נזיר מב ע"א

הא גדילים תעשה לך מהם: אמר מר וכולם שגילחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום אמר רב אחא בריה דרב איקא זאת אומרת רובו ככולו מדאורייתא ממאי מדגלי רחמנא גבי נזיר {במדבר ו-ט} ביום השביעי יגלחנו הכא הוא דעד דאיכא כולו הא בעלמא רובו ככולו מתקיף לה ר' יוסי ברבי חנינא האי בנזיר טמא כתיב מחכו עלה במערבא מכדי נזיר טמא דבתער מנלן מנזיר טהור יליף ליתי נזיר טהור ולילף מנזיר טמא מה טמא כי שייר שתי שערות ולא כלום עבד הכא נמי כי שייר שתי שערות ולא כלום עבד בעי אביי נזיר שגילח ושייר שתי שערות צמח ראשו וחזר וגילחן מהו מי מעכבי או לא בעי רבא נזיר שגילח והניח שתי שערות וגילח אחת ונשרה אחת מהו א''ל רב אחא מדיפתי לרבינא גילח שערה שערה קא מיבעי ליה לרבא אלא אימא נשרה אחת וגילח אחת מהו א''ל גילוח אין כאן שער אין כאן אי שער אין כאן גילוח יש כאן ה''ק אע''פ ששער אין כאן מצות גילוח אין כאן:
מתני' נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק:
גמ' חופף ומפספס מני ר''ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר אבל לא סורק אתאן לרבנן רישא ר''ש וסיפא רבנן אמר רבה כולה ר''ש היא כל הסורק להסיר נימין מדולדלות מתכוין:
מתני' רבי ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער:
גמ' איבעיא להו מפני שהיא משרת את השער תנן או דלמא מפני המשרת תנן למאי נפקא מינה כגון דאיכא אדמה דלא מתרא אי אמרת מפני שהיא משרת תנן היכא דידעינן דלא מתרא שפיר אלא אי אמרת מפני המשרת כלל כלל לא תיקו:
מתני' נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת היה מגלח כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח חייב על כל אחת ואחת היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מב - א

כדי ללמדך: אף שאסור אתה בלבישת שעטנז, הא גדילים, כן תעשה לך מהם, אפילו באיסור שעטנז. ^[1] היות שמצות עשה של ציצית דוחה את לא תעשה של "לא תלבש שעטנז".

אמר מר במשנה בנגעים שהובאה לעיל מ א:

וכולם - נזיר ומצורע ולויים - שגילחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות שלא גילחו אותן, לא עשו ולא כלום:

אמר רב אחא בריה דרב איקא:

זאת אומרת, מכאן למדנו את הכלל:

עשיית רובו של דבר - נחשבת כעשיית כולו, מדאורייתא [דין תורה הוא].

כלומר, פעולה הנעשית ברוב הדבר, נחשבת כאילו נעשית בכולו. וכגון שחיטת רוב הסימנין של בהמה, מתירים את הבהמה באכילה אף על פי שלא שחט את כולן!

ומפרשינן: ממאי [מנין משתמע דין זה] מכאן?

לפי שאמרה תורה: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם, וטמא ראש נזרו. וגלח ראשו ביום טהרתו -

ביום השביעי יגלחנו".

וכפלה התורה "ביום השביעי יגלחנו", אחר שכבר אמרה "וגלח ראשו ביום טהרתו".

ומשמע שהיה הכתוב צריך לשנות ולומר שלא די בגילוח רובו של הראש, אלא צריך שיגלח את כולו - מדגלי רחמנא, היות והוצרכה התורה לגלות גבי תגלחת נזיר, ולומר זאת בפסוק נוסף "ביום השביעי יגלחנו", שחייב לגלח כולו ולא רובו.

הרי למדנו מכאן, כי רק הכא, גבי תגלחת מצוה של נזיר - הוא דאין רובו נחשב ככולו, ואינו נחשב גילוח הראש עד דאיכא תגלחת של כולו -

הא בעלמא - במקום שלא גילתה התורה במפורש שלא די ברוב - יש לנו לומר שרובו של דבר נחשב ככולו. ^[2]

מתקיף לה רבי יוסי ברבי חנינא, על מה שאמרנו שהמקור לכך שאינו יוצא ידי חובת המצוה בתגלחת רוב הראש בלבד, ממה שנאמר "ביום השביעי יגלחנו":

והרי האי קרא - בנזיר טמא כתיב!

ואם כן, מנין שאף נזיר טהור צריך שיגלח כולו?

והרי משמעות המשנה בנגעים היא, שגם נזיר טהור, אם שייר בו שתי שערות, לא עשה ולא כלום!?

מחכו עלה במערבא [שחקו על התקפתו של רבי יוסי ברבי חנינא בארץ ישראל], כי: מכדי, הרי זה שנזיר טמא, דאינו מגלח אלא בתער - מנלן? הרי ודאי מנזיר טהור - שנאמר בו: "תער לא יעבור על ראשו", ללמד שתגלחת מצוה שלו היא בתער - יליף לה.

שהרי בתגלחת נזיר טמא, אין פסוק המלמד שתגלחתו היא בתער דוקא.

ואם כן, ליתי נזיר טהור לענין גילוח כל הראש, ולילף מנזיר טמא [יחזור ויבוא נזיר טהור וילמד מנזיר טמא] לענין תגלחת כל הראש:

מה, כמו שנזיר טמא, כשהוא מגלח, כי שייר שתי שערות, ולא כלום עבד [לא עשה ולא כלום], שהרי נאמר "ביום השביעי יגלחנו".

הכא בנזיר טהור נמי: כי שייר שתי שערות, ולא כלום עבד. ^[3]

בעי הסתפק אביי: נזיר שגילח ולא גילח יפה, אלא שייר שתי שערות, והמתין מלגלחן עד שחזר וצמח ראשו, וחזר וגילחן לאותן שתי שערות בלבד, מהו?

מי מעכבי, האם מעכבים שערות הראש שצמחו מחדש את גילוח שתי השערות, היות ובשעה שבא לגלח את אותן שתי שערות כבר היה ראשו מלא שיער חדש, ולא חל על גילוח שתי השערות הללו שם של גילוח שער ראשו -

או לא מעכבות שערות הראש החדשות את שם הגילוח של שתי השערות הקודמות? ^[4]

בעי רבא:

נזיר שגילח את שער ראשו והניח שתי שערות.

ולאחר מכן גילח אחת מהן.

ואחר כך נשרה אחת מאליה - מהו? האם נאמר: כיון שנשתיירו שתי שערות, ולא גילח את שתיהן אלא רק אחת מהן אין זה נחשב לגילוח, כי רק בגילוח שתי שערות יש שם של גילוח. ^[5]

או שמא נאמר, היות ובשעה שגילח את השערה האחת היו בראשו שתי שערות, יש לגילוח השערה האחת שם של גילוח, וכיון שאין השערה האחרונה שנשתיירה מעכבת את שם גילוח כל ראשו, נחשב הדבר שגילח כל שערות ראשו.

אמר תמה ליה רב אחא מדיפתי לרבינא:

האם נזיר שגילח שערה שערה [כל שערה בנפרד], קא מיבעי ליה לרבא אם תגלחתו כשירה!?

והרי ודאי הדבר, שגם גילוח של כל שערה שערה לחוד נקרא גילוח, כל עוד יש בראש שתי שערות. ולכן פשוט הוא, שכאשר הוא מגלח את אחת השערות מבין שתי השערות האחרונות, נחשב הדבר לגילוח כל הראש! ומה הסתפק רבא?

אלא, אימא, אמור שכך מיבעיא ליה לרבא: מי שהשאיר שתי שערות בראשו, ונשרה אחת תחילה, ואחר כך גילח את האחת שנשתיירה - מהו? מי אמרינן: מצד אחד, הרי הוא מגלח את השערה האחרונה משתי השערות שהשאיר מלגלחן בשעת הגילוח הראשון, ונחשב הדבר שגילח כל שער ראשו.

או שמא, השתא מיהא, כאשר הוא בא לגלח את השערה האחרונה, שיעור גילוח של שיער אין כאן?

אמר ליה: גילוח אין כאן, היות ושיער אין כאן!

ותמהה הגמרא על דבריו:

והרי אי שער אין כאן, היתכן שיש כאן גילוח!? ואם כן, מדוע היה צריך לומר שאין כאן גילוח!

ומשנינן: הכי קאמר -

אף על פי שבסופו של דבר שיער אין כאן, כיון שהוא גילח את השערה האחרונה שהשתיירה, בכל זאת מצות גילוח אין כאן, היות ושיעור גילוח הוא רק בשתי שערות לפחות.

מתניתין:

נזיר חופף את ראשו בנתר ובאדמה לנקות את ראשו, ומפספס את שערותיו [מפרידם בידו], ואף שלפעמים נושרות בכך שערות, כי היות ואינו מתכוין להשיר את השערות מותר לעשות זאת לפי הכלל ש"דבר שאין מתכוין, מותר". ^[6]

אבל לא סורק את שערותיו במסרק, וכדמפרש טעמא בגמרא.

גמרא:

ותמהה הגמרא על המשנה שחילקה בין חפיפת שערותיו לבין סריקתן:

הרי מה ששנינו: "נזיר חופף ומפספס" - מני [כשיטת מי היא]!?

הרי ודאי בשיטת רבי שמעון היא, דנחלק על רבי יהודה בכל איסורים שבתורה ואמר: דבר שאין מתכוין, מותר.

ואילו מה ששנינו: "אבל לא סורק" - אתאן לרבנן, כלומר: לרבי יהודה, שנחלק עליו בכל התורה, וסובר "דבר שאין מתכוין אסור" - וכי אפשר לומר כי רישא של משנתנו בשיטת רבי שמעון היא, ואילו סיפא בשיטת רבנן היא!?

אמר תירץ רבה:

לעולם כולה משנתנו בשיטת רבי שמעון היא.

אלא, שכל הסורק את שער ראשו - להסיר נימין המדולדלות [שערות שאינן מחוברות יפה ונוחין לינתק], הוא מתכוין. ^[7]

מתניתין:

רבי ישמעאל אומר: לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער.

גמרא:

איבעיא להו, כיצד שנינו במשנתנו:

האם "מפני שהיא משרת את השיער" - תנן, דהיינו כפשוטו, היות והיא משרת את השיער.

או דילמא: לא יחוף הנזיר בשום אדמה "מפני האדמה המשרת" - תנן, כלומר: אף באדמה שאינה משרת גזרו חכמים שלא יחוף הנזיר, גזירה משום אדמה המשרת. ^[8]

ומפרשינן: למאי נפקא מינה?

כגון דאיכא אדמה דלא מתרא [אם מותר לחוף באדמה שידוע לנו שאינה משרת שיער]; כי:

אי אמרת "מפני שהיא משרת" תנן, אם כן היכא דידעינן דלא מתרא [באדמה שידוע לנו שאינה משרת שיער], שפיר דמי.

אלא אי אמרת "מפני המשרת תנן", אם כן כלל כלל לא יחוף הנזיר באדמה, וכפי שנתבאר.

ומסקינן: תיקו!

מתניתין:

נזיר שהיה שותה יין כל היום, ולא התרו בו אלא פעם אחת, הרי זה אינו חייב אלא מלקות אחת. ^[9] אבל אם אמרו לו: "אל תשתה", "אל תשתה", והוא שותה, כלומר: התרו בו בין שתיה לשתיה, הרי זה חייב על כל אחת ואחת, על כל שתיה ושתיה, שההתראות מחלקות. ^[10]

וכן אם היה הנזיר מגלח את ראשו כל היום [כלומר: מגלח שערה אחר שערה במשך כל היום], הרי זה אינו חייב אלא מלקות אחת.

אבל אם אמרו לו: "אל תגלח", "אל תגלח", והוא מגלח, הרי זה חייב על כל אחת ואחת, היות שההתראות מחלקות את חיובי המלקות.

וכן אם היה מטמא למתים כל היום, אינו חייב אלא אחת. ^[11]

אמרו לו: "אל תטמא" "אל תטמא" והוא מטמא, חייב על כל אחת ואחת, ובגמרא בעמוד ב יתבאר באיזה אופן הוא חייב כשההתראות מחלקות. ^[12]

הערות

^[1] ומותר להטיל ציצית של צמר בטלית של פשתן, וציצית של פשתן בטלית של צמר.

^[2] כתבו התוספות, דמכל מקום לענין "לא תשחית פאת זקנך" הרי הוא עובר אף שלא נטל אלא כמלא הזוג. וב"אורח מישור" העיר: למה הוצרכו להביא ממרחק לחמם, והרי בנזיר עצמו אין צריך שיטול את רוב שערו ודי בשערה אחת. ואולם החילוק הוא [וראה ב"ארזי הלבנון"], שבנזיר לא אמרה תורה שלא יגלח את ראשו, עד שנאמר: אינו עובר אלא על כל ראשו או רובו, אלא אמרה תורה "תער לא יעבור על ראשו". ואם כן, כל שערה שבראש הרי היא בכלל האיסור. אבל ב"פאת זקן" אמרה תורה "לא תשחית את פאת זקנך", וחידוש הוא שחייב אפילו על גילוח שלא השחית בו את כל זקנו, או על כל פנים את רובו.

^[3] צריך ביאור: תינח נזיר טהור, אבל מצורע ולויים, מנין שאין אומרים בהם "רובו ככולו", ואם שיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום! ? [והר"ש בנגעים יד ד כתב על כל המשנה: "בנזיר בפרק שלשה מינים מייתי לה, ודריש התם מקראי דבעי תער ולעכב בשתים, וצ"ע]. וה"ר עזריאל "בשיטה מקובצת" כתב: "וכן במצורע דכתיב: וגלח את כל שערו. ובלויים נמי כתיב: והעבירו תער על כל בשרם". וה"מפרש" כתב: ואם תאמר, ליגמר מיניה [מנזיר] שאין רובו כולו בכל התורה; הא לא אפשר, משום דהוו נזיר ומצורע שני כתובין הבאין כאחד. ולפי מה שכתב ב"שיטה מקובצת" ניחא גם למאן דאמר שני כתובין הבאין כאחד מלמדין, כי שלשה כתובין הבאין כאחד לכולי עלמא אין מלמדין.

^[4] כתב ב"קרן אורה", דלפירוש התוספות משמע, שאם גילח את כל שערו ודאי יצא ידי גילוח, אלא שמכל מקום אין לו תקנה כי אינו יכול לגלח מספק את כל ראשו ולעבור על לאו ד"לא תקיפו פאת ראשכם", [לפי מה דקיימא לן "הקפת כל הראש שמה הקפה"]. והרמב"ם [נזירות ח ז] כתב: "גלח והניח שתי שערות וצמח ראשו וחזר וגלחו כולן עם אותן שתי השערות, הרי זה קיים מצות גילוח". ופירש ה"כסף משנה" בדעתו, שהוא מפרש כפירוש התוספות, ולכן אם גילח את כל ראשו ודאי מהני, ומאחר שכתב שמועיל אם גילח את כולו, הרי ממילא משמע שאין מועיל גילוח של אותן שתי שערות בלבד, כיון דהוא בעיא דלא איפשיטא. וראה מה שתמה על זה ב"קרן אורה", ולדעתו - בשיטת הרמב"ם - ספק הגמרא הוא אם הוא מעוות שיכול לתקון על ידי גילוח חוזר של הראש, או שמא אין גילוח אחר גילוח, ואולם רה מה שכתב על זה שם.

^[5] כן כתבו התוספות ששתי שערות יש בהם שיעור גילוח, ויש מאחרוני זמננו שכתבו מקור לזה משום שמיעוט "שיער" שתים, [ראה רש"י תזריע יג ג, וראה בפירוש הר"ש לתורת כהנים פרק ב אות ב שהמקור הוא מנזיר]. והוסיפו, דיש לומר שזה הוא המקור לדין "שתי שערות" שהם מעכבות, ומשום שעדיין ה"שיער" לא נתגלח.

^[6] יש מי שהקשה: הניחא שלא עבר על לאו ד"תער לא יעבור על ראשו" כיון שאינו מתכוין, אולם סוף סוף הרי לא נתקיימה מצות עשה ד"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו"! ?

^[7] מדברי התוספות משמע שהם מפרשים כפשוטו, שהוא מתכוין להסירם; ואולם הרא"ש בפירושו וכן רש"י בשבת פא ב, פירשו [וכן הוא ברמב"ם נזירות ה יד, וכתב שם שאינו לוקה, וראה שם ברדב"ז], שאסור הוא אף שאינו מתכוין, משום שבודאי ישרו שערות ו"פסיק רישיה ולא ימות" הוא, שמודה בו רבי שמעון, וראה מה שכתב בזה ה"מגן אברהם" [סימן שג כב], וה"מנחת חינוך" [שעג ח בנדמ"ח]. ובכתבים בשם הגרי"ז כתבו, שאמר בשם הגר"ח לפרש את לשון הגמרא "להסיר נימין המדולדלות הוא מתכוין", שאין זו כוונה ממש, אלא דניחא ליה בהשרת אותן שערות, והוי פסיק רישא דניחא ליה, [ראה כתובות ו א תוספות ד"ה האי, ובשאר מקומות]. וראה מה שכתב ב"קרן אורה".

^[8] נתבאר על פי הרא"ש.

^[9] כי כל השתיה נחשבת כמעשה עבירה אחד, כל עוד לא היה מה ש"יחלק" ביניהם.

^[10] נתבאר על פי לשון הרא"ש, וראה אריכות ב"קרן אורה" בענין התראה בתחילת השתייה אם שייך שיתחייב שתים.

^[11] כתבו התוספות בעמוד ב ד"ה כאן בשדה, שאפילו אם נגע בשני מתים כאחד אין הוא חייב על כל מת ומת, ראה שם ובהערות את טעם הדין; ולשון המשנה: היה מטמא למתים מדוקדק לפי זה, וראה בהערה הבאה.

^[12] דעת אביי אליבא דרב הונא, שאין הוא חייב אלא אם כן פירש תחילה מן המת וחזר ונטמא לו או למת אחר, שאם לא כן, היות ולא הוסיף טומאה על טומאתו שוב אינו חייב על הטומאה, ורק כשפירש וחזר ונגע שהוסיף טומאה על טומאתו [כמבואר בגמרא], הרי הוא חייב. ולפי זה מדוקדק לשון המשנה שאמרה "מטמא למתים" ולא מטמא "למת", כי משנתנו באה להשמיענו שצריך "התראות מחלקות", ואם היתה שונה המשנה: "נטמא למת", היה משמע שהוא מוסיף לגעת באותו מת, ובזה הרי אינו חייב אלא אחת, משום שלא הוסיף טומאה על טומאתו, ולא משום שלא היתה התראה מחלקת; ולכן נקטה המשנה שהיה מטמא "למתים" דמשמע לשני מתים, להשמיענו שאפילו אם פירש מן המת וחזר ונטמא למת אחר [שכך הוא הדרך כשנטמא אדם לשני מתים], אינו חייב אם לא התרו בו בין זה לזה.

הא [הרי] "גדילים תעשה לך" (דברים כב, יב) מהם, מצמר ופשתים, שסמכה התורה לאיסור שעטנז את מצות ציצית, ללמד שמצות עשה של ציצית שיש בה תכלת של צמר דוחה את איסור שעטנז, ומותר להטיל ציצית צמר בבגד פשתים. ומכאן למדים הלכה כללית, שמצות עשה דוחה את מצות לא תעשה.

א ושבים לדון בפרטי המשנה שהובאה לעיל (נזיר מ, א). אמר מר [החכם]: וכולם, נזיר, מצורע ולויים שגילחו את שערם שלא בתער, או ששיירו שתי שערות — לא עשו ולא כלום. אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: זאת אומרת, מכאן נסיק שהכלל האומר שרובו של דבר נחשב ככולו — מדאורייתא [מן התורה] הוא.

ממאי [ממה] אנחנו למדים זאת — מדגלי רחמנא [מתוך שגילתה ופירשה התורה] גבי [אצל] נזיר "ביום השביעי יגלחנו" (במדבר ו, ט) וכבר נאמר קודם לכן "וגילח ראשו ביום טהרתו" — הדגשה זו מלמדת כי דווקא הכא [כאן] הוא הדין שאינו מקיים מצות הגילוח עד דאיכא [שיש] כולו ואין מסתפקים בגילוח רובו. הא בעלמא [הרי בסתם], בשאר דיני התורה, אומרים אנו: רובו ככולו.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' יוסי בר' חנינא: הלא האי [פסוק זה] "ביום השביעי יגלחנו" בנזיר טמא כתיב [נאמר], ולא בטהור, והמשנה אינה מחלקת בדבר, ואף נזיר טהור בכלל, ואם כן לא ניתן לדייק מכאן דיוק זה! מחכו עלה במערבא [צחקו עליה, על קושיה זו, בארץ ישראל]: מכדי [הרי] כל עיקרו של דין נזיר טמא שמגלח תגלחת מצוה דווקא בתער מנלן [מניין לנו] — מנזיר טהור יליף [למד], אם כן ליתי [יבוא] נזיר טהור ולילף [וילמד] מנזיר טמא לענייננו: מה נזיר טמא כי [כאשר] שייר שתי שערות — ולא כלום עבד [עשה], שאין הדבר נחשב לו לתגלחת, הכא נמי [כאן גם כן], בנזיר טהור, כי [כאשר] שייר שתי שערות ולא כלום עבד [עשה].

ובאותו ענין בעי [שאל] אביי: נזיר שגילח והניח שתי שערות, שאמרנו שאין תגלחת זו עולה לו, אם צמח ראשו (שערו) וחזר וגילחן את שתי השערות הללו בלבד, מהו? מי מעכבי [האם הן מעכבות] או לא מעכבות, האם אפשר לומר שבגילוח זה השלים את תגלחתו הראשונה, או שמא עתה בזמן שראשו מלא שיער אין תגלחת שתי שערות נחשבת, וצריך לגלח את כל שיער ראשו?

וכן בעי [שאל] רבא: נזיר שגילח והניח שתי שערות, ואחר כך גילח אחת מהן ונשרה אחת מהן מעצמה, מהו? האם נחשב הדבר כגילוח כל הראש, או לא? אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: וכי השאלה אם גילח את שערו שערה שערה קא מיבעי ליה [נשאלת לו] לרבא? מדוע יהא שונה מקרה זה ממקרה בו היה מגלח את כל שערותיו שערה שערה? והרי השערה שנותרה ונשרה מעצמה אחרי כן אינה מעכבת!

אלא יש לשנות את נוסח השאלה אימא [אמור] כך: נשרה אחת וגילח אחת, מהו מה יהיה הדין, האם קיים מצות גילוח? אמר ליה [לו]: במקרה זה גילוח אין כאן, שער אין כאן. על לשון זו תוהים: אי [אם] שער אין כאן — אם כן גילוח יש כאן, כיון שלא נשאר שיער! ומסבירים, הכי קאמר [כך אמר]: אף על פי ששער אין כאן, שהרי נותרה רק שערה אחת, מכל מקום מצות גילוח אין כאן, שהרי בתגלחת ראשונה לא גילח הכל, ובפעם השניה לא גילח כשיעור.

ב משנה נזיר חופף את ראשו ומפספס מבדיל ומחליק את השערות בידיים, ואינו צריך לחשוש שמא מתוך כך ינשור שערו, אבל לא סורק.

ג גמרא ומבררים: מה ששנינו במשנתנו כי נזיר חופף ומפספס, מני [שיטת מי היא] שמתיר? — שיטת ר' שמעון היא, דאמר [שאומר]: דבר שאין מתכוין מותר. ומשום כך אף אם על ידי כך נושרות שערות, הואיל ואין כוונתו לכך — מותר הדבר. ואולם בהמשך המשנה אבל לא סורק — אתאן לרבנן [באנו לשיטת חכמים], שהרי גם בסריקה איננו מתכוון להשיר את השיער, ובכל זאת אמרו שאסור.

ואם כן תמוהה המשנה, וכי רישא [תחילתה] כשיטת ר' שמעון וסיפא [וסופה] כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על ר' שמעון? אמר רבה: כל המשנה כולה, שיטת ר' שמעון היא, ודעתו היא שכל הסורק — להסיר נימין (שערות) מדולדלות הוא מתכוין, ואם כן יש לראות בכך דבר שעושה במתכוון.

ד משנה ר' ישמעאל אומר: לא יחוף (יחפוף) הנזיר את ראשו באדמה, מפני שמשרת את השער.

ה גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מה בדיוק לשון המשנה, האם "מפני שהיא משרת את השער" תנן [שנינו], שסתם אדמה משירה שיער, או דלמא [שמא] "מפני המשרת" תנן [שנינו]? שאמנם יש סוגי אדמה שאין משירים שיער, ובכל זאת אסרום מפני אותם המשירים שיער. ומבררים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם כך או כך הגירסה?

כגון דאיכא [שיש] מין אדמה שלא מתרא [משרת] שיער; אי אמרת [אם אתה אומר] "מפני שהיא משרת" תנן [שנינו] נמצא כי היכא דידעינן דלא מתרא [היכן שאנו יודעים שאיננה משרת] — שפיר [יפה, טוב הדבר] ומותר לחפוף. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] בנוסח "מפני המשרת" המשמעות היא שגזרו על כל אדמה, מפני אותו סוג אדמה שמשיר את השיער, ולכן אף באדמה אחרת שאינה משירה שיער — כלל כלל לא. לשאלה זו לא נמצאה תשובה ולכן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ו משנה נזיר שהיה שותה יין כל היום — אינו חייב אלא אחת. אמרו לו במשך היום: "אל תשתה", "אל תשתה", והוא שותה — חייב על כל אחת ואחת שהתרו בו. וכן נזיר רגיל שהיה מגלח כל היום — אינו חייב אלא אחת. אמרו לו: "אל תגלח", "אל תגלח", והוא מגלח — חייב על כל אחת ואחת. וכן אם היה מטמא למתים כל היום — אינו חייב אלא אחת. אמרו לו: "אל תטמא" "אל תטמא", והוא מטמא — חייב על כל אחת ואחת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

indicates that fringes in the mitzva stated in the adjacent verse: “You shall make for yourself fringes” (Deuteronomy 22:12), can be from them, wool and linen. By juxtaposing the mitzva of ritual fringes to the prohibition against diverse kinds of cloth, the Torah teaches that the positive mitzva of ritual fringes, which includes dyed blue wool, overrides the prohibition against diverse kinds of cloth, i.e., one may attach woolen ritual fringes to a linen garment. From here one derives the general principle that a positive mitzva overrides a prohibition.

§ The Gemara returns to the mishna that teaches that nazirites, lepers, and Levites must shave their hair. The Master said above: And with regard to all of them, if they shaved with an implement other than a razor, or if they left two hairs uncut, they have done nothing. Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: That is to say that the principle: The majority of an entity is considered like all of it, applies by Torah law.

The Gemara asks: From where do we learn this? The Gemara explains: This principle is derived from the fact that the Merciful One revealed in the Torah and specified with regard to a nazirite: “On the seventh day he shall shave it” (Numbers 6:9), despite the fact that the same verse already stated: “And he shall shave his head on the day of his cleansing.” This teaches that it is only in this case here that he does not fulfill the mitzva of shaving until there is the removal of all of it, i.e., shaving part of his head is insufficient. This shows that in general the majority of an entity is like all of it.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, objects to this assertion. This verse: “On the seventh day he shall shave it,” is written with regard to a ritually impure nazirite, not a pure one, whereas the halakha in the mishna applies even to a pure nazirite. This shows that the above inference is invalid. They laughed at this difficulty in the West, i.e., Eretz Yisrael: After all, from where do we derive the halakha that an impure nazirite shaves with a razor? It is derived from the halakha of a pure nazirite. If so, let the case of a pure nazirite come and derive the following halakha from the case of an impure nazirite: Just as with regard to an impure nazirite, if he leaves two hairs he has done nothing, here too, if a pure nazirite leaves two hairs he has done nothing.

On the same topic, Abaye raised a dilemma: With regard to a nazirite who shaved and left two hairs, which is not considered an act of shaving, if the hairs of his head grew and he again shaved, this time those two hairs alone, what is the halakha? Do these hairs invalidate the fulfillment of his obligation or not? Has he now completed his initial act of shaving, or is the shaving of two hairs from a head full of hair of no significance, and he must now shave his entire head?

Similarly, Rava raised a dilemma: With regard to a nazirite who shaved and left two hairs, and afterward shaved one of them, and the other one fell out of its own accord, what is the halakha? Is this considered shaving one’s entire head or not? Rav Aḥa of Difti said to Ravina: Is Rava raising a dilemma as to whether one can shave his head one hair by one hair? How does this case differ from that of one who shaves his entire head one hair at a time, which is a fulfillment of his obligation?

Rather, say that the dilemma is as follows: If one hair fell out and he shaved the other one, what is the halakha? Has he performed the obligation of shaving if there was only one hair left when he came to shave? Ravina said to him: In that case there is no shaving here; there is no hair here. The Gemara expresses surprise at this expression: If there is no hair here, then there is shaving here, as no hair remains. The Gemara explains: This is what he said: Even though there is no hair here, as only one hair remains, nevertheless there is no fulfillment of the mitzva of shaving here, as he failed to shave it all on the first attempt, and the second time he shaved less than the required amount.

MISHNA: A nazirite may shampoo [ḥofef ] his head and separate [mefaspes] his hairs manually, without concern that hairs might fall out. However, he may not comb his hair.

GEMARA: The Gemara clarifies: Who is the tanna who maintains that a nazirite may shampoo and separate his hairs? It is Rabbi Shimon, who says: An unintentional act is permitted. Even if hairs do fall out as a result of this action, as he did not intend this to happen the action is permitted. Yet in the latter clause of the mishna, which states: However, he may not comb his hair, we have come to the opinion of the Rabbis. Although this nazirite also does not intend to tear out any hair when he combs it, it is nevertheless prohibited.

This leads to a surprising conclusion, that the first clause represents the opinion of Rabbi Shimon and the latter clause is the opinion of the Rabbis. Rabba said: The entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as he maintains that anyone who combs his hair intends to remove stray hairs, and therefore this is considered an intentional act.

MISHNA: Rabbi Yishmael says: A nazirite may not shampoo his hair with earth because this causes the hair to fall out.

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: What is the precise wording of the mishna? Do we learn: Because it removes hair, i.e., earth in general removes hair, or do we perhaps learn: Because of that which removes hair. In other words, although some types of earth do not remove hair, it is prohibited to use these as well, due to those types that do remove hair. The Gemara inquires: What is the difference of this textual question?

The Gemara explains: There is a difference in a case where there is a type of earth that does not remove hair. If you say that we learned in the mishna: Because it removes hair, then in a case where we know that it does not remove hair it is fine to shampoo with that substance. However, if you say the text reads: Because of that which removes hair, this indicates that the Sages prohibited using any type of earth, due to the type that removes hair. If so, a nazirite may not shampoo his head with any earth at all, not even if it does not remove hair. No answer was found, and the Gemara says that the dilemma shall stand unresolved.

MISHNA: A nazirite who was drinking wine all day is liable to receive only one set of lashes. If people said to him during the course of the day: Do not drink, do not drink, and nevertheless he continues to drink, he is liable for each and every time he was warned. If a nazirite kept shaving all day, he is liable to receive only one set of lashes. If they said to him: Do not shave, do not shave, and he shaves, he is liable for each and every time he was warned. If he became ritually impure from a corpse many times all day, he is liable to receive only one set of lashes. If they said to him: Do not become impure, do not become impure, and he continues to become impure, he is liable for each and every time he was warned.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר מר וכלן ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום זאת אומרת רובו ככולו דאורייתא. פירוש בפאת זקן דאמר רחמנא לא תשחית אפילו לא גלח אלא רוב הפאות חייב כאלו גלח כלהו.

ממאי מדגלי רחמנא ביום השביעי יגלחנו. גבי נזיר דלא הוה צריך דכתב כבר יגלח אלא לאשמועינן דבעי תגלחת אחרונה גילוח כל ראשו שלא ישייר שתי שערות דבשער אחד לא מיקרי שיעור. ומדאיצטריך הכא לרבויי כל ראשו ולא סגי ברוב שמע מינה דדוקא הכא בנזיר בעינן שלא ישייר כלום וכן במצורע דכתיב כל בשרו ובלויים נמי על כל בשרם. אבל בעלמא כגון בפאת זקן רובו ככולו.

מתקיף לה ר' יוסי בר' חנינא הא בנזיר טמא כתב. ביום השביעי אבל בנזיר טהור בסוף ימי נזרו אכתי לא חזינא דליבעי גלוח כל ראשו דלא נילף מטמא. הר' עזריאל ז"ל:

בעי אביי נזיר שגילח על הקרבן. ביום מלאת ושייר שתי שערות הרי באותה שעה לא גילח יפה. וצמח ראשו. כלומר וגדלו שערותיו וחזר וגלח אותן שתי שערות בלבד. מהו. מי אמרינן תגלחת אותן שתי שערות אינו כלום ששאר השערות שצמחו מעכבין הגילוח דהואיל וראשו מלא שער בשעה שגילחן אין זה גילוח וצריך עדיין להמתין שבעה ולגלח (על) כל ראשו דאחר מלאת סותר שבעה. או לא מעכבן שאר השערות הגילוח. שיטה:

וצמח ראשו. שהמתין עד שצמחו וגדלו שערותיו. הא דקאמר וצמח ראשו ולא שהמתין עד לאחר שלשים יום דאם כן עבד ליה סתירה דמתניתין עד זמן גדול ומגלח כהלכתו. אלא המתין עד שבעה דהיינו זמן שיכוף ראשו לצד עיקרו. ואי בתוך שבעה גלח אותן שתי שערות הא לא מיבעיא לן.

וחזר וגלח. אותן שתי שערות ששייר בראשונה. מהו. מי אמרינן הרי גלח כל שערות נזירות ועלתה לו תגלחת. או דילמא כיון שלא נתגלח בבת אחת שהרי כבר גדלו שערי ראשו כשגלח אותן שתי שערות ולכך לא עלתה לו תגלחת. ולא יהיה לו תקנה אפילו מגלח כל ראשו.
בעי רבא נזיר שגלח ושייר שתי שערות וגלח אחת. בו ביום או קודם שגדלו שתי שערות ונפלה אחת מהן:

אלא נשרה אחת תחלה וגלח אחת מהן. מי אמרינן כיון שלא נשארו שתי שערות עלתה לו תגלחת או דילמא כיון שטעון תגלחת כשסילק מלגלח שהניח שתי שערות כי נמי גילח השנייה לאחר שנשרה הראשונה לא עשה ולא כלום. לפי שטעון גלוח ובשעת גלוח לא היו שם שתי שערות ראויות לגלח דאין גלוח בפחות משתי שערות וכבר נשרה אחת. הר' עזריאל ז"ל:

מתני' אבל לא סורק. דהוי פסיק רישיה ולא ימות כר' שמעון כדמפרש בגמרא.

ר' ישמעאל אומר אף לא יחוף באדמה. דחשיב ליה פסיק רישיה ולא ימות. הרא"ש ז"ל בפירושיו. אבל הר' עזריאל ז"ל כתב וז"ל: ר' ישמעאל אומר אף לא יחוף ראשו באדמה מפני שמשרת השער. דקסבר ר' ישמעאל דבר שאין מתכוין אסור. עד כאן:

וצריכי דאי תנא יין הוה אמינא דין הוא דליחייב אכל חד וחד. כשהתרו בו על כל אחד ואחד משום דאכתי בנזירותיה קאי דהא תנן לקמן דהיוצא מן הגפן אינו סותר כלל מה שעשה. אבל טומאה דסתרא הכל אימא לא ליחייב אלא חדא קא משמע לן דמחייב. ואי תנא טומאה הוה אמינא טומאה שאני דחמירא שסותרת הכל אפילו בנזירות מרובה של מאה יום. אבל תגלחת דלא סתרה אלא שלשים יום אימא לא לילקי אכל חדא וחדא. קא משמע לן:

תד"ה מתקיף. וברייתא משתמעה כו'. עמש"כ בס"ד בנדרים (כו) בד"ה איתיביה. ועי' לקמן (מג א) בד"ה א"כ וד"ה ולמ"ד:

גמ' הא בעלמא רובו ככולו. עי' חולין דף יט ע"א ונדה דף כט ע"א:

שם מכדי נזיר טמא דבתער מנלן. כדלקמן דף סא ע"א:

הא גדילים תעשה לך. וקא דחי לאו דלא תלבש שעטנז: אמר רב אחא בריה דרב איקא. מדקתני או ששיירו שתי שערות לא עשה כלום זאת אומרת דרובו חשוב ככולו מדאורייתא דמדכתב הכא וגילח את ראשו ביום השביעי ולא מיצטריך ליה למיכתב ביום השביעי יגלחנו לומר דלא חשיב גילוח עד דאיכא כולו שיער מגולח מכלל מדאיצטריך ליה קרא לאשמועינן דליגלח כולו דאי לאו האי קרא הוה אמינא דברובו סגי ליה דרובו ככולו דאורייתא: האי. ביום השביעי יגלחנו בנזיר טמא הוא דכתיב אבל בנזיר טהור לא כתיב אלא וגילח את שער ראש נזרו דלא משמע ליה הכי: מחכו עלה במערבא. אהא אתקפתא דר' יוסי בר' חנינא: דמכדי נזיר טמא דבתער מנלן מנזיר טהור יליף. מדכתיב ביה תער אי לרבי כדאית ליה ולת''ק כדאית ליה וכדלעיל וה''ה נמי דליתי נזיר טהור מנזיר טמא מה נזיר טמא כו' והכא הוא דגלי רחמנא כולו הא בעלמא רובו ככולו וכדרב אחא בריה דרב איקא וא''ת ליגמר מיניה הא לא אפשר משום דהוו להו נזיר ומצורע שני כתובין כאחד: וצמח ראשו וחזר וגילחן. נמי לאותן ב' שערות: מהו. מי אמרינן כיון דמעיקרא כי שייר אותן שתי שערות לא עשה ולא כלום השתא נמי כיון דהדר וצמח לא עשה ולא כלום דכמאן דמגלח שתי שערות מעיקרן דמי ומעכבי או דלמא כיון דהשתא קא מיגלח להו להאי דהדר צמח לא חיישינן ולא מעכבי: גילח שערה קמיבעיא ליה לרבא פשיטא דכיון דגילח את כל ראשו לבר מהנך ב' שערות דכי הדר גילח אחת מהן ונשרה חבירתה שפיר דקאזיל ומיגלח כי אורחיה כמאן דאזיל ומגלח שערו ולההיא דנשרה מאי הוה ליה למיעבד: אלא אימא נשרה אחת וגילח אחת קמבעיא ליה. מי אמרינן כיון דכל שערו גילח חוץ משער אחת שפיר דמי דהא לא שייר שתי שערות בלא גילוח או דלמא כיון דמעיקרא שייר לו שתי שערות לאו כלום עבד וכי חזר וגילח אחת לאחר נשירתה דחבירתה נמי לאו כלום עבד דכיון דלא הוי השתא בראשו אלא שערה אחת לא איקרי גילוח וכנשרו שניהם דמי דכי היכי דאם גילח ושייר שערה אחת שפיר גילח דשערה כנטולה דמי הכי נמי כי נשרה אחת משעת נשירותה הויא חבירתה כנטולה וכי חזר וגילחה לאו כלום עבד דכנטולה דמיא: א''ל. אי אמרת גילוח אין כאן דדמי ליה כמי שיש שיער בכאן: [הכי] קאמינא [אף על פי] ששיער אין כאן מצות גילוח אין כאן. ומיהו בדיעבד שפיר דמי: מתני' נזיר חופף ומפספס. חופף כמו חופף עליו כל היום (דברים לג) לשון מגרד ובלעז פרי''ר : מפספס. שמפריד שערותיו זו מזו אבל לא במסרק: גמ' אתאן. לר''י דאמר דבר שאין מתכוין . אסור: להשיר נימין המדולדלים: מן הראש אבל עדיין לא נעקרו לגמרי וכיון דמתכוין להשיר כי סורק במסרק הוה ליה דבר שמתכוין ואסור: אי אמרת מפני המשרת תנן כלל כלל לא. דמשמע לא יחוף בשום אדמה גזירה שאינה משרת מפני המשרת:

אמר מר וכו' או ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום וכו' זאת אומרת דרובו ככולו דאורייתא. מדגלי רחמנא גבי נזיר ביום השביעי. יגלחנו דלא איצטריך דכבר כתיב וגילח אלא לאשמועינן דבעינן תגלחת מצוה שלימה שלא שיירה כלום: הכא הוא דבעי כולו הא בעלמא רובו ככולו. אומר הר''ם דבעלמא קיימי מיהו פאת זקן אמר סוף פרק המצניע (שבת דף צד:) דמלא פי הזוג מיחייב דמשמע פורתא: מתקיף לה ר' יוסי בר' חנינא האי בנזיר טמא כתיב: [דכתיב ביום השביעי יגלחנו] דמשמע כולו וברייתא משתמעא אף בנזיר טהור שיהא שתי שערות מעכבות: מחכו עלה במערבא. בפ' קמא דסנהדרין (דף יז:) אמר מחכו עלה במערבא היינו ר' יוסי בר' חנינא והכא אשכחן מחכו על דבריו: מכדי נזיר טמא [דבתער מנלן] מנזיר טהור יליף (דבתער) וליתי נזיר טהור ולילף מנזיר טמא. דשתי שערות מעכבות: נזיר שגילח ושייר ב' שערות. ובאותה שעה לא גילח יפה ואח''כ המתין לגלח שתי שערות עד. אשר [צמחו שער] ראשו וחזר וגילחן לאותן שתי שערות לבד מי אמרינן אותו תגלחת שתי שערות לא כלום הוא [הואיל] וכשגילחן ראשו מלא שער: נזיר שגילח והניח שתי . שערות וגילח אחת ונשרה אחת. כלומר השניה מהו מי אמרינן כיון דלא גילח שתי שערות לאו גילוח הוא ששתי שערות אית בהו שיעור גילוח או דלמא השתא מיהא לאו איכא שער כלל: אמר [ליה] רב אחא מדפתי לרבינא גילח שערה מבעיא ליה לרבא. בתמיה כלומר הא ודאי גילוח הוי כיון שבא לגלח הוי שיעור גילוח: אימא נשרה אחת וגלח אחת. כשבא לגלח שיער ה''ג רש''י מי אמרינן השתא מיהא שיער [אין כאן א''ל] גילוח אין כאן שיער אין כאן: אי שיער אין כאן יש כאן גילוח ה''ק אע''פ ששיער אין כאן מצות גילוח [אין] כאן. הואיל דבתגלחת ראשונה שייר ב' שערות ובתגלחת זאת לא היה רק שער א': מתני' נזיר חופף ומפספס. פרי''ר בלע''ז שיחוף ראשו בנתר ובאדמה אף כי פעמים שמשיר שיער דבר שאין מתכוין הוא ומותר לר' שמעון ומפספס שמבדיל שערות זו מזו אף כי פעמים שמשיר: אבל לא סורק. בגמ' משמע דסתם סורק מתכוין להסיר השער: ר''י אומר לא יחוף. כדאמר בגמ': [כל הסורק] להסיר נימין המדולדלות. שאינן מחוברות יפה ונוחין להנתק: [מפני שהיא] משרת תנן. לא יחוף אותו באדמה מין שמשרת דוקא או דלמא מפני שמשרת דכל אדמה גזרינן אטו אותה דמשרת: נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה. שהתרו בו על כל פעם ופעם שהוא שותה חייב על כל אחת ואחת וכמו כן תגלחת וכן טומאה כדמפרש ואזיל: