דלג לתוכן

נזיר מ ע"א - טקסט הדף

שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר תער לא יעבור על ראשו עד מלאת התורה אמרה אחר מלאת לא תהא תגלחת אלא בתער והכתיב תער לא יעבור על ראשו לעבור עליו בשני לאוין אמר רב חסדא ללקות באחת לעכב בשתים לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער בתער אין במידי אחרינא לא והקתני מנין לרבות את כל המעבירין אלא אימא כעין תער תניא נמי הכי נזיר שתלש מירט סיפסף כל שהוא אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר''ש כשם ששתי שערות מעכבות בו כך שתי שערות סותרות בו תנן התם שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה נזיר ומצורע ולוים וכולן שגילחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום אמר מר שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה פשיטא מ''ד משום עבורי שער הוא ואפילו סך נשא קמ''ל דלא קתני וכולן שגילחו שלא בתער בשלמא גבי נזיר כתיב תער לא יעבור על ראשו וגבי לוים כתיב {במדבר ח-ז} והעבירו תער על כל בשרם אלא מצורע בתער מנלן וכ''ת תיתי מלוים מה לוים שכן טעונין תגלחת ואין תגלחתן אלא בתער אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת ואין תגלחתו אלא בתער איכא למיפרך מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופם תאמר במצורע דלא אלא תיתי מנזיר מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם תאמר במצורע דלא אלא מחדא לא אתיא תיתי מתרויהון מהי תיתי תיתי מלוים מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופן נזיר יוכיח מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם לוים יוכיחו וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם שהן טעונין תגלחת ותגלחתן בתער אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת ותגלחתו בתער א''ל רבא מברניש לרב אשי וליפרוך מה להצד השוה שבהן שכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - א

והרי ללמדו - לתגלחת מצוה שתהא בתער - ממצורע, שהוא מגלח שתי תגלחות [12] בתער, אי אפשר  היות שאין דנין קל [תגלחת הנזיר שהיא קלה, היות ואינה אלא בראש בלבד] מחמור [תגלחת המצורע שהיא חמורה, שהרי הוא מגלח את כל גופו], להחמיר עליו [על תגלחת הנזיר שתהא התגלחת רק בתער].

רבי אומר: אינו צריך, כלומר: אין הדבר מוכרח שלכן כתבה התורה "תער" כדי ללמד על תגלחת אחרונה של נזיר שתהא בתער, אלא יכולים אנו לומר ש"תער" נכתב כדי ללמד על איסור התגלחת שתהא בתער דוקא, [ולקמן מפרש לה הגמרא].

ומפני מה אני אומר שאין מוכרח כן?

כי דין זה שהתגלחת אינה אלא בתער יכולים אנו ללמוד ממקום אחר, שהרי הוא אומר "תער לא יעבור על ראשו עד מלאת", ולכך סמכה התורה "עד מלאת" ל"תער", [1] מפני שהתורה אמרה בכך: אחר מלאת - דהיינו כשהוא מגלח תגלחת מצוה - לא תהא תגלחת אלא בתער. [2] ומקשינן לרבי: והכתיב "תער לא יעבור על ראשו", ובכלל זה כל המעבירין וכמו שאמר תנא קמא, ואם כן האיך אמר רבי ש"תער" בא ללמד על איסור התגלחת? והרי הוא חייב אף בכל המעבירין!? [3]

ומשנינן: מכל מקום נכתב "תער" לענין איסור התגלחת, כדי לעבור עליו - הנזיר שגילח בתער ממש - בשני לאוין -

כי מה שאמרה תורה: תער "לא" יעבור על ראשו, נדרש לפניו ולאחריו, וכאילו אמרה תורה: תער לא, לא יעבור על ראשו, והלאו הראשון הוא על תער בלבד, והשני על כל המעבירין ותער בכללן. [4]

אמר רב חסדא, הלכה למשה מסיני היא: [5]

ללקות על התגלחת, לוקה הנזיר אפילו בשערה אחת בלבד.

לעכב את תגלחת המצוה במלאת ימי נזירותו, בשתים, אם הניח שתי שערות לא עלתה לו תגלחת.

לסתור את ימי נזירותו משום התגלחת, אינו סותר אלא בגילוח רוב ראשו.

ובתער, כלומר: זו שאמרנו בתחילה שהוא לוקה, אין מלקות אלא כשגילח בתער, ומפרש לה הגמרא ואזיל. [6]

ומקשינן: וכי רק בתער, אין, אכן הוא לוקה, אבל במידי אחרינא - בשאר המעבירין - לא לוקה!?

והתנן במשנתנו: נזיר שגילח, בין בזוג, בין בתער, או שסיפסף כל שהוא, חייב!? [7]

ומשנינן: אימא [כך תאמר] בדברי רב חסדא "וכעין תער", והיינו שיגלח את השיער מעיקרו.

תניא נמי הכי כדברי רב חסדא, שהוא לוקה אפילו בשערה אחת, ואינו סותר אלא ברוב ראשו:

נזיר שתלש, מירט, סיפסף כל שהוא כלומר: אפילו שערה אחת, הרי זה חייב. [8]

ואינו סותר אלא ברוב ראשו.

וזו שאמרנו שהוא לוקה, אינו אלא בתער, דהיינו כעין תער.

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון:

כשם ששתי שערות מעכבות בו לקיום מצות תגלחת, כך אפילו שתי שערות בלבד שנתגלחו הרי הן שסותרות בו, ואף שלא נתגלח רוב הראש. [9]

תנן התם במסכת נגעים:

שלשה מגלחין, ותגלחתן מצוה:

א. נזיר המגלח את ראשו בתגלחת הטהרה. [10]

ב. ומצורע המגלח את כל גופו בסוף ימי חלוטו כשנטהר מצרעתו, ובסוף ימי ספרו, וכמו שנאמר [ויקרא יד ח]: "וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו, ורחץ במים וטהר, ואחר יבוא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. והיה ביום השביעי, יגלח [שוב] את כל שערו, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח. וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים [לאשם ועולה], וכבשה אחת בת שנתה תמימה [לחטאת], ולוג אחד שמן. ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף אותם תנופה לפני ה'. ואם דל הוא ואין ידו משגת, ולקח כבש אחד אשם לתנופה. ושתי תורים או שני בני יונה אשר תשיג ידו והיה האחד חטאת והאחד עולה".

ג. ולויים במדבר, וכמו שנאמר למשה: "קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם. וכה תעשה להם לטהרם, הזה עליהם מי חטאת, והעבירו תער על כל בשרם, וכבסו בגדיהם והטהרו. ולקחו פר בן בקר, ומנחתו סולת בלולה בשמן, ופר שני בן בקר תקח לחטאת. והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה' מאת בני ישראל, והיו לעבוד את עבודת ה'".

וכולן שגילחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות שלא נתגלחו, לא עשו ולא כלום.

אמר מר: שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה:

ומקשינן: והרי פשיטא, כי כולן מקראות מפורשים הם!? ומשנינן: מהו דתימא: התגלחת אינה מצוה בפני עצמה אלא משום עבורי שיער הוא [אינה אלא כדי להעביר את השער], ואם כן תער אינו מעכב בהן, אלא אפילו סך נשא [סך בסם המשיר את השיער], שהרי סוף סוף עבר השיער.

קא משמע לן המשנה דלא, אלא תגלחתם מצוה בפני עצמה, ואינו מגלח אלא בתער. [11]

קתני במשנה [אמר מר]: וכולן שגילחו שלא בתער וכו' לא עשו ולא כלום: ומקשינן: בשלמא גבי נזיר אינו מגלח תגלחת מצוה אלא בתער, משום דכתיב: "תער לא יעבור על ראשו", וכמבואר לעיל [בתחלת העמוד], שמפסוק זה נלמד שתגלחת מצוה היא רק בתער. [12]

ובשלמא נמי גבי לויים אינם מגלחים אלא בתער, משום דכתיב: "והעבירו תער על כל בשרם ".

אלא מצורע שהוא מגלח בתער, [13] מנלן, והרי בתורה לא נאמר אלא "וגלח את כל שערו", וביום השביעי יגלח את כל שערו", אבל בתער - לא!?

ומוסיפה הגמרא על שאלתה:

וכי תימא תיתי מלויים, שמא תאמר: נביא את תגלחת המצורע שהיא בתער מתגלחת הלויים, וכך נלמד:

מה לויים שכן [שהן] טעונין תגלחת, ואין תגלחתן אלא בתער, אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת, ואין תגלחתו אלא בתער.

והרי איכא למיפרך: מה ללויים, שכן טעונין תנופה בגופם, וכמו שנאמר: "והניף אהרן את הלויים תנופה לפני ה'".

תאמר במצורע דלא טעון תנופה בגופו, אלא בקרבנו, וכמו שנאמר: "ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן, והניף אותם תנופה לפני ה'".

אלא תיתי מנזיר, שמא תאמר להביא את המצורע שהוא מגלח בתער מנזיר, הרי יש לפרוך: מה לנזיר, שכן קרבנו טעון לחם, תאמר במצורע, דלא מביא לחם עם קרבנו.

ואם כן מנין לנו במצורע שתגלחתו בתער!?

ומשנינן: אלא אכן תגלחת המצורע מחדא לא אתיא [מבנין אב מכתוב אחד, מלויים או מנזיר לבד אי אפשר להביאו] -

אבל תיתי מתרויהון [נביא את דין המצורע שהוא טעון תגלחת בתער, בבנין אב משני הכתובים כאחד].

מהי תיתי, כלומר: כיצד נלמד מהם? [14]

ומפרשת הגמרא איך הוא נלמד מבין שניהם:

אם תאמר: תיתי למצורע מלויים לבד,

הרי יש לפרוך: מה ללויים שכן טעונין תנופה בגופן, תאמר במצורע שאינו טעון תנופה בגופו -

ואם תאמר: נזיר יוכיח שאינו טעון תנופה בגופו, ובכל זאת תגלחתו בתער.

יש לפרוך: מה לנזיר, שכן קרבנו טעון לחם.

אלא יש לך לשוב ולומר כבתחילה: לויים יוכיחו, שאין קרבנם טעון לחם, ובכל זאת תגלחתם היא רק בתער.

ונמצא שחזר הדין.

לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה [אין חומרתו ופירכתו של זה כחומרתו ופירכתו של זה].

ולכן יש ללמוד מהצד השוה שבהם -

שהן טעונים תגלחת, ותגלחתן בתער -

אף אני אביא את המצורע, שהוא טעון תגלחת, ותגלחתו בתער! אמר הקשה ליה רבא מברניש לרב אשי:


הערות

[12] לתנא קמא כדאית ליה, ולרבי כדאית ליה.

[1] על פי תוספות בעמוד זה ד"ה ד"ה בשלמא.

[2] לשונו של רבי נתבאר על פי התוספות, ונטו מפירושו הפשוט של הלשון, וטעמם שאם תפרש כפשוטו "אינו צריך" ללמוד שתגלחת מצוה שהיא בתער מלשון "תער", תיקשי: הרי אף לרבי אם לא שהיתה התורה אומרת "תער" לא היה מועיל מה שאמרה התורה "עד מלאת" שהרי לא היינו יודעים שבתער יגלח, ואם כן מה הוא זה שאמר רבי "אינו צריך"! ? ולכן פירשו דבריו כפי שנתבאר בפנים.

[3] ואם תאמר: נימא שרבי סובר כשיטת רבי יונתן בברייתא לעיל שאינו עובר אלא בתער, ולכך נאמר "תער"! ? ותירצו התוספות: כי מאחר שאמר רבי "אינו צריך", משמע שאינו חולק על תנא קמא המחייב בכל המעבירין.

[4] מצינו בכמה מקומות מקרא נדרש לפניו ולאחריו, וכגון בבבא מציעא סא א. "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית - בנשך ובמרבית לא תתן אכלך", ואינו דרש בעלמא אלא פעמים שהוא פשוטו של מקרא ראה רשב"ם פרשת וישלח על הפסוק, ותמנע היתה פלגש, וראה ביאור הגר"א ליהושע יג ז על "וחצי שבט המנשה".

[5] כן כתבו התוספות ומשום שאין טעם בדבר; וראה מה שתמה על זה ב"באר משה", והובאו דבריו ב"ארזי הלבנון" אות ריא.

[6] אבל לענין סתירה אין צריך שיהא בתער ואפילו לא כעין תער, כמבואר בתוספות, וכפי שמבואר בסוגיא לעיל, שלא דנו לענין סתירה אלא אם נשאר בו כדי לכוף ראשו לעיקרו.

[7] כן נראה גירסת התוספות; וביאור הקושיא הוא, משום ש"סתם משנה" היא, שהרי לאו כולי עלמא מודים בזה וכמבואר בסוגיא לעיל.

[8] הוגה על פי "ארזי הלבנון".

[9] מדברי רבי שמעון שתלה דין הסתירה במצות התגלחת, נראה בפשוטו כשיטת התוספות, שהסתירה היא משום מצות התגלחת, ולכן אם נתגלחו שתי שערות המעכבות במצות התגלחת, אינו יכול לגלח עד שיחזרו ויגדלו שערותיו; וראה מה שכתבו בשם הגרי"ז ביאור בלשונו של רבי שמעון.

[10] בענין תגלחת הטומאה ראה לקמן מב א, ולקמן סא א.

[11] א. הקשו התוספות: והרי דין זה מבואר בהדיא בסיפא של המשנה, ואכתי תיקשי: למה שנינו "ותגלחתן מצוה"! ? וביארו, שצריך לומר, דאי מההיא הוה אמינא, מאי "שלא בתער" שלא כעין תער, אבל סך נשא שפיר דמי. ולא ניחא להו להתוספות לומר בכוונת המשנה, שתחלת המשנה הקדמה היא לסופה, כלומר: שלשה אלו שמגלחין, תגלחתן תגלחת מצוה היא ולא משום עבורי שער, ולכן אם גילחו שלא בתער לא עשו ולא כלום, [וכעין זה לקמן סא א, ראה שם]. ב. בחידושי מרן רי"ז הלוי הלכות נזירות עמוד 52 כתב, שפשטות לשון הגמרא נראה שלא כפירוש התוספות המפרשים שאם תגלחת מצוה היא צריך דוקא בתער, אלא שאם תגלחת מצוה היא כי אז דוקא סך נשא אינו מועיל, אבל גילוח בתער ולא בשאר המעבירין דין אחר הוא, וכפי שיבואר; שהרי לשון הגמרא הוא: "אמר מר: שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, פשיטא, מהו דתימא משום עבורי שיער הוא אפילו סך נשא קא משמע לן דלא; ושוב ממשיכה הגמרא: קתני: וכולן שגילחו שלא בתער וכו': בשלמא גבי נזיר, כתיב: "תער לא יעבור על ראשו" וכו"', ומשמע כי מה שאמרו ד"סך נשא" לא, אין זה דין אחד עם מה שאמרו שלא לגלח שלא בתער, שאם כן היה לגמרא לומר: קמשמע לן דלא, בשלמא גבי נזיר וכו' שהרי על דין זה עצמו שואלת הגמרא: מנלן. וביאר על פי המבואר ברמב"ם [נזירות פרק ה' הלכה יא ויב], שנזיר המגלח ראשו בסם באמצע ימי נזירותו אינו עובר על "תער לא יעבור על ראשו", אלא מבטל מצות עשה ד"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", ואילו המגלח בכל המעבירין עובר בלאו ד"תער לא יעבור על ראשו", הרי למדנו שתגלחת בסם אין שמה תגלחת כלל; ולפי זה סך נשא אינו משום דבעינן תער דוקא, אלא משום שאין זה מעשה תגלחת, והיות שהתגלחת מצוה היא, אינו יכול לגלח בסם, [וכתב שם דכן נראה מן "המפרש"], וראה עוד שם מה שביאר בזה דעת הרמב"ם. ולפי פירושו תיקשי יותר קושיית התוספות, למה לי להשמיענו שאינו מגלח בסם ומשום דמצוה היא, תיפוק ליה שמצותו בתער דוקא.

[12] לתנא קמא כדאית ליה, ולרבי כדאית ליה.

[13] כתבו התוספות בד"ה תנופה שהנידון הוא "דזוג נמי יועיל", ומשמע, שפשיטא לן שהוא צריך גילוח כעין תער, והנידון הוא רק אם צריך תער ממש, וזה הוא שכתבו דזוג נמי יועיל, כי הזוג מגלח כעין תער כמבואר במשנתנו ובהערות שם.

[14] לשון נזיר משונה, שבכל מקום כשאומרת הגמרא "מהי תיתי" כוונתה לפרוך את מה שבקשנו ללמוד, וכאן אין הגמרא באה לפרוך את אשר רצינו ללמוד משניהם, אלא לפרש.

שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו, על הקל, וכיון שמצורע חמור יותר מנזיר, שעליו לגלח את כל שיער גופו, אי אפשר ללמוד ממנו כדי להחמיר על הנזיר, ולכן צריך שייאמר "תער" בנזיר ללמד שתגלחת אחרונה היא בתער דווקא.

רבי אומר: אינו צריך את המלה "תער" ללמד לתגלחת אחרונה, שכן הרי הוא אומר "תער לא יעבר על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה'" (במדבר ו, ה), ומתוך הדברים נלמד כי התורה אמרה: "אחר מלאת" — לא תהא תגלחת אלא בתער.

ומקשים: מדברי רבי משמע שהמלה "תער" מלמדת שאין איסור גילוח אלא בתער, שהרי כך הוא לומד לענין תגלחת אחרונה, והכתיב [והרי נאמר] "תער לא יעבר על ראשו" (במדבר ו, ה) ומ"לא יעבור" למדנו שאף בשאר אופנים!

ומשיבים: הרי זה בא ללמד לנזיר שגילח בתוך נזירותו בתער לעבור עליו בשני איסורי לאוין: משום תער, ומשום העברת שיער.

א בפרטי ההלכות של גילוח השיער בנזיר אמר רב חסדא: ללקות, אם גילח הנזיר שערו, לוקה גם בגלל גילוח שערה אחת, לעכב שאם גילח בסוף נזירותו את שערו והשאיר חלק מן השיער, שלא יצא ידי חובת התגלחת — הרי זה בשתים, אם השאיר שתי שערות, לסתור את הנזירות, אם עבר וגילח בתוך תקופת הנזירות — אינו סותר אלא כאשר היה הגלוח ברוב ראשו ודווקא בתער.

ושואלים: מכאן יוצא לדעת רב חסדא כי אם גילח בתער — אין [כן], הרי זה סותר, במידי אחרינא [בדבר אחר] — לא סותר? והקתני [והרי שנינו]: מנין לרבות את כל המעבירין את השיער שחייב עליהם — תלמוד לומר: "לא יעבור", בכל אופן של העברה. משמע שלא רק בתער סותר! אלא אימא [אמור] כך בדברי רב חסדא: כעין תער, שאינו סותר נזירותו אלא כשמעביר את השיער כעין תער, ולא שמשאיר את מקצתו.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כדברי רב חסדא בענין הסתירה: נזיר שתלש משערו או מירט, סיפסף (שיפשף) כל שהוא — אינו סותר, אלא כשמגלח ברוב ראשו ובתער דווקא. ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: כשם ששתי שערות מעכבות בו שלא תיחשב תגלחת טהרתו כתגלחת שלימה, כך אם גילח בתוך הנזירות — שתי שערות בלבד סותרות בו.

ב תנן התם [שנינו במשנה שם במסכת נגעים]: שלשה סוגי אנשים מגלחין, ותגלחתן היא מצוה: נזיר, ומצורע ("וכבס המיטהר את בגדיו וגלח את כל שערו"... והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו... ויקרא יד, ח-ט) וכלל הלוים בשעה שהוקדשו לראשונה ("וכה תעשה להם לטהרם... והעבירו תער על כל בשרם". במדבר ח, ז). וכולן שגילחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות — לא עשו ולא כלום (לא יצאו ידי חובה). ומפרשים את חלקי המשנה השונים.

אמר מר [החכם]: שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה. ושואלים: פשיטא [פשוט] הדבר, שהרי נאמר בכולם שהם צריכים לגלח! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שעיקר הציווי משום עבורי [העברת] שער הוא וזו היא תכלית המצוה, ולכן אפילו סך את שערו נשא (סם המשיר את השער) יצא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא כך הדבר, אלא המצוה היא בתגלחת.

קתני [שנה] שם עוד: וכולן שגילחו שלא בתער — לא יצאו. ושואלים: בשלמא [נניח] גבי [אצל] נזיר מובן הדבר, שכן כתיב [נאמר] בו: "תער לא יעבר על ראשו", ולמדנו מכאן שאף מצוות תגלחתו בתער. וכן גבי [אצל] לוים גם כן כתיב [נאמר]: "והעבירו תער על כל בשרם" (במדבר ח, ז). אלא מצורע שתגלחת טהרתו בתער דווקא, מנלן [מניין לנו]?

וכי תימא [ואם תאמר]: תיתי [תבוא, תילמד] הלכה זו מהלוים בדרך זו: מה לוים שכן טעונין (חייבים) תגלחת, ואין תגלחתן אלא בתער — אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת — ואין תגלחתו אלא בתער. אולם איכא למיפרך [יש מקום לשבור, להקשות] את ההשוואה הזו ולומר: מה ללוים — שכן יש בהם חומרה יתירה שטעונין תנופה בגופם, שהרי בהקדשתם היה צריך אהרן גם להניף אותם עצמם (במדבר ח, יא), תאמר במצורע שלא טעון תנופה!

אלא מה תאמר שתיתי [תבוא, תילמד] ההלכה שתגלחת מצורע דווקא בתער מתוך השוואה לנזיר, שאף הוא אינו טעון תנופה. ואולם גם את ההשוואה הזו אפשר לדחות: מה לנזיר שיש בו חומרה יתירה — שכן קרבנו טעון לחם, תאמר במצורע שלא. אלא צריך לומר שהלכה זו במצורע מחדא [מהלכה אחת] כגון לויים או נזיר לא אתיא [באה, נלמדת], תיתי מתרויהון [תבוא, תילמד משתיהן].

שכן, כפי שאמרנו מהי תיתי [מאיזו תבוא, תילמד]? תיתי [תבוא, תילמד] מלוים — הרי יש לפרוך: מה ללוים — שכן טעונין תנופה בגופן. אולם אז אפשר לטעון כנגד הפירכה הזו: נזיר יוכיח, שלא זו החומרה היא הגורמת לדין גילוח בתער, שהרי נזיר אינו טעון תנופה בגופו, ומכל מקום צריך לגלח בתער. ואם תטען כנגד זה: מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם — הרי אפשר לדחות: לוים יוכיחו שלא חומרה זו היא הגורמת לדין גילוח בתער, שהרי לויים אינם טעונים לחם בקרבנם ובכל זאת צריכים לגלח בתער.

וחזר (סובב) הדין (לימוד זה) מכאן לכאן, לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, שהרי אפשר להראות הבדלים בין כל פרט ממנו אנו רוצים ללמוד. הצד השוה שבהם — שהן טעונין תגלחת, ותגלחתן בתער. אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת — ותגלחתו אף היא אינה אלא בתער.

אמר ליה [לו] רבא מברניש לרב אשי: ולפרוך [ושישבור] לימוד זה באופן הבא: מה להצד השוה שבהן בלויים ובנזיר, שכן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as one does not derive a halakha in a lenient case from the halakha in a more stringent one in a manner that would cause one to be stringent in the more lenient case. Since the case of a leper is more stringent than that of a nazirite, as a leper must shave his entire body, one cannot derive from the halakhot of a leper that a stringent halakha applies to a nazirite. It is therefore necessary for the verse to specify that a nazirite’s final shaving must be performed with a razor.

Rabbi Yehuda HaNasi says that the term “razor” itself is not necessary to teach that a nazirite’s final shaving must be performed with a razor, as the verse states: “A razor shall not come upon his head until the completion of the days that he vowed naziriteship to God” (Numbers 6:5). This full sentence indicates that the Torah said: After the completion of his term the shaving must be performed only with a razor.

The Gemara comments: Rabbi Yehuda HaNasi claims that the term “razor” indicates that shaving, in this case that of a nazirite after the completion of his term, may be performed only with a razor. If so, the verse should be understood in the same manner with regard to the prohibition of shaving. But if one examines the first part of the verse by itself, isn’t it written: “A razor shall not come upon his head” (Numbers 6:5), and the first tanna, whose opinion Rabbi Yehuda HaNasi does not dispute, derives from this verse that he is prohibited from shaving by other means as well, notwithstanding the explicit mention of a razor.

The Gemara explains that the phrase “shall not come upon his head” teaches that a nazirite may not remove his hair in any manner. As for the mention of razor in this context, it serves to teach that he will violate two prohibitions for this action of using a razor, one for removing his hair and one for doing so with a razor.

§ Concerning a nazirite who shaves his hair, Rav Ḥisda says: With regard to flogging, a nazirite who shaved his hair is flogged for shaving even one hair; with regard to invalidation, i.e., the ritual shaving of his hair at the end of his naziriteship, the shaving is invalidated if he failed to remove two hairs; and as for negating his naziriteship, shaving during his term negates it only if he shaved most of his head. And this applies only if he removed his hair with a razor.

The Gemara asks: This indicates that according to the opinion of Rav Ḥisda, a nazirite who shaved with a razor, yes, he negates thirty days, whereas if he did so with anything else, no, he does not negate days. But isn’t it taught: From where is it derived to include all implements that remove hair, i.e., that a nazirite is liable if he uses any of them? The verse states: “Shall not come upon his head,” meaning in any manner. This indicates that a nazirite must add days to his term of naziriteship even if he shaved with an implement other than a razor. Rather, say that Rav Ḥisda meant: In the manner of a razor. That is, the nazirite negates his naziriteship only if he removes his hair as one does with a razor, without leaving any part of it.

This opinion is also taught in a baraita (Tosefta 4:3): With regard to a nazirite who tore out, uprooted, or pulled out any amount of hair, this negates days of his naziriteship only if he shaved most of his head, and only if he did so in the manner of a razor. Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: Just as leaving two hairs invalidates his shaving of ritual purity at the end of his term, and the act is considered incomplete, so too, leaving a mere two hairs negates days of his naziriteship, if he shaved during his term.

§ We learned in a mishna there (Nega’im 14:4): Three types of people must shave their hair, and their shaving is a mitzva: A nazirite; and a leper, as it is stated: “And he who is to be cleansed shall wash his clothes, and shave off all his hair” (Leviticus 14:8–9). And the third category is Levites, when they were first sanctified for their service, as it is stated: “And this you shall do to them to cleanse them: Sprinkle the water of purification upon them, and let them cause a razor to pass over all their flesh” (Numbers 8:7). And with regard to all of them, if they shaved with an implement other than a razor, or if they left two hairs uncut, they have done nothing, i.e., they have not fulfilled their obligation.

The Gemara analyzes this mishna. The Master said there: Three types of people must shave and cut their hair, and their shaving is a mitzva. The Gemara asks: This is obvious; after all, doesn’t the Torah command all three to shave? The Gemara answers: The statement of the mishna is necessary, lest you say that the mitzva is due to and aimed at the removal of hair, and therefore even one who applied a depilatory [nasha] to remove his hair has fulfilled his obligation. The mishna therefore teaches us that this is not so, as the mitzva must be performed by shaving.

The mishna further teaches: And with regard to all of them, if they shaved with an implement other than a razor, they have done nothing. The Gemara asks: Granted, with regard to a nazirite the source of this halakha is clear, as it is written: “A razor shall not come upon his head” (Numbers 6:5), which indicates that when he does shave he must do so with a razor. And similarly, with regard to the Levites it is written: “And let them cause a razor to pass over all their flesh” (Numbers 8:7). However, from where do we derive that a leper must be shaved with a razor for his ritual purification?

And if you would say that this halakha is derived from the case of the Levites, as, just as Levites require shaving and their shaving is only with a razor, so too, I will bring the case of a leper, who requires shaving and say that his shaving can likewise be performed only with a razor, then this comparison can be refuted. What is unique about Levites is that they have an extra stringency, in that they require waving of their bodies, i.e., Aaron was required to pick up and wave the bodies of the Levites as part of the ritual of their sanctification (see Numbers 8:11). Will you say the same with regard to a leper, who does not require waving?

Rather, the halakha that a leper must use a razor is derived from the case of a nazirite, who does not require waving either. However, this comparison can also be refuted: What is unique about the nazirite is that his offering requires bread. Will you say the same with regard to a leper, who does not require bread as part of his purification process? Rather, clearly the halakha of a leper is not derived from either one of the above cases, that of the Levites or the nazirite. Therefore, let it be derived from the two of them.

The Gemara elaborates: As stated previously, from which single case can it be derived? If you say it can be derived from the Levites, what is unique about Levites is that they require waving of their bodies. This suggestion can be countered by saying that the case of a nazirite proves that this stringency is not the decisive factor leading to the requirement of a razor, as a nazirite is not waved and yet he must be shaved with a razor. And if you respond: What is unique about the nazirite is that his offering requires bread, one can similarly argue that the Levites prove that this stringency does not lead to the halakha of shaving with a razor, as the offering of the Levites does not require bread and nevertheless they must be shaved with a razor.

And in this manner the derivation has reverted to its starting point. However, at this stage the halakha is derived from a combination of the two sources: The aspect of this case is not like the aspect of that case, and the aspect of that is not like the aspect of this; each case has its own special features. The common denominator is that they require shaving and their shaving is with a razor. Therefore, I will also bring the case of the leper, who requires shaving, and say that his shaving must be with a razor.

Rava of Barnish said to Rav Ashi: And let us refute this derivation in the following manner: What is the common denominator between the Levites and the nazirite? Their common denominator is that

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולסתור דהא סל"ד מלתחת רבי. כלומר דהא קי"ל מלתחת רבי דכך עלתה המסקנא:

כל אחר מלאת ז' סוצתר. לאו דוקא סותר אלא צריך להמתין עד שיזו עליו ג' וז':

אף תגלחת טהרה ז'. אם גלחוהו לסטים לאחר מלאת קודם הבאת קרבנותיו משהא תגלחתו ז' ימים:

וקים להו לרבנן דכל ז' יומין אתיא מזיא לכוף ראשו לעיקרו כי גלחוהו אחר מלאת נמי כיון ששיירו בו לכוף אינו סותר אבל לרבנן דאם נטמא אחר מלאת סותר ל' יום כדאיתא לעיל פ"ג. א"כ בתגלחת דלאחר מלאת נמי אי הוה יליף מטומאה דאחר מלאת הוה בעי ל' יום. הלכך אוקמה כר' אליעזר. נזיר שגלח בין בזוג בין בתער או שסיפסף בידו (שפסוף) והשיר שערות חייב כדפ' בגמ' לא יעבור לרבות כל המעבירים:

תלש מטר שפסף. תלש ביד מירט בסם שפסוף ביד והעביר השער. ת"ל קדוש יהיה גדל פרע שעבר על מצות עשה שצוה הכתוב לגדל שער ולא להעבירו:

לטימרא דכי גילח ליה בתער קאים עליה בעשה ולא תעשה. אבל בשאר נטילת שער אפי' עשה אין בו. ומתני' דמחייבה מלקות לכל המעבירים דלא [כחד] מהני תנאי דלר' יאשיה עשה הוא דאיכא בשאר מעבירים ולר' יונתן אפי' עשה ליכא. א"נ כבעין תער מודו דלקי בכל המעבירין והכא פליגי כששייר מן השער קצת ואין בהם כדי לכוף ראשו לעיקרו:

מה ת"ל תער לכתוב לא יעבור שער ראשו:

ללמדו ממצורע א"א. ולקמן מפרש מהיכן קים לן תער במצורע:

שאין ד נין קל מחמור. שהמצורע חמור שצריך לגלח כל שער גופו והנזיר אינו [מגלח אלא] ראשו הלכך כתיב ביה תער דאם אינו ענין להעברת תער תוך ימי נזירותו דהא אפי' בשאר מעבירי' לקי. תנהו ענין לתגלחת מצוה דכי אתי לגופיה אפי' הכי ממילא ידענא דתגלחת אחרונה בתער דהכי משמע פשטיה תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הא ביום מלאת עבור:

ופריך והא כתיב תער לא יעבור על ראשו דדרשי' מניה לרבות כל המעבירים. וא"כ היכי דריש ליה לגופיה. הא לא אצטריך לגופיה כיון דרבי' כל המעבירים:

ולא בעי למימר דרבי ס"ל כר' יאשיה ור' יונתן דלא מרבי שאר מעבירים דמדקאמר רבי אומר אינו צריך משמע דלא אתא לאיפלוגי על מאי דקאמר ת"ק לענין איסור העברה:

לעבור עליו בשני לאוין. שאם העביר בתער והתרו בו משום תער ומשום לא יעבור לוקה ב' מידי דהוה אוכל ענבים לחים ויבשים לוקה ב' כיון דמפרשי בקרא אע"ג דכתיב בחד לאו:

אמר רב חסדא ללקות לוקה בא' אם גלח שער הא' לוקה אם התרו בו. בב' ביום תגלחתו אם שייר ב' שערות לא קיים מצות תגלחת:

לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו. אם גלח רוב ראשו סותר נזירות עד מלאת לו שלשים יום לתגלחתוף בתער אכולהו קאי וכל אלו הלכות הם וטעם אין בהם:

אימא כעין תער שהעביר כל השער:

תניא נמי הכי. דלוקה בא' וסותר ברוב ראשו:

תלש מירט שפשף כל שהו חייב ואינו סותר אלא ברוב ראשו. ובתער כעין תער. ואית ספרים דגרסי תלש מירט שפשף כל שהוא אינו סותר אלא ברוב ראשו. אבל בתוס' גרסי בהדיא חייב:

תנן התם [בפ'] בתרא דנגעים ג' מגלחים נזיר דכתיב וגלח את ראש נזרו. מצרע דכתיב וגלח את כל שערו. לוים דכתיב והעבירו תער על כל בשרם:

פשיטא דתגלחתן מצוה דהא קראי כתיב. מהו דתימא קרא אעיבור שער קפיד ואפי' סך נשא נמי. הוא סם המעביר השער. וכי תימא מסיפא שמעינן לה וכולן שגילחו שלא בתער תריץ דמצינן לפרושי אלא כעין תער:

שכן טעונים תנופה בגופם כדכתיב והניף אהרן את הלוים תנופה:

שכן קרבנו טעון לחם. חלות ורקיקי' תאמר במצורע שכן קרבנו בא בדלות אם אין ידו משגת מביא תורים או בני יונה:

לעבור עליו בשני לאוין. שאם העביר בתער והתרו בו משום תער ומשום לא יעבור לוקה שתים מידי דהוה אאכל ענבים לחים ויבשים דלוקה שתים כיון דמפרשי במקרא אף על גב דכתיב בחד לאו. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ויש מפרשים לעבור בשני לאוין אם גילח בתער ובשאר מעבירים דהוו שני שמות כמו ענבים לחים ויבשים דמין אחד ולאו אחד ולוקה שתיים הכא נמי תער שם אחד. שיטה:

ללקות באחת. בשערה אחת אם גלחו בתוך ימי נדרו או עקר מעיקר גידולו לוקה. לעכב בשתים. בסוף ימי נזירות שמצוה לגלח כל שער ראשו אם שייר שתי שערות מעכב ולא עלתה לו תגלחת. אימא כעין תער. ומיהו כעין תער בעינן לגבי כולהו בין לסתירה בין ללקות. הר' עזריאל. וכן כתב הרא"ש ז"ל בפירושיו וז"ל: ובתער. אכולהו קאי. עד כאן:

תניא נמי הכי. דלוקה באחת וסותר ברוב ראשו. תלש מרט ספסף כל שהוא חייב ואינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער. כעין תער. ואית ספרים דגרסי תלש מירט ספסף כל שהוא אינו סותר אלא ברוב ראשו. אבל בתוספתא גריס בהדיא חייב. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

תד"ה רבי. והוי כאילו כתיב תער לא יעבור ולא יעבור כו'. עמש"כ כיוצא בזה בק"א להט"א בסוף ר"ה בד"ה מאי עבידתיה:

ואין דנין קל מחמור להחמיר. על הקל אלא להקל על הקל ולהחמיר על החמור והכא דא''א ללמדו ממצורע אתא ליה תער דבתער הוא דתיהוי תגלחת אחרונה אבל במידי אחרינא לא: רבי אומר אינו צריך. לתגלחת אחרונה וכשכתב לך תער לא בא אלא לומר לך שאינו חייב אלא בגילוח תער ומה שאתה אומר מנין למדנו לתגלחת אחרונה שהיא בתער מן דקדוק הכתוב אתה למד שהרי הוא אומר תער לא יעבור על ראשו דמשמע תער לא יעבור על ראשו עד יום מלאת שהוא צריך גילוח בתער: והכתיב תער לא יעבור על ראשו. כלומר והיכי אמר ת''ק דחייב על כל שאר מעבירין ותער לא בא אלא לתגלחת האחרונה והכתיב תער לא יעבור על ראשו דמשמע בתער הוא דמחייב אבל לא בשאר מעבירין: לעבור עליו בשני לאוין. על תער לא יעבור ועל לא יעבור כל המעבירין לישנא אחרינא והכתיב תער לא יעבור על ראשו כלומר היכי משמע ליה דאחר מלאת לא תהא תגלחת אלא בתער והכתיב תער לא יעבור על ראשו [עד מלאת] דאיכא למידק מינה דעד מלאת הוא דלא אלא בתער הא לאחר מלאת מגלח בכל דבר ואפי' במלקט וברהיטני לעולם אימא לך דלאחר מלאת אינו מגלח אלא בתער והא [דכתיב] בסמוך לא יעבור ומשמע לא יעבור תער: אמר רב חסדא ללקות באחת. שאם גילח תוך מלאת שער אחת לוקה: לעכב בשתים. שאם גילח כל שערו בתגלחת סוף ימי נזירותו ושייר בו ב' שערות לא עשה ולא כלום: ולסתור אינו סותר. אם גילח בתוך ימי נזירותו אלא אם גילח את רוב ראשו בתער: והקתני מנין לרבות כל המעבירין. ת''ל לא יעבור: אלא כעין תער. כל המעבירין (מעבירין) סמוך לעיקרן: תניא נמי הכי. כדאמר רב חסדא ובתער דוקא ואמרי לה כדאוקימנא לה אליבא דרב חסדא כעין תער ומאי בתער דקתני בברייתא כעין תער: כשם ששתי שערות מעכבות בו. בתגלחת טהרה כך שתי שערות סותרות בו בתגלחת איסור: תנן התם גרסי' והיא בסוף נגעים גם ברייתא היא בסיפרא [בת''כ] ת''ר ג' מגלחין כו' נזיר ומצורע ולוים: פשיטא. דמגלחין בכולהו מפרשי בהו קראי בנזיר כתיב וגילח הנזיר וגו' במצורע כתיב (ויקרא יד) וגילח את כל שערו בלוים והעבירו תער על כל בשרם: מ''ד עבורי שער שפיר דמי ואפי' סך נשא. סם שמשיר את השער: קמ''ל. דלא סגי ליה אלא בתגלחת כדקתני דתגלחתן מצוה: בשלמא גבי נזיר כתיב ביה תער לא יעבור על ראשו. לרבי כדאית ליה ולתנא קמא כדאית ליה וכדלעיל: מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופן. כדכתיב והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה' והואיל וטעונין תנופה מחמרינן בהו כולי האי דלא הוי תגלחתן אלא בתער תאמר במצורע הקל שאין טעון תנופה בגופו והואיל ואינו טעון תנופה בגופו דין הוא להקל עליו שיהא תגלחתו בכל דבר: אלא מחדא לא אתיא. דמהי ניתי וכדלעיל:
רבי אומר אינו צריך. תער לאתויי לתגלחת אחרונה של נזיר דכי נמי צריך לגופיה אפ''ה ידעינן ממילא דתגלחת אחרונה בתער ובהא פליג את''ק דידיה דת''ק אייתי לתער משום תגלחת אחרונה ופריך והא כתיב תער לא יעבור דמשמע שאר מעבירין נמי והיכי קאמר רבי דאתי לגופיה דמשמע דבתער דוקא מיחייב דס''ל לגמרא דאין לנו לומר דרבי יסבור כר' יונתן דלא אסר שאר מעבירין דמדקאמר אינו צריך משמע דלא אתי לאפלוגי על תנא קמא דידי' דמחייב על כל מעבירין ומשני לעבור עליו בב' לאוין לכך כתב תער דמגלח בתער עובר בשני לאוין משום תער ומשום מעבירין דהלאו קאי אתער וקאי נמי אשאר מעבירין והוי כאילו כתב תער לא יעבור. דאותו לשון [קאי] לפניו ולאחריו והשתא נפקי תרוייהו מתער לרבי דאי לא נכתב תער אלא לתגלחת מצוה כדקאמר ת''ק מ''מ לכתביה לתער בפירוש גבי תגלחת של מצוה למאי הילכתא כתבו גבי איסורא לומר [לך] שלוקה שתים ואם כוליה להכי הוא אתא אמאי סמיך עד מלאת אל תער לא יעבור אלא רצה לומר עד מלאת לא יעבור תער הא לאחר מלאת לא יעביר שער ראשו אלא בתער: אמר רב חסדא ללקות באחת. על שער אחד הוא לוקה אם התרו בו על תגלחת וגלח שער אחד הוא לוקה: לעכב בשתים. בכלות ימי נזירותו שמצוה עליו לגלח ראשו אם גילח כל ראשו ושייר שתי שערות לא עלתה לו תגלחת: לסתור אינו סותר אא''כ מגלח רוב ראשו. וכולן הן הלכה בנזיר שלא מצינו בהן טעם: ובתער. [ונראה] (פי') דקאי ארישא דאינו לוקה אלא בתער אבל הוא סותר כי נמי אינו כעין תער אלא [ברוב] ראשו סותר [היכא] דלא שיירו בו כדי לכוף אע''ג דלא הוי כעין תער ופריך בתער אין דוקא לוקה בשאר מעבירין לא הא תנן נזיר שגילח בין בתער בין בזוג בין בשפשוף כל שהוא חייב אלא אימא כעין תער שעוקר השער ומשחיתו מעיקרו: תניא נמי הכי. שלוקה [וסותר] ברוב ראשו: נזיר שתלש ומרט ושפשף כל שהוא חייב. לוקה: ואינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער. פירוש כעין תער: כשם ששתי שערות [מעכבות כך] סותרות. אם גלח ב' שערות תוך ימי נזירותו: תנן התם. פירוש בת''כ דנגעים שלשה מגלחים נזיר דכתיב וגלח את ראש נזרו מצורע דכתיב וגלח את כל שערו ולוים דכתיב והעבירו תער על כל בשרם: פשיטא. דתגלחתן מצוה דהא קראי כתיבי: מהו דתימא משום עבורי שער הוא. פירוש ותער לא מעכב בהן ואפי' סך נשא קמ''ל [דלא] דתגלחתן מצוה: נשא. מין המשיחה שמשרת השער ותימה דהא מסיפא שמעינן לה בהדיא דהא קתני סיפא וכולן שגילחו שלא בתער לא עשו ולא כלום וצריך לומר דאי מההיא הוה אמינא מאי שלא בתער שלא כעין תער ואפי' סך נשא נמי: בשלמא גבי נזיר כתיב תער לא יעבור על ראשו. לת''ק באם אינו ענין למלקות תניהו ענין לתגלחתו ולרבי מדסמכו לעד מלאת אצל תער לא יעבור: תנופה בגופן. דכתיב והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה' (במדבר ח) תאמר במצורע שאינו טעון תנופה בגופו אלא [בקרבנו] ולכך לא יטעון חומרא דתער דזוג נמי יועיל:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד