נזיר לט ע"א

אותביה חמש ומאחר דלא תניא חמש מ''ט אותביה אמר רב פפא אנא סברי לאו גמרא היא בידיה והדר ביה ולא ידענא דגמרא היא בידיה ולא הדר ביה: רבי אלעזר בן עזריה אומר כו': אמר רב יוסף כמאן מתרגמינן מפורצנין ועד עיצורין כר' יוסי:
מתני' סתם נזירות ל' יום גילח או שגילחוהו לסטים סותר ל' יום נזיר שגילח בין בזוג בין בתער או שסיפסף כל שהוא חייב:
גמ' איבעיא להו האי מזיא מלתחת רבי או מלעיל למאי נפקא מינה לנזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אי אמרת מלתחת רבי נזירות הא שקליה אלא אי אמרת מלעיל רבי מאי דאקדיש הא קאים ת''ש מהא אינבא חיה דקאים בעיקבא דבינתא ואי סלקא דעתך מלתחת רבי ברישא דבינתא בעי למיקם לעולם מלתחת רבי ואגב חיותא נחית ואזיל אינבא ת''ש אינבא מתה ברישא דבינתא ואי סלקא דעתך מלעיל רבי בעיקבא דבינתא בעי למיקם התם נמי משום דלית בה חילא שרוגי שריגא ואזיל תא שמע מבלורית דכושיים דבתר דמגדלין לה רפיא מלתחת התם נמי איידי דקמטא היא משיכבא דרפיא תא שמע מסקרתא דרפי עמרא מלתחת ותניא ותו כד צבעי סביא דיקנהון חוורן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - א

ומקשינן: והא אותביה, הקשה רב פפא עצמו לאביי, ממה שאמרו: "לוקה חמש".

ומאחר דלא תניא "חמש" - מאי טעמא אותביה [מה קושיא הקשה מתחילה, כיון שבברייתא לא שנינו "חמש"]!?

אמר תירץ רב פפא: לעולם לא שנינו בברייתא "חמש".

אלא, אנא סברי, לאו גמרא היא בידיה דאביי [לא קבלה היא בידו שלוקה אף על לאו ד"מכל אשר יעשה מגפן היין"].

ולכך, בדיתי מלבי והוספתי על דברי הברייתא שכתוב "חמש".

והקשיתי לו, כדי שאם אכן שמועה זו משלו היא, ואינה קבלה המסורה בידו מרבו, הדר ביה, יחזור בו אביי, מכח קושיא זו, ולא ידחוק לפרש את הברייתא כדבריו.

ולא ידענא, דגמרא היא בידיה [ולא ידעתי ששמועה זו מקובלת היא בידו], ולא הדר ביה [ולא יחזור בו].

כלומר: עשיתי מבחן לאביי כדי לידע אם גמרא היא בידיה, ונוכחתי מתוך תירוצו שנדחק בברייתא, כי אכן שמועה מקובלת היא בידו.

שנינו במשנה: רבי אלעזר בן עזריה אומר וכולי.

ואלו הן זגים, החרצנים אלו החיצונים, הזגים אלו הפנימים, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר, שלא תטעה, כזוג של בהמה: החיצון זוג, והפנימי ענבל.

אמר רב יוסף: כמאן מתרגמינן [כדעת מי אנו מתרגמים] את הפסוק "מחרצנים ועד זג" - מפורצנין, הגרעינין הפנימיים, ועד עיצורין הקליפות החיצוניות, שהסחיטה נקראת בלשון ארמית "עיצור", והסחיטה שיכת רק בקליפות החיצוניות, שיש בהן קצת לחלוחית ולא בגרעינים - כרבי יוסי במשנתנו, שהוא מפרש כך את הכתוב "מחרצנים ועד זג".

מתניתין:

א. השיעור של סתם נזירות - מי שקיבל על עצמו נזירות סתם, ולא פירש את מנין ימי הנזירות שהוא מקבל עליו - צריך לנהוג בנזירות שלשים יום. ^[1]

ב. נזיר שקיבל על עצמו נזירות סתם -

אם גילח הנזיר את רוב ראשו, ^[2] או שגילחוהו לסטים, ^[3] הרי זה סותר את נזירותו, וממשיך לנהוג נזירות עד שיהיה לו שיער של שלשים יום כשיעור סתם נזירות, כדי שיוכל לקיים מצות תגלחת בשיער של שלשים יום. דהיינו, הוא צריך להמתין עד שישלים שלשים יום של נזירות מאז שהתגלח, היות וצריך הוא לקיים מצות תגלחת, ואין התגלחת מתקיימת אלא כשיש לו שיער של שלשים ימי נזירות, ^[4] כשיעור סתם נזירות. ^[5] ב. נזיר שגילח, בין בזוג [מספרים], ^[6] בין בתער, או שסיפסף [תלש] ^[7] כל שהוא, אפילו שערה אחת, הרי זה חייב מלקות משום שעבר על מה שאמרה תורה "תער לא יעבור על ראשו".

ובלבד שיגלח כעין תער, דהיינו גילוח השיער מעיקרו. ^[8]

גמרא:

איבעיא להו, הסתפקו בבית המדרש:

דרך גידולה של האי ביניתא [של השערה] - האם מלתחת רבי, או מלעיל רבי?

האם השער גדל מתחתיתו, ומה שהיה סמוך לעור הראש מתרחק והולך עם גדילת השער, או שמא גובהו של השיער הולך וגדל, ואילו חלק השיער הסמוך לעור הראש אינו זז ממקומו?

ומפרשינן: למאי נפקא מינה?

לנזיר שגילחוהו לסטים את רוב ראשו, ושיירו בו בכל שערה ושערה כדי לכוף ראשו לעיקרו, שהוא שיעור שיער הגדל בשבעה ימים, ויש בו חשיבות שער -

האם תגלחת כזו סותרת היא שלשים יום.

אי אמרת שיער מלתחת רבי [אם גדל השיער מתחתיתו], אם כן נזירות הא שקליה, נמצא שנתגלח השיער שהיה בשעת קבלת הנזירות סמוך לראשו, ומה שנשאר אינו מאותו שיער, אלא צמח בו אחר כן, ואם כן סותר הוא עד שיהיה לו שיער נזירות של שלשים יום.

אלא אי אמרת מלעיל רבי [אם השיער גדל מגובהו של השיער], הרי מאי דאקדיש, הא קאים, נמצא שהשיער אשר היה עליו בשעת קבלת הנזירות, במקומו הוא עומד עדיין ולא נתגלח, ואם כן אין הוא סותר כלום. ^[9]

תא שמע שהשיער גדל מגובהו:

מהאי אינבא [ביצי כינים], שהם נוצרים בעיקרי השיער, דקאי אף כשגדל השיער בעיקרא [עומדים הם בעיקרו של השיער כבתחילה] - ואי סלקא דעתך, מלתחת רבי, אם כן ברישא דבינתא ^[10] בעי למיקם [אם תאמר שהשיער גדל מתחתיתו, אם כן היה מן הראוי שתעלה ביצת הכינה הדבוקה בשיער לגובה השיער].

ודחינן: לעולם מלתחת רבי [לעולם גדל השיער מתחתיתו], ואגב חיותא נחת ואזיל [אכן גידול השער מושך אותה ממקום יצירתה, אלא מתוך החיות שיש בה, הרי היא נוחתת וחוזרת למקום עיקר השיער], כדי להתקיים מזיעת עור האדם ולחותו. ^[11]

תא שמע שהשיער גדל מתחתיתו: ממה שאכן אנו רואים אינבא מתה דקאי ברישא דבינתא [כשאין בה חיות היא עומדת בראש השיער], כי היא נמשכת עם השיער שהיא דבוקה בו כשהוא גדל והולך ^[12] -

ואי סלקא דעתך מלעיל רבי, הרי בעיקרא דבינתא בעי למיקם [היה לה להישאר בעיקר השיער] שהוא מקום יצירתה.

ודחינן: התם נמי, משום דלית בה חילא, שרוגי שריגא ואזיל [היות ואין בה כח, שהרי היא מתה, נשמטת היא למטה], כלומר: היות והשער נכפף כלפי מטה, הרי היא נשמטת מהמקום שהיתה דבוקה בו, ויורדת לראש השיער.

תא שמע שהשיער גדל מתחתיתו:

מבלורית דגויים, ^[13] שמניחים בלוריותיהם לשם עבודה זרה, דבתר דמגדלין לה, רפיא מלתחת [לאחר שקלעו את שערם, נעשית הקליעה - עם גידול השיער - רפויה בסמוך לראש], הרי שהשיער מתחתיתו הוא גדל. ^[14]

ודחינן: אין טעם ההרפייה משום גידול השער, אלא איידי דקמטא היא משיכבא דרפיא [על ידי שכבת בלורית השיער ששוכבת עליו, נקמט והולך ורפה], ^[15] כלומר: כובד השער הוא זה שמרפה את הקליעה למטה.

תא שמע שהשער גדל מתחתיתו:

מסקרתא [מין צבע אדום] דרפי עמרא מלתחת [שהצמר רפוי למטה].

מסקרתא הוא מין צבע אדום, שצובעין בהן את שיער הבהמות, ובמקום הצבע שבחלק העליון של השיער, מתחזק ^[16] הצמר אצל גוף הבהמה, ואחר כך מתרפה הצמר אצל מקום עיקרו ^[17] -

ותו, ^[18] ועוד ראיה שהשיער גדל מתחתיתו, שהרי כד צבעי סביא דיקנהון [כאשר צובעים הזקנים את שערם בשחור כדי שיהיו נראים כבחורים], ^[19]

הערות

^[1] א. לעיל בגמרא ה א נחלקו רב מתנא ובר פדא בדין זה, ובטעמו: דעת רב מתנא: טעם הדין הוא משום שאמרה תורה: "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", ו"יהיה" הוא בגימטריא שלשים, ולדעתו, סתם נזירות היא שלשים יום, ויום הקרבנות והתגלחת הוא ביום שלשים ואחד לכתחילה [יש אומרים מן התורה, ויש אומרים מדרבנן], ואם גילח ביום שלשים יצא, כיון ש"מקצת היום ככולו". דעת בר פדא: טעם הדין הוא כנגד לשון נזירות האמורים בפרשת נזיר שבתורה עשרים ותשע פעמים, ואכן סתם נזירות היא עשרים ותשעה יום, אלא שהקרבנות והתגלחת אין נעשים אלא ביום השלשים אפילו בדיעבד, כי אין אומרים "מקצת היום ככולו", וזו היא ששנינו: "סתם נזירות שלשים יום", וכמבואר שם בעמוד ב. ב. כתבו התוספות: אף על גב שכבר שנינו דין זה בפרק קמא [ה א], בכל זאת חזרה המשנה ושנתה דין זה "איידי דבעי למתני: גילח או שגילחוהו לסטים סותר שלשים יום"; ולפי מה שביארו בהמשך הדברים, שעיקר טעם סתירת שלשים יום הוא משום שזה הוא שיעור גידול שיער בסתם נזירות, מובן היטב המשך לשון המשנה.

^[2] א. על פי המבואר לקמן מ א בדברי רב חסדא וכדעת תנא קמא בברייתא שם. ואילו לרבי שמעון בברייתא שם, אפילו גילח שתי שערות בלבד, הרי הן סותרות; ובסוגיא יתבאר. ב. הסתירה היא אפילו אם לא גילח את השיער מעיקרו [כעין תער] ולא עבר על איסור גילוח, כי אין הסתירה משום איסור גילוח, אלא כדי שיהיה לו שיער; ואם השאיר בשיער כדי לכוף ראשו לעיקרו, יתבאר דינו בסוגיא.

^[3] כתב המפרש: "גילח או שגילחוהו ליסטים, משמע בין באונס בין ברצון בתוך ימי נזירותו", והוסיף עוד: "בין בנזירות מרובה ובין בנזירות מועטת", ובדבר זה נחלקו עליו התוספות, וכפי שיבואר לקמן.

^[4] א. כן נראה ללמוד מלשון התוספות שכתבו "משום דבעיא נזירות שיעלה לו תגלחת של מצוה כדי שיהא שערו גדל", הרי משמע שצריך הוא שיער של נזירות, וכשם שבסתם נזירות השיער הוא שער של נזירות. ב. יש להסתפק בגדר הדין שהוא מונה שלשים יום של נזירות משום התגלחת, כי יש לפרשו בשני אופנים: האחד: היות וצריך הוא לקיים מצות תגלחת, והיא אינה מתקימת אלא בשיער של נזירות, לכן חייב הוא להמשיך את נזירותו כדי שיקיים מצות תגלחת. השני: נזירותו נמשכת ממילא, כי הנזירות אינה נפקעת אלא כשמביא את קרבן הטהרה, ואי אפשר להביא את קרבן הטהרה אלא כששערו ראוי לתגלחת, [כי אף שהתגלחת אינה מעכבת לדעת חכמים, מכל מקום צריך שיהא ראוי לתגלחת], ונמצאת נזירותו נמשכת עד שיהא לו שיער הראוי לתגלחת, [וראה תוספות בעמוד ב ד"ה וקים].

^[5] א. שיטת התוספות היא, שכל ענין סתירת נזירות על ידי גילוח, אינה אלא כדי שיהיה לו שיער של שלשים יום - כשיעור סתם נזירות - כשיגלח תגלחת מצוה, ולכן ביארו בשני אופנים את לשון המשנה "גילח וכו' סותר שלשים יום": האחד: משנתנו עוסקת שנתגלח ביום מלאת ימי נזרו, אבל אם נתגלח קודם, וכגון שנתגלח ביום העשרים, אין כאן סתירה של שלשים יום, אלא סתירה של עשרים יום, [ולשונם מגומגם, וראה ב"ארזי הלבנון"]. השני: "ואולי הכי נמי קאמר עד שיהו שערותיו כדי שלשים יום", ועל פי דרך זו נתבאר בפנים. ב. כתבו התוספות לפי שיטתם, שאם נזר נזירות של יותר משלשים יום, ונתגלח ביום שעדיין נותרו לו שלשים ימי נזירות, אין הוא סותר כלום, שהרי עד שימלאו ימי נזרו ויצטרך לגלח, יעברו עליו שלשים ימי נזירות בהם יגדל שערו כדי שיעור הראוי למצות תגלחת. ג. שיטת הרמב"ם [נזירות ו א] אינה כשיטת התוספות, ולדעתו, אין הסתירה משום מצות התגלחת, אלא כמו שכתב: "סותר שלשים יום עד שיהיה לו פרע, ואחר כך מתחיל למנות. כיצד: נדר נזירות מאה יום, ולאחר עשרים יום נתגלח רוב ראשו, הרי זה שוהה שלשים יום עד שירבה שער ראשו, ואחר השלשים יום מונה שמונים יום תשלום ימי נזירותו, וכל אותן השלשים יום כל דקדוקי נזירות עליו, אלא שאין עולין לו מן המנין", וכן היא שיטת המפרש והמאירי. ואף לפי שיטתם אין כאן "סתירה" של שלשים יום, אלא הפסקת מנין הנזירות שלשים יום עד שיגדל שערו, [וכעין זה מצינו בטומאות מסוימות, שאין הן סותרות את הימים הראשונים, אך מכל מקום אותם ימי טומאה אינם עולים לו מן המנין, וכמבואר במשנה לקמן נד א], וראה בגדר דין זה לשיטת הרמב"ם ב"שלמי יוסף" על מסכת נזיר סימן נט. ד. שיטת בר פדא לעיל בגמרא דף ה א היא, ש"סתם נזירות" אינה אלא עשרים ותשעה יום, ומה ששנינו: "סתם נזירות שלשים יום", הוא משום יום הבאת קרבנותיו שהוא ביום השלשים, כמבואר שם בעמוד ב [ולעיל בהערה] ; ואולם תיקשי: למה שנינו "סותר שלשים יום", והרי אין לו לסתור אלא עשרים ותשעה יום! ? והניחא לשיטת התוספות שעיקר טעם הסתירה הוא משום מצות התגלחת, הרי ניחא, כי היות והתגלחת בסתם נזירות היא ביום השלשים דוקא, אכן צריך הוא לסתור שלשים יום; אבל לשיטת הרמב"ם יש מקום עיון לפי שיטת בר פדא, אם לא שנאמר כי לדעת הרמב"ם אין הדין תלוי בסתם נזירות שהיא שלשים יום. ה. יש לעיין אם אומרים בשלשים יום אלו "מקצת היום ככולו" בסוף המנין, ובפרט יש לעיין בזה לפי שיטת הרמב"ם והמאירי שאין אומרים "מקצת היום ככולו" אלא בסתם נזירות ולא בנזירות מפורשת.

^[6] כלומר: ואף שבתורה כתוב "תער לא יעבור על ראשו".

^[7] כן פירשו התוספות; ובברייתא בגמרא מצינו כמה פעמים "תלש וכו' סיפסף כל שהוא וכו"', וראה מה שכתב בזה ב"ארזי הלבנון" אות קפג.

^[8] א. כתבו התוספות: "ומיירי כשעוקר השער מעיקרו ומשחיתו מן השורש כעין תער, דלוקה מקרא ד"תער לא יעבור על ראשו" דמרבינן בגמרא שאר המעבירין"; ומכל מקום אף אם לא גילח כעין תער הרי הוא עובר ב"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", כדעת רבי יאשיה בברייתא בעמוד ב, כן יש ללמוד מדברי התוספות בעמוד ב. ב. למדנו מדברי התוספות, ש"זוג" דהיינו מספרים כמו שביארו התוספות, הרי הם משחיתים את השיער כעין תער, וראה מה שיתבאר בהערה לקמן מ ב על הברייתא שם "יכול אפילו גילחו במספרים".

^[9] ב"ארזי הלבנון" נתקשה, וכי בנתגלח לגמרי לכשימנה עתה שלשים יום יהיה זה אותו שיער שהיה עליו בשעת קבלת נזרו, ובהכרח שאין צריך - בשביל מצות תגלחת - שיער שהיה עליו בשעת קבלת נזרו, ואם כן כיון ששיעור שער כדי לכוף בו ראשו לעיקרו יש בו חשיבות שיער, מה איכפת לן שלא היה עליו בשעת קבלת נזרו; וראה מה שהביא שם. ובהכרח צריך לומר בשיטת התוספות, שהדינים חלוקים [אלא שצריך ביאור מה הוא מקור דברי הגמרא לזה], שאם יש לו שיער של שלשים יום, לזה אין צריך שיהא עליו אותו שער שהיה עליו בשעת קבלת נזרו, שהרי אפילו אם היה מגולח לגמרי וקיבל נזירות, הרי הוא מגלח את מה שגדל בימי נזרו, ואף שאין עליו אותו שיער שהיה עליו בשעת קבלת נזרו; ועיקר מה שצריך הוא שיהיה זה שיער שגדל בימי הנזירות, וכפי שנתבאר בהערה במשנה. אבל לענין מה שמתחדש פה בגמרא, שאם נשאר עליו שיער כדי לכוף ראשו לעיקרו אין הוא סותר, לענין זה צריך דוקא שהשיער הנשאר הוא אותו שיער שהיה עליו בשעת קבלת נזרו; ונמצא לפי זה, שאם היה מגולח לגמרי בשעת קבלת נזרו, וגדל שערו וגילחוהו, ונשאר בו שיעור כדי לכוף ראשו לעיקרו, בזה ודאי סותר הוא שלשים יום, אפילו אם "מלעיל רבי", כיון שאין זה אותו שיער שהיה עליו בשעת קבלת נזרו; [ויש להסתפק, אם גילח והשאיר עליו שיער הרבה עד שיש במה שנשאר שערות כדי לכוף ראשן לעיקרן ממה שקיבל עליו בשעת נזירות, אם הוא סותר לפי הצד ש"מלתחת רבי", וראה בזה בעמוד ב' בהערה 4] ; אך ראה מה שכתב ה"קרן אורה".

^[10] לכאורה לאו דוקא ברישא דבינתא דמשמע בראש השיער, שאין הם עולים לראש השיער אלא אם כן היה מגולח בשעה שנוצרו, אלא הכוונה בגובה השיער רחוק מן הראש; וראה הערה בהמשך הגמרא.

^[11] רא"ש.

^[12] כתבו התוספות: "ברישא דבינתא, לאו [דוקא] ברישא, אלא ברחוק מן הראש קאמר", ודבריהם אינם מובנים, שהרי לפי תירוץ הגמרא אכן הם נשמטים לראש השיער, ואם כן מנין לתוספות לומר לא כן; והדעת נוטה, שדיבור זה של התוספות לא נדפס במקומו, ודבריהם נכונים על דברי הגמרא לעיל "ואי סלקא דעתך מלתחת רבי, ברישא דבינתא בעי למיקם", וכפי שנתבאר בהערה לעיל, ושם מקום דברי התוספות.

^[13] גירסתנו "כושיים" משל הצנזור הוא; וכתבו התוספות, שהן מגלחין סביב כל הראש, ואת השער הנשאר הרי הם קולעים.

^[14] צריך לומר שראיית הגמרא היא מאותם גויים שאינם קולעים שערותיהם בכל יום, כי מגידול שער של יום אחד אין להבחין ברפיון הקליעה.

^[15] נתבאר על פי לשון הרא"ש; והתוספות פירשו: "משיכבא" מן הראש שעליו היא שוכבת, "רפיא" היא מתרחקת ונרפית.

^[16] ברא"ש כתוב "מתרפה הצמר" ונראה שטעות סופר היא.

^[17] נתבאר על פי הרא"ש; וכתבו התוספות שיכולה היתה הגמרא להוכיח, ממה שבעיקרו של הצמר אין הוא אדום משום שגדל השיער, וכעין שמוכיחה הגמרא מן הזקנים שצובעים את זקנם.

^[18] מילה זו היא על פי גירסת "המפרש" וביאורו, ולפי תוספות אין נראה שגרסו מילה זו.

^[19] נתבאר על פי הרא"ש.

אותביה [הקשה לו] ועיקר הקושיה היא ממה ששנו חמש, ומאחר שלא תניא [שנויה בברייתא] חמש, מאי טעמא אותביה [מה טעם הקשה לו]? הרי אין מכאן קושיה! אמר רב פפא: אנא סברי לאו גמרא [אני חשבתי שאין מסורת] היא בידיה [בידו] של אביי שלוקה גם על "מכל אשר יעשה מגפן היין", והדר ביה [ולכן יחזור בו] אם אביא ברייתא מפורשת נגדו, ולכן הגהתי מדעת עצמי בנוסח הברייתא, כדי לבחון מה יענה אביי. ולא ידענא דגמרא [ולא ידעתי שמסורת] היא בידיה [בידו] ולכן לא הדר ביה [יחזור בו].

א שנינו במשנה: "ר' אלעזר בן עזריה אומר" כו' ונחלקו במשנה בהגדרה מה הוא חרצן ומהו זג. אמר רב יוסף: כמאן מתרגמינן [כשיטת מי אנו מתרגמים] בתרגום המקובל את הפסוק "מחרצנים ועד זג" מפורצנין ועד עיצורין (מגרעינים ועד קליפות) — כדעת ר' יוסי.

ב משנה סתם נזירות שאדם נוזר על עצמו — היא בת שלשים יום. גילח בתוך ימי נזירותו את שערו מרצונו, או שגילחוהו לסטים בעל כרחו — סותר מזמן הנזירות שלשים יום ומונה אותם מחדש. נזיר שגילח את שערו בין שגילח בזוג (מספריים) בין בתער, או שסיפסף (שיפשף) כל שהוא — חייב.

ג גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האי מזיא [שיער זה] הגדל על פני הגוף האם מלתחת [מלמטה] הוא רבי [גדל] או מלעיל [מלמעלה]? היכן מתווסף השיער החדש? ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מה איכפת לנו להלכה אם כך או כך הוא הדבר? יש בכך משמעות לענין נזיר שגילחוהו ליסטים (או הוא עצמו), ולא גילחוהו לגמרי ושיירו בו שיער, והשיער גדול כדי לכוף (לכופף) את ראשו לעיקרו (לשורשו).

ואלו צדדי השאלה: אי אמרת מלתחת רבי [אם אתה אומר שהשיער מלמטה גדל] — את הנזירות הא שקליה [הרי נטל], ששיער זה שנדר עליו שלא לגלחו, והקדישו — גילחו, שהוא הנמצא למעלה, ולכן צריך להשלים זמן הנזירות עד שיגדל שיער כראוי. אלא אי אמרת מלעיל רבי [אם אתה אומר שמלמעלה הוא גדל] — מאי דאקדיש הא קאים [מה שהקדיש הריהו קיים] עדיין במקצתו, ודי בשיעור זה כדי לגלח עליו ולסיים נזירותו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר מהא אינבא חיה דקאים בעיקבא דבינתא [מהכינה החיה שנמצאת תמיד בשורש השערה] ואי סלקא דעתך מלתחת רבי [ואם עולה על דעתך שמלמטה גדלה השערה] — ברישא דבינתא בעי למיקם [בראש השערה היתה צריכה הכינה לעמוד], שהרי השער צומח והכינה היתה צריכה לעלות אתו. ודוחים: לעולם תאמר כי מלתחת רבי [מלמטה השיער גדל] ואגב חיותא נחית ואזיל אינבא [ומפני חיותה הכינה יורדת והולכת], שהיא זוחלת למטה תמיד לכיוון שורש השיער, משם היא ניזונה.

ומביאים ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] מכך שאינבא [כינה] מתה נמצאת תמיד ברישא דבינתא [בראש השערה], ואי סלקא דעתך מלעיל רבי [ואם עולה על דעתך שמלמעלה גדל השער] — בעיקבא דבינתא בעי למיקם [בשורש השערה היתה צריכה לעמוד]. ודוחים: התם נמי [שם גם כן] אפשר לומר שמשום דלית בה חילא, שרוגי שריגא ואזיל [שאין בה כוח, היא נתפסת במקומה ועולה עם השיער הצומח].

ומביאים ראיה אחרת: תא שמע [בוא ושמע] מבלורית של גויים, שמגדלים הגויים בלורית לשם עבודה זרה, וקולעים את קווצות השיער, דבתר דמגדלין לה [שאחר שמגדלים, קולעים אותה] רפיא מלתחת [נעשית רפה מלמטה], משמע שהשיער צומח מלמטה. ודוחים: התם נמי איידי דקמטא היא משיכבא דרפיא [שם גם כן, מתוך שהיא מתקמטת מפני ששוכבים עליה מתרפה למטה].

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת מסקרתא [מהצבע שצובעים בו את הכבשים], דרפי עמרא מלתחת [שמתרופף הצמר, הנדבק על ידי הצבע, מלמטה] ורואים שהשיער גדל מלמטה, ומעירים: ותניא [ושנויה] הלכה זו בצביעת הכבשים לצורך מעשר בהמה. ותו [ועוד] ראיה: כד צבעי סביא דיקנהון [כאשר צובעים הזקנים את זקניהם] רואים כי חוורן [מלבינים]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Pappa himself raised his objection to Abaye’s opinion based on the premise that the tanna taught five sets of lashes, and since in the baraita it is not taught five sets of lashes, what is the reason that Rav Pappa raised his objection to Abaye’s opinion? Rav Pappa said: I held that it is not a tradition in Abaye’s hand that a nazirite is also flogged for “anything that is made of the grapevine,” but merely his own opinion, and therefore I assumed that were I to cite a baraita that explicitly contradicts his opinion he would retract his opinion. Consequently, I myself changed the wording of the baraita to see how Abaye would respond. But I did not know that this halakha is a tradition in Abaye’s hand and that therefore he did not retract his opinion.

§ The mishna taught: Rabbi Elazar ben Azarya says: He is liable only if he eats at least two ḥartzannim and one zag that together form the volume of an olive-bulk. The mishna then cites two opinions as to whether ḥartzan is a grape seed and zag is the skin, or the reverse. Rav Yosef said: In accordance with whose opinion do we translate the verse “from ḥartzannim to zag” (Numbers 6:4) as: From the seeds [purtzanin] to the skins [itzurin]? He explains: This translation is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

MISHNA: A naziriteship of unspecified length lasts for thirty days. If a nazirite shaved his hair during that period, or if he was shaved by bandits [listim] against his will, this negates thirty days of his naziriteship, which he must count afresh. With regard to a nazirite who shaved his hair, whether he did so with scissors or with a razor, or if he pulled out [sifsef ] any amount, he is liable.

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: Does this hair that grows on the body grow from the bottom or from the top? Which part of the hair is new? The Gemara explains: What is the difference between these possibilities? The Gemara answers: It is relevant for the case of a nazirite who was shaved by bandits or shaved himself, but his head was not entirely shaved. Rather, they left part of it, so that the hair is long enough to bend its end to its root.

The Gemara explains the two sides of the dilemma: If you say that hair grows from the bottom, he has removed the hair of the naziriteship, which is the hair he vowed not to shave, and therefore he must add extra days to his term of naziriteship to allow for its proper growth. But if you say that it grows from the top, that hair which he sanctified still exists in part. Consequently, he may conclude his naziriteship and perform the mitzva of shaving.

The Gemara suggests: Come and hear a solution to this dilemma from an examination of this live louse [inba], which is always found in the root of the hair. And if it should enter your mind that hair grows from the bottom, the louse should be situated on the end of the hair, as it would be pushed up with the hair’s growth. The Gemara rejects this suggestion: Actually, one could say that hair grows from the bottom, and because it is alive the louse continuously descends, as it is always crawling toward the scalp from where it draws its nourishment.

The Gemara suggests another proof: Come and hear from the fact that a dead louse is invariably found on the end of the hair. And if it should enter your mind that hair grows from on top, it should be situated on the root of the hair. The Gemara rejects this: There too, one could say that because it has no strength it is caught where it was when it died and goes up with the growing hair.

The Gemara proposes a different proof: Come and hear from an examination of the long hair [belorit] of gentiles, which is grown for idolatrous purposes, by braiding the ends of the hair. As, after they braid it, it becomes loose underneath, which suggests that hair grows from below. The Gemara rejects this: There too, since it crumples from the effect of the person who lies upon it, it becomes loose underneath.

The Gemara offers an additional suggestion: Come and hear from the dye used on sheep, as the dyed wool becomes loose underneath. This shows that hair grows from the bottom. The Gemara adds: And this case of dyeing sheep is not merely anecdotal, as it was taught with regard to the halakhot of animal tithe. And furthermore, when old men dye their beards, we see that the beards turn white

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא אותביה רב פפא ה'. רב פפא הקשה מהך ברייתא לאביי ואי איתא ללקי שש ואי לא תנא תנא מנינא א"כ מאי אותביה ומשני דרב פפא הגיה ה' בברייתא כדי לידע אי אביי גמרא גמיר לה או מסברא אמרה ניהלה. דאי מסברא הוה אמר ניהלה כשהקשה לו מן הברייתא הוה הדר ביה:

הזגים אילו הפנימיים. הגרעינים ר' יוסי היה נותן סימן כדי שלא תטעה זוג של בהמה דהחיצון קרוי זוג:

סתם נזירות ל' יום. כבר תנינא לעיל ולא תני הכא אלא אגב דבעי למתני סיפא גילח או שלחוהו לסטים סותר ל' יום. פי' סותר עד שיהיה לו גידול שער של ל' יום ביום תגלחת של מצוה כגון אם גלחוהו ביום מלאת [צריך למנות] ל' יום פעם אחרת ואם גלחוהו לאחר ח' מונה מקצת כאותן ימים ח' ומשלים עליהם נזירותו כדי שיהיה לו גידול שער של ל' יום ביום תגלחת של מצוה:

ר"א בר יוסי ס"ל מדתקני ב' חרצנים וזגים. אלמא לב' חרצנים יש לה זג אחד. מפורצני' ועד עיצורין. משמע דזג (הוה) הוא החיצון שעוצרין אותו להוציא ממנו יין:

האי ביניתיה. פי' שער מלתחת רבי מתחתיתו דהיינו מקום חבורו ממש הוא עולה וגדל:

או מלעיל. היינו מצד החיצון. וקרי ליה מלעיל לפי שהוא זקוף למעלה כשהשער קטן:

ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו בכל שער ושער והיינו שיעור חשוב בשער כדאמרינן בשמעתין שכך דרכו להיות גדול בתוך ז' ימים:

אי אמרת מתחת רבי הרי לא שייר בו כדי לכוף ראשו לעיקרו משער שהיה בו בשעת קבלת נזרו וצריך לסתור:

אלא א"א מלעיל רבי מאי דאקדיש הא קאי ונשאר בו שיעור חשוב משער שהיה בו בשעת קבלת נזרו ואינו צריך לסתור:

ת"ש מאינבא היה. לנטש בלע"ז דקאי בעיקר דביניתא תדיר הם נמצאים בשער סמוך לראש כי שם היא גדלה ואינה זזה משם:

ואי ס"ד מלתחת רבי ברישא דביניתא בעי למיקם. לפי גדול השער היה לו להתרחק מן הראש עד שלבסוף תמצא בסוף השער אלא ודאי מלעיל רבי הלכך אינה זזה ממקומה:

ומשני דלעולם מלתחת רבי אלא דאגב חיותיה נחית ואזיל ומתקרבת תמיד אצל הראש להתקיים מזיעת האדם ולחותו:

ת"ש מאינבא מתה שמנצאת בסוף השער. אלמא מלתחת רבי. ולכך היא מתרחקת מן הראש כפי גידול שער. דאי מלעיל רבי לא תזוז ממקומה ותמצא תמיד אצל הראש:

ומשני לעולם מלעיל רבי ומשום דלית בה חיותה (משתמרש) [משתרבב] ויורדת למטח. ת"ש מבלורית של גויים שמגדילים בלורית לשם עבודת כוכבים. וכשהם מסתפרים מגלחים סביב ראשם ומה שהם מניחים עושים אותם כמין קליעה ובסוף הקליעה כלפי הראש עושים קשר כדי להיות הקליעה קיימא וכשהם גדלים והולכים רפה הקשר סמוך לשער ואינו מהודק כבתחילה:

ומשני איידי דקמטא משכבא. ע"י השכבה ששוכב עליו נקמט והולך ורפה:

ת"ש מסקרתא דרפי עמרא מלתחת. סקרתא. מין צבע אדום שצבען בהן בהמות ובמקום הצבע מתרפה הצמר אצל הגוף הבמה. ואח"כ מתרפה הצמר אצל מקום עיקרו ואי מלעיל רבי אמאי מתרפה:

ומסביא דצבעין דקניהון. יש זקנים צובעין זקניהם שחורים כדי שיהיו נראים כבחורים. וחיוורין עיקרי נימהון וכשהשער גדל נראים עיקרי זקניהן לבנים ש"מ מלתחת רבי:

מתני' סתם נזירות שלשים יום. האומר הריני נזיר ימנה שלושים ויגלח מן התורה יום שלשים ומדרבנן שלשים ואחד כדאמר פרק קמא.

או שגלחוהו לסטים. שצריכין לשערו לעשות נפה וכברה. סותר שלשים. בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת שאין גידול שער פחות משלשים. ואם כן אם יש עוד לבא מנזירות מרובה שלושים אינו סותר כלום כיון דאיכא גידול שער. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:

סתם נזירות שלשים יום. גלח או שגלחוהו לסטים סותר שלשים. דבעינן לסוף נזירות שיגלח תגלחת מצוה שיהא שערו גדול כפי מה שראוי לגדל בסתם נזירות שלשים יום. וצריך עיון היכי משכחת לה שיסתור שלשים אם לא שגלחוהו יום מלאת שהרי אם גלחוהו לסוף שמנה או יותר למה יסתור שלשים אך יתחיל מה שמנה כבר. ואולי הכי קאמר סותר עד שיהו בשערות כדי שלשים. כך מצאתי בפירוש הר' יצחק. תוספי הרא"ש ז"ל וככתוב בתוס':

האי ביניתא. פירוש שער. מלתחת רבי. מתחתיתו דהיינו מקום חיבורו מראש הוא עולה וגדל. או מלעיל היינו מצד החיצון וקרי ליה מלעיל לפי שהוא זקוף מלמעלה כשהשיער קטן. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

תימה דהכא משמע שאם לא נשאר בו כדי לכוף ראשו לעיקרו משיער שהיה בו בשעת קבלת נזרו שסותר. ולקמן בסמוך אמר ר' יצחק לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער ומפרש כעין תער. ונראה לי דברוב ראשו ודאי אינו סותר אלא בכעין תער. אבל בכל ראשו סותר היכא דלא שייך כדי לכוף.

תא שמע חיה. ליינדרי בלע"ז דקאי בעיקרא דביניתא סמוך לשרשו. וקסלקא דעתך שאינבה הנקראת ליינדרי אינה זזה לעולם ממקומה שגדילה שם. ואנו רואין שאף כשגדל השער לעולם תמצא אותה קריבה מן השורש. ואי סלקא דעתך מלתחת רבי ברישא דביניתא בעי למיקם טפי. מה שיגדל השער היה לנו למצוא אותה ברחוק מן השורש. אגב חיותא נחית ואזיל אינבא ומעצמו הוא הולך לצד השורש. תוספי הרא"ש ז"ל:

רש"י ד"ה א"ר פפא. משום דלא נהירא לי מלתא. כצ"ל:

תד"ה ושיירו בו. שיעורא בעלמא הוא כו' ובכך יש חשיבת שער. לקמן מוקי להברייתא דתני בה דאם שיירו בו כדי לכוף כו' אינו סותר כר' אליעזר. ולכאורה קשה דהא האי שיעורא דכדי לכוף ר"י הוא דאמרה בנדה (נב ב) במשנה לענין חשיבת שער. אבל ר"א ס"ל שם דשיעורא בכדי לקרוץ בציפורן. ואולי להכי דקדקה המשנה שם לומר שתי שערות. והאמורות בכ"מ. ולא אמרה סתם שערות האמורות כו'. הוא להורות לנו דדוקא במקום שהשיעור הוא בב' שערות הוא דפליגי לאפוקי הכא לענין סתירה דנזירות דהויא ברוב ראשו אף לר"א השיעור בכדי לכוף וכמו שבאר הש"ס לקמן דיליף מתגלחת טומאה כו':

גמ' איידי דקמטא משיכבא הוא כצ"ל:

אִיבָּעְיָא לְהוּ: הַאי מַזְיָא, מִלְּתַחַת רַבִּי, אוֹ מִלְּעֵיל?. נראה לי בס"ד רמזו חז"ל לפי דרכם בבעיא זו מוסר יקר והוא דיש לחקור למה יש שערות באדם שהוא שער הראש גדל בו מעת שנולד ויש שערות שהם גדלים בו אחר שיגדיל ויהיה לאיש כמו שער הזקן?
ונראה לי בס"ד ליישב חקירה זו בהקדים מה שאמרו במדרש רבא (בראשית רבה יא, ו) פליספוס אחד שאל את רבי הושעיה אם חביבה המילה מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון? כלומר מפני מה לא נברא מהול שאז כל הנולדים ממנו יהיו נולדים בלא ערלה! אמר לו מפני מה אותו האיש מגלח פאת ראשו ומניח פאת זקנו? כלומר לפי דבריך שאתה מחבב הערלה מפני שנולדת בה מכל מקום אתה מגלח שער הראש ומניח הזקן והלא שער הראש הוא חביב מפני שהיה עמך מעת הלידה! אמר לו הפלסוף מפני ששער הראש גדל עמו בשטות! רוצה לומר שבא לו מעת היותו קטן בלא דעת אך שער הזקן בא לו אחר שגדל ונשלם בדעת. אמר לו רבי הושעיא אם כן יסמא עיניו ויקטיע ידיו וישבר רגליו שגדלו עמו מעת היותו קטן שאין בו דעת? אמר לו וכי בעבור תשובה כזאת הזקקתי לדבר עמך שתדחה אותי בדברי הבל?! אמר לו רבי הושעיא להוציאך חלק אי אפשר, אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה כגון החרדל צריך למיתוק החטין צריכין להטחן ואפילו אדם צריך תיקון אחר שנברא בערלה יחתוך הערלה ויהיה שלם.
וצריך להבין למה חשב הפלסוף לתשובה ראשונה של רבי הושעיה דבר הבל, והלא הוא השיב לו היטב לפי דבריו שאמר הטעם משום דגדל עמו בשטות?
ונראה דאמר כן מפני כי החילוק הוא פשוט דעינים וידים ורגלים הם מכלל הגוף ובלעדם יהיה האדם מחוסר ואיך יקטעם בשביל שהיו עמו בעודו קטן אך השערות אין מעיקר הגוף אלא הם מותרות ולכן כיון שגדלו בשטות יש טעם להסירם ולגלחם אך שער הזקן אף על פי שגם הוא נחשב ממותרות הגוף עם כל זה כיון דגדל בזמן שהאדם נשלם בשכלו ובינתו לכן חביב הוא לאדם ולא יעבירנו.
ובמקום אחר ביארתי בס"ד כי שני מיני שערות אלו על הראש ועל הזקן הם מותרות הגוף נחשבים אך שער הראש הוא כנגד רבוי ההנאות והתענוגים בימי החול שאין ראוי לאדם להיות נגרר אחריהם ולכן צריך שער זה גילוח אבל שערות הזקן הם כנגד מותרות אכילה ושתיה תענוגים בשבת ויום טוב דנחשבים למצוה ולכן לא יגלח שער זקנו.
ובזה נפשטה חקירתנו דמפורש בזה הטעם ששער הראש גדל באדם מן הלידה בעודו קטן שאין בו דעת מפני שהוא כנגד מותרות המאוסים לפני השם יתברך אך שער הזקן גדל עמו אחר שנשלם בדעת ובתבונה מפני שהוא רומז למותרות שהם טובים לפני השם יתברך.
והנה ידוע מה שכתבו המפרשים ז"ל שיש שני מיני יצר הרע הגורמים לאדם לחטוא האחד מצד התולדה שהוא בא מטיפת זרע של אב ואם שקשור ואחוז בהם הזוהמה שהיתה מצד התולדה מן חטא אדם וחוה ואותו כח הזוהמה הקשור בזרע האדם מסבב להחטיא את האדם. והשניה הוא היצר הרע שבא מן הקליפה שיש כנגד עולם הנשמות וזה היצר הרע נקרא בדברי רז"ל בשם 'מלאך רע' ועליו אמר הקדוש ברוך הוא בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:).
וכתבו המפרשים ז"ל שיש עונות מתהווים ונעשים מכח יצר הרע הבא מצד התולדה שהוא כח זוהמת הנחש ויש מיני עונות שנעשים מכח יצר הרע הנמשך מן הקליפה שכנגד עולם הנשמות וברור דרבוי התאוה הגופנית שהם מותרות האכילה והשתיה שרודף האדם אחריהם זה בא לו מיצר הרע הבא מצד התולדה יען כי זוהמת הנחש שדבקה בתולדה נתהווית מצד רבוי התאוה של אכילה דכתיב וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל (בראשית ג, ו).
ובזה יובן רמז חז"ל בהאי בעיא דהכא דאבעי להו הַאי מַזְיָא, מִלְּתַחַת רַבִּי אוֹ מִלְּעֵיל? פירוש השער שהוא גדל עם האדם בשטות שהוא מורה על מותרות האכילה ושתיה שבחול שהם מאוסים לפני השם יתברך אם זה החטא של מותרות ורבוי תענוגים מתהווה ונעשה מלתחת, רוצה לומר מן יצר הרע שהוא מצד התולדה כמתייחס למטה? או דלמא מלעילא רבי, כלומר מן יצר הרע שהוא מצד הקליפה שהוא מלמעלה כנגד עולם הנשמות? ופשיט בגמרא מלתחת רבי!

כַּד צַבְעִין סַבְיָא דִּיקְנְהוֹן, חַוְרִין עִקְבֵי נִימְהוֹן. נראה דהוא הדין דמצי למפשט זה מן הצפרניים של האדם שאם האדם יצבע ידיו בצבע שקורין חינ"א וכיוצא בזה שהצפרנים קולטין הצבע ואינו יוצא לעולם אך על ידי שהם גדולים ורבים מלתחת דהיינו מעיקרן הסמוך לבשר יהיו חוורין עקביהון ובאורך הזמן שהם גדולים ונקצצים פעם אחר פעם כלה הצפורן שקלט הצבע כולו על ידי קציצות שקוצץ הגדל ממנו ואם כן גם מן הצפרנים יש הוכחה כמו הוכחה של השער אמנם משום שהוא מדבר בשערות הביא הוכחה מן השערות הנצבעין.

(לט א) ת"ש מהא אינבא חיה.—בפי' המיוחס לרש"י ותוס' וערוך ע' אנבא א' - כולם פירשו: אינבא ביצי כנים. ולא תאמר דסברי שלדעת חז"ל אינבי הן הביצים הנולדות מן הכנים, שהרי מבואר בשבת (קז ב), שלדעתם אין הכנים פרות ורבות. וביצי כנים שנזכרו בברייתות הן מין מיוחד, שנקרא כן. לכך צריך לומר, דאינבא אין תולדתה מן הכנים. וכ"כ רש"י בע"ז (ג ב), דאינבא מין אחר הוא ואינו מכנים. אבל חוקרי זמננו כתבו, שעשו נסיונות רבים ומצאו שגם חכנים פרות ורבות, ואינבא שבראש הן הן הביצים שהכנים מטילות אותן ומדביקות אותן בשערות, ובמשך שלשה ימים יוצאות מהן כנים קטנות.

א''ר פפא אנא סברי. סברא הוא בידיה דכי אכיל חרצן חייב שתים על חרצן ועל מכל אשר יעשה וסברי אותיב ליה תיובתא משום דלא נהירא ליה מילתא וליהדר ביה: ולא ידענא דגמרא היא בידיה. מרביה ומש''ה לא הדר ביה: רבי אלעזר בן עזריה אית ליה כרבי יוסי מדקאמר שני חרצנים וזג משמע דלזג א' איכא ב' חרצנים: פורצנין. דמשמע פנימי כגון אפי' פרצידא דתותי קלא דאמר בריש פ''ק דמס' תענית (ד' ד.) דהיינו גרעינין: עיצורין. משמע חיצונים שסוחט מהמשקה כדכתיב (בראשית מ) ואשחט אותם ומתרגמינן ועצרית יתהון: מתני' גילח או שגילחוהו ליסטין. משמע בין באונס בין ברצון בתוך ימי נזירותו בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת: סותר ל' יום. לפי שאין גידול שיער בפחות מל' יום: או שסיפסף כל שהוא. שתלש קצת בראש השיער: גמ' איבעיא להו בינתא מלתחת רבי. האי שיער מלתחת רבי בסמוך לבשר יוצא מן הראש וגדל וראשו כדקאי קאי: או מלעיל רבי. שראש השער מתגדל ויוצא מאיליו ומתגדל ועיקרו כדקאי קאי: למאי נפקא מינה לנזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו. א''א דהאי בינתא מלתחת רבי הילכך למאי דאקדיש שקליה וסותר נזירותו: ואי אמרת מלעיל רבי. הואיל ושיירו בו כדי לכוף בו ראשו לעיקרו דאיכא למימר דמאי דאקדיש קאי אכתי אית ליה למיעבד תגלחת מצוה ואינו סותר: ת''ש מהאי אינבא חיה. לינטרי''ש בלע''ז דהוא מביצי כינים: דקיימא בעיקבא דבינתא. בעיקר השיער סמוך לבשר. ואי ס''ד. דהאי בינתא מלתחת רבי אישתכח דכי נפיק שערא נפיק אינבא לבר: ברישא דבינתא איבעי ליה למיקם. אינבא אלא לאו ש''מ מדקיימא אינבא בהדי בישרא דמלעיל רבי ואינבא בבינתא כדקאי קאי: לעולם מלתחת רבי. והא דלא קיימא ברישא דבינתא: ואגב חיותא. דאית בה נחתא ואזלה לתחת לבהדי בישרא: ת''ש מדהאי אינבא מתה קיימא ברישא דבינתא. ואי ס''ד דהאי בינתא מלעיל רבי אישתכח דכי היכי דמעיקרא קיימא בעיקרא דבינתא הכי נמי איבעי לה למיקם השתא בעיקרא דבינתא: התם נמי משום דלית בה חילא. שאין בה כח דהא הויא מתה: שרוגי קא משתרגא. משתמטא ואזלה כלפי רישא דבינתא מש''ה קיימא לה התם ולעולם מלעיל רבי: ת''ש מבלורית של כושיים דבתר דגדלין לה. שמקלעין את השיער זה בזה: רפיא מלתחת. סמוך לבשר ומדרפיא לתחת לבהדי בישרא ולא מלעיל ש''מ דמלתחת הנץ השיער ויצא מש''ה מרפו להני שערי מלתחת ולא מקלעי באידך בינתא: לעולם מלעיל רבי והתם נמי איידי דקמטא שמהדק בלורית ודוחק מעצמו למטה מחמת הגדל כששוכב עליה: ומשיכבא הוא דרפיא. מחמת שכיבה הוא ששוכב על הבלורית רפיא לה מלתחת: מסקרתא דרפי עמרא מלתחת ותניא. כלומר עד השתא בעינן לפרושי לך ממידי דסברא דלא תליא במידי דתניא אלא השתא איכא למישמע מהא דסוקרין על העשירי לשום מעשר דמתקשר כל השיער ביחד מחמת הצבע של סיקרא ולבתר הכי רפיא עמרא מלתחת ומאי טעמא לאו משום דההוא דרפי רבי ליה לבתר הכי

והא אותביה חמש ומאחר דלא תניא מ''ט אותביה. כלומר והלא רב פפא עצמו היה מקשה מיניה לאביי ואי תנא לא תני ה' מ''ט אותביה הוא: א''ר פפא אנא סברי לאו גמרא הוה בידיה. לכך בדיתי מלבי והוספתי על לשון הברייתא חמש ולהקשות לאביי לראות אם מדעתו אמרה למימרא דידיה דאז בקל יחזור מדבריו ולא ידחוק לתרץ הברייתא לדבריו ולא ידענא דגמרא הוה בידיה ואותבינן ולא הדר ביה ולכך בחנתי דגמרא הוה בידיה: מחרצנים מפורצנים. דהיינו הגרעינין וכן במס' ע''ז (דף לד:) פורצנים דיין נסך ועצורין היינו הקליפה ואשחט מתרגמי' ועצרית וסחיטה היינו בקליפה שיסחוט הקליפה החיצונה שיש בה לחלוחית קצת ולא בגרעיניה: סתם נזירות ל' יום. כבר שנינו זה בפ''ק (דף ה.) ואיידי דבעי למתני גילח או שגלחוהו לסטים סותר ל' יום תני נמי סתם [נזירות] שלשים יום וטעמא דסותר ל' יום משום דבעיא נזירות שיעלה לו תגלחת של מצוה כדי שיהא שערו גדל כפי שראוי לגדל כסתם נזירות דהיינו שלשים יום ומיירי שגלחוהו ביום מלאת שהרי אם גלחוהו (בשנים) או יותר למה יסתור את הכל איך יחזור וימנה מה שמנה כבר ואולי הכי נמי קאמר סותר עד שיהו שערותיו כדי שלשים יום כך נמצא בפירוש ה''ר יצחק והלכך בנזירות של [ס'] אם גלחוהו ביום שלשים אינו סותר כלום דאיכא עדיין גידול שער קודם יום תגלחת ואם גלחוהו אחר שכלו ימיו [ואין] גידול שער סותר [ל'] לרבנן כדמוכח בגמרא: נזיר שגילח בין במספרים או שסיפסף. פירוש תלש כל שהוא אפי' שער אחד לוקה עליו מיירי שעוקר השיער מעיקרו ומשחית מן השורש כעין תער דלוקה מקרא דתער לא יעבור על ראשו דמרבינן בגמרא שאר המעבירין: שער מלתחת רבי. משרשו מעיקרו הוא מגביה וגדל מה שהשער גדל מתמר ועולה הסמוך לראש אחר ימים יהיה ברחוק או מלעיל רבי מראש השער הולך וגדל אבל סמוך לראש אין [זז] ממקומו: ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו. בכל שער ושער [שיעורא] בעלמא הוא ובסמוך אמר שבו ליגדל השער בז' ימים ובכך יש חשיבות שער: ואי אמרת מלתחת רבי נזירותו הא שקליה. כלומר השיער שהקדיש ביום נזרו זה נטלו וגלחו וזה ששיירו בו כדי לכוף אין זה משער שהיה לו משעת קבלת נזרו אלא צמח בו אחר כן וסותר אחרי שלא נשתייר מאותו שער שהיה בקבלת נזרו ואי אמרת מלעיל רבי מאי דאקדיש קאי דאותו ששיירו ודאי מאותו שיער שהקדיש ובכך הוי שיעור חשוב ואינו סותר כלום: ת''ש מהאי אינבא. פירוש ביצי כינים דקאי בעיקרא פירוש בעיקר השיער סמוך לראש ולא תצא משם בגידול שער ש''מ דמלעיל רבי ומש''ה השער שסמוך לראש כדקאי קאי. דאי מלתחת רבי ברישא דבינתא בעי למיקם האינבא והשער הולך וגדל מעיקרו ולמעלה: אגב חיותא נחת ואזיל. אינבא הוא יורד למטה כשהשער גדל מלמעלה מרום הראש: ברישא דבינתא. לאו ברישא אלא ברחוק מן הראש קאמר: ואי ס''ד מלעיל רבי בעיקרא דבינתא בעי למיקם [במקום] שעמדה כשהיתה חיה שהרי שם מתה: התם נמי משום דלית בה חילא. כלומר בזו שהרי מתה שמטה ואזלה מחוברת ויורדת לראש השער שהוא תלוי למטה לצד הארץ ואין לה כח להאחז למעלה לצד הראש: ת''ש מבלורית של כושיים שמניחים בלוריות [בראשיהם] לשם ע''ז ובשער אין מגלחין כל סביב ראשו ומה שהיו מניחין הן גידלו אותה כקליעה סמוך לראש ואינו מהודק כבראשונה ואי מלעיל רבי אמאי אלא ודאי מלתחת רבי ונדחית הקליעה לפנים והלאה מן הראש ונמצא כי בשער שסמוך לראש אינו קלוע ולכך הוי כפרוש ומשני איידי דקמטא היא משיכבא רפיא ממה שהוא שוכב עליה נוסעת ממקומה ונרפית סמוך לראש: