נזיר מג ע"ב

אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מ''ט אמר קרא {ויקרא כא-ב/יא ??} לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר א''ל רב המנונא אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישיה הכי נמי דלא ליטמא ליה אמר ליה מת מצוה קאמרת השתא יש לומר באחריני מיחייב באביו לא כל שכן והאי מת מצוה הוא והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה והא אית ליה ברא כיון דקאזיל באורחא כמי שאין לו קוברים דמי מיתיבי {ויקרא כא-ג} לה יטמא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאיבריה לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה לאו למימרא דאי מיחסר פורתא לא ההיא ר' יהודה היא דתניא רבי יהודה אומר לה מיטמא ואינו מיטמא לאברי' שאינו מיטמא על אבר מן החי של אביו אבל מיטמא הוא לאבר מן המת של אביו והתניא רב כהנא בר''א בן יעקב לה מיטמא ואינו מיטמא לאברים פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תרווד רקב יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינה ולרוב מניינה כתיב {ויקרא כא-א} ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מג - ב

בשמועה הבאה נתפרשו דברים גם על פי הרא"ש, מפני קיצור דברי התוספות בסוגייתנו.

אמר רב חסדא אמר רב: כהן שנקטע ראשו של אביו ואף על פי שהראש לפנינו, ^[1] אינו מטמא לו, לא לגופו ולא לראשו. ^[2]

ומפרשינן: מאי טעמא?

כי אמר קרא בפרשת טומאת כהנים: "כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו", וממה שאמר הכתוב "לאביו", למדנו: בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר. ^[3]

אמר ליה רב המנונא לרב חסדא:

אלא מעתה ההוא דקא אזיל בפקתא דערבות [בן שהלך עם אביו בבקעה שמצויין בה ליסטים], ^[4] ופסקוה גנבי לרישיה דאביו [קטעו הלסטים את ראשו של אביו] ומת, הכי נמי דלא ליטמא ליה [וכי אטו לא ייטמא לו בנו], כיון שאין אביו שלם!? ^[5]

אמר ליה רב חסדא לרב המנונא: "מת מצוה" קאמרת, כלומר: אף שאינו מיטמא לו משום שאביו הוא - ייטמא לו משום שמת מצוה הוא!?

והרי השתא יש לומר באחריני מיחייב, אם באחרים חייב הכהן ליטמא כשהוא מת מצוה, באביו לא כל שכן שהוא מיטמא לו אם הוא מת מצוה. ^[6]

מתמהת הגמרא: וכי אטו האי מת - שבנו עומד לידו, ויכול לשכור אחרים שיקברוהו - מת מצוה הוא!? והתניא:

איזהו מת מצוה: כל שאין לו קוברין, אבל אם קורא המת ואחרים עונין אותו, כלומר: אילו יכול היה המת לקרוא היו לו קרובים שיענוהו, ^[7] אין זה מת מצוה, מפני שאותם קרובים יטפלו בו או ישכרו אחרים לטפל בו ^[8] -

והא, הרי מת זה אית ליה ברא [יש לו בן הראוי לענות לקריאתו של אביו] ויכול לשכור מי שיטפל בו, ואם כן אין זה "מת מצוה", ^[9] ולמה ייטמא לו הבן הכהן כיון שאינו שלם!? ומשנינן: כיון דקאזיל הבן באורחא [היות והבן הולך בדרך], כמי שאין לו קוברים דמי, שהרי לא ימצא בדרך את מי לשכור. ^[10]

ומקשה הגמרא על רב: מיתיבי מהא דתניא:

נאמר בפרשת טומאת כהנים: "כי אם לשארו וגו' ולאחותו הבתולה וגו' לה יטמא", ולכך הוסיף הכתוב ואמר "לה יטמא", כדי ללמד: לה - לאחותו כשהיא שלימה הוא מטמא, ואינו מטמא לאבריה לאבר מן החי שלה ולאבר מן המת שלה. ^[11]

ומפני מה אנו דורשים כן: ^[12] לפי שאינו מטמא אפילו לאבר מן החי ^[13] של אביו שהוא קרוב אליו יותר, ^[14] וכל שכן שהסברא נותנת לדרוש כן על אחותו.

אבל מחזיר הוא אפילו על עצם כשעורה, מפרש לה ואזיל.

מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה!?

לאו דחסר פורתא [שהיה האב חסר קצת - את אותו עצם] בשעה שנטמא לו, ובאה הברייתא להשמיענו: מאחר שנטמא כבר לאביו, הרי הוא חוזר ונטמא אף לעצם כשעורה כדי לקוברו. ^[15]

הרי למדנו שהיה מותר ליטמא לאביו בזמן שהיה חסר קצת, ^[16] והוא הדין כשהיה חסר ראשו, ותיקשי לרב!?

ומשנינן: לא קשיא, כי ההיא ברייתא רבי יהודה היא, ורב סבר כתנא אחר שהובא בסוף הסוגיא.

דתניא: רבי יהודה אומר: "לה יטמא" - לה מיטמא ואינו מיטמא לאיבריה, שהרי אינו מיטמא אפילו על אבר מן החי של אביו שהוא קרוב אליו יותר וכל שכן לאחותו -

אבל מיטמא לאבר מן המת של אביו על ידי חזרה כשנטמא כבר לשאר הגוף, וכן מיטמא באופן זה לאחותו.

ואכתי מקשינן על רב: והתניא רב כהנא ברבי אליעזר בן יעקב, [כלומר: בברייתא דרבי אליעזר בן יעקב]:

"לה יטמא" ואינו מיטמא לאברים -

פרט לכזית מן המת של אחותו, וכזית נצל [בשר המת שנרקב ונימוח, או ליחה היוצאת מבשר המת] ומלא תרווד [מלוא הכף] רקב [עפרורית רקבון] מן המת. ^[17]

יכול לא יטמא אפילו לשדרה ולגולגולת של אחותו, ולרוב בניינה של אחותו [שני שוקיים וירך אחד, או שני ירכיים ושוק אחד], ולרוב מניינה [או לרוב מנין אבריה]!?

כשהוא הכתוב אומר: "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו", וכפל "אמור ואמרת", הרי הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת שהכהן מיטמא, ואיזו: שדרה וגולגולת ורוב מנין אבריה ורוב בניינה של אחותו, שהרי מסתבר לדרוש כתוב זה לאחותו שמיעט בה הכתוב שאינה מיטמא לאבריה.

הערות

^[1] "המפרש".

^[2] תוספת ביאור: בהמשך הסוגיא מתבאר, שעל אבר אחד של אביו לכולי עלמא אינו מיטמא; וחידושו של רב הוא, שאף בחסרון ראש או אפילו בחסרון אחר כל שהוא, אינו מיטמא לו, [ובלבד שיהא החסרון לאחר מיתה או בשעת מיתה, אבל כשנחסר האב מחיים הרי הבן מטמא לו, בית יוסף בשם הרמב"ן יורה דעה סימן שעג], והחולקים על רב סוברים, שהבן מיטמא על שדרתו של אביו וגולגולתו, וכן על רוב מנין האברים [קכ"ה אברים שהם רוב מרמ"ח אבריו של אדם], או על רוב בניינו של אביו, דהיינו שני שוקיים וירך אחד, או שני ירכיים ושוק אחד.

^[3] כתב ב"קרן אורה", שאין כאן יתור כדי ללמד דין זה, אלא משמעות הכתוב היא, שלא התירה התורה ליטמא לאביו אלא בזמן שהוא שלם, וראה בזה בהערה בהמשך הסוגיא.

^[4] בברכות נד א נזכר "פקתא דערבות", ופירש רש"י: פקתא, בקעה; ערבות, שם מקום.

^[5] תמהו התוספות: מאי קשיא לגמרא, ושמא אין הכי נמי! ? ולא יישבו; וראה מה שכתב בזה ב"חזון איש" סימן קמה ד"ה ובנזיר מג ב.

^[6] א. בפשוטו, קל וחומר זה אינו אלא לרווחא דמילתא, שהרי מי יעלה על הדעת שאין באביו דין "מת מצוה". ב. הקשה ב"קרן אורה": מנין פשיטא לגמרא שמת מצוה שונה מקרובים והוא מיטמא למת מצוה אפילו כשאינו שלם, וראה מה שכתב והביא שם.

^[7] כן פירש הרא"ש בפירוש ראשון, וכן פירשו התוספות; והוסיף הרא"ש: "ויש מפרשים: קורא הכהן ואחרים עונים אותו לבוא לקוברו, וחומרא גדולה היא, דאם הכהן יכול לחזור ולמצוא לו קוברים לא יטמא לו", [וראה ב"הלכות קטנות" להרא"ש הלכות טומאה [הלכה ב] שפירש על דרך פירוש זה, ראה שם]. וכתב ב"קרן אורה", שמקושיית הגמרא "והא אית ליה ברא" מוכח כפירוש ראשון; וראה ב"דברי חמודות" בהלכות טומאה להרא"ש אות ח.

^[8] נתבאר על פי התוספות.

^[9] כלומר: היות ויש לו קרוב שידאג לצרכיו מחמת שהוא חייב לקוברו או משום שדרך לעשות כן, שוב אינו "מת מצוה" אפילו ביחס לבן עצמו, ואף שאם הוא לא יטפל בו לא יטפל בו אחר.

^[10] כתב הרא"ש: "מכאן משמע דאם יש שום ישראל שיטפל בו [כלומר: ישראל הנמצא לפנינו, שהרי כשאין לפניו מי שיקברנו כתב הרא"ש לעיל שחומרא גדולה היא, וכמו שהובא בהערה לעיל], לא מיקרי מת מצוה ולא יטפל בו הכהן, דמשמע דוקא בפקתא דערבות דלא שכיחי אינשי כלל, הא אי שכיחי אינשי, אפילו אינם קרובי המת לא יטמא הכהן, [ועיקר הדין כתבו גם התוספות, אך לא הוכיחו מסוגייתנו]. ולפי מה שנתבארה לעיל בהערה קושיית הגמרא, צריך ביאור: כי היות וכל קושיית הגמרא היתה משום שיש לו בן שידאג לו, אם כן פשיטא שאם אין לו את מי לשכור הרי הוא "מת מצוה" ביחס לבן עצמו; אך מנין יש ללמוד מכאן שאין כהן מיטמא ל"מת מצוה" כשיש ישראל שיטפל בו! ? וראה "ארזי הלבנון" אות שכו.

^[11] תוספות.

^[12] נתבאר על פי "ארזי הלבנון".

^[13] לאו דוקא "אבר מן החי" כי אין סברא לחלק ביניהם כמבואר ברא"ש לקמן, אלא שבאבר מן המת פעמים שהוא מיטמא לו כשכבר נטמא תחילה לשאר הגוף, וכמבואר בהמשך הברייתא, וברא"ש נראה שגרס "אבר מן המת.

^[14] כתבו התוספות והרא"ש בדרך אפשר, שבאביו פשיטא כיון שנאמר "לאביו"; ולפי זה משמע שלא כמו שכתב ה"קרן אורה" [הובא בהערה לעיל], ש"לאביו" משתמע ממילא שהוא שלם ואין יתור לשון ללמד כן, שאם כדבריו, הרי כך משמע מ"לאביו" למעט אברים כמו מ"ולאחותו", ולמה לי "לה יטמא", וצריך תלמוד.

^[15] "עצם כשעורה" שנקט התנא היינו משום שבשיעור פחות מזה אין טומאה כלל, ופשיטא שחוזר עליו לקוברו.

^[16] ומה שאמרו בברייתא שאינו מיטמא לאבר מן המת היינו כשהיה חסר הרבה, והשיעור הוא כמבואר לקמן בהמשך הסוגיא: שדרה או גולגולת הרי זה מיטמא להם, וכן רוב מנין אבריו של מת, או רוב בנייינו של מת.

^[17] שיעורים אלו הם שיעורים לטומאה, והלכה למשה מסיני הן.

אמר רב חסדא אמר רב: אם נקטע ראשו של אביו (או קרוב אחר שכהן מותר להיטמא לו) של הכהן — אינו מטמא לו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — אמר קרא [הכתוב]: "לנפש לא יטמא בעמיו כי אם... ולאביו" (ויקרא כא, א-ב), לומר: בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר. אמר ליה [לו] רב המנונא לרב חסדא: אלא מעתה, לדבריך, קאזיל בפקתא [אם היה הולך בבקעה] של ערבות מקום שהיו מצויים בו שודדים, ופסקוה גנבי לרישיה, הכי נמי דלא ליטמא ליה [וחתכו גנבים את ראשו, כך גם כן תאמר שאינו מיטמא לו] הכהן, כיון שהוא קטוע ראש ואינו שלם?

אמר ליה [לו]: מת מצוה קאמרת [אומר אתה]? בזה בוודאי אין לומר כן, כי השתא [עכשיו] הרי יש לומר באחריני מיחייב [שבאחרים הוא חייב] להיטמא להם גם אם אינם קרוביו, לפי שכהן ונזיר מיטמאים למתי מצוה, על מנת לטפל בקבורתם, באביו שהוא מת מצוה לא כל שכן שמותר ואף מצוה ליטמא לו, אף באופן כזה שנקטע ראשו?

ושואלים: והאי [וזה] מת מצוה הוא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: איזהו מת מצוה שמותר לכהן להיטמא לו — כל שאין לו קוברין מלבד כהן זה. ואם המת מצוי במקום שהיה קורא ואחרים עונין אותו — אין זה נחשב כמת מצוה. והא אית ליה ברא [והרי יש לו בן], ואם כן שוב אין אביו מוגדר כמת מצוה, וצריך בנו הכהן לדאוג לכך שאנשים אחרים יטפלו בקבורתו! ומשיבים: כיון דקאזיל באורחא [שהוא הולך בדרך] — כמי שאין לו קוברים דמי [הוא נחשב].

מיתיבי [מקשים] על רב חסדא ממה ששנינו בפסוק "ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא" (ויקרא כא, ג), וייתור הלשון "לה" בא ללמדנו: לה בשלמותה הוא מטמא, ואינו מטמא לאיבריה אם נחתך ממנה איבר בחייה, לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו. אבל מחזיר (מחזר, מחפש) הוא על עצם כשעורה, שאם נטמא כבר לגופו מותר לחפש ולהשלים אפילו עצם שנחתכה ממנו כדי לקוברה, אף שיש בה כדי שיעור טומאה.

ומבררים: מאי [מה] פירוש "מחזיר הוא על עצם כשעורה"? לאו למימרא [האם לא לומר] דאי מיחסר פורתא [שאם חסר אביו המת מעט] כגון עצם אחת, מיטמא לו? והרי זה שלא כדברי רב חסדא בשם רב שרק אם אביו שלם מיטמא לו!

ומשיבים: לא, מכאן אין להקשות, כי ההיא [אותה] ברייתא, שיטת ר' יהודה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: "לה יטמא" (ויקרא כא, ג) — לה מיטמא ואינו מיטמא לאבריה, שאינו מיטמא על אבר מן החי של אביו, אבל מיטמא הוא אפילו לאבר מן המת של אביו. אבל רב חסדא אמר כחכמים החולקים על ר' יהודה, והם סבורים שאינו מיטמא אלא לגוף שלם.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] של רב כהנא בשם ר' אליעזר בן יעקב: "לה יטמא" (ויקרא כא, ג) — לה הוא מיטמא, כשהיא כולה, ואינו מיטמא לאברים ממנה, ובא הכתוב ללמד: פרט לכזית מן המת, וכזית נצל (ליחה היוצאת מן המת) ומלא תרווד רקב של המת.

יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת או לרוב בניינה ולרוב מניינה של גוויית אחותו — לכך כתיב [נאמר] בפתיחת פרשה זו של טומאת הכהנים: "אמור אל הכהנים... ואמרת אליהם" (ויקרא כא, א) וכפילות זו של אמירה באה לומר כי הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת, שלאלו מותר הכהן להיטמא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ Rav Ḥisda said that Rav said: If the head of his father, or any other relative for whom a priest becomes impure, was severed, he may not become impure to bury him. What is the reason for this? The verse states: “None shall become impure for the dead among his people, except…for his father” (Leviticus 21:1–2), which indicates that this applies when his father is whole, and not when he is lacking. Rav Hamnuna said to Rav Ḥisda: If that is so, then in a case where one was walking in the valley [pakta] of Aravot, a place frequented by bandits, and robbers severed his head, will you also say that his son the priest does not become impure to bury him because he is not whole?

Rav Ḥisda said to him: Do you speak of a corpse with no one to bury it [met mitzva]? This halakha certainly does not apply to a case of this kind. For now consider, if one can say that to bury others, i.e., non-relatives, he is obligated to become ritually impure, as even priests and nazirites must become impure to bury an unattended corpse, then with regard to a met mitzva who is his father is it not all the more so the case that he must become impure to bury him even if his head is severed?

The Gemara asks: And is this a met mitzva? But isn’t it taught in a baraita: Which is a met mitzva for whom a priest must become impure? It is anyone who does not have people to bury him apart from this priest. If the corpse is in a place where if he would call, others would answer him, that is not considered a met mitzva. And if this dead father has a son who was with him, it means the father is not classified as a met mitzva, and therefore his son the priest must ensure that others tend to his burial, without doing so himself. The Gemara answers: Since he was walking along the way, he is considered like one who does not have people to bury him.

The Gemara raises an objection against Rav Ḥisda’s opinion. The superfluous term “for her” in the verse “And for his sister a virgin who is near to him, who has no husband, for her he becomes impure” (Leviticus 21:3) teaches that it is to bury her in her whole state that he becomes impure, but he does not become impure to bury her limbs. If a limb was severed from her during her lifetime he does not tend to it, because he may not become impure to bury a limb severed from one of his living relatives, including that of his father. However, he may search for a bone that is a barley-grain-bulk. If he was already impure from his father’s body, he may search for and bury a bone that was detached from the corpse, even if it is large enough to impart impurity itself.

The Gemara asks: What is the meaning of: He may search for a bone that is a barley-grain-bulk? Isn’t this to say that if the deceased father is lacking a small part, i.e., a single bone, his son the priest becomes impure to bury him? This would contradict Rav Ḥisda’s statement in the name of Rav that he becomes impure to bury his father only if he is whole.

The Gemara answers: No, this presents no difficulty, as that baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: “For her he becomes impure” (Leviticus 21:3), this indicates that to bury her he becomes impure but he does not become impure to bury her limbs, as he does not become impure to bury a limb severed from one of his living relatives, including that of his father. However, he does become impure to bury a limb from his dead father. Rav Ḥisda disagrees with the opinion of Rabbi Yehuda and rules in accordance with the Rabbis, who maintain that a priest may become impure only to bury his relative’s whole body.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that Rav Kahana, son of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, said: The words “for her he becomes impure” (Leviticus 21:3) indicate that to bury her he becomes impure when she is whole, but he does not become impure to bury her limbs. This serves to exclude an olive-bulk of solid material from a corpse, and an olive-bulk of fluid from a corpse, and a full spade of dust from a corpse.

One might have thought that he may not become impure for a spine and a skull, or for most of the skeleton or most of the number of bones from his sister’s corpse. Therefore, it is written at the beginning of this passage dealing with the impurity of priests: “Speak to the priests, the sons of Aaron, and say to them” (Leviticus 21:1). The repetition of “speak” and “say” indicates that the verse added a different form of impurity permitted to a priest.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ותניא לה יטמא אינו מטמא על אברים. שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא על עצם כשעורה מאביו. כך כתוב בהלכות רבינו ז"ל, ולאו מיחוורא שמעתי' דגרסינן בנזירות (דמ"ג ע"ב) אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא מאי טעמא דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. פירוש ואעפ"י שמצא ראשו. דכיון שאינו כבריתו אינו מטמא לו. וכש"כ חסר ממש אמר לי' רב המנונא אלא מעתה הא אזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישא דאבוה הכי נמי דלא ליטמי לי'. א"ל מת מצוה קא אמרת. השתא י"ל באחריני מחייב באבוה לא כש"כ כר ומקשינן עליה דרב מהא מתניתא לה יטמא לה הוא מטמא. ואינו מטמא על אברי'. לפי שאין אדם מטמא על אבר מן החי של אביו. אבל מטמא על עצם כשעורה מן המת של אביו קשיא לרב. ומסקנא רב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו ש"ר צדוק בגונזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. וקיימא לן מעשה רב ועוד דרבים נינהו ולא דחילן ברייתא דרבים מפני מתניתא דיחיד. דלא מפרש בה מאן קתני לה. דלמא ר' יהודה היא דפליג התם בחוזר. ועוד כיון דלא אשכחן אמורא דפליג עלי' דרב חסדא אמר רב קי"ל הלבה כבתראי.
ואע"ג דתני רב כהנא בר' אליעזר בן יעקב. לה יטמא לה מטמא ואינו מטמא לאברי'. פרט לכזית מן המת וכזית של מצא תרווד רקב. אבל מטמא הוא לשדרה ולגלגולת ולרוב בנינו ולרוב מנינו. וקי"ל משנת ראב"י קב ונקי ואפי' יחיד במקום רבים. כדמוכח ביבמות בפרק הבע"י (ד"ס ע"א) אפ"ה לא דחינן מימרא מפורשת דרב חסדא אמר רב מכללא דמשנת ראב"י קב ונקי. דהא רב גופיה אית לי' משנת ראב"י קב ונקי. כדמוכח התם במסכת יבמות (שם) והכא לא סבר לי' כוותי' אלמא לא מסתבר טעמי' אי נמי הך מתניתא דראב"י רב כהנא הוא דתני לה. ולא מתניא בסתמא בגמ' ורב לא תני לה דכל מתניתא דלא מתניא בי' רבי חייא ור' הושעיא לא מותבינן מיני' בבי מדרשא. הילכך לא עדיפי למידחי' מעשה דרבים. ומימרא דרב חסדא ורב. דקי"ל בכל מקום הלכה כאמוראי. וכש"כ דאיסורא דאורייתא הוא וספק איסורא לחומרא. וכן דעת הרמב"ם ז"ל, וכן הלכה.
אלא מיהו מסתברא דנחתכה ידו של אביו מחיים בנו מטמא לו. שלא אמרו לו אלא כשחסר לאחר מיתה. או שחסר בשעת מיתה כגון נחתך ראשו דאינו עכשיו כמו שהיה בחיים ולא קרינא בי' לאביו. אבל נחתכה ידו או רגלו בחיים ולאחר זמן מת אביו. כיון שהוא לאחר מיתה בשלימות שהר בו מחיי' לאחר מיתה קרינא בי' לאביו. והדבר צריך הכרע. ולענין מת מצוה אפילו נחתך ראשו אפי' חסר כל שמצא ראשו ורובו מטמא לו. והוא הדין בשדרה וגלגולת.ורוב בנינו ורוב מנינו של מת דגוף חסר חשיבי לענין טומאה אבל אברים לא כדכתבינן לעיל.
בעמיו - בזמן שהן עושין כמעשי עמיו. ולא בזמן שפירשו מדרכי צבור.
באבל תניא [פרק ד'] עד מתי מטמא להן. ר"מ אומר כל אותו היום. ר' שמעון אומר שלשה ימים. ר' יהודה אומר משום רבי טרפון עד שיסתם הגולל מעשה שמת ר' שמעון בן יהוצדק בלוד. ובא יוחנן אחיו מן הגליל אחר שנסתם הגולל ובאו ושאלו את ר"ט וחכמים ואמרו אל יטמא אלא יפתחו לו הקבר ויראה. והלכה כר"י שאמר משום ר"ט ושמעינן מינה טעמא דנסתם הגולל הא כל זמן שלא נסתם הקבר מטמא ונוגע במת שלו בין לצורך בין שלא לצורץ כמה שירצה:

נקטע ראשו של אביו של כהן הדיוט:

בפקתא דערבות. בקעה שמצויין בה ליסטים:

כל שאין לו קוברים. קורא ואחרים עונים אותו. פירוש שאם המת היה יכול לקרות היו לו קרובים עונים אותלו. וי"מ קורא הכהן ואחרים עונים אותו לבא לקברו וחומרא גדולה היא דאם הכהן יכול לחזור ולמצוא לו קוברים לא יטמא לו. ולישנא [דגמ'] דפ' האשה רבה משמע כפי' קמא דבקורבה תלייה מלתא דגרס' התם כיון דאיהו לא קא ירית יתה קריא ולא עניה קרי ביה. כיון דקא אזיל באורחה כמו שאין לו קוברי' דמי והלכך נהי דמשום קורבא דאבא לא מטמא כיון דחסר משום מת מצוה מיהא מטמא מכאן משמע דאם יש שום ישראל שיטפל בה לא מקרי מת מצוה ולא יטפל בו הכהן דמשמע דוקא בפקתא דערבות דלא שכיחי אינשי כלל הא אי שכיחי אינשי אפילו אינם קרובי המת לא יטמא הכהן ועוד ראיה מהא דאמר לקמן פ' כ"ג כ"ג ונזיר יטמא נזיר ואל יטמא כ"ג וזהו שאמר כהן וישראל יטמא ישראל ואל יטמא כהן. מיתיבי לה יטמא גבי אחות כהן הדיוט כתיב לה יטמא משמע כשהיא בשלימותה:

ולא לאבר מן המת של אביו. כלומר אפילו אביו הקרוב לו יותר אינו מטמא לאיבריו. וצ"ע מנ"ל דאינו מטמא לאיברי אביו. ושמא מלאביו נפקא:

אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה. כלומר אע"פ שאינו יכול ליטמא לא לאבר ולא לכעדשה. מ"מ אם נטמא כבר לאביו מחזר הוא על עצם כשעורה של אביו לקוברו:

מאי מחזר לאו דקא חסר פורתא בשעה שנטמא לאביו וחסר ממנו עצם כשעורה ואפ"ה נטמא לוף האי תנא סבר לה כר' יהודה ורבנן פליגי עליה. ואנא כרבנן סבירא לי:

אבל מטמא על אבר מן המת של אביו. פי' ע"י חזרה אם כבר נטמא לשאר הגוף אבל לכתחלה מודה ר' יהודה דאינו יכול לטמא כברייתא דלעיל דאל"כ מאי שנא לאבר מן החי דלא מטמא דלא מסתברא לחלק בין אבר מן החי לאבר מן המת אלא דלאבר מן המת מטמא ע"י חזרה. ובסיפא דההיא דלעיל תניא בת"כ ר' יהודה אומר אינו מטמא לעצם כשעורה מאביו אבל מחזר הוא על עצם כשעורה. ותימה הוא היאך מוקי לה כר' יהודה הא מדקתני סיפא ר' יהודה אומר מכלל דרישא לאו ר' יהודה היא. וי"ל דכולה ר' יהודה היא:

וכזית מנצל. ליחה היוצאת מן המת:

לרוב מניינו היינו (קמ') [קכ"ה] איברים רוב מנין האיברים שהם רמ"ח איברים:

ולרוב בניינו מפ' לקמן ב' שוקיים וירך א' או ב' יריכים ושוק א':

כשהוא אומר אמור אל הכהנים בני אהרן הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת שיוכל לטמא לה. ומסתברא דקאי אאחותו דדרישנא שאינו מטמא לאיבריה ושמועינן הך קרא אע"פ שאינו מטמא לאיבריה מטמא הוא לשדרה ולגולגולת. דא"כ לשתוק קרא מיניה דממילא נתמעטו כל האיברים. מה אחותו מיוחדת שגופה תלוי בו. פי' שמוטלת עליו לקוברה אף אני אביא שאר קרובים שמוטלין עליו לקוברו:

כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו. פירוש שאם היה המת יכול לקרות היו לו קוברים עונין אותו. ויש מפרשין קורא הכהן ואחרים עונין אותו לבא לקוברו. וחומרא גדולה היא דאם הכהן יכול לחזר ולמצוא לו קוברין לא יטמא לו. ולישנא דפרק האשה רבה ביבמות הכי משמע כפירוקא קמא דבקורבתא תליא מילתא (באכסנן) דגרסינן התם כיון דאיהו לא קא ירית יתה קריא ולא עניא קרינא ביה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מתיבי לה יטמא. ולאחותו הקרובה אליו לה יטמא. לה מטמא אבל אינו מטמא לאיבריה לפי שאינו מטמא לא לאבר מן החי ולא לאבר מן המת. פירוש אינו מטמא לאיבריה כשהיא מתה שהרי אפילו לאבר שפירש ממנה בחייה אינו מטמא. וכיון דכל כך אנו מחמירים אף לזו דכתב לה דממעיטא איבריה מיניה נימא לה ולא לאיבריה בין לאבר מן החי בין לאבר מן המת. יש ספרים דגרסינן לפי שאינו מטמא לא לאבר מן החי של אביו ולא לאבר מן המת של אביו. וכל שכן של אחותו דקילא טפי. הר' עזריאל ז"ל:

אבל מטמא לאבר מן המת של אביו. פירוש על ידי חזרה שנטמא כבר לגוף אביו מותר אחר כן ליגע באבר אביו. דליכא למימר אבל מטמא הוא בלא חיזור דהא תניא לעיל אבל מחזיר על עצם כשעורה דוקא מחזר ואוקימנא כר' יהודה. ותו דאם כן דלר' יהודה אפילו לכתחלה נמי מיטמא לאבר מן המת אפילו לאבר מן החי נמי ליטמא דאין סברא לחלק בין אבר מן החי לאבר מן המת אלא מהאי טעמא שכבר נטמא שאר הגוף. שיטה. וכן כתב הרב עזריאל ז"ל וז"ל: דתניא ר' יהודה אומר אבל מטמא לאבר מן המת של אביו. פירוש על ידי חזרה שאם נטמא קודם לכן לגוף אביו שהיה חסר אבר ואחר כך מצא אותו אבר קוברו עם הגוף. אבל לכתחלה מודה ר' יהודה שאינו מטמא לאבר מן המת של אביו. ומיהו לשדרה וגולגולת או רוב בנינו מטמא כר' אליעזר בן יעקב דמודה בסמוך לר' יהודה. והכי תניא בתורת כהנים ר' יהודה אומר אינו מטמא לעצם כשעורה של אביו בתחלה. הואיל ונטמא הגוף.

והתני רב כהנא בר' אליעזר בן יעקב. ומשנתו קב ונקי וקתני שמטמא לאביו חסר כגון לשדרה וגולגולת. וכיון דר' אליעזר בן יעקב קאי כר' יהודה אם כן מאן נינהו דקאי רב חסדא כוותייהו. לה מטמא ולא לאבריה פרט לכזית מן המת. מעיקרא ממעט אברים שאין בה כזית בשר והדר ממעט כזית מן המת. וכזית נצל מוהל ולחה היוצאה ממנו. עד כאן לשונו:

כשהוא אומר אמור על הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת שיוכל לטמאות לה. ומסתברא דקאי לאחותו דדרישנא שאינו מיטמא לאברים. ואשמעינן הך קרא אף על פי שאינו מיטמא לאיברים מיטמא הוא לשדרה וגולגולת וכו'. דאם כן לישתוק קרא מיניה דממילא נתמעטו כל האיברים:

בתוספות (בסה"ע). ההיא נמי כר"א בר יעקב. כ"נ דצ"ל או דצ"ל כר' יהודה:

והתני רב כהנא ברבי אליעזר בר יעקב כצ"ל:

תוס' ד"ה מיתיבי כו'. מלאביו נפקא. עי' סוטה דף ג ע"ב תד"ה ורע"ק:

אמר רב חסדא נקטע ראשו של אביו. אע''פ שהראש בצד הגוף הואיל וכבר נקטע אינו מיטמא דאמר קרא לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו בזמן שהוא שלם שלא נתפרדו אבריו זה מזה ולא בזמן שהוא חסר כגון זה שנקטע ראשו: בפקתא. בבקעה: דערבות. שגנבים ולסטין מצוין שם: ופסקו גנבי לרישיה ה''נ דלא יטמא. בשביל שהוא חסר: א''ל. ממת מצוה קא מייתית לי שאני התם כיון דלית בהדיה אלא הוא לחודיה קאי גביה כמת מצוה דמי: והשתא י''ל באחריני מיטמא. כדאמרינן לקמן לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה אביו לא כל שכן: והא אית ליה ברא. ואילו הוה קורא ליה אב הא עני ליה איהו ולא הוי ליה מת מצוה: מיתיבי ולאחותו הבתולה וגו' לה יטמא. כשהיא שלימה: ואינו מיטמא לאבריה. שאם נפרד ממנה אבר בין בחייה בין במותה אינו מיטמא לה לפי שאין אדם מיטמא לא לה ולא על א' משאר קרובין על אבר מן החי' לפי שאינו יכול להחזירו לכמות הוא מתחילה וה''ה נמי לאבר מן המת שאין בין אבר מן המת לאבר מן החי אלא בשר הפורש: אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה ה''ג מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה דאילו מחסר פורתא. כלומר דבשעה שנגע בה ברישא הוה חסר להך עצם פורתא כשעורה ואפ''ה היה מותר ליטמא לה וה''ה לאביו אע''ג דהוא חסר ואינו שלם וקשיא לרב חסדא דהא סתמא לדברי הכל היא: לא ההיא ר' יהודה היא. דסתם סיפרא רבי יהודה היא ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר נמי [בכהאי גוונא]: דתניא וה''ג ר' יהודה אומר לה יטמא ואינו מיטמא לאבריה לפי שאין אדם מיטמא על עצם כשעורה מאביו אבל הוא חוזר על עצם כשעורה מאביו. כלומר לאיבריו הוא דאינו מיטמא בין בחייו בין במותו לפי שאין אדם מיטמא תחילה על עצם כשעורה מאביו לפי שלא התירה תורה ליטמא אלא בדבר שעיקר הגוף בו אבל מיטמא הוא לעיקר הגוף לכתחלה ואם נחסר הוא הולך ובודק אחריו ואפילו על עצם כשעורה ואנא אמינא לה כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה דאמרי כיון שנחסר במקצת שוב אינו מותר ליטמא בו וספרים שכתוב בהן לפי שאינו מיטמא לאבר מן החי של אביו אבל מיטמא לאבר מן המת של אביו שבשתא היא מדתני רב כהנא בסמוך אף כל שכל גופו תלוי בו כגון רוב בנינו ורוב מנינו הוא דמיטמא אבל לא לאבר אחד ומוקימנא לה לההיא נמי כרבי יהודה ועוד לא אשכחן לה דנישנית משנה זו בשם ר' יהודה הכי דהא לא קתני לה הכי אלא כדגרסינן לה אנן לפי שאין אדם מיטמא על עצם כשעורה כו': והתני רב כהנא בר''א. כלומר בברייתא דר' אליעזר בן יעקב: כזית נצל. נצל ליחה היוצא מן המת שפורש ממנו ואין נצל אלא לשון הפרשה כמו שמתרגמינן ויצל אלהים (בראשית לא) ואפרש יי' מפי רבי אליקום מפרש לקמן בשר המת שקרש בפ' כ''ג ונזיר (דף נ.): והתני רב כהנא בברייתא דר''א בן יעקב לה מיטמא בגופה שלם ולא לאחד מאבריה פרט לכזית מן המת כו' שאינו מיטמא לה: יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת כו'. הואיל ואתה אומר כן שאינו מיטמא לאברים: כשהוא אומר. אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת דבשדרה ורוב בניינה כגון שתי שוקיים ירך אחת וברוב מניינה כגון קכ''ה איברים הימנה שיכול ליטמא.

נקטע ראשו של אביו אינו מיטמא. בכהן הדיוט מיירי שמותר ליטמא לאביו ולא בכהן גדול ונזיר: אמר ליה רב המנונא ההוא דקא אזיל בפקתא דערבות. בקעה שמצויין בה גנבי ופסקוה גנבי לרישיה דאבוה ה''נ לא ליטמא ליה צ''ל מה ר''ל: א''ל מת מצוה קאמרת השתא [כהן] באחריני. שאינן קרובין מיחייב באביו לא כ''ש: והאי מת מצוה הוא בתמיה והתניא איזהו מת מצוה כל שקורא ואין אחרים עונין אותו כלומר שאם . המת יכול לקרות ויש לו עונין קרובין אין זה מת מצוה והא יש לו לשכור אחרים מתעסקין בו כיון דקא אזיל באורחא כמי שאין לו קוברין דמי. דלא שכיחי אינשי התם פי' ר''י הבא ליטפל במת מצוה אם יש שם ישראל שיכול לטפל אף כי אינן קרובין לא ליטפל בהן [כהנים] קרובים וראיה דאמר בפ' כ''ג (לקמן דף מז.) גבי מת מצוה כ''ג ונזיר יטמא נזיר ואל יטמא כהן וכ''ש כהן וישראל יטמא ישראל ואל יטמא כהן וצ''ע [מהאי] דפ' (האשה רבה יבמות דף פט:) גבי אשתו קטנה יורשה ומיטמא לה ואין כח לעקור דבר מן התורה [ואמאי] יטמא ומשני כיון דקרובין לא [ירתי לה קרי ולא עני] לה קרינן בה והשתא ה''ד אי דליכא מתעסקים אחרים מאי איריא מטעם אשתו תיפוק ליה דאפילו אחריתי נמי מת מצוה גמור היא אלא דאיכא אחרים דיכולים להתעסק וחשוב כמת מצוה אלמא כהן ומת לפניו ויש שם ישראל ואינו חושש ליטפל חשיב מת מצוה ואר''י דודאי מן הדין לאו מת מצוה התם רק לפי שקרוביה מתרשלים ממנה שויוה רבנן כמת מצוה ואף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה במקום שיש פנים וטעם בדבר ודאי לכ''ע יש כח לעקור תדע דבכולי סוגיא דהתם (לא) מייתי מאשה שנאמנת לומר מת בעלי דהרי עוקרה דבר תורה בקום ועשה אלמא ודאי במקום שיש פנים וטעם יש כח לעקור ודייקא ומנסבא מתוך חומר שמחמירין בסופה: מיתיבי לה יטמא גבי כהן הדיוט [כתיב] ואינו מטמא לה פרט לאבר מן החי . של אחותו ואבר מן המת שאינו רשאי להטמאות בהן: לפי שאינו מיטמא לאבר מן החי של אביו. כלומר שאף באביו הקרוב יותר אינו רשאי לטמאות לאבר אביו וצ''ע [דל''ל] יטמא מלאביו נפקא: אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה. לקוברו פי' אם נטמא כבר לשאר הגוף מאי מחזיר [לאו] דחסר פורתא ה''נ כי אביו חסר בערכו מיטמא לו: רבי יהודה היא דתניא רבי יהודה אומר לה מיטמא ואינו מיטמא לאברים לפי שאינו מיטמא לאבר מן החי של אביו אבל מיטמא הוא לאבר מן המת של אביו. ע''י [חזרה] אם נטמא אל שאר הגוף אבל לכתחילה ודאי מודה רבי יהודה דלא יטמא כברייתא דלעיל ובסיפא דההיא דלעיל תניא בתורת כהנים רבי אומר אינו מיטמא לעצם כשעורה מאביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה ודבר תימה דאוקימנא כר' יהודה והרי מיירי בסיפא מכלל דרישא לאו ר' יהודה היא אם לא נאמר כולה ר' יהודה היא: לה הוא מיטמא [ואינו מיטמא] לאבריה פרט לכזית מן המת וכזית נצל. ליחה היוצאה מן המת ומלא תרווד רקב מלא כף עפרורית ורקבון גוף המת: יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת ולרוב מניינה. לקמן פי' בהדיא ומפרש לה רוב מניינה מנין [קכ''ה] אברים: כשהוא אומר אמור ואמרת. דכתיב אמור אל הכהנים ואמרת הוסיף הכתוב טומאה אחרת שתוכל ליטמא וסברא הוא להעמיד אמור ואמרת אאחותו דאיירי למעוטי אברים ולהוסיף שיוכל לטמאות לרוב בניינה ורוב מניינה יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת ולרוב מניינו ולרוב בניינו של קרובים אחרים שבתורה דכתיב [לה יטמא] אמרת מה אחותו מיוחדת שגופה תלוי בו כלומר שהרי קרובתו ומוטלת עליו לקוברו ומן הדין הוה ליה למימר יכול יטמא למתים אחרים אף לאברים אי לא גמרינן מאחותו דכתיב בה לה ומשני ההיא נמי כר''א ב''ר יהודה ורב חסדא דאמר כי האי תנא

נזיר מג ע"ב - טקסט הדף

דף מג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד