נזיר מד ע"א

יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינו ולרוב מניינו של אחרים אמרת מה אחותו מיוחדת שגופה תלוי בו ומיטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינה ולרוב מניינה אף כל שגופו תלוי בו מיטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינו ולרוב מניינו ההיא נמי רבי יהודה היא ורב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי יצחק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וד' זקנים [שעמו] ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר:
מתני' שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן שהטומאה והתגלחת סותרין והיוצא מן הגפן אינו סותר חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרו מכללן בתגלחת מצוה ובמת מצוה וחומר בטומאה מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכל וחייבין עליה קרבן ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים ואין חייבין עליה קרבן:
גמ' וטומאה לא תותר מכללה ק''ו מיין ומה יין שאינו סותר לא הותר מכללו טומאה שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה ת''ל {ויקרא כא-יא} לאביו ולאמו לא יטמא לאביו ולאמו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה ויין יותר מכללו ק''ו מטומאה מה טומאה שהיא סותרת הותרה מכללה יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו אמר קרא {במדבר ו-ג} מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות ויין יסתור את הכל ק''ו מטומאה מה טומאה שהותרה מכללה סותרת את הכל יין שלא הותר מכללו לא כ''ש שיסתור אמר קרא {במדבר ו-יב} והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו טומאה סותרת ואין היין סותר והתגלחת תסתור את הכל ק''ו מטומאה ומה טומאה שלא עשו בה מטמא כמיטמא סותרת את הכל תגלחת שעשו בה מגלח כמתגלח אינו דין שתסתור את הכל אמר קרא והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו טומאה סותרת את הכל ואין תגלחת סותרת את הכל וטומאה נעשה בה מטמא כמיטמא ק''ו מתגלחת ומה תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים עשה בה מגלח כמתגלח טומאה שהיא סותרת את הכל אינו דין שנעשה בה מטמא כמיטמא אמר קרא {במדבר ו-ט} וטמא ראש נזרו למטמא ראש נזרו ותגלחת לא נעשה בה מגלח כמתגלח ק''ו מטומאה ומה טומאה שהיא סותרת את הכל לא עשו בה מטמא כמיטמא תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים יום לא כל שכן שלא נעשה מגלח כמתגלח אמר קרא {במדבר ו-ה} תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעבור לאחר ותגלחת לא תותר מכללה ק''ו מיין ומה יין שאינו סותר לא הותר מכללו תגלחת שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה אמר רחמנא ראשו ואמר רחמנא זקנו ותגלחת לא תסתור כלל קל וחומר מיין ומה יין שלא הותר מכללו אינו סותר תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור בעינן גידול שער והא ליכא ויין יסתור שלשים יום ק''ו מתגלחת ומה תגלחת שהותרה מכללה סותרת יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור מידי הוא טעמא אלא משום גידול שער גבי יין הא קאים שערו:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - א

יכול לא התיר הכתוב ליטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בנין ומנין אלא בשל אחותו, אבל לא יטמא לשדרה ולגולגולת, ולרוב בניינו, ולרוב מניינו של קרובים אחרים ^[1] -

אמרת [אמור מעצמך]:

מה אחותו מיוחדת, שגופה תלוי בו [שמוטל עליו לקוברה], ומיטמא לשדרה ולגולגולת, ולרוב בניינה, ולרוב מניינה.

אף כל קרוב שגופו תלוי בו, הרי הוא מיטמא לשדרה ולגולגולת שלו, ולרוב בניינו ולרוב מניינו.

הרי למדנו שהוא מיטמא לרוב בניינם או לרוב מניינם של כל הקרובים, ואילו רב אמר אפילו לא נקטע רק ראשו של אביו אינו מיטמא לו!?

ומשנינן: ההיא ברייתא נמי - רבי יהודה היא.

ואילו רב - שאמר רב חסדא משמו - דאמר, כי האי תנא.

דתניא:

מעשה שמת אביו של רבי צדוק ^[2] שהיה כהן - בגינזק [שם מקום], ובאו והודיעוהו לרבי יצחק לאחר שלש שנים משמת אביו, ובא רבי יצחק ושאל את רבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים שעמו אם מותר הוא ליטמא לו, ואמרו לו:

"לאביו" בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר, והרי אי אפשר שבזמן זה לא חסר ממנו משהו. ^[3]

מתניתין:

שלשה מינין אסורין בנזיר: הטומאה, והתגלחת והיוצא מן הגפן. ^[4]

א. חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן: שהטומאה והתגלחת - אם נטמא או נתגלח - סותרין את הנזירות, ^[5] והיוצא מן הגפן אינו סותר, שהשותה יין בתוך ימי נזירותו אינו סותר כלום מימי נזירותו.

ב. חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת:

שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו אפילו ביין של מצוה, שהנשבע שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר, הרי הנזירות חלה על השבועה ואסור ביין.

ואילו טומאה ותגלחת הותרו מכללן בתגלחת מצוה של מצורע נזיר, ^[6] ובמת מצוה.

ג. וחומר בטומאה מבתגלחת:

שהטומאה סותרת את הכל [כל ימי הנזירות שמנה], וחייבין עליה קרבן כמו שנאמר בפרשת נזיר; ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים יום, ^[7] ואין חייבין עליה קרבן. ^[8]

גמרא:

ודנה הגמרא בכל ההלכות האמורות במשנה -

א. וטומאה לא תותר מכללה במת מצוה -

מקל וחומר מיין, שלא הותר מכללו אפילו ביין מצוה!? ^[9]

וכך נלמדנו בקל וחומר:

ומה יין, שאינו סותר - לא הותר מכללו ביין מצוה.

טומאה, שסותרת - אינו דין שלא תותר מכללה במת מצוה!? ^[10] תלמוד לומר: "לאביו ולאמו לא יטמא" כדי ללמד: אבל מיטמא הוא למת מצוה, ומתבארת הדרשה לקמן דף מח א.

ב. ויין יותר מכללו ביין מצוה, מקל וחומר מטומאה שהותרה במת מצוה!?

וכך נלמדנו: מה טומאה שהיא סותרת - הותרה מכללה, יין שאינו סותר, אינו דין שיותר מכללו!? ^[11]

אמר קרא: "מיין ושכר יזיר", כדי ללמד: לאסור יין מצוה של שבועה כיין הרשות. ^[12]

ג. ויין יסתור את הכל מקל וחומר מטומאה שהיא סותרת!? וכך נלמדנו: מה טומאה שהותרה מכללה - סותרת את הכל, יין שלא הותר מכללו - לא כל שכן שיסתור!? ^[13]

אמר קרא: "והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו", ולא הוצרך הכתוב להוסיף "כי טמא נזרו", אלא ללמד: טומאה סותרת ואין היין סותר.

ד. והתגלחת תסתור את הכל [ולא שלשים יום בלבד] קל וחומר מטומאה!? ^[14]

וכך נלמדנו: ומה טומאה, שלא עשו בה מטמא כמיטמא, שאין המטמא את הנזיר עובר בלאו - סותרת את הכל.

תגלחת, שעשו בה מגלח כמתגלח שאף המגלח את הנזיר עובר בלאו כדילפינן לקמן, אינו דין שתסתור את הכל!?

אמר קרא: "והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו", הרי למדנו: טומאה סותרת את הכל, ואין תגלחת סותרת את הכל.

ה. וטומאה נעשה בה מטמא כמיטמא, קל וחומר מתגלחת שאף המגלח את הנזיר עובר בלאו!? ^[15]

וכך נלמדנו: ומה תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים - עשה בה מגלח כמתגלח, טומאה שהיא סותרת את הכל, אינו דין שנעשה בה מטמא כמיטמא!?

אמר קרא: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו", למטמא את ראש נזרו הוא שהזהיר הכתוב ולא לאחרים, מדלא אמר הכתוב: וטמא לו ראש נזרו. ^[16]

ו. ותגלחת לא נעשה בה מגלח כמתגלח לעבור בלאו קל חומר מטומאה שאין המטמא עובר בלאו!

וכך נלמדנו: ומה טומאה, שהיא סותרת את הכל, לא עשו בה מטמא כמיטמא, תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים יום, לא כל שכן שלא נעשה בה מגלח כמתגלח!?

אמר קרא: "תער לא יעבור על ראשו" קרי ביה "לא יעבור הוא" ו"לא יעביר ליה אחר". ^[17] ז. ותגלחת לא תותר מכללה בתגלחת מצוה של מצורע מקל וחומר מיין!?

וכך נלמדנו: ומה יין שאינו סותר - לא הותר מכללו, תגלחת שסותרת, אינו דין שלא תותר מכללה!?

אמר קרא גבי מצורע: "וגלח את כל שערו, את ראשו", ואמר רחמנא עוד גבי מצורע "וגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו", כדי ללמד שאף הנזיר המצורע מגלח את ראשו. ^[18]

ח. ותגלחת לא תסתור כלל, מקל וחומר מיין!? וכך נלמדנו: ומה יין שלא הותר מכללו אינו סותר, תגלחת, שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור!? ^[19]

בעינן גידול שער, והא ליכא.

ט. ויין יסתור שלשים יום מקל וחומר מתגלחת!?

וכך נלמדנו: ומה תגלחת שהותרה מכללה סותרת, יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור!? ^[20]

מידי הוא טעמא [הרי כל הטעם שתגלחת סותרת אינו] אלא משום גידול שער שיהיה לו לתגלחת מצוה, אבל גבי יין הא קאים שערו [הרי שערו עומד וראוי לתגלחת]. ^[21]

הערות

^[1] כתבו התוספות: הוא הדין שיכולה היתה הברייתא לומר: יכול לא מיעטה התורה אלא את אבריה של אחותו ולא את אבריהם של קרובים אחרים.

^[2] על פי גירסת הגר"א.

^[3] וכן קיימא לן כרב להלכה.

^[4] כבר שנינו דין זה בתחילת הפרק, וראה במאירי שכתב בפירוש המשנה: ואחר כך מפרש בשלשה מינין שהוזכרו ההבדל שבין זה לזה, ואמר ששלשה מינין אלו שהוזכרו בנזיר רצה לומר הטומאה וכו' חומר וכו', וראה כעין זה בתוספות בבא קמא ב א.

^[5] ואולם אינן שוין בסתירתן: א. הטומאה סותרת משום שאמרה תורה "והימים הראשונים יפלו", ואילו התגלחת אינה סותרת אלא כדי שיהיה לו שיער של שלשים יום לתגלחת מצוה, [לשיטת התוספות; ולפי זה צריך ביאור קצת לשון המשנה, שהתגלחת האסורה בנזיר אינה סיבת הסתירה כלל ולשיטת הרמב"ם - הובאה לעיל לט א בהערות - שהסתירה היא משום גידול שיער המתחייב מן הנזירות, ניחא]. ב. הטומאה [למת] סותרת את כל ימי הנזירות, ואילו תגלחת אינה סותרת אלא כדי שיהיו לו שערות של שלשים ימי נזירות, ופעמים שאינה סותרת כלום [לשיטת התוספות], דהיינו בנזירות מרובה שנותרו שלשים יום מאז שנתגלח עד סוף הנזירות, כמבואר בתוספות לעיל לט א ד"ה סתם. ג. הטומאה אינה סותרת כשלא עבר על איסור טומאה דנזירות, ואילו התגלחת סותרת אפילו כשלא עבר על איסור נזירות, שאיסור התגלחת אינו אלא בתער או כעין תער, ואילו התגלחת סותרת כשלא השאיר בו כדי לכוף ראשו לעיקרו, כמבואר לעיל לט ב; ומאידך הסתירה אינה אלא כשגילח את רוב ראשו, ואילו האיסור הוא אפילו בשערה אחת, כמבואר לעיל מ א.

^[6] כן פירשו התוספות וכן משמע בגמרא; ולכאורה הותרה התגלחת אף בתגלחת טומאה של נזיר; שמא תאמר: כיון שנסתרו הימים או שאינם עולים לו [באותן טומאות שאינן סותרות את הימים הראשונים, ראה לקמן במשנה נד א], זה אינו, שהרי גם ימי חלוטו וימי ספרו של מצורע אין עולין לו, כמבואר לקמן נו א. ואין לומר, שתגלחת הטומאה היות והיא מדיני הנזירות אינה סתירה לאיסור התגלחת, [ראה "דבר אברהם" חלק ב סימן ה אות ה, הביאו הגר"י הוטנר זצ"ל ב"שלמי יוסף" דף צז ד"ה ובדומה, ראה שם], שהרי מבואר בתוספות לקמן מז א ד"ה ונטמא, שאין לגלח תגלחת טהרה עד שיהיה הנזיר מותר מאיסור התגלחת, [ולרבי אליעזר שאין התגלחת מותרת עד אחר המעשים כולן, הוא הדין שתגלחת מצוה אסור לעשותה עד אחר המעשים כולן].

^[7] כלומר: כדי שיהיו לו שערות של שלשים ימי נזירות, וראה בתוספות לעיל לט א על לשון המשנה שם.

^[8] בגמרא מבואר שיש חומר בתגלחת מבטומאה, שבתגלחת עשה בה מגלח כמתגלח, שאף המגלח את הנזיר עובר בלאו, ואילו המטמא את הנזיר אינו עובר בלאו. והטעם שלא נשנה חומר זה במשנתנו, כתב ב"תוספות רבינו עקיבא איגר" בדרך אפשר, דלא חשיב אלא החומרות שיש בנזיר עצמו, ולא חומרות שיש על אחר, ראה עוד שם, וב"שיטה מקובצת" וב"קרן אורה".

^[9] א. בסוגיית הגמרא כאן - שהיא מקשה כמה פעמים מכח קל וחומר ומיישבת מכח פסוק - יש להסתפק אם כוונת הגמרא להקשות ולתרץ, או שהכוונה היא ליתן טעם למה הוצרכה התורה ללמד את הדין, שהוא משום שאם לא כן היינו למדים מקל וחומר; ובחלקם מוכרחים לפרש כפירוש ראשון, או משום שהפסוק אינו מיותר, או משום שהגמרא מיישבת מסברא ולא מפסוק. ב. כתב ב"קרן אורה": דהקל וחומר דקאמר הש"ס הוא לרווחא דמילתא, דבלא קל וחומר נמי מסברא הוה אמינא דטומאה לא הותר מכללה לענין מת מצוה, אי לאו קרא; וראה עוד שם על שאר הקל וחומר שבגמרא.

^[10] ואם תאמר: תגלחת תוכיח שסותרת והותרה מכללה! ? ראה בזה ב"ארזי הלבנון".

^[11] צריך ביאור: והרי טומאה עצמה לא מצאנו שהותרה אלא אצל מת מצוה, אבל הנשבע ליטמא למתים הרי לא מצאנו שהותרה לו טומאה, ואם כן "דיו לבא מן הדין להיות כנדון"! ? וראה מה שכתב בזה ב"שאגת אריה" סימן ס אמצע ד"ה ובלא"ה. וב"קרן אורה" ד"ה וטומאה הקשה: קל וחומר פריכא הוא, שהרי מצינו טומאה שנאסרה במקום מצוה, כמו טומאת קרובים דאיכא מצוה, ועד שאתה לומד ממת מצוה יש לך ללמוד מקרובים, ובהכרח שעשה דכבוד הבריות עדיף, ואם כן איך נלמד ליין מצוה, "אלא וודאי דלרווחא דמילתא הוא דקאמר הש"ס הכי", ובלאו הכי כתב שם שהקל וחומר הוא לרווחא דמילתא, כי מסברא היינו אומרים שאין נדר חל על דבר מצוה.

^[12] א. וכפי שנתבארה הדרשה לעיל ג ב לדעת רבי שמעון שם ולדעת חכמים שם. ב. מסקנת ה"שאגת אריה" סימן ס ד"ה אבל, שבכלל פסוק זה גם טומאה ותגלחת של מצוה [שנשבע ליטמא או לגלח] שהם אסורים כתגלחת וטומאה של רשות.

^[13] ואם תאמר: מה לטומאה שכן חייב עליה קרבן! ? ראה "ארזי הלבנון" ד"ה הק"ו השלישי.

^[14] ואם תאמר: הרי כבר מיעטנו מ"כי טמא נזרו" שיין לא סותר, ונלמד משם גם לתגלחת, וכמו שמתרצת הגמרא, ומאי סלקא דעתין! ? ראה בזה ב"ארזי הלבנון" ד"ה הק"ו הרביעי.

^[15] הקשה ב"קרן אורה" למאי נפקא מינה, והרי מלקות אינו חייב ש"אין מזהירין מן הדין", ואם לאיסורא בעלמא, הרי ודאי שאסור לספות איסור לגדול מקל וחומר דקטן, ועוד שעובר ב"לפני עור"; ותירץ שנפקא מינה לעבור בלאו מיוחד ד"לנפש לא יטמא", ראה עוד שם.

^[16] על פי המפרש; והריב"ן כתב: מדלא כתיב "וטמאו" לו ראש נזרו; ויש לעיין, הרי פסוק זה נאמר בסתירה ולא באיסור הטומאה, וודאי שאין המטמא סותר.

^[17] באור החייים [ויקרא כא א ד"ה אכן כוונת], ביאר, שהדרשה היא ממה שלא אמר הכתוב "לא יעביר" שמשמע: הנזיר לא יעביר על ראשו, אלא אמר: "לא יעבור" דמשמע בין על ידו בין על ידי אחר.

^[18] לעיל בגמרא מא א תניא: ראשו מה תלמוד לומר לפי שנאמר גבי נזיר תער לא יעבור על ראשו יכול אפילו נזיר מצורע כן, תלמוד לומר "ראשו"; ונתבאר שם בגמרא שרבי אליעזר הוא שדורש כן, אבל חכמים דורשים מ"ראשו" להקפת הראש בכל מצורע. ובתוספות מא ב ד"ה ואי, הקשו לדעת חכמים: מנין שנזיר מצורע מגלח את ראשו, וכתבו בזה שני תירוצים: האחד: מ"ראשו" נלמד גם לנזיר, כי לא חילקה תורה בין כל אדם לנזיר. השני: כיון דנלמד מ"זקנו" שעשה דוחה את לא תעשה ועשה דהשחתת זקן בכהן מצורע, הוא הדין שדוחה את הלאו והעשה של איסור תגלחת הנזיר, ראה שם. ולפי תירוצם השני, יש לומר, שלכן הביאה הגמרא כאן הן את "ראשו" והן את "זקנו", כדי לבאר את הענין הן לפי חכמים והן לפי רבי אליעזר, דלרבי אליעזר הוא נלמד מ"ראשו", ולחכמים הוא נלמד מ"זקנו". ואולם לשון התוספות כאן הוא: "אמר קרא ראשו, גבי מצורע להתיר מצורע נזיר", ויש לפרש כוונתם כאן על פי תירוצם הראשון לעיל, וקצת משמע מסתימת דבריהם שלא גרסו בגמרא "ואמר רחמנא זקנו".

^[19] ואם תאמר: טומאה תוכיח שהותרה מכללה והיא סותרת! ? ביארו התוספות שיש לפרוך: מה לטומאה שכן היא סותרת את הכל, תאמר בתגלחת שהרי נתמעטה מסתירת הכל; וראה "ארזי הלבנון" אות שמו.

^[20] הקשו התוספות: מה לתגלחת שכן עשה בה מגלח כמתגלח, תאמר ביין שלא עשה בה משקה כשותה! ? ותירצו, שהקל וחומר הוא אף לאסור את המשקה כשותה, ולפי מה שדוחה הגמרא שאין היין סותר, אם כן שוב לא נוכל ללמוד קל וחומר "ומה תגלחת שהותרה מכללה עשה בה מגלח כמתגלח, יין וכו"', כי היות "דיין אינו סותר, דין הוא שלא נעשה בה משקה כשותה", כלומר: כי יש לפרוך מה לתגלחת שהיא סותרת; וראה ב"ארזי הלבנון" אות שמט* מה שהביא בשם ה"קרן אורה" לתמוה על דבריהם.

^[21] א. כלומר: הרי אין דין בתגלחת שהיא סותרת אלא עיקר הדין הוא שצריך להמתין לגידול שערו, ואם כן כששתה יין ושערו קיים, הרי הוא כאילו כבר סתר וגדל שערו. ב. צריך ביאור: היות וסיבת הסתירה אינה אלא משום מצות התגלחת, איך אפשר ללמוד בקל וחומר משום שתגלחת הותרה מכללה, והרי איסור התגלחת אכן הותר מכללו ולא מצות התגלחת. ויש מי שביאר: אף תגלחת מצוה הותרה מכללה כשנצטרע, שהרי המצורע אינו סותר את נזירותו כלל, אלא שימי טומאתו אין עולין לו [כדלקמן במשנה נד א], ואין אנו אומרים שיסתור על כל פנים שלשים יום משום תגלחת המצוה שהתגלח, הרי שאף תגלחת המצוה הותרה מכללה; ולשיטת הרמב"ם [הובאה לעיל לט א בהערות על המשנה] שהסתירה היא כדי שיהיה לו גידול שיער בשעת נזירותו, לא קשה מידי.

יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינו ולרוב מניינו של אחרים. אמרת: מה אחותו מיוחדת שגופה תלוי בו באחיה שהוא המטפל בקבורתה, ומיטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינה ולרוב מניינה — אף כל שגופו תלוי בו, דהיינו שאר קרובים, מיטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינו ולרוב מניינו. וקשה לשיטת רב חסדא בשם רב לפיה אסור ליטמא לאביו (או קרוב אחר) שנקטע ראשו!

ומשיבים: הברייתא ההיא נמי [גם כן] שיטת ר' יהודה היא. ורב שאמר — כי האי תנא [כדעת תנא זה] דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה שמת אביו של ר' יצחק הכהן במקום הנקרא גינזק, ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים [שעמו] האם רשאי ליטמא לאביו להביאו לקברי אבותיו,

ואמרו: שנינו "לאביו" (ויקרא כא, ב) — בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר. ובתוך שלוש שנים בוודאי חסר משהו ממנו, ולכן אין הכהן רשאי עוד להיטמא לו.

א משנה שלשה מינין של איסורים אסורין בנזיר: הטומאה למת, והתגלחת, ואכילה או שתיה של כל דבר היוצא מן הגפן. חומר (חומרה) יש באיסורי טומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן: שהטומאה והתגלחת אם עשה אותן — סותרין את נזירותו, וצריך למנות שוב ימי נזירות, ואילו היוצא מן הגפן אף שאכל או שתה באיסור — אינו סותר את נזירותו.

ומצד שני חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת, שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו, שאין בו יוצא מהכלל, ואילו טומאה ותגלחת הותרו מכללן, כיצד — בתגלחת מצוה כגון זו של מצורע שנטהר תוך ימי נזירותו, ובמת מצוה שמותר לו לנזיר לטפל בו אף שנטמא בכך.

וחומר בטומאה מבתגלחת, שהטומאה, אם נטמא הנזיר — סותרת את הכל, את כל ימי נזירותו, ומתחיל למנות הכל מתחילה, וחייבין עליה קרבן ואחר כך מתחיל את ימי הנזירות מחדש, ואילו תגלחת אינה סותרת אלא שלשים יום לכל היותר, ואין חייבין עליה קרבן.

ב גמרא על ההלכות שבמשנה שואלים: ונאמר כי טומאה בנזיר לא תותר מכללה במת מצוה, ונלמד קל וחומר מאיסור יין: ומה יין שאיסורו קל שהרי אינו סותר את הנזירות ובכל זאת לא הותר מכללו, טומאה שהיא חמורה שהרי היא סותרת — אינו דין שלא תותר מכללה?

תלמוד לומר שבנוסף לאיסור הכללי "על נפש מת לא יבוא" (במדבר ו, ו) נאמר גם "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם" (במדבר ו, ז) ומפירוט זה נלמד: לאביו ולאמו דווקא לא יטמא — אבל מיטמא הוא למת מצוה.

ומציעים: אם כן יש לשאול להיפך: ויין יותר מכללו בקל וחומר מטומאה; מה טומאה שהיא סותרת — הותרה מכללה, יין שאינו סותר — אינו דין שיותר מכללו לצורך מצוה, כגון שנשבע לשתות יין? ומשיבים: לכך אמר קרא [הכתוב] בנזיר: "מיין ושכר יזיר" (במדבר ו, ג) וכפילות המלים "יין ושכר" באה לאסור יין מצוה כיין רשות.

ושואלים עוד: ונאמר שיין יסתור את הכל, שאם שתה יין ייבטלו כל ימי הנזירות שכבר מנה, בקל וחומר מטומאה; מה טומאה שהותרה מכללה — סותרת את הכל, יין שלא הותר מכללו — לא כל שכן שיסתור?

ומשיבים: לכך אמר קרא [הכתוב]: "והימים הראשנים יפלו כי טמא נזרו" (במדבר ו, יב), וההדגשה "כי טמא נזרו" מיותרת שהרי בנזיר שנטמא מדובר, אלא ללמדנו: דווקא טומאה סותרת ואין היין סותר.

ושואלים: והתגלחת תסתור את הכל, בקל וחומר מטומאה; ומה טומאה שלא עשו בה מטמא כמטמא, שהמטמא את הנזיר אינו עובר על איסור הנזירות, אלא רק הנזיר המיטמא, ובכל זאת סותרת את הכל, תגלחת שעשו בה מגלח כמתגלח, שגם המגלח את הנזיר עובר על איסור הנזירות — אינו דין שתסתור את הכל?

ומשיבים: לכך אמר קרא [הכתוב]: "והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו" (במדבר ו, יב) וההדגשה "כי טמא נזרו" באה ללמד: טומאה סותרת את הכל ("הימים הראשונים"), ואין תגלחת סותרת את הכל.

ומציעים: אם כן נשאל להיפך: וטומאה נעשה בה מטמא כמיטמא, קל וחומר מתגלחת; ומה תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים — עשה בה מגלח כמתגלח, טומאה שהיא סותרת את הכל — אינו דין שנעשה בה מטמא כמיטמא?

ומשיבים, לכך אמר קרא [הכתוב]: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו" (במדבר ו, ט) דווקא למטמא ראש נזרו שלו, הוא שנאמר האיסור קודם לכן, אבל לא לאחרים שטימאו אותו.

ומציעים, אם כן נשאל להיפך: ותגלחת לא נעשה בה מגלח כמתגלח, קל וחומר מטומאה; ומה טומאה שהיא חמורה, שהרי היא סותרת את הכל — לא עשו בה מטמא כמיטמא. תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים יום — לא כל שכן שלא נעשה בה מגלח כמתגלח?

ומשיבים, לכך אמר קרא [הכתוב]: "תער לא יעבר על ראשו" (במדבר ו, ה), קרי ביה [קרא בו] במקרא זה שנאמר בלשון כללית: לא יעבור הוא הנזיר, ולא יעבור — לאחר.

ושואלים: ותגלחת לא תותר מכללה במצורע, קל וחומר מיין; ומה יין שאינו סותר — לא הותר מכללו, תגלחת שסותרת את הנזירות — אינו דין שלא תותר מכללה? ומשיבים, לכך אמר רחמנא [אמרה תורה] במצורע: "וגלח את כל שערו", והוסיפה "את ראשו" (ויקרא יד, ט) ואמר רחמנא [ואמרה תורה] והוסיפה: "ואת זקנו" (ויקרא יד, ט), ללמד שלמרות איסור נזיר — בכל זאת מגלח.

ומציעים: אם כן נשאל להיפך: ותגלחת לא תסתור כלל, קל וחומר מיין ומה יין שלא הותר מכללו — אינו סותר, תגלחת שהותרה מכללה — אינו דין שלא תסתור? ומשיבים: בעינן [צריכים אנו] לקיים בו גידול שער, והא ליכא [והרי אין] לו כעת, ולכן צריך להמתין עד שיגדל שערו.

שואלים: ויין יסתור שלשים יום, קל וחומר מתגלחת; ומה תגלחת שהותרה מכללה — סותרת, יין שלא הותר מכללו — אינו דין שיסתור? ומשיבים: מידי [כלום] הוא טעמא [הטעם] שסותר בתגלחת שלושים אלא משום גידול שער, שצריך שבסוף נזירותו יהא שערו מגודל בשיעור זה על מנת לגלחו, לגבי יין — הא קאים [הרי עומד, נשאר] שערו, וכיון שלא נעשה בנזיר עצמו שינוי, אין שתיית היין סותרת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One might have thought that he may not become impure to bury a spine, or for a skull, or to bury most of the skeleton or most of the number of bones of other relatives for whom a priest becomes impure. You say in response: Just as his sister is unique in that her body is dependent upon the brother tending to her burial, and he becomes impure to bury a spine, or to bury a skull, or to bury most of her skeleton, or to bury most of her number of bones, so too, with regard to every person whose body is dependent upon him, i.e., his other close relatives, he becomes impure to bury a spine, or to bury a skull, or to bury most of his skeleton, or to bury most of his number of bones. This presents a difficulty for the opinion of Rav that a priest may not become impure to bury any relative whose head has been severed.

The Gemara answers: That baraita also represents the opinion of Rabbi Yehuda. And Rav stated his opinion in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita: An incident occurred in which the father of Rabbi Yitzḥak the priest died in Ginzak, and they came and informed him after three years had passed, and he came and asked Rabbi Yehoshua ben Elisha and four Elders who were with him whether he was permitted to become ritually impure by transferring his father’s remains to his ancestral grave, as was the custom.

And they said to Rabbi Yitzḥak that the verse states: “For his father” (Leviticus 21:2), which indicates a priest may become impure only when his father is whole, and not when he is lacking. After three years the father’s body was certainly not whole, and therefore his son, a priest, was no longer permitted to become impure to bury him.

MISHNA: Three types of actions are prohibited for a nazirite: Contracting ritual impurity imparted by a corpse, and shaving his hair, and eating or drinking any substances that emerge from the vine. There is a greater stricture with regard to the prohibitions of impurity and shaving than that of substances that emerge from the vine, as impurity and shaving negate his naziriteship, i.e., he must add thirty days to his term of naziriteship or start it afresh. But if he eats or drinks that which emerges from the vine, this does not negate his naziriteship.

Conversely, there is a greater stricture with regard to substances that emerge from the vine than with regard to impurity and shaving, as in the case of products that emerge from the vine nothing is exempted from its general prohibition in certain circumstances, i.e., there are no exceptions. But with regard to impurity and shaving certain cases are exempted from their general prohibition. For example, there are the cases of obligatory shaving, e.g., a leper who was purified during his naziriteship, and of a corpse with no one to bury it [met mitzva]. A nazirite may tend to the burial of a met mitzva, despite the fact that he will thereby contract ritual impurity from a corpse.

The mishna adds: And there is a greater stricture with regard to impurity than with regard to shaving, as a nazirite’s impurity negates all his days of naziriteship and begins his term afresh, and he is liable to bring an offering for it, before starting his new term of naziriteship. But shaving negates only thirty days at most, and he is not liable to bring an offering for it.

GEMARA: The Gemara asks: And perhaps one should say that the ritual impurity of a nazirite should not be exempted from its general prohibition even for a met mitzva, due to an a fortiori inference from the prohibition of wine: And if wine, whose prohibition is lighter, as it does not negate his naziriteship, is nevertheless not exempted from its general prohibition, then with regard to impurity, which is stringent, as it does negate his naziriteship, is it not logical that it should not be exempted from its general prohibition?

The Gemara answers: Therefore, the verse states, in addition to the general prohibition: “He shall not come near to a dead body” (Numbers 6:6), that: “For his father or his mother, for his brother or for his sister, he shall not become impure when they die” (Numbers 6:7). This verse teaches that it is to bury his father or for his mother that he may not become impure; however, he becomes impure to bury a met mitzva.

The Gemara suggests: If so, one can make the reverse argument. And let wine be exempted from its general prohibition due to an a fortiori inference from the prohibition of impurity: If impurity, which negates naziriteship, is exempted from its general prohibition; with regard to wine, which does not negate naziriteship, is it not logical that it should be exempted from its general prohibition for the sake of a mitzva, e.g., for one who took an oath to drink wine? The Gemara answers: It is for this reason that the verse states with regard to a nazirite: “He shall abstain from wine and strong drink” (Numbers 6:3). The emphasis on the words “wine and strong drink” comes to prohibit obligatory wine like optional wine.

The Gemara further asks: And let wine negate all his days of naziriteship, due to an a fortiori inference from the prohibition of impurity: If impurity, which is exempted from its general prohibition, negates all of his naziriteship, then with regard to wine, which is not exempted from its general prohibition, is it not all the more so logical that it should negate his entire naziriteship?

The Gemara answers: Therefore, the verse states: “But the former days shall be void, for his naziriteship was rendered impure” (Numbers 6:12). The phrase “for his naziriteship was rendered impure” is apparently redundant, as it is clear from the context that the verse is referring to an impure nazirite. Rather, this teaches that only impurity negates his naziriteship, and wine does not negate it.

The Gemara continues to ask along the same lines: And let shaving negate all his naziriteship, due to an a fortiori inference from the prohibition of impurity: And if in the case of impurity, in which the one who renders another impure is not like the one who becomes impure, i.e., one who renders a nazirite ritually impure does not perform a transgression, as only the nazirite who contracts the impurity has performed a transgression, impurity nevertheless negates all his naziriteship; then with regard to shaving, in which the one who shaves is like the one who is shaved, as someone who shaves a nazirite also performs a transgression, is it not logical that it should negate all his naziriteship?

The Gemara answers: Therefore, the verse states: “But the former days shall be void, for his naziriteship was rendered impure” (Numbers 6:12). The emphasis on the phrase “for his naziriteship was rendered impure” teaches that impurity negates all, and shaving does not negate all.

The Gemara suggests: But in that case, one can argue the opposite: With regard to impurity, let the one who renders another impure be like the one who becomes impure, due to an a fortiori inference from the prohibition of shaving: If in the case of shaving, which negates only thirty days, the one who shaves is like the one who is shaved; then, with regard to impurity, which negates all, is it not logical that the one who renders another impure should be like the one who becomes impure?

The Gemara responds: Therefore, the verse states: “And if any man dies very suddenly beside him, and he renders impure his consecrated head” (Numbers 6:9). This teaches that the prohibition of impurity applies only to one who renders impure his consecrated head, but not to others who render him impure.

The Gemara suggests: But if so, one can say the reverse: And with regard to shaving, let the one who shaves not be like the one who is shaved, due to an a fortiori inference from the prohibition of impurity: And if in the case of impurity, which is stringent in that it negates all his naziriteship, the one who renders another impure is nevertheless not like the one who becomes impure; then with regard to shaving, which negates only thirty days, is it not all the more so logical that one who shaves should not be like the one who is shaved?

The Gemara answers: Therefore, the verse states: “No razor shall come upon his head” (Numbers 6:5). Since the verse is written in the passive, read into the verse that he, the nazirite himself, shall not cause a razor to come upon his head; and read the verse as also referring to any other person, who shall not cause a razor to come upon the nazirite’s head.

The Gemara asks: And let shaving not be exempted from its general prohibition in the case of a leper, due to an a fortiori inference from the prohibition of wine: And if wine, which does not negate naziriteship, is not exempted from its general prohibition; then, with regard to shaving, which does negate naziriteship, is it not logical that it should not be exempted from its general prohibition? The Gemara answers: Therefore, the Merciful One states with regard to a leper: “That he shall shave all his hair,” and adds: “Off his head” (Leviticus 14:9). And the Merciful One further states: “And his beard,” which teaches that he shaves despite the prohibition of naziriteship.

The Gemara proposes the reverse argument: And let shaving not negate naziriteship at all, due to an a fortiori inference from the prohibition of wine: And if wine, which is not exempted from its general prohibition, does not negate naziriteship; then with regard to shaving, which is exempted from its general prohibition, is it not logical that it should not negate naziriteship? The Gemara answers: We require hair growth, and there is none at that point. Consequently, the nazirite must necessarily wait until his hair is of sufficient length to shave.

The Gemara asks: And let wine negate thirty days, due to an a fortiori inference from the prohibition of shaving: And if shaving, which is exempted from its general prohibition, nevertheless negates thirty days; then with regard to wine, which is not exempted from its general prohibition, is it not logical that it should negate thirty days? The Gemara answers: As that reason for the halakha that shaving causes a nazirite to negate thirty days is only due to hair growth, so that he has sufficient hair at the end of his naziriteship to shave, the halakha does not apply with regard to wine, since his hair remains in place. The nazirite himself has not changed, so the fact that he has drunk wine is not sufficient reason to negate any time.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כולה ר' יהודה היא. הנך ג' ברייתות כולן כרבי יהודה:

ובא ושאל את ר' ישמעאל בן אלישע ואסר עליו משום דא"א שלא חסר ממנו כלום:

שהטומאה והתגלחת סותרים דכתיב והימים הראשונים יפלו. ותגלחת סותרת ל' כדאמר לעיל דבעי' גידול שער של סתם נזי':

שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו. כגון לשתות יין מצוה וטומאה ותגלחת הותרו מכללן. טומאה למת מצוה ותגלחת לנזיר מצורע כדדרשינן לעיל מראשו:

ת"ל לאביו ולאמו לא יטמ' וקרא יתירה הוא דהא כבר כתיב על כל נפשות מת לא יבא לא יטמא להם [במותם ל"ל]:

ומה טומאה שלא עשה בה מטמא כמיטמא שהמטמא את הנזיר אינו לוקה. אבל תגלחת אחר שגלחו לוקה כדדריש בשמעתי' מקרא:

אמר וטמא ראש נזרו למטמא ראש נזרו אזהר רחמנא ולא למטמא ראש נזי' אחר:

תער לא יעבור על ראשו. דמשמע לא יעבור כלל בין הוא עצמו בין אחר:

תגלחת הטומאה כיצד. נזיר שנטמא כיצד הוא מגלח. מגלח בז' ומביא קרבן בח' כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו ביום הז' יגלחנו. וביום הח' יביא ב' תורים וכבש לאשם:

מה בין זה למצורע דכתיב בפ' מצורע בתגלחת ב' והיה ביום הז' יגלח את כל שערו וכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים וטהר וביום הח' יביא ב' תורים וכבשה. וקי"ל במצורע דאם גלח בח' מביא קרבנותיו בט':

א"ל שזה טהרתו תלויה ביומו. נזיר טהרתו תלויה בהזאת ג' וז' ובטבילה. הלכך כיון שנטהר בז' אע"פ שלא גילח עד יום הח' מביא קרבנותיו בו ביום:

אבל מצורע טהרתו תלויה בתגלחתו. כדכתיב ביום הז' יגלח את כל שערו. והדר כתיב ורחץ בשרו במים וטהר ואם טבל עד שלא גילח לא עלתה לו טבילה הלכך אם גילח בח' אכתי צריך הערב שמש. הלכך אינו יכול להביא קרבנותיו עד תשיעי:

קבל מניה ר"ט מר"ע. ת"ש דתני הלל גלח בח' מביא קרבנותיו בט'. ואי ס"ד קבל מניה הך ברייתא דלא כמאן. וקים ליה לתלמודא דגבי נזיר מתניא וגם קים ליה דאחר המשנה נשנית לפי שהמשניות נשנו קודם הברייתות:

הא דלא טבל בז' עד יום הח' ובעודו טבול יום לא יוכל להביא קרבנותיו. ותמיה לי אמאי נקט גלח בח' אף אם גלח בז' נמי דבטבילה תליא מילתא. אלא דאורחא דמלתא נקט שדרכו לגלח ביום טהרתו:

הא דתניא ובא לפני ה' וגו' גבי זב כתיב בפ' תורת המצורע וכי יטהר הזב מזובו וספר ז' ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים וביום הח' יקח לו ב' תורים ובא (לו) לפני ה' אל פתח אהל מועד (ונתן אותם) [ונתנם] אל הכהן:

כיצד הוא בא כשטבל מבע"י ועשה לו הערב שמש. ובת"כ היא כתובה כך. יכול יטבול בו ביום. כלומר שיוכל להמתין עד יום הח' ת"ל ובא לפני ה' זה שער ניקנור. כיצד הוא בא אלא א"כ טבל מבע"י והעריב השמש. שער ניקנור הוא שער שנכנסים בו מעזרת נשים לטחנה שכינה. ושער ניקנור לא נתקדש כדין מחנה שכינה ויש לו דין מחנה לויה כדאמר בפסחים פ' אלו דברים. וע"כ האי לפני ה' היינו שער ניקנור דאין לומר לפני ה' בעזרה ממש שרי מחוסר כפורים הוא. ואמרינן בשמעתין עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים שחייב כרת אם נכנס למחנה שכינה. והאי דפשיטא ליה לתנא דהאי טבול יום אינו נכנס למחנה לויה אע"ג דטבול יום דמת ודשרץ נכנס כדמשמע בסמוך משום דמשמעותיה דקרא משמע הכי ובא לפני ה' ביום הח' אבל קודם לכן לאף אלמא טבילה דזב כזב דמי. ואפילו טבול יום דזב בעל ב' ראיות הואיל וטומאתו יוצאת עליו מגופו דכיון דלא אסיק אדעתיה דחמיר האי טבול יום משום דהוי גם מחוסר כפרה א"כ אין חלוק בין טבול יום דזב בעל ב' ראיות לבעל ג' ראיות. ובהאי קרא נמי כתיב מזובו דדרשינן מקצת זובו דהיינו זב בעל ב' ראיות:

ואמינא להון אנא אלא מעתה. לפי סברתכם דמה שאומר בברייתא כיצד הוא בא אא"כ טבל מבע"י ועשה הערב שמש היינו משום דכתיב ובא לפני ה' בתר וכי יטהר. גבי נזיר נמי דכתיב בפ' נשא גבי נזיר טמא ביום הז' יגלחנו וביום הח' יביא ב' תורים או ב' בני יונה אל הכהן אל פתח אהל מועד הכי נמי:

אמרת מה אחותו. כלומר מה אחותו מיוחדת. מבוררת כמו וידעו בייחוד כי שם הארון נגנז. שגופו תלוי בו כלומר שהיא בגופה ונפשה קשורה בנפשו שמצוה לקוברה וליטמא לה.

ומטמא לשדרה וגולגולת כו'. אף כל שגופו תלוי בו. שמטמא לו כגון אביו ואמו בנו ובתו ואחיו. מטמא הוא לשדרה וגולגולת כו'. אלמא דר' אליעזר בן יעקב דמטמא לאביו חסר. הרב עזריאל ז"ל:

ופיסקין שכן הלכה דכהן אין יכול ליכנס ולעבור על הקברים לקבור את אביו. לא מיבעיא אם אינו נושא ארון אביו אלא אפילו נושא ארון אביו אסור. ואף על פי שאמרנו למעלה דבחיבורין אינו לוקה על מת (אחד) אחר נהי דלא לקי מיהו איסורא איכא. ואפילו אם הוא מותר לילך מכל מקום לחזור אסור. אבל אם הקבר יחידי מותר לילך שם עד שיקבר. אבל לחזור פעם אחרת אחר קבורה לבכות על הקבר אסור. ונראה דקיימא לן דבזמן שהוא חסר אין מטמא לו כיון דרב חסדא שהוא אמורא הוא סבור כן. וצריך הכהן ליזהר שלא יטמא לקרובו הרוג כל זמן שחסר לו אפילו עצם כשעורה. דהכי משמע לעיל דאפילו כעצם כשעורה הוי חסר ואינו מטמא לו. שיטה:

מתני' שהטומאה והתגלחת סותרין. כל אחד בדינו תגלחת סותרת שלשים וטומאה סותרת הכל. הרב עזריאל ז"ל:
והיוצא מן הגפן אינו סותר. פירוש שאם שתה יין או אכל מכל היוצא מן הגפן מלקא הוא דלקי אבל אינו סותר כלום ואפילו יום אחד:

חומר בטומאה מבתגלחת שטומאה סותרת הכל וחייבין עליה קרבן. פירוש אחר שהזה שלישי ושביעי מביא אשם ושתי תורים למיחל עליה נזירות שטהרה.

והתגלחת אינה סותרת אלא שלשים יום ואין חייבין עליה קרבן. פירוש תגלחת אם גילח בימי נזירותו אינו סותר אלא שלשים בנזירות מרובה. אבל שלשים סותר דבעינן גידול שער ואין גידול שער פחות משלשים. ואין חייבין עליה קרבן דלא הצריכו הכתוב להביא קרבן אלא מונה שלשים. ובנזירות מועטת אם נטמא סותר כל הימים שעשה. ובנזירות מרובה וסותר אלא אם כן ישארו שלושים יום או יוסיף על נזירתו עד שישלים שלשים אחר תגלחתו. תימא אמאי לא תנא במתניתין חומר בתגלחת מטומאה ויין שבתגלחת עשה בה מגלח כמתגלח דכתיב תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעביר כדאיתא בגמרא מה שאין כן בטומאה ויין:

גמרא אקשינן ויין יסתור את הכל מקל וחומר מטומאה. ומה טומאה שהותרה מכללה סותרת הכל יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור. פירוש וליכא למיפרך מה לטומאה שכן מביא קרבן. דאיכא למימר תגלחת יוכיח שאין מביא קרבן וסותר. ומהדרין אמר קרא והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. טומאה סותרת ואין היין סותר. פירוש האי כי טמא נזרו מיותר הוא דכבר כתב וטמא טובא. שיטה:

ותגלחת תסתור הכל. יותר משלשים אם נדר מאה או יותר ועשה כבר ששים. ואף על גב דדרשינן טומאה סותרת ולא יין מכי טמא נזרו והכי נמי מצי למדרש ולא תגלחת. לא הוה סלקא דעתך למימר הכי דהאי קרא לאו כתב בסתירת הכל דנזירות מרובה אלא בסתם נזירות דשלשים יום דכתיב נזרו. שיהא סותר הכל איבעיא לן כמו בטומאה דתנן נטמא יום מאה סותר הכל ור' אליעזר דפליג יחידאה הוא. ומיהו לסוף דריש מכי טמא נזרו אף בסתירת הכל. הרב עזריאל ז"ל:

ואקשינן תו ותגלחת תסתור את הכל כו'. וקשה מה לטומאה שכן מביא קרבן אי נמי טעון הזאת שלישי ושביעי. ומהדרינן אמר קרא והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. מיעוטא הוא טומאה סותר את הכל ואין תגלחת סותר את הכל אלא שלושים יום בלבד. שיטה:
וטמא ראש נזרו. נזר של עצמו חייב ולא נזר של אחרים:

ותגלחת לא תותר מכללה על ידי השחתת תער מקל וחומר מיין כו'. ומשני אמר קרא ראשו אמר קרא זקנו. להכי יצא ראשו וזקנו מכלל כל שערו להתיר נזיר ומצורע בתגלחת כדאמר לעיל. הר' עזריאל:

תגלחת שסותר אינו דין שלא הותר מכללה. ותימא טומאה תוכיח שסותרת והותרה מכללה. יש לומר דקל וחומר זה אינו אלא לרווחא בעלמא דבלא קל וחומר מצי למיבעי מנא לן דהותרה מכללה. תוספי הרא"ש ז"ל:
ומקשינן תו ויין יטתור שלשים קל וחומר מתגלחת ומה תגלחת שהותרה מכללה סותרת שלשים יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור. פירוש שלשים יום. אבל לגמרי אי אפשר שיסתור דהא ממעטינן לעיל טומאה סותרת ואין היין סותר. שיטה:

בעינן גידול שער והא ליכא. דאי לא סתרה תגלחת לא הויא ליה גידול שער משלשים. ואין להתיר תגלחת אלא אם כן יש שער מגודל שלשים אם לא נשאר בשעת הבאת קרבן משער הקדוש כדי לכוף ראשו לעיקרו.

הכי גרסינן מידי הוא טעמא אלא משום גדול שער גבי יין הא קאי שעריה. ואית דגרסי גבי יין שערו כי כדקאי קאי. פירוש מידי הוא טעמא דסתרה תגלחת אלא משום דבעי גידול שער שלשים. ואם כן גבי יין אמאי ליסתור כלל האיכא שער קדוש דהא קאי שערו כדקאי מקמיה דשתה ולא נשתנה. הר' עזריאל ז"ל:

במשנה ותגלחת מצוה. עתוי"ט בשם הרמב"ם דבגילח עובר ג"כ בעשה דכל היוצא מפיו יעשה. ולכאורה הו"ל להביא ג"כ הל"ת דלא יחל שכ' שם הרמב"ם דלוקה עליו בפ"ע לבד מה שלוקה על הל"ת דתער ל"י על ראשו. ובמש"כ התוס' לעיל (מא ב) בד"ה ואי כתב דאין סברא לחלק בין לאו אחד לשנים לענין דחייתם מפני עשה. מיושבים דבריו:

גמרא ויין יותר מכללו כו' מה טומאה שהיא סותרת הותרה כו'. ק"ל לר"ע דס"ל בסוטה (ג) דלה יטמא מצוה א"כ חזינן דאף טומאה לא הותרה מכללה לצורך מצוה. ומת מצוה שאני דהוא דוחה גם עבודה מולאחותו ומצוה כזו לא אשכחן גבי יין. ודוחק לומר דסוגיא זו אזלא אליבא דר"י דס"ל לה יטמא רשות. ועי' ש"א סי' ס':

(מד דע"א) ורב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה וכו'.—כל הענין תמוה, דמה ראייה ממעשה זה לרב, דהתם לאחר ג' שנים ודאי כבר כלה כל הגוף^*דגם לאחר י"ב חדש כלה הגוף (עי' שבת קנב ב)., ורק העצמות נשארו, לפיכך אינו מטמא לו; אבל בנקטע הראש והגוף והראש כולו קיים לפנינו, אלא שנחלק לשני חלקים, אפשר שאף הזקנים מודים, שדינו כשלם ומטמא לו. ואולי נאמר שרב חסדא בשם רב הכי נמי קאמר, דנקטע ראשו של אביו אחר שכבר מת ואבד הראש^*ולא כפי' המיוחס לרש"י ורמב"ן בתה"א ענין הכהנים וכן בשאר הפוסקים.. ולפ"ז יש לבאר יפה שאלת רב המנונא לרב חסדא (לעיל מג ב), שאינה מובנת (כמ"ש התוס' בד"ה אמר): אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות (פי' ארץ ציה כמ"ש בערוך ע' פקתא) ופסקי וכו' (פי' ובמיתה מקטיעת ראש במדבר של חול אי אפשר שלא יבלע החול מעט מדמו, והדם הוא הנפש, אם גם באופן זה דעתך שאינו מטמא לו, אע"פ שהגוף והראש שניהם כאן^*עי' לקמן סה א תוס' ד"ה פרט, דמש"ה אין להרוג תפוסה מפני שהוא כחסר. ועוד מבואר בנדה כז ב, דהרוג אין לו רקב, ופירש"י מפני שיצא דמו וחסר.) א"ל מת מצוה קאמרת וכו' (פי' ודאי כן הוא, דאם נהרג ובשעה זו נחסר דמו אינו מטמא לו, שבשעת מיתה חסר היה, ואנא אמינא דאף כשהיה שלם בשעת מיתה ואח"כ נקטע ראשו, ולאו דוקא ראשו אלא כל אבר שהוא, שאינו מטמא לו, ולא אמר רב חסדא שחסר דמו, מפני שהדם נקרש לאחר מיתה, ואין דרכו לזוב מן המת, ומ"מ באופן שאתה, רב המנונא, מצייר - הוא מטמא לו, שהרי כמת מצוה הוא).

יכול. באחותו שהוא מותר אבל לא בשל אחרים לא בשדרה ולא בגולגולת על שאר קרובים: שגופה תלוי בה. בשדרה וגולגולת שבכך עיקר הגוף תלוי או בזה או בזה אף כל בשאר קרובים יכול ליטמא או בשדרה או בגולגולת או ברוב בניינו או ברוב מניינו ואע''פ שהוא חסר משאר הגוף וש''מ דמותר ליטמא לאביו אע''פ שהוא חסר ותיקשה דרב חסדא דהאיכא ר''א בן יעקב דקאמר נמי הכי ושמע מינה דלכולי עלמא לית להו דרב חסדא דאמר בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר: הא נמי ר''י היא. כלומר הוא דאמר כר''י ורב [חסדא] דאמר כי האי תנא: דתניא מעשה שמת אביו של רבי יצחק הכהן בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים ובא ושאל את רבי יהושע בן אלישע וד' זקנים שעמו. מהו ליטמא ולהביאו בקברי אבותיו: ואמרו לו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. ולאחר שלש שנים אי אפשר לו שאינו חסר: מתני' וטומאה ותגלחת הותרו. בתגלחת מצורע ובמת מצוה: שהטומאה סותרת את הכל. אפילו בנזירות מרובה: וחייבין עליה קרבן. אשם ותורין או בני יונה: ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים יום. ואפילו בנזירות מרובה: גמ' ת''ל לאביו ולאמו לא יטמא. מכדי כתיב על כל נפשות מת לאביו למה לי אלא להכי הוא דאתא דלאביו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה: ויין יותר מכללו. כגון גבי יין מצוה שנשבע עליו לשתותו מק''ו ומה טומאה כו': לאסור יין מצוה. שנשבע עליו כיין רשות וכדר''ש בפ''ק דמסכתין (דף ג:) והאי דמותר בקידושא ואבדלתא דלא חשיב ליה הותר מכללו משום דלא חל עליו מעולם נזירות משום דנשבע ועומד מהר סיני הוא ומותר מכללו לא קחשיב ליה אלא היכא דחייל ואח''כ מישתרי בהו: ומה טומאה שלא עשה מטמא כמיטמא. שהמטמא את הנזיר אינו עובר עליו וכדמוכח בסמוך: תגלחת שעשה בה מגלח כמתגלח. שהמגלח את הנזיר עובר בלאו כדלקמן תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעביר ליה אחר: אמר קרא וטמא ראש נזרו למטמא ראש נזרו. מדלא כתיב וטמא לו ראש נזרו: אמר רחמנא ראשו וזקנו. דמייתרי כדאמרינן לעיל להתיר למצורע נזיר לגלח: בעינן גידול שיער. כדי לקיים בו מצות גילוח ביום הבאת קרבנותיו וליכא: מידי הוא טעמא. דתגלחת דסותר אלא משום דבעינן דתיהוי ליה גידול שיער ואילו הכא גבי יין למה ליה למיסתר הא קאי שערו דחזי לגילוח:

ובאו והודיעוהו לאחר ג' שנים ושאל את ר' יהושע בן [אלישע] זקנו שהיה רוצה לקברו בקברי אבותיו ואמר לו לאביו בזמן שהוא שלם: חומר בטומאה ובתגלחת שסותרין. טומאה בהדיא כתיב והימים הראשונים יפלו ותגלחת שסותרת שלשים כדאמרינן לקמן משום דבעינן גידול שיער כדי גידול שיער סתם נזירות שיהא השער בשעת תגלחת מצוה: והיוצא מן הגפן אינו סותר. בהדיא ממעטינן ליה בגמ': חומר ביוצא מן הגפן שלא הותר מכללו. לאסור יין מצוה כיין הרשות שאם נשבע שאשתה ואח''כ נדר בנזיר אסור [ביין] ותגלחת הותרה בתגלחת מצורע [כדאמרינן לקמן] (דף נח.) מראשו וטומאה הותרה במת מצוה: ויין יותר מכללו. למי שנשבע שאשתה: אמר קרא מיין ושכר. דמיותר כדאמרינן בפ''ק (לעיל דף ג:): כי טמא (מעיקרו סותר כי טמא) נזרו מיעוטא הוא: שלא עשה מטמא כמיטמא. מטמא הנזיר אינו לוקה: שעשו בה המגלח. את הנזיר כמתגלח כנזיר עצמו וילקו שניהן כדדרשינן בסמוך: אמר קרא ראשו. גבי מצורע להתיר מצורע נזיר: תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור. וא''ת טומאה תוכיח וי''ל מה לטומאה שכן סותרת את הכל: ומה תגלחת שהותרה מכללה סותרת. וא''ת מה לתגלחת שכן עשה בה מגלח כמתגלח תאמר [ביין] שלא עשה משקה כשותה וי''ל דמהאי טעמא נעשה בו משקה [כשותה] אבל בתר דמשני דיין [אינו סותר] דין הוא דלא נעשה בו משקה כשותה הואיל דלא סותר: