נזיר לז ע"ב

יליף [לומד] מגיעולי גויים, מאותם הכלים האסורים משום שבישלו בהם הגויים את תבשיליהם, דאמר רחמנא [שאמרה תורה]: "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר" (במדבר לא, כג) למימרא [לומר] לנו דאסירי [שאסורים] הם אותם כלים בלא שהגעילום קודם לכן. והרי גיעולי גויים לאו טעמא בעלמא [האם לא טעם בלבד] הוא שקולט התבשיל מן הכלי שבישל בו הגוי ובכל זאת אסור, הכא נמי [כאן גם כן], בכל הלכות שבתורה, לא שנא [שונה]. ולמדנו מכאן שטעם הדבר נחשב כעיקרו.

ועוד שאלו רב אחא את רב אשי: ולרבנן [ולחכמים] שלמדו דין זה מ"משרת" נמי [גם כן] תיפוק להו [תצא, תילמד, להם] הלכה זו מגיעולי גויים כמו לר' עקיבא? אמר ליה [לו] רב אשי: התם [שם] חידוש הוא ואין למדים מחידוש. ומדוע הוא חידוש — דהא [שהרי] בכל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר, שאם האיסור הנותן טעם בדבר אינו משביחו בכך אלא פוגם את טעמו — הריהו מותר מן התורה,

ואילו גבי [אצל] גיעולי גויים נותן טעם לפגם אסור, שהרי אם שהו הכלים זמן מסויים נפגם טעם האיסור שבהם, ובכל זאת אסור לבשל בהם. ואם כן אין ללמוד מכאן הלכה כללית.

ושואלים: ולר' עקיבא הלומד מכאן לכל איסורים שבתורה נמי [גם כן] הא [הרי] גם הוא צריך להודות שחידוש הוא שכן נותן טעם לפגם אסור! אמר רב הונא בר חייא: לא אסרה תורה בענין זה של גיעולי גויים אלא לקדירה בת יומא [יומה] שבישלו בה באותו יום, דלאו [שבמקרה זה לא] נותן טעם לפגם הוא.

ומצד שני: ולפי הסבר זה, רבנן [חכמים], מה הם אומרים על כך? — לדעתם קדירה בת יומא נמי [גם כן] אי אפשר שלא פגמה פורתא [נפגם הטעם במקצת] ובכל זאת אסור לבשל בה, ואם כן יש באיסור זה של כלי גויים משום חידוש לגבי כל מקרה אחר של נתינת טעם, ולכן אין למדים ממנו.

א ועוד אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: מדרבנן [מדברי חכמים] נשמע ונלמד את שיטת ר' עקיבא. לאו אמרי רבנן [האם לא אומרים חכמים] כי האי [זה] הכתוב "משרת" — בא לענין ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה. אם כן, לר' עקיבא נמי [גם כן] דקא מוקים ליה להאי "משרת" [שמעמיד מסביר את "משרת" זה] לענין היתר מצטרף לאיסור — לימא [נאמר] שמכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ושלא כדברי ר' אבהו בשם ר' יוחנן שדין זה מיוחד רק לאיסור נזיר!

אמר ליה [לו] רב אשי: אפשר לדחות סברה זו, משום דהוי [שהריהם] נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם נתפרש דין זה של היתר מצטרף לאיסור. וכלל הוא בידינו: שכל שני כתובין הבאין כאחד שבשניהם מפורש אותו דין, אין מלמדין להלכות אחרות. ומסבירים מהם עניינם של אותם שני כתובים: נזיר — הא דאמרן [זה שאמרנו] שהיתר מצטרף בו לאיסור מ"משרת". חטאת מאי [מה] היא?

דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר ביחס לקרבן חטאת: "כל אשר יגע בבשרה יקדש" (ויקרא ו, כ) ונעשה דינו כחטאת, וצריך לנהוג בו כפי שנוהגים בחטאת. יכול יהא דין זה אפילו שלא בלע הנוגע מן החטאת אלא רק נגע בה — תלמוד לומר: "בבשרה", ויכול היה לומר "בה", אלא לומר: עד שיבלע מה שבבשרה.

"יקדש" — כוונתו: להיות כמוה, שאם פסולה היא החטאת — יפסל אף הוא, ואם כשרה החטאת — תאכל החתיכה האחרת כחמור שבה, שכל החומרות שיש בחטאת צריכים להחמיר גם בדבר שנגע ובלע מן החטאת, או שנבלע בה.

ורבנן [וחכמים] החולקים על ר' עקיבא טוענים הם: אף לשיטתך, צריכי [צריכים] הדברים להיאמר גם בנזיר וגם בחטאת, כיון שאין הם יכולים להילמד זה מזה. ולכן אין פה שני כתובים הבאים כאחד. ומדוע אין הם למדים זה מזה? דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] דין זה רק גבי [אצל] חטאת — הוה אמינא [הייתי אומר]: נזיר לא אתי מינה [בא, נלמד, ממנה] משום שנזיר מדיני קדשים לא ילפינן [אין אנו למדים], לפי שאיסור הנזיר אינו שייך לקדשים, אלא כשאר איסורים שבתורה ואפשר שזה דין מיוחד בקדשים.

ולהיפך, ואי כתב רחמנא גבי [ואם היתה כותבת התורה רק אצל] נזיר, הוה אמינא [הייתי אומר]: מנזיר לא ילפינן [אין אנו למדים] משום דחמיר איסוריה [שחמור איסורו], ומדוע? שאפילו חרצן של גפן אסיר ליה [אסור עליו] אף שבדרך כלל אינו דבר שאוכלים אותו, הלכך לא אתיא מיניה [על כן אין חטאת יכולה לבוא, להילמד, ממנו] ויש כאן איפוא שני דינים נבדלים, שאינם "באים כאחד", ואפשר ללמוד מהם הלכה כללית.

ור' עקיבא אמר [יכול היה לומר] לך לדחות טענה זו: למאי צריכי [למה הם נצרכים]? בשלמא אי כתב רחמנא [נניח אם היתה כותבת התורה] דין זה רק לגבי חטאת היה מובן, כי לא גמר [נלמד] דין נזיר מינה [ממנה] משום שחולין מקדשים לא גמרינן [אין אנו למדים] וחטאת — קדשים היא. אלא לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] בנזיר בלבד, ותיתי [ותבוא, תילמד] חטאת מיניה [ממנו], דהא [שהרי] כל איסורין שבתורה קא גמרי [למדים] מנזיר, ואם כן, בכל זאת יש כאן שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים.

ורבנן אמרי לך [וחכמים יכולים לומר לך]: מכל מקום לשיטתנו, דין חטאת בא ללמדנו להיתר מצטרף לאיסור, ואין למדים מכאן לכל התורה, כי חולין מקדשים לא גמרינן [אין אנו למדים].

ומה שנאמר "משרת" — הוא ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה. ואילו

ר' עקיבא, לדעתו תרוייהו [שניהם] באים ללמד דבר אחד להיתר מצטרף לאיסור, והוו להו [והרי הם] אם כן שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין.

ב אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: אלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: נאמר בפרשת נזיר: "מכל אשר יעשה מגפן היין... לא יאכל" (במדבר ו, ד) — לימד על איסורי נזיר שהן מצטרפין זה עם זה. לדעת ר' עקיבא, השתא [עכשיו] יש לומר לשיטתו שהיתר מצטרף לאיסור, אם כן איסור לאיסור מבעיא [נצרכה לומר] שהוא מצטרף?

אמר ליה [לו]: יש לחלק בין הדברים, כי אף לשיטת ר' עקיבא היתר לאיסור מצטרף דווקא כשהוא אוכל אותם בבת אחת, אבל איסור מצטרף לאיסור — אפילו בזה אחר זה, שאם אכל כחצי זית מזה וחצי זית מזה, הרי הם מצטרפים.

ושואלים: ור' שמעון

Rabbi Akiva derives the principle: The legal status of the flavor of forbidden food is like that of the substance itself, from the vessels of gentiles that require purging [gi’ulei], where the Jews were commanded to purge the non-kosher flavor from the vessels they seized from the Midianites. As the Merciful One states in the section of the Torah that deals with the spoils of Midian: “Every thing that passes through the fire, you shall make it pass through the fire” (Numbers 31:23). That is to say that the vessels of gentiles that require purging are forbidden to be used until they have been purged through fire and purified. Isn’t there mere taste absorbed in the vessels through the process of cooking? And even so, these vessels are forbidden if this purging was not performed. Here, too, with regard to other matters of Torah law, it is no different; and the legal status of the flavor is like that of the substance itself.

Rav Aḥa further suggested to Rav Ashi: And according to the opinion of the Rabbis, who derive this principle from the verse: “Neither shall he drink anything soaked” (Numbers 6:3), let them also derive it from the vessels of gentiles that require purging, as does Rabbi Akiva. Rav Ashi said to him: The Rabbis maintain that there the halakha of purging vessels of gentiles is also a novelty. What is the novelty of this halakha? As with regard to all dietary laws in the Torah, anything that gives flavor, i.e., contributes taste, that renders the food tainted, is permitted. If the taste added by the forbidden food does not enhance the permitted food, it does not render that food forbidden.

But here, with regard to the halakha of vessels of gentiles that require purging, the Torah states that even if they contribute taste that renders the food tainted, nevertheless they are forbidden. If twenty-four hours have passed since food was cooked in a pot, the assumption is that the flavor released from the pot will contribute a deleterious taste to any foods subsequently cooked in the pot. Even so, vessels taken from gentiles remain forbidden until they have been purged, despite the fact that the taste they contribute taints the food.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Akiva too, the case of vessels of gentiles that require purging is apparently a novelty. Rabbi Akiva derives this principle from the required purging of the vessels of gentiles. How then does he respond to the previous claim? Rav Huna, son of Ḥiyya, said: The Torah prohibited the use of unpurged vessels of gentiles only in the case of a pot that was used on that day, which is not a case where the pot gives flavor that renders the food tainted. Accordingly, it is not a novelty that the vessels were forbidden.

The Gemara asks: And why don’t the Rabbis derive the halakha from there, as it is no longer a novelty? The Gemara answers: They hold that even in the case of a pot used on that day, it is impossible that the vessel does not slightly taint the food absorbed in the vessel. Consequently, the halakha of purging vessels of gentiles is a novelty, from which general principles cannot be derived.

§ Rav Aḥa, son of Rav Avya, said to Rav Ashi: From the opinion of the Rabbis, we infer the proper understanding of the opinion of Rabbi Akiva. Don’t the Rabbis say that the term “soaked” teaches that the principle that the legal status of the flavor of forbidden food is like that of its substance applies not only to a nazirite, but that from here you derive the halakha with regard to all prohibitions of the Torah? According to Rabbi Akiva as well, who establishes this term: “Soaked,” as teaching that the permitted substance combines with the forbidden substance with regard to a nazirite, let us say that from here you derive the halakha with regard to all prohibitions of the Torah. This explanation runs counter to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who applies this principle only to a nazirite.

Rav Ashi said to him: This cannot serve as a proof, due to the fact that the halakhot of a nazirite and those of a sin-offering are from two verses that come as one, i.e., to teach the same matter, and any two verses that come as one do not teach their common aspect to apply to other cases. The Gemara comments: The derivation that a permitted substance joins together with a forbidden substance in the case of a nazirite is that which we stated, from the term “soaked.” With regard to a sin-offering, what is the derivation that a permitted substance combines with a forbidden substance?

It is as it is taught in a baraita with regard to the verse discussing a sin-offering “Anything that touches in its flesh shall become consecrated” (Leviticus 6:20). One might have thought that non-sacred meat that touched any part of a sin-offering is consecrated even if it did not absorb the taste of the sin-offering it touched. Therefore, the verse states: “In its flesh,” to teach that this meat is not consecrated until the taste of the sin-offering is absorbed within its flesh.

The baraita continues: “Shall become consecrated,” means that its legal status becomes like that of the sin-offering itself; that is, if the sin-offering is disqualified, the non-sacred meat that touched it will also be disqualified. And if the sin-offering is valid, the non-sacred meat that touched it may be eaten in accordance with the more stringent standards of a sin-offering, with regard to when and where it may be eaten. The principle that a permitted substance combines with a forbidden substance is thereby stated in the case of a sin-offering as well. Consequently, the principle cannot be extended to the entire Torah, as a halakha stated in two cases is not applied elsewhere.

And the Rabbis, who disagree with Rabbi Akiva, would maintain that both these sources are necessary, as neither the case of a nazirite nor the case of a sin-offering could be derived from the other. Therefore, this is not a case of two verses that come as one. The Gemara elaborates: For had the Merciful One written this halakha only with regard to a sin-offering, I would say that the case of a nazirite cannot be derived from it, due to the fact that we do not derive the halakha of a nazirite from that of consecrated items. This is because the prohibitions of naziriteship are unrelated to the Temple and offerings, and therefore it is possible that the halakha in question is unique to consecrated items.

And conversely, had the Merciful One written this halakha only with regard to a nazirite, I would say that we do not derive the halakha of a sin-offering from that of a nazirite due to the fact that its prohibition is stringent. In what way? It is stringent as even a grape seed is forbidden to a nazirite, although the seeds are not usually eaten. Therefore, the halakha of a sin-offering cannot be derived from the case of a nazirite, which means that this is not a case of two verses that come as one. Consequently, one can derive a general halakha from them.

And Rabbi Akiva could have said to you, in rebuttal of this claim: Why are these cases both necessary? Granted, if the Merciful One had written this principle only with regard to a sin-offering, one would not derive the halakha of a nazirite from it, as we do not derive halakhot of non-sacred items from those of consecrated items. Certain stringencies and strictures apply only to consecrated property. However, let the Merciful One write this principle with regard to a nazirite, and you could derive the case of the sin-offering from that of a nazirite, just as the application of this principle to all prohibitions in the Torah is derived from the halakha of a nazirite. Since it is not necessary to state this principle in both cases, one cannot derive a general principle from them.

The Gemara asks: And the Rabbis, who maintain that the principle that the legal status of the flavor of a forbidden substance is like that of the substance itself is not limited to these two cases, would say to you that both sources are required. The case of a sin-offering is necessary to derive the principle that a permitted substance combines with a forbidden substance, and this stringency is not extrapolated to other prohibitions, in accordance with the principle that one cannot derive the halakhot of non-sacred items from consecrated items.

And the term “soaked,” which appears in the context of a nazirite, teaches the principle that the legal status of the flavor of forbidden food is like that of its substance. Since both examples are necessary, they are not considered two verses that come as one, and it is therefore possible to derive a general principle from them. And consequently, from here you derive the halakha with regard to all of the prohibitions of the Torah.

The Gemara asks: And how would Rabbi Akiva respond to this claim? The Gemara answers: Rabbi Akiva would say that both cases teach the principle that a permitted substance combines with a forbidden substance, and they are two verses that come as one, to teach about the same issue. And the rule is that any two verses that come as one do not teach their common aspect to apply to other cases.

§ Rav Ashi said to Rav Kahana: But consider that which is taught in a baraita. The verse “He shall not eat anything that is made of the grapevine” (Numbers 6:4) taught with regard to prohibitions of a nazirite that these substances combine with each other. If a nazirite ate only a small amount of each substance, which together amount to the measure that determines liability, he is liable. According to the opinion of Rabbi Akiva, now that one says that permitted substances combine with forbidden substances, is it necessary to teach that one forbidden substance combines with another forbidden substance? According to Rabbi Akiva’s opinion, this derivation is apparently unnecessary.

Rav Kahana said to Rav Ashi that this derivation is necessary because the two cases are not identical: Permitted substances combine with forbidden substances only when they are eaten simultaneously, whereas forbidden substances combine with other forbidden substances even when eaten one after the other. Therefore, according to the opinion of Rabbi Akiva, if a nazirite eats half an olive-bulk of grape skins and then eats half an olive-bulk of grape seeds, he is liable.

The Gemara asks: And Rabbi Shimon,