נזיר לט ע"ב

עיקבי נימהון ש''מ מלתחת רבי ש''מ ואלא הא דתניא נזיר שגילחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר ואי סלקא דעתך מלתחת רבי ליסתור כגון שגילחוהו אחר מלאת ומני רבי אליעזר היא דאמר כל אחר מלאת ז' סותר מ''ט דר''א יליף תגלחת טהרה מתגלחת טומאה מה תגלחת טומאה שבעה אף תגלחת טהרה שבעה וקים להו לרבנן כל ז' יומין אתיא מזייא כדי לכוף ראשו לעיקרו: נזיר שגילח בין בתער בין בזוג או שסיפסף כל שהוא חייב: ת''ר {במדבר ו-ה} תער אין לי אלא תער תלש מירט סיפסף כל שהוא מנין ת''ל {במדבר ו-ה} קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר תער אין לי אלא תער מירט תלש סיפסף כל שהוא פטור והכתיב קדוש יהיה למימרא דאם גילח ליה בתער קאים עליה בעשה ול''ת תניא אידך תער אין לי אלא תער תלש מירט סיפסף כל שהוא מנין ת''ל {במדבר ו-ה} לא יעבור על ראשו ומאחר שסופינו לרבות כל דבר מה ת''ל תער לא יעבור על ראשו לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה שיהיה בתער ללמדו ממצורע אי אפשר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - ב

חוורן עיקבי נימהון [עיקרי שערותיהם, לשון "נימא"], כאשר שערם גדל, הרי שערותיהם לבנות בתחתיתם, כצבע יצירתם.

שמע מינה מלתחת רבי, ולכן עיקרי השער לבנים הם, לפי שחדשים הם, ועדיין לא נצבעו.

ומסקינן: אכן שמע מינה שהשיער גדל מתחתיתו.

ומקשינן: ואלא הא דתניא: "נזיר שגילחוהו לסטים, ^[1] ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו, אינו סותר", תיקשי:

ואי סלקא דעתך כאשר הוכחנו, שהשיער מלתחת רבי - ליסתור!? וכמו שנתבאר לעיל, שהנפקא מינה בספק זה הוא לענין סתירה על ידי תגלחת כשהשאיר בשיער כדי לכוף ראשו לעיקרו, שאם השיער גדל מתחתיתו, היות ואין זה השיער שהיה עליו בעת קבלת נזירותו, הרי הוא סותר.

לעיל במשנה דף טז א שנינו: "מי שאמר הריני נזיר, נטמא יום שלשים [קודם שהביא את קרבנותיו], סותר את הכל. רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה".

וביאור מחלוקתם לשיטת רב מתנא בדף ה הוא:

דעת חכמים: היות ועדיין עומד הוא בתוך ימי נזירותו שהיא שלשים יום, הרי זה סותר את הכל, כשאר נזיר שנטמא בתוך מנין ימי נזירותו שהוא סותר את הכל. ואף שאם היה מביא קרבנותיו, היינו אומרים "מקצת היום ככולו", מכל מקום אין אומרים "מקצת היום ככולו" לענין סתירה שנחשיבנו כאילו נטמא ביום שלשים ואחד, אלא סותר הוא את הכל, היות ולא השלים את כל נזירותו בטהרה.

דעת רבי אליעזר: אף לענין סתירה אומרים "מקצת היום ככולו", ואם כן נמצא שנטמא אחר מלאת ימי נזרו, ולפיכך אינו סותר אלא שבעה ימים, כדי שייטהר ויעשה "תגלחת טהרה" כשהוא טהור.

ומשנינן: ברייתא זו - שאם הניח בשערותיו כדי לכוף ראשן לעיקרן אין התגלחת סותרת - עוסקת בכגון שגילחוהו אחר מלאת ^[2] ימי נזרו ביום השלשים לנזירותו. וביום זה בלבד אין התגלחת באופן זה סותרת, וכדמפרש ואזיל.

ומני [מי הוא התנא של הברייתא] רבי אליעזר היא -

ולשיטתו הוא, דאמר רבי אליעזר לענין סתירה שעל ידי טומאה: כל שנטמא הנזיר אחר מלאת, דהיינו ביום השלשים, שבעה ימים בלבד הוא סותר [כדי שייטהר תחילה בהזאת שלישי ושביעי], ואינו סותר את כל הימים הראשונים.

ולשיטתו, אף אם גילחוהו ביום מלאת לא יסתור שלשים יום אלא שבעה ימים בלבד, וכדמפרש הגמרא ואזיל, ושוב, ממילא, אם לא נתגלח כולו אלא נשאר בו כדי לכוף ראשו לעיקרו, אינו סותר כלל, וכדמפרש כל זה הגמרא ואזיל.

ומפרשינן: מאי טעמא דרבי אליעזר [היינו התנא של הברייתא שכאשר נתבאר רבי אליעזר הוא], כיצד תלוי דין התגלחת ביום מלאת עד שנשאר כדי לכוף ראשו לעיקרו, לדין סתירת שבעה על ידי טומאה ביום מלאת? ומבארת הגמרא, שהיות וביום השלשים, שהוא יום הראוי לתגלחת מצוה, הרי היה לו שיער של שלשים יום, נמצא שיצאה שעה הראויה לתגלחת, ושוב לא איכפת לן שאחר כך נתגלח.

ומן הדין היה לנו לומר שלא ימתין כלום, אלא שצריך הוא להמתין שבעה ימים, משום דיליף תגלחת טהרה ביום מלאת, כלומר: סתירה שעל ידי תגלחת שהיא טהורה - מתגלחת טומאה ביום מלאת, כלומר: מסתירה שעל ידי טומאה:

מה תגלחת טומאה שבעה, אף תגלחת טהרה שבעה. כשם שהנטמא ביום מלאת מוסיף על מנין נזירותו שבעה ימים, אף מי שגילח ביום מלאת מוסיף על מנין נזירותו שבעה ימים. ^[3] והיות שאם נתגלח ביום השלשים אינו ממתין אלא שבעה ימים, שוב ממילא יודעים אנו שאם נתגלח ביום זה ונשאר בשערותיו כדי לכוף ראשו לעיקרו, שאינו סותר כלל -

ומשום דקים להו לרבנן: כל שבעא יומין, אתיא מזייא [שיער] כדי לכוף ראשו לעיקרו [ידוע לחכמים, שבשבעה ימים גדל השיער כדי לכוף ראשו לעיקרו].

והיות שביום מלאת אינו סותר אלא שבעה ימים, שהם כדי גידול שיער כדי לכוף ראשו לעיקרו, לכן אם מתחילה נשאר בו כדי לכוף ראשו לעיקרו, אינו סותר כלל. ^[4]

שנינו במשנה: נזיר שגילח, בין בתער בין בזוג או שסיפסף כל שהוא, חייב:

א. בברייתא לקמן [הובאה בעמוד זה] למדנו: "תער לא יעלה על ראשו", אין לי אלא תער. תלש, מרט - מנין?

תלמוד לומר "לא יעבור על ראשו".

וכוונת הברייתא היא לומר, שלא תאמר תער דוקא, אלא אף כל המעבירין בכלל. ומכל מקום צריך שיהיה כעין תער, דהיינו עד שיקצוץ את השיער מעיקרו [וזו היא דעת משנתנו].

עוד מוכח מן הסוגיא לקמן מא א, שרבי אליעזר סובר: אינו חייב אלא בתער ממש, ולא בכל המעבירין.

תנו רבנן:

כתוב בתורה בפרשת נזיר: "תער לא יעבור על ראשו", ומאחר שאמרה התורה "תער לא יעבור על ראשו" - אין לי שיהא אסור הנזיר וחייב עליו מלקות, אלא בתגלחת שגילח הנזיר בתער וכל הדומים לו - דהיינו שגילח את השיער סמוך לעיקרו - שאף בהם הוא אסור, מפני שנתרבו מ"לא יעבור על ראשו". ^[5]

אבל תלש ביד או מירט בסם או סיפסף ביד כל שהוא, ^[6] כלומר: שלא גילח את השיער סמוך לעיקרו - מנין שאף על פי שאינו לוקה משום "תער לא יעבור על ראשו", מכל מקום הוא אסור?

תלמוד לומר: "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו".

כלומר: אף שלא עבר בלאו, בכל זאת ביטל מצות עשה ד"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", ^[7] דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר: "תער", אין לי אלא תער ממש, אבל מירט, תלש, או סיפסף ^[8] אפילו אם גילח את השער מעיקרו כעין תער, הרי הוא פטור, כיון שנאמר "תער". ^[9]

ומקשינן על רבי יונתן: והכתיב "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", ואם כן יהא אסור אף בשאר המעבירין, ואף כשלא גילח את השיער מעיקרו - משום העשה!? ^[10]

ומשנינן: דעת רבי יונתן היא, שלא נתחייב בעשה אלא מה שנאסר עליו בלאו, ולא נכתב העשה אלא למימרא, דאם גילח ליה בתער, קאים עליה בעשה ולא תעשה [שהמגלח בתער או כעין תער, עובר בעשה מלבד ה"לא תעשה"].

תניא אידך:

"תער", אין לי אלא אם גילח בתער ממש.

תלש ביד מירט בסם או סיפסף ביד כל שהוא כלומר: אפילו שערה אחת, מנין שהוא חייב מלקות ואף שלא גילח בתער?

תלמוד לומר: לא יעבור על ראשו.

כלומר: היות ולא אמרה התורה "בתער לא יגלח" ואמרה: "לא יעבור על ראשו", משמע לרבות כל המעבירין, ובכל זאת אין לרבות אלא כעין תער, משום שאמרה תורה "תער".

ומפרשת עוד הברייתא: ומאחר שסופינו לרבות כל דבר ואפילו שלא בתער, מה תלמוד לומר: תער לא יעבור על ראשו? לשם מה הזכירה התורה לשון "תער", שאם לא באה התורה לומר אלא שיהא כעין תער, היה לה לומר "משחית לא יעבור על ראשו"!? ^[11]

ומבארת הברייתא: לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה - של מצוה - שהיא בתער, לכך נאמר "תער", כדי ללמד שתהיה בתער ולא בשאר המעבירין.

הערות

^[1] לאו דוקא לסטים, והוא הדין אם גילח הנזיר עצמו.

^[2] היינו ביום השלשים שהוא יום מלאת ימי נזרו, ומה שאמרה הגמרא "אחר מלאת", היינו משום ש"מקצת היום ככולו" לדעת רבי אליעזר אף לענין סתירה, ונמצא שהוא "אחר מלאת".

^[3] א. כתבו התוספות על דמיון הגמרא: "ואף על גב דלא דמי לגמרי, דהתם צריך להמתין שבעה כדי להביא קרבנותיו בטהרה, [ומה ענין זה לתגלחת טהרה], מכל מקום שוו חכמים סתירה דתגלחת דאחר מלאת, לסתירת טומאה", וראה מה שכתבו בענין זה ה"קרן אורה", ה"חזון איש" סימן קמ סק"ח, וראה ב"ארזי הלבנון" אות קצה. ב. מבואר בסוגיא, שכל זה הוא אליבא דרבי אליעזר, אבל אליבא דרבנן אין הדין כן אלא סותר שלשים יום, ויש לבאר את הענין בשני אופנים: האחד: אין אנו אומרים שיום השלשים הוא יום הראוי לתגלחת, אלא לפי רבי אליעזר הסובר: "מקצת היום ככולו" אפילו לענין סתירת טומאה; אבל לרבנן שאין אומרים "מקצת היום ככולו" לענין סתירת טומאה, אלא דנים אותו כמי שנטמא באמצע מנין נזירותו, הוא הדין שאין יום זה נקרא "יום הראוי לתגלחת". והביאור הוא: כי יסוד מחלוקתם של רבי אליעזר וחכמים יש לפרשה, שרבי אליעזר סובר: היות ו"מקצת היום ככולו" הרי זה כאילו עבר כבר יום השלשים, ואילו חכמים סוברים: אם היתה סיבה "לגמור" את היום אחר שעבר מקצתו וכגון שהביא את קרבנותיו, אכן "מקצת היום ככולו" שהקרבנות מסיימים את הנזירות אף שלא נגמר יום השלשים, אבל אם נטמא ולא "נגמרה" הנזירות על ידי הקרבנות, עדיין אנו מחשיבים אותו כנטמא באמצע נזירותו; ואם כן אף שיכול הוא "לגמור" את היום הזה בהבאת קרבנות, מכל מקום עד שלא הביא את קרבנותיו אין זה יום הראוי להבאת קרבנות, וכל שכן שאין יום זה נקרא יום הראוי לתגלחת כל עוד שלא הביא את קרבנותיו ו"גמר" את נזירותו. השני: לענין "יום הראוי לתגלחת" אין נפקא מינה בין רבי אליעזר לרבנן, ועיקר הנפקא מינה הוא לענין מה שאנו לומדים תגלחת טהרה מתגלחת טומאה, ולרבנן שבתגלחת טומאה ממתין הוא שלשים, אף בתגלחת טהרה ממתין הוא שלשים. ולשון התוספות הוא: "אבל לרבנן ודאי כיון [דאם] נטמא לאחר מלאת סותר שלשים יום, כדאמרינן בריש פרק שלישי, הכי נמי הוו ילפי' כל תגלחת (דטומאה) [מטומאה] דלאחר מלאת, לסתירת שלשים כמו בטומאה, דבעינן בשעת תגלחת גידול שער של שלשים יום, כי גילחוהו נמי אחר מלאת יהיה סותר שלשים יום וכו' ולכך אוקמינן דוקא כרבי אליעזר" ; ולכאורה מפורש כאופן השני. אך זה אינו, כי יש לומר שלא דנו התוספות אליבא דרבנן בכגון שגילחוהו ביום שלשים [וכמו שהגמרא מפרשת אליבא דרבי אליעזר], אלא הם באים לבאר למה לא אוקמוה כרבנן וכגון שנתגלח אחר מלאת ממש, דהיינו ביום שלשים ואחד, שהרי לפי חכמים במשנה לעיל טז א אם נטמא ביום שלשים ואחד הרי הוא סותר שלשים יום [וזה הוא מה שנתכוונו להביא מפרק ג; והטעם מבואר שם משום גזירה אטו יום שלשים], ולזה ביארו מה שביארו. וכן מדויק מהמשך התוספות שכתבו לפי הגהת "ארזי הלבנון", "אבל ודאי כרבנן נמי מצי לאוקמיה וכגון שגילחוהו ביום לב או ביום לג וכו"', הרי שביום ל"א פשוט שאי אפשר לאוקמי כרבנן, ובהכרח שאת זה ביארו קודם לכן.

^[4] א. יש לעיין, אם גילחוהו עד שלא נשאר בו כדי לכוף אך לא גילחוהו לגמרי, ודי לו בפחות משבעה ימים כדי שיצמח שערו כדי לכוף, אם די בהמתנת פחות משבעה ימים עד שיגדלו שערותיו כדי לכוף ראשן לעיקרן? ובחזון איש סימן קמ סק"ח כתב שדי בזה, וראה שם מה שהקדים לזה. ב. בתוספות - אחר שביארו את הטעם שאי אפשר לאוקמי כרבנן ולאחר מלאת, ומשום שלשיטתם סותר הוא שלשים יום אף בטומאה - כתבו: "ולא הוה סגי [כשנתגלח לאחר מלאת] במה ששיירו בו כדי לכוף ראשו ראשו לעיקרו, אלא אם כן שיירו בו מה שראוי ליגדל בשלשים יום", ויש להסתפק, אם לא אמרו כן אלא במי שגילחוהו לאחר מלאת, או אף במי שנתגלח בתוך מלאת. ג. יש להעיר על דבריהם: אם נשאר בו שיער של שלשים יום, אם כן לכאורה בהכרח שיש בו שיער כדי לכוף ראשו לעיקרו [שהוא גדל בשבעה ימים בלבד] מאותו שיער שהיה עליו בשעת קבלת נזירותו, ואפילו אם "מלתחת רבי", ואם כן תיפוק ליה שבאופן זה ודאי אינו סותר, ואם כן לא היו צריכים לחדש סברא חדשה, ולעיל בהערה בתחילת הסוגיא הובאה איסתפקתא בדין זה, ראה שם. ד. בדין נתגלח ביום שלשים ושתים או שלשים ושלש לדעת חכמים, ראה מה שכתבו התוספות, וקשה לעמוד על דבריהם, וראה "ארזי הלבנון" אות קצו בשם האחרונים. ה. סיכום הסוגיא: שני דינים יש בסתירה על ידי תגלחת שנשאר שיער כדי לכוף ראשו לעיקרו: האחד: אם נשתייר אותו שיער שהיה בו בשעת קבלת הנזירות, הרי שלכולי עלמא אינו סותר. השני: אם לא נשתייר בו אותו שיער שהיה בו בשעת קבלת נזירותו, כי אז הרי הוא סותר, אלא אם כן נתגלח ביום מלאת ימי נזירותו, ולדעת רבי אליעזר בלבד.

^[5] דעת רבי יאשיה כדעת משנתנו והברייתא שבסמוך, המחייבים אף על שאר מעבירין כל שהם כעין תער, ומשום שנאמר "לא יעבור על ראשו", תוספות, ועל פי זה נתבאר בפנים.

^[6] נתבאר על פי הרא"ש. ולשון "כל שהוא" ביארו התוספות במשנתנו, ובברייתא לקמן בעמוד זה, שהכונה היא אפילו שערה אחת; ואולם בדברי רבי יאשיה נראה לכאורה מדבריהם שהם מפרשים: אפילו גילח מאורך השיער כל שהוא; וכן מסתבר, שהרי עיקר כוונת הברייתא היא לרבות איסור בגילוח שלא כעין תער, ואין ענין זה מרומז אלא בלשון "כל שהוא", כי תלישה מריטה וספסוף תיתכן אף בכעין תער, וכמו שמבואר במשנתנו וכלשונו של רבי יונתן החלוק על רבי יאשיה.

^[7] לשון התוספות הוא: "קדוש יהיה גדל פרע, שמצוה לגדל שיער ועובר בעשה"; וצריך ביאור כוונתם, כי "מצוה לגדל שער" משמע שהמגלח מבטל מצות עשה, ולשון "עובר בעשה" משמע שהוא איסור עשה לגלח.

^[8] התוספות אינם גורסים "כל שהוא", ראה ב"ארזי הלבנון אות רא.

^[9] כדעת רבי אליעזר הסובר שאינו חייב על כל המעבירין. ולתוספת ביאור: דברי רבי יאשיה יכולים היו להתפרש בשני אופנים: האחד: אינו עובר בלאו אלא בתער ממש, ועובר בעשה בשאר המעבירין [כעין תער או אף שלא כעין תער]. השני: עובר בלאו בין בתער בין בשאר המעבירין אם גילח כעין תער, ועובר בעשה כל שגילח אפילו שלא כעין תער. ואף דברי רבי יונתן יכולים היו להתפרש בשני אופנים: האחד: אינו חייב ואינו אסור אלא על התער ממש, [והוא על דרך הפירוש הראשון בדברי רבי יאשיה]. השני: אינו חייב ואינו אסור אלא כעין תער ואולם חייב הוא אף בשאר מעבירין, [והוא על דרך הפירוש השני בדברי רבי יאשיה]. והתוספות פירשו את דברי רבי יאשיה על דרך הפירוש השני, ואילו את דברי רבי יונתן פירשו על דרך פירוש הראשון, ואף שאין דבריהם על אותה דרך; ונמצא שלדעת רבי יאשיה הרי הוא חייב בכל המעבירין כעין תער, ואסור משום העשה אפילו שלא כעין תער; ולדעת רבי יונתן אינו חייב ואינו אסור אלא בתער ממש. ואף בלשון משנתנו יש לפרש שני אופנים: האחד: הרי הוא חייב בכל המעבירין ובלבד שיהא כעין תער. השני: הרי הוא חייב בכל אופן שגילח, ואפילו שלא כעין תער. ופירשו התוספות בדעת משנתנו כפירוש הראשון. ומתוך דבריהם נראה שהכריח אותם לזה, כי אין נראה להם שהברייתא הסוברת שהוא חייב בכל המעבירין היא דלא כרבי יאשיה ולא כרבי יונתן, ואף אין נראה שדעת רבי אליעזר היא שלא כאחד מהם, ומתוך כך הוצרכו לפרש שרבי יאשיה כהברייתא, ורבי יונתן כרבי אליעזר; ואף במשנתנו מסתבר לפרש שהחיוב שחייבה משנתנו על כל המעבירין אינו אלא כשגילח את השיער מעיקרו, וכדעת אחת השיטות שנזכרו. וקצת צריך ביאור, למה הכריחו בדעת רבי יאשיה כפי שפירשו מכח הברייתא שבסמוך, ולא הכריחו כן מכח משנתנו שאף היא סוברת בודאי שהוא חייב על כל המעבירין.

^[10] אף על פי שרבי יונתן לא אמר אלא "פטור", ויש לומר שאכן פטר ממלקות אך לא התיר, זה אינו, כי בהכרח שכוונתו לומר שהוא מותר, כי הרי אף לפי רבי יאשיה אינו חייב מלקות אלא אסור מצד העשה, ורבי יונתן לחלוק הוא בא.

^[11] נתבאר על פי התוספות, וכגירסת "ארזי הלבנון".

עיקבי נימהון [שורשי שערותיהם], שמע מינה מלתחת רבי [למד מכאן שהשיער מלמטה הוא גדל] והשיער החדש הוא שאינו צבוע. ומסכמים: אכן, כך שמע מינה [למד מכאן].

ומקשים: ואלא הא דתניא [הלכה זו ששנינו בברייתא]: נזיר שגילחוהו לסטים ושיירו בו בגובה השער כדי שניתן יהיה לכוף ראשו לעיקרו — אינו סותר. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמלתחת רבי [מלמטה גדל השיער], אם כן ליסתור [שיסתור] גם אז, שהרי שיער זה שנותר עליו צמח רק לאחר שקיבל על עצמו נזירות! ומשיבים: מדובר כגון שגילחוהו אחר מלאת, אחר שנשלם זמן הנזירות, אף שעדיין לא הביא את קרבנותיו. ומני [וכשיטת מי היא] — שיטת ר' אליעזר היא, דאמר [שאומר]: כל נזיר שנטמא אחר מלאת רק שבעה ימים הוא סותר.

ושואלים: לדרך זו, מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר? יליף [לומד הוא] תגלחת טהרה שבגמר הנזירות מתגלחת טומאה. מה תגלחת טומאה אם נטמא ביום מלאת עליו להמתין שבעה ימים, שהרי לאחר שבעה ימים נטהר מטומאת המת ומגלח שערו, אף תגלחת טהרה, אם גילחוהו לפני הבאת קרבנותיו — סותר רק שבעה.

וקים להו לרבנן [ומוחזק להם לחכמים] (ובכללם ר' אליעזר) שכל שבעה יומין [ימים] אתיא מזייא [בא, גדל, השיער] עד כדי לכוף ראשו לעיקרו, ולפיכך אם כשגילחוהו ביום מלאת נשתייר בו שיעור כזה של שיער — אינו סותר, ואינו חייב להמתין עוד.

א שנינו במשנה: נזיר שגילח בין בתער בין בזוג או שסיפסף (שיפשף) כל שהוא — חייב. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בתורה בפרשת הנזיר: "תער לא יעבור על ראשו" (במדבר ו, ה), אין לי אלא תער ממש, תלש את שערו, מירט את שערו, סיפסף כל שהוא משערו, מנין שאסור בו — תלמוד לומר: "קדש יהיה גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו, ה), אלו דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר: אין הדבר כן; "תער" — אין לי אלא תער בלבד, אבל אם מירט, או תלש, או סיפסף כל שהוא — פטור. ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] "קדש יהיה"! ומשיב: למימרא [בא הדבר לומר] שאם גילח ליה [אותו, את השיער] בתער — קאים עליה [עומד, חייב עליו] בעשה ולא תעשה, שעל ידי גילוח בתער עבר בכך גם על מצות העשה של "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו".

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: מה שנאמר "תער" — אין לי אלא במשמעות אלא תער, אבל אם תלש, או מירט, או סיפסף כל שהוא, מנין שאסור — תלמוד לומר: "לא יעבר על ראשו" (במדבר ו, ה), ללמד שאסור לו להעביר את השיער מראשו. ומאחר שסופינו לרבות כל דבר שמעביר את השיער, מה אם כן תלמוד לומר "תער לא יעבר על ראשו"? שהרי אסור לא רק בתער!

ומסבירים: לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה, תגלחת הטהרה של הנזיר שיהיה בתער דווקא, כי בכתוב נאמר רק "וגילח את ראשו" ולא נתפרש כיצד מגלח. ללמדו ממצורע שאנו יודעים שמגלח תגלחתו בתער — אי אפשר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

at the roots of their hair. You can learn from it that hair grows from the bottom, as the new hair is not dyed. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that it is so.

The Gemara asks: But what about this halakha that is taught in a baraita: With regard to a nazirite who was shaved by bandits, and they left him with enough hair to bend its end to its root, this does not negate the days of his naziriteship. And if it should enter your mind that hair grows from the bottom, let it negate the days of his naziriteship in that case as well, as the remaining hair grew only after his acceptance of naziriteship. The Gemara answers: This is referring to a case where they shaved him after the completion of his naziriteship but before he sacrificed his offerings, and whose opinion is expressed in this baraita? It is the opinion of Rabbi Eliezer, who says: With regard to any nazirite who became ritually impure after the completion of his term, this negates only seven days.

The Gemara asks: What is the reason of Rabbi Eliezer? The Gemara answers: He derives the halakha of the shaving of ritual purity at the end of his term of naziriteship (see Numbers 6:18) from the shaving of impurity (see Numbers 6:9): Just as with the shaving of impurity, if he became impure on the day of the completion of his term he must wait seven days, at which point he is purified from the impurity imparted by a corpse and shaves his hair, so too with the shaving of purity; if he was shaved before he brought his offerings, he negates only seven days.

And the Sages, including Rabbi Eliezer, have an accepted tradition that every seven days hair grows enough to bend its end to its root. Consequently, if this amount of hair remained after he was shaved on the day of the completion of his naziriteship, he does not forfeit any days and need not wait any longer.

§ The mishna taught: With regard to a nazirite who shaved his hair, whether he did so with scissors or with a razor, or if he pulled out any amount, he is liable. The Sages taught: The Torah states with regard to a nazirite: “A razor shall not come upon his head” (Numbers 6:5). I have derived only a razor; from where do I derive that he is liable if he tore out, uprooted, or pulled out any amount of his hair? The verse states: “He shall be holy, he shall let the locks of the hair of his head grow long” (Numbers 6:5). This is the statement of Rabbi Yoshiya.

Rabbi Yonatan says a different interpretation: From “razor” I have derived only a razor, whereas if he tore out, uprooted, or pulled out any amount of his hair, he is exempt. The Gemara asks: But isn’t it written: “He shall be holy”? The Gemara answers: That is to say that if he shaved his hair with a razor he stands liable for violating both a positive mitzva and a prohibition. By shaving with a razor he also transgresses the positive mitzva of: “He shall be holy, he shall let the locks of the hair of his head grow long” (Numbers 6:5).

It is taught in another baraita: From “razor” I have derived only a razor; from where do I derive that he is also liable if he tore out, uprooted, or pulled out any amount of it? The verse states: “A razor shall not come upon his head” (Numbers 6:5), indicating that he may not remove his hair in any manner. The baraita asks: And since we eventually include everything that removes hair, what is the meaning when the verse states: “A razor shall not come upon his head”? Why does the verse mention a razor, when other implements are equally forbidden?

The baraita answers: It is because we have not learned that the last shaving, i.e., the nazirite’s shaving of ritual purity, must be performed specifically with a razor, as the verse merely states: “He shall shave his head” (Numbers 6:18), without specifying an implement. It is impossible to learn this requirement from the halakha that a leper must use a razor (see Leviticus 14:9),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל אחר מלאת שבעה סותר. לאו דוקא סותר אלא צריך להמתין עד שיזו עליו שלישי ושביעי:

תלש מירט ספסף. ביד והעביר השער. תלמוד לומר קדוש יהיה גדל פרע. ועבר על מצות עשה שצוה הכתוב לגדל שער ולא להעבירו.

למימרא דכי מגלח בתער קאי עליה בעשה ולא תעשה. אבל בשאר נטילת שער אפילו עשה אין בו. ומתניתין דמחייבת מלקות בכל המעבירין דלא כהני תנאי דלר' יאשיה עשה הוא דאיכא בשאר המעבירין ור' יונתן אמר אפילו עשה ליכא. אי נמי בכעין תער מודו דלקי בכל המעבירין: והכא פליגי בששייר מן השער קצת ואין בהם כדי לכוף ראשן לעיקרן.

מה תלמוד לומר תער. ליכתוב לא יעבור שער ראשו. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

והכתיב תער לא יעבור. לרבי פריך דבשלמא לתנא קמא איצטריך לאם אינו ענין. אלא לרבי למה לי למיכתביה גבי תוך מלאת שלא במקומו. ותו הכי הוה ליה למיכתב לא יעבור תער תוך מלאת למסמכיה מועד מלאת. ומשני לעבור עליו בשני לאוין. הא דכתב הכי תער לא יעבור למימרא דכי עביד ליה בתער חייב משום לא יעבור ומשום תער ובשאר מעבירים עובר משום לאו דלא יעבור. הר' עזריאל ז"ל:

תד"ה ת"ר. אבל בקוצץ מעיקרו כו' כדתני באידך ברייתא כו'. כצ"ל:

גמ' אין לי אלא תער. עיין סוטה דף טז ע"א:

וש''מ מלתחת רבי והא סברא הויא במידי דתניא: ותו מדצבעי סביא דיקניהון. כי היכי דליתחזו דרדקיא ובתר הכי חיורי דיקניהון מתלבנים עיקרי שערי זקנם ש''מ דמלתחת רבי ומאי דקא קדיש האי נזיר שקלוה מיניה ואיבעי ליה למיסתר ולמימני נזירות אחרת כי היכי דליקדוש שיער: אלא הא דתניא נזיר שגילחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר. ואמאי אינו סותר ליסתור דהא אמרינן דמלתחת רבי ושקלוה מיניה לההוא שיער דאקדיש שלא לגלח עד סוף נזירותו: לעולם מלתחת רבי והכא במאי עסקינן כגון שגילחוהו אחר מלאת ל' לנזירותו קודם שהספיק לגלח והא מני ר' אליעזר היא דאמר לעיל בפ' מי שאמר הריני נזיר מגלח (דף טז:) דכל אחר מלאת ז' סותר שאם נטמא יום ק''א ר' אליעזר אומר אינו סותר אלא ז' לאחר תגלחת כי היכי דבתוך אלו ז' ימים תירבי מזיא כי היכי דתיהוי כדי לכוף ראשו לעיקרו והכא נמי הואיל דפשו ליה כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו צריך ליסתור כלום אלא מיד מגלח: מ''ט דר' אליעזר. דאמר כל לאחר מלאת ז' ימים סותר ותו לא בשלמא כי נטמא לאחר מלאת דסותר ז' כנגד ז' ימים שמונה בהן ג' וז' ומגלח בשביעי כדתניא לקמן (דף מד:) תגלחת הטומא' כיצד מזה בשלישי ובז' [ומגלח בז'] כדכתי' וביו' השביעי יגלחנו: מה תגלחת טומאה לאחר שנטמא מגלח לאחר ז' וכדפרישית אף תגלחת טהרה לאחר מלאת אינו צריך למנות אלא ז' לאחר תגלחת כדי שיהא יכול לגדל קצת שיער בתגלחת טהרה וקודם מלאת לא מיתוקמא משום דקודם מלאת סותר ל' וכדפרשינן בפירקא לעיל (ד' ו:) לדברי ר' אליעזר התורה אמרה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר אלא כל אחר מלאת נטמא או נתגלח לגמרי שלא הניחו בו שיער כלל סגי ליה בתגלחת כל דהו ואמור רבנן כיון דבהנך ז' ימים גדלא מזיא כדי לכוף ראשו לעיקרו סגיא ואילו הכא כיון דשיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו צריך ליסתור כלל ומגלח לאלתר ומביא קרבנותיו ומותר ביין: תלש. שיער בסמוך לבשר אבל לא עקרו לגמרי וכגון שעיקרו נראה: מירטו. דעקרו לגמרי ממקום גידולו: סיפסף. כמו סוף: ת''ל קדוש יהיה. שלא ישירנו בשום דבר ויניחנו לגדל פרע: והכתיב (אומר) קדוש יהיה גדל פרע: דמשמע קדוש יהיה שלא יסירנו בשום דבר להכי כתב קדוש: למימרא דכי גילח לו בתער קאי עליו בעשה ול''ת. דמשמע קדוש יהיה שלא יעבירנו בתער ולאו הבא מכלל עשה עשה: תלש מירט סיפסף כל שהוא מנין ת''ל לא יעבור על ראשו. לרבות המעבירין: ומאחר שסופינו לרבות כל דבר. המעביר כדכתיב לא יעבור מה ת''ל תער: לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה. של טהרה לאחר תשלום ימי נזירות שיהא בתער לפי שלא כתב אלא וגילח את שער ראש נזרו לכך כתב לך תער כאן שאינו צריך ללמדך שאותה תגלחת לא תהא אלא בתער: ללמדו ממצורע אי אפשר דאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. דמצורע הוי חמור לפי שהוא צריך לגלח את כל שערו כדי שיהא כל בשרו בתגלחת מה שאין בנזיר:

עיקבי נימהון. זקנם הסמוך לסנטר נראה לבן אלמא מלתחת רבי וה''ה דמסקרתא נמי הוה מצי לאוכוחי הכי דכשגדל הצמר אין סוף הצמר הצבוע בבהמה צבוע: לסתור. דהא ס''ד מלתחת רבי פירוש דהא הוכחנו דמלתחת רבי וא''כ לא נשאר משער שהיה בו משעת קבלת נזירות כדי לכוף ראשו לעיקרו אלא ש''מ מלעיל רבי ואותו שנשאר היינו אותו דמעיקרא: כגון שגלחוהו אחר מלאת. ביום ל' ומני ר' אליעזר היא דאמר כל אחר מלאת ז' סותר אם נטמא עד שיזה ג' וז' וכן אם גלחוהו ביום ל' סותר ז' שלא יכול לגלח תגלחת נזרו עד אחר ז': ומ''ט דר''א. קאי [אלעיל] כלומר מ''ט אמרת לר' אליעזר כי גלחוהו אחר מלאת דסגי בז' והא אין גידול שיער פחות משלשים יום: יליף תגלחת טהרה. סתירה שהיא ע''י תגלחת שהיא טהורה מסתירה הבאה ע''י טומאה מה תגלחת כי נטמא ביום ל' ממתין ז' [ותו לא] כך תגלחת טהרה כשגלחוהו ולא שיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו ז' ותו לא: וקים להו לרבנן דכל ז' אין השערות גדילין אלא כדי לכוף אינו סותר כלום דבגידול של סתירת ז' אינו גידול כי אם כדי לכוף א''כ לא בעינן ז' לתגלחתו שיהיה בשער ראשו אלא כדי לכוף ואם גלחוהו אחר מלאת נמי ושיירו בו כדי לכוף אינו סותר אבל ודאי תגלחת דתוך מלאת סותר כדלקמן מטעם גידול שער אבל כשגלחוהו אחר מלאת כיון שהיה לפנינו גידול שער ביום שלשים הראוי לתגלחת כדאמרן מדאורייתא דיו בכך ומיהו ז' יש לו להמתין וילפינן מתגלחת טומאה ואע''ג דלא דמי לגמרי דהתם צריך להמתין ז' כדי להביא קרבנותיו בטהרה מ''מ שוו חכמים סתם סתירה לתגלחת דאחר מלאת לסתירת טומאה אבל לרבנן ודאי כיון [דאם] נטמא [לאחר מלאת] סותר ל' יום כדאמרינן בפ''ג (דף טז.) ה''נ הוו ילפי' כל תגלחת (דטומאה) דלאחר מלאת לסתירת ל' כמו בטומאה דבעינן בשעת תגלחת גידול שער של ל' יום כי גלחוהו נמי אחר מלאת יהיה סותר ל' יום ולא הוה סגי כמו ששיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו כ''א שיירו בו מה שראוי ליגדל בל' יום ולכך אוקמי' דוקא כר' אליעזר אבל ודאי כרבנן נמי מצי לאוקמי וכגון שגלחוהו [ביום ל''ב או ל''ג] אמרו רבנן לר''א דנטמא ביום ל''ב דאינו סותר אלא ז' כדפ''ל ושמא י''ל דמודו כעין אחר מלאת שהביא קרבנו [דאינו סותר כלום] ודוקא לר' אליעזר דאמר תגלחת מעכבא שאם גלחוהו לסטים ולא שיירו בו כדי לכוף סותר ל' יום כדי לגלח ולחזור ולהביא קרבנותיו אבל לרבנן דאמרי דתגלחת [דאחר מלאת] לא מעכבא אינו סותר כלום ומותר לשתות יין מיד אחר שהביא קרבנותיו ונהי דלרבנן נמי טעון תגלחת למצוה וצריך להמתין ז' ימים לישנא [דאינו] סותר משמע דאם לא שיירו בעיא סתירה שיש שום איסור מכח נזירות עליו או שאסור לשתות ביין או לשום דבר אחר כל כמה דלא חזר וגילח ולרבנן לא הוי שום איסור עליו: ת''ר אין לי אלא תער. דוקא שלוקה תלש בה כל שהוא פירוש שלא בתער בין שעקר השער מתחילתו סמוך לראשו ומיהו שלא כעין תער ובין שלא עקרו לגמרי כ''א מקצתו מנין דאסור ת''ל קדוש יהיה גדל פרע שמצוה לגדל שער ועובר בעשה אי מגלח ממנו כלל גם כי אינו קוצצו לגמרי מעיקרו אבל בקוצץ מעיקרו לגמרי כעין תער איכא לאו בכל המעבירין כדתני ברייתא דלא פליגי אהדדי אבל ניחא ליה להאי תנא למימר קדוש יהיה גדל פרע דמיניה שמעינן איסור אינו קוצץ לגמרי מעיקרו: רבי יונתן אמר אין כו' תלש סיפסף פטור. בין כי נמי תלש מעיקרו בין אינו תלש מעיקרו אינו עובר כלל אפי' כעין תער אלא בתער ולא בשאר מעבירין וכן משמע הסוגיא דלקמן דלר' אליעזר נזיר אינו חייב בשאר מעבירין א''כ [אנו] זקוקין לומר דחד מהנך אית ליה הכי ולכולהו שאר תנאי אמרי דמיחייב בשאר מעבירין א''כ ר' יונתן הוא דסבר הכי: והכתיב קדוש יהיה גדל פרע. ומשמע דאיסור עשה מיהא איכא במעבירין ומשני דכי מגלח בתער ראשו לאו ועשה אבל שלא בתער גם כי גילח הכל ליכא לאו ולא עשה: כל שהוא. פירוש אפי' שער [א'] ת''ל לא יעבור על ראשו לרבות כל המעבירין ובלבד שיהא כעין תער מעיקרו משרשו לגמרי ותנא דמתני' נמי ס''ל כהאי תנא וכת''ק דר' יונתן: ומאחר שסופינו לרבות כל דבר אפילו שאר מעבירין מה ת''ל תער. [תימה לימא] לאשמועינן כעין תער לרבות משחית וכו': לפי שלא למדנו תגלחת האחרונה שיהא בתער וללמדו ממצורע אי אפשר שאין לומדין קל מחמור להחמיר עליו. ולקמן ילפינן מהיכא פשיטא להאי תנא דתגלחת מצורע בתער והא לא כתיב תער בפירוש: שאין דנין קל מחמור. שהמצורע חמור שטעון תגלחת כל שער גופו דכתיב (ויקרא יד) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו וגו' תאמר בנזיר שהוא קל שאינו צריך לגלח אלא ראשו כדכתיב בהדיא בקרא ולכך לא יטעון תער [לכך] כתיב תער לא יעבור ואם אינו ענין לאיסור העברה שבתוך נזירותו דהא [איהו] בכל המעבירין לקי תניהו לענין תגלחת למצות תגלחתו של סוף נזירותו דאינו אלא בתער:

נזיר לט ע"ב - טקסט הדף

דף לט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד