נזיר לח ע"ב

ואינו חייב אלא עד שיאכל מן הענבים כזית וכו': תנא קמא לא מדמי להון לכל איסורי נזיר לשתיה ורבי עקיבא כיון דכתיב {במדבר ו-ג} וענבים לחים ויבשים לא יאכל מה אכילה כזית אף כל איסורין כזית: [וחייב על היין בפני עצמו כו']: תנו רבנן וענבים לחים ויבשים לא יאכל לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה מה כאן שהוא מין אחד והן שני שמות וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו אף כל שהוא מין אחד והן שני שמות חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו לאיתויי חמרא חדתא ועינבי אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים אכל זג לוקה שתים אכל חרצן וזג לוקה שלש רבא אמר אינו לוקה אלא אחת שאינו לוקה אלאו שבכללות מתיב רב פפא ר''א אומר נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשת' אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואח' אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים וסחט אשכול של ענבים ושתה לוקה חמש אי הכי לילקי שש אחת על {במדבר ו-ד} מכל אשר יעשה תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר שייר {במדבר ל-ג} לא יחל דברו אי משום האי לאו שיורא הוא כי קתני מידי דלא איתיה בדוכת' אחריתי לא יחל דברו איתיה בנדרי' א''ל רבינא מפרזקיא לרב אשי והא שייר דבין הביניים אלא אמר רב פפא לא תניא מידי חמש והא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - ב

שנינו במשנה: "ואינו חייב אלא עד שיאכל מן הענבים - והוא הדין כל שאר איסורי נזיר ואפילו משקין - כזית", זו משנה אחרונה היא.

"משנה ראשונה אומרת: עד שישתה רביעית יין", וכן שאר כל איסורי נזיר ואפילו אוכלין.

"רבי עקיבא אומר: אפילו שרה פיתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית - שהוא שיעור המשקין והאוכלין האסורין לנזיר - חייב":

ומפרשינן טעם מחלוקתם של משנה ראשונה ורבי עקיבא [שהוא כדעת משנה אחרונה]:

תנא קמא [היינו משנה ראשונה], הסובר שאפילו המאכלים מגפן היין האסורים על הנזיר, שיעור אכילתם הוא ברביעית, על אף שבכל מקום בתורה שיעור האכילה של מאכלות אסורות הוא בכזית - טעמו הוא:

מדמי ^[1] להון, לכל איסורי נזיר - לשתיה.

מדמה הוא את כל איסורי נזיר באכילה, לאיסור של המשקין האסורין לנזיר.

וכשם ששתיה שיעורה ברביעית, ^[2] כך אוכלים האסורים לנזיר, שיעורם הוא ברביעית ולא בכזית, על אף שבכל התורה כולה שיעור אכילה הוא בכזית.

ואילו רבי עקיבא - וכן משנה אחרונה - הסוברים להיפך, שאפילו משקין, שבכל מקום שיעורן הוא ברביעית, מכל מקום בנזיר שיעורן הוא בכזית, טעמם הוא:

כיון דכתיב בנזיר "חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה. וענבים לחים ויבשים לא יאכל", הרי האות וי"ו של "וענבים", מוסיפה על ענין ראשון, שתיה, ומלמדת:

מה, כמו אכילה שיעורה הוא כזית, שהרי כך קיימא לן בכל מקום, ששיעור אכילה הוא בכזית ^[3], אף כל איסורין שבנזיר, אפילו איסורי שתיית יין, הם בכזית. ^[4] [שנינו במשנה: וחייב על היין בפני עצמו, ועל הענבים בפני עצמן, ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן]: ^[5]

א. האוכל משם אחד של איסור - כגון נבילה - שני שיעורי איסור בבת אחת, אינו חייב אלא מלקות אחת.

ב. ואפילו אכל את אותן השיעורים בזה אחר זה אינו חייב אלא אחת, היות שהכל נחשב כאכילה אחת, עד שתהא התראה המחלקת בין אכילה לאכילה.

ג. אבל האוכל משני שמות של איסור - כגון נבילה וטריפה - בין בבת אחת ובין בזה אחר זה, הרי זה לוקה שתים, אף שלא היתה התראה מחלקת ביניהם.

תנו רבנן:

לכך פירטה התורה ואמרה: "וענבים לחים ויבשים לא יאכל", ולא אמרה: "וענבים לא יאכל", כדי לחייב על זה, ענבים לחים בפני עצמו, ועל זה ענבים יבשים בפני עצמו. ואף על פי שטעמן שוה.

כלומר: עשה הכתוב ענבים לחים וענבים יבשים כשני שמות נפרדים של איסור, כדי ללמד שאם אכל כזית מזה וכזית מזה, אף על פי שטעמן שוה, ולא היתה התראה מחלקת ביניהם, הרי זה חייב שתים מלקות.

ומכאן - מהחיוב הנפרד על ענבים לחים ויבשים - אתה דן לכל איסורי נזיר -

מה כאן - ענבים לחים ויבשים - על אף שהוא מין אחד וטעם אחד, אך היות והן שני שמות, [ו] הרי הוא חייב על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו.

אף כל שהוא מין אחד וטעם אחד והן שני שמות, הרי זה חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, ומפרש לה ואזיל.

ומבארת הגמרא מה הוא אותו מין אחד וטעם אחד שאותו בא התנא לרבות: לאיתויי נזיר שאכל ושתה חמרא חדתא [יין חדש] מיץ ענבים, ועינבי ענבים. שהואיל ושני שמות הן, הרי הוא חייב שתים אף על פי שטעמן שוה. ^[6]

אמר אביי:

אם אכל הנזיר חרצן [כזית מן החרצנים], הרי זה לוקה שתים. אחת על "מחרצנים ועד זג לא יאכל", ואחת על "מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל".

וכן אם אכל הנזיר זג [כזית זגים], הרי זה לוקה שתים. אחת על "מחרצנים ועד זג לא יאכל", ואחת על "מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל".

ואם אכל כזית חרצן וכזית זג הרי זה לוקה שלש, שתים על שעבר על "מחרצנים ועד זג לא יאכל", ששני שמות הן, והשלישית משום שעבר על "מכל אשר יעשה מגפן היין ".

אבל אינו לוקה שתים על לאו זה אף על פי שאכל שני כזיתים, כי אינו חייב שתיים על שם אחד, אלא אם היו התראות מחלקות ביניהן.

רבא אמר:

אין לוקין על הלאו "מכל אשר יעשה מגפן היין", משום ש"אין לוקין על "לאו שבכללות" [לאו הכולל כמה איסורים], ולאו זה הרי כולל את כל אשר יעשה מגפן היין. ^[7]

מתיב רב פפא לאביי, שהיה מחייב על הלאו "מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל":

רבי אליעזר אומר:

א. נזיר שהיה שותה יין כל היום, ולא היו התראות מחלקות, אינו חייב אלא מלקות אחת על כל השיעורים ששתה.

אבל, אם אמרו לו: "אל תשתה", "אל תשתה" והוא שותה, שהיו "התראות מחלקות", חייב על כל אחת ואחת מהשתיות שלאחר ההתראות.

ב. אכל הנזיר כזית ענבים לחים וכזית ענבים יבשים, וחרצנים, וזגים, וסחט אשכול של ענבים ושתה [ועבר על "מיין יזיר", דהיינו יין חדש], הרי זה לוקה חמש, אף שלא היו התראות מחלקות, ^[8] כיון שהם חמשה שמות.

ומקשה רב פפא לאביי: אם כדבריך שלוקין על הלאו "מכל אשר יעשה מגפן היין" - ולילקי שש, היה לו להתחייב שש מלקיות, שהרי לדבריך הוא לוקה עוד אחת, על "מכל אשר יעשה מגפן היין". ^[9]

אמר ליה אביי לרב פפא: לעולם לוקה הוא אף על לאו זה. אלא שתנא "לוקה חמש", ושייר חיוב מלקות, שלא הזכירה.

ומקשינן: מאי שייר, דהאי שייר? וכי איזה חיוב מלקות נוסף שייר התנא עד שאתה אומר ששייר מלקות על "מכל אשר יעשה מגפן היין", שהרי אין דרך התנא לשייר דבר אחד, אלא רק כמה דברים. כי אם נשאר רק דבר אחד בלבד, היה התנא טורח ואומרו, ולא היה מקצר בדבריו ומשמיטו!?

ומפרשינן: שייר התנא גם את המלקות על "לא יחל דברו", שכל העובר על נזירותו, הוא עובר גם על "לא יחל דברו" כשאר הנדרים.

ומבארת הגמרא, שמכל מקום אין הוכחה ממה ששייר התנא "לא יחל דברו" שלוקין על לאו ד"מכל אשר יעשה מגפן היין". ואף שלכאורה היה לנו לתמוה, שאם תמצי לומר כרבא, שאינו לוקה על לאו זה, אם כן מה עוד שייר התנא ששייר "לא יחל דברו" -

כי אי משום האי - "לא יחל דברו" - לאו שיורא הוא [אין זה שיור], היות וכי קתני [איזה מלקות שונה התנא], מידי דלא איתיה בדוכתא אחריתי [לאו שאינו שייך במקומות אחרין אלא בנזיר].

אבל "לא יחל דברו", הרי איתיה גם בנדרים ולא בנזירות בלבד, ולכן השמיטו התנא מלמנותו.

אמר הקשה ליה רבינא מפרזקיא לרב אשי:

למאן דאמר ^[10] ש"לא יחל דברו" אינו שיור, ואם כן לא שייר התנא כלום -

והא שייר התנא ענבים דבין הביניים [ענבים קטנים שבין הענבים, ואינם גדלים לעולם], שאם אכלם עם שאר איסורי נזיר הרי הוא לוקה עליהם מלקות נפרדת, שהם הרי נתרבו לעיל לד ב ממה שאמרה תורה "מחרצנים ועד זג", ולא אמרה "חרצנים וזג".

ואם כן תיקשי, כיון ש"לא יחל דברו" אינו שיור, מאי שייר עוד התנא ששייר "דבין הביניים"? אלא בהכרח, לוקין על לאו ד"כל אשר יעשה", ושייר התנא הן לאו זה והן לאו ד"בין הביניים"!? ^[11]

אלא, אמר רב פפא:

לא תני מידי חמש, כלומר: אל תשנה בלשון הברייתא "לוקה חמש" אלא "לוקה" סתם, ואם תרצה תאמר שלוקה שש.

הערות

^[1] כפי גירסת הפירוש הראשון שבתוספות.

^[2] א. בתוספות בעירובין ד א מבואר, דשתיה ילפינן בגזירה שוה "שכר שכר" משתויי יין שנכנסו למקדש, שנאמר כאן "חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה", ונאמר בשתויי יין "יין ושכר אל תשת", מה שתוי יין ברביעית שהוא שיעור המשכר [על פי מסורת הש"ס שם], אף שתייה של נזיר ברביעית; וממה שאמר הכתוב "חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה", כפל הכתוב "לא ישתה" כדי ללמד שאף איסורי אכילה של נזיר הם ברביעית, וראה גם בפירוש הרא"ש כאן. ב. כתבו בשם הגרי"ז להוכיח מזה, ששיעור רביעית בנזיר אינו משום שכך הוא שיעור שתיה, אלא דין מסוים הוא בנזיר, שאם לא כן למה לי גזירה שוה, והרי כל משקין אסורין כגון משקין של ערלה וכלאי הכרם הרי הן ברביעית [כמבואר בתוספות לעיל עמוד א ד"ה אמר], משום שכך הוא שיעור שתייה.

^[3] רא"ש.

^[4] ביאור שיטות התנאים וסוגיית הגמרא נתבארו על פי שיטה אחת בתוספות. אבל דעת רבינו תם היא: א. אוכלים האסורים לנזיר לכולי עלמא הם בכזית, וזו היא ששנינו: ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים - והוא הדין כל אוכלים האסורים לנזיר - כזית, וזו אינה משנה אחרונה אלא כולי עלמא מודו בה. ב. משקין האסורין לנזיר נחלקו בהם משנה ראשונה ורבי עקיבא: לדעת משנה ראשונה: שיעורן הוא ככל התורה ברביעית; ולדעת רבי עקיבא: שיעורן הוא בכזית. ג. גירסת הגמרא בביאור דעת תנא קמא [היינו משנה ראשונה]: "תנא קמא לא [וכן היא הגירסא בספרים שלפנינו], מדמי להון כל איסורי נזיר לשתיה"; ורבי עקיבא יליף מקרא שאף משקין האסורים לנזיר הם בכזית.

^[5] בספרים שלפנינו הובאה בבא זו של המשנה בסוגריים מרובעות, והיינו משום שבפשוטו ביאור המשנה הוא, שהיא באה ללמד את הכתוב בברייתא המובאת כאן, והיינו שאם אכל את כל אלו בבת אחת בלא שהיו התראות מחלקות, הרי הוא חייב ארבע; אבל התוספות במשנה לא פירשו כן, והיינו משום שאין צריך לחדש שהוא חייב על יין בפני עצמו ועל ענבים בפני עצמן כיון שאין טעמן שוה; ומיהו, הרי התוספות כתבו במשנה, שעיקר החידוש הוא חרצנים וזגים שאין צריך לאוכלם זה עם זה ודלא כרבי אלעזר בן עזריה, והרי בחרצנים וזגים צריך להשמיענו שחייב עליהם שתים [וכמבואר בברייתא בהמשך המשנה] היות והם כתובים בלאו אחד "מחרצנים ועד זג לא יאכל"! ? ועל כל פנים לפי פירושם של התוספות, נראה שאין מקום למה שהוסיפו בגמרא קודם הברייתא את הבבא של המשנה "וחייב וכו"', כי אינו ענין למבואר בברייתא כלל.

^[6] הקשו התוספות: הרי יין חדש וענבים כתובים בתורה בשני לאוין, שהרי אמרה תורה: "מיין ושכר יזיר", ו"יין" הוא יין חדש כמבואר בתרגום, [וכן פירש רש"י בחומש], ואמרה התורה עוד: "וענבים לחים ויבשים לא יאכל", וכיון שחילקם הכתוב לשני לאוין, שוב אין צריך להשמיענו שהוא חייב שתים ואף על פי שהם מין אחד וטעם אחד! ? ותירצו: שמ"יין ושכר יזיר" לבד לא משמע אלא יין חדש מיום הרביעי לסחיטתו מן הענבים שכבר אין טעמו כטעם ענבים, ועד ארבעים יום שנעשה יין גמור, אבל יין חדש ממש [מיץ ענבים] שטעמו כטעם ענבים, לא הייתי יודע שהוא חייב שתים אם שתה אותו עם ענבים שטעמו וטעמם שוה, לכן קא משמע לן שחייב עליהם שתים.

^[7] בגמרא פסחים מא ב נחלקו שתי לשונות - לפי פירוש רש"י שם - אם מה שאינו לוקה על לאו ד"מכל אשר יעשה מגפן היין", היינו דוקא כשאכל חרצן או זג שהוא חייב עליהם עוד מלקות, אבל אם אכל דבר שאינו חייב עליו אלא משום "מכל אשר יעשה מגפן היין", כי אז חייב הוא מלקות, או שאף באופן זה אינו חייב מלקות משום ש"לאו שבכללות" אינו דומה ללאו דחסימה שהוקש ל"ארבעים יכנו". וברש"י שם צייר דבר שהוא חייב עליו רק משום "מכל אשר יעשה מגפן היין" דהיינו עלין ולולבין, וזה צריך ביאור היות וזה הוא רק לרבי אלעזר לעיל לד ב, והיה לו לומר: גוהרקי וענבין דכרין שהן נתרבו מהכלל של "מכל אשר יעשה מגפן היין", כמבואר בגמרא לעיל לה ב; וראה עוד רמב"ם ורמב"ן בספר המצוות שורש תשיעי, מה שכתבו בביאור הסוגיא דפסחים.

^[8] הקשה ב"קרן אורה": הרי בבת אחת ודאי לא אכל חמשה זיתים, ואם התרו בו בתחילה, הרי צריך שיאכלם בתוך כדי דיבור, שאם לא כן יכול לומר "שכחתי", כמבואר בכתובות לג א! ? ותירץ, שאכלם בתוך כדי דיבור, או כיון שהתחיל מיד לעבור על התראה באכילת איסור, אף שלא גמר עד לאחר כדי דיבור הרי הוא חייב. ולכאורה, לפי מה שכתבו האחרונים לעיל בסוגיית "היתר מצטרף לאיסור", שחצי זית חרצן וחצי זית זג משלימים זה את זה, הרי יש לומר שרבי אליעזר סבר כרבי עקיבא ש"היתר מצטרף לאיסור" בנזיר, ולעולם לא אכל אלא כזית אחד; אלא שזה אינו, כי הניחא לרבי יוחנן הסובר שכל איסורי נזיר מצטרפין זה לזה, אבל לרבי אלעזר הסובר שרק במשקין "היתר מצטרף לאיסור", הרי אי אפשר לומר כן, שלא תיקשי עליו מדברי רבי אליעזר; וכן מבואר בתוספות שאכל כזית מכל אחד.

^[9] הקשו התוספות: וליחשוב נמי התנא שכר וחומץ! ? ויש לומר דהא לאו שיורא הוא, אלא משייר מינים, אבל בהנך דחשיב התנא יש למנות כל המלקיות שבהם.

^[10] נתבאר על פי לשון התוספות, וראה הערה הבאה.

^[11] דברי הגמרא צריכים ביאור: א. קושיית רבינו עקיבא איגר, שהקשה: הרי אף מי שאמר ש"לא יחל דברו" אינו שיור, לא אמר כן אלא ליישב שלא תיקשי: "מאי שייר דהאי שייר", [וכדי שלא נכריח מכאן ששייר התנא עוד לאו ד"מכל אשר יעשה", וכדעת הסובר שלוקין עליו] ; ואם כן, אם נאמר ששייר התנא דבין הביניים, הרי יכולים אנו לומר באמת ש"לא יחל דברו" הוא שיור, ולכך שיירו התנא משום דשייר נמי דבין הביניים! ? ב. הרי התוספות ביארו לעיל [כמובא בהערה לעיל] שאין חשוב שיור אלא אם כן לוקה הוא עוד מלקות על אכילת אותם דברים שהזכיר התנא, אבל מה ששייר התנא אכילת דברים אחרים, אין זה שיור! ?

א עוד שנינו במשנה: ואינו חייב אלא עד שיאכל מן הענבים שיעור כזית וכו', ולענין שתיה, חייב על שתיית שיעור רביעית. ולדעת ר' עקיבא אף השותה שיעורו בכזית. ומסבירים את טעמיהם: התנא קמא [הראשון] לא מדמי להון [מדמה אותם] לכל (את כל) איסורי נזיר לאיסור שתיה של יין, ולכן שיעור אכילה הוא, כרגיל — בכזית, ושיעור שתיה, כרגיל — ברביעית. ור' עקיבא סבור: כיון דכתיב [שנאמר] בהמשך, בסוף הפסוק "וענבים לחים ויבשים לא יאכל" (במדבר ו, ג) יש ללמוד מכך: מה אכילה כזית — אף כל איסורין של נזיר בכזית.

ב ועוד שנינו במשנה: [וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן]. ובאותו ענין מביאים, מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: "וענבים לחים ויבשים לא יאכל" (במדבר ו, ג) — לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה: מה כאן בנזיר שהוא מין אחד ("ענבים") והן שני שמות ("לחים ויבשים") וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו — אף כל שהוא מין אחד והן שני שמות — חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

ומסבירים מה בא הדבר ללמדנו — לאיתויי [להביא, לרבות] חמרא חדתא ועינבי [יין חדש וענבים]. שאף שלכאורה הם מין אחד, שהרי היין עדיין לא תסס והוא רק מיץ הענבים, בכל אופן חייב עליו לעצמו, משום שיש לו שם אחר.

ג אמר אביי: אם אכל הנזיר חרצן — לוקה שתים, פעמיים שלושים ותשע מלקות: האחת משום האיסור המפורש בחרצן, והשנית, משום האיסור "מכל אשר ייעשה מגפן היין". וכיוצא בדבר אם אכל זג — לוקה שתים. אכל חרצן וזג — לוקה שלש: משום חרצן, משום זג, ומשום "מכל אשר יעשה מגפן היין". רבא אמר: אינו לוקה אם אכל חרצן או זג אלא אחת, ואינו לוקה על "כל אשר יעשה מגפן היין", משום שאינו לוקה, כלומר, שאין לוקים על איסור לאו שבכללות, שאם לאו אחד כולל דברים מרובים, כגון איסור זה של "וכל אשר יעשה מגפן היין" — אין לוקים עליו.

מתיב [מקשה] רב פפא על אביי ממה ששנינו, ר' אליעזר אומר: נזיר שהיה שותה יין כל היום — אינו חייב מלקות אלא אחת. אמרו לו שני עדים והתרו בו: "אל תשתה" "אל תשתה" והוא שותה — חייב על כל אחת ואחת מההתראות והשתיה שאחריה. אכל ענבים לחים ויבשים, חרצנים וזגים, וסחט אשכול של ענבים ושתה — לוקה חמש. ומכאן הקושיה על דברי אביי, אי הכי [שאם כך] כדברי אביי — לילקי [שילקה] שש, חמש אלו, ואחת נוספת על שעבר על מה שנאמר "מכל אשר יעשה מגפן היין

"(במדבר ו, ד)! והשיב אביי: תנא [שנה] ר' אליעזר ושייר ולא מנה כל מספר חיובי המלקות, ובאמת לוקה שש. ושואלים: מאי [מה] שייר עוד שאתה אומר דהאי שייר [ששייר את זה]? שהרי אין לומר שמנה את הכל ושייר רק אחת. ומשיבים: שייר את הלאו הנוסף של "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג) שאף עליו הוא לוקה, שהרי עבר על נדר שנדר להימנע מכל האסור לנזיר.

ודוחים: אי [אם] משום האי [זה] — לאו שיורא [לא שיור] הוא זה, שכן כי קתני מידי דלא איתיה בדוכתא אחריתי [כאשר שנה כאן ר' אליעזר את מספר חיובי המלקות הרי זה רק דברים שאינם מצויים במקום אחר] אלא איסורים המיוחדים לנזיר, אבל "לא יחל דברו" איתיה [ישנו] גם בנדרים בכלל, ולכן לא הזכירו. ונמצא שהיה מן הראוי להזכיר כאן איסור "כל אשר יעשה מגפן היין", וקשה לאביי.

ולענין זה מביאים מה שאמר ליה [לו] רבינא מפרזקיא לרב אשי: והא [והרי] שייר גם את בין הבינים. שהיה יכול להוסיף עוד חיוב, שחייב לא רק על החרצן ועל הזג אלא גם על מה שבאמצע ("מחרצנים עד זג" — שהוא חלק הענב הנמצא בין זה וזה. ראה לעיל נזיר לד, ב)! אלא אמר רב פפא: לא תניא מידי [נשנה בברייתא דבר בענין] חמש מלקויות, אלא נאמר בה רק שלוקה על אלה, בלא פירוט כמה לוקה, ונמצא שאין להקשות מכאן על אביי. ושואלים: והא [והרי]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ The mishna taught: And he is liable to receive lashes only if he eats an olive-bulk of the grapes. The mishna continues by noting that with regard to drinking, the first tanna holds that a nazirite is liable for a quarter-log, whereas Rabbi Akiva maintains that the amount of an olive-bulk applies to liquids as well. The Gemara explains this dispute: The first tanna does not liken all the other prohibitions of a nazirite to the prohibition of drinking wine, and therefore the measurements for eating and drinking are the same as for prohibitions in other contexts: An olive-bulk of food and a quarter-log of drink. And Rabbi Akiva maintains that since it is written: “Nor eat fresh grapes or dried” (Numbers 6:3), this verse teaches that just as eating is measured by the amount of an olive-bulk, so too, all the prohibitions of a nazirite are measured by an olive-bulk.

§ The mishna further taught: And he is liable for consuming wine by itself, and for grapes by themselves, and for grape seeds by themselves, and for grape skins by themselves. The Sages taught: The verse: “Nor eat fresh grapes or dried” (Numbers 6:3), serves to render him liable for this by itself and for that by itself, i.e., that he need not consume all of the grape products listed in the verses. From here you derive the halakha with regard to all prohibitions of the Torah: Just as here there is one type of food, grapes, which are called by two names, fresh or dried, and he is liable for this by itself and for that by itself, so too, in all cases where there is one type and they are called by two names, one is liable for this by itself and for that by itself.

The Gemara adds that in the case of a nazirite this principle serves to include new wine, i.e., grape juice, and grapes. Although these are apparently a single type, as the juice, before fermenting, is merely grapes in liquid form, nevertheless one is liable for grape juice and grapes separately, as they have different names.

§ Abaye says: A nazirite who ate a grape seed is flogged twice, i.e., two sets of thirty-nine lashes, one set for the specific prohibition stated with regard to grape seeds, and the other for the general prohibition “anything that is made of the grapevine” (Numbers 6:4). Likewise, if he ate a grape skin he is flogged twice. If he ate a grape seed and a grape skin he is flogged three times, for the seed, for the skin, and for the prohibition “anything that is made of the grapevine.” Rava says: He is flogged only once if he ate a seed or a skin. He is not flogged for “anything that is made of the grapevine,” because one is not flogged for violating a general prohibition. One is not liable to receive lashes for violation of a single prohibition that includes many items or cases.

Rav Pappa raised an objection to Abaye’s statement. Rabbi Eliezer says: A nazirite who was drinking wine all day is liable to receive only one set of lashes. If two witnesses said to him in warning: Do not drink, do not drink, and he continued drinking, he is liable for each and every one of the warnings that was followed by an act of drinking. If he ate grapes and raisins, grape seeds and grape skins, and squeezed a cluster of grapes and drank the juice, he is flogged five times. The difficulty for Abaye is as follows: If so, that Abaye’s opinion is accepted, let him be flogged six times, to include one more for transgressing the verse “anything that is made of the grapevine” (Numbers 6:4).

Abaye responded: Rabbi Eliezer taught certain prohibitions and omitted others. He did not include all the prohibitions for which one is liable to be flogged. The Gemara asks: What else did he omit that he omitted this? He would not have listed all relevant prohibitions less one. The Gemara answers: He also omitted the additional prohibition of “He shall not profane his word” (Numbers 30:3), as the nazirite profaned his word by violating his vow of naziriteship.

The Gemara retorts: If it is due to that verse, this is not an omission, as when Rabbi Eliezer teaches and lists the lashes which a nazirite is liable to receive, he includes only matters that are not found elsewhere, i.e., he mentions only prohibitions that apply exclusively to a nazirite. The prohibition “He shall not profane his word” is relevant to vows in general, and therefore he omitted it. Consequently, Rabbi Eliezer should have mentioned the prohibition “anything that is made of the grapevine,” and the fact that he did not do so presents a difficulty for the opinion of Abaye.

Ravina from Parzakya said to Rav Ashi: But he omitted the case of in between. Rabbi Eliezer could have added that a nazirite is liable not only for the seed and skin of a grape but also for the substances in between them, as the verse: “From pits to grape skin” (Numbers 6:4), comes to include all that is in between the two (see 34b). Rather, Rav Pappa said: Actually, Rabbi Eliezer did not teach anything about five sets of lashes, but merely stated that he is flogged for all those actions, without enumerating the precise number. Therefore, this source does not present a difficulty for Abaye. The Gemara asks: But

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אינו חייב עד שיאכל מן הענבים וה"ה לשתיה בכזית ואתיא כר' עקיבא דסיפא:

משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין. וה"ה לאכילת חרצנים וזגים דחייב ברביעית כדמפרש בגמ' ר"ע אומר אפי' שרה פתו ביין ויש לו לצרף כזית מפת ומיין חייב וכ"ש לחרצנים וזגים שחייב בכזית:

ה"ג בספרים ת"ק פי' משנה ראשונה מדמה להו לכל איסורי נזיר לשתיה. ושתיה ברביעית דילפינן שכר שכר ממקדש והדר יליף כל איסור נזיר משתיה:

ור"ע כיון דכתי' וענבים לחים ויבשים וכו' ומה אכילה בכזית דקי"ל בכל דוכתא שיעור אכילה בכזית אף כל איסור נזיר בכזית דוענבים קא דריש:

לחייב ע"ז בפני עצמו וע"ז בפני עצמו. אם אכל ענבים לחים ויבשים והתרו בו משום לחים לא יאכל ויבשים לא יאכל חייב שתים אע"פ שטעמם שוה הואיל והם ב' שמות:

חרצן לוקה ב' דמכל אשר יעשה מגפן היין קאי אכולהו ולקי עליה על כל מין ומין שיאכל:

ה"ג ומכאן אתה דן לכל איסורי נזיר כדפריש ואזיל:

חמרא חדתא וענבי. אע"פ שטעמם שוה הואיל והם ב' שמות:

אמרו לו אל תשתה בהתראות מחלקות:

אכל ענבים לחים ויבשים וכו' מכל א' כזית. גם סחט אשכול של ענבים ושתה:

ואם אתא לילקי שש. חדא אכולהו מכל אשר יעשה מגפן היין:

והא שייר דבין הבינים. היינו מה שיש בין החרצנים והזג כדפריש לעיל ולוקה עליו משום ועד. דכתיב מחרצנים ועד זג. ודלא כפירוש ר"ת שפי' בין הבינים ענבים קטנים הנמצאים באשכול ולא נגמר בשולם. אמר רב פפא לא תני ה'. פי' תנא לא תני מנינא אלא לוקה בסתם:

רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות עיין בפ׳ כל שעה במהדור׳ תליתאה:

והא שייר עוצבי דברים והא שייר דבין הבינים קשיא לי נהי דרביניהו מכלל ופרט וכלל אבל מנין שליקה עליהן בפ״ע דוקא על הני דפרט קרא לקי אכל חד וחד דלאו קאי אכל חד וחד אבל הני דלא פרט מנא לך לחייב עליהן על כל אחד ואחד כדמחייבינן בהני:

לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. דלמה לי למכתב לחים ויבשים ליכתב וענבים לא יאכל דמשמע כולהו. אלא לומר לך שאם אכל לחים ויבשים והתרו בו משום לחים לא יאכל יבשים לא יאכל חייב שתיים:

הכי גרסינן אמר רבא אכל חרצן לוקה שתים. וכך היא בפרק כל המנחות ופרק המקבל. אבל בכל שעה איתא איפכא אמר אביי במקום רבא.

אחת משום מחרצנים ועד זג לא יאכל ואחת משום מכל אשר יעשה מגפן היין. וכן אכל זג לוקה שתים מהאי טעמא. חרצן וזג לוקה שלש משום חרצן לא יאכל זג לא יאכל ומכל אשר יעשה.

אמר אין לוקין על לאו שבכללות. וכל אשר יעשה מגפן היין כלל כל מידי דגפן יחד. בפרק כל שעה גרסינן איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי הא חדא לקי ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאו כלאו דחסימה. והכי פירושו תרתי לא לקי אם התרו בו מכל אשר יעשה עם התראת זג או חרצן דלהכי אהני מה שנכתב בכלל. אבל אם התרו בו מכל אשר יעשה וכו' לבדו לקי אף אזג או אחרצן. ואיכא דאמרי אף חדא לא לקי אף אם לא התרו בו אלא מכל אשר יעשה לבד לא לקי דלא מייחד אלא כולל כל מילי דאתי מגפן. אבל אם התרו על חרצן משום חרצן ועל זג משום זג או על שניהם יחד משום זג וחרצן לוקה על כל אחת ואחת. ורש"י לא פירש כן התם:

מאי שייר דהאי שייר. דבשביל דבר אחד אין רגילות לשייר. שייר לא יחל דברו. שקבל עליו להיות אסור ביוצא מן הגפן. אי משום הא לאו שיורא הוא. דמידי דאיתא בנזירות וליתא בדוכתא אחריתי קתני ולא יחל איתא נמי בנדרים.

יש ספרים דגרסי והא שייר ענבי דכרי. ולא גרסינן ליה דהא בכלל ענבים לחים ויבשים הוו. הר' עזריאל ז"ל:
ודחינן אי משום הא לאו שיורא הוא כי קתני כל היכא דליתיה בדוכתא אחריתי לא יחל דברו איתיה בענבים. גרסא אחריתא אי משום הא לאו שיורא הוא לא יחל ליתיה בנזירות אלא בנדרים:

והא שייר דבין הביניים. דאמרן לעיל ועד (זג) לאיתויי דבין הביניים דהיינו כל אוכל שבעינב. ומכאן קשה לפירוש ר"ת ז"ל שפירש דבין הביניים היינו ענבים קטנים שבין הגדולים דמאי פריך בהכי דהא בענבים לחים תו ליכא לאו דהא לא מני תנא לאו דחומץ יין וחומץ שכר דלא נחת למימני אלא לאו דשייכי בענבים. ולא קשיא ליה אלא מבין הביניים דהיכי תני בברייתא לוקה חמש לוקה שש מיבעי ליה. שיטה:

רש"י ד"ה רבא אמר. וכן נמי למתניתא דתני לחייב כו'. כצ"ל:

תד"ה חמרא חדתא. בתרי לאוין דכתיב מיין ושכר יזיר כו'. תימה דהלא זה אינו אלא עשה:

תוס' ד"ה ולילקי שש וכו' וי"ל דהא לאו שיורא הוא. כעין זה מכות ד' כב ע"א תוד"ה מתקיף:

ד"ה והא שייר וכו'. קושיא הוא למ"ד. לא זכיתי להבין דהיכן מצינו מ"ד בל יחל לאו שיורא הוא דמאי דאמרי' אי משום בל יחל לאו שיורא היינו לתרץ לרבא דלא יקשה דלחשוב בל יחל וכמ"ש תוס' וא"כ אדרבה אם בין הביניים הוי שיור נימא באמת דגם לרבא בל יחל הוי שיורא ושייריה משום דשייר ג"כ בין הביניים וצ"ע:

ת''ק לא מדמי להו. לכל איסורי נזיר לשתיה דאילו ענבים בכזית ויין ברביעית: כיון דכתיב וענבים לא יאכל. לכל מלתא הוא דאתא דכשם שבזמן שהן ענבים מיחייב עליהן בכזית אף כל איסור שבנזיר בזמן שהן יין בכזית: שהוא מין אחד. דאחד לחים ויבשים מין ענבים הן: והוא שתי שמות. לח ויבש ואמרי להו זג וחרצן: לאיתויי חמרא חדתא ועינבי. שאע''פ שהן מין אחד שהי' חדש מתוק כענבים הואיל ושני שמות יש להן חייב על כל אחת ואחת: אמר אביי אכל זג וחרצן לוקה שלש. אחת מכל אשר יעשה מגפן היין ואחת על חרצנים ואחת על זג דלא יאכל אכולהו קאי: רבא אמר אכל זג וחרצן אינו לוקה אלא אחת. אפילו כי אכל זג וחרצן אביי מתרץ מתניתין לטעמיה דתני וחייב על החרצנים בפני עצמן ועל הזגים אפילו כשאוכל את שתיהן ביחד וכן נמי למתניתא דתני לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ואפי' כשאוכל זג וחרצן בבת אחת ורבא מתרץ לטעמיה כגון דלא אכל אלא אחד מהם דלא תימא עד שיאכל לחים ויבשים בהדי הדדי וחרצנים וזגים בהדדי אלא אפי' לא אכל אלא לחים בלבד או יבשים בלבד לוקה אחת ולעולם אם אכל לחים ויבשים או זג וחרצן אינו חייב אלא אחת ולא לאתויי חמרא חדתא ועינבי ומתני' נמי תני וחייב על היין בפני עצמו כו' דלא תימא עד דאכיל ליה לכולהו אלא ודאי אכל חד מנהון לוקה ומיהו כי אכיל נמי כולן יחד אינו חייב אלא אחת: ע''א אינו לוקה אלא אחת כשאוכל זג יחידי או חרצן ואינו לוקה משום כל אשר יעשה ולא צריך לשנויי לכל הני כדשנינן לעיל: דאין לוקין על לאו שבכללות. כגון האי דעל כמה איסורי לית בהו אלא לאו חד: ואם איתא דלוקה משום כל אשר יעשה מגפן היין ליתני לוקה שש: שייר לא יחל דברו. דלקי נמי אדידיה: והא שייר דבין הביניים. כדאמרי' לעיל (דף לד:) ועד זג לאיתויי בין הביניים: אלא אמר רב פפא לא תנא מידי חמש. אלא לוקה סתם ואיכא לתרוצי לאביי כי טעמיה ולרבא כי טעמיה הואיל ולא נכתב ליה מניינא וקמהדר הגמרא ומאחר דלא תניא מ''ט אותביה חמש:

ואמר רבי דמ''מ רביעית דמעיין לא בטלוה ויכול להטביל מחטין במעיין אפי' כל שהוא דתנן (ת''כ פ' שמיני) מקוה במ' סאה ומעיין בכל שהוא ומדקתני מקוה במ' סאה על כרחך בתר דבטלוה דאי קודם לכן גם המקוה טהור ברביעית אלא בתר ביטול קאמר וקאמר במעיין כל שהוא וליכא למימר דקודם ביטול איירי ובאדם דהא מקוה בעינן מ' סאה [א''כ] גם המעיין לא מטהר אדם בכל שהוא דבעינן מים שכל גופו יתכסה בהן וה''נ אמר בפרק בתרא דחגיגה (דף כב.) דהא ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן ארבעים סאה אלמא דמעיין בעינן מ' סאה ולכל הפחות באדם איירי ואין לתמוה [אי לא] בטלו רביעית דמעיין לתנייה דאיכא דה''ה בפחות מרביעית סגי במעיין: ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית. וה''ה בשתיה והיינו כמשנה אחרונה וכר''ע דבסמוך משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין פירוש וה''ה לאכילה ברביעית ושתיה בכזית כיצד משערין מביאין זית אגורי ושוקעו בכוס מלא יין [והיין שיוצא ממנו] אם שותה כיוצא בו היינו כזית ואכילה משערינן דכמו שאכל מן הענבים נותנין בכוס מלא יין אם יוצא מן היין רביעית הרי אכל כרביעית וקשה לר''ת [על] פירוש [זה] דאין דרך התנא בשום מקום להקדים משנה אחרונה למשנה ראשונ' בסדר ועוד קשה דמתחילה נקט כזית דהיינו משנה אחרונה כר''ע ומפסיק בה במשנה ראשונה ושוב חוזר לומר דברי ר''ע שהוא כמשנה [אחרונה] וע''ק דלפי [זה] היה לו לשנות במשנה ראשונה עד שיאכל רביעית כיון דבאכילה פליגי דלישנא דמתניתין משמע דבאכילה לא פליגי וע''ק דכי היכי דבעי הש''ס טעמא לדברי ר' עקיבא שמביא פסוק בגמרא שמדמה שתיה לאכילה היה לו ליתן טעם למשנה ראשונה אמאי מדמי (שתיה לאכילה) אכילה לשתיה לכ''נ לר''ת דמתני' דקתני ברישא עד שיאכל מן הענבים כזית היינו אליבא [דכ''ע] דבאכילה כ''ע מודו דבכזית ולא פליגי אלא בשתיה דמשנה ראשונה עד שישתה רביעית כדרך כל שתיה [בכריתות בפ' אמרו לו] (דף יב:) [מ''מ] שתיה לא גמר מיניה [דאכילה] ומצריך שתיה ברביעית ור''ע כיון דכתיב ענבים לחים ויבשים לא יאכל מה אכילה בכזית אף כל איסורים בכזית מוענבים וי''ו קדריש אף כל איסורי נזיר בכזית דהיינו שתיה דכתיב לעיל מיניה וכל משרת ענבים לא ישתה והשתא וי''ו דוענבים מוסף על דלעיל דכי היכי דענבים בכזית הכי נמי שתיה הכתוב לעיל בכזית ולפירוש קמא גרסינן בגמרא ת''ק מדמי כל איסורי דנזיר לשתיה דתנא עד שישתה רביעית ור''ע [מדמה] כל איסורי נזיר לאכילה פירוש ויליף שתיה מאכילה כדפרישית: ועל זה בעצמו. לחים ויבשים קרא יתירא הוא ולכתוב ענבים והוי לחים ויבשים במשמע אלא לחייב על זה בעצמו שאם אכל ענבים לחים ויבשים בהתראה אחת שהתרו אל תאכל ענבים לוקה שתים ואפי' הן מין אחד וטעם [אחד] כיון שהם שני שמות: ה''ג בגמרא ומכאן אתה דן לכל איסורי נזיר חמרא חדתי ועינבי. אע''פ שטעמם שוה הואיל שהוא שני שמות לוקה שתים וא''ת תיפוק ליה דחמרא חדתי וענבי כתיב בהדיא בקרא בתרי לאוין דכתיב מיין ושכר יזיר [ומתרגמינן] מחמר [חדת] ועתיק וענבים כתיב וי''ל דאי מיזיר ה''א חדתא כגון [ארבעה] יום דאחר שלשה ימים שבצר אין טעמו כטעם ענבים אבל יין [חדש] ממש אימא לא מחייב אלא חדא קמ''ל: חרצן לוקה שתים. משום חרצן לא יאכל ומשום מכל אשר יעשה מגפן היין: אין לוקין על לאו שבכללות. דמכל אשר יעשה מגפן כל מילי משמע ואינו מפרש שום דבר: אמרו לו אל תשתה. שהתרו בו על כל פעם ופעם שהיה רוצה לשתות: אכל ענבים לחים ויבשים וחרצנים וזגין. כלומר כזית מכל אחד וגם בסחט אשכול ענבים ושותה לוקה ה' משום כזית ענבים לחים וכזית יבשים וכזית זגין וכזית חרצנים ומשום שותה יין: ולילקי שש מכל אשר וגו'. וא''ת ולחשוב נמי התנא שכר וחומץ וי''ל דהא לאו שיורא הוא אלא משייר מיניה אבל בהנך דחשיב התנא יש למנות כל המלקיות שבהם: שייר בל יחל. דלילקי נמי משום בל יחל: לאו שיורא. כי קתני מילתא דליתא בשאר איסורין אלא בנזיר אבל בל יחל שייך בשאר נדרים נמי וא''ת וכי נאמר כן כדי להקשות לאביי וי''ל דקאמר הכי משום דלא תקשי לרבא מאי שייר דהאי שייר דשייר בל יחל אומר הגמ' כן דומיא דהכי מפרש ר''י בפ''ק דב''ק (דף טו.) גבי אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא: והא שייר בין הבינים. קושיא הוא למ''ד דלא יחל לא הוי שיור אמאי שייר בין הבינים וא''ת התינח לפי' ר''ת דפירש (לעיל דף לה.) דבין הבינים היינו ענבים קטנים דתנא באכילה כדקתני ואכל ענבים בין גדולים בין קטנים משמע ושייר [לאשכול] קטנים שלא מנאן הלכך פריך שפיר אלא לפירוש שני שפירש לעיל דהביניים היינו [גוף] הענבים הרי דתנא לא שייר כלום דקתני לוקה ה' היינו משום ענבים לאו אחד וי''ל דגם לאותו פי' שייר לאו דידיה דלאו דחיוב ענבים היינו כשאוכלן שלמים כדרך שאוכלים ענבים אבל מלקט האוכל שביני וביני שאין דרך לאכול כן זהו לאו אחר של בין הביניים והתנא שיירו ואף על פי שמלשון התנא נמי משמע ששנה ואכל את הביניים דרך ליקוט דאוכל ענבים משמע בכל ענין אפילו בליקוט אפילו הכי לאו דידיה שייר דאל''כ לילקי שש: לא תני מידי ה'. בלשון הברייתא ליכא ה' אלא לוקה סתם ותוכל לפרש שש:

נזיר לח ע"ב - טקסט הדף

דף לח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד