דלג לתוכן

נזיר מא ע"א - טקסט הדף

ותו אי ס''ד כי עביד במלקט וברהיטני מצוה קא עביד מדלא כתיב תער כר''ל דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה ור''א מאי טעמא יליף מראשו דתניא {ויקרא יד-ט} ראשו מה ת''ל לפי שנאמר גבי נזיר {במדבר ו-ה} תער לא יעבור על ראשו יכול אף נזיר מצורע כן ת''ל ראשו ממאי דלמא לעולם אפילו ליקטו במלקט וברהיטני מצוה קעביד וכי תימא תער למה לי למימרא דאפילו בתער ס''ד אמינא הואיל וגבי נזיר כי עביד בתער מיחייב גבי מצורע נמי ליחייב קמ''ל דלא אי סלקא דעתך כי עביד במלקט וברהיטני מצוה קעביד מדלא כתב תער כר''ל ורבנן האי ראשו מאי דרשי ביה מיבעי להו למידחי לאו דהקפה דתניא {ויקרא יט-כז} לא תקיפו פאת ראשכם יכול אף מצורע כן ת''ל ראשו למה לי למכתב ראשו ותיפוק ליה מזקנו דתניא {ויקרא יד-ט} זקנו מה ת''ל לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף מצורע כן ת''ל זקנו למה לי למכתב ראשו ולמה לי למכתב זקנו צריכי דאי כתב רחמנא זקנו ולא כתב ראשו הוה אמינא הקפת כל הראש לא שמה הקפה להכי כתב רחמנא ראשו
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - א

ומבארת הגמרא ביאור נוסף האיך מוכח מ"זקנו" - לפי חכמים - שאין המצורע מגלח אלא בתער:

ותו, אי סלקא דעתך [אם נאמר כדבריך], שאף כי עביד המצורע במלקט ורהיטני נמי מצוה קא עביד, אם כן, אי אפשר שתאמר התורה שאם רצה יכול לגלח את זקנו בתער. שהרי:

מדלא כתיב בתגלחת המצורע בהדיא שהיא דוקא ב"תער", יש לנו לומר שיהיה אסור לגלח את זקנו בתער, כריש לקיש -

דאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם, מוטב.

ואם לאו, יבוא עשה וידחה את לא תעשה.

ואם כן, היות ויכול לקיים גם את מצות התגלחת וגם להמנע מלעבור על איסור ההשחתה, על ידי שיגלח במלקט ורהיטני, לא מסתבר שתתיר לו התורה לגלח בתער. ובהכרח, שאף המצורע אינו יכול לגלח אלא בתער. [1] ואחר שסיימה הגמרא לבאר שהשקלא וטריא דלעיל [מ א, מנין למצורע שתגלחתו בתער] היא לפי רבי אליעזר, שבה הגמרא לדון: מנין אכן אנו יודעים לשיטת רבי אליעזר - שתגלחת המצורע היא בתער? כי הרי באותה שקלא וטריא התברר שאין לנו מקור לדין זה.

ורבי אליעזר - מאי טעמא? מנין לו שאין המצורע מגלח אלא בתער?

ומפרשת הגמרא: יליף לה רבי אליעזר מ"ראשו" האמור בפרשת המצורע.

דתניא: אמרה תורה בפרשת טהרת המצורע:

"והיה ביום השביעי, יגלח את כל שערו -

את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו.

ואת כל שערו יגלח".

"ראשו" שאמרה תורה - מה תלמוד לומר? והרי גילוח ראשו נכלל במה שאמרה תורה בתחילת הפסוק לגלח את כל שערו:

לפי שנאמר גבי נזיר: "תער לא יעבור על ראשו", יכול אפילו נזיר - בתוך מנין נזירותו - שהוא מצורע, כן, שלא יקיים מצות תגלחת המצורע בזמן היותו נזיר, כדי שלא יעבור על הלאו הזה של גילוח בתער, היות ובהיותו מצורע מצטרפת אל הלאו הזה גם מצות עשה של נזיר "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו".

ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה -

לפיכך תלמוד לומר: "ראשו"! ובא היתור של "ראשו" כדי ללמד שאפילו נזיר מצורע, שיש בו לאו ועשה, מגלח את ראשו בתער. [2]

הרי למדנו שתגלחת המצורע אינה מתקיימת אלא בתער. שאם לא כן לא היתה התורה מרבה מ"ראשו" שהנזיר המצורע מותר לגלח את ראשו בתער, היות ויכול הוא לגלח את שערו שלא בתער, ולא יעבור על "תער לא יעבור על ראשו". [3]

ומקשינן כדרך שמקשינן לעיל על הלימוד שמצורע אינו מגלח אלא בתער מ"זקנו":

ממאי, מהיכן אתה למד כאן שתגלחת המצורע אינה אלא בתער? והרי דילמא, לעולם אפילו ליקטו במלקט ורהיטני ולא בתער, נמי מצוה קעביד, שלא חייבה התורה את המצורע לגלח בתער דוקא -

וכי תימא אם כן היתור של "ראשו" למה לי? - אומר לך: כדי למישרי [להתיר לו] דאפילו בתער [4] יכול לגלח, ואף שאינו חייב.

כי לולי הלימוד מ"ראשו", סלקא דעתין אמינא, הייתי מעלה על הדעת ואומר: הואיל וגבי נזיר שאינו מצורע, כי עביד כשמגלחו בתער, מיחייב משום "תער לא יעבור על ראשו" -

אם כן, גבי מצורע נמי, אף שמצוה הוא עושה בגילוח - ליחייב על שמגלח בתער, משום שלא נצטווה לגלח בתער דוקא.

לפיכך קא משמע לן "ראשו", דלא מיחייב, כיון שמצוה הוא עושה. וזאת, על אף שמצד המצוה של גילוח מצורע, הוא אינו מחוייב להתגלח בתער דוקא.

והיינו - על דרך שהקשתה הגמרא לעיל על חכמים - שאפילו אם אינו מחוייב לגלח בתער, מכל מקום כיון שהוא מקיים בזה מצות עשה של תגלחת המצורע, מותר הוא לעבור על האיסור ואף שאינו מוכרח לדחותו. [5]

ומשנינן: אי סלקא דעתך דמצורע כי עביד במלקט ורהיטני נמי מצוה קעביד [אם כדבריך, שהמצורע יכול לגלח אפילו במלקט ורהיטני], אם כן לא היתה התורה מתירה לו לגלח בתער, שהרי:

מדלא כתב רחמנא "תער", יש לנו לומר שלא ידחה, וכריש לקיש שכל מקום שאפשר לקיים את שניהם אין עשה דוחה את לא תעשה.

ומקשינן לרבנן, הלומדים שהמצורע מגלח בתער מ"זקנו", אם כן, האי "ראשו" הכתוב במצורע - מאי דרשי ביה [מה ידרשו בו]?

כי הניחא לרבי אליעזר, הוצרך "ראשו" כדי ללמד שתגלחת המצורע אינה אלא בתער. אבל רבנן, הרי כבר למדו זה מ"זקנו", ולמה להו "ראשו"!? [6]

ומשנינן: "ראשו" - מיבעי [נצרך] להו לחכמים, כדי למידחי עשה דתגלחת המצורע לאו דהקפה של שער הראש בכל אדם. שהרי כשמגלח את כל ראשו יחד עם פיאות הראש, הוא עובר הוא ב"לא תקיפו פאת ראשכם".

וכדתניא: נאמר בתורה "לא תקיפו פאת ראשכם".

יכול אף כל מצורע כן, שלא יקיף את פאת ראשו? [7]

לפיכך תלמוד לומר: "ראשו".

ומקשינן לרבנן: [8] למה לי למיכתב "ראשו" ללמד שהמצורע מקיף את ראשו?

ותיפוק ליה מ"זקנו", שמשם הרי למדנו שכהן מצורע משחית את זקנו: [9]

דתניא: החיוב לגלח את "זקנו", האמור בתגלחת המצורע, אחר שכבר אמר הכתוב שהוא צריך לגלח את כל שערו - מה תלמוד לומר? מדוע הוצרך הכתוב לומר שמגלח את זקנו, והרי הוא נכלל ב"כל שערו".

לפי שנאמר בכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו"

-

יכול אף כהן מצורע כן?

תלמוד לומר "זקנו" -

ותיקשי: למה לי למיכתב גם "ראשו" שהמצורע מקיף את ראשו, ולמה לי למיכתב גם "זקנו", שכהן מצורע משחית את זקנו, והרי אפשר ללמוד דין אחד מחבירו!?

ומשנינן: צריכי שני מקראות אלו:

דאי כתב רחמנא "זקנו" לבד, ולא כתב "ראשו", הוה אמינא [הייתי אומר]: "הקפת [גילוח] כל הראש לא שמה הקפה", אלא האיסור הוא רק כשמגלח את פאות ראשו בלבד, ומשאיר שיער בקדקד ראשו כמו כפה עגולה.

להכי כתב רחמנא "ראשו".

כלומר: לא נצרך "ראשו" ללמד שהמצורע מותר בהקפה, אלא כדי שנלמד מזה ש"הקפת כל הראש שמה הקפה", שאם לא כן לא היתה התורה צריכה לחדש שהוא מותר בהקפה, כיון שאין בזה איסור כלל.


הערות

[1] בשו"ת ברית אברהם או"ח סימן א [הובא בהגהות ובחידושים שנדפסו בסוף המסכת בתוך דברי מהריחל"מ], הקשה: הרי יש לומר שהפסוק מדבר באופן שאין לו מלקט ורהיטני, ובא הכתוב להתיר לו לגלח בתער ואף שעבר על איסור, שזה לא מיקרי "אפשר לקיים שניהם", כיון שאין לו מלקט ורהיטני. והוכיח מזה, כיון שאם היה לו מלקט ורהיטני לא היה צריך לדחות את הלאו, מיקרי "אפשר לקיים שניהם", אף שאין לו מלקט ורהיטני, והביא בזה מחלוקת "רבינו ירוחם" וה"בית יוסף" באורח חיים סימן יא, ראה שם. וכבר עמד בזה ב"שאגת אריה" סימן צ"ו בד"ה עוד עלה [ציינו רבינו עקיבא איגר ב"גליון הש"ס], שמתחילה רצה לומר כסברא הנזכרת, שזה לא מיקרי "אפשר לקיים שניהם", אבל הוכיח לא כן [וכן הוכיח בשו"ת "ברית אברהם" שם] ; וכתב שם בסוף הדיבור: "ואף על פי שלכאורה מפרק ששי דנזיר לא משמע הכי וכו', ומאי קושיא דילמא "זקנו" אתי להתיר היכא דאין לו אלא תער, אלא ודאי כל כהאי גוונא לא אמרינן דאתי עשה ודחי את לא תעשה, כיון דאפשר לו במלקט ורהיטני, ואף על פי שאין לזה יש לזה, כבר ישבתי זאת במקום אחר, אין זה מקומו".

[2] א. בגמרא לקמן נח ב וביבמות ה א מבואר, שאין ללמוד מכאן שעשה דוחה את לא תעשה ועשה בכל מקום, כי שאני נזיר, שכן ישנו בשאלה, שיכול לישאל לחכם ויתיר לו, ולכן דוחה העשה של מצורע את איסורי הנזיר. ב. ב"ארזי הלבנון" אות רלב הביא מחלוקת האחרונים, אם מותר הנזיר המצורע לגלח את כל שער ראשו בתער, שלדעת ה"מקדש דוד" [טהרות סימן נ ד"ה נראה], כיון שלענין תגלחת מצורע, שערה אחת שלא נתגלחה אינה מעכבת [ואין מעכבות בו אלא שתי שערות, וכמו שנתבאר במשנה בנגעים שהובאה לעיל מ א], אם כן צריך הוא להשאיר שערה אחת, היות והנזיר עובר על כל שערה ושערה [כמבואר בגמרא שם], ולמה יוסיף לעבור על השערה האחרונה. אבל ה"מנחת חינוך" [מצוה שעג אות ד ד"ה והנה בנדמ"ח] כתב, דנראה שמותר לגלח לגמרי, כי אף על פי ששערה אחת אינה מעכבת, מכל מקום מצות עשה לגלח לגמרי, ועל כן מגלח לגמרי, ודוחה.

[3] א. מכאן מוכח שלרבי אליעזר אין הנזיר עובר אלא אם כן גילח בתער ממש, ולסוגיא זו נתכוונו התוספות לעיל לט ב ד"ה רבי, שכתבו, דבסוגיא מוכח שכך היא דעתו של רבי אליעזר. והוסיף ב"ארזי הלבנון" אות רלד, דרבי אליעזר סבירא ליה כרבי יונתן שם, שאף העשה ד"קדוש יהיה" אינו אלא בתער [וכן מבואר בתוספות שם], שאם לא כן, הרי יש לומר שהפסוק בא ללמד שיגלח בשאר מעבירין אף שעובר על העשה, ועדיין לא נדע שהמצורע מגלח בתער דוקא. ב. הקשו התוספות: מנין לרבי אליעזר ש"ראשו" בא ללמד על נזיר מצורע שהוא מותר לגלח בתער? והרי אפשר שהתורה באה ללמד על כל אדם שמגלח ועובר על "לא תקיפו פאת ראשכם" [וכדרך שאומרים חכמים בהמשך הסוגיא], ומנין לו שהמצורע מגלח בתער דוקא, [כן נראה לבאר קושייתם]! ? ותירצו בשני אופנים: האחד: רבי אליעזר סבר "הקפת כל הראש לא שמה הקפה", ואין בזה איסור משום "לא תקיפו פאת ראשכם". השני: להקפת הראש אין צריך פסוק מיוחד, כי לרבי אליעזר לומדים בכל התורה כולה ש"עשה דוחה את לא תעשה" מכלאים בציצית, וכמבואר בהמשך הסוגיא, ובהכרח שהפסוק בא לרבות נזיר מצורע שהוא עובר בלאו ד"תער לא יעבור על ראשו", ובעשה ד"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו".

[4] כן נראה שהיא גירסת התוספות.

[5] הקשו התוספות בד"ה ופריך: למה לא מתרצת כאן הגמרא כפי שתירצה לעיל על חכמים, שאת זה יש ללמוד בקל וחומר מנזיר בתגלחת מצוה שלו, שהוא מגלח את ראשו ועובר על לאו דהקפה! ? ותירצו: דאיכא למימר דשאני נזיר דליכא אלא חד לאו דהקפת ראש ולכך דחי ליה תגלחת דנזיר, אבל נזיר מצורע אית ביה תרי לאוין: לאו דנזיר דתער לא יעבור, ולאו דהקפת הראש, ועוד עשה ד"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו"; וראה ב"ארזי הלבנון" אות רלה* שתמה על דבריהם, ובמה שכתב שם, וראה בדבריהם תירוץ נוסף.

[6] לכאורה קושיית הגמרא טעונה ביאור, שהרי אף לרבי אליעזר עיקר "ראשו" לא בא ללמד שהמצורע מגלח בתער, אלא ללמד שהנזיר המצורע מותר לגלח בתער ואף שעובר באיסור, אלא שממילא אנו יודעים שמצות המצורע היא דוקא בתער, שאם לא כן, לא היתה התורה מתירה לו לגלח בתער ולעבור על איסור נזיר. ואם כן, גם לרבנן צריכים אנו את עיקר הפסוק ד"ראשו", כדי ללמד שהמצורע הנזיר מגלח ועובר על "תער לא יעבור על ראשו"! ? שמא תאמר: קושיית הגמרא היא, כי לפי חכמים יש ללמוד דין זה מ"זקנו", שדוחה מצות התגלחת לא תעשה ועשה דהשחתת זקן, זה אינו, שאם כן אף לרבי אליעזר יש ללומדו מ"זקנו", שהרי הוא אינו חולק על הדרשה, רק שלפי שיטתו אין ללמוד מזה שתגלחת המצורע היא בתער, כיון שהפסוק נצרך לדחות השחתת זקן בלא תער, שהוא אסור לשיטתו. וב"קרן אורה" כתב, שאי אפשר ללמוד מ"זקנו", משום שהשחתת זקן הוא לאו ועשה ש"אינו שוה בכל", והיינו שנזיר אינו נקרא "אינו שוה בכל" אף שאינו נוהג אלא בנזיר, כיון שכל אחד יכול לידור בנזיר, [ראה תוספות לקמן מא ב ד"ה ואי שדנו בזה], וראה מה שיישב ה"קרן אורה", וראה מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות רלו; וראה מה שהביא בשם ה"ברכת ראש" באות רמו.

[7] כתבו התוספות: "והא דכתיב "וגלח את כל שערו" חוץ מפאת הראש, או כשמירט פאת ראשו", וכעין זה כתבו התוספות לעיל מ ב לענין "זקנו" של כהן מצורע, וראה מה שנתבאר בהערה שם, וכאן דבריהם מחודשים, שכתבו לפרש, שהייתי אומר שלא אמרה התורה "וגילח את כל שערו" אלא במצורע ממורט, ואינו דומה לעיל שאין הנידון אלא בכהן מצורע, ולא בכל המצורעים; וראה לעיל בעמוד זה בד"ה "ראשו" לדעת רבי אליעזר שהוא בא לרבות נזיר מצורע, שלא הזכירו אלא אפשרות אחת "וכל שערו דקרא בשאר גופו", ובפשוטו לאו דוקא, והוא הדין שיכלו לומר שהפסוק מדבר בנזיר שנמרט שער ראשו.

[8] קושיית הגמרא היא לרבנן כדמוכח מתירוץ הגמרא; ואם תאמר: לרבי אליעזר נמי תיקשי, שהרי אף הוא דורש "זקנו" כמו חכמים, רק שהוא מפרש את הדחייה אפילו בשאר מעבירין, ואם כן למה לי "ראשו" לנזיר מצורע, ותיפוק ליה מ"זקנו"! ? זה אינו, כי אף שלמדנו מ"זקנו" שלאו ועשה שאינו שוה בכל נדחה מפני עשה, עדיין לא ידענו שלאו ועשה דאיתיה בשאלה נדחה מפני עשה, וכפי שנתבאר בהערה לעיל שלאו ועשה של נזיר הוא שוה בכל, [וראה היטב בתוספות לקמן מא ב ד"ה ואי דלא פשיטא להו סברא זו].

[9] ואף שהשחתת זקן הוא לאו שאינו שוה בכל, כי אינו שוה בנשים [ומטעם זה אין לומדים מ"זקנו" שעשה דוחה את לא תעשה ועשה בכל התורה, וכמו שכתבו התוספות לעיל מ ב], מכל מקום, יש לנו ללמוד גם על הקפת הראש שאף היא אינה בנשים, ואף "לא תקיפו" הוא לאו שאינו שוה בכל.

ותו, אי סלקא דעתך [ועוד, אם עולה על דעתך] לומר שכי עביד [כאשר עושה] תגלחת במלקט, או ברהיטני מצוה קא עביד [הוא עושה] מכיון שלא כתיב [נאמר] "תער" היה מקום לומר כאן שאינו רשאי כלל לגלח בתער, כריש לקיש, שאמר כלל:

כל מקום שאתה מוצא מצות עשה ומצות לא תעשה שיש ניגוד ביניהן, אם אתה יכול למצוא דרך לקיים את שניהם — מוטב, ואם לאו [לא] — יבא עשה וידחה את לא תעשה, ואף כאן, הרי יכול המצורע לקיים את מצות תגלחתו במלקט או ברהיטני, ואין מקום להתיר לו תגלחת בתער שהיא בלא תעשה. אלא מאחר שהוצרך הכתוב לומר שעשה זה של תגלחת מצורע דוחה את מצות לא תעשה של השחתת זקן, מוכח שאין מצוות גילוח אלא בתער בלבד.

ומסבירים: ור' אליעזר מאי טעמא [מה טעם] דבריו, מניין הוא יודע שתגלחת מצורע בתער? — יליף [לומד] הוא את הדבר ממה שנאמר בתגלחת המצורע "יגלח את כל שערו... את ראשו ואת זקנו..." (ויקרא יד, ט). דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "ראשו" מה תלמוד לומר? שהרי כבר נאמר "כל שערו"! לפי שנאמר גבי [אצל] נזיר "תער לא יעבר על ראשו" (במדבר ו, ה), יכול אף נזיר מצורע כן, שבזמן טהרתו מן הצרעת אסור יהיה לו לגלח את ראשו משום נזירותו — תלמוד לומר: "ראשו", שאף הוא צריך לגלח ראשו בתער.

ודוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה שכך הוא? דלמא [שמא] לעולם תאמר אפילו ליקטו המצורע במלקט או ברהיטני — מצוה קעביד [הוא עושה]. וכי תימא [ואם תאמר]: תער למה לי, כלומר, מה למדנו מגזירה שווה של "ראשו" לענין תער — יש לפרש כי בא למימרא [לומר] שאפילו בתער מותר. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל וגבי [ואצל] נזיר כי עביד [כאשר הוא עושה] תגלחת בתער, מיחייב [הוא מתחייב] מלקות על האיסור, ואם כן גבי [אצל] מצורע נמי ליחייב [גם כן שיתחייב] הנזיר מלקות גם אם גילח לצרעתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא!

ומשיבים: אי סלקא דעתך כי עביד [אם עולה על דעתך לומר שכאשר המצורע עושה תגלחתו] במלקט או ברהיטני מצוה קעביד [הוא עושה] הרי מפני שלא כתב [כתוב] במפורש "תער" אסור היה לגלח בתער, כדברי ריש לקיש שאמרנו, שבמקרה שיכול לקיים את המצוה בלא לעבור על איסור אינו רשאי לעבור עליו, אלא בוודאי בא הכתוב לומר שמצות התגלחת היא דווקא בתער.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [פסוק זה] שנאמר במצורע "ראשו", מאי דרשי ביה [מה הם דורשים בו?] ומשיבים: מיבעי להו [צריכים הם] את ההדגשה הזו כדי למידחי [לדחות] את הלאו (מצות לא תעשה) של הקפה של פאות הראש. וכפי דתניא [ששנינו בברייתא] על הכתוב: "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז), יכול אף מצורע כן שאסור בכך בשעת תגלחתו — תלמוד לומר במצורע במפורש: "ראשו".

ושואלים: למה לי למכתב [לכתוב] "ראשו"? ותיפוק ליה [ותצא, תילמד, לו] ההלכה הזו שמצות גילוח דוחה את האיסור מ"זקנו" (ויקרא יד, ט). דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "זקנו" (ויקרא יד, ט) מה תלמוד לומר? לפי שנאמר בכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה), יכול אף מצורע כן שאסור בתגלחת הזקן — תלמוד לומר: "זקנו".

ואם כן למה לי למכתב [לכתוב] "ראשו" ולמה לי למכתב "זקנו"? שהרי מאחד מהם אפשר ללמוד שתגלחת מצורע דוחה מצוות לא תעשה אחרות שיש בכך! ומשיבים: צריכי [צריכים] שני הכתובים להיאמר, משום דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] "זקנו" בלבד ולא כתב [היתה כותבת] "ראשו", הוה אמינא [הייתי אומר]: הקפת כל הראש שאם מגלח את כל שיער הראש כולו, ולא רק את שיער הצדעיים, תגלחת כזו לא שמה (אינה נקראת) הקפה אסורה, ולכן אין איסור תורה בתגלחת המצורע שמגלח את כל שיער ראשו. להכי כתב רחמנא [לשם כך כתבה התורה] "ראשו" ללמד מכאן לענין הקפה, שאף שמה שעושה המצורע הוא בעצם עבירה על דין הקפה, התורה ציוותה עליו לעשות זאת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And furthermore, if it should enter your mind that when he performs his shaving with tweezers or a plane he performs a mitzva, from the fact that the word razor is not written he should not be allowed to use a razor at all, in accordance with the opinion of Reish Lakish, who says a principle in this regard.

The Gemara cites the relevant principle: Any place where you find a positive mitzva and a prohibition that clash with one another, if you can find some way to fulfill both, that is preferable; and if that is not possible, the positive mitzva will come and override the prohibition. In this case the leper can fulfill his duty with tweezers or a plane, and therefore it should be prohibited for him to shave with a razor. Since it was necessary for the verse to say that the positive mitzva for a leper to shave overrides the prohibition against destroying one’s beard, this proves that the mitzva can be performed only with a razor.

The Gemara asks: And Rabbi Eliezer, what is his reason? From where does he derive the halakha that a leper must use a razor? He derives it from the fact that the verse states with regard to a leper: “He shall shave all his hair off his head and his beard” (Leviticus 14:9). As it is taught in a baraita: Why does the verse state: “His head,” if it already stated: “All his hair”? It is because it is stated with regard to a nazirite: “No razor shall come upon his head” (Numbers 6:5), and therefore one might have thought that the same should also apply to a nazirite who is a leper, i.e., it should be prohibited for him to shave his head even for the purification ritual for his leprosy. Therefore, the verse states: “His head,” to teach that a nazirite who is a leper must shave his head with a razor. Being that a nazirite is prohibited only to use a razor, if a leper could fulfill his obligation to remove his hair using other implements, a nazirite who is a leper would not be permitted to use a razor. Therefore, it can be inferred from the halakha of a nazirite who is a leper that the only way for a leper to remove his hair is with a razor.

The Gemara rejects this suggestion: And from where do you know that a leper must shave his head with a razor? Perhaps even if he actually removed it with tweezers or a plane he performs a mitzva. And if you would say: If so, why do I need the verse to teach me that he uses a razor, through the derivation of the superfluous term “his hair,” as above, one can answer: That is to say that he is permitted to shave even with a razor. As, it might enter your mind to say that since with regard to a nazirite, when he performs the act of shaving with a razor he is liable for transgressing the prohibition, with regard to a nazirite who is a leper as well, he should also be liable even if he shaved for his leprosy. The verse therefore teaches us that this is not the case, but it does not teach that a leper must use a razor.

The Gemara rejects this suggestion: If it should enter your mind that when a leper performs his hair removal with tweezers or a plane he performs a mitzva, then from the fact that the verse did not explicitly write: Razor, it can be inferred that he is not allowed to use one, in accordance with the aforementioned principle of Reish Lakish that one may not violate a prohibition, even for the sake of a mitzva, if it is possible to perform the mitzva in a different manner. Rather, the verse must be coming to teach that the mitzva of the shaving of a leper can be fulfilled only with a razor.

The Gemara asks: And the Rabbis, with regard to this term: “His head,” which is referring to a leper, what do they learn from it? The Gemara answers: They require this term to override the prohibition of rounding the corners of the head. As it is taught in a baraita with regard to the verse “You shall not round the corners of your heads” (Leviticus 19:27): One might have thought that the same should also apply to a leper, that it should also be prohibited for him to round the corners of his head when he shaves. Therefore, the verse states: “His head,” with regard to a leper.

The Gemara asks: Why do I need the Torah to write: “His head”? And let one derive this halakha that the mitzva of shaving overrides that prohibition from the term “his beard” (Leviticus 14:9). As it is taught in a baraita: Why does the verse state: “His beard”? It is because the verse states with regard to priests: “Neither shall they shave off the corners of their beards” (Leviticus 21:5), and therefore one might have thought that the same prohibition against shaving one’s beard should also apply to a leper. Therefore, the verse states: “His beard.”

The Gemara asks: If so, why do I need the Torah to write: “His head,” and why do I need it to write: “His beard”? One source should suffice to teach that the shaving of a leper overrides any prohibitions that would be violated by that act. The Gemara answers: Both verses are necessary. As, had the Merciful One written only: “His beard,” and not written: “His head,” I would say that the rounding of the entire head, i.e., shaving all the hair off one’s head and not merely the sides, is not called a prohibited rounding. If that were so, the shaving of a leper’s head would not be prohibited by Torah law. For this reason the Merciful One writes: “His head,” to teach that the shaving that the leper performs would be considered a prohibited rounding of the head had the Torah not commanded him to shave.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ותו אי ס"ד אי עביד במלקט וברהיטני מצוה קא עביד מדלא כתיב תער כר"ל. כלומר אי לאו עיקר מצוה בתער לא דחי לאו דהשחתת זקן כיון דאפשר לקיים שניהם כדר"ל דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את ל"ת. אלא ע"כ מדאצט' זקנו לומר דדחי א"א לקיים מצות תגלחת מצורע אלא בתער. ור' אליעזר מאי טעמא מהיכא יליף דתגלחת מצורע בתער דמזקנו לא מצי למילף דהשחתת זקן שייכא אף בשאר מעבירים:

ראשו מה ת"ל מאחר דכתיב במצורע כל שערו מה הוצרך לפרוט ראשו:

יכול אף בנזיר מצורע כן. לא יגלח ראשו:

ת"ל ראשו ולק' ריש פ' ב' נזירים דייק תלמודא אמאי לא מוקמינן ראשו למדחי לאו דהקפת ראש כל אדם דלית ביה אלא לאו גרידא ומנ"ל לאוקומי לנזי' דאיכא תרי לאוי. ומדאצטריך ראשו למדחי לאו דנזיר אלמא תגלחת מצורע דוקא בתער דר"א לא מיחייב בנזי' בשאר מעבירי':

למימרא אפילו בתער. אם ירצה:

מצורע נמי מיחייב. אם הוא נזי':

ומשני אם איתא דאין תגלחת מצורע דוקא בתער לא דחי כיון דאפשר במלקט ורהיטני ולקיים שניהם כדר"ל:

ורבנן האי ראשו מאי דרשי ביה. כיון דמזקנו ידעינן דתגלחת מצורע בתער:

מבעי להו למדחי לאו רהקפה. יכול אף מצורע כן ונקיים קרא דכל שערו היכ' דנמרטו פאות ראשו. ותיפוק לי מזקנו דשמעינן מיניה דעשה דוחה את ל"ת:

צריכי דאי כתיב זקנו ולא כתיב ראשו ה"א הקפת כל הראש לאו שמה הקפה. דעיקר איסור הקפה בנוטל פאות הראש ומניח שאר דהיינו משוה צדעיו לאחורי אזניו להכי כתב רחמנא ראשו למידק דהקפת כל הראש שמה הקפה:

ותיפוק לי מזקנו דתניא כו'. דכי היכי דמצורע (נדחה) מדחה לאו דפאת זקן הוא הדין לאו דהקפת הראש. והשתא הוה מצי לשנויי דאיצטריך ראשו מכל מקום לנזירות מצורע דאית ביה עשה ולא תעשה. הר' עזריאל ז"ל: ומכאן יש ללמוד שאסור להקיף פאת הראש דהיינו להשוות צדעיו לאחור אונו ולפדחתו אפילו במספרים. ומיהו דוקא כשנוטלן סמוך לראש. ותניא בתוספתא חייב שתים אחת לצדעיו מכאן ואחת לצדעיו מכאן ואינו חייב עד שיקיפנו בתער. והיינו כעין תער. ועל כן צריך המגלח ראשו להניח צדעיו מלגלח ולכך הורגלו כשמגלחין ראשי התינוקות להניח הרבה שערות בצדעים. שיטה:

רש"י ד"ה ותו. וקא מקיים לל"ת דופאת זקנם לי"ג כו'. כצ"ל:

רד"ה ור"א מ"ט. להא דתני לעיל דמצורע יליף מדינא כו'. וכן התוס' לעיל בד"ה והאי תנא. קרו לה ברייתא. ומפורש יותר בדבריהם כאן ד"ה ראשו. וכ"מ לישנא דרבא ב"מ האי תנא מעיקרא כו' והדר אמר נילף מדינא כו'. וצ"ע דלעיל משמע דכ"ז הוא שקלא וטריא דבני הישיבה:

גמ' כר"ל דאמר. עיין תשובת שאגת אריה סי' צו:

ראשו מה ת"ל וכו' וכל הסוגיא עמ"ש הריטב"א בחידושי מכות דשקיל וטרי בהאי סוגיא ואני השפל כתבתי על דבריו ודברי הרב ארח מישור מ"ש לעיל דף מ' בס' הקטן מתשובותי חיים שאל ע"ש באורך:

ותו אי ס''ד דכי עביד. מצורע במלקט וברהיטני שפיר דמי וזקנו להתיר תער הוא דאתא אדרבה מדלא כתב ביה תער הוה אמינא דבתער לא מישתרי כלל מדלא כתיב תער במצורע ואמינא לך כר''ל דאמר כל מקום שאתה מוצא כו' ה''נ במצורע ליגלח במלקט וברהיטני וליהוי מקיים וגילח את כל שערו וקא מוקים ללא תעשה דופאת זקנם לא יגלחו בתער דלא אסרה תורה. הקפת הראש אלא בתער שמע מינה דלהכי איצטריך זקנו למישרי תער במצורע ולמימרא דבתער אין במידי אחרינא לא דומיא דהקפת ראש דקאתי ליה עשה דוגילח את כל שערו ודחי ליה לאו. דהקפה לפי שאינו יכול לקיים את שניהם ור''א אית ליה ג''ש וקסבר מלקט ורהיטני נמי עבדי גילוח והוי נמי גילוח שיש בו השחתה ומש''ה כי ליקטו במלקט ורהיטני גבי. הקפה חייב וה''נ מפרש במסכת מכות בפרק אלו הן הלוקין: ור''א מאי טעמא. כלומר הואיל ומוקמית להא דתני לעיל דמצורע יליף מדינא כר''א דבתער אין במידי אחרינא לא מאי טעמא אי מדינא הא איכא למיפרך כדלעיל מה להצד השוה שבהן כו': יליף מראשו. דכתיב לגבי מצורע וגילח את כל שערו ואת ראשו: ראשו מה ת''ל. והלא כתיב שערו וראשו בכלל שערו הוא אלא לפי שנאמר גבי נזיר תער לא יעבור על ראשו ת''ל וגילח את ראשו בתער כמו שאמרתי לך גבי נזיר ור''א סבר לה כרבי יונתן דאמר לעיל (דף לט:) דגבי נזיר לא מיחייב אלא בתער ובמידי אחרינא לא ה''נ האי דאסירי גבי נזיר מישתרי גבי מצורע ומאי דלא מיחייב ליה גבי נזיר כגון מלקט ורהיטני לא שרי במצורע: וכ''ת תער למה לי וכי תימא למה לי למיכתב במצורע ראשו לילף . מתער לא יעבור על ראשו האמור לגבי נזיר למישרייה במצורע ואפילו בתער: סד''א הואיל וגבי נזיר כו'. לא לעולם אימא לך דמצורע בתער אין במלקט וברהיטני לא דאי ס''ד דכי עביד במלקט וברהיטני מצוה קעביד הוה אמינא דבתער כלל לא משום דלא כתיב ביה תער וכדר''ל כו' והכא כיון דאפשר לו לקיים את שניהם עביד במלקט ורהיטני לקיים מצות עשה דוגילח את כל שערו וליקיים נמי לא תעשה דלא יעבור תער דלא אסרה תורה הקפת הראש אלא בתער ואימא דבתער כלל לא קמ''ל אלא לאו שמע מינה דאיצטריך ליה ראשו למישרי תער בנזיר מצורע למימרא דבתער אין מלקט ורהיטני לא ומש''ה אתי עשה דוגילח את כל שערו ודחי לאו דתער לא יעבור על ראשו לפי שאין אתה יכול לקיים את שניהם דמצורע שגילח במלקט ורהיטני לא עשה ולא כלום: ר''א לא מצי יליף במצורע בתער ולא במלקט ורהיטני מזקנו דהקפה משום דקסבר ר''א גבי הקפה דאפילו ליקטו במלקט ורהיטני חייב דכתער דמי ורבנן נמי לא מצו ילפי מצורע בתער ולא במלקט ורהיטני מראשו דנזיר משום דקסברי גבי נזיר כי גילח במלקט ורהיטני חייב דכתער דמי כדאמרינן לעיל לרבות כל המעבירין: להכי כתב רחמנא ראשו. לאשמועינן דאפילו הקפת כל הראש שמה הקפה:
לרבנן דטעון תער לתגלחתו (נזיר) והכא אי לאו ק''ו דמנזיר לא אתי [להו] תער במצורע וי''ל דאפילו לא קים לו דמצות נזיר בתער מ''מ שפיר ילפינן ק''ו מנזיר דדחי תגלחת דידיה פיאות דהקפת הראש דאיכא בהו לאו במקיף במספרים כדמשמע בסמוך מצורע לא כל שכן שיהא מותר לגלח אף בתער וידחה לאו דהשחתת זקן אלא ע''כ קרא דזקנו אתא להטעינו תער ולא משחיתים אחרים: ותו אי ס''ד כי עביד במלקט ורהיטני. דקיים מצות גילוח ע''כ קרא דזקנו לא אתא למימר דמצי עביד בתער מדלא כתיב תער פירוש בהדיא דמבעי לן למימר כדרשב''ל דאסור לעשות ולגלח בתער הואיל ויכול לקיים שניהם שיגלח במלקט ורהיטני או במספרים ולא ידחה לאו דהשחתת זקן והיה להש''ס לומר לא שרינן תער מדלא כתב תער אלא הש''ס קצר הלישנא דנזיר לישנא קלילא ורגיל בכמה מקומות לקצר לשונו אלא ע''כ קרא דזקנו אתא לקובעו חובה ולהטעין תער למצורע דלא יצא ידי תגלחתו אלא בתער: ורבי אליעזר. דאמר אפילו ליקטו במלקט ורהיטני חייב [בפאת] דזקן ומחייב בפאת דזקן אפילו בשאר משחיתין ושפיר אצטריך זקנו דמצורע דדחי לאו דהשחתת זקן והיינו נמי בשאר משחיתין מנא ליה תגלחת דמצורע דדוקא בתער יליף לה מראשו: ראשו מת''ל. ראשו דכתיב במצורע והלא כבר כתיב ברישא דקרא יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו מת''ל לפי שנאמר גבי נזיר תער לא יעבור על ראשו תוך ימי נזירותיו יכול אף נזיר [מצורע] כך יהא אסור לגלח וכל שער דקרא בשאר גופו ע''כ דאין לומר דעשה דוגילח דמצורע דחי לא תעשה דנזיר דתער לא יעבור על ראשו ועשה דגדל פרע שער ראשו ת''ל (שער) ראשו מיותר דאף נזיר ומצורע חייב לגלח בתער והאי דלא מוקי ר''א ראשו בראשו דכל אדם ולא בנזיר ולמדחי [לאו] דהקפה [גרידא] אי משום דס''ל הקפת כל הראש [לא] שמה הקפה אי משום דעשה דחי לא תעשה [גרידא] נפקא לר''א מגדילים כדבסמוך א''כ ראשו לא איצטריך אלא לראשו דנזיר אע''ג דאיכא לאו דתער לא יעבור ועשה דגדל פרע דחי להו עשה דוגילח מיתורא דראשו דכתיב במצורע והשתא נפקא ליה לר''א תער במצורע מנזיר דמידי דאסר בנזיר להעביר תער על ראשו הטעין במצורע לגלח בתער והיינו דקא מהדר בברייתא דלעיל (דף מ:) למילף תער במצורע מלוים ונזיר מן דינא ולא אתי ליה וצריך הוא ללומדה מראשו [דנזיר] ולעולם מנזיר ילפינן למצורע דטעון תער וס''ל לר''א דנזיר לא לקי אלא בתער דוקא כר' יונתן דלעיל הילכך מידי דאסור בנזיר דהיינו תער הטעין לאו במצורע כדמשמע [דאי] על שאר מעבירין נמי לילקי בנזיר אכתי לא ידעינן תער במצורע דאיכא למימר קרא דראשו לשאר מעבירין: ופריך כדלעיל דלמא אפילו במלקט ורהיטני נמי מצוה קעביד במצורע וכ''ת למה לי למישרי דאפילו בתער דסד''א כו' גבי מצורע נמי ליחייב כלומר גם כשיהיה הנזיר מצורע קמ''ל ומשני אי ס''ד כי עביד במלקט ורהיטני מצוה קעביד במצורע מדלא כתיב היתר תער בפירוש לא לדחי עשה דמצורע לא תעשה דנזיר שהרי אפשר לקיים שניהן וק''ק אמאי לא מסיק נמי הכא לשינויא דלעיל לשתוק קרא מיניה ואנא אמינא ומה נזיר דאיסורא קעביד כו' וי''ל דהכא איכא למימר דשאני נזיר דליכא אלא חד לאו דהקפת ראש ולכך דחי ליה תגלחתו דנזיר אבל נזיר מצורע אית ביה תרין לאוין לאו דנזיר דתער לא יעבור ולאו דהקפת הראש ולכך לא ידחה עשה דמצורע להנך תרי לאוין ועוד עשה דגידול פרע ועוד תירץ הר''ם דלמאי דבעי למימר. פרק ב' נזירין (לקמן דף נח.) אהך ברייתא דראשו דהקפת כל הראש לא שמה הקפה אפילו חד איסורא ליכא בנזיר במקום פאת הראש וליכא למימר ק''ו מנזיר דהתם ליכא תו שום דחיה: ורבנן. דנפקא להו דתגלחת דמצורע בתער מזקנו כדלעיל ראשו למה לי דבשלמא לר''א איצטריך ראשו למילף מיניה דתגלחת דמצורע בתער אלא לרבנן למה להו ראשו: מיבעיא להו למדחי לאו דהקפה אף במצורע שאין נזיר דאיצטריך קרא לומר דדחי לאו דהקפה דתניא לא תקיפו פאת ראשכם יכול אף מצורע כן והא דכתב וגילח את כל שערו [חוץ] מפאת הראש או כשמירט פאת ראשו ת''ל ראשו מיותר דכתיב במצורע
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד