נזיר מג ע"א

בבית נמי [גם כן] אינו מובן מדוע יהא חייב שתים, שהרי כיון דאעיל ידיה [שהכניס את ידו] — איסתאב [נטמא], שדרך אדם בכניסתו לבית שידו נכנסת קודם לגופו, ואוהל המת נחשב כמלא טומאה ונטמא בכך, ואם כן כי עייל כולי [כאשר נכנס כולו], האי [זה] טמא הוא כבר!

אלא אמר ר' אלעזר, אם צירף (הכניס) ידו קודם בפנים הבית משום טומאה — איכא [יש], משום ביאה — ליכא [אין], ואולם אם צירף גופו וידיו, ונכנס כולו בבת אחת — טומאה וביאה בהדי הדדי קאתו [זו עם זו, ביחד, הן באות] ובאופן זה מדובר שמתחייב שתיים. ומקשים: הא [הרי] אי אפשר שלא עייל [נכנס] חוטמו ברישא [בתחילה] ונחית ליה [וירדה עליו] טומאה מיד עם כניסתו, וקודם שנכנס כל גופו כבר טמא הוא!

אלא אמר רבא: הכניס ידו, משום טומאה — איכא [יש], משום ביאה — ליכא [אין], שאין לומר שנחשב הדבר שהוא בבית. אבל הכניס גופו והשתדל שלא יכנס ראשו תחלה אלא היה זקוף ונכנס בבת אחת — טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין [זו עם זו, ביחד, הן באות]. ומקשים: והא [והרי] אי אפשר שלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחת להו [הכניס את אצבעות רגליו בתחילה וירדה עליהן] טומאה וממילא נטמא כולו עוד לפני שנכנס כל גופו!

אלא אמר רב פפא: כגון שנכנס (שהכניסוהו) לבית בשידה (ארון) תיבה או מגדל (מבנה גדול של עץ), שאם היו גדולים מארבעים סאה אינם מקבלים טומאה וחוצצים בפני הטומאה, ובא חבירו ופרע (ופתח) עליו את המעזיבה (הגג) של המבנים הללו, שבמקרה זה טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין [ביחד הן באות]. מר בר רב אשי אמר: כגון דעייל [שנכנס] לבית כשהוא, המת שהיה שם, גוסס, ונפק נשמתיה אדיתיב [ויצאה נשמתו כשהוא, זה שנכנס, יושב שם] שטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין [זו עם זו, ביחד, הן באות].

א ובענין זה של איסור טומאה במי שהיה גוסס ומת תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר באיסור טומאה לכהנים "לא ייטמא בעל בעמיו להחלו" (ויקרא כא, ד), ודרשו מכאן כי אין איסור זה חל עד שעה שימות, שלפני כן אינו נטמא ומחלל את כהונתו. רבי אומר: נאמר בנזיר "לא יטמא להם במותם" (במדבר ו, ז), ויש לדייק כי רק "במותם יטמא", ואינו נטמא עד שימות המת.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], שהם דורשים לכאורה אותו דבר מפסוקים אחרים? אמר ר' יוחנן: משמעות דורשין איכא בינייהו [יש ביניהם]. כלומר, שניהם מסכימים להלכה, אלא שכל אחד דורש מפסוק אחר, ומשתמש בפסוק השני לענין אחר. ריש לקיש אמר: לענין גוסס איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה]; למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שלומד את הדין מ"להחלו" — אפילו גוסס בכלל איסור טומאה, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שלומד את הדין מ"במותם" — עד שימות — אין [כן], אבל גוסס — לא, אינו מטמא.

ושואלים לשיטת ריש לקיש: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] מ"להחלו", הכתיב [הרי נאמר] "במותם"! ומה דורש הוא בדיוק הכתוב הזה? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] הכתוב לכמו שדרש רבי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: הכתוב מדגיש "במותם" לומר: במותם אינו מטמא, אבל מטמא הוא בנגעתם (בנגע הצרעת שלהם) ובזיבתם, שלא הוזהר הנזיר אלא על טומאת המת בלבד.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ולומד מן הכתוב "במותם" לענין זמן האיסור, הא מיבעי ליה להאי סברא [הרי צריך הוא את זה הכתוב לסברה זו]! ומשיבים: אם כן לימא קרא [שיאמר הכתוב] "במות", מאי [מהי] ההדגשה "במותם" — שמעת מינה תרתי [לומד אתה מכאן שני דברים], הן להוציא גוסס, והן להוציא כל טומאה מחוץ לטומאת המת.

ושואלים מצד אחר: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שהמקור הוא ממה שנאמר "במותם", הכתיב [הרי נאמר] "להחלו" ומה עושה הוא בכתוב זה? ומשיבים: "להחלו" להכי הוא דאתא [לדבר זה הוא שבא], ללמד שהאיסור להיטמא הוא דווקא במי שאינו מחולל, יצא זה שכבר נטמא שמחולל הוא ועומד, שאין עליו דין איסור טומאת המת.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ולומד את הדבר מ"להחלו", הא מיבעי ליה להאי סברא [הרי צריך אותו כתוב לסברה זו]! ומשיבים: אם כן לימא קרא [שיאמר הכתוב] "להחל", מאי "להחלו" — שמעת מינה תרתי [לומד אתה מכאן שני דברים], הן שאסור להיטמא לגוסס, והן שאין איסור למי שכבר טמא לחזור ולהיטמא.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו. ואפילו הוא מגוייד (חתוך חתכים קשים) ואפילו הוא גוסס. ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] מ"להחלו" הא קתני [הרי שנינו] שאינו מטמא! ומשיבים: לענין טמויי [לטמא], באמת אינו מיטמא עד דנפקא נפשיה [שיוצאת נפשו של המת], לענין אתחולי [חילול] קדושת כהונתו, הא איתחיל [הרי כבר התחלל] בזמן שטיפל בגוסס.

The Gemara asks: With regard to one who enters into a house too, why should he be liable twice? Since one typically enters a place with his hands before his body, once he inserts his hand he immediately becomes ritually impure. This means that when all the rest of him enters, this person is already impure.

Rather, Rabbi Elazar said: If he inserted his hand into the house first, there is liability due to contracting ritual impurity; however, there is no liability due to entering the enclosure. But if he joined his body and his hands, i.e., all of him entered at once, contraction of impurity and entering the enclosure occur simultaneously, and in that case he is liable twice. The Gemara objects: It is impossible that his nose would not enter first, and once it does, impurity would descend to it and thereby to this person immediately, before the rest of his body entered the house.

Rather, Rava said: If he entered with only his hand there is liability due to contracting ritual impurity, but there is no liability due to entering an enclosure with a corpse, as he cannot be considered inside the house. If he entered with his body by standing upright so that his head would not enter first, contraction of impurity and entering the enclosure occur simultaneously. The Gemara asks: But even so, it is impossible that his toes would not enter first, and once they do, impurity would thereby descend to them, causing him to become impure before his entire body enters the house.

Rather, Rav Pappa said: We are dealing with a case where one entered into a house in a chest, a box, or a cabinet, which are not susceptible to ritual impurity and which protect their contents from impurity when they can hold more than forty se’a, and another came and opened the cover of the vessel from over him. In that case contracting impurity and entering the enclosure occur simultaneously. Mar bar Rav Ashi said: It is referring to a case where one entered the house when someone there was dying, and the latter’s soul departed when he was sitting there. In that case too, contracting impurity and entering the enclosure with a corpse occur simultaneously. Since there was no corpse in the enclosure when he entered, he is considered to have entered an enclosure with a corpse at the moment the person died.

§ With regard to the ritual impurity of a corpse, the Sages taught: The Torah states concerning a priest’s exposure to ritual impurity imparted by a corpse: “He shall not become impure, a chief among his people, to profane himself” (Leviticus 21:4), from which it is derived that the prohibition does not apply until the time that the person with whom he comes into contact dies. A priest does not become impure or profane his priesthood at any earlier stage. Rabbi Yehuda HaNasi says that the verse stated with regard to a nazirite: “He shall not become impure for his father, or for his mother, for his brother, or for his sister, when they die” (Numbers 6:7), from which one can infer that when they die, one contracts ritual impurity from them, i.e., not until the other person actually dies.

The Gemara asks: What is the difference between these two derivations? They apparently state the same halakha from different verses. Rabbi Yoḥanan says: The interpretation of the meaning of the verse is the difference between them. There is no practical difference between them; rather, they derive the halakha from different verses. Reish Lakish said: The difference between them is with regard to a dying person: According to the one who says that one derives the halakha from “He shall not become impure, a chief among his people, to profane himself,” even a dying person is included in the prohibition of impurity. According to the one who says that it is derived from “when they die,” once he dies, yes there is impurity, whereas a dying person, no, he does not impart impurity.

The Gemara asks with regard to Reish Lakish’s opinion: And according to the one who says that it is derived from “to profane himself,” isn’t it written: “When they die”? What does he derive from that verse? The Gemara answers: He requires that verse for that which was taught by Rabbi Yehuda HaNasi. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says that the verse stresses “when they die,” to teach: In a case when they die he may not become impure; however, he may become impure from their leprosy or from their gonorrhea-like discharge. A nazirite is prohibited from contracting ritual impurity only if it is from a corpse.

The Gemara asks: And according to the one who says that the earliest time the prohibition takes effect is derived from the phrase “when they die,” he also requires that verse for this reason; how does he derive two halakhot from the same verse? The Gemara answers: If so, let the verse state: When he dies; what is the reason for the emphasis of “when they die”? You can learn from this verse two halakhot, that one does not impart impurity until he is actually dead, and that a nazirite is prohibited from contracting only the impurity of a corpse.

The Gemara asks the reverse question: And according to the one who says that the source for the earliest time of the impurity of a corpse is the verse “when they die,” isn’t it written: “To profane himself”? What does he derive from that verse? The Gemara answers: “To profane himself” comes for this purpose, that the prohibition against becoming impure apply only to one who is not profaned, excluding one who is already profaned. There is no prohibition against a ritually impure priest becoming impure from a corpse.

The Gemara asks: And according to the one who says that the source for the commencement of impurity imparted by a corpse is “to profane himself,” he also requires that verse for this reason; how does he derive two halakhot from the same verse? The Gemara answers: If so, let the verse state: To profane; what is the reason for the emphasis of “to profane himself”? You can learn from this verse two halakhot, that a nazirite is prohibited from becoming impure even through contact with a dying person, and that there is no prohibition against contracting impurity a second time for one who is already impure.

The Gemara raises an objection from a mishna (Oholot 1:6): A person renders others impure only when his soul departs from him, even if he has severe lacerations [meguyyad], and even if he is dying. But according to the one who says that the commencement of the impurity of a corpse is derived from “to profane himself,” this baraita is difficult, as it teaches that a dying person does not impart impurity. The Gemara answers: With regard to imparting impurity, he does not impart impurity until his soul departs, but with regard to profaning the sanctity of the priesthood, a priest is profaned by a dying person.