נזיר מב ע"ב

גמ' איתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב {במדבר ו-ז} לא יטמא כשהוא אומר {במדבר ו-ו} לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב אמאי הא מיטמא וקאים אלא לאו ש''מ אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה איתיביה אביי כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת''ל {ויקרא כא-ו/יב/טו/כג ??} ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומד א''ל ותיקשי לך מתני' דתנן היה מיטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי הא מיטמא וקאים אלא קשיא אהדדי לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וטומאה בחיבורין דאורייתא הא אמר רב יצחק בר יוסף א''ר ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי אמרת דאורייתא מאי שנא כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאים טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי אמר רבי יוחנן כאן בבית כאן בשדה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מב - ב

גמרא:

איתמר: אמר רבה אמר רב הונא:

כתוב בפרשת נזיר: "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא [באוהל המת]. ^[1] לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם [בין במגע בין במשא בין באוהל] ":

וכי מאחר שמקרא מלא [מקרא שממלא ומשלים הכל] ^[2] דיבר הכתוב: "לא יטמא", הכולל את כל הטומאות למת, אם כן כשהוא אומר "לא יבא" - דמשמע ביאה באוהל המת בלבד - מה תלמוד לומר:

להזהירו למי שנכנס באוהל המת על הטומאה שנטמא, ולהזהירו גם על הביאה, כלומר: אם נכנס באהל המת ונטמא, עבר על שני לאוין על "לא יטמא" שהרי נטמא, ועל "לא יבא" שהרי בא באוהל המת, ולוקה שתים.

ומוסיף רב הונא: אבל ללקות על טומאה וטומאה שתי פעמים [בלא להיטהר בינתיים] - לא.

כי מי שהיה טמא ועומד, שוב אינו חייב אם חזר ונטמא אפילו אם התרו בו שוב, שאין הנזיר חייב אלא כשנטמא או שהוסיף טומאה על טומאתו הקודמת. ^[3]

ורב יוסף אמר: האלהים [שבועה היא] ! אמר רב הונא: אפילו טומאה וטומאה לוקה שתים, כשנטמא וחזר ונטמא אם התרו בין טומאה לטומאה, ^[4] ואף שלא הוסיף בטומאה השניה על טומאתו הראשונה.

דהרי אמר רב הונא:

נזיר שהיה עומד ^[5] בבית הקברות ונטמא שם, והושיטו לו מתו [את קרובו שמת] ^[6] ומת אחר או מת אחר ונגע בו, הרי זה חייב אם התרו בו בשנית. ^[7]

ואמאי!? הא מיטמא וקאים [הרי כבר טמא ועומד הוא] -

אלא לאו שמע מינה: אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה.

איתיביה אביי לרב יוסף מהא דתניא: נזיר שהיה לו מת מונח לו על כתיפיו, ^[8] והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו, יכול יהא חייב אף על הטומאה השניה, תלמוד לומר גבי טומאת כהנים [ויקרא כא ד]: "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" -

הרי למדנו שהכתוב מדבר במי שאינו מחולל ומזהירו שלא להתחלל, יצא זה שהוא מחולל ועומד שאינו מוזהר ליטמא שוב; ומאחר שלמדנו מן הכתוב לכהן, לומדים אנו אף לנזיר בגזירה שוה "אמו אמו". ^[9]

אמר ליה רב יוסף לאביי:

עד שאתה מקשה עלי מאותה ברייתא - ותיקשי לך מאותה ברייתא על מתניתין [משנתנו] ששנינו בה כדברי, שאף על טומאה וטומאה לוקה שתים, דתנן: היה מיטמא למתים כל היום, אינו חייב אלא אחת.

אבל אמרו לו: "אל תטמא" "אל תטמא" הרי זה חייב על כל אחת ואחת, ואמאי!? הא מיטמא וקאים!?

אלא בהכרח דאכן קשיא ^[10] אהדדי [סותרות המשנה והברייתא זו לזו], וסמי [כמו: מחוק] את הברייתא מפני המשנה, ושוב לא תיקשי על דברי בשם רב הונא שהם כהמשנה.

אמר אביי: לא קשיא מתניתין וברייתא אהדדי, שהברייתא לא פטרה אלא כשלא הוסיף טומאה על טומאתו, ואילו משנתנו עוסקת באופן שהוסיף טומאה על טומאתו ולכן הוא חייב; כיצד:

א. המת עצמו הוא אבי אבות הטומאה, והנוגע בו נעשה "אב הטומאה" והוא טמא טומאת שבעה [שבעה ימי טומאה והזאת שלישי ושביעי במי פרה], והנוגע בטמא מת הרי הוא טמא טומאת ערב.

ב. הנוגע באדם בשעה שהוא נוגע במת או מאהיל עליו או נושא אותו, ^[11] הוא הנקרא "טומאה בחיבורין" [ופעמים שהיא נקראת "יקרב בדיקרב"], ^[12] והרי הוא טמא טומאת שבעה.

ג. גדר דין זה ביארו האחרונים:

כל זמן שלא פירש הנטמא מן המת הרי הוא עצמו נעשה אבי אבות הטומאה, ולכן הנוגע בו באותה שעה נעשה אב הטומאה, וטמא טומאת שבעה. ^[13]

כאן הברייתא עוסקת שחזר ונטמא כשהיה עדיין בחיבורין למת, וכמו שמפורש בברייתא: "היה לו מת מונח על כתיפו, ^[14] והושיטו לו מתו", ואם כן לא הוסיף כל טומאה במגעו במת האחר, ולכן אינו חייב על הטומאה השניה, ומשום שנאמר "להחלו".

אבל כאן במשנתנו עסקינן באופן שחזר ונטמא כשכבר היה שלא בחיבורין למת, וכשחזר ונתחבר למת ונעשה אבי אבות הטומאה הרי הוסיף טומאה על טומאתו, ולכן הוא חייב אף שהוא כבר מחולל ועומד, אם אך התרו בו בין זה לזה. ^[15]

וממילא מתיישבים גם דברי רב הונא שאמר: אבל טומאה וטומאה לא, ואף שבמשנתנו מבואר שהוא חייב, כי רב הונא אף הוא עוסק כשעדיין לא פירש מן המת. ^[16]

ומקשינן: וכי אטו טומאה בחיבורין מדאורייתא היא, עד שאתה אומר: כשחזר ונתחבר למת, הרי הוא חייב מלקות משום שהוסיף טומאה על עצמו!?

והא אמר רב יצחק בר יוסף, אמר רבי ינאי:

לא אמרו טומאה בחיבורין, שיהיה הנוגע במי שמחובר למת טמא טומאת שבעה כאילו נגע במת עצמו, אלא לענין תרומה וקדשים.

אבל לנזיר לסתור את טומאתו ולגלח "תגלחת טומאה" ^[17] כשנגע במי שהיה מחובר למת, ולעושה פסח להמנע בשל טומאת שבעה זו מעשיית הפסח לא אמרו חכמים, אלא הקילו בשני אלו. ואי אמרת טומאה בחיבורין דאורייתא היא, אם כן מאי שנא בין תרומה וקדשים לבין נזיר ועושה פסח!? ^[18] ומשנינן: כאן - בדברי רבי ינאי - בחיבורי אדם באדם, כשהיה מחובר אדם לאדם אחר המחובר למת, כי אז הנוגע בו אינו טמא טומאת שבעה אלא מדרבנן.

כאן - במשנתנו - בחיבורי אדם במת, שהיה הנזיר מחובר למת עצמו, כי אז הנזיר נעשה אבי אבות הטומאה, ואם יגע בו אדם ייטמא טומאת שבעה מן התורה. ^[19]

כאן שבה הגמרא לדברי רב הונא שחילק - לדברי אביי - בין טומאה וביאה לבין טומאה וטומאה, ופשטות כוונתו היא, שעל אותו אופן שהוא פטור על טומאה וטומאה דהיינו כשלא הוסיף טומאה על טומאתו, באותו אופן חייב רב הונא על טומאה וביאה; ומקשינן:

אבל טומאה וטומאה לא, הרי מאי טעמא? דהא מיטמא וקאים [כבר טמא הוא ולא הוסיף טומאה על טומאתו], אם כן טומאה וביאה נמי באותו אופן שהיה טמא בתחילה ולא הוסיף טומאה על טומאתו, ^[20] למה יתחייב על הביאה? הא מיטמא וקאי!

אמר תירץ רבי יוחנן: ^[21]

זה שחילק רב הונא בין טומאה וביאה לטומאה וטומאה, אין כוונתו לומר, שעל טומאה וביאה הרי הוא חייב בזה אחר זה ועל טומאה וטומאה אינו חייב בזה אחר זה; אלא כך הוא שאמר רב הונא:

כאן בבית [באוהל המת] שהוא מתחייב על הביאה, הוא דמשכחת לה שיהיה אדם חייב שתים, וכגון שלא היה טמא ונכנס לבית, שנטמא ובא לאוהל בבת אחת.

כאן בשדה שלא בא אל הבית, לעולם לא תמצא שהוא חייב שתים, כי בבת אחת אי אפשר שיתחייב שתים ואפילו נגע בשני מתים כאחד, ^[22] ואם נטמא וחזר ונטמא והתרו בו בין זה לזה, הרי אינו חייב על הטומאה השניה היות וכבר טמא הוא. ^[23]

הערות

^[1] על פי לשון רש"י בפרשת נזיר. וכתב ה"מנחת חינוך [מצוה שעו אות ב בנדמ"ח]: "יש טומאות שמטמאות באוהל, בין שהאהיל על הטומאה בין שהאהילה הטומאה עליו, ובין שהוא והטומאה תחת אוהל אחד; ובאותן טומאות אם נכנס הנזיר לאהל שהטומאה שם, חוץ מה שעובר על הלאוין של כל טומאה וכו' עובר נמי משום לאו ד"על נפש מת לא יבא", דהתורה גזרה עליו אף על ביאתו לאהל, ועובר בלאו זה חוץ מהלאוין וכו"'; וקצת משמע מתחילת לשונו, שבכל אופן שנטמא הנזיר בטומאת אוהל הרי הוא עובר ב"לא יבא", ולאו דוקא כשנכנס תחת אוהל שהמת שם. ואולם דעת ה"חזון איש" [נזיר קמב ג] היא, שאין לאו זה אמור אלא כשהיה יחד עם המת תחת אוהל אחד, אבל בשאר אופני טומאת אוהל, לא עבר על לאו זה. וראה בכתבים בשם הגרי"ז לדף י"ז שדן שם במאהיל על הטומאה אם עובר ב"לא יבא", ומשום שיש לומר: היות ואם יכנס אחר תחתיו הרי ודאי יעבור ב"לא יבא" כיון שהוא נכנס עם המת תחת אוהל אחד, ואם כן הוא עצמו שמאהיל על המת הרי הוא טמא, וראה שם שהוכיח מן הסוגיא לקמן מג א שאינו עובר ב"לא יבא"; והביא שם דבראב"ד בספרא מבואר שהוא עובר ב"לא יבא".

^[2] רא"ש.

^[3] א. ובהמשך הסוגיא מתבאר המקור לזה מן הכתוב; ואף שבמשנתנו שנינו: אם התרו בו בין טומאה לטומאה הרי הוא חייב שתים, מבארת הגמרא בהמשך הסוגיא, שמשנתנו עוסקת באופן שהוסיף בטומאה השניה יותר מאשר היה טמא מכח טומאה הראשונה, וכפי שיבואר שם. עוד יתבאר בהמשך הסוגיא ביתר ביאור לשונו של רב הונא.

^[4] רא"ש.

^[5] המהרש"א בנדה נז א כתב דמדברי הרא"ש בהלכות טומאה משמע שהיה גורס "עובר" ולא "עומד"; אך מדברי תוספות הרא"ש ב"שיטה מקובצת" כאן בד"ה כאן בחיבורין מוכח שהיה גורס כגירסתנו, וראה בזה בהערות בהמשך הסוגיא.

^[6] שהרי הנזיר אסור ליטמא לקרוביו, כמפורש בפרשת נזיר.

^[7] מלשון הרא"ש בפירושו שכתב על דברי רב יוסף שחייב על טומאה וטומאה רק כשהתרו בו, והביא על זה רב יוסף את דברי רב הונא הללו, מוכח שאף באופן זה אינו חייב אלא כשהתרו בו בין זה לזה ; ובפשוטו למדנו מדבריו, שאם היה עומד בבית הקברות והתרו בו לצאת אינו חייב שתים אפילו לדעת רב יוסף, שאם לא כן למה לי שיושיטו לו מת אחר, והרי יש לחייבו על עמידתו בבית הקברות, [לפי הגירסא "עומד"]. ויש לעיין אם אינו חייב לדעת רב יוסף אלא כשנטמא לשני מתים שונים, וכאופן שדיבר רב הונא, או אפילו אם היה בבית הקברות ויצא וחזר ונכנס לאותו מקום או שנגע במת ופירש ממנו וחזר ונגע בו.

^[8] ראה בהערה בהמשך הסוגיא ביאור למה נקטה הברייתא שהיה המת מונח לו על כתפיו.

^[9] א. נאמר בכהן גדול [ויקרא כא יא]: "ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא"; ונאמר בפרשת נזיר: "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם". ב. ראה מה שכתבו התוספות בשבועות יז א ד"ה נזיר, בדין טמא שהוסיף ימים לטומאתו, אם זה נקרא כמי שמוסיף טומאה על טומאתו; וראה עוד שם, דבמסכת שמחות נחלקו תנאים אם חייב אפילו כשהוסיף טומאה אם לא הוסיף ימים, וסוגייתנו כמאן דאמר שאינו צריך תוספת ימים.

^[10] ברא"ש הגירסא היא "קשיין" והוא מדויק.

^[11] דין אוהל שהוא עושה חיבורין מבואר בתוספות שבת יז א ד"ה ששמע, וכן מוכח בדבריהם כאן, וכפי שיתבאר בהערה בהמשך הסוגיא; ודין משא שהוא עושה חיבורין מבואר בתוספות לקמן נד ב ד"ה ת"ש.

^[12] ראה עבודה זרה לז ב.

^[13] כן כתב ב"קהלות יעקב" סימן י' להוכיח מסוגייתנו לפי פירוש התוספות, וכפי שיתבאר להלן בהערה, והביא כן מדברי כמה ראשונים שפירשו כן את גדר הדין, ובסוף דבריו כתב שהעירוהו מתוספות סוטה כ ב ד"ה לא - שמוכח כגדר זה. ובעיקר הדין כתב לפרש פירוש נוסף, והוא: היות והוא נוגע במי שנוגע במת, הרי זה כאילו הוא עצמו נגע במת, והאדם האמצעי אינו אלא יד להעברת הטומאה מן המת לנוגע בו. וחילוק יש בין שני הפירושים: לפירוש ראשון: אין החיבור למת פועל על המתחבר אלא בשעת החיבור, שהרי מיד כשפירש אינו אבי אבות הטומאה והנוגע בו אינו טמא טומאת שבעה אלא טומאת ערב כשאר נוגע בטמא מת. לפירוש שני: חיבורו של המתחבר למחובר למת פועלת עליו אף לאחר שפירש מן המת, והוא טמא טומאת שבעה אף לאחר שניתק החיבור למת.

^[14] אפשר, שלכן נקטה הברייתא לשון "מונח לו על כתיפו", ולא שהיה נוגע במת ושוב נגע במת אחר, כדי להשמיענו מילתא אגב אורחא, שאפילו אם לא היה נוגע במת אלא מונח היה על כתיפו שאינו נטמא אלא משום משא, מכל מקום מיקרי "טומאה בחיבורין".

^[15] א. בשיטת רב יוסף שנחלק על אביי, ראה היטב ב"שיטה מקובצת" בשם ה"ר עזריאל בדבריו בכל הסוגיא, וב"משנה למלך" [טומאת מת ג ג] וב"באר משה ד"ה שם גמרא. ב. מכאן הוכיח ב"קהלות יעקב" סימן י' - לפי הפירוש שנתבאר בפנים שהוא ביאור התוספות - כגדר הראשון שנתבאר לעיל בדין "טומאה בחיבורין", והיינו שהמחובר למת נעשה אבי אבות הטומאה, שאם לא כן למה יתחייב והרי הוא אינו אלא יד להעברת טומאה, והיכן תוספת הטומאה. ואולם ראה בתוספות שבועות יז א, דנראה מלשונם, שגדר תוספת הטומאה הוא דין זה עצמו שהוא מטמא את אחרים טומאת שבעה [ולא משום שהוא נעשה אבי אבות הטומאה], ומיהו ודאי שגם לפירוש זה איו הכוונה שהוא יד בעלמא להעברת טומאה, אלא דין הוא במחובר למת שהוא מטמא את אחרים טומאת שבעה; [ולדעת הסוברים שהמת עצמו אינו טמא כלל אלא מטמא את אחרים, הרי שטמא מת החוזר ומתחבר למת, אי אתה יכול לומר שהוסיף טומאה בעצמו, שהרי אף אם הוא נעשה כהמת עצמו אין זו תוספת טומאה, ובהכרח ש"תוספת הטומאה" שהוזכרה כאן, הוא מה שהמחובר למת מטמא את אחרים טומאת שבעה, ומתחילה לא היה מטמאם אלא טומאת ערב].

^[16] א. ואם תאמר: אכתי תיקשי מה שאמר רב הונא גבי נזיר שהיה עומד בבית הקברות, שהוא חייב כשהושיטו לו מת אחר, והרי עדיין עומד הוא בבית הקברות ולא פירש! ? וכתב בתוספי הרא"ש [הובא ב"שיטה מקובצת" כאן ד"ה כאן בחיבורין]: "הואיל ואינו נוגע במת ממש, כי הושיטו לו מת אחר ונגע בו, הוה ליה כשלא בחיבורין הלכך חייב שתים", וכנראה כוונתו היא שטומאתו מחמת בית הקברות טומאת "קבר" היא, ולא טומאת מת ממש, ולכן אין בה דין "חיבורין", וראה "קרן אורה" ד"ה רש"י. ואולם בתוספות נדה נז א מוכח בהדיא, שאף כשעומד בבית הקברות יש בו משום "טומאה בחיבורין", וכתב שם המהרש"א לבאר את סוגייתנו לפי שיטתם, שרב הונא אינו עוסק באופן שעדיין הוא מחובר לקבר, ראה שם, וראה אריכות ב"באר משה" כאן ד"ה שם בגמרא, ומסקנתו היא, שהתוספות גרסו נזיר שהיה "עובר" בבית הקברות כגירסת הרא"ש בהלכות טומאה שהובאה לעיל בהערה. ב. לעיל דף יז דנה הגמרא אם נזיר שנזר בבית הקברות חייב על "שהייה" בטומאה, והקשו התוספות בשבועות שם, איך יתחייב על השהייה, והרי הוא כבר מחולל ועומד! ? וכתבו שם התוספות חידוש: "דהא דפטר ליה כשהושיטו לו מת אחר, היינו בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו, לפיכך אינו מוסיף טומאה, אבל הכא הוא מוסיף טומאה שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר". [ובשם רבינו תם תירצו, שהסוגיא שם עוסקת באופן שהוסיף ימים על טומאתו, שאף זה נקרא מוסיף טומאה על טומאתו; ורבינו תם שלא תירץ כפירוש התוספות, יתכן שהוא סובר כהרא"ש שאין בקבר "טומאה בחיבורין"]. וביאור דבריהם הוא, כי טומאה בחיבורין היות והיא נמשכת כל זמן שהוא מחובר למת, ומשפירש מן המת סרה טומאה זו, שוב אין לפוטרו משום שהוא כבר טמא, כי אף שהוא כבר טמא ברגע זה הרי אין זו סיבה שיהא טמא ברגע שלאחריו, שהרי יכול לפרוש וצריך הוא לפרוש, וכשאינו פורש הרי הוא ממשיך את הטומאה עליו, [ובודאי לא גרע ממוסיף ימים על טומאתו], וראה היטב תוספות בנדה נז א ד"ה ודילמא. ולפי זה לשון הגמרא "כאן שלא בחיבורין" אינו מדוקדק כל כך, וכמו שפירשו התוספות כאן: שפירש כבר מהמת, ולפי דבריהם שם אינו צריך לפרוש מן המת, אלא שיהא יכול לפרוש מן המת; וראה עוד בזה בהערה בתחילת דף מג א.

^[17] כן פירשו התוספות, אבל המאירי כתב שאף אינו טמא טומאת שבעה אלא טומאת ערב; וביאר טעם הדין שהקלו בשני אלו: "שלא העמידו דבריהם בפסח הואיל ויש כרת במניעתו כשהוא טהור, ולא בנזיר שהקלו בו לרוב צערו שהוא אסור בכל מין היין".

^[18] הקשה ב"קהלות יעקב" שם, הרי אפילו אם תמצי לומר שטומאה בחיבורין דאורייתא היא, מכל מקום למה יסתור הנזיר את טומאתו, שהרי לענין סתירה אין די במה שהנזיר נטמא טומאת שבעה ממת, לפי המבואר ברמב"ם שאינו סותר אלא כשנגע במת עצמו, [ראה רמב"ם נזירות ז א] ; ואם כן אפילו אם תמצי לומר שהמחובר למת נעשה אבי אבות הטומאה ומטמא את הנזיר שנגע בו טומאת שבעה, מכל מקום אינו סותר היות ואינו נוגע במת עצמו! ? וכתב, שלכאורה משמע מזה כפירוש השני שנתבאר לעיל, שהנוגע במי שמחובר למת הרי הוא כאילו נגע במת עצמו ולכן הוא טמא טומאת שבעה, ולפי זה הרי ניחא שהוא סותר. וראה מה שהביא שם מדברי החזון איש, ומדברי התוספות בנזיר נד ב ד"ה תא שמע בענין סתירת הנזירות על מגע בחרב שהוא כחלל, ראה שם; וראה מה שכתב בזה ב"קרן אורה" ד"ה אבל לנזיר.

^[19] ובעבודה זרה לז ב מתבאר המקור לזה מן התורה.

^[20] וכגון שהיה מת מונח על כתיפו ונכנס באוהל; כן כתבו התוספות, והיינו משום שאם לא כן, היות ונכנס באוהל המת הרי הוא "מחובר" למת והוסיף טומאה, כי "חיבור" אינו דוקא על ידי נגיעה אלא אף על ידי אוהל, וכפי שנתבאר בהערה לעיל.

^[21] אין מסתבר שרבי יוחנן יפרש את דברי רב הונא, אלא שרבי יוחנן אמר את דבריו לענין אחר, ועל פי דבריו מיישבת הגמרא את דברי רב הונא.

^[22] לשון התוספות הוא: "שהרי אם נגע בשני מתים בבת אחת כולה חדא התראה היא, דהתראה דלאו דטומאה דידיה היא", לכאורה נראה שלאו בדוקא נתכוונו לומר שאין כאן התראה, כי סברא זו אינה מובנת; אלא כוונתם לומר, שהאיסור הוא על מעשה המטמא את הנזיר, ומה לי אם עשה כן בשני מתים או במת אחד, וכשם שאין חילוק בין מי שנגע במת גדול או במת קטן; וראה מה שכתבו כאן בשם הגרי "ז.

^[23] כן משמע מן התוספות [בתחילת הסוגיא וכאן] והרא"ש בביאור דברי הגמרא; ולכאורה צריך ביאור, שהרי גם בטומאה וטומאה משכחת לה שיתחייב שתים, כשפירש מן הטומאה הראשונה, וכמבואר במשנתנו ומודה בה רב הונא! ? וצריך לומר שלא כלל רב הונא בדבריו אלא "טומאה וטומאה" דמשמע אותה טומאה פעם שנית, ולא תוספת טומאה.

א גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בענין הבא, אמר רבה אמר רב הונא: מקרא מלא דבר הכתוב בדין הנזיר "לא יטמא להם במותם" (במדבר ו, ז) ובכלל זה כל מיני טומאות המת (מגע, משא, אוהל), כשהוא, הכתוב, אומר "על נפש מת לא יבא" (במדבר ו, ו) — הרי פסוק נוסף זה בא להזהירו על הטומאה, להזהירו על הביאה לבית ("אוהל") בו נמצא המת, אזהרה נוספת בפני עצמה, שעובר על כל אחת מהן בפני עצמה. אבל טומאה וטומאה אם חזר ונטמא — לא.

ורב יוסף אמר בלשון שבועה: האלהים! כך אמר רב הונא: אפילו טומאה וטומאה חייב על שתיהן. ומביא ראיה לדבריו ממה שאמר רב הונא: נזיר שהיה עומד בבית הקברות וממילא הוא טמא, והושיטו לו מתו (אחד מקרוביו שמת) וכן אם הושיטו לו מת אחר ונגע בו — חייב. ויש לשאול: אמאי [מדוע] הוא חייב? הא [הרי] הוא מיטמא וקאים [ועומד]! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שאמר רב הונא שהוא עובר אפילו משום טומאה וטומאה.

איתיביה [הקשה לו] אביי לרב יוסף ממה ששנינו בברייתא: כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו, והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו, יכול יהא חייב אף על נגיעה זו — תלמוד לומר בקשר לאיסור טומאה בכהן גדול: "ולא יחלל את מקדש אלהיו" (ויקרא כא, יב) ומכאן שנאמר איסור טומאה במי שעדיין אינו מחולל, יצא (למעט) זה שהוא כבר מחולל (טמא) ועומד, שאינו מוזהר על כך.

אמר ליה [לו] רב יוסף: אם כן שאתה סבור שאינו מוזהר על טומאה לאחר טומאה ותיקשי [ותיקשה] לך מתניתין [משנתנו] דתנן [שכן שנינו במשנה]: היה מיטמא למתים כל היום — אינו חייב אלא אחת. אמרו לו "אל תטמא" "אל תטמא" — חייב על כל אחת ואחת. ואמאי [ומדוע]? הא [הרי] הוא מיטמא וקאים [ועומד]!

אלא קשיא אהדדי [קשים הדברים זה על זה] דברי המשנה ודברי הברייתא! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן בברייתא — מדובר בחיבורין, שכאשר היה נוגע במת, תוך כדי כך נגע במת אחר, ואז אין הוא מתחייב על הטומאה השניה. כאן, במשנה — מדובר שלא בחיבורין, שאחר שנגע במת אחד והניחו — נגע במת השני, ואז חייב על הנגיעה החדשה לעצמה.

ושואלים: ודין זה של טומאה בחיבורין שכל עוד הוא נוגע במת הוא נחשב כמחובר לטומאה, האם דאורייתא [מן התורה] הוא עד שאינו לוקה על הטומאה השנית משום כך? הא [הרי] אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי: לא אמרו כלל זה שיש טומאה בחיבורין אלא לענין אכילת תרומה וקדשים, שהנוגע באותו אדם הנוגע עתה במת נעשה טמא טומאת שבעה לענין זה, אבל לענין נזיר שייחשב בשל כך טמא ויביא קרבן כאדם שהיה נוגע במת, וכן עושה פסח שיימנע מלהקריב קרבן פסח בגלל שנגע — לא. ואי אמרת דאורייתא [ואם אתה אומר שהיא מן התורה] מאי שנא [מה ההבדל] בין תרומה לנזיר?

ומשיבים: יש לחלק במושג "טומאה בחיבורין", כי כאן כשמחלקים בין טומאת תרומה וטומאת נזיר, הרי זה בחיבורי אדם באדם, שאדם אחד נוגע במת ואדם אחר נוגע בו באותה שעה, שאז השני נטמא באמת רק מדברי סופרים. כאן בחיבורי אדם במת, אם נוגע במת עצמו — הריהו כמחובר לטומאה מדין תורה.

ולפיכך יש מקום לומר כדברי רבה: אבל טומאה וטומאה, שהיה טמא במגע טומאת מת, וחזר ונגע במת אחר לא יתחייב על נגיעה במת אחר, אם הוא נוגע אותה שעה במת, דהא [שהרי] הוא מיטמא וקאים [ועומד].

ומקשים: אם כן טומאה וביאה נמי [גם כן] נאמר כך, שאם באותו אופן מדובר, נמצא שכשהוא נוגע במת נכנס לבית שהמת בתוכו, והרי גם כאן הא [הרי] הוא מיטמא וקאי [ועומד] ומדוע ילקה על הטומאה שוב! אמר ר' יוחנן: אף בטומאה וביאה יש להבחין בין שני אופנים; כאן בבית שאם היה טהור ונכנס לבית שהמת בתוכו — לוקה משום ביאה ומשום טומאה שבאו עליו כאחת,

כאן בשדה שאם הוא נוגע במת, ובעודו נוגע במת נכנס לבית — אינו מתחייב גם על הביאה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: A dispute among amora’im was stated. Rabba said that Rav Huna said: The Torah stated a halakha involving a nazirite in a categorical verse: “He shall not become impure for his father, or for his mother, for his brother, or for his sister, when they die” (Numbers 6:7). This includes all manners of contracting impurity imparted by a corpse, whether ritual impurity imparted by contact, by carrying, or in a tent, i.e., a corpse under the same roof. When the Torah states: “He shall not come near to a dead body” (Numbers 6:6), it serves to warn him with regard to contracting impurity from a corpse in any manner, as above, and to warn him with regard to entering an enclosure with a corpse, which is a unique prohibition applicable to a nazirite that is added by the phrase “He shall not come near to a dead body,” and he is liable separately for each. However, with regard to one contracting impurity from a corpse and again contracting impurity from a corpse, the verse does not warn him, and he is liable to receive only one set of lashes.

And Rav Yosef says in the form of an oath: By God! Rav Huna actually says that he is separately liable even for contracting impurity from a corpse and again contracting impurity from a corpse, not only if he entered an enclosure with a corpse. As Rav Huna says: With regard to a nazirite who was standing in a cemetery, who is already ritually impure, and they extended his corpse, i.e., the corpse of his relative, to him, and similarly if they extended a different corpse to him and he touched it, he is liable. But why is he liable; he has already become impure and is standing in his state of impurity? Rather, isn’t it correct to conclude from this that Rav Huna said he is separately liable even for contracting impurity from a corpse and again contracting impurity from a corpse?

Abaye raised an objection to Rav Yosef from a baraita: With regard to a priest who had a corpse placed on his shoulder, and they extended his corpse, i.e., the corpse of his relative, to him, and similarly if they extended a different corpse to him and he touched it, one might have thought that he should be liable even for this contact. Therefore, the verse states, with regard to the prohibition against a High Priest becoming impure: “And he shall not profane the Sanctuary of his God” (Leviticus 21:12). This teaches that the prohibition of impurity applies to one who is not yet profaned, excluding this one who is already profaned and standing in that state of ritual impurity.

Rav Yosef said to him: But if, as you claim, one is not liable for contracting one impurity after another, the mishna should pose a difficulty for you. As we learned in the mishna: If a nazirite became ritually impure from corpses many times all day, he is liable to receive only one set of lashes. If they said to him: Do not become impure, do not become impure, and he continues to become impure, he is liable for each and every time he was warned. But why should this be so? He has already become impure and is standing in his state of impurity.

Rather, the mishna and baraita pose a difficulty for each other. The Gemara answers: This is not difficult, as here the baraita is referring to a concurrent contact with impurity, i.e., when he touched the second corpse he was still in contact with the first, so he is not liable for the second impurity. Conversely, there the mishna is referring to impurity that was not a concurrent contact. He touched the second corpse only after he had separated himself from the first, and therefore he is liable for each impurity.

The Gemara asks: And this halakha, that a nazirite is exempt from being flogged for a second contact with a corpse in a case of concurrent impurity, does it apply by Torah law? Didn’t Rav Yitzḥak bar Yosef say that Rabbi Yannai said: They stated the principle of concurrent impurity only with regard to partaking of teruma and consecrated foods, i.e., that one who touches a person who is in contact with a corpse is ritually impure with impurity imparted by a corpse for seven days. However, with regard to a nazirite, i.e., the question of whether a nazirite is considered ritually impure and has to bring offerings due to this contact, and with regard to one who performs the ritual of the Paschal offering, this halakha does not apply. And if you say that this halakha applies by Torah law, what is different between the case of teruma and the case of a nazirite?

The Gemara explains that there are two different types of concurrent impurity. Here, where there is a difference between teruma and a nazirite, it is referring to concurrent contact of one person with another person. If one touched another while the other was in contact with a corpse, the impurity of the first is by rabbinic law. By contrast, there it is referring to concurrent contact of a person with a corpse. One who is touching a corpse is considered linked to impurity by Torah law with regard to his second contact with a corpse.

The Gemara summarizes: The fact that one who is touching a corpse is not liable for contact with a second corpse leads to Rabba’s aforementioned ruling: However, with regard to contracting impurity from a corpse and again contracting impurity from a corpse, i.e., if a person contracted impurity imparted by a corpse and then touched another corpse while still in contact with the first corpse, he is not liable for the second impurity, as he has already become impure and is standing in his state of ritual impurity.

The Gemara asks: If so, with regard to impurity and entering one should say likewise, that when he enters an enclosure containing a corpse when he is in contact with a corpse, he has already become impure and is standing in his impurity. Why should he be flogged again for entering the enclosure? Rabbi Yoḥanan said: In the case of impurity and entering one must again distinguish between two instances: Here, where Rav Huna said that one will be liable for both contractions of impurity, it is referring to one who was pure and who went into a house that contained a corpse, rendering him liable twice. The entering the house and the ritual impurity imparted by a corpse in a tent, i.e., to that which is under the same roof, occurred simultaneously, and therefore he is liable twice, once for contracting ritual impurity and once for violating the particular prohibition against a nazirite entering an enclosure with a corpse in it.

Whereas there, where he is liable only once, it is referring to one who was in a field. In other words, if a nazirite touched a corpse in a field and subsequently entered an enclosure with a corpse in it while he was still in contact with the first corpse, he is not liable separately for that entering, as he was already ritually impure.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[מתורת האדם] לה יטמא, אינו מיטמא לאחרים עמו, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקט עצמות פלוני (תו"כ אמור י"ג), וגרסינן בנזירות: כהן שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע. יכול יהא חייב תלמוד לומר להחלו. מי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד. והוינן בה ממתניתין דתנן היה מטמא למתים כל היום כולו אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת. ואמאי והא מטמא וקאי. ואמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבה"ק. והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב. ולא אמרינן הא מוטמא וקאי הוא ומפרקינן לה דכי אמרינן הושיטו לו מתו ומת אחר ונגע פטור. בחבורי אדם במת אבל פירש ממתו ונגע במת אחר חייב. וטעמא דמלתא משום דמוסיף טומאה על עצמו. שאדם כשהוא תפוס במת הנוגע בו כנוגע במת עצמו. ונעשה אב הטומאה וכשפירש מן המת הוא עצמו אב הטומאה והנוגע בו ראשון לטומאה. נמצא הנוגע במת לאחר שפירש ממתו מוסיף טומאה על עצמו לפיכך הוא חייב. אבל התפוס במתו ונגע במת אחר כיון שאינו מוסיף טומאה על טומאתו פטור. דכתיב להחלו יצא זה שמחולל ועומד.
ולא תימא פטור דקאמרינן אבל אסור הוא אלא מותר לכתחלה. דתניא באבל [פרק ד'] היה עומד וקובר את מתו. עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר. פירש ה"ז לא יטמא. נטמא בו ביום. ר' טרפון מחייב ור"ע פוטר. נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב. מפני שהוא סותר יום אחד. פי' לר"ע לעולם לא קרינא ביה להחלו. אא"כ מוסיף ימי טומאה על עצמו. א"נ ס"ל טומאה בחיבורין לאו דאוריי' והלכת' כר"ט. דקי"ל סתם במתני' ומחלוקת בבריי' הלכה כסתם. ותנן אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת. ואע"ג דמיטמא וקאי ועוד דרב הונא דהוא אמורא קאי כותיה. ועוד דסוגיין פרק ידיעות הטומאה (שבועות י"ז א') בענין נזיר בקבר כר"ט אתיא הילכך הלכה כר"ט. ובודאי דלענין איסור אפי' ר"ע מודה כדקתני רישא פירש ה"ז לא יטמא. ולא פליג ר"ע. ותנו עלה התם באבל [פ"ד] כהן שנטמא לקרובים אל יטמא לאחרים אפי' בו ביום. במה דברים אמורים בזמן שיש שם כדי מטה וקובריה. אבל אין שם כדי מטה וקובריה ה"ז יטמא. נטמא ובא כדי מטה וקובריה. ה"ז פורש למקום טהרה. היו שם שני דרכים אחת קרובה וטמאה. ואחת רחוקה וטהורה. אם היה העם הולכין ברחוקה הולך לו עמהם. ואם לא ילך בקרובה מפני כבוד העם שמעינן מינה דלא פליג ר"ע ברישא דאל יטמא לאחרים אפי' בו ביום דמיפטר הוא דפטר ממלקות. אבל איסורא דרבנן איכא משום דכל שלא בחבורין מוסיף טומאה היא. ועוד מצאתי במסכת נזיר בפרק ג' [ירושלמי] שהברייתא הזו שניה שם בחילוף יצא ונכנס ר"ט פוטר ור"ע מחייב. א"ל ר"ט וכי מה הוסיף זה חילול על חילולו. א"ל ר"ע בשעה שהיה שם טמא טומאתו שבעה. פירש טמא טומאת ערב. יצא ונכנס טמא טומאת שבעה. א"ל ר"ט עקיבא כל הפורש ממך כפורש מן החיים. והרי לפי זה הלשון כל שכן שהדבר פשוט שהלכה כדברי המחייב. ושמעינן מהני שאין כהנים נכנסין לכה"ק לקבור מת מצוה שלהם. שאפי' היה תפוס בהן בכניסה ובחבורין מותר להטמא לאחרים. כשהוא פורש מהן לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור. לפיכך משפחות של כהונה עושין שכונת קבורה שלהם בסוף בה"ק. וכל שמת לו מת קובר בסוף השכונה. כדי שלא יכנס לבה"ק ולא יטמא בקברות אחרים. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. אבל ר"ת ז"ל היה אומר שהלכה כר"ע בנטמא בו ביום שהוא פטור. ומתיר כניסת כהנים בבית הקברות. שאפילו היה ר"ע אוסר טומאתן בו ביום הוא מדבריה'. וגדול כבוד מתו שדוחה ל"ת של דבריהם ומייתי לה ממה ששנינו בפרק דם הנדה (דנ"ז ע"א). בכותיים נאמנים לומר קברנו שם את הנפלים או לא קברנו והוינן בהו והא לית להו לפני עור לא תתן מכשול. אמר ר' יוחנן בכהן שלהם עומד שם ודילמא כהן טמא הוא. דנקיט תרומה בידיה. ודילמא תרומה טמאה היא. דקא אכיל מינה. אלמא שרי לכהן טמא לעמוד במקום הקבר. ואני תמה על זה הראיה. מה לנו ללמוד הלכה מן הכותי הזה. אם הם סבורים כר"ע אנו נפסוק הלכה כמותן. ושמא כך היו דורשין להחלו בכל כהן טמא. ואפילו נטמא למחר. ולית להו מדרש לה יטמא. אינו מיטמא לאחרים עמה. ומשום הכי מקשינן ודילמא כהן טמא הוא. ותוספות טומאה לית להו לדידהו. אבל הסוגיות שהזכרנו. כולן כדברי ר"ט והלכה כמותו:

מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא. כלומר שממלא ומשלים הכל דגם ביאתו לבית שיש בו טומאה בכלל לא יטמא הוא. כשהוא אומר לא יבוא תרוייהו גבי נזיר כתיבי וקרא יתירא הוא להזהיר על הביאה ועל הטומאה כדמפרש בסמוך שאם נכנס באהל המת והתרו בו משום לא יבוא ומשום לא יטמא לוקה שתים הואיל והב' באו כא':

אבל טומאה וטומאה לא מחייב ב' משום טומאה אי לא פשוט תוספת טומאה בשניה כדמפ' בסמוך:

ורב יוסף אמר אפילו טומאה וטומאה אף בלא תוספת טומאה מתחייב שתים אי התרו בו אל תטמא אל תטמא:

והושיטו לו מתו ומת אחר. מתו או מת אחר דנזיר מוזהר על הקרובים כמו כ"ג:

ה"ג יכול יהא חייב ת"ל לההלו ולא גרסי' לא יחלל דהא לא כתיב גבי אזהרת טומאה ולהחלו גבי אזהרת טומאה דכהן כתיב ולקמן גמרינן נזיר מכהן מג"ש דאמו אמו:

א"ל רב יוסף ותיקשי ליה מההיא דתנן היה מטמא וכו'. אלא קשיין אהדדי וסמי הך בריית' מקמי מתני':

לא קשיא כאן בחבורין כאן שלא בחבורין. אביי השיב לרב יוסף לתרץ הברייתא והמשנה דלא תקשי אהדדי ולקיים דברי רבה:

כאן בחבורין בעודו מחובר למת אם הושיטו לו מת לא מחייב. דמחולל ועומד הוא ואינו מוסיף טומאה על טומאתו:

כאן שלא בחבורי' אחר שפירש מן המת והושיטו לו מת אחר והתרו בו אל תטמא חייב ב' דבטומאה ב' יש תוספת טומאה דבעודו מחובר למת אדם הנוגע בו טמא ז' ואחר שפירש הנוגע בו אינו טמא כ"א טומאת ערב. כך פי' המפרשים שטה זו. וק' לי מדקאמר רבה טומאה וטומאה לא משמע דלית ליה כלל בטומאה ב' מלקיות דאם איתא דאית ליה אמורא הי"ל לפרש דבריו וע"ק דחל"ל א"ל ל"ק כאן בחבורין וכו'. הלכך נר' לפרש דרבה לית ליה כלל ב' מלקיות בטומאה ורב יוסף קאמר דמשכחת להו נמי בטומאה וכדמפרש בתוספת טומאה אלא קשיין אהדדי ל"ק כאן בחבורי' וכו' כל זה מדברי רב יוסף ולפ' דבריו דבחבורי' משכחת לה וטומאה בחבורים דאורייתא מה שהוא טמא ז' בעודו מחובר למת מן התורה הוא דקאמר דלוקה עליה:

לא אמרו טומאה בחבורי' אלא לתרומה וקדשים. שלא יאכל תרומה וקדשים כל שבעה שהעמידו דבריהם במקום אכילת תרומה וקדשים שהיא מצות עשה:

אבל לנזיר שיסתור ולעושה פסח שימנע מעשות פסח לא טמאוהו:

ואי הוי דאורייתא היאך טיהרוהו חכמים:

כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת. ראובן שנגע בשמעון בעוד שמעון נוגע במת טמא ז' מן התורה ובפ' אין מעמידין דריש ליה מכל אשר יגע בו הטמא. אבל ראובן שנגע בשמעון ושמעון בלוי ולוי במת טמא טומאת ערב מן התורה ומדרבנן טומאת ז'. טומאה וביאת נמי דומי' דטומאה וטומאה דלא לקי' כגון מת על כתפו והושיט לו מת אחר דלא לקי דאין כאן תוספת טומאה:

טומאה וביאה נמי אם היה מת על כתפו ונכנס לאהל המת לא לקי דהא מחולל ועומד ואין כאן תוספת טומאה:

כאן בבית. אדם טהור הנכנס לאהל המת והתרו בו משום לא יבוא ומשום לא יטמא לוקה ב' ששניהם באו כא' ולא הי מחולל ועומד. אבל בשדה דליכא אהל לא משכחת שילקה ב'. דאם נגע בב' מתים בבת א' והתרו בו על שניהם לא לקי אלא א' דשם נגיעה הכל אחד:

וטומאה בחיבורין דאוריית׳ כו׳ עיין פתרון כל שיטה זו בע״ז בפ׳ אין מעמידין במהדור׳ תליתאה:

גמרא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא. כלומר שממלא ומשלים הכל שגם ביאתו לבית שיש בו טומאה בכלל לא יטמא הוא. כשהוא אומר לא יבא. תרוייהו גבי נזיר כתיבי וקרא יתירא הוא להזהיר על הביאה ועל הטומאה כדמפרש בסמוך שאם נכנס באהל המת והתרו בו משום לא יבא ומשום לא יטמא ילקה שתים הואיל ושניהם באו כאחד. אבל טומאה וטומאה לא מיחייב שתים משום לא יטמא אם לאו כשיש תוספת טומאה בשנייה כדמפרש בסמוך.

ורב יוסף אמר אף טומאה וטומאה. אף בלא תוספת טומאה מתחייב שתים אם התרו בו אל תטמא אל תטמא. הרא"ש בפירושיו:

הכי גרסינן מקרא מלא הוא דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא להם במותם. דבכלל לא יטמא להם הוי בין בנגיעה למת בין בביאה למת בתוך אהל המת. אם כן למה נאמר לא יבא להזהיר על הטומאה ולהזהיר על הביאה. וכן מפרש במסקנא כי אתו בהדי הדדי. אבל טומאה וטומאה לא אם היה מת מונח על כתפו ונכנס באהל המת אינו חייב על הביאה. והיינו טעמא דכתיב גבי כהן הדיוט לא יטמא בעל בעמיו להחלו מי שאינו מחולל ועומד ולקמן יליף מגזרה שוה נזיר מכהן וכהן מנזיר. ודוקא כשעדיין מחובר למת בשעה שנגע למת אבל פירש ונגע חייב על נגיעה שנייה כדמסיק במסקנא:

ורב יוסף האלהים אמר רב הונא אפילו על טומאה וטומאה. כלומר בשבועה אמר רב הונא דאין חילוק בין פירש ונגע למחובר עדיין ונגע זה וזה לוקה שתים. דאמר רב הונא נזיר והוא בבית הקברות. לוקה על עמדו שם אם התרו בו והושיטו לו מתו אביו או אמו או מת אחר ונגע בו חייב אם התרו בו פעם שנייה. ואמאי הא מטמא וקאי שהרי היה עומד בבית הקברות בשעה שנגע פעם שנייה ואם כן לדבריך לא היה לו ללקות על נגיעות למת דהא מחולל ועומד הוא. אלא ודאי רב הונא אפילו טומאה וטומאה לקי תרתי ולית ליה דמחולל ועומד. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:

ורב יוסף אמר אפילו טומאה וטומאה לוקה שתים דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות. היינו טומאה דטומאה בוקעת ועולה ודמי כמאן דנגע בטומאה. והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו חייב נמי משום נגיעה דמתו:

והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב. פירוש שהושיטו לו מתו שגם על הקרובים הוא מוזהר ככהן גדול. ומת אחר כלומר או מת אחר כמו חלץ ונתן גט דהוי כמו או נתן גט. ונגע בו חייב אנגיעה דשני. שיטה:

אמר ליה רב יוסף ותיקשי לך מתניתין דתנן היה מטמא כו'. אלא קשו קראי אהדדי וסמי הך ברייתא מקמי מתניתין. לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. אביי השיב לרב יוסף לתרץ המשנה והברייתא דלא תיקשי אהדדי ולקיים דברי רבא. כאן בחיבורין בעודו מחובר למת אם הושיטו לו מת לא מיחייב דמחולל ועומד הוא ואינו מוסיף טומאה על טומאתו. כאן שלא בחיבורין. אחר שפירש מן המת והושיטו לו מת אחר והתרו בו בל תטמא חייב שתים. דבטומאה שנייה יש תוספת טומאה דבעודו מחובר למת אדם הנוגע בו טמא שבעה ואחר שפירש הנוגע בו אינו טמא כי אם טומאת ערב. כך פירשו המפרשים שיטה זו. וקשיא לי מדקאמר רבא אבל טומאה וטומאה לא משמע דלית ליה כלל בטומאה שתי מלקיות. דאם איתא דאית ליה אמורא היה לו לפרש דבריו. ועוד קשה דהוה ליה למימר אמר ליה לא קשיא כאן בחיבורין וכו'. הלכך נראה לפרש דרבא לית ליה שתי מלקיות בטומאה כלל. ורב יוסף דקאמר דמשכחת להו נמי בטומאה וכדמפרש בתוספת טומאה. אלא קשיין אהדדי לא קשיא כאן בחיבורין וכו' כל זה מדברי רב יוסף ולפרש דבריו דבחיבורין משכחת להו. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וז"ל הר' עזריאל ז"ל: אמר ליה רב יוסף ותיקשי לך מתניתין דאמר כוותיה דתנן היה מטמא למתים ואמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת. ואמאי והא מטמא וקאי. ולא מפליג רב יוסף בין מחובר עדיין בשעה שנוגע בשני ובין פירש ממנה.

אלא קשיין אהדדי. מלתא באפי נפשה היא ולרבא ואביי פריך דאמר אבל טומאה וטומאה לא. דבשלמא לרב יוסף מסייעא מתניתין וברייתא לדידיה משבשתא. אלא לאביי ורבא דמייתו ברייתא סיעתא הא קתני מתניתין חייב על כל אחת. עד כאן:

כאן בחיבורין כו'. ככתוב בתוספות. והאי דאמר רב הונא היה עומד בבית הקברות. הואיל ואינו נוגע במת ממש כי הושיטו לו מת אחר ונגע בו הוה ליה כשלא בחיבורין הלכך חייב שתים. תוספי הרא"ש ז"ל.

וקשיא לן דהכא אמרינן יצא זה שמחולל ועומד. ואם כן לעיל בפרק ג' דבעי רבא נזיר והוא בבית הקברות צריך שהייה למלקות או לא. ומוקי לה כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ומתרין בו לצאת משם. מיבעיא ליה אי לקי בלא שהייה ואי לא ומאי קא מיבעיא ליה והלא אינו מוסיף טומאה על ידי השהייה שמיד שפרע המעזיבה נטמא ואינו מוסיף שום טומאה בשהייה. ואומר ר"י דהא דאמרינן הכא שפטור כיון שמחולל ועומד הני מילי כשמתרין בו אל תגע בשני דמשום שהוא עובר על התראתו אינו מוסיף שום טומאה. אבל אם מתרין בו שיפרוש מן הראשון ואינו פורש לוקה על כל אחת ואחת שעל ידי שהוא עובר על התראתו הוא מוסיף טומאה שאם היה פורש אדם הנוגע בו לא יהא טמא טומאת שבעה אלא טומאת ערב. ובעוד שהוא נוגע במת אדם הנוגע בו טמא טומאת שבעה. ולעיל בבעיא דרבא מיירי שאמרו לו צא מבית הקברות ומן הדין בעי אי צריך שהייה וילקה כשישהה דכיון דמתרין בו שיפרוש ואינו פורש לוקה. שיטה:

כאן בחיבורין כו'. ובפרק אין מעמידין כו' ככתוב בתוס'. והתם ליכא לפרושי שלא בחיבורין כגון השלישי שנוגע בנוגע במת. דהא התם התיר יוסף בן יועזר והכא אמר ר' ינאי שהוא טמא לתרומה וקדשים ויוסף בן יועזר היה קודם ר' ינאי. אלא שלא בחיבורין דהתם מיירי אחר שפירש כגון ארם שפירש מן המת ואדם אחד נוגע בו ואותו הוא שטהור מן התורה מטומאת שבעה. והם גזרו שיהא טמא שבעה ואתא יוסף בן יועזר ושרי. אבל בחיבורי אדם באדם דהכא לא אישתרי:

כאן בבית כאן בשדה כו'. ככתוב בתוספות. ויש מפרשים כאן בשדה שדה מלאה קברות ובתוך השדה יש בית ומת בתוכו ונכנס בשדה על קבר אחד ומקצת אותו קבר שעומד עליו עומד תחת בית אחד דלא פירש מן הקבר כשנכנס באהל ומחולל ועומד הוא. ובחנם נקט בשדה דהוה מצי למימר שמת מונח עליו ונכנס באהל המת. שיטה:

גמרא כאן בחיבורי אדם באדם כו'. עי' במפרש ותוס'. ולע"ד נל"פ חיבורי אדם באדם היינו אדם הנוגע באדם שנטמא במת ופירש שהוא טמא טומאת ערב. אם נגע בו אדם (בעודו נוגע בט"מ) אותו הג' אינו טמא אלא לתו"ק. אבל נזיר אינו טמא כלל. ונ"מ דגם אותו היום עולה לו למנין נזירות אף בלא טבל (עי' לקמן (נד ב) תד"ה ואינו סותר בסופו ובש"מ בשם הרא"ש) וכן לעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. וחיבורי אדם במת הוא כפי' התוס'. ואל תקשה עלי מהא דתנן פ"ה דזבים מ"י הנוגע כו' ובטמא מת מטמא אחד ופוסל אחד. והיינו אפי' לא פירש כמש"כ הרע"ב ומוכרח הוא שם. ולדידי כיון דמטמא אדם לתו"ק איך יתכן שהאוכלים שנגעו בו לא יהיו אלא שניים אף לתרומה וכקושיית הכ"מ שהביא התוי"ט שם. די"ל דשם איירי לדינא דאורייתא וכמש"כ הר"ש הבאתיו שמה ברה"פ ונכון בס"ד:

רש"י ד"ה והא אמר רי"צ כו'. אם אדם נוגע ידו במת ואוחז בו. ז"פ דבנגיעה קצת סגי ואף בגופו. ומש"כ ואוחז בו ר"ל דבשעה שידו אחרת נגעה בחבירו עדיין היתה ידו הראשונה אחוזה בנגיעת המת:

תד"ה בחבורי. פר"י שהג' הנוגע בנוגע בנוגע במת כו'. כן העתיק המל"מ בפ"ה מהל' ט"מ ה"ב. ועי' מהרש"א בב"מ (קה ב) בתד"ה על:

גמ' כאן שלא בחיבורין. ע' נדה ד' נז ע"א תד"ה ודלמא:

(מב סע"ב) כאן בחיבורי אדם באדם וכו'.—פי' דאם אדם נוגע במת וחבירו בו וחבירו בחבירו בזמן אחד - דבר תורה כולם טמאים טומאת שבעה, אבל אדם שנגע במת ופירש מן המת ואח"כ נגע בו חבירו וחבירו בחבירו בזמן אחד, הראשון בלבד שנגע במת טמא טומאת שבעה, והשני טמא טומאת ערב, והשלישי טהור מדבר תורה, שאין דין טומאה בחיבורין אלא בעוד שהראשון עדיין נוגע במת בלבד.

מקרא מלא דבר הכתוב בנזיר לא יטמא להם במותם להזהירו על . הטומאה וכשחזר ואמר כל ימי הזירו לה' על כל נפשות מת לא יבא חזר והזהירו על ביאת אהל שבו מת לומר לך שאם ניטמא במת וחזר ונכנס באהל שיש בו מת חייב שתים: אבל טומאה וטומאה. אבל אם נטמא במת וחזר ונגע במת אחר בעוד שהוא נוגע במת ראשון אע''פ שהתרו בו אינו חייב אלא אחת דהא מיטמא וקאי: דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר כלומר או מתו או מת אחר והאי דקאמר מתו לאו דוקא שהוא אינו מותר ליטמא בשום קרוב שלו לא באביו ולא באמו: חייב. מלקות אף על טומאות שניהן: איתיביה אביי כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו כו' יכול יהא חייב ת''ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל. וה''ה לכהן הדיוט ונזיר נמי: שאינו מחולל. שעדיין לא נטמא בו דיבר הכתוב לא יטמא ואם נטמא לוקה יצא זה שנוגע במת אחר שכבר הוא מחולל באותו מת שמונח על כתיפו וש''מ דאילו בטומאה וטומאה אינו חייב וקשיא לרב יוסף דאחד נזיר ואחד כהן הדיוט ואחד כהן גדול כולן הוקשו לענין טומאה שלא ליטמא במת: א''ל ותיקשי לך מתניתין. אברייתא דהא תנן דאפילו בטומאה וטומאה חייב על כל אחת ואחת: שלא בחיבורין. דנגע במת זה והלך ונטמא במת אחר ודכוותה נמי במתני' דמיחייב על כל אחת ואחת כגון שנטמא בזה והלך ונגע במת אחר וכי תניא הכא דאינו חייב אלא אחת בטומאת חיבורין שבעוד שמונח לו מת על כתיפו נגע במת אחר וכדתני לה בהדיא דהכא הוא דאינו חייב אלא אחת דכטומאה אחת דמי הואיל ולא נסתלק מטומאה ראשונה: וטומאת חיבורין. מי הויא לה דאורייתא כחדא טומאה משום דהוי מחובר עדיין במת ראשון קאמרת לה דכי הדר נגע במת זה הויא לה לכולה חדא טומאה מדאורייתא. והא אמר רב יצחק בר יוסף לא אמרו טומאה בחיבורין. אם אדם נוגע ידו במת ואוחז בו וידו אחרת נתונה ביד חבירו לא אמרת שיהא גם אותו חבירו כמי שהוא מחובר ונוגע בטומאה זו אלא לענין קדשים ותרומה שאינו יכול לאכול בהן עד שבעה אבל לענין נזיר לסתור נזירותו ולהביא קרבן על הטומאה ולעושה פסח שלא לעשותו בשביל שהוא טמא לא אמרינן שתהא טומאה בחיבורין: ואי אמרת דמדאורייתא. הוי חשוב טומאת חיבורין כטומאה אריכתא: מאי שנא. נזיר ועושה פסח מקדשים ותרומה: ה''ג כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת. כלומר מי דמי ההוא בחיבורי אדם באדם שזה נוגע במת והוא בחבירו ומש''ה לא חשיבא ליה טומאת חיבורין לענין נזיר ועושה פסח אבל הכא טומאת חיבורי [אדם] במת הויא ומשום הכי הויא לה טומאת חיבור חשיבא כחדא ואינו חייב אלא אחת דהא מיטמא וקאי ואמר מר שמי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל והוקשו נזיר וכהנים כאחת לענין הפרשת טומאה: טומאה וביאה נמי הא מיטמא ליה. קודם שנאהל באהל ואמאי מיחייב ואי נמי מכיון דנכנס באהל שהמת שם הוה ליה טמא וכי הדר נגע אמאי חייב: כאן בבית כאן בשדה. כי אמרינן אנן דחייב על הביאה ועל הטומאה כגון דנכנס בבית שהמת לתוכו דטומאה וביאה בהדי הדדי אתיין ואידך דאמרן יצא זה שמחולל ועומד כגון שנגע במת שבשדה והדר נכנס באהל שמת תחתיו דפטור לפי שכבר הוא מחולל ועומד:

אמר רבה בר רב כהנא מקרא מלא דבד הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא גבי נזיר כתיבי הני קראי להזהירו על . הטומאה להזהירו על הביאה כדמפרש בסמוך כשנכנס לאהל המת אם [התרו] בו משום לא יטמא ומשום לא יבא לוקה שתים ושתיהם היו בבת אחת אבל טומאה לא משכחת לה שיתחייב שתים אם התרו בו אל תטמא ובסמוך מייתי מתני' לאותובי: דאמר רב הונא נזיר שעומד בבית הקברות והושיטו לו מתו דעל הקברות הוא מוזהר . ככ''ג או מת אחר ונגע בו חייב ואמאי הא מיטמא וקיימא ש''מ אפילו טומאה וטומאה: איתיביה אביי נזיר שהיה מת מונח לו על כתיפיו וכו' יכול יהא חייב ת''ל להחלו בספרי . כתוב ת''ל לא יחלל וי''א דהא לא כתב גבי אזהרת טומאה וגם בסמוך אמר בהדיא דלהחלו אתא לדרשא ולהחלו בכהן כתיב ומדמי נזיר לכ''ג דלקמן פרק כהן גדול (דף מח.) למידין מהדדי. לג''ש מאמו אמו: א''ל רב יוסף ותקשה לך מתניתין . דתנן היה מטמא כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת אע''ג דמחולל ועומד: אלא קשיא . אלא ע''כ סמי הך ברייתא מקמי מתני': לא קשיא. אביי בא לתרץ מתני' וברייתא כאן שהוא מחובר למת [והתרו בו] ומושיטים לו מת אחר לא מיחייב דה''ל [מחולל] ועומד כאן שלא בחבורים שפירש כבר מהמת והושיטו לו מת אחר שפירש מן הראשון ואמרו לו אל תטמא אין כאן מחולל ועומד ותוספת אף בו ביום (בשעה) שנוגע במת הנוגע [בו] יטמא שבעת ימים כדדרשינן בפרק אין מעמידין (ע' ז דף לז:) כל אשר יגע בו הטמא יטמא שבעה ודיקרב מיסאב ואחרי שפירש תוספת טומאה: וטומאה בחיבורין דאורייתא. כלומר וכי בעלמא שאר נוגע וכי יהיה הנוגע טמא משום דיקרב בדיקרב דאורייתא והאמר ר' יצחק בר יוסי [לא] אמרו טומאה בחיבורין פירוש דיקרב בדיקרב אלא לענין תרומה וקדשים בזה אמרינן טומאה שיהיה כנוגע במת לטמא תרומה וקדשים אבל לנזיר לסתור ולהביא קרבן טומאה וכן לענין להמנע מעשות פסח לא העמידו דבריהן ואי דאורייתא מאי שנא: בחבורי אדם באדם. פי' ר''י שהשלישי הנוגע בנוגע במת. דההוא ודאי מדרבנן טמא שבעה דכי אמר דיקרב בדיקרב דאורייתא דוקא דנגע בנוגע במת ובפ' אין מעמידין (גז''ש) אמר העיד יוסף בן יועזר דיקרב בדיקרב מסאב ופריך דאורייתא הוא כל אשר יגע בו הטמא יטמא ומסיק דאורייתא בחיבורין טמא שבעה שלא בחיבורין טומאת ערב ואתו אינהו וגזור אף שלא בחיבורין טמא שבעה ואתא יוסף בן יועזר ושרא ולפירוש ר''י [נפרש] דאורייתא בחיבורין היינו נגע בנוגע במת אבל רש''י פירש התם ואתו אינהו וגזרו שלא בחיבורין אף אם פירש לגמרי: מאי שנא טומאה וטומאה דלא דהא מיטמא וקאי. ואין כאן תוספת [טומאה] קרינא ביה (טומאה) הא מיטמא וקאי ודומיא דטומאה וטומאה דלא לקי כגון מת על כתיפו והושיטו לו מת אחר קודם שפירש מן הראשון טומאה [וביאה] נמי היכא דמת על כתיפו והלך לאהל המת והתרו בו משום לא יבא ומשום לא יטמא הא מיטמא וקאי ואמאי לקי. על הביאה ואי בנוגע במת ופירש ונכנס לאהל המת הא אפילו טומאה וטומאה לוקה שתים שהרי אין כאן מחולל ועומד: [כאן בבית]. נכנס בבית שבתוכו מת ולא נטמא קודם לכן אז לקי שתים על לא יטמא ועל לא יבא שבביאה אל הבית באו שתים עליו: כאן בשדה כלומר כל טומאה וטומאה בלא אהל לא משכחת שיתחייב שתים בבת אחת שהרי אם נגע בב' . מתים בבת אחת כולה חדא התראה היא דהתראה דלאו דטומאה דידיה היא ואם היה טעון מת על כתיפו והתרו בו על הטומאה והושיטו לו מת אחר מחולל ועומד הוא ואין כאן תוספת טומאה מן השני. מהר''ם ופ''ה קשה להבין: