נזיר לז ע"א

בשלמא לדידי [נניח לשיטתי] דאמינא [שאני אומר] משום שהיתר מצטרף לאיסור, אני מסביר זאת שמדובר במקרה כגון דנפישי [שמרובים] החולין על התרומה, שכיון שההיתר מרובה, אין לומר שהוא מצטרף לאיסור. אלא לדידך [לשיטתך] דאמרת [שאתה אומר] שהטעם הוא משום דאיכא [שיש] כזית בכדי אכילת פרס — אפילו כי נפישי [כאשר מרובים] החולין מאי הוי [מה יש בכך]? הרי בכל אופן יש שם כזית תרומה בכדי אכילת פרס!

אמר ליה [לו]: הנח לתרומה בזמן הזה, שכל עיקרה הוא מדרבנן [מדברי סופרים], ואין מחמירים בה בזמן שאין שם איסור אלא בכדי אכילת פרס.

אמר ליה [לו] אביי: ממאי דהאי [ממה מניין אתה יודע שזה] הכתוב "וכל משרת ענבים לא ישתה" (במדבר ו, ג) ללמד ענין היתר מצטרף לאיסור הוא דאתא [שבא] וכפי שהבאת בשם ר' יוחנן (לעיל נזיר לה, ב)? דילמא [שמא] לענין ליתן טעם כעיקר הוא דאתא [שבא], לומר שטעמו של איסור נחשב כגוף האיסור!

על שאלתו זו של אביי תוהים: ולאביי, מעיקרא קא קשיא ליה מאי דקאמר [מתחילה היה קשה לו מה שאומר] רב דימי בשם ר' יוחנן שבכל איסורי התורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאשר באיסורי נזיר שנאמר בהם "משרת", וקא מותיב ליה [ומקשה לו] את כל הלין תיובתא [הקושיות הללו] להוכיח שדין זה קיים בכל מקום. הדר אמר ליה [וחוזר ואומר לו] שאולי נלמד מן הכתוב דבר הסותר את דבריו הראשונים, ליתן טעם כעיקר?

ומשיבים: בתר דשני ליה [אחרי שתירץ לו] רב דימי, וקיבל אביי את תירוצו שדין היתר מצטרף לאיסור אינו קיים בשאר איסורי תורה, אמר ליה [לו] לרב דימי: דילמא [שמא] ליתן טעם כעיקר הוא דאתא [שבא] הכתוב, ואף בנזיר זה הוא טעם איסור המשרה?

לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: "משרת" בא ללמדנו ליתן טעם כעיקר, כגון שאם שרה ענבים במים ויש בהם במים טעם יין — חייב הנזיר אם שתה מהם. ומכאן אתה דן (למד) בקל וחומר לכל איסורין שבתורה שכך דינם.

וכן דנים מנזיר לשאר איסורים: ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם, שהרי נדר הנזירות הוא כרגיל רק לזמן מסויים, ואין איסורו איסור הנאה, שמותר לנזיר ליהנות מן היין הנאה שאינה אכילה ושתיה, ויש היתר לאיסורו שהוא יכול להישאל לחכם ולבטל את הנדר, בכל זאת עשה בו טעם כעיקר, כלאי הכרם כגון שזרע זרעי תבואה עם זרע גפן שאיסורן הוא איסור לעולם, וכן גם איסורן הוא איסור הנייה (הנאה) ולא רק איסור אכילה, וחייבים לשרוף הכל, וכן גם אין היתר לאיסורן — אינו דין שיעשה בו טעם כעיקר?

והוא הדין לערלה בשתים (בשני צדדים של חומרה שיש בה). שאף על פי שערלה אין איסורה איסור עולם כמו כלאי הכרם, שהרי כעבור שלוש שנים מותרים הפירות — מכל מקום איסור זה הוא איסור הנאה, וגם אין לו היתר.

אמר ליה [לו] ההוא מרבנן [אחד מהחכמים] לאביי: ר' אבהו כי קאמר [כאשר אמר] את דבריו בשם ר' יוחנן, שמ"משרת" למדים ענין היתר מצטרף לאיסור — לשיטת ר' עקיבא אמר. ומבררים: הי [לאיזה] מדברי ר' עקיבא הוא מתכוון? אילימא [אם תאמר] לדברי ר' עקיבא דהכא [של כאן], דתנן [שכן שנינו במשנתנו], ר' עקיבא אומר: אפילו שרה פיתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית — חייב, יש לדחות: וממאי [וממה, מנין] אתה יודע שמדובר כאן במקרה של היתר מצטרף לאיסור? דילמא [שמא] הוא דווקא דאיכא [כשיש] כזית מן היין בעינא [בעינו], בלא הפת, ונמצא נהנה מן היין כשיעור האסור לו!

וכי תימא [ואם תאמר]: אם כן מאי למימרא [מה בא לומר], שאם יש שם כזית יין מה החידוש בזה שאסור? אפשר לומר שבא לאפוקי [להוציא, למעט] מדברי התנא קמא [הראשון] שאמר שאינו חייב עד שישתה רביעית יין, לכן בא ר' עקיבא לחדש שגם אם שתה כזית חייב עליו!

אלא, יש לומר שהוא מתכוון לדברי ר' עקיבא דברייתא [שנאמרו בברייתא]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין, ואכל כזית מפת ומיין — חייב. וכאן ברורה משמעות הדברים שחייב משום שההיתר מצטרף לאיסור, שהרי לא אכל אלא כזית מן התערובת כולה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: לר' עקיבא, דקא מוקים ליה להאי [שמעמיד, מסביר, את הכתוב הזה] "וכל משרת" לענין היתר מצטרף לאיסור, הדין האחר של ליתן טעם כעיקר מנא ליה [מניין לו]? ומשיבים: יליף [הוא לומד] את הדין הזה מבשר בחלב, שאמרה תורה "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט). האם בשר וחלב שמתבשלים יחד לאו [לא] טעם בעלמא [בלבד] הוא, שאחד נותן בשני ובכל זאת אסור? הכא [כאן], בכל התורה כולה, נמי [גם כן] לא שנא [שונה].

ומסבירים: ורבנן [וחכמים], החולקים על ר' עקיבא, ולמדים דין זה מ"משרת" ולא מבשר בחלב, הם סבורים כי מדין בשר בחלב לא גמרינן [אין אנו למדים] משום שחידוש הוא וכלל בידינו שאין למדים מדבר שיש בו ענין יוצא דופן.

ושואלים: מאי חידושיה [מהו חידושו]? אילימא [אם תאמר] שהחידוש הוא דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי אסור [שבשר וחלב זה לחוד וזה לחוד מותר ויחד אסורים] וזהו החידוש שבהלכה זו, אולם כלאים נמי [גם כן] זה דינם: האי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי אסור [זה לעצמו מותר וזה לעצמו מותר וביחד הם אסורים] ואם כן יש לנו דוגמאות כיוצא בכך בהלכות אחרות, ואין זה חידוש!

אלא החידוש הוא אחר: דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא [שאם שורים אותו, את הבשר, כל היום בחלב] — שרי [מותר] ומבשיל ליה בשולי [ואולם אם מבשל אותו] — אסור וזהו החידוש, שלא עצם התערובת אסורה אלא בדרך בישול דווקא.

ושואלים: ור' עקיבא נמי [גם כן] הרי בשר בחלב חידוש הוא, וכיצד אפשר ללמוד מכאן לכל התורה? אלא יש לומר כי ר' עקיבא

Granted, according to my opinion, as I say that this is because permitted food combines with forbidden food, I can explain that this is referring to a case where there is more non-sacred produce than teruma, and the combination assumes the status of the forbidden item or teruma only when those are the majority. However, according to your opinion, that you say this is because there is an olive-bulk consumed in the time it takes to eat a half-loaf of bread, then even if there is more non-sacred produce, what of it? In any case there is an olive-bulk of teruma eaten within the time it takes to eat a half-loaf of bread.

Rav Dimi said to Abaye: Leave aside teruma in the present, as it applies by rabbinic law. Since the exile of the Jewish people from Eretz Yisrael, the halakhot of teruma and tithes apply by rabbinic law, not Torah law. This is the basis for the lenient ruling with regard to this mixture.

Abaye said to him: From where do you derive that this verse: “Nor shall he drink anything soaked in grapes” (Numbers 6:3), comes to teach the principle that permitted food combines with forbidden food, as stated by Rabbi Yoḥanan (35b)? Perhaps instead it comes to establish the principle that the legal status of the flavor of a forbidden food is like that of its substance. This principle states that any food that absorbs the taste of a forbidden item assumes the status of this forbidden item itself.

The Gemara expresses surprise at Abaye’s question. And according to the opinion of Abaye, initially that which Rav Dimi said was difficult for him. Rav Dimi had cited Rabbi Yoḥanan as saying that permitted food combines with forbidden foods only in the case of naziriteship (36a), due to the term “soaked,” and Abaye had objected with all these aforementioned refutations to prove that this principle applies in all areas of Torah law. And yet he then said to him that one should derive a very different principle from that same verse, that the verse establishes the principle that the legal status of the flavor of a forbidden food is like that of its substance.

The Gemara answers: After Rav Dimi resolved Abaye’s difficulties, and Abaye had accepted his answer that the principle that permitted food combines with forbidden food does not apply to the rest of Torah law, he said to Rav Dimi that perhaps the verse comes to establish that the legal status of the flavor of a forbidden food is like that of its substance, with the following application.

This is relevant for that which is taught in a baraita: The term “soaked” serves to establish the principle that the legal status of the flavor of a forbidden food is like that of its substance. As, if a nazirite soaked grapes in water and the water has the taste of wine, he is liable to receive punishment for drinking this liquid, as it assumes the status of wine. And from here you derive the halakha with regard to all prohibitions of the Torah; in all cases, the legal status of the taste of a forbidden food is like that of its substance. The fact that with regard to all other prohibitions, the legal status of the flavor of a forbidden food is like that of its substance, is derived from the halakhot of naziriteship.

The baraita explains the derivation: And just as with regard to a nazirite, whose prohibition against eating grapes is not a permanent prohibition, as he will be permitted to eat grapes once his term of naziriteship is over, and furthermore his prohibition is not a prohibition against deriving benefit from wine, and there is a way to permit his prohibition against eating grape products by requesting from a halakhic authority to dissolve his vow, and nevertheless, in his case the Torah rendered the legal status of the flavor of food like that of its substance. With regard to a forbidden mixture of diverse kinds in a vineyard, i.e., grain seeds sown with grape seeds, whose prohibition is a permanent prohibition and whose prohibition is a prohibition against deriving benefit, and there is no way to permit their prohibition, is it not right that the Torah should render the legal status of the flavor of its forbidden food like that of its substance?

The baraita adds: And the same is true for the prohibition against eating the fruit of a tree during the first three years after its planting [orla], on two of three counts: Although the prohibition of orla is not a permanent prohibition, as one may eat the fruit of this tree after three years have passed, it is prohibited to derive benefit from orla, and this prohibition cannot be permitted, as the fruits that grow during the first three years remain forbidden. Similarly, all other prohibitions in the Torah are more severe than the case of a nazirite in one of these aspects, and therefore this principle is universal. Abaye is asking Rav Dimi: In any case doesn’t this entire derivation present a difficulty for Rabbi Yoḥanan, who derives a different halakha from the term “soaked”?

One of the Sages said to Abaye: When Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said that the principle of permitted food combining with forbidden food is derived from the term “soaked,” he spoke in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. The Gemara asks: To which statement of Rabbi Akiva is the Gemara referring? If we say it is referring to the opinion of Rabbi Akiva of this mishna, as we learned (Shevuot 21b) that Rabbi Akiva says: Even if a nazirite soaked his bread in wine, and the bread and the wine contain enough to combine to constitute an olive-bulk, he is liable; but from where do we know that Rabbi Akiva means an olive-bulk taken from the bread and the wine together? Perhaps that ruling applies only when there is an olive-bulk of wine as is, without the bread?

And if you would say: In that case, what is the purpose of stating this ruling? What is the novelty of Rabbi Akiva’s statement if the mixture contains an olive-bulk of wine? One can say that it serves to exclude the opinion of the first tanna, who said that he is liable only if he drinks a quarter-log of wine. Rabbi Akiva emphasizes that one is liable even if he drinks the amount of an olive-bulk.

Rather, the reference is to the following statement of Rabbi Akiva in a baraita. As it is taught in a baraita that Rabbi Akiva says: A nazirite who soaked his bread in wine and ate an olive-bulk of the mixture of bread and wine is liable. This baraita indicates that according to the opinion of Rabbi Akiva a permitted substance combines with a forbidden substance.

Rav Aḥa, son of Rav Avya, said to Rav Ashi: According to Rabbi Akiva, who establishes the verse “neither shall he drink anything soaked” (Numbers 6:3) as referring to the principle that the permitted combines with the forbidden, from where does he derive the principle that the legal status of the flavor is like that of the substance itself? The Gemara answers: He derives this principle from the prohibition of meat cooked in milk. Is it not the case that there is no actual milk present, and it is merely the taste of the milk absorbed in the meat, and yet the mixture is prohibited? Here too, in the case of other prohibitions, it is no different, and the legal status of the flavor is like that of the substance itself.

The Gemara asks: And with regard to the Rabbis, who disagree with Rabbi Akiva and derive the halakha that the legal status of the flavor is like that of the substance itself from the phrase “neither shall he drink anything soaked,” why do they not derive this principle from the case of meat cooked in milk? The Gemara answers: The Rabbis claim that we do not derive other prohibitions from meat cooked in milk, as that prohibition is a novelty, and one does not learn general halakhot from unusual cases.

The Gemara asks: What is the novelty of that prohibition? If we say that it is unique in that this meat alone and that milk alone are each permitted, and yet together they are forbidden, that characteristic is not unique to meat cooked in milk. In the case of forbidden mixtures of diverse kinds too, this element alone and that element alone are each permitted, and yet together they are forbidden.

The Gemara answers: Rather, the novelty is that if one soaks meat in milk all day, it is permitted by Torah law, despite the fact that the meat certainly absorbed some taste of the milk, whereas if one cooked meat in milk even for a short time, the mixture is forbidden by Torah law. The novelty is that it is not the fact that they are mixed together that renders meat and milk forbidden, but the act of cooking.

The Gemara asks: And Rabbi Akiva too, he certainly agrees that the halakha of meat cooked in milk is a novelty. How can he derive a general principle from this case? Rather,