נזיר לה ע"ב

דף לה - ב

"חיה בכלל בהמה". ואף שאמרה תורה "מן הבהמה", הרי זה כאילו היה כתוב "מן הבהמה ומן החיה". ואין לך למעט ולומר שחיה אינה כשירה לקרבנות כלל.

אמר ליה רב יהודה מדסקרתא לרבא: וכי חיה בכלל בהמה היא!?

והא כתיב בפרט השני: "בקר וצאן". והפרט הזה הרי ודאי ממעט חיה, ומלמד פרט זה על הפרט הקודם ["מן הבהמה"], שאף הוא ממעט חיה, והוה ליה פרט וכלל, מלבד הפרט שאחרי הכלל, ואי אתה דן אלא כעין הפרט.

וכאן שבה הגמרא לדברי חכמים, הדורשים "כלל ופרט וכלל", ושואלת:

ומנלן דהכי הוא?

כלומר: מנין שכך היא המידה לדעת חכמים, לרבות כעין הפרט במקום שכתבה התורה "כלל ופרט וכלל"?

דתניא:

נאמר בפרשת מעשר שני [דברים יד כד]: "וכי ירבה ממך המקום כי לא תוכל שאתו [את המעשר שני לירושלים]. ונתתה בכסף, וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום וגו'. ונתתה הכסף [בירושלים] בכל אשר תאוה נפשך, בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך". וכך הוא נדרש:

"ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך" - כלל.

"בבקר ובצאן ביין ובשכר" - פרט.

"ובכל אשר תשאלך נפשך" - חזר וכלל.

"כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט", וללמד:

מה הפרט - בקר וצאן - מפורש שהוא פרי מפרי, שהבהמות מתעברות זו מזו ויולדות, והן גדולי קרקע [גדלין מן הארץ מעשב הארץ] ^[1] -

אף כל מה שאתה קונה מכסף מעשר שני, יהיה דבר מאכל שהוא פרי מפרי וגדולי קרקע. ונתרבו עופות שהם כעין הפרט, ונתמעטו מים ומלח שאינם פרי מפרי, ^[2] ונתמעטו דגים שאינם גידולי קרקע.

ומבארת הגמרא את המידה של כלל ופרט וכלל:

מכדי [הרי] "כלל ופרט וכלל", כעין פרטא דיינינן [מרבים אנו כל מה שהוא כעין הפרט].

אם כן, כללא בתרא - מאי אהני [מה הוסיף הכלל האחרון], והרי כך היינו אומרים גם אם לא היה נכתב אלא כלל ופרט בלבד?

ומפרשינן: לכך הועיל הכלל השני, לאוסופי כל דדמי ליה [להוסיף כל דבר שהוא דומה לפרט].

כלומר: אילו לא היה נאמר אלא כלל ופרט היינו אומרים: כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, והועיל הכלל השני לרבות כל דבר שהוא דומה לפרט, ואינו הפרט ממש.

ותו, ועוד דנה הגמרא:

הרי "פרט וכלל ופרט", כעין הפרט דיינינן [מרבים אנו כל שהוא כעין הפרט], ואם כן פרטא בתראה, מאי אהני [מה הועיל הפרט האחרון], והרי אף אם היינו דנים פרט וכלל בלבד, כך היינו דנים?

ומפרשינן: אי לאו פרטא בתראה [אם לא שהיה נכתב הפרט האחרון] הוה אמינא: נעשה כלל מוסף על הפרט, והיינו מרבים הכל.

ומקשינן: מכדי, הרי בין תרין כללי ופרטא [שני כללים ופרט דהיינו: "כלל ופרט וכלל"], ובין תרין פרטי וכללא [שני פרטים וכלל דהיינו: "פרט וכלל ופרט"], כעין פרטא דינינן [מרבים אנו כל דבר שהוא כעין הפרט -

מאי איכא ביני וביני, כלומר: מהו החילוק ביניהם?

ומבארת הגמרא, אכן איכא בין שתי מדות האלו את החילוק הבא:

דאילו תרתין כללי ופרטא ["כלל ופרט וכלל"], אי איכא פרטא דדמי ליה אפילו בחד צד, מרבינן [אף דבר שאינו דומה לפרט אלא בצד אחד אנו מרבים].

ואילו תרי פרטי וכללא ["פרט ופרט וכלל"], רק אי איכא פרטא דדמי משני צדדין [אם הדבר שאנו באים לרבותו דומה לפרט בכל צדדיו] אכן מרבינן ליה, אבל אם אינו דומה לפרט אלא בחד צד, לא מרבינן, ומשום ששתי כללות מרבים יותר מאשר כלל אחד. ^[3]

עוד דנה הגמרא: מכדי, הרי כאשר אנו דורשים "פרט וכלל", הדין הוא שנעשה כלל מוסף על הפרט, ואיתרבי כל מילי [נתרבה הכל].

וכאשר אנו דורשים: "מיעט וריבה", נמי ריבה הכל, ואיתרבי כל מילי.

ואם כן מאי איכא בין "מיעט וריבה" ל"פרט וכלל" [האם יש נפקא מינה אם אנו דורשים ב"כללי ופרטי" או ב"ריבויי ומיעוטי"]?

ומפרשינן: איכא אכן יש חילוק בין שתי המדות הללו:

דאילו כאשר אנו דורשים את הפסוקים של פרשת נזיר בדרך של "פרט וכלל", מרבינן אפילו עלין ולולבין לאיסורי נזיר.

כלומר: אפילו עלים קשים שהם כמו זמורות, הרי הם בכלל איסורי הנזיר.

ואילו כאשר אנו דורשים את הפסוקים של פרשת נזיר בדרך של "מיעט וריבה" הרי לולבין, אין, אכן אנו מרבים וכן עלים רכים ביותר שהן ראויין לאכילה. אך עלין קשין, שהם כמו זמורות, לא. ^[4]

הקדמה לסוגיית "היתר מצטרף לאיסור". ^[5]

בסוגייה להלן יתבארו שלשה מושגים יסודיים.

האחד - היתר מצטרף לאיסור.

השני - צירוף אכילה בכדי אכילת פרס.

והשלישי - טעם כעיקר.

המושג הראשון - היתר מצטרף לאיסור.

מצינו בכמה מקומות, כפי שיתבארו להלן, שחידשה בהם התורה, שדבר היתר מצטרף אל דבר איסור, כדי להשלים את שיעורו החסר של דבר האיסור, ולחייב עליו כמו שחייב על שיעור איסור שלם.

ודנו רבותנו הראשונים והאחרונים בגדר המושג הזה - האם חידשה התורה שבהצטרפות היתר לאיסור נחשב הדבר כאילו יש כאן שיעור שלם של איסור, ונמצא שעובר באכילה שכזאת גם על דבר ההיתר שאכל.

או שהצירוף רק גורם שיש כאן מעשה "אכילה", כי בפחות מאכילת כזית אין אכילתו נחשבת כלל לאכילה. ולכן כשהשלים את שיעור מעשה האכילה באמצעות אכילת ההיתר, הוא חייב על אכילת חצי האיסור שבתוך אכילתו בלבד, אך לא נחשבת לו אכילת החצי המותר כאכילה של דבר איסור.

לפי הצד השני, מי שאכל איסור פחות מכזית, אין מעשהו נקרא "אכילה", ולכן הוא פטור ממלקות, וסיבת הפטור של האוכל פחות מכזית היא מחמת שלא "אכל", ולא מחמת חסרון בשיעור הדבר האסור.

א. שנינו במשנתנו: רבי עקיבא אומר: אפילו נזיר ששרה פיתו ביין, ויש בה כדי לצרף [שיעור] כזית, חייב.

ולפי מסקנת הגמרא בסוגייתנו מדובר, אפילו אין כזית יין בפת.

ועל אף שלדעת רבי עקיבא, שיעור יין להתחייב עליו הוא בכזית, בכל זאת כאן הוא חייב, היות והפת שבלוע בה היין מצטרפת להשלים את השיעור, ואף שהפת עצמה אינה אסורה על הנזיר.

אבל חכמים חלוקים עליו, וסוברים שאין "היתר מצטרף לאיסור" להשלים את השיעור.

ב. בפסחים מג א גרסינן: תניא, על חמץ דגן גמור ענוש כרת. על עירובו בלאו, דברי רבי אליעזר.

דהיינו, על תערובת חמץ בדבר היתר, כאשר אין שיעור כזית בחמץ לבדו אלא רק בהצטרפות דבר ההיתר שהחמץ מעורב בו, לוקים על אכילתו, לדעת רבי אליעזר.

וחכמים אומרים: רק על חמץ דגן עצמו ענוש כרת, אך על עירובו אינו חייב כלום;

והיינו, שנחלקו רבי אליעזר וחכמים אם "היתר מצטרף לאיסור" בחמץ.

ועוד שנינו ברייתא שם: "כל מחמצת לא תאכלו", לרבות כותח הבבלי [מאכל חלב המעורב בו קמח דגן].

יכול יהא ענוש עליו כרת?

תלמוד לומר "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה". על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלאו.

וברייתא זו, לדברי רבי אלעזר היא, כמבואר בסוגיא שם, אבל חכמים אינם דורשים תיבת "כל", ולפיכך אין היתר מצטרף לאיסור.

ג. כמו כן מצינו "היתר מצטרף לאיסור" בשומן של חטאת [הנאכל לזכרי כהונה בלבד, וליום ולילה], כשנבלע השומן הזה בבשר שלמים [הנאכל לישראל ולשני ימים ולילה], שאז חייבים לאכול את בשר השלמים בחומרות של בשר קרבן חטאת, משום שומן החטאת הבלוע בבשר השלמים.

ואם אכל כזית מן הבשר שנבלע בו שומן מהחטאת שלא כחומר החטאת, הרי אף שאין בשומן הבלוע שיעור כזית, הוא חייב על אכילה זו, שבשר השלמים המותר, מצטרף ומשלים את שיעורו של השומן האסור.

למסקנת סוגייתנו דין זה הוא מוסכם, ולא נחלקו בו, והוא נלמד מן המקראות.

ד. שיטת רש"י בסוגיא דפסחים ושיטת התוספות בסוגייתנו, שמשמעות "היתר מצטרף לאיסור", היא:

כל שאכל בבת אחת בסך הכל כזית מההיתר ומן איסור חייב, אף שלא נבלע האיסור בהיתר, ולא היו מעורבין זה בזה.

זאת בתנאי שיאכל את שני החצאים של השיעור [החצי המותר והחצי האסור] בבת אחת, כי באכילת "היתר מצטרף לאיסור" אינו חייב אלא אם כן אכלם בבת אחת. ^[6]

ובכך חלוק החיוב על אכילה שכזאת מאכילת כזית שלם מן האיסור, בלי צירוף של היתר, שאין צריך לאוכלה בבת אחת כדי להתחייב עליה, אלא אף אם אכל חצי זית ועוד חצי זית ב"תוך כדי אכילת פרס", הרי הוא חייב.

המושג השני - צירוף אכילה בכדי אכילת פרס.

"פרס" הוא לשון "פרוסה", כלומר חציו של ככר.

והככר בו אנו משערים, הוא ככר לחם בשיעור שמונה ביצים, שהוא שיעור שתי סעודות, ומחצית הככר הזה, שהיא שיעור סעודה, שיעורה הוא ארבע ביצים.

שיעור "כדי אכילת פרס", הוא זמן משוער לאכילתו של חצי הככר הזה, כשהככר עשוי מחיטין, והאוכל אותו מיסב ואוכל אותו עם ליפתן, שכל אלו ממהרים את זמן האכילה.

שיעור זה קבוע הוא לאכילת כל דבר, בין שאכל לחם ובין שאכל דברים אחרים.

[זאת, על אף שמשך זמן אכילת שיעור ארבע ביצים מדברים אחרים הוא פחות או יותר מזמן אכילת שיעור ארבע ביצים לחם].

ושיעור זה הוא בין לענין אכילת איסורים, שהאוכל כזית איסור בכדי אכילת פרס הרי הוא לוקה, ובין לענין מצוות, כגון מצה, שהאוכל כזית מצה בתוך כדי אכילת פרס יצא ידי חובתו.

ואין חילוק אם השיעור של המצוה או העבירה הוא כזית או רביעית [כגון ענבים לנזיר, למאן דאמר שיעורם ברביעית], או כביצה או ככותבת.

המושג השלישי - טעם כעיקר.

יש מקומות שבהם אסרה התורה את טעם האיסור כמו שאסרה את ממשו.

ודנו רבותינו מה היא משמעות האיסור של טעם - האם חידשה התורה שגם טעם, שאינו ממשו של איסור, חייבים עליו, ולולי חידוש התורה אין לחייב על הטעם, לפי שאין בו ממשות של איסור.

או שמא גם בלי חידוש התורה היה הטעם אסור, כמו ממשו של איסור, אלא כיון שהטעם מעורב בדבר היתר, הוא היה צריך להתבטל ברוב, ובאה התורה וחידשה, שהיות ובטעימת ההיתר טועמים את טעם האיסור, לכן הוא אינו מתבטל ברוב.

ודיון מהותי ביותר יש בדברי הראשונים, לענין השיעור שחייבים בו על הטעם.

השאלה היסודית היא, כאשר דבר איסור שהוא פחות מכזית, נותן טעם בכזית היתר, האם יתחייבו על אכילת כזית ההיתר מחמת טעם האיסור שבו, בשעה שבאיסור עצמו אין כזית [במקום שלא נאמר בו "היתר מצטרף לאיסור"].

יש הסוברים שדבר היתר שיש בו טעם איסור, הופך ההיתר לאיסור, ולכן חייב על אכילת כזית, לפי שההיתר עצמו נחשב עתה לאיסור.

ויש הסוברים, שטעימת איסור בכזית היתר, היא עצמה שיעור של איסור.

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן:

כל איסורין שבתורה - אין היתר מצטרף לאיסור להשלים את שיעורו.

כגון שאכל חצי כזית בשר וחצי זית חלב [בצירי] האסור באכילה, הרי הוא פטור, ואינו מתחייב עד שיאכל כזית מן החלב לבדו. ^[7]

חוץ מאיסורי נזיר, שאכילת היתר בבת אחת עם האיסור, מצטרפת להשלים את שיעורו. ^[8]

שהרי אמרה תורה בפרשת נזיר: "וכל משרת ענבים [פת שרויה ביין] לא יאכל".

ולכך אמרה התורה "משרת", ולא אמרה "וכל ענבים לא יאכל", כדי ללמד שהפת מצטרפת ליין להשלים את השיעור.

והוא הדין לשאר איסורי נזיר, שהיתר מצטרף לאיסור להשלים את שיעורו. ^[9]

ותו פרט וכלל ופרט כעין הפרט דיינינן פרט׳ בתראה מאי אהני אי לאו פרט׳ בתראה ה״א נעשה הכלל מוסף על הפרט פי׳ איידי דפירש כלל ופרט וכלל מפרש נמי כלל ופרט וכלל ופרט היכי דרשי׳ מינייהו כעין הפרט תו הדר בעיין מיכדי הדין כללי הדין פרטי וכללי כעין פרט׳ דיינינן מאי איכא בינייהו איכ׳ דאלו תרי כללי ופרטי אי איכ׳ פרטי דדמי לי׳ אפילו בחד צד מרבינן ותרין פרטי וכללי אי איכ׳ פרטי דדמי ליה אפילו בחד צד לא מרבינן:

בפ׳ בכל מערבין בתחלתו פליגי תנאי בכלל ופרט וכלל דחד אמר כלל׳ קמא דוק׳ ולא מרבינן אלא מאן דלא דדמי בכל צד לפרט׳ וחד אמר כללא בתר׳ דוק׳ ומברינן אפילו מאן דדמי בכל צד לפרט׳ ומבעי׳ לי למ״ד כללי קמא דוק׳ ולא מרבה אלא דדמי לפרט׳ בכל צד מאי איכא בין כלל ופרט וכלל לפרט וכלל ופרט תו בעי מאי איכא מיעט וריבה לפרט וכלל איכ׳ דאלו פרט וכלל מרבה אפי׳ שיבשין ואלו מיעט וריבה עלין ולולבין אין שיבשין לא פי׳ דפרט וכלל אינו ממעט הפרט כלל אלא מנעשה הכלל מוסף על הפרט ואלו היינו דורשים גבי נזיר בפרט וכלל בלבד היינו מרבים אפי׳ הזמורות והשת׳ דדיינינן להו במיעוט וריבוי אהני מיעוטי למעוטי זמורות וריבוי אהני לרבות עלין ולולבין: הרבה לשונות שונות ופתרונים שונים ראיתי בהלכה זו ואת אשר נראה לי כתבתי:

ומנא לן דהכי הוא. מנא לן דמדה בתורה היא למדרש כעין הפרט ואדרבנן קאי. ולא מייתי דומה בדומה דלעיל דרשי פרט וכלל ופרט ומייתי כלל ופרט וכלל. אלא תלמודא ידע שדין אחד להם. הרא"ש ז"ל בפירושיו: ולרבנן דרשי לעיל בכלל ופרט וכלל ומנא להו הך מדה שבתורה. ואייתו להו מכלל ופרט וכלל. והא דלא אייתי הך ברייתא דלעיל דוכי יתן איש דדרשי ליה רבנן בכלל ופרט וכלל דניחא ליה לאיתויי ברייתא דפליגי רבנן ור' אלעזר ודמי לפלוגתא דלעיל גבי נזיר. הר' עזריאל ז"ל.

תימה דהא ר' אליעזר דריש לעיל (נזיר כו'.) ככתוב בתוספות. וליכא למימר דלמעלה דריש ר' אליעזר בריבה ומיעט וריבה ובכאן דריש מיעט וריבה. דאין ביניהן שום דבר דכל כך מרבי מיעט וריבה כמו ריבה ומיעט וריבה. תוספי הרא"ש ז"ל:

נוסח אחר מכדי כלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט. ואתרבי כל מילי ומיעט וריבה נמי ריבה הכל ואתרבי כל מילי מאי איכא בין מיעט וריבה לכלל ופרט. איכא דאילו כלל ופרט מרבי אפילו עלין ומאן דדריש ריבה ומיעט לולבין אין עלין לא. וכתב רמ"ה ז"ל האי גירסא לא דייק דהא אמרינן בריש פרקין דר' אליעזר דדריש ריבויי ומיעוטי מרבי עלין ולולבין. אלא הכי גרסינן איכא דאילו ריבה ומיעט מרבה אפילו עלין ומאן דדריש כלל ופרט לולבין אין עלין לא. עד כאן. שיטה:

אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור. שאם אכל חצי זית היתר וחצי זית איסור לא מצטרף להשלים שיעור האיסור לחייבן חוץ מאיסורי נזיר שאם אכל חצי זית עינב וחצי זית לחם חייב שהרי אמרה תורה משרת ענבים לא ישתה שחייב על שריית פתו ביין. ואי איכא כזית מיין לחודיה מאי למימרא דהא לא איצטריך למימר אף על גב דבליע בפת דאם כן דהויא ליה לטעם כעיקר. וכמסקנא דמלתא מוקי האי דר' יוחנן כר' עקיבא נפיק טעם כעיקר מגיעולי נכרים ולאו חדוש הוא ואם כן למה לי קרא דמשרת אי לא אתו להיתר מצטרף לאיסור:

יש ספרים דגרסי מוכל משרת. אבל פירש הקונטריס בפרק אלו עוברין דלא גרסינן ליה מדבעי לקמן והאי מישרת להכי הוא דאתא. ואי גרסינן לימא אנא מכל קאימנא. ותו כל למה לי לאזכורי כלל כיון דמשרת גופיה מוקמית להכי כר' מאיר. ותו אי הוה גריס ליה כי היכי דפריך לזעירי בסמוך דאמר אף שאור כמאן כר אלעזר דדריש כל אי הכי אפילו חמץ בפסח איכא למיפרך אר' יוחנן אמאי לא תני שאור. וכי תימא דזעירי לא פליג אר' יוחנן וכמאן כרבי אלעזר דדריש כל קאי אר' יוחנן. הא ליתא ואם כן נצטרך לומר דקאי לאפוקי מדאביי אף ר' יוחנן ואם כן קשה דר' יוחנן אמר בהדיא בפרק הקומץ רבה דיש קומץ בפחות משני זיתים והיינו כדאביי. הרב עזריאל ז"ל.

כתוב בתוספות ועוד קשה לריב"א דתנן סתם עיסה כו'. ועוד מה שהזכיר רש"י ז"ל לשון דימוע לא נהיר דבמין בשאינו מינו לא שייך דימוע שאין דימוע אלא במין במינו. לכך נראה לרבינו תם ז"ל דמיירי שהשום והשמן הן יד לטומאה כעין ידות אוכלין ככתוב בתוספות. שיטה. נראה לפרש דהכא מיירי בשום ושמן שהוא כעין מפוזרין על פני המקפה אבל אין מעורבין בתוכה כדקתני התם אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהן גוש בקערה. וכן בתוספתא שום ושמן צפין עליה. הלכך כשהמקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן דמקפה עיקר וכאלו נגע במקפה גופה דשום ושמן קבלו טעם מן המקפה. אבל כשהמקפה של חולין ונגע טבול יום במקצת שום ושמן לא פסל אלא מקום מגעו של שום ושמן אף על פי שנתנו טעם במקפה והן קבלו טעם ממנה. הר' עזריאל ז"ל:

והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל הא לא הוי כביצה. פירוש ופחות מכביצה אוכלין אין מקבלין טומאה מן התורה. ומיהו מרישא דמקפה של תרומה ושמן של חולין דקתני שאם נגע טבול יום במקצתו פסל את כולן לא קשיא מידי דשום ושמן דחולין בטלין אגב מקפה דתרומה ונעשית יד לטומאה. שיטה וככתוב בתוספות:
ומיהו הא דדייק תלמודא הא לא הוי כביצה אשום פריך הכי דאף על גב דמדרבנן מטמא בפחות מכביצה מיהו מדאורייתא אינו מקבל טומאה בפחות מכביצה. אבל אשמן לא דייק הכי דשמן משקה הוא ומטמא בפחות מרביעית כדמשמע בפרק קמא דפסחים גבי לא אמרו אלא פחות מרביעית אבל רביעית חזו למטבל בהו מחטין. ויש מפרשים דהכא הכי פריך כיון דאין בו כל כך שיהא ראוי לקבל טומאה מן התורה לא היה לנו להחמיר אלא היה לנו לומר שיהא בטל אגב מקפה. שיטה:

תד"ה מכדי תרי. וכן נמי כו' פרטא בתרא דוקא כו' ואהני פרטא קמא לרבות כו'. כצ"ל:

תד"ה איכא. דאין לו לריבוי שאחריו לרבות כולי האי. כצ"ל:

גליו''ן חיה בכלל בהמה. דכתיב (דברים יד) זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' איל וצבי וגו' אמר ליה ומי מצית אמרת הכי דחיה הוא בכלל בהמה בהאי פרט: הא כתיב באידך [פרטא] בקר וצאן. למעוטי חיה אלא האי מן הבהמה נמי הוה ליה פרט וכלל ופרט ומצי נמי למילף מהכא: ומנלן דהכי הוא. דכעין פרטא דיינינן: דתניא ונתת הכסף וגו' אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע. ואיתרבו להו עופות ואימעיטו להו דגים שאין גדילין על הקרקע כדמפרש במסכת עירובין בפרק בכל מערבין: מכדי כלל ופרט וכלל כעין פרטא דיינינן כללא בתרא מאי אהני אהני לאוסופי ליה. ואפילו מצד אחד כגון דגים דפרי מפרי הן אבל אינן גידולי קרקע דאי ליכא כללא בתרא ה''א דאין בכלל אלא מה שבפרט: תרי [פרטי וכללא] אי איכא דדמי ליה משני צדדין. כגון עופות דגידולי קרקע הן ופרי מפרי מרבינן אבל דגים דבחד צד דמו ליה לא מרבינן: ומיעט וריבה. א''א דלא ממעט מידי והלכך דלולבין מרבי אבל עלין לא דעלין ממעט ואם תאמר והא איכא רבי אלעזר דדריש מיעט וריבה וקמייתי נמי עלין הא לא תקשי לך ר''א לא משמע ליה עלין אלא משום דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין דהאי מכל לישנא יתירא הוא ואי משום מיעט וריבה לא מיצטריך ליה למיכתב אלא אשר יעשה מגפן היין מכל למה לי אלא לרבות ואפי' עלין ואית דמפרש דהאי דאמר אפילו עלין לאו דוקא אלא קמ''ל דפורתא הוא דמיעט או עלין או שבישתא ובין מיעט וריבה לריבה [ומיעט] וריבה ליכא ולא מידי: שהרי אמרה תורה וכל משרת. לרבות שאילו לא הוי איסורי נזיר כשיעור והיתר משלימו לכזית שהוא חייב:

א''ל חיה בכלל בהמה. בתמיה כלומר האי בהמה לא מצית אמרת דחיה בכלל בהמה דכתיב בקר וצאן בפרט בתרא וכמו שפרטא בתרא ממעט חיה פרטא קמא נמי מצי להוי דממעט חיה דפרט אחרון מגלה על הראשון למעוטי חיה ולעולם מהאי קרא נמי איכא למדרש בפרט וכלל ופרט: ומנלן דהכי הוא. ארבנן קאי דדרשי לעיל כלל ופרט וכלל ומרבה כעין הפרט וקבעי מנלן דמדה זו בתורה היינו למדרש כעין הפרט דתניא ונתת הכסף ולא קאי אר''א דהוא דריש ליה ריש פ' בכל מערבין (עירובין כז:) בריבה ומיעט וריבה: מה פרט מפורש בקר וצאן פרי מפרי. דבהמות מתעברות זו מזו ויולדות וגדולי קרקע שהן גדלין מן הארץ מעשב הארץ אף כל לאיתויי עופות ולמעוטי דגים מים ומלח ולר''א דדריש ליה בריבה ומיעט וריבה מרבינן אפי' דגים ולא ממעט אלא מים ומלח: מכדי כלל ופרט וכלל כעין הפרט דיינינן ליה כללא בתרא מאי אהני. אגב גררא אתא לפרושי טעם המדות וחילוקיהם ומשפטיהם ומפרש אותה בלשון קשיא ותירוץ אהני לאוסופי כל דדמי לפרטא דאי לא כתיב כלל הוה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט: א''ל אי לאו פרטא [בתרא] הוה אמינא פרט וכלל ונעשה כלל מוסף על הפרט. והוה מרבינן גבי נזיר אפילו עלין ולולבין: מכדי תרי כללי ופרטא ותרין פרטי וכללא כעין הפרט דיינינן כדאמרן מאי איכא ביני וביני. כלום יש חילוק בין אלו שתי מדות איכא תרין כללי ופרטי אמרינן כל דדמי ליה אפי' בחד צד מרבינן ותרין פרטי וכללי דדמי ליה משני צדדין מרבינן מצד אחד לא מרבינן והדין נותן בב' כללות מרבינן יותר מכלל אחד ורי''ף [מפרש] דהך סוגיא דהכא אליבא דמ''ד כללא בתרא דוקא וה''ל [כעין] פרט וכלל להכי מרבינן דדמי ליה לפרטא אפי' בחד צד [וכן] נמי תרי פרטי וכללא פרטא [בתרא] דוקא וה''ל [כעין] כלל ופרט ואהני כללא לרבות [מכעין] הדומה לו מב' צדדין אבל למאן דאמר כללא קמא דוקא וכן פרטא קמא דוקא הוה הדין להפך ואם תאמר ההוא קרא דכי יתן וגו' דרשי ליה רבנן [בכלל] ופרט וכלל ובעו דבר הדומה לו מב' צדדין דהוי דבר המיטלטל וגופו ממון דהא ממעטי קרקעות אע''פ שגופן ממון וכן שטרות אף על פי שמטלטלין הואיל ואין גופן ממון אלמא אפילו בתרי [כללי] ופרטא בעינן שני צדדין ור''א דריש לההוא קרא בפרט וכלל. ופרט וממעט נמי קרקעות ושטרות אלמא דהמדות הללו שוות וי''ל דלפי מה שפירשתי ניחא דרבנן סברי כללא קמא דוקא ודמי לכלל ופרט ואהני כללא בתרא לאתויי הדומה לו משני צדדין ור''א סבר פרט [בתרא] דוקא והוי כמו כלל ופרט ואהני פרטא קמא לרבויי כל הדומה לו מב' צדדין ועי''ל דהני תרין צדדין דאיתנהו בקרקעות ושטרות ומטלטלין וגופן ממון שקולין הן וחשובין כחד צד הלכך בין לרבנן דדרשי תרי כללי ופרטא בין ר''א דדריש תרי פרטי וכללא בעי' הנך ב' צדדין דכיון שהצדדין חשובין [כחד] הי מינייהו מפקת וכן בשמעתא דסלעם וחרגול (חולין דף סו.) דבעינן ד' צדדין דחשובין ושקולין הן זה כזה כולהון כחד [צד הוו] הלכך בעיא כולהון דדוקא ראשו ארוך הוי צד גרוע אבל אינך כולן חשובין כחד ודו''ק התם: איכא דאילו פרט וכלל מרבינן אפילו עלין [ולולבין] ואילו מיעט וריבה מרבינן לולבין אין עלין לא. תימה הא ר''א דריש מיעט וריבה בתחילת שמעתתא ומרבה אפילו עלין וי''ל דלעיל מיירי בעלין רכין דומיא דלולבין והכא מיירי דקשה קצת ודמי קצת לשבישתא אך תימה דמדת מיעט וריבה כמו מדת פרט וכלל [ואמאי] במדת ריבה ומיעט וריבה מרבינן טפי מבמדת כלל ופרט וכלל כדמשמע ריש פרק בכל מערבין ראייתו והר''ף נ''ע היה נותן טעם לדבר כמו שרגיל רש''י [לפרש] בכל מקום דהיכא דאיכא כלל ופרט הוי פרט פירושו של כלל וסותר ומבטל הכלל לגמרי כאילו לא היה אבל ריבה ומיעט דאין מיעוט פי' ריבוי לבטל [ריבה] לגמרי כאילו לא היה אלא ריבה קצת ומיעט קצת הלכך כשהפרט קודם לכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט ומבטל הפרט לגמרי כאילו לא היה שהרי אין לומר שהוא פירושו של כלל אחרי שקדמו וגם במיעט לא דיינינן ליה הלכך מרבינן מן הכלל שבא [אחריו] אבל למאן דדריש במיעט וריבה יש לי לדרוש המיעוט במיעוט לומר גם שהוא לפני הריבוי כמו אם היה אחרי הריבוי והשתא נמי כשהמיעוט קודם הוא ממעט קצת דאין לו כח לריבוי של אחרון [לרבות] כולי האי וא''ת כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וא''כ . כללא מאי אהני ותי' דלא נילף מג''ש או במה מצינו טפי מן הפרטא ובהכי נמי [פרט וכלל דרבי] כל מילי א''כ מאי אהני פרטא אלא דלא נילף מג''ש או מק''ו [למעט] וריבה ומיעט וריבה ומיעט וריבה חילוק ביניהן כדפ''ה בעלמא (סנהדרין דף מו.) דריבה ומיעט הוי כמו כלל ופרט וכלל לרבות כעין המיעוט ותו לא ריבה ומיעט וריבה ריבה כל מילי ואהני מיעוטא למעוטי דבר אחד ומיהו קשה דריבה ומיעט וריבה ריבה קמא למאי אהני הא במיעט וריבה לחוד דמרבינן כל מילי וממעטין דבר אחד כדאמר בריש פרקין דדריש מיעט וריבה רבי כל מילי וממעט שבישתא ואר''ת דאין ה''נ וריבה קמא אורחיה דקרא הוא כמו ולקחת את המרצע דאיכא דדריש (קדושין דף כא:) בריבוי ומיעט וריבה ולקחת אורחיה דקרא ונראה דבהכי יש ליישב מאי דפר''ת דמיעט וריבה ומיעט אינה מדה בתורה אפילו למאן דדריש ריבויי ומיעוטי והיא גופיה תימה מאי שנא מפרט וכלל ופרט דדרשינן ליה למאן דדריש כללי ופרטי ונראה דלא דמי דבשלמא פרט וכלל ופרט איכא למידרשיה כעין הפרט כמו כלל ופרט וכלל אלא דמעט יש חילוק כדקאמר בגמרא והשתא אין להקשות פרטא בתרא למה לי דהא אי לאו פרטא בתרא הוי פרט וכלל ואיתרבי כל מילי אבל אי הוי דרשי מיעט וריבה ומיעט ע''כ [כמו] ריבה ומיעט וריבה דרשי דומיא דפרט וכלל ופרט דדיינינן בכלל ופרט וכלל והשתא הוה קשה דמיעט וריבה