נזיר לו ע"א

דף לו - א

שנינו במסכת מנחות נח א:

תנו רבנן: "שאור לא תקטירו". אסרה תורה להקריב חמץ או שאור על המזבח.

אין לי אלא כולו [כלומר: שיעור קומץ שלם, שהוא שני זיתים].

מקצתו [מקצת מן הקומץ, ובלבד שיהא בו כזית, לפי שאין הקטרה פחות מכזית] מנין? תלמוד לומר: "כל" ["כי כל שאור, לא תקטירו"].

עירובו [הקטיר חצי זית שאור וחצי זית מצה] מנין? תלמוד לומר: "כי כל [שאור לא תקטירו] ".

ובפסחים מג א גרסינן: "תניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו [חצי זית חמץ וחצי זית מצה] בלאו, דברי רבי אליעזר. ^[1]

וחכמים אומרים: על חמץ דגן ענוש כרת, על עירובו ולא כלום".

ועוד שנינו ברייתא שם: "כל מחמצת לא תאכלו", לרבות כותח הבבלי [מאכל חלב המעורב בו קמח דגן]. יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה", על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו.

וברייתא זו, לדברי רבי אלעזר היא כמבואר בסוגיא שם. אבל לדעת חכמים, אינו עובר בלאו על עירובו של חמץ, משום שאינם דורשים תיבת "כל".

נמצינו למדים, שאף מה ששנינו לענין שאור שהוא חייב על עירובו, אינו אלא לדעת רבי אלעזר הדורש תיבת "כל", ואם כן, אף לגבי הקטרת שאור על המזבח, נדרשת תיבת "כל" לרבות חצי קומץ. ומה שאמרה תורה "כי כל" נדרוש לרבות את עירובו.

אבל לדעת חכמים שאינם דורשים תיבת "כל", אם כן יש לנו לרבות מ"כי כל" חצי קומץ, ואין לנו לרבות עירובו של שאור כלל.

זעירי אמר:

אף שאור [חמץ] ב"בל תקטירו".

כלומר: אף לענין הקטרת שאור על גבי המזבח - שאמרה תורה: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" - מצטרף בה היתר לאיסור, ואם הקטיר חצי זית שאור וחצי זית מצה על המזבח בבת אחת, הרי זה חייב. ^[2]

ומקשינן: כמאן אמר זעירי את דבריו? -

בהכרח, כרבי אלעזר, דדריש בעלמא תיבת "כל" [וכמו שמצינו שדרש כן לענין חמץ], ולכן אנו דורשים מ"כל שאור" לרבות חצי קומץ, ומ"כי כל שאור" לרבות "היתר מצטרף לאיסור" בהקטרת שאור ^[3] -

אי הכי, אם כן, לענין חמץ נמי היתר מצטרף לאיסור, ומשום שאמרה תורה: "כל מחמצת לא תאכלו", ויש לנו לרבות "היתר מצטרף לאיסור" בחמץ.

ולמה הוסיף זעירי על דברי רבי יוחנן רק שאור בבל תקטירו, ולא חמץ בבל תאכל!?

ומשנינן: אין הכי נמי, שאף בחמץ "היתר מצטרף לאיסור" -

אלא שלכך נקט זעירי "אף שאור בבל תקטירו", משום שיש בדבריו חידוש, לאפוקי מאביי [להוציא משיטתו של אביי] דאמר: "יש הקטרה בפחות מכזית", ואפילו בהקטרת משהו שאור על גבי המזבח הרי הוא עובר ב"בל תקטירו", ולשיטתו הרי אין צורך לצרף היתר לאיסור -

לכן קא משמע לן זעירי, שאין הקטרה בפחות מכזית, ונמצא שאינו עובר על הקטרת שאור אלא בכזית, ולכן צריך שיצטרף ההיתר לאיסור להשלים את השיעור. ^[4]

יתיב רב דימי וקאמר לה [ישב רב דימי והיה אומר] להא שמעתא דרבי אבהו בשם רבי יוחנן!

איתיביה הקשה אביי לרב דימי על רבי יוחנן שאמר: "כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור" מן המשנה ב"טבול יום" [ב ג]:

דתנן: המקפה ^[5] [תבשיל סמיך כגון דייסה, ונותנים בה שום ושמן לתבלין], שהיתה המקפה עצמה של תרומה, ואילו השום והשמן - המפוזרין על המקפה וניכרין - היו של חולין.

ונגע טבול יום [טמא שטבל, וטעון הערב שמש לטהרתו] - הפוסל את התרומה במגעו - במקצתן של השום והשמן, הרי זה פסל את כולן,

כלומר: אף את המקפה שלא נגע בה, ומשום שהשום והשמן הם כמו "ידות" למקפה, שכאשר נוגע הטמא בידות נטמא האוכל -

אבל אם היתה המקפה של חולין, והשום והשמן בלבד היו של של תרומה, ונגע טבול יום במקצתן של השום והשמן - לא פסל אלא את מקום מגעו בלבד. כלומר: לא נפסלו אלא השום והשמן שנגע בהם.

והוינן בה [וכבר הקשו על כך בבית המדרש]:

"מקום מגעו" - אמאי פסול? והרי השום והשמן אין בהם כביצה, ואין אוכלין מקבלין טומאה בפחות מכביצה מן התורה -

ואף שמדרבנן אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה, בכל זאת היה לנו לומר שלענין טומאה דרבנן בטל השום והשמן של התרומה אגב המקפה של חולין, ואף על פי שהם ניכרין!? ^[6] ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ליישב קושיא זו:

מה טעם אין השום והשמן בטלין אגב המקפה - הואיל וזר לוקה עליה בכזית.

כלומר: היות ומצינו שיתחייב אדם על אכילת התרומה, וכגון שיאכל כזית בצירוף של השום והשמן עם המקפה, לכן חשובה היא התרומה ואינה בטילה. ^[7]

והרי מאי טעמא אם יאכל ממנו כזית יהא חייב!?

---

זעירי אמר אף שאור בבל תקטירו. שאילו אין בשאור כזית ועיסה משלימו לכזית שהוא חייב ועובר משום שנאמר כל שאור וכל דבש לא תקטירו (ויקרא ב): כמאן כר''א דדריש כל. לגבי חמץ בפ' אלו עוברין בפסח דקתני ועל עירובו בלאו דברי ר' אלעזר דכתיב כל מחמצת לא תאכלו (שמות יב): אי הכי. לימא זעירי וכן נמי לענין חמץ בפסח יהא חייב על עירובו משום דכתיב ביה כל: אין הכי נמי. דלענין חמץ בפסח היתר מצטרף לאיסור וכר''א והאי דקאמר גבי שאור משום לאפוקי דאביי דאמר במסכת מנחות יש הקטרה בפחות מכזית קמ''ל מדבעינן צירוף דאין הקטרה בפחות מכזית ואין חייב עליה אלא א''כ יהא בו כזית או שיהא היתר משלימו לכזית: מקפה של תרומה. העשויה מיין של תרומה. מקפה רוטב: והשום והשמן. שנותנין לתוכו משום תבלין הן של חולין: ונגע טבול יום במקצתן. איכא דאמרי משום ושמן של תרומה אבל לא במקפה (דחולין) דטבול יום שויוהו רבנן שני ואין שני עושה שלישי אלא בתרומה ואית דאמרי מאי במקצתן אפילו במקפה של חולין דכיון דעריבי בחד מנא דמי ליה כמאן דנגע בתרומה עצמה: והוינן בה אמאי פסל במקום מגעו. דאין טומאת אוכלין בפחות מכביצה: ומה טעם. לוקה עליו בכזית והא ליכא שיעורא

ומיעט מיעט בתרא למאי אהני הא במיעט וריבה לחוד בריבה ומיעט וריבה דרשינן ליה כדפי' ר''ת ואע''פ דריבה ומיעט וריבה נמי אמר דריבה קמא לא מהני מידי בשלמא התם איכא למימר ריבה קמא אורחיה דקרא להתחיל בו כמו ולקחת המרצע אבל מיעט בתרא ליכא למימר הכי הילכך צ''ל אינה מדה בתורה אפי' למאן דדריש ליה בריבוי ומיעוטי דרשינן ליה בפרט וכלל ופרט. עכ''ל מהר''ף נ''ע: אין היתר מצטרף לאיסור. אם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב אינו חייב: [חוץ] מנזיר שהרי אמרה תורה וכל משרת ענבים לא ישתה. כלומר שאם שרה פתו ביין ויש בו מפת ומיין כדי לצרף [כזית] חייב הכי דרשינן בסמוך דאי איכא כזית מיין לחודיה קרא למה לי ומיתורא דמשרת דרשינן ליה הכי ולא מכל ואין לגרוס מה שכתוב בספרים משרת וכל משרת דהוה משמע דמכל דרשינן ליה דא''כ לפרוך אדר' אבהו נמי כמאן כר''א דדריש כל ואפי' אם תימצי לומר דרבנן דרשי וכל משרת אע''ג דלא דרשי כל מ''מ מאי פריך לקמן ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא לימא טעמא דידיה משום כל וכל אלא ודאי משמעות דידיה ממשרת ולא מוכל: זעירי אמר אף שאור בבל [תקטירו]. שאם הקטיר חצי זית משאור וחצי זית ממצה מצטרף משום כל שאור לא תקטירו: כמאן כרבי אלעזר דדריש כל. בפ' אלו עוברין (פסחים מב.) כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי ופליגי רבנן עליו ופי' רש''י בפ' אלו עוברין דזעירי מפרש הברייתא דפרק כל המנחות באות מצה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו [דתניא] התם אין לי אלא כולו מקצתו מניין ת''ל כל עירובו מניין ת''ל כי כל פי' אין לי אלא כל זית מקצתו מניין חצי זית מניין ת''ל כל והיינו היתר מצטרף לאיסור ור''ל חצי זית משאור וחצי זית ממצה וקשה לפירושו דא''כ מפרש זעירי לברייתא כמו שמפרש אביי (דבסתמא) בפ' כל המנחות (מנחות נח.) וה''ק לאפוקי מדאביי ועוד קשה מאי פריך כמאן כר''א גם לרבנן יכול להיות דנהי דרבנן לא דרשי כל כי כל דרשי והכי אמר באלו עוברין (פסחים מג:) וא''כ רבנן נמי ידרשו דרשא ראשונה במקצתו מניין דהוי פי' חצי זית שאור וחצי זית מצה מכי כל שאור דנהי דרבנן דרשא [אחרונה] לא דרשי [מכי] כל כר''א מ''מ דרשא [ראשונה] הפשוטה יותר דדריש ר''א מכל רבנן דרשי לה מכי כל לכך נראה דזעירי מפרש הברייתא בפרק כל המנחות כדפירש [רבא] התם אין לי אלא כולו פירוש כל הקומץ דהיינו שני זיתים דקסבר אין קומץ פחות משני זיתים מקצתו מניין פירוש חצי הקומץ שהוא כזית ת''ל כל עירובו מניין דהיינו חצי זית דשאור וחצי זית דמצה דהיינו היתר מצטרף לאיסור ת''ל כי כל והשתא אתי שפיר דאמר כמאן כר''א דדריש כל אמרי' שפיר דכל אתא לחצי הקומץ דמייתי ליה כי כל לעירובו דהיינו היתר מצטרף לאיסור כדפרישית אבל לרבנן דלא דרשי כל [רק כי כל] למקצתו דהיינו לחצי הקומץ שהוא זית שלם אבל עירובו דהיינו היתר מצטרף לאיסור צירוף לא שמעי' כלל וא''ת לאביי דדריש מקצתו מנין היינו חצי זית וס''ל הקטרה בפחות מכזית מאי קאמר עירובו מנין והא לאביי א''צ עירובו לצרף היתר (מצטרף) לאיסור. דבאיסור לחודיה מחייב כדפרישית וי''ל דהוא יפרש עירובו מניין דהיינו מחוי דברישא דברייתא מרבה חצי זית בעיניה ובסיפא אפי' אינו בעיניה אלא [מחוי] שאינו ניכר וכן פה''ק במנחות: אי הכי לענין חמץ בפסח. דלר''א נמי היתר מצטרף לאיסור דהתם נמי כתיב כל מחמצת לא תאכלו: אה''נ אלא לאפוקי מדאביי. ה''ק דשאור עדיפא לאשמועינן דלא כאביי והא קמ''ל דאין הקטרה כו' ואי איכא צירוף אין ואי לא לא והכי מפרש ליה לברייתא דפרק כל המנחות אין לי אלא כולו פי' כזית מקצתו פי' חצי זית דהכי אית ליה עירובו מניין דהיינו מועט שאור מעורב דס''ד אמינא הואיל ומעורב בהיתר יתבטל ת''ל כי כל ולדידיה אין שייך צירוף דאף בפחות מכזית שאור חייב וא''ת לאביי דדריש מכל שאור לפחות מכזית אמאי לא דריש נמי חמץ לחייב עליו בפחות מכזית לר' אלעזר וי''ל דשאני גבי חמץ דכתיב ביה אכילה ואין אכילה בפחות מכזית: להא שמעתא. דר' אבהו דבשאר איסורין אין היתר מצטרף לאיסור: המקפה של תרומה. תבשיל עב וקפוי כעין דייסא והשמן שנתון בו תבלין הוי חולין שנגע טבול יום במקצת פסל את כולו דהוא עיקר והיא של תרומה וטבול יום פוסל התרומה המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו בלבד: ה''ג רש''י מקום מגעו אמאי פוסל. הא בטילתו תבלין דקסבר דימוע מדרבנן הוא דאסור כלומר דמדאורייתא חד בתרי בטיל והא דתרומה בחד ומאה דרבנן הוא: אמר רבה בר בר חנה מדאורייתא הוא הואיל וזר לוקה עליו בכזית. משום דשם תרומה עליה [הלכך לגבי טומאה נמי שם תרומה עלה] ומיהו לא חמירא כתרומה עצמה ליפסול כולן לשון רש''י [בפסחים] וקשה לרבינו תם דמדפריך ולבטיל ברובא משמע שהשום והשמן אינו בעין דדבר. שהוא בעין אין מתבטל ולא משמע הכי [דקתני] ונגע טבול יום במקצתו משמע דאשום והשמן קאי ולא אמקפה מדלא קתני במקצתה אם כן משמע דמיירי שהשום והשמן בעין ותו דסיפא דהך משנה במסכת טבול יום (פ''ב מ''ג) א''ר יהודה אימתי בזמן שהם גוש בקערה משמע דאיירי שהוא בעין וע''ק לריב''א דתנן התם עיסה שנדמעת בתרומה אינו נפסל בטבול יום ר' יוסי ור''ש אומרים נפסלת אלמא בדמע המעורב ואינו ניכר לא מפליג בין מקום מגעו לשלא מקום מגעו אלא מאן דאסר אסר בכולה ומאן דשרי בכולה שרי לכך פי' רבינו תם דאיירי שהשום והשמן מפוזרין על המקפה ונכרין ורישא במקפה של תרומה ושום ושמן כוליה חולין י''ל דהשום והשמן הוי כידות לטומאה דבידות אוכלין אמרינן בעלמא (חולין דף קיח.) שהן מביאות את הטומאה אבל מקפה של חולין ושום ושמן של תרומה לא פסל אלא שום ושמן שנגע בו וה''ג והוינן בה מקום. מגעו אמאי פסל הא לא הוי כביצה ובעיני רש''י לא ישרה זאת הגירסא שבכמה מקומות פי' שאוכל מקבל טומאה אפי' בכל שהוא כדדרשי' בת''כ אוכל יטמא מלמד שמטמא בכל שהוא יכול אף לאחרים בכל שהוא ת''ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת והיינו כביצה ור''ת אומר דאסמכתא בעלמא הוא דבמס' אהלות (פי''ג מ''ה) תנן פחות מכביצה אוכלין וקתני סיפא זה הכלל הטמא אינו ממעט והא דדייק והא [לא] הוי כביצה צ''ל דלאו אשמן דייק דמשקין מטמאין בפחות מרביעית אלא אשום פריך וא''ת ומאי פריך והרי שום ושמן אחת הוא שאין מקבלין טומאה פחות מכביצה מדאורייתא מ''מ פסלי שפיר ואע''ג דאין מקבלין טומאה מדאורייתא מ''מ מדרבנן מטמאי ומאי פריך הא דפסיל ר''ל מדרבנן וי''ל דלישנא דפסל משמע מדאורייתא: ומשני הואיל דזר לוקה עליו בכזית ולאו דוקא נקט לוקה דהא תרומת שום מדרבנן אלא הכי קאמר הואיל וזר לוקה עליו בכזית אילו היתה תרומה דאורייתא דין הוא להחשיבה ולא יתבטל אגב המקפה: משום דהיתר מצטרף לאיסור. דאין נמצא שיהא לוקה עליו בכזית ואם תאמר ולימא הואיל וזר לוקה עליו בכזית אם היה מלקט וצובר משם כזית ואר''י דאין דרך אכילתו בכך ומשום הך טעמא לית לן למימר שלא יתבטל אגב המקפה: מאי טעמא לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור. אלמא אפי' בשאר איסורין נמי אית להו היתר מצטרף לאיסור [ואת אמרת] דווקא בנזיר: