נזיר לו ע"ב

לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור אמר ליה לא מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ואכילת פרס דאורייתא היא א''ל אין אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר בכותח הבבלי א''ל הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכדי אכילת פרס אי דקא שריף ליה מישרף בטלה דעתו אצל כל אדם אי מישטר קא שטר לא משכחת כזית בכדי אכילת פרס איתיביה שתי מדוכות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניו שתי קדירות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלו אלו לתוך אלו שתיהן מותרות שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואי סלקא דעתך כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר אלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרי' שאני אומר אלא הנח לתרומת תבלין דרבנן היא איתיביה שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניהן שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו שניהן מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו תרומה לתוך תרומה נפלה ואי ס''ד כזית בכדי אכילת פרס אסור אמאי אמרינן שאני אומר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - ב

וכי לאו, האם לא משום דהיתר מצטרף לאיסור, ועל כן כשיטול כזית מן החולין והתרומה כאחד, יתחייב הזר על אכילת תרומה, על אף שלא אכל מהתרומה עצמה כזית. ^[1]

הרי מבואר מהמשנה הזאת שאף בשאר איסורין היתר מצטרף לאיסור, ואיך אמר רבי יוחנן שבכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר!? אמר ליה רב דימי לאביי:

לא כאשר הבנת, שהוא מתחייב על השום והשמן של התרומה כשהוא יאכל שיעור מהם כזית בצירוף המקפה.

אלא, מאי "הואיל ולוקה עליה בכזית" שאמר רבי יוחנן -

כגון דאיכא במקפה כזית של תרומה, שאפשר לאוכלה בכדי זמן של אכילת "פרס", חצי ככר לחם העשוי מחטים.

[בככר כולו יש שיעור של שמונה ביצים, ובמחציתו שיעור של ארבעה ביצים].

דהיינו, כשיעור זמן אכילה של לחם בשיעור ארבע ביצים.

כלומר: שיעור פיזור כזית מן התבלין על פני המקפה היה כזה, שכאשר יאכל מן המקפה והתבלין שעליו במשך זמן של "אכילת פרס", תצטבר התרומה שאכל לכדי כזית. ^[2] ובאופן זה הוא חייב על כזית התרומה אף בלי הצטרפות המקפה, כי שיעור זה של "אכילת פרס" הוא שיעור של השהייה מתחילת האכילה ועד סופה כדי לצרף בכך את כל אכילות התרומה לאכילה אחת של כזית.

אמר ליה אביי לרב דימי:

וכי אכילת איסור המעורב בהיתר במשך זמן של אכילת פרס -

דאורייתא היא!? ^[3]

אמר ליה רב דימי לאביי: אין, אכן דין דאורייתא הוא.

אמר ליה אביי לרב דימי: אי הכי, שכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, תיקשי מה שנחלקו רבי אלעזר וחכמים בכותח הבבלי [מאכל חלב שיש בו קמח] שלדעת רבי אלעזר עובר עליו בלאו, ^[4] ואילו חכמים נחלקו עליו. והניחה הגמרא עתה שיש בכותח כזית חמץ בכדי אכילת פרס, והשתא תיקשי:

אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר בכותח הבבלי?

והרי על אף שאין הם דורשים "כל מחמצת לא תאכלו", מכל מקום יהא אסור לאכול את הכותח משום שאוכל הוא כזית חמץ בכדי אכילת פרס!? ^[5]

אמר ליה רב דימי לאביי:

הנח לכותח הבבלי, שאין לך להביא ראיה הימנו.

היות דממה נפשך, ליכא באכילתו כזית בכדי אכילת פרס. כי - אי דקא שריף ליה מישרף ^[6] [גומע מהכותח כמות שהוא], ואז אכן יש באכילתו כזית חמץ בכדי אכילת פרס, הרי בטלה דעתו של אדם האוכל בצורה שכזאת אצל כל אדם!

שהיות ואין דרך לגמוע את הכותח, אלא רק לטבל בו מאכלים אחרים, וכך לאוכלו קמעא קמעא, הרי מי שגומע מן הכותח, אין זו דרך אכילתו של הכותח, ואין חייבים על אכילה שכזאת. ^[7]

ואי מישטר קא שטר [אכל את הכותח על ידי טיבול] כדרך בני אדם, הרי לא משכחת [לא תמצא] שיצטבר כזית חמץ בכדי שיעור זמן של אכילת פרס.

דבר איסור שהתערב ברוב היתר, מותר לאכול את כל התערובת.

אלא שיש מקומות שבהם הגבילו חכמים את ההיתר הזה, כדי שלא יבואו אנשים לטעות ולהתיר דברים האסורים, ודרשו שמלבד הביטול ברוב, תהא קיימת גם אפשרות של "תליה", לתלות את ההיתר בדבר המותר, וכפי שיתבאר להלן.

אפשרות זאת של "תליה", נקראת בפי חכמים "שאני אומר". דהיינו, שאני יכול לתלות ולומר שההיתר לא נאסר כלל.

איתיביה אביי לרב דימי, שאמר אכילת כזית איסור בתערובת בכדי אכילת פרס דאורייתא, מהא דתניא:

שתי מדוכות שכותשים בהם תבלינים [כגון פלפל וזנגביל], אחת היה בה תבלין של תרומה, ואחת היה בה תבלין של חולין.

והיו לפניהן ^[8] [לפני המדוכות] שתי קדירות, אחת היה בה תבשיל של תרומה, ואחת היה בה תבשיל של חולין.

ונפלו התבלינים שבשתי מדוכות אלו, לתוך התבשילים שבשתי קדרות אלו [תוכנה של כל מדוכה לקדירה אחת], ואין ידוע לאיזו קדירה נפלה תכולת כל אחת מהמדוכות -

הרי שתיהן [שתי הקדרות] מותרות.

קדירת החולין מותרת באכילה לכל אדם, וקדירת התרומה מותרת באכילה לכהן. ^[9]

והיינו, אין לנו לחשוש שמא נפל והתערב בקדירת החולין התבלין של תרומה, האסור באכילה לזר.

ומשום שאני תולה לקולא - באיסור דרבנן - ואומר: חולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה. ^[10]

ואי סלקא דעתך: אכילת כזית תרומה מעורבת בכדי אכילת פרס אסורה מדאורייתא, נמצא, שאם אכן נפלה תכולת מדוכת החולין לקדירת התרומה, הרי כשיאכל את התבשיל שבה יעבור על איסור דאורייתא, כי בתוך זמן של אכילת פרס יאכל כזית איסור של תרומה -

ואם כן אמאי אמרינן: "שאני אומר", והרי אין לתלות לקולא ולומר "תרומה לתוך תרומה נפלה" אלא כאשר אין חשש איסור דאורייתא!?

אמר ליה רב דימי לאביי:

אלא מאי רצונך להוכיח מכאן, שכזית בכדי אכילת פרס אינה מדאורייתא, ובהכרח לפרש את טעם המשנה בטבול יום משום ש"היתר מצטרף לאיסור"!?

והרי אף לדבריך תיקשי: אמאי אמרינן "שאני אומר"!? והרי היתר מצטרף לאיסור, ובאכילת כזית מן התערובת הרי הוא עובר על איסור דדאורייתא, ולמה אנו תולים לקולא ואומרים: תרומה לתוך תרומה נפלה ולא לתוך חולין!?

אלא בהכרח עלינו לומר: הנח לתרומת תבלין - בה עוסקת הברייתא - שאין להביא הימנה ראיה, היות וכל עיקרה דרבנן היא, כי אילו מן התורה אין תרומה אלא בדגן תירוש ויצהר, ולכן אנו תולים לקולא ואומרים: "חולין לתוך חולין נפל, ותרומה לתוך תרומה נפלה".

איתיביה אביי - לרב דימי שאמר: אכילת כזית בתערובת בכדי אכילת פרס דאורייתא - מהא דתניא:

שתי קופות, אחת יש בה דגן של תרומה, ואחת יש בה דגן של חולין, ולפניהן שתי סאין של דגן, אחת של חולין ואחת של תרומה [דאורייתא, שהרי של דגן היא] -

ונפלו אלו לתוך אלו [כל סאה נפלה לאחת הקופות] שניהם [תכולת שתי הקופות] מותרין, כלומר: קופת החולין מותרת לזר, וזו של תרומה לכהן -

ומשום שאני תולה ואומר: חולין לתוך חולין נפלו, תרומה לתוך תרומה נפלה.

ואי סלקא דעתך כדעת רב דימי, שתערובת שמצויה בו כזית איסור בכדי אכילת פרס אסור לאוכלה מן התורה -

אמאי אמרינן "שאני אומר"?

והרי אם יאכל זר מן התערובת עד שיצטבר כזית בכדי אכילת פרס, יהא עובר איסור דאורייתא!?

הערות

^[1] הוקשה לתוספות: למה לי כל זה? והרי היות ומבואר בסוגייתנו שאם יכול הוא להתחייב על התרומה אז היא אינה בטילה, אם כן לימא בפשטות: הואיל ויכול ללקט את השמן והשום ולאכול מהם כזית, לכן אינם בטלים! ? וכתבו התוספות: "אין דרך אכילתו בכך. ומשום הך טעמא [שיכול ללקטו], לית לן למימר שלא יתבטל אגב המקפה".

^[2] לשון התוספות הוא: "דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, שאם אוכל ממנו שיעור פרס שהן ארבע ביצים יש לו כזית תרומה, ולהכי חייב, ולא בטיל". והיינו, שאם יש בתערובת כזית איסור הנאכל בכדי אכילת פרס מהתערובת, אין האיסור בטל ברוב. ועיין בר"ש משאנץ על משנה זו, ובדברי החזון איש בסוגיה בפסחים, שדנו בהרחבה כיצד קשור שיעור אכילת הפרס לענין ביטול ברוב.

^[3] הקשו התוספות: והרי משנה היא בכריתות יב ב "כל אוכלים מצטרפים בכדי אכילת פרס"! ? וחילקו התוספות בין אכילת איסור בעינו במשך זמן של אכילת פרס, לבין אכילת איסור כשהוא בתערובת. ולשונם מאד מגומגם כמו שכתב ב"קרן אורה", וראה שם ביאור כוונתם, [הובאו דבריו ב"ארזי הלבנון" אות פז], וכן כתב הר"ן בחידושיו לפסחים, שנידון הגמרא כאן הוא על ידי תערובת.

^[4] ראה בהקדמה שהובאה מחלוקת זו.

^[5] א. תמהו התוספות: והרי יש לומר, אין הכי נמי, שאם יאכל כל כך הרבה עד שיצטרף כזית בכדי אכילת פרס אכן יעבור אף לחכמים, ולא נחלקו אלא באופן שאכל כזית בלבד, ולכן אין הוא עובר לדעת חכמים! ? וראה מה שיישבו. ב. דברי הגמרא צריכים ביאור: הרי אף לאביי עצמו, שהוא סובר היתר מצטרף לאיסור בכל התורה - תיקשי: למה נחלקו חכמים על רבי אלעזר, והרי "היתר מצטרף לאיסור"! ? ולפי גירסתנו בסוגיא בפסחים מד א, אכן מקשה הגמרא שם על אביי "אלא מאי, משום דהיתר מצטרף לאיסור, סוף סוף, אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר בכותח הבבלי". ואולם התוספות שם מחקו פיסקא זו מן הגמרא, וביארו שם בשני אופנים שאין זו קושיא על אביי, ראה שם; וראה עוד מה שכתבו בזה התוספות כאן, ומה שכתב על דבריהם ב"קרן אורה", וראה "ארזי הלבנון" אות צג ואות קט.

^[6] לשון גמיעה הוא.

^[7] כתבו התוספות בשם רש"י שאם אוכל את הכותח בדרך זו אינו חייב כיון שבטלה דעתו אצל כל אדם. אך התוספות עצמם פירשו, שאם אכן יאכל כן יהיה חייב, אלא שאין הברייתא עוסקת באופן זה כיון שאין דרך לאוכלו באופן זה.

^[8] הוגה על פי הסוגיא בפסחים מד א.

^[9] אין כל חידוש בכך שקדירת התרומה מותרת לכהן, והחידוש הוא שקדרת החולין מותרת לזר.

^[10] מלשון רש"י בסוגיא בפסחים מד א ד"ה שאני אומר, משמע שדין זה הוא משום ש"ספק דרבנן לקולא" [וראה "חברותא" לפסחים מד א הערה 11 מחלוקת הראשונים בענין זה]. ואם תאמר: לשם מה הזכירה הברייתא שהיתה תרומה בקדירה השניה? והרי לכאורה הוא הדין אם הקדירה האחת היתה ריקנית ובשניה חולין, תהא קדירת החולין מותרת, ומשום ש"אני אומר" חולין לתוך חולין נפלו, והתרומה נפלה לקדירה הריקנית! ? והיה מקום לפרש, שהיות ואנו מסתפקים הן על הנמצא בקדירה המלאה והן על הנמצא בקדירה הריקנית, הרי שכך אני יכול לומר על הקדירה הריקנית שהיא מותרת משום ספק דרבנן לקולא, כמו על קדירת החולין, ונמצא שיבוא להקל באכילת שתיהן, שהוא הרי דבר שאי אפשר כי האחת ודאי אסורה, וכל כי האי גוונא אין אנו דנים "ספק דרבנן לקולא" [והוא נקרא "ספיקא דרבנן בתרי קולי דסתרי אהדדי"], ולכן דיברה הברייתא באופן שהקדירה השניה היא של תרומה, ולעולם לא יבוא זר לאוכלה משום ספק דרבנן שהרי ודאי תרומה יש בה. ומיהו, יסוד זה אינו מוסכם, וכמבואר ב"מערכה ודרוש" לרעק"א סימן ג שהוא מחלוקת הראשונים.

לאו [האם לא] משום שהיתר מצטרף לאיסור, ומשום כך חייב האוכל כזית ממקפה זו? ואם כן לא רק בנזיר, אלא אף בשאר איסורים שבתורה היתר מצטרף לאיסור! אמר ליה [לו] רב דימי: לא, מאי [מה] פירוש "כזית" שאמרו — דאיכא [שיש] כדי שיעור כזית בכדי אכילת פרס, שתוך כדי זמן אכילה של פרס (חצי ככר לחם) יש בתערובת שהוא אוכל כזית מן התרומה, ומשום כך הזר האוכלו חייב.

ושאל אביי: וכי אכילת פרס דאורייתא [מן התורה] היא? כשאדם אוכל כזית של איסור בתוך אכילת פרס האם חייבים עליו ממש מדין תורה, שאמר רבה בר בר חנה שלוקים עליו? אמר ליה [לו]: אין [כך]. שאל אותו אביי: אי הכי, אמאי פליגי רבנן עליה [אם כך, מדוע חולקים חכמים עליו] על ר' אלעזר בכותח הבבלי, שהוא מין תבלין שיש בו תערובת חמץ, וחכמים אומרים שאיננו חייב עליו משום חמץ בפסח?

אמר ליה [לו]: הנח לכותח הבבלי, דליכא [שאין בו] שיעור כזית חמץ הנאכל בשיעור זמן של כדי אכילת פרס, ומדוע? אי דקא שריף ליה מישרף [אם שהוא גומע אותו] את הכותח בבת אחת — אין זו נחשבת אכילה, כיון שבטלה דעתו אצל כל אדם, שאין אדם רגיל שותה בבת אחת תבלין חריף זה. אי מישטר קא שטר [אם מתבל הוא בו] הרי שוב לא משכחת [אין אתה מוצא] באכילתו שיעור אכילה של כזית בשיעור זמן של כדי אכילת פרס, שהדבר לוקח יותר זמן.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: היו לפניו שתי מדוכות של תבלין, אחת של תרומה ואחת של חולין ובכל אחת מהן תבלינים. והיו לפניו שתי קדירות אחת של תבשילי תרומה ואחת של חולין, ונפלו אלו התבלינים לתוך אלו הקדירות, ואין אנו יודעים אלו תבלינים נפלו בקדירות — שתיהן מותרות באכילה, וזו של החולין נאכלת אף על ידי ישראל, שאני אומר: תבליני חולין לתוך תבשיל חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמי שאוכל כזית בכדי אכילת פרס חייב מדאורייתא [מן התורה], אמאי אמרינן [מדוע אנו אומרים] את הנימוק של "שאני אומר" ומתירים? והרי יתכן שהיתה תרומה בתוך חולין, וכשאוכל אכילת פרס יש להניח שיש שם כזית של תרומה ואסור!

אמר לו רב דימי: אלא מאי [מה] תאמר, שטעם הדבר משום שהיתר מצטרף לאיסור? אם כן עדיין נשארת אותה השאלה במקומה: אמאי אמרינן [מדוע אנו אומרים] "שאני אומר"? והרי גם כאן אפשר להקשות: והרי ההיתר מצטרף לאיסור! אלא הנח לתרומת תבלין שדרבנן [מדברי סופרים] היא מעיקרה, וכיון שהיא מדברי סופרים אנו מקילים בכך ומניחים הנחה זו של "שאני אומר".

איתיביה [הקשה לו] אביי ממקום אחר, ששנינו: שתי קופות (סלים) של תבואה, אחת של תרומה ואחת של חולין, ולפניהן שתי סאין של תבואה אחת מהן של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו — שניהן מותרין, שאני אומר: חולין לתוך חולין נפלו, תרומה לתוך תרומה נפלה.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שלאכול כזית בכדי אכילת פרס אסור מן התורה, אמאי אמרינן [מדוע אנו אומרים] "שאני אומר"?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Is it not due to the fact that the permitted substance combines with the forbidden substance? This would mean that this principle applies in other areas of Torah law besides naziriteship. Rav Dimi said to him: No; what is the meaning of an olive-bulk in this mishna? It means that there is enough teruma in the mixture so that when one eats from the mixture he will consume an olive-bulk of teruma in the time it takes to eat a half-loaf of bread. In that case one is liable to receive a punishment for eating this olive-bulk, as though he ate the teruma alone.

Abaye asked him: But is eating an olive-bulk in the time it takes to eat a half-loaf of bread prohibited by Torah law, and is one flogged for it? Rav Dimi said to him: Yes. Abaye asked in response: If so, why do the Rabbis disagree with Rabbi Eliezer with regard to eating Babylonian kutaḥ, a dip that contains bread, on Passover? The Rabbis maintain that one is not punished by Torah law for eating a mixture that contains leaven. Although the Rabbis do not derive from the term “nothing [kol],” that leaven in a mixture is forbidden, they should nevertheless hold one liable for eating an olive-bulk of a forbidden substance in the time it takes to eat a half-loaf of bread.

Rav Dimi said to Abaye: Leave aside the case of Babylonian kutaḥ, as there is no possibility that one will consume an olive-bulk of the leaven in the time it takes to eat a half-loaf of bread. If he eats kutaḥ in its pure, unadulterated form, by swallowing [shareif] it as food, not as a dip, his intention is rendered irrelevant by the opinions of all other people. It is unusual for a person to eat a pungent dip by itself, and especially so quickly. One receives no punishment for conduct that anomalous. And if he dips [shatar] other food into the kutaḥ and eats it, he will not be found to have consumed an olive-bulk in the time it takes to eat a half-loaf of bread. Due to the pungency of the dip, one typically adds only a small portion of it to his food.

Abaye raised an objection to Rav Dimi from a baraita: With regard to two spice mortars, one used for teruma spices and one used for non-sacred spices, before which were two pots, one of teruma produce and the other one of non-sacred produce, and the contents of these mortars fell into these pots, but it is unknown which produce fell into which pot, the contents of both pots are permitted; the pot containing the teruma produce is permitted for a priest and the pot containing non-sacred produce is permitted for all. This is because I say, with no definitive proof to the contrary, that the non-sacred spices fell into the non-sacred produce and the teruma spices fell into the teruma.

Abaye explains his objection: And if it would enter your mind to say that eating an olive-bulk of a forbidden substance in the time it takes to eat a half-loaf of bread is prohibited by Torah law, why do we say this principle: Because I say that the non-sacred spices fell into the non-sacred produce? If the teruma spices fell into the pot containing non-sacred produce, one who eats from the mixture will consume an olive-bulk of teruma within the time it takes to eat a half-loaf of bread, and he will thereby violate a Torah prohibition. One is not lenient in a case of this kind.

Rav Dimi said to him: Rather, what will you say? That the permitted substance combines with the forbidden substance? But if so, one can still ask why we say this principle: Because I say that the non-sacred spices fell into the non-sacred produce. After all, it is possible that the second mortar contained slightly less than an olive-bulk of teruma, and the permitted substance combined with it to form the amount of an olive-bulk. Rather, leave aside the case of teruma separated from spices, which is teruma by rabbinic law. By Torah law one is required to separate teruma only from grain, wine, and oil. The Sages are lenient with regard to teruma by rabbinic law.

Abaye raised an objection to Rav Dimi from a similar baraita: There were two baskets, one filled with teruma and one filled with non-sacred produce, and before them were two containers each containing a se’a of produce, one of non-sacred produce and the one of teruma, and these, the contents of each of the baskets, fell into those, each of the containers before them. Although it is prohibited for non-priests to eat a mixture of teruma and non-sacred produce, and it is possible that the teruma fell into the non-sacred produce, the contents of both of the vessels are nevertheless permitted; the container of teruma produce is permitted for a priest and the container of non-sacred produce is permitted for all. This is because I say that the non-sacred produce fell into the non-sacred produce and the teruma fell into the teruma.

Abaye explains: And if it would enter your mind to say that eating an olive-bulk of forbidden food in the time it takes to eat a half-loaf of bread is prohibited by Torah law, why do we say the principle: Because I say the non-sacred produce fell into the non-sacred produce? Why are the Sages not concerned that one might eat an olive-bulk of teruma in the time it takes to eat a half-loaf of bread, which is prohibited by Torah law?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומאי טעמא זר לוקה עליה בכזית משום זרות הא לא אכיל כזית תרומה לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור. ומשני האי לוקה בכזית דקאמר (לאו) [כגון] דאכל כזית איסור בכדי אכילת פרס שאם אכל פרס מן המקפה דהיינו ד' ביצים אכיל בגויה כזית וקי"ל דכל שיעור אכילת איסור כגון חלב ודם וככותבת ביוה"כ מצטרף אכילתן בכדי שיעור שהיה זו שאם אכל כחרדל חלב וחזר ואכל עד שהשלים לכזית אם אין מתחלת אכילה עד סופה יותר משהיית כדי אכילת פרס באכילה בינוני מצטרף והוי כאילו אכל בבת אחת וחייב. וכזית בכדי אכילת פרס מי הוי דאורייתא. בתמיהא. הא דאמור רבנן דכזית מצטרף כשיעור שהיית אכילת פרס מי הוי דאורייתא הלכה למשה מסיני כשאר שיעורים דקאמר לוקה אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותה. נהי נמי דלא דרשי כל לרבות עירובו. הא אכיל כזית בכדי אכילת פרס. א"ל הנה לכותח הבבלי דלא אכיל כזית מן החמץ כשיעור שהיית פרס דהא כותח אינו עשוי לאכול אלא לטבל ואי מתרמי ואכיל ליה ממש דהשתא איכא כזית בכדי א"פ בטלה דעתו ולאו אכילה היא לאיחיובי עלה כך פרש"י בפסחים. וי"מ דאי מתרמי דאכיל ליה ה"נ דחייב אבל לא איירי בהכי. אי משטר קא שטר מטבל בו כדרכו ליכא כזית בכדי א"פ:

אלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרינן שאני אומר דת"ש דאינ' מחה אפי' בכזית לחודיה. אלא הנה לתרומת תבלין דרבנן. דראשית דגנך תירושך ויצהרך כתיב וכי מספקא לן תלי' לקולא. ב' קופות גדולות ובהן תבואה הויא תרומה דאורייתא:

בשלמא לדידי דאמינא היתר מצטרף לאיסור אלא ברובן אסור או בשניהם שוין:

הנה לתרומ' בזמן הזה דרבנן. ואפי' תבואת דגן הלכך תלינן לקולא:

דלמא ליתן טעם כעיקר. ליתן טעמו של איסור כעקרו ממשו כדמפרש ואזיל. שרה פתו ביין ויש בו טעם יין אלא שהתלמוד הפסיק באמצע דבריו והקשה לו דאביי מעיקרא הוה קשיא ליה אהא דקאמר רב דימי דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור ודוקא בנזיר אבל שאר אסורים שבתורה לא גמרי' מנזיר ומותיב לה הלין תיובתא ובעי לאוכוחי דבשאר אסורי' נמי היתר מצטרף לאיסור אלא מוקמי' קרא לטעם כעיקר. ומשני בתר דשני ליה דרב דימי ודחה תשובותיו. חזר והקש' לו משום דלשון תנא אתי משרת להיתר מצטרף לאיסור דילמא לטעם כעיקר ויש בו טעם יין חייב עליו בכזית ולא משום היתר מצטרף לאיסור לא ילפי' מיניה. שאין אסורו איסור עולם אלא כמו שפירש ואם סתם ל' יום ויין וענבים מותרים לו בהנאה דתנן מערבין לנזיר ביין. ויש היתר לאיסורן אפי' תוך זמנו ע"י התרת חכם. כלאים כלאי הכרם. אם זרע חטה ושעורה וחרצן אסורים בהנאה לעולם. וה"ה בערלה בשתים. בב' דרכים דאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו בתוך ג' שנים ואיסור עולם ליכא למימר בה דלאחר ג' מותרת. רבי אבהו דאמר כר' עקיבא דשמעי' דהיתר מצטרף לאיסור. ודלמא מיין לחודיה דוקא בשיש כזית בלוע בתוך הפת וצירוף שייך למתני ביה משום דנבלע בתוך הפת אם יש בו כדי לצרף מפת ומיין חייב. אלמא שמעי' ליה צרוף בהדיא ורבנן פליגי עליה דלית להו היתר מצטרף לאיסור. דאילו פשט טעם היין בכל הפת לא הוו פליגי עליה רבנן דהא אית להו טעם כעיקר:

מנא ליה היכא דליכא כזית עיקר אלא טעם דמסתבר דאי לאו דשמעי' ליה מקרא אחריתא טעם כעיקר הוה מוקי למשרת לטעם כעיקר ולא להיתר שאין בו טעם איסור שיצטרף עם האיסור:

ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרינן שאני אומר. דכל שכן דאיכא מיתה אפילו בכזית לחודיה. הרא"ש ז"ל בפירושיו

כתוב בתוספות תימא למאי דאוקימנא לפרש דמיירי במין במינו כו'. וקצת קשה לדידיה נמי דהיתר מצטרף כו' ככתוב בתוס'. ויש אומרים דודאי ראוי להחמיר אם כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא יותר ממה שראוי להחמיר בדין היתר מצטרף לאיסור. דכי אמרינן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא יש מיתה וכרת בדבר וחיוב חטאת כדאיתא בכריתות. אבל בהיתר מצטרף לאיסור מוכח בפרק ואלו עוברין דליכא כרת אלא לאו. שיטה: ועוד יש לומר דבכל ענין מיירי אף מין בשאינו מינו כגון שעורין שנפלו הלכך פריך שפיר אמאי אמר שאני אומר דהשתא איכא איסורא דאורייתא ולא בטיל ברוב.

ומשני הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן. וא"ת לפירוש זה דמיירי במין בשאינו מינו אם כן לא מהני רבייה כיון דאיכא נותן טעם. ואי בלא רבייה אסור ואיך שרי ריש לקיש ברבייה. יש לומר דאין להקל כל כך להתיר בלא רבייה. וכי איכא רבייה מיהא שרי דהא גבי שתי מדוכות מיירו במין שאינו מינו תבלין ותבשיל ואפילו הכי אמר שאני אומר. ומסתמא בלא רבייה לא שרינן דבדרבנן בעי ריש לקיש רבייה וכי איכא רבייה מיהא שרי. והכא נמי גבי קופות איכא למימר דמיירי במין בשאינו מינו ואפילו הכי שרי ברבייה ואמר שאני אומר. ומיהו יש לחלק דבשתי מדוכות דשרינן היינו משום דבתבלין לא שייך ביה תרומה כלל אף בזמן הבית ושמא אף בלא רבייה שרי. אבל דגן בזמן הזה דשייך ביה תרומה בזמן הבית לא נקל בו כל כך לומר שאני אומר במין בשאינו מינו אף ברבייה. הר' עזריאל ז"ל:

תוס' בד"ה וכזית. ה"מ לאוכל חלב שהוא בעיניה. כצ"ל:

אלא משום דאמרינן היתר מצטרף לאיסור: א''ל. הכא היינו טעמא הואיל וזר לוקה עליו בכזית דאיכא תרומה כזית בכדי אכילת פרס חשיב לה כאילו הויא תרומה וכיון שנגע בו פסל מקום מגעו: כזית בכדי אכילת פרס מי הוי לה דאורייתא. דמיחייב עלה מלקות: א''ל אין אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר אלעזר בכותח הבבלי. דאית ביה קומניתא דנהמא בפרק ואלו עוברין (פסחים דף מג.) דקאמר ועל עירובו בולא כלום הא לא אפשר דלא הוי בכדי אכילת פרס שיעור כזית: א''ל הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס אי דקא שריף מישרף. שגומע ואוכל עד שגומע ממנו בכדי אכילת פרס: בטלה דעתו אצל כל אדם. שאין דרך. אכילה בכך שאין אדם רגיל לאוכלו בעיניה לפי שהוא חריף דיותר ולא חייבתו תורה אלא דרך אכילה: ואי משטר קא שטר. שטובל בה פיתו לשם לפתן ואוכל אבל בשום ושמן של תרומה להכי לוקה בכזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא: מדוכות. שנידוכין לתוכן תבלין: ואי ס''ד כזית בכדי אכילת פרס הוי חשיב מדאורייתא. אמאי מקילין בהו כולי האי דאמרת שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה ולא לתוך חולין והאיכא למיחש שמא נפלה בשל חולין ואיכא כזית בכדי אכילת פרס: ואלא מאי אמרת היתר מצטרף לאיסור התם נמי אמאי אמרת שאני אומר. והאיכא למיחש דילמא איכא [בקדירה] השני תרומה בכזית פחות משהו והיתר משלימו לכזית: אלא הנח לתרומת תבלין דרבנן. ולא דייקינן בהו בכזית בכדי אכילת פרס דמדרבנן הן ולא מחמרינן ביה כולי האי:

אמר ליה לא. מאי לוקה עליו דקאמר כגון דאית כזית בכדי אכילת פרס ומשום דאכילה מן האיסור בעצמו לוקה וא''ת הא ניחא לגירסת רש''י דגרס וליבטיל דהשתא משני כיון דחזינא דלוקה על האיסור אלמא לא בטיל לענין איסורא וה''ה דלא ליבטל גבי טומאה אבל לגי' ר''ת דפריך והא לא הויא כביצה מן התרומה ואיך יפסלנה מאי משני השתא הואיל וזר לוקה על האיסור לחודיה בכדי אכילת פרס מ''מ היכי פוסל לתרומה וההיתר [היאך] מצטרף לאיסור לענין מגע והא לענין מלקות אין היתר מצטרף לאיסור וי''ל דלפר''ת ניחא דה''ק כיון דלענין מלקות מהני ההיתר מצטרף לאיסור ללקות עליו שהרי אם היה מלקט (עליו) האיסור מתוך המקפה ואוכלו לא היה לוקה עליו שאין דרך אכילה בכך כדפירשנו אלמא מהני ההיתר שאוכלו עם המקפה לצרפו לאיסור מלקות ה''נ יועיל ההיתר להצטרף לאיסור לאפסולי אע''פ שאין במקום מגעו כביצה גמגום: לא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. שאם אוכל ממנו שיעור פרס שהן ארבע ביצים יש לו כזית תרומה ולהכי חייב ולא בטיל: וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היא. אמר הר''ם דאע''ג דמתניתין היא בכריתות (דף יב:) כל אוכלים מצטרפים בכדי אכילת פרס הני מילי לפסול חלב שהוא בעיניה אבל שבתערובות הואיל ואין היתר מצטרף לאיסור יתבטל דגם אם היה מלקט האיסור מתוך ההיתר ואוכלו בעיניה בכדי אכילת פרס מיחייב על האיסור לחודיה ואע''פ שאין ההיתר מצטרף עמו וע''כ מתמה וכי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אפי' בכה''ג ומ''מ קשה לרשב''ם מאי פריך אפילו לא היה כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא תיפוק ליה משום טעם כעיקר דהא איהו מייתי בסמוך משרת ליתן טעם כעיקר אלמא אוסר בנותן טעם ואינו מתבטל וכ''ש הכא שהעיקר עצמו לא מתבטל ותירץ דהשתא ס''ל לאביי דטעם כעיקר אינו חייב אלא א''כ אוכל כזית מן הטעם בבת אחת [כגון] שהבליע כזית יין בשני זיתים פת ואוכלו בבת אחת וסברא הוא שלא יהיה טעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס''ל השתא שאינו חייב אלא אם אוכלו בבת אחת: אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר בכותח הבבלי. דס''ד אמינא דיש בו כזית בכדי אכילת פרס בכותח הבבלי ולדידיה ודאי ניחא דההיא מקפה משמע ליה מטעם דהיתר מצטרף לאיסור והיינו לר''א דדריש כל אבל לרבנן דלא דרשי כל פשיטא ליה (דלא) פליגי עליה אבל אמר דלוקה דקאמר לר' יוחנן משום סברא ובהא לא אשכחן דפליגי תנאי וא''ת ולימא דכי פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר בכותח הבבלי היינו כשאינו אוכל מן הכותח רק כזית מצומצם שלא אכל כזית מן האיסור ור' אלעזר מחייב דדריש כל היתר מצטרף לאיסור אבל אם אכל כל כך שהיה שם כזית בכדי אכילת פרס מודו רבנן שפיר דמיחייב וי''ל דמדקאמר התם בפ' אלו עוברין (פסחים מג.) על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בולא כלום משמע אפי' אכל מן הכותח הרבה אמרינן דלא מיחייב: הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכדי אכילת פרס דאי מישרף שריף ליה. לשון גימוע כמו שורפה חיה (ע''ז דף כט:) בטלה דעתו אצל כל אדם בפסחים (דף מד.) פרש''י ואי מתרמי הכי מפטר שאין זה דרך אכילה [ונראה] מ''מ דאי מתרמי הכי דמודו דחייב ובהכי לא איירי: ואי מישטר שטר ליה. מטבל בו [כדרכו] ליכא כזית בכדי אכילת פרס וכה''ג נמי גבי שכר המדי דמפליג נמי התם אע''ג דדרך לשתותו ביחד אין דרך לשתות הימנו כל כך כוסות רצופין בכדי אכילת פרס דאי שתי להו רצופין בטלה דעתו אצל כל אדם: שתי מדוכות. ויש בהן תבלין ואי ס''ד כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמר שאני אומר כיון דאי תרומה נפלה לתוך של חולין מיחייב מיתה זה האוכלה לא היה לנו לתלות להקל שאין סברא להש''ס לומר שאין בו כזית בכדי אכילת פרס: אית ספרים דגרסי אלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמר שאני אומר. [וא''ת] לישני אביי אף כי אמר בההיא דמקפה היתר מצטרף לאיסור היינו כר' אלעזר דדריש כל והך כרבנן דלא דרשי כל וי''ל דלא ניחא ליה לאפלוגי תרי בתרי בהדי הדדי דאי הך כר' אלעזר הך נמי כולה ובכרק אלו עוברין ליתא בספרים אלא הנח לתרומת תבלין דרבנן דדגן תירוש ויצהר כתיב ולהכי תלינן לקולא: שתי קופות. ובהן תבואה ואי ס''ד כו' ה''ג בשלמא לדידי דאמרינן היתר מצטרף לאיסור [לא אמרינן] אלא כשהאיסור רבה [עליו] וקשה והלא כותח הבבלי נפיש היתירא ותו גבי מדוכות דדייק ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמר שאני אומר לישני ליה משום דנפישי חולין ואומר רבי דודאי במקום שיש נותן טעם כגון בכותח הבבלי ובמדוכות שהאיסור נותן טעם אז יהיה ההיתר מצטרף לאיסור [משא''כ הכא בב' קופות] דכיון שהיתר רבה מיד נתבטל [האיסור] והדין הוא לתלות להקל וא''ת אם כן מה אנו צריכין שאני אומר תיפוק ליה דאף כי נפלה תרומה לתוך חולין בטלה מיד ברוב ויש לומר דהשתא ס''ד דתרומה בזמן הזה דאורייתא ובדאורייתא לא תלינן לקולא אי לא תרי טעמי חדא דרבה ועוד דשאני אומר וה''נ [פריך] אר' יוחנן בפ' הערל (יבמות פב.): אלא לדידך דאמרת משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולין מאי הוי. [תימה] למאי דאוקמת לפרש דמיירי מין במינו ואין בו נותן טעם מאי קשיא ליה והא מין במינו דאורייתא ברובא בטיל ושפיר איכא תרי טעמי להיתירא רבייה ושאני אומר [ותירץ] דאם איתא דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא במין בשאינו מינו גם מין במינו אין לתלות להקל על ידי סמך רבייה דדין הוא שיחמירו בו חכמים כעין חומרא מין בשאינו מינו

נזיר לו ע"ב - טקסט הדף

דף לו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד