נזיר מ ע"ב

אין קרבנו בדלות תאמר במצורע שקרבנו בדלות אמר ליה רבא בר משרשיא לרבא האי תנא מעיקרא אמר ללמדו ממצורע אי אפשר שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו והדר אמר נילף מדינא ומדינא נמי לא יליף אמר ליה ההוא אליבא דרבנן הא אליבא דר' אליעזר דתנן ואינו חייב עד שילקטנו בתער ר' אליעזר אומר אפילו ליקטו במלקט וברהיטני חייב מאי טעמייהו דרבנן דתניא {ויקרא יד-ט} זקנו מה ת''ל לפי שנאמר {ויקרא כא-ה} ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפילו מצורע כן ת''ל זקנו ומנלן דבתער דתניא ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפילו גילחו במספרים יהא חייב ת''ל {ויקרא יט-כז} ולא תשחית יכול ליקטו במלקט וברהיטני יהא חייב ת''ל ופאת זקנם לא יגלחו הא כיצד איזהו גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער ממאי דילמא לעולם אפילו ליקטו במלקט וברהיטני נמי מצוה קעביד והא קאתי לאשמועינן דאפילו בתער לא מיחייב עליה אמרי אי ס''ד כי עביד נמי במלקט וברהיטני שפיר דמי לישתוק קרא מיניה ואנא אמינא ומה גבי נזיר דאיסורא קא עביד אפ''ה מחייב הכא דמצוה לא כל שכן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - ב

והרי יש ליפרוך: מה להצד השוה שבהן - לויים ונזיר - שכן אין קרבנו בדלות, כלומר: אין הדל מביא קרבן אחר מאשר העשיר, וכולם קרבן אחד להם, תאמר במצורע שקרבנו בדלות, שהדל מביא קרבן אחר מהעשיר.

קושיית הגמרא הבאה מתבארת על פי ה"קרן אורה".

אמר הקשה ליה רבא בר משרשיא לרבא על ההוה אמינא של הגמרא ללמוד מצורע מנזיר: ^[1]

והרי האי תנא - של הברייתא המובאת לעיל לט ב - מעיקרא אמר:

ללומדו - לתגלחת מצוה של נזיר שהיא בתער - ממצורע אי אפשר, כיון שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו -

ולמדנו מדבריו שתגלחת המצורע אינה צריכה לימוד מנזיר, שהרי אדרבה אנו באים ללמוד נזיר ממצורע -

והדר אמר, כלומר: ואילו כאן מפלפלים האמוראים על מקור הדין שמצורע טעון תגלחת, והם אומרים:

נילף - לתגלחת מצורע שהיא בתער - מדינא [בדין "הצד השוה"] מנזיר ולויים.

ושוב מקשים הם על זה: מדינא נמי לא יליף, וכמו שהקשה רבא מברניש לרב אשי: מה להצד השוה שבהן שכן אין קרבנו בדלות.

ותיקשי על כל הפלפול הזה: והרי כיון שבברייתא לעיל מוכרח שמצורע אינו נלמד מנזיר, אם כן היה לנו לחפש מקור אחר לתגלחת מצורע שהיא בתער, ולא ללומדו מנזיר!?

אמר תירץ ליה רבא לרבא בר משרשיא:

ההוא - מה שאמרו בברייתא "ללומדו ממצורע אי אפשר", דמשמע שאין המצורע נלמד מנזיר אלא ממקור אחר הוא נלמד - אליבא דרבנן היא, שלפי שיטתם יש מקור אחר, וכפי שיתבאר.

והא - פלפול הגמרא כאן - אליבא דרבי אליעזר היא, שלפי שיטתו לא ידענו שתגלחת המצורע בתער ממקור אחר, ויש לנו לדעת מנין המקור לפי שיטתו שהמצורע טעון תגלחת בתער; ומפרש לה הגמרא ואזיל.

א. הזהירה התורה את כל ישראל [ויקרא יט כז]: "ולא תשחית את פאת זקנך".

ב. עוד הזהירה התורה את הכהנים בפרט [ויקרא כא ה]: "ופאת זקנם לא יגלחו".

ג. ציותה התורה את הכהנים בפרשת אמור [שם פסוק ו]: "קדושים יהיו לאלהיהם", ונכלל בעשה זה שלא ישחיתו את זקנם.

ד. אין האשה אסורה בהשחתת זקן כי אין זקן האשה חשוב זקן, אף כשיש לה.

ה. נחלקו חכמים ורבי אליעזר [במשנה המובאת בסוגיא זו], אם אסרה התורה השחתת זקן בתער דוקא, או אף בשאר משחיתים. ואולם, לכולי עלמא אין איסור אלא כשמשחית את הזקן מעיקרו; ואין בדין זה חילוק בין כהנים לבין ישראלים.

ו. אסרה התורה לכל ישראל להקיף את פאת הראש, שכן נאמר [ויקרא יט כז] "לא תקיפו פאת ראשכם".

ומה היא הקפה: זה המשוה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו, "צדעיו" הוא השיער הרבה וגדל סמוך לאזנים, ומאחורי אזניו חלק הוא, ואין שם שיער, וכן בפדחתו [במצחו] אין שיער, וכשנוטל את השערות שבצדעיו דהיינו פאת הראש, ויהיה חלק בלא שיער, נמצא שהוא שוה לאחורי אזניו ופדחתו [תוספות לקמן מא א].

ובסוגייתנו יתבאר דין מי שגילח את כל ראשו ["הקפת כל הראש"] אם הוא עובר ב"לא תקיפו".

ז. בסוגייתנו מתבאר שהקפה אסורה אפילו שלא בתער, ואולם אינו חייב אלא כעין תער, כמבואר בתוספות לקמן.

ח. קיימא לן "עשה דוחה לא תעשה" [והמקור לדין זה מתבאר בהמשך הסוגיא], ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

דתנן, שנחלקו חכמים ורבי אליעזר: ואינו חייב - בין כהן ובין ישראל - על השחתת פאת הזקן עד שילקטנו בתער ממש ולא בשאר מעבירים, ואף שגם הם "משחיתים" את הזקן מעיקרו.

ולפי שיטת התנא הזה, נוכל ללמוד שהמצורע מגלח בתער אף בלי שנלמדנו מנזיר, וכפי שיתבאר בהמשך הגמרא.

רבי אליעזר אומר: אפילו ליקטו לפאת הזקן במלקט וברהיטני ^[2] - שהם משחיתים את הזקן מעיקרו - חייב.

ולשיטתו שאיסור השחתת זקן הוא אף בלי תער, אין הוא יכול ללמוד מאותו מקור שלמדו חכמים שהמצורע הוא בתער, וכפי שיבואר בהמשך הגמרא.

ומאי טעמייהו דרבנן, כלומר: ומהיכן למד התנא של הברייתא שלפי חכמים - הסוברים: איסור השחתת זקן אינו אלא בתער - תגלחת המצורע אינה אלא בתער?

ביאור דברי הגמרא הוא על פי ביאור אחד שמבארת הגמרא את הראיה, ובהמשך הגמרא מתבאר ביאור נוסף בראיית הגמרא. ^[3]

דתניא:

כתוב בפרשת מצורע [ויקרא יד ט]: "והיה ביום השביעי [לישיבתו מחוץ לאהל אחר שגילח פעם ראשונה כשנטהר מצרעתו] יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח".

"זקנו" - מה תלמוד לומר!? והלא בכלל שערו הוא, ולמה פירט הכתוב ואמר: "זקנו"!?

לפי שנאמר גבי כהנים "ופאת זקנם לא יגלחו", יכול אפילו מצורע כהן כן, שלא יגלח את זקנו מפני שהוא אסור בלאו ועשה להשחית את זקנו, ^[4] לפיכך תלמוד לומר בפרשת מצורע "זקנו", כדי לרבות את הכהן המצורע שיגלח את זקנו. ^[5]

ומכאן מקור - לפי שיטת חכמים שאיסור השחתת זקן אינו אלא בתער - שתגלחת המצורע היא בתער.

שהרי בהכרח ריבוי התורה הוא על תער שהוא בלבד אסור, ואם לא שהיתה חובה לגלח בתער דוקא, למה יגלח בתער, והרי יכול הוא לקיים את שניהם, שיגלח בלי תער, ותתקיים מצות התגלחת עם הלאו והעשה של השחתת זקן.

ואולם לרבי אליעזר, הסובר שהשחתת זקן אסורה אף בלי תער, הרי הוצרכה התורה להתיר לכהן המצורע לגלח זקנו אף אם התגלחת אינה בתער, היות ואף היא אסורה, ולשיטתו אין לנו מקור שתגלחת המצורע היא בתער.

וזו היא שאמרנו: "הא רבנן הא רבי אליעזר"!

ומבארת הגמרא את מקורם של חכמים הסוברים שהשחתת זקן אינה אלא בתער: ומנלן - לדעת חכמים - דהשחתת זקן אינה אסורה בין בכהנים ובין בישראל אלא בתער?

דתניא: כתוב בתורה גבי כהנים: "ופאת זקנם לא יגלחו".

יכול אפילו גילחו במספרים - ולא השחית את הזקן מעיקרו ^[6] - יהא חייב?

תלמוד לומר גבי ישראל: "ולא תשחית את פאת זקנך", ואין זו השחתה כל שלא גילח את הזקן מעיקרו.

יכול ליקטו לזקנו במלקט ורהיטני שהם משחיתים את הזקן יהא חייב, לפיכך תלמוד לומר גבי כהנים: "ופאת זקנם לא יגלחו" ומשמע כדרך גילוח.

הא כיצד? -

איזהו גילוח שיש בו השחתה, כלומר: איזו היא השחתה שהיא דרך גילוח: הוי אומר זה תער.

ובגזירה שוה "פאה פאה" אנו לומדים ליתן את האמור בכהנים גם גבי ישראל, ואת האמור בישראל גם גבי כהנים.

כאן שבה הגמרא למבואר לעיל, שמיתור "זקנו" הבא לרבות השחתת זקן בתער בכהן מצורע, יש ללמוד שמצות התגלחת במצורע אינה מתקיימת אלא בתער; ומקשה הגמרא על כך:

ממאי, מנין לך להוכיח כן!?

דילמא לעולם אפילו ליקטו המצורע לזקנו במלקט ורהיטני [שהם עוקרים את השיער מעיקרו] נמי מצוה קעביד, שאין מצוה לגלח בתער דוקא -

והא קאתי לאשמועינן יתור "זקנו" האמור בפרשת מצורע, דאפילו אם השחית את זקנו בתער ועבר על איסור השחתת זקן לא מיחייב עליה, כלומר: אף שאין הוא מחוייב לגלח בתער, מכל מקום אם ירצה לקיים את המצוה על ידי תער, רשאי הוא בכך שהעשה דוחה, אף שיכול הוא להמנע מדחיית האיסור!? ^[7]

ומשנינן: אי סלקא דעתך, אם תמצי לומר כדבריך, דכי עביד המצורע נמי במלקט ורהיטני שפיר דמי למצות תגלחת, ולא בא הכתוב לחייב אותו בתגלחת של איסור, אלא להתיר לו אם ירצה לגלח בתער - אם כן לישתוק קרא מיניה [ישתוק הכתוב מ"זקנו"], ואנא אמינא [והייתי אומר מעצמי] שרשות בידו לעשות כן בקל וחומר מנזיר בתגלחת המצוה שלו שהוא מגלח את ראשו ומקיפו; וכך הייתי לומד:

ומה גבי נזיר דאף על גב דאיסורא קא עביד בקבלת נזירותו שהנזיר חוטא הוא, ^[8] ומצות תגלחתו על ידי איסור היא באה, אפילו הכי מחייב הוא לגלח את ראשו ולהקיפו, ואף שעובר על "לא תקיפו פאת ראשכם" -

הכא גבי תגלחת מצורע דמצוה היא, כלומר: שהיא מצוה שלא באה על ידי עבירה, לא כל שכן שיהא מותר לגלח בתער, ואף שעבר על "לא תשחית את פאת זקנך". ^[9]

הערות

^[1] לשון נזיר משונה, והקושיא נכתבה בסגנון שונה מהרגיל בש"ס.

^[2] מיני סכינים או משחזות של בעלי אומנויות, ראה רש"י שבת צז א ד"ה לפי שאי אפשר, ורש"י קדושין לה ב ד"ה מלקט וד"ה רהיטני, והערוך מפרש ש"מלקט" הוא מלקחים.

^[3] וראה בתוספות לקמן שיש להקשות כמה קושיות על הביאור הנוסף, והגמרא סמכה עצמה בעיקר על הביאור השני והוא הביאור שנתבאר כאן.

^[4] א. כתבו התוספות: והא דכתיב "וגלח את כל שערו" על כרחך לבר מזקנו, אי נמי בנמרט זקנו [או שאין לו זקן] ; וראה ב"ארזי הלבנון" שהביא בשם "תפארת ציון" לפרש את כוונתם, שהתוספות מסתפקים, להצד שכהן מצורע אינו מגלח את זקנו, אם מחוייב הוא לגלח את שאר שערו מלבד הזקן, או ש"בעינן קרא כדכתיב", ואם יש לו זקן אז אינו מגלח אף את שאר שערו, ואינו מגלח אלא כשנמרט זקנו. ב. הקשו התוספות: מנין לנו באמת שהפסוק בא לומר שאפילו כהנים מותרים בהשחתת זקן, ואולי לא בא הכתוב אלא לישראל שהוא אינו אסור אלא בלאו, ולכך דוחה אותו העשה של גילוח, אבל כהנים שהם אסורים אף בעשה ד"קדושים יהיו" מלבד הלאו, הרי אפשר שאין העשה דוחה את הלאו והעשה גם יחד! ? ותירצו בשני אופנים: האחד: היות והכתוב אומר "זקנו" סתם, הרי משמע בין כהנים ובין ישראלים. השני [וכתבו התוספות שהוא העיקר]: כי בישראל יש ללמוד שאיסור השחתת זקנו נדחה, כמו שאיסור הקפת הראש נדחית במצורע, וכפי שמבואר בהמשך הגמרא שהוא נלמד - לדעת חכמים - מתיבת "ראשו", [וכמבואר בגמרא שם, שמפסוק זה לומדים חכמים ש"עשה דוחה את לא תעשה" בכל מקום] ; ובהכרח שבאה התורה לרבות אף את הכהנים שהם מוזהרים על השחתת זקן בלא תעשה ועשה.

^[5] ביארו התוספות: ואף על פי שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה בעלמא, [כלומר: והרי יש ללמוד מכאן שהוא דוחה אף את לא תעשה ועשה, "ארזי הלבנון"], כאן דוחה העשה את הלא תעשה והעשה, משום שהם לאו ועשה שאינם שוים בכל, שהרי האשה אינה מצווה על השחתת זקן, וכן מבואר בגמרא לקמן נח ב; ומה שלא פירשו התוספות שהעשה אינו שוה בכל משום שהוא אינו אלא בכהן, ראה מה שנתבאר שם בהערות.

^[6] צריך ביאור, והרי במשנתנו שנינו גבי נזיר שגילח "בין בזוג" שהוא חייב, ופירשו התוספות שם, ש"זוג" היינו "מספרים", וכתבו שם שאינו חייב לדעת משנתנו, אלא אם כן גילח כעין תער, ואם כן משמע שמספרים משחיתים את השיער מעיקרו. וראה עוד בתוספות לקמן מא ב ד"ה השתא, שכתבו "היינו כעין תער ואפילו במספרים"! ? וצריך לומר שבמספרים יכול לעשות כך או כך, ובכל מקום לפי ענינו.

^[7] הביאור הראשון של הגמרא, אינו על הדרך שנתבארה לעיל על פי התירוץ השני, ולעיל נכתב כן, כדי להקל על הלומד.

^[8] א. עיקר המקור שנזיר הוא חוטא, הוא מן הכתוב האמור בפרשת נזיר טמא "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", אלא שאף נזיר טהור חוטא הוא, וכמבואר לעיל יט א, [וראה לעיל ג א ובתוספות שם ב ב ד"ה ואמאי], תוספות; וראה שם, שהיא שיטת רבי אלעזר הקפר, אבל אין כולם מודים לו בזה. ועוד ביארו התוספות, שהלימוד הוא מנזיר טמא שאף הוא תגלחתו בתער. ב. יש מאחרוני זמננו שביארו את סברת הגמרא על פי מה שכתבו התוספות בעירובין ק א, גבי דמי קרבנות הניתנין על המזבח במתן שתים שהן ארבע שנתערבו בניתנין במתנה אחת, ואסור ליתן את כולן במתן שתים משום "בל תוסיף", וביארו התוספות שאין העשה בא ודוחה את לא תעשה ד"בל תוסיף" כיון שהוא בא על ידי פשיעה, ואף כאן העשה דנזיר בא על ידי פשיעה. ואולם זה אינו, שהרי לשון התוספות שם הוא: "דהכא על ידי פשיעה הוא בא, והיה יכול [העשה] להתקיים בלי דחיית הלאו", וזה אין שייך בנזיר; וראה שם בליקוטים לרבינו עקיבא איגר, שעשה של "ולו תהיה לאשה" באונס את הבתולה דוחה את לא תעשה של נערה פסולה [כמבואר בכתובות מ א], אף שעיקר העשה בא על ידי פשיעה, כי היות ואם לאו פשיעתו לא היה עשה כלל הרי הוא דוחה.

^[9] א. כתב הרא"ש: ואף על גב דגבי נזיר אי אפשר בלא דחייה, ובמצורע אפשר, לא משמע ליה לפלוגי. ב. הקשו התוספות בד"ה ה"ג ומה: והרי יש לפרוך דכהן שאני כיון שריבה בהן הכתוב מצוות יתירות, וכפי שהש"ס שואל בכמה מקומות. ועוד הקשו: מה לנזיר שכן לאו הוא בלא עשה, תאמר בכהן שהוא אסור בהשחתת זקן בלאו ועשה, [ויש להטעים לכאורה הקושיא יותר, שהרי עשה דוחה את לא תעשה כבר ידענו מ"ראשו", וכמו שכתבו התוספות לעיל, ואם כן מה מוסיף הלימוד מנזיר! ?]. [ועוד יש לתמוה: שהרי כל שכן אם תאמר שמחוייב המצורע להתגלח בתער, שלא היתה צריכה התורה לכתוב "זקנו", ונלמדנו בקל וחומר מנזיר! ? וראה תוספות]. ג. וכתבו התוספות מכח קושיותיהם, שהגמרא סומכת בעיקר על התירוץ השני. ד. בתוספות ד"ה מצוה ביארו, שאין להקשות: מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם, תאמר במצורע; כיון שאין אנו באים ללמוד איזה חומרא מנזיר עד שנפרוך כן, שהרי אין אנו באים להחמיר על המצורע שיהא טעון תער, אלא להקל עליו שיהא מותר לגלח בתער, ואם כן אין שייך לפרוך כלל פירכא זו. עוד הקשו שם: הרי אנו באים לבאר את הברייתא שכתוב בה שאי אפשר ללמוד נזיר ממצורע שיהא טעון תער, ומזה משמע שמצורע הוא בתער אף אם נזיר אינו דוקא בתער, ואילו כאן מבואר שאין אנו יודעים שהמצורע בתער אם לא נלמדנו מנזיר! ? ותירצו, שהלימוד הוא מהקפת הראש דנזיר, ואיסור הקפת הראש הוא אפילו בלא תער, ואפילו במספרים וכפי שמוכח מהמשך הסוגיא [לקמן מא ב, וראה שם בתוספות].

אין קרבנו בדלות, שבכל אחד מאלה יש קרבן קצוב ואין פוחתים ממנו בגלל דלותו של החייב בקרבן, תאמר במצורע שקרבנו בא גם בדלות, שאם דל הוא מביא תורים במקום כבשים (ויקרא יד, כא-כב). וכיון שמצאנו שהיקל בו הכתוב בהשוואה לנזיר ולווים, שמא היקל בו גם לענין גילוח, שלא להצריכו דווקא תער! ואם כן אין מקור להוכיח שתגלחת במצורע היא בתער דווקא.

בהמשך לדיונים אלה אמר ליה [לו] רבא בר משרשיא לרבא: האי תנא [תנא זה], מעיקרא [מתחילה] אמר לענין נזיר שתגלחתו בתער (לעיל נזיר לט, ב): ללמדו ממצורע אי אפשר, משום שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו, ומכאן משמע שפשוט לו הדבר שתגלחת מצורע עצמו היא בתער. והדר [וחזר] ואמר שנילף מדינא [נלמד מן הדין] בבנין אב שתגלחת מצורע היא בתער דווקא, ולבסוף מדינא נמי [מן הדין גם כן] לא יליף [למד] כפי הפירכה של רבא מברניש. ואם כן מה מקור ההלכה הזו במצורע?

אמר ליה [לו]: ההוא [אותה] ברייתא שאמרה שאין ללמוד ממצורע, ומשמע ממנה שפשוט שמצורע מגלח בתער, היא אליבא דרבנן [לשיטת חכמים] הלמדים תגלחת מצורע מאיסור השחתת זקן. הא [זה] — אליבא [על פי שיטת] ר' אליעזר שאינו למד תגלחת מצורע מאיסור השחתת זקן, ולפיכך נזקק הוא ללמוד דבר זה מן הדין. דתנן [שכן שנינו במשנה]: וכל אדם אינו חייב על השחתת זקנו עד שילקטנו (יטלנו, יגלחנו) בתער. ר' אליעזר אומר: אפילו ליקטו במלקט (מלקחיים קטנים), או ברהיטני (מעין מקצוע) — חייב. שאינו סבור שאיסור השחתת זקן הוא בתער דווקא.

ומסבירים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים], כיצד למדים הם מכאן שתגלחת מצורע צריכה להיות בתער דווקא? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בתגלחת המצורע "יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו" (ויקרא יד, ט) וכיון שנאמר תחילה "כל שערו", "זקנו" מה תלמוד לומר? אלא לפי שנאמר בכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה) יכול אפילו מצורע כן, שאם היה כהן מצורע ובא להתגלח, שיהא אסור לו לגלח את זקנו — תלמוד לומר: "זקנו". שחזר הכתוב והדגיש, שלמרות האיסור הכללי בכהן לגלח זקן, בכל זאת חייב המצורע לגלחו.

ומנלן [ומנין לנו] שגילוח זה שלמדנו ממנו למצורע הוא דווקא בתער — דתניא [שכן שנינו בברייתא] לגבי איסור גילוח הזקן לכהנים: "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה), יכול אפילו גילחו את הזקן במספרים יהא חייב — תלמוד לומר באיסור הכללי לכל ישראל: "ולא תשחית את פאת זקנך"(ויקרא יט, כז), ללמד שאין חייב אלא בדרך השחתה, כשמשחית את זקנו עד שרשיו, מה שאין כן במספריים.

יכול ליקטו במלקט וברהיטני שיש בו השחתה יהא חייב — תלמוד לומר: "ופאת זקנם לא יגלחו", שאין חייב על השחתת זקן אלא בדרך גילוח. הא [הרי] כיצד? איזהו האופן של גילוח שיש בו השחתה — הוי אומר זה תער. ומכאן למדים חכמים לתגלחת מצורע, שמה שנאסר בכהן — בתער, מצוה לעשותו בתגלחת המצורע.

ומקשים: ממאי [ממה] אתה מסיק שמצות גילוח במצורע היא דווקא בתער? דילמא [שמא] לעולם תאמר אפילו ליקטו במלקט או ברהיטני נמי [גם כן] מצוה קעביד [הוא עושה] ויוצא ידי חובה, והא קאתי לאשמועינן [ודבר זה בא להשמיענו] שאפילו גילח בתער לא מיחייב עליה [אינו חייב עליו] משום השחתה. אבל אין מכאן הוכחה שחובת הגילוח היא בתער דווקא!

אמרי [אומרים] כתשובה לזה: אי סלקא דעתך כי עביד נמי [אם עולה על דעתך שכאשר עושה גם כן] במלקט או ברהיטני שפיר דמי [יפה הדבר], אם כן לישתוק קרא מיניה [שישתוק הכתוב ממנו מן הייתור של "זקנו"] ולא יאמר דבר בענין זה, ואנא אמינא [ואני מעצמי אומר כך]: ומה גבי [אצל] נזיר דאיסורא קא עביד [שאיסור הוא עושה] כאשר מגלח את שערו בתוך ימי הנזירות, אפילו הכי [כך] הוא מחייב [מתחייב] גם על העברת שיער שלא בתער, הכא [כאן] במצורע שמצוה היא, כל שכן שיהיה מותר לגלח בכל דבר?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the offering in each case does not include a level of poverty. In both cases the offering is fixed, i.e., a poor person does not have the option of bringing a less expensive offering due to his financial straits. Will you say the same with regard to the leper, whose offering includes a level of poverty, as a poor person can bring turtledoves instead of sheep (Leviticus 14:21–22)? Since the Torah was more lenient in the case of a leper than the cases of a nazirite and the Levites, it could also be that the halakha is also lenient with regard to his shaving, by not demanding the use of a razor. Consequently, there is no proof that a leper is obligated to shave with a razor.

In continuation of this discussion, Rava bar Mesharshiyya said to Rava: This tanna initially said, with regard to the obligation of a nazirite to shave with a razor (39b): It is impossible to learn this requirement from the halakha that a leper must use a razor, as one does not derive a halakha in a lenient case from the halakha in a more stringent one in a manner that would cause one to be stringent in the more lenient case. This indicates that it is obvious to the tanna that a leper himself must shave with a razor. And he then said: Let us derive by means of an inference that a leper must use a razor, and ultimately he did not derive it from an inference by analogy either, due to Rava of Barnish’s objection. What, then, is the source for the halakha that a leper must use a razor?

Rava said to Rava bar Mesharshiyya: That baraita, which states that one cannot derive the halakha from the case of a leper, which indicates that it is evident that a leper must shave with a razor, is in accordance with the opinion of the Rabbis. They derive the halakha of a leper’s shaving from the prohibition against destroying one’s beard. Conversely, this source, which attempted to derive the shaving of a leper from that of a nazirite and the Levites, is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who does not derive the halakha of a leper’s shaving from the prohibition against destroying one’s beard. Rabbi Eliezer must therefore derive this halakha by analogy from the cases of a nazirite and the Levites. This is as we learned in a mishna (Makkot 20a): And one is liable for destroying his beard only if he removes it with a razor. Rabbi Eliezer says: Even if he removed it with small tweezers or a plane [rehitni] he is liable. Rabbi Eliezer maintains that one violates the prohibition even by destroying his beard with means other than a razor.

The Gemara asks: What is the reason of the Rabbis; how do they derive from this halakha that a leper must shave with a razor? As it is taught in a baraita that the verse states with regard to the shaving of a leper: “He shall shave all his hair off his head and his beard” (Leviticus 14:9). Since the verse states: “All his hair,” what is the meaning when the verse states: “His beard”? It is because it is stated with regard to priests: “Neither shall they shave off the corners of their beards” (Leviticus 21:5). One might have thought that the same should also apply to a leper, i.e. that a leper who was a priest should be prohibited from shaving his beard. For this reason the verse states: “His beard,” which emphasizes that despite the general prohibition barring a priest from shaving his beard, a priest who is a leper is obligated to do so.

And from where do we derive that this shaving of a leper must be performed with a razor? It is as it is taught in a baraita, with regard to the prohibition against a priest shaving his beard in the verse “Neither shall they shave off the corners of their beards” (Leviticus 21:5): One might have thought that a priest should be liable even if he shaved his beard with scissors. The verse states, in the general prohibition issued to all Jewish men: “Neither shall you destroy the corners of your beard” (Leviticus 19:27). This teaches that one is liable only if he shaves in a destructive manner, by uprooting the hairs entirely, which excludes the use of scissors.

One might have thought that even if he removed it with tweezers or planes he should be liable. The verse states: “Neither shall they shave off the corners of their beards” (Leviticus 21:5), which indicates that the priests are liable only for removing their beards in a manner of shaving. How so? What is the manner of shaving that involves destruction? You must say this is shaving with a razor. The Rabbis learn from here that the implement forbidden to a priest is the same one that must be used for the shaving of a leper, namely a razor.

The Gemara asks: From where do we know that this is correct? Perhaps if a leper actually removed it with tweezers or a plane he also performs the mitzva and thereby fulfills his obligation, and this verse is coming to teach us that even if the leper shaved with a razor he is not liable for destroying his beard. In other words, one might have thought that a leper is prohibited from shaving with a razor, and the verse teaches that this is not correct. If so, there is no proof from here that the shaving of a leper must be performed with a razor.

They say in response: If it should enter your mind that if a leper performs his shaving with tweezers or a plane too, it is well and he has performed the mitzva, then let the verse be silent and refrain from the extra phrase, “his beard.” And I would say the following: And just as with regard to a nazirite, who performs a transgression by shaving his hair during his naziriteship and who, even so, is deemed liable for removing hair without the use of a razor, here too, in the case of a leper, where his shaving is a mitzva, does it not follow all the more so that he should be permitted to shave with any implement?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תנא [מעיקרא] אמר ללמדו ממצורע אי אפשר. אלמא מקמי דפשיטא ליה דנזיר בעי תער פשיטא ליה במצורע ובעי למילף נזיר ממצורע:

והדר אמר נילף מדינא מצורע מנזיר ובדינא גופה לא קיים ליה אלבא דרבנן:

ברייתא דלעיל דפשיטא ליה תער במצורע רבנן היא וכדמפרש ואזיל. והא דבעי למילף הכא מצורע מנזיר ולא קם ליה דינא ר"א היא דתנן ואינו חייב עד שילקטנו בתער. גבי השחתת פאן זקן מיתניא במכות:

במלקט. כלי אומנות שקורים פלייאנה שמחליקין בהם התריסין:

מ"ט דרבנן בהא כלומר אכתי מנא ידעי' דלרבנן גילוח מצורע בתער:

דתניא זקנו מה ת"ל. דבמצורע כתיב וגילח את כל שערו ואת זקנו וכיון דכתיב כל שערו למה הוצרך ליפרוט זקנו. לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו גבי כהנים יכול אף כהן מצורע כן לא יגלח זקנו ת"ל זקנו דאתי עשה דמצורע ודחה לא יגלחו ועשה דקדושים תהיו. ואע"ג דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה בעלמא הכא דחי כדאמר בריש יבמות דשאני הכא דהוי לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל דהשחתת זקן לא שייך בנשים. ומדאיצטרך זקנו לומר דדוחה לאו דהשחתת זקן דאינו חייב עליו אלא בתער מכלל דגלוח מצורע נמי אינו אלא בתער:

ומנ"ל דבתער חייב בפאת זקן לרבנן:

ת"ל לא תשחית פאת זקנך. גבי ישראל כתיב וילפינן כהנים וישראל מהדדי בפאת פאת. ובמספרים לא מקרי השחתה דאין השער ניטל מעיקרוף יכול אף במלקט וברהיטני שמשחיתין הזקן מעיקרו ת"ל לא יגלחו והאי לא מקרי גילוח. ודילמא אפילו לקטו במלקט ורהיטני מצוה קא עביד ומקיים מצות תגלחת מצורע. וזקנו אתא לאשמועינן שאפי' בתער שהוא מוזהר בעלמא משום השחתת זקן במצורע לא מיחייב עליה. אמאי אי ס"ד אי עביד במלקט ורהיטני שפיר דמי וקרא לא אתי אלא למימר דדחי תגלחת מצורע איסור השחתת זקן:

א"כ לשתוק קרא מיניה ואנא אמינא ומה נזיר דאיסור קא עביד. דאפי' נזיר טהור חוטא כדמפרש פ"ק דנדרים כנדרי רשעים נדר בנזיר. וי"מ דמנזיר טמא יליף שגם תגלחתו בתער דלקמן בשמעתין ותגלחתו בא ע"י איסור ואפ"ה מיחייב לגלח ראשו בתער ודחי לאו דהקפה דסבירא לן השתא הקפת כל הראש שמה הקפה:

הכא דמצוה קא עביד שאין שום איסור בתגלחת מצורע לא כל שכן. שתגלחת מצורע תדחה לאו דהשחתת זקן:

אע"ג דגבי נזיר א"א בלא דחייה. ובמצורע אפשר לא משמע ליה לפלוגי:

אמרי כי ס״ד כי עביד נמי במלקט וברהיטני שפיר דמי לישתוק קרא מניה ואנא אמינ׳ ומה גבי נזיר דאסור׳ קא עביד אפ״ה מחייב הכא דמצוה לא כ״ש לא נתברר לי פירושו:

אמר ליה רבא בר משרשיא לרבא הא תנא מעיקרא אמר ללמדו כו'. כלומר תלמודא אמר לעיל ללמדו ממצורע אי אפשר שאין דנין קל מחמור. אלמא פשיטא ליה תער כמצורע בלא נזיר וקבעי למילף נזיר מינה. והדר אמר נילף מדינא דנילף ממצורע מדינא דנזיר ולויים. ומדינא נמי לא מצי למילף כדפרכינן לעיל במה הצד. אמר ליה ההוא מרבנן כי אמר אליבא דר' אליעזר. פירוש ההוא דלעיל דמשמע דפשיטא ליה תער כמצורע בלא נזיר היינו אליבא דרבנן דאמרי דהשחתת זקן לא מיחייב אלא בתער ומהשחתה ילפינן מיניה דצריך תער כדמפרש בסמוך. והא דלא דריש למילף תער במצות ונזיר ולויים במה מצינו והיינו אליבא דר' אליעזר דאמר רבה דבהשחתת זקן מיחייב בלא תער אפילו במלקט ורהיטני. ולקמן יליף ר' אליעזר מנזיר דתנן היינו פלוגתייהו בהשחתת זקן אינו חייב לאו דהקפה עד שיטלנו בתער. ר' אליעזר אומר אפילו לקטו במלקט ורהיטני חייב. מאי טעמא דרבנן. כלומר היכי נפקי להו תער מקרא דהקפת זקן והיכי ילפינן תער במצורע מהתם תרוייהו קבעי דתניא זקנו מה תלמוד לומר. במצורע כתיב וגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו וזקנו למה נאמר הלא הוא בכלל כל שערו. לפי שנאמר גבי כהנים ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף בדין מצורע. קאי כן בלאו דהקפה והאי דכתב כל שערו היינו לבר מזקנו. תלמוד לומר זקנו. דאתי עשה דזקנו ודחי לא תעשה דהשחתת זקן. ומנלן דבתער. כלומר שפיר חזינא דשרי במצות מאי דאסיר בזקן דלאו מצורע ומנלן דבתער הוא דאסור הקפת זקן. דתניא ופאת זקנם לא יגלחו. גבי כהנים כתיב וילפי ישראל מינייהו בפרקא קמא דקדושין מגזרה שוה דפאת פאת. יכול אפילו גלחו במספרים יהא חייב. דהכי משמע לישנא דגילוח. תלמוד לומר לא תשחית פאת זקנך. ובמספרים ליכא השחתה שאינו נוטל כל השער מעיקרו. הר' עזריאל ז"ל:

הכא דמצוה קא עביד. שאין שום איסור בתגלחת מצורע לא כל שכן שתגלחת מצותו תדחה לאו דהשחתת זקן. ואף על גב דגבי נזיר אי אפשר בלא דחייה ובמצורע אפשר. לא משמע ליה לפלוגי. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

רש"י ד"ה דתניא זקנו. והלא כל שערו כתיב כו'. כצ"ל:

בסה"ד ת"ל יגלח זקנו. כצ"ל. וכן לקמן ובתוס' במקום וגלח צ"ל יגלח:

תד"ה ומ"ט דרבנן. ועי"ל כו' דנפקא להו מראשו דדחי כו'. כצ"ל:

גמ' ממאי דלמא כו' במלקט ורהיטני. תמוה לי הא עתה דקיימינן לרבנן דמלקט ורהיטני אינו דרך גילוח דמהאי טעמא אינו חייב אלא ההקפה. ממילא במצורע דכתיב וגלח אינו במלקט ורהיטני וכמ"ש תוס' להדיא ריש שבועות דף ב' ע"ב והוה ליה למיפרך דלמא מגלח במספרים נמי מצוה קעביד וצ"ע:

האי תנא מעיקרא אמר ללמוד נזיר ממצורע אי אפשר שאין דנין כו'. אלמא דפשיטא ליה מילתא דמצורע הוי בתער: והדר אמר ניליף מדינא. מנזיר ומלוים בהצד השוה שבהן ומדינא נמי לא מצי למילף משום דאית בה פירכא דרבא מברניש שכן אין קרבנו בדלות תאמר במצורע שכן קרבנו בדלות בעולה ויורד דכתיב ביה ואם דל הוא: א''ל ההיא. דקתני דללמדו ממצורע אי אפשר דמשמע דפשיטא ליה דמצורע הוי בתער אליבא דרבנן היא דגמרי לה מזקנו ופאת כדמסיק והאי דקא בעי מדינא לא אפשר משום דאית ביה למפרך כדפריכנא אליבא דר' אליעזר דגמיר לה מנזיר דלקמן: דתנן. במסכת מכות: ואינו חייב. על הקפת הראש עד שילקטנו בתער: ר' אליעזר אומר אפי' במלקט וברהיטני: ואמרינן מ''ט דרבנן. דלא מחייבי בהקפה אלא בתער: דתניא זקנו. האמור לגבי מצורע מה ת''ל והלא כל שערו במשמע וזקנו בכלל שערו אלא לפי שנאמר לגבי כהנים ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפי' כהן מצורע המתגלח לא יגלח פאת זקנו ת''ל וגילח זקנו: ומנלן. דהך גילוח בתער קאי דתניא ופאת זקנם: ת''ל. גבי ישראל לא תשחית פאת זקנך אי לא תשחית יכול ליקטו במלקט וברהיטני יהא חייב ת''ל ופאת זקנם לא יגלחו הא כיצד גילוח שיש בו השחתה דיבר הכתוב ואיזו הוי אומר בתער מהו גילוח דקאסר ליה רחמנא גבי הקפת הראש והשחתת פאת זקן ואישתרי ליה גבי מצורע דמותר הוא בו היינו תער: מאי משמע לן מהכא דמצורע לא הוי אלא בתער דלמא לעולם אימא לך דאפי' ליקטו במלקט וברהיטני שפיר דמי והאי דקתני זקנו מה ת''ל דאתא לאשמועי' דאפי' גילחו בתער לא מיחייב עליה משום פאת זקנם לא יגלחו: אי ס''ד דכי ליקטו במלקט וברהיטני שפיר דמי ומצוה קעביד לישתוק קרא מיניה ולא ליכתוב זקנו ואמינא ליקטו במלקט וברהיטני שפיר דמי דמייתינן לה מדינא: ומה גבי נזיר דאיסורא קעביד. כי מגלח בתער בתוך ימי נזירות: אפילו הכי מיחייב. כי ליקטן במלקט וברהיטני כדאמרינן לעיל לרבות כל המעבירין: הכא. דכי מגלח מצוה קעביד כדכתיב וגילח את כל שערו: לא כל שכן. שבכל דבר מותר לגלח ואפילו בתער:

אין קרבנו בדלות. אלא קרבן קבוע בין עניים בין עשירים תאמר במצורע שאם עני הוא מביא צפורים וא''כ גם לא נחמיר עליו להטעינו תער ואין להקשות לפי מה שמסקינן דיליף מצורע מקרא אחרינא שלא בנזיר דהיינו בנזיר דבסמוך ולייתי נזיר במה הצד דאיכא למיפרך שכן אינו בשאלה או שכן שכל גופו טעון תגלחת: והאי תנא מעיקרא. בברייתא דלעיל. קאמר ללמדו ממצורע אי אפשר כו' אלמא דקים ליה לתנא [תער] במצורע בלא נזיר שהרי בא נזיר ממצורע ובהך ברייתא בעי למילף מצורע דבעי תער מדינא דנזיר ולוים אלמא מצורע גופיה לא יליף אלא מנזיר ומדינא נמי לא אייתי [דקאמר] מה להצד כו' וסוף לומדו מראשו דכתיב בנזיר ומ''מ רבי אליעזר לא ידע תער במצורע אלא מנזיר כדמפרש והולך: דתנן בפרק בתרא דמכות (דף כ.) אינו חייב. כו' לגבי פיאות דזקן תניא דאין חייבין בהשחתת פאת זקן בין כהנים בין ישראלים עד שיטלנו בתער ור''א אמר אפי' ליקטו במלקט ורהיטני מיחייב: ומאי טעמייהו דרבנן. כלומר מהיכא נפקא לן דפשיטא להו דמצורע בתער אפילו בלא נזיר כדס''ל דתניא זקנו מה ת''ל במצורע כתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו וכו' והלא בכלל כל שערו הוא ולמה פרט זקנו לפי שנא' גבי כהנים ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף מצורע כלומר כהן והוא מצורע כן שלא יכול לגלח זקנו והא דכתיב וגלח את כל שערו ע''כ לבר מזקנו א''נ בנמרט זקנו שאין עשה דגילוח דוחה לאו דהשחתת זקן הכהנים ועשה דקדושים דכהנים ת''ל זקנו מיותר שנכתב במצורע לאשמועינן עשה דזקנו דחי לאו דלא יגלחו בכהנים ועשה דקדושים יהיו ואע''פ שאין עשה . דוחה לא תעשה ועשה בעלמא הכא דחי כדאמר בריש יבמות (דף ה.) דהאי לאו ועשה שאינו שוה [בכל] הוא דהשחתת זקן אינו בנשים כדאמר פ''ק דקדושין (דף לה:) וא''ת ודלמא אתי למישרי לאו גרידא דלא תשחית פאת זקנך וי''ל (דמשער) דאיכא למימר קרא סתמא כתיב בה בישראל ככהנים ועי''ל והוא העיקר דע''כ לרבנן ללאו גרידא דישראל לא איצטריך קרא דנפקא להו מראשו מקרא קמא דדחי עשה דמצורע לאו דהקפה דסבירא להו דהקפת כל הראש שמה הקפה כדאיתא בסמוך א''כ זקנו לא איצטריך קרא אלא לכהנים ולאשמועינן דעשה דמצורע דחי לאו ועשה דהשחתת זקן הכהנים (גרידא) ומדאתא קרא דזקנו למישרי לו לאו דהשחתת זקן והשחתת זקן לא מחייב אלא בתער מכלל דמצורע תגלחתו אינו אלא בתער דאם לא כן זקנו למה לי: דבתער. כלומר חיוב השחתת זקן מנא להו לרבנן דלא הוי אלא בתער דמינה ילפינן תער למצורע: דתניא ופאת זקנם לא יגלחו. בכהנים כתיב יכול אפי' במספרים יהא חייב ת''ל ולא תשחית פאת זקנך בישראל כתיב ובמספרים ליכא השחתה שאינו נוטל השער מעיקרו ושרשו: אי לא תשחית יכול אפי' במלקט ורהיטני יהא חייב שאף הם משחיתים השער מעיקרו ת''ל ופאת זקנם לא יגלחו והם אינם קרויים גילוח שאינם רגילים לגלח בהם: הא כיצד גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער. והאי שרא רחמנא במצורע אי נמי בקידושין גמרינן פאה פאה כהנים מישראלים. ופריך ממאי דתגלחת מצורע ליכא אלא בתער דילמא אפי' במלקט ורהיטני קיים המצורע מצות גילוח וקרא דזקנו אתא לאשמועינן דאם בא לגלח [בתער] הרשות בידו שהוא [מוזהר] עליו בעלמא בפאה דזקן הכא שרי ולא מיחייב. ומשני אמרי כלומר [על כרחך] זקנו דכתיב שזקוק לגלח ולעשות בתער ולא בדבר אחר דאי ס''ד כי עביד נמי במלקט ורהיטני שפיר דמי לשתוק קרא מיניה דאם בא [למימר] שהרשות בידו לגלח בתער פאת זקנו להא לא בעי קרא דזקנו דרשות ידעינן מק''ו: ה''ג ומה נזיר כו' הוה מצי למפרך דכהן מצורע לא אתי שכן ריבה הכתוב [בהן] מצות יתירות וכה''ג פריך בכל דוכתי ולכך לא לידחי עשה דמצורע לאו דכהנים ועוד מה לנזיר שכן לאו גרידא דדחי לאו דהקפה תאמר בכהנים דאיכא לאו ועשה לאו דהשחתת זקן ועשה לכ''נ דעיקר אפירכא אחרונה סמיך דפריך מרשב''ל: ה''ג ומה נזיר דאיסורא קעביד. ואפילו נזיר טהור חוטא קצת כדאיתא פ''ק דנדרים (דף י.) ולעיל בפ' שלישי (דף יט.) ועוד דמנזיר טמא קא יליף שגם הוא תגלחתו כתוב בתער כדמשמע בסמוך דגמרינן טהור מטמא וטמא מטהור ואפ''ה תגלחת מצוה דידיה דחי לאו דהקפה דסבירא ליה דהקפת כל הראש שמה הקפה ולעולם מיחייב פי' מיחייב לגלח כל ראשו ולדחות לאו דהקפת מצורע דמצוה לא כל שכן: דמצוה. מצות המקרא תגלחת ולא באה לו ע''י שום איסור לכ''ש שתגלחתו דמצוה תדחה לאו דהשחתה ואי קשה מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם כדפ''ל וי''ל דלא דמי דודאי לעיל דבעינן להטעין תער למצורע ולא שאר משחיתים פריך שפיר דמ''ה בנזיר דין הוא שיהא טעון תער לתגלחתו שכמו כן חומרא אחרת בו שקרבנו טעון לחם אבל הכא דלא בעינן למילף להטעין תער במצורע מתגלחת דנזיר רק שהרשות יהיה בידו להעבירו בתער כמו בשאר משחיתין ולא שייכא כלל ההיא פירכא דלא בעינן למילף חומרא מנזיר אלא מכל מקום תימה הוא והא הך סוגיא לרבנן [והרי] מוכח דלרבנן פשיטא להו תער מתגלחת דמצורע מקמי דידעינן ליה בנזיר דקאמר בברייתא דלעיל ללמדו ממצורע אי אפשר כו' אלמא במצורע פשיטא להו

נזיר מ ע"ב - טקסט הדף

דף מ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד