א גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בענין הבא, אמר רבה אמר רב הונא: מקרא מלא דבר הכתוב בדין הנזיר "לא יטמא להם במותם" (במדבר ו, ז) ובכלל זה כל מיני טומאות המת (מגע, משא, אוהל), כשהוא, הכתוב, אומר "על נפש מת לא יבא" (במדבר ו, ו) — הרי פסוק נוסף זה בא להזהירו על הטומאה, להזהירו על הביאה לבית ("אוהל") בו נמצא המת, אזהרה נוספת בפני עצמה, שעובר על כל אחת מהן בפני עצמה. אבל טומאה וטומאה אם חזר ונטמא — לא.

ורב יוסף אמר בלשון שבועה: האלהים! כך אמר רב הונא: אפילו טומאה וטומאה חייב על שתיהן. ומביא ראיה לדבריו ממה שאמר רב הונא: נזיר שהיה עומד בבית הקברות וממילא הוא טמא, והושיטו לו מתו (אחד מקרוביו שמת) וכן אם הושיטו לו מת אחר ונגע בו — חייב. ויש לשאול: אמאי [מדוע] הוא חייב? הא [הרי] הוא מיטמא וקאים [ועומד]! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שאמר רב הונא שהוא עובר אפילו משום טומאה וטומאה.

איתיביה [הקשה לו] אביי לרב יוסף ממה ששנינו בברייתא: כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו, והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו, יכול יהא חייב אף על נגיעה זו — תלמוד לומר בקשר לאיסור טומאה בכהן גדול: "ולא יחלל את מקדש אלהיו" (ויקרא כא, יב) ומכאן שנאמר איסור טומאה במי שעדיין אינו מחולל, יצא (למעט) זה שהוא כבר מחולל (טמא) ועומד, שאינו מוזהר על כך.

אמר ליה [לו] רב יוסף: אם כן שאתה סבור שאינו מוזהר על טומאה לאחר טומאה ותיקשי [ותיקשה] לך מתניתין [משנתנו] דתנן [שכן שנינו במשנה]: היה מיטמא למתים כל היום — אינו חייב אלא אחת. אמרו לו "אל תטמא" "אל תטמא" — חייב על כל אחת ואחת. ואמאי [ומדוע]? הא [הרי] הוא מיטמא וקאים [ועומד]!

אלא קשיא אהדדי [קשים הדברים זה על זה] דברי המשנה ודברי הברייתא! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן בברייתא — מדובר בחיבורין, שכאשר היה נוגע במת, תוך כדי כך נגע במת אחר, ואז אין הוא מתחייב על הטומאה השניה. כאן, במשנה — מדובר שלא בחיבורין, שאחר שנגע במת אחד והניחו — נגע במת השני, ואז חייב על הנגיעה החדשה לעצמה.

ושואלים: ודין זה של טומאה בחיבורין שכל עוד הוא נוגע במת הוא נחשב כמחובר לטומאה, האם דאורייתא [מן התורה] הוא עד שאינו לוקה על הטומאה השנית משום כך? הא [הרי] אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי: לא אמרו כלל זה שיש טומאה בחיבורין אלא לענין אכילת תרומה וקדשים, שהנוגע באותו אדם הנוגע עתה במת נעשה טמא טומאת שבעה לענין זה, אבל לענין נזיר שייחשב בשל כך טמא ויביא קרבן כאדם שהיה נוגע במת, וכן עושה פסח שיימנע מלהקריב קרבן פסח בגלל שנגע — לא. ואי אמרת דאורייתא [ואם אתה אומר שהיא מן התורה] מאי שנא [מה ההבדל] בין תרומה לנזיר?

ומשיבים: יש לחלק במושג "טומאה בחיבורין", כי כאן כשמחלקים בין טומאת תרומה וטומאת נזיר, הרי זה בחיבורי אדם באדם, שאדם אחד נוגע במת ואדם אחר נוגע בו באותה שעה, שאז השני נטמא באמת רק מדברי סופרים. כאן בחיבורי אדם במת, אם נוגע במת עצמו — הריהו כמחובר לטומאה מדין תורה.

ולפיכך יש מקום לומר כדברי רבה: אבל טומאה וטומאה, שהיה טמא במגע טומאת מת, וחזר ונגע במת אחר לא יתחייב על נגיעה במת אחר, אם הוא נוגע אותה שעה במת, דהא [שהרי] הוא מיטמא וקאים [ועומד].

ומקשים: אם כן טומאה וביאה נמי [גם כן] נאמר כך, שאם באותו אופן מדובר, נמצא שכשהוא נוגע במת נכנס לבית שהמת בתוכו, והרי גם כאן הא [הרי] הוא מיטמא וקאי [ועומד] ומדוע ילקה על הטומאה שוב! אמר ר' יוחנן: אף בטומאה וביאה יש להבחין בין שני אופנים; כאן בבית שאם היה טהור ונכנס לבית שהמת בתוכו — לוקה משום ביאה ומשום טומאה שבאו עליו כאחת,

כאן בשדה שאם הוא נוגע במת, ובעודו נוגע במת נכנס לבית — אינו מתחייב גם על הביאה.