמי ליה למיעוט ותו לא והכא מרבה מיעט וריבה אפי׳ מאי דלא דמי ליה ותו כיון דר׳ אליעזר לא דריש כללי ופרטי אלא ריבוי ומיעוטי היכי אמרי׳ לקמן ור״א דדריש ריבה ומיעוט פרט וכלל ופרט מנ״ל והרי לא דריש כלל ופרטי בכל התורה כולה אלא ריבוי ומיעוטי והיכי בעי׳ אליבא דידיה פרט וכלל ופרט מנ״ל ונ״ל לומר דבוודאי ריבה ומיעוט לא מצי לרבוי אלא כעין הפרט משום דאי הוה דרשי׳ ליה בכלל ופרט ה״א אין בכלל אלא מה שבפרט ואפילו מאי דדמי ליה בפרטא לא מרבינן שהפרט היא פירושו של כלל אבל השתא דדרשי׳ להו בריבה ומיעוט המיעוט אינו פירוש לדריבוי אלא הריבה מרבה לעצמו והמיעוט ממעט לעצמו כל דלא דמי אבל השתא דהוי מיעוט וריבה מרבה אפילו מידי דלא דמי ליה שאילו היינו דורשים אותו בפרט וכלל ה״א נעשה הכלל ריבה מוסיף על הפרט והוה מרבינ׳ הכל ממעיטנ׳ מידי והשת׳ דדרשי׳ להו ומיעט וריבה אחר שמיעט חזר וריבה הכל ואפילו מידי דלא דמי ליה ומפני שהמיעוט עומד לעצמו ולא אמרי׳ נעשה הריבוי מוסף עליו כדאמר בפרט וכלל אהני מיעוטא למעוטי דבר מועט הילכך כן שווה מיעט וריבה בלחוד כמו ששוה ריבה ומיעט וריבה והילכך אין לדרוש אחר מיעוט וריבה מיעוט אחר שאם תאמר כי בא זה מיעוט האחרון עוד למעט כל מידי דלא דמי ליה א״כ היינו פרט וכלל ופרט שאי אתה דן אלא כעין הפרט הילכך כל היכי דמשתכח כי האי גוונ׳ מיעט וריבה ומיעט שכך יבא זה כמו זה שבכל טצדקי יש חילוק ביניהם בין כלל ופרט וריבה ומיעט ובין פרט וכלל למיעוט וריבה ובין כלל ופרט וכלל לריבה ומיעט וריבה אבל בין פרט וכלל ופרט למיעט וריבה ומיעט לא תוכל להשים שום חילוק הילכך כ״ע ל״פ דאי אתה דן אלא כעין הפרט דדרשי׳ בהו ומש״ה אמרי׳ לר״א דלא מייתר ליה הכא פרטא בתראה מנ״ל בתורה פרט וכלל ופרט:

גמרא. ברוב ספרים גרסינן איכא דאמר לה מסיפא עד שיאכל מן הענבים כזית. וליכא בינייהו מידי אי מסיפא דייק אי מרישא. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל:

ואיכא דאמרי לה אסיפא כו'. מן הענבים אין מן הגפן לא ודיוקא דרישא לא משמע לן דעלין ולולבין בכלל יוצא מן הגפן נינהו כדכתיב ובגפן שלשה שריגים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ומאי מיעט מיעט שבישתא. פירוש זמורות שהן קשין תרגום שבשין. והוא הדין לעלין קשין דלא חזו לאכילה. וכי מרבי ר' אליעזר לעיל אפילו עלין ולולבין מיירי ברכין דחזו לאכילה. שיטה:
וזה לשון הר' עזריאל ז"ל. מאי ריבו ריבו כל מילי. ואף עלין ולולבין הקטנים הרכים הראויים לאכילה. ומאי מיעט שבישתא. זמורות שלשה שריגים מתורגמין שיבשין דאינן ראוין כל כך לאכילה כלולבין וכעלין קטנים. ואף על גב דראויין קצת. והוא הדין דמעטינן כל דדמי לטעם שבישתא כגון עלין וקשין שאינן ראויין כל כך לאכילה. עד כאן:
ורבנן דרשי כללי ופרטי מיין ושכר יזיר פרט מכל אשר יעשה מגפן היין כלל מחרצנים ועד זג חזר ופרט. פירוש דמחרצנים ועד זג מיותר הוה דאי נמי לא כתביה הוה ידענא דאסירי דנפקי מכללא מכל אשר יעשה דלא גרעי מעלין ולולבין דהוי מתרבו בפרט וכלל:

אי מה הפרט מפורש פרי גמור. פירושא הוא דמפרש ואזיל דין כל כלל ופרט וכלל או פרט וכלל ופרט אמאי מרבינן כעין הפרט ומאחר שסופנו לרבות כל דבר שהוא כעין הפרט מה תלמוד לומר מחרצנים ועד זג. מפרט וכלל נמי נרבי כעין הפרט. האי נמי פירושא הוא דכל כללי ופרטי. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן כתב בתוספותיו וז"ל: ואם תאמר מאי קאמר מה תלמוד לומר מחרצנים ועד זג הא שפיר איצטריך כו' ככתוב בתוספות. וי"ל דדייק אמאי איצטריך למכתביה בתר כללא ליכתביה בתר פרטא קמא. ועוד יש לומר דאין זה פירכא אלא פירושא בעלמא שאם לא היה פרט אחרון לא הייתי דן בכלל ופרט אלא נעשה כלל מוסיף על הפרט. עד כאן:
ומאחר שסופנו לרבות כל דבר הדומה לפרט מה תלמוד לומר מחרצנים ועד זג דדרשת ליה לפרטא בתרא והלא בכלל ופרט לבד נרבה כל הדומה לפרט. לומר לך כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה רשאי למושכו ולדונו כעין הפרט אלא נעשה כלל מוסיף על הפרט. הלכך אי לא כתב אלא כלל ופרט הייתי אומר מרבה יותר אפילו עלין ולולבין ולכך איצטריך פרטא בתרא לידון כעין הפרט ומכאן אתה למד לכל מקום דפרט וכלל אינך רשאי למושכו לכעין הפרט דאם כן הכא למה לי פרטא בתרא. והיינו דקאמר עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנזיר. שיטה:

מחרצנים ועד זג אמר רבינא לאיתויי בין הבינים. ומועד קדריש. ופירש ר"ת הן ענבים קטנים שבין הגדולים ואין רואין פני החמה ואין מתבשלין כל כך. ויש מפרשים דבין הבינים הוא עיקר הענבים מה שבין חרצן לזג. אף על גב דמענבים נפק אייתר ועד לפרט. תוספי הרא"ש ז"ל. וכן כתב הר' עזריאל ז"ל וז"ל: לאיתויי בין הבינים. זהו כל הענבה לבד קליפה וגרעין מה שבין קליפה החיצונה וגרעין שבתוכה. ואתי למיהוי פרטה בתרא. עד כאן:

תד"ה מיין ושכר יזיר מיעט. אע"ג דדרשינן כו'. ק"ק דנקטי הדרשות לר"ש דשם ולא לחכמים וי"ל:

במשנה ראשונה. היו שונין שאינו חייב עד שישתה רביעית יין בא ר''ע ואמר אפי' שרה פיתו ביין ויש יין מובלע בתוך הפת כדי זית חייב: גמ' עלין ולולבין. של גפן במשמע הכתוב שאמר מכל אשר יעשה מגפן היין לולבין אלו חוטין רכין שבגפן: מיין ושכר יזיר מיעט. יין הראוי להשתכר בו אסור לו אבל מידי אחרינא לא: כל מילי. ואפילו עלין ולולבין: שבישתא. זמורות כדמתרגמינן שריגים שיבשין (בראשית מ): מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי. כגון ענבים ויין וחומץ: אף כל פרי ופסולת. להביא גוהרקי ועינבין דיכרין כדלקמן בסמוך: אף כל פרי גמור. ולא דבר אחר ולא גוהרקי ולא עינבין דיכרין: אם כן. שלא להביא בו אלא פרי גמור: מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמר. שתהא למד מן הפרט אם ענבים לחים ויבשים הא כתיב כו': אלא כלשון הראשון. אף כל פרי ופסולת פרי שאם אתה אומר אף כל פרי גמור נמצא דאינו מרבה שום דבר בעולם: ומאחר שסופינו לרבות כל דבר. יין וחומץ (ענבים לחים ויבשים) ומרבה יין גוהרקי ועינבין דיכרין מאף כל והיינו דהניח הכתוב במשמעו שלא אמר (וענבים לחים ויבשים): מה ת''ל. פרט האחרון דכתיב מחרצנים ועד זג לא יאכל אי משום דרבי אלעזר בן עזריה ליכתביה לגבי פרטי בתר כללא למה לי: אלא לומר לך כל מקום שאתה מוצא. בכל התורה שיהא שם פרט וכלל בלבד אי אתה רשאי למושכו ולדונו כעין הפרט אלא שהכלל נעשה מוסף על הפרט ואיתרבו להו כל מילי: עד שיפרוט לך הכתוב. שלא תהא מרבה אלא כעין הפרט כדרך שפרט לך בנזיר שלאחר שכתב את הכלל בא וכתב לך פרט מחרצנים ועד זג ור''א סבר כר''א בן עזריה דמוקים ליה להאי מחרצנים ועד זג עד שיאכל שני חרצנים וזג: גוהרקי. ענבים דקין שגדלין בין שאר גרעינין גדולים: ענבי דכרין. ענבים שהתליעו: בין הבינים. אותו דבר הקרוש שבין הזג והחרצן שממנו נעשין שמרים:

וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן. ונראה דעיקר חידוש לת''ק בא לומר חייב על הזגין בפני עצמן אם אכל לבד מן הזגין ואההיא אתא לאפלוגי ר''א בן עזריה ואומר דאינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג [דחרצנים הם] הגרעינין בענבין וזגין הם הקליפה שלהן ומרבה חרצנים בלשון רבים וזג בלשון יחיד כדמפרש הש''ס ור''א סבר כר' יוסי דאמר חרצנים אלו הגרעינים: [החרצנים אלו החיצונים]. קליפה שבחוץ [והזגין אלו הם] מבפנים ר' יוסי אומר. ולאפלוגי הוא דאתא ופירש המקרא להיפך אלו הקליפה החיצונה וסימן שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון נקרא זוג כן בענבים החיצון נקרא זוג: גפן עצמו לא. כגון עלין ולולבין מדלא תנא [רבותא] גפן עצמו: אפי' עלין ולולבין במשמע. כדדרשינן בסמוך: איכא דאמרי אסיפא. אבל אדיוקא דרישא לא דמשמע שפיר בלישנא דהיוצא מן הגפן אפי' עלין ולולבין: מיין ושכר יזיר מיעט. אע''ג דדרשי' לי' בפ''ק (לעיל ד.) לאסור יין [של מצוה כיין של רשות] ושכר לילפי למקדש מ''מ איכא מיעוטין טובא דכתיב מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל מכל אשר יעשה מגפן היין ריבה אבל מחרצנים ועד זג לא דריש ליה למעוטי כרבנן דאיצטריך ליה לכדר' אלעזר בן עזריה דבסמוך דאינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג: מאי ריבה ריבה כל מילי ואפי' עלין ולולבין ומאי מיעט שבישתא. זמורה כדמתרגמינן שלשה שריגים תלתא שיבשין: מיין ושכר יזיר פרט. מדה זו ניתנה לידרש כעין כלל ופרט וכלל ויש חילוק קצת בין המדות כדכתב בסוף הסוגיא: מה פרט מפורש בנזיר ענבים פרי אף (על) כל פרי. מפרש בסמוך לאיתויי בוסר ופסולת פרי ענבים שהתליעו ולמעט עלין ולולבין שאינו כעין הפרט אי מה פרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור יש מפרשין דהכי פירושו ונמעט גם בוסר גם ענבים שהתליעו ולא נראה חדא דחומץ כתיב דהוי פסולת פרי ומאי שנא ענבים שהתליעו מחומץ וע''ק דאם נמעט תרווייהו מה אנו מרויחין בכלל ופרט מה שלא נכתב בפירוש וגם לשון פרי גמור משמע דאתי למעוטי פרי שאינו גמור כמו בוסר לכן נראה למורי דה''פ אף כל פרי גמור ולאפוקי בוסר אבל ענבים שהתליעו נרבה כעין הפרט ומשני א''כ מה הניח לך שלא אמרו ענבים לחים ויבשים הא כתיבי יין וחומץ [הא כתיבי] הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון פי' אם כן דנמעט בוסר נמצא השאר מפורש ומה נרויח שאנו דורשין פרט וכלל ופרט ואם תאמר והא איכא ענבים שהתליעו שלא נכתבו ויש לומר דתרי פרטי כתיבי פרי דהיינו ענבים ופסולת פרי דהיינו חומץ ואין לך לרבויי מכל פרט כעין הפרט ולכך יש עליך לדון ולרבות גם בוסר מפרט ענבים גם ענבים שהתליעו מפרט דחומץ ולמעוטי עלין ולולבין שאינו כעין הפרט: ומאחר שסופינו לרבות כל דבר מה תלמוד לומר מחרצנים ועד זג. ואם תאמר והא איצטריך לפרט אחרון י''ל דהכי פירושו לכתוב ליה קודם הכלל ומשני לומר לך כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל פירוש בעלמא וכן הכא גבי נזיר לולא לא נכתב חרצן וזג שהוא פרט אחרון אי אתה רשאי לדונו ולישבו כעין הפרט אלא נעשה כלל מוסף על הפרט והיינו מרבינן עלין ולולבין נמי עד שיפרוט לך הכתוב פרט אחר הכלל כדרך שפרט לך בנזיר: גוהרקי. פי' בוסר וחבירו בפ' כל שעה (פסחים ד' כה:) הוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה: עינבין דכרין. ענבים שהתליעו: מחרצנים ועד זג ל''ל. וא''ת והא שפיר איצטריך דאפי' חרצנים וזג אסר רחמנא דאע''פ שאינן ראויין לאכילה וגם איצטריכו למלקות כדאמר לקמן (ד' לח:) אכל חרצן לוקה שתים זג לוקה שתים (ויש לומר) דהכי קאמר ל''ל לכתביה