נזיר מד ע"ב

דף מד - ב

מתניתין:

א. נאמר בפרשת נזיר: וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו, וגלח ראשו ביום טהרתו [ביום שהוזה עליו ממי חטאת. ולאחריה] ביום השביעי, יגלחנו.

וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה אל הכהן אל פתח אוהל מועד, ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש.

וקדש את ראשו ביום ההוא. והזיר לה' את ימי נזרו. והביא כבש בן שנתו לאשם והימים הראשונים יפלו וגו'.

ב. נאמר בפרשת טהרת המצורע [ויקרא יד ט]: והיה ביום השביעי [לימי ספרו] יגלח את כל שערו, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, ואת כל שערו יגלח.

וכבס את בגדיו [אחר תגלחתו], ורחץ את בשרו במים וטהר. וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים.

תגלחת טומאה כיצד היא נעשית:

היה הנזיר מזה, מקבל הזאת מי אפר של פרה אדומה, בשלישי ובשביעי, כדין טהרה מטומאת מת, וטובל בשביעי, ^[1] ומגלח בשביעי, ומביא קרבנותיו בשמיני.

ואם איחר תגלחתו וגילח בשמיני, הרי זה מביא קרבנותיו אפילו בו ביום, ואינו צריך להמתין עד למחרת התגלחת כדרך שהוא עושה כשמגלח בשביעי, דברי רבי עקיבא.

אמר לו רבי טרפון לרבי עקיבא: וכי מה בין זה הנזיר למצורע, שאמרה בו תורה: "והיה ביום השביעי [לימי ספרו] יגלח את כל שערו. וביום השמיני יקח שני כבשים" -

ואם איחר את תגלחתו ליום השמיני, הרי זה מביא קרבנותיו למחרת תגלחתו, ולא בו ביום!?

אמר לו רבי עקיבא לרבי טרפון:

טעם הדין שהמצורע מביא את קרבנותיו למחרת תגלחתו, אף כשאיחרה ליום השמיני, אינו משום התגלחת עצמה, אלא משום הטבילה, שבהכרח נתאחרה אף היא ליום השמיני, כי טבילת המצורע אינה אלא אחר התגלחת.

מה שאין כן בנזיר, שטבילתו קודמת לתגלחתו. ומה טעם החילוק ביניהם:

כי זה הנזיר, טהרתו תלויה בימיו [בהזאת שלישי ושביעי] בלבד, ולא בתגלחתו. ולכן יכול הוא לטבול מיד, אף שלא יגלח אלא למחר.

ואילו מצורע, טהרתו תלויה בתגלחתו, ולכן, עד שלא יגלח אינו טובל. ^[2] והיות שטבילת המצורע היתה ביום השמיני, הרי הוא טעון הערב שמש לאחר הטבילה, ועד שלא העריב שמשו עדיין טומאת "טבול יום" עליו, ואינו מביא קרבן לצרעתו אלא אם כן היה "מעורב שמש", ששקעה החמה בערב, בסוף היום שטבל בו, ולא כשהוא עדיין "טבול יום", ונמצא מביא קרבנותיו רק בתשיעי. ^[3]

גמרא:

מסתפקת הגמרא: קיבלה מיניה, האם נתקבל על דעתו של רבי טרפון את דברי רבי עקיבא לחלק בין נזיר למצורע.

או לא קיבל רבי טרפון את טעמו של רבי עקיבא, ועדיין חלוק הוא עליו, והוא סובר שאף נזיר שגילח בשמיני, מביא קרבנותיו רק למחרת, בתשיעי, כי לעולם הבאת הקרבנות היא למחרת התגלחת?

תא שמע ראיה שלא קיבלה מיניה, מהא דתני הלל ^[4] בברייתא:

גילח הנזיר בשמיני, מביא קרבנותיו בתשיעי. ^[5]

ואי סלקא דעתך קיבלה מיניה רבי טרפון, הרי נמצא שאין מי שיאמר "מביא קרבנותיו בתשיעי", ואם כן, לייתי קרבנותיו בשמיני! כלומר, אם תאמר שקיבל רבי טרפון את דעתו של רבי עקיבא, ברייתא זו היא דלא כמאן.

אמר דחה רבא: אפילו אם תמצי לומר שקיבלה מיניה רבי טרפון, נמי לא קשיא ברייתא דתני הלל; כי:

הא - זה שהודה רבי טרפון לרבי עקיבא, הוא בכגון דטבל הנזיר בשביעי, ולא איחר אלא את תגלחתו ליום השמיני.

הא - הברייתא דתני הלל - היא בכגון דלא טבל בשביעי, שאיחר אף אותה ליום השמיני, כי אז אפילו רבי עקיבא מודה שמביא קרבנותיו בתשיעי, וכמו מצורע שמביא בתשיעי משום שטבל בשמיני. ^[6]

א. שלש מחנות הם: מחנה שכינה, מחנה לויה, ומחנה ישראל.

מחנה שכינה, הוא המקדש והעזרה מסביבו.

מחנה לויה, הוא הר הבית, בתוך החומה המקיפה אותו.

לפני העזרה של המקדש היתה עזרה נוספת, הנקראת "עזרת נשים", והיא שייכת למחנה לויה.

בין עזרת הנשים ובין העזרה של המקדש היה שער נקנור, ומקום הפתח של השער הזה לא התקדש בקדושת העזרה, והוא אינו מחנה שכינה, אלא הוא מחנה לויה.

[והגרי"ז בפרק ג מהלכות כפרה מסביר שמקום הפתח של שער ניקנור נקרא "לפני ה'", בהיותו חלק מהעזרה, היות וכל מה שנמצא בתוך המחיצות של העזרה, הוא המקום ש"לפני ה'". והמחיצות גודרות את מקום העזרה מצדן החיצון. אלא, שמקום זה לא התקדש בקדושת העזרה, כדי שיוכלו מחוסרי כפרה, כמו מצורע לעמוד בו, לצורך כפרתם].

ב. יש טמאים שמשתלחים מכל שלשת המחנות, יש טמאים המשתלחים רק ממחנה לויה, אך מותרים לשהות במחנה ישראל, ויש טמאים המשתלחים אך ורק ממחנה שכינה.

ג. אדם טמא [כגון שנגע בשרץ], שטבל לטהרתו, אינו נטהר לגמרי, אלא עליו להמתין עד אשר "יעריב שמשו" של יום טבילתו.

במשך כל אותו היום שטבל בו, דינו הוא "טבול יום", והוא כמו "שני לטומאה", שפוסל את התרומה במגעו.

ד. טמא שצריך להטהר על ידי טבילה והבאת קרבן, די לו בטבילה ובהערב שמש כדי להטהר מטומאתו לגבי מגעו בתרומה ובקדשים.

אך הוא אסור עדיין להכנס לעזרה, שהיא מחנה שכינה, עד שיביא את קרבנו.

ה. אך זב שטבל לטהרתו, ועדיין לא העריב שמשו, והרי הוא "טבול יום של זב", דנה הגמרא לפנינו, האם רשאי הוא להכנס למחנה לויה.

אמר אביי: אשכחתינהו מצאתים לחבריה לחבריו דרב נתן בר הושעיא, דיתבין, וקאמרין, שהיו יושבים ואומרים:

נאמר בפרשת טהרת הזב מטומאתו [ויקרא טו יג]:

"וכי יטהר הזב מזובו [שתיפסק זיבתו] -

וספר לו שבעת ימים [נקיים מזיבה], לטהרתו.

וכבס בגדיו [יטבלם לטהרם].

ורחץ בשרו [עליו לטבול, ביום השביעי] במים חיים, וטהר!

וביום השמיני [לאחר שספר שבעה ימים נקיים מזיבה, ולאחר שטבל ביום השביעי] יקח לו שתי תורים או שני בני יונה.

ובא לפני ה', אל פתח אהל מועד, ונתנם [את שתי התורים או את שני בני היונה] אל הכהן".

וכך דרשו, מכך שאמר הכתוב בזב שטבל, שצריך להביא את קרבנו ביום השמיני, והוסיף הכתוב שביום השמיני - "ובא לפני ה', אל פתח אהל מועד":

אימתי הוא "בא לפני ה', אל פתח אהל מועד"?

והיינו, אימתי רשאי הזב שטבל לטהרתו, להכנס למחנה לויה, לעזרת נשים, ולעמוד בפתח של שער ניקנור, דוקא ביום שאמר הכתוב בתחילת הפסוק "ביום השמיני", ולא ביום השביעי אפילו אם כבר טבל בו לטהרתו, כיון שעדיין "טבול יום" הוא, שלא נטהר עד שיעריב השמש!

[חלל פתח שער ניקנור לא התקדש בקדושת העזרה, כדי שיוכלו מחוסרי כיפורים לבוא ולעמוד שם לצורך טהרתם, אלא קדושתו היא רק בגדר "מחנה לויה". ולכן יכול הזב לבוא לשם, על אף שהוא "מחוסר כיפורים", שהרי טרם הוקרב קרבנו, והוא אסור עדיין להכנס למקדש] -

בזמן שהוא טבל כבר ביום אתמול, ביום השביעי, ועשה ערב שמש. והיינו, שכבר טבל ביום השביעי, והגיע הערב של כניסת היום השמיני, שאז הוא נטהר מטומאת זובו לענין נגיעה בתרומה ובקדשים.

ואמר הכתוב, שרק אז הוא רשאי לבוא, ביום השמיני, עד לחלל הפתח של שער ניקנור, שהוא מחנה לויה, ולהביא עמו את קרבנו לשם, וליתנו לכהן שיקריבו עבורו.

[ועדיין הוא אינו רשאי להכנס למקדש עצמו, עד שיקרב קרבנו, וכפי שיבואר להלן].

אבל אם לא טבל ביום השביעי, ולא עשה "הערב שמש" - לא יכול הוא לטבול ביום השמיני, ולבוא לאחר מכן לשער ניקנור ולהקריב קרבנותיו, כי עדיין "טבול יום" הוא.

אלא, אם טבל רק ביום השמיני, צריך הוא להמתין להערב שמש של היום השמיני, ולהטהר בו, ואז יוכל לבוא למחרתו, ביום התשיעי, לשער ניקנור, וליתן שם לכהן את קרבנו.

אלמא, הוכיח אביי מדבריהם, קסבר, חבריו של רב נתן בר הושעיא סבורים, כי דינו של "טבול יום של זב" - כזב דמי!

דהיינו, כשם שלזב אסור להכנס למחנה לויה, כך גם זב שטבל אך עדיין לא העריב שמשו, הנקרא "טבול יום של זב", אסור להכנס למחנה לויה. ולכן אין הוא יכול להכנס לעזרת נשים ולבוא לשער ניקנור, אלא אם כן הוא טבל והעריב שמשו, שאז, למחרת, הוא רשאי להכנס למחנה לויה.

והוסיף אביי: אמינא להון אנא, אמרתי להם, אני, את דעתי:

לשיטתכם שאתם ממעטים את טבול יום של זב מלהכנס למחנה לויה משום שאתם דורשים את הפסוק האמור בזב, שביום השמיני "ובא לפני ה' פתח אהל מועד", שרק ביום השמיני, הוא יכול לבוא לפני ה' ולא ביום השביעי, אפילו לא אחר שטבל, כי אתם סבורים, שמשמעות הכתוב היא לאסור את טבול יום של זב להכנס למחנה לויה.

אלא מעתה, לשיטתכם שאתם דורשים כך את משמעות הכתוב -

גבי נזיר טמא, שנטמא בטומאת מת, נמי, דכתיב בו לענין הבאת קרבנותיו אחרי שנטהר מטומאתו, את אותו לשון הפסוק כמו בזב [במדבר ו י]:

"וביום השמיני יביא שתי תורים אל הכהן אל פתח אהל מועד"

הרי לדבריכם, יש לדרוש את אותה הדרשה גם בנזיר שנטהר מטומאת מת:

אימתי הוא, הנזיר שנטהר מטומאת מת, בא אל פתח אהל מועד כדי להביא את קרבנות טהרתו -

רק בזמן שטבל קודם לכן ביום השביעי, ועשה הערב שמש, שאז יכול הוא לבוא ביום השמיני אל שער ניקנור, שהוא מחנה לויה, ולא ביום השביעי, גם לאחר שטבל מטומאת המת, כיון שעדיין הוא מחוסר הערב שמש.

אימתי הוא מביא. כשטבל או העריב שמשו:

מכדי שער נקנור וכו' והתם ודאי א"א כלל לדקדק דעד יום הח' אסור ליכנס אלא הא דכתיב וביום הח' יביא לא לאוסרו ליכנס קודם אלא להודיע זמן הבאת קרבנות' ואפי' גבי זב מנ"ל לתנא דאסור לכנוס:

אלא אמר אביי טבול [יום] דזב לאו כזב דמי וטבול יום דזב בעל ב' ראיות כיון דלאו מחוסר כפרה הוא לאחר שטבל מותר לכנוס חלמחנה לויה וברייתא לאו מייתורא דקרא דייק דאורחיה דקרא למכתב הכי ובא לפני ה':

ואפ"ה. דטבול יום דזב בעל ב' ראיות מותר לכנוס האי טבול יום דבעל ג' ראיות אסור ליכנס:

האי במחנה לויה קאי ואמאי קרי ליה פתח אהל מועד כלו' האי דפשיטא ליה לתנא דאסור ליכנס לשער ניקנור עד שיטביל ויעריב שמשו מקרא קא דייק. דמחוסר כפרה למחנה לויה קאי בשער ניקנור דמחוסר כפורים אסור לכנוס למחנה שכינה:

ואמאי קרי ליה אהל מועד למימרא מה אהל מועד מחוסר כפרה לא עייל אע"ג דהעריב שמשו אף התם נמי פי' בשער ניקנור פי' האי מחוסר כפורים כיון דלא העריב שמשו דאיכא תרתי מחוסר כפרה וטבול יום לא עייל דתניא טמא יהיה בפ' זאת חוקת בפ' פרה כתיב לרבות טבול יום שאסור לכנס למחנה שכינה עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפרה כגון זב ומצורע ויולדת שטומא' יוצאה מגופו:

ושוחט השלמים ומגלח עליהם כדמפ' בגמ' משום דכתיב ושחטו פתח אהל מועד וכיון דמגלח על השלמים דין הוא שיקדמו ואע"ג דסדורא דקרא חטאת עולה ושלמים:

שחטאת קודמת בכל מקום לעולה ושלמים כדתנן בזבחים פרק כל התדיר ודין הוא שיגלח על הראשון:

ולא פירש אע"ג דכל הקרבנות צריך שיקרא להם הבעלים שם הכא לא צריך אלא אחר שאמר אלו לנזירותי הוי כאילו קרא שם לכל א' וא' דכבשה אינה ראויה אלא לחטאת וכבש לעולה ואיל לשלמים:

ומשלח תחת הדוד של זבח השלמים:

היה מגלח במדינה אע"ג דכתיב וגלח פתח אהל מועד לאו דוקא כדמפר' בגמ'. לא היה משלח תחת הדוד כדדריש בגמ' משום דכתיב ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה יצא זה שמחוסר לקיחה והבאה מחוץ לירושלים ונתינה תחת הדוד אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח תחת הדוד של אשם [וחטאת] העוף דלא כתיב נתינת שער תחת הדוד אלא [בנזיר טהור]:

הכל משלחים טהור במקדש ובמדינה וטמא במקדש חוץ מן הטמא שבמדינה כדמפ' בגמ' מפני ששערו נקבר כדאי' בשלהי תמורה:

בשלמים הכתוב מדבר כלומר וגילח הנזיר על זבה שנאמר בו פתח אהל מועד ואליבא דר' יהודה דמתני':

ר' יאשיה אומר אינו צריך. כלומר אינו צריך לאוסרו מסברא אלא מק"ו יש לדרוש שאין לנהוג מנהג בזיון שהרי אומר לא תעלה במעלות אפי' בשעת עבודה הזהירה תורה שלא תגלה ערותו לעצים ולאבנים כ"ש שלא יגלה פתח אהל מועד ובספרי אין כתוב בו ר' יאשיה או' אלא כולה מדברי ת"ק והכי איתא התם או אינו אלא פני אהל מועד אמרת דרך בזיון הוא או אינו אלא פתח אהל מועד ממש כלומר שאין להוציא הפסוק ממשמעותו בשביל סברא ת"ל ולא תעלה במעלות:

ולא מי שמחוסר לקיחה הבאה ונתינה וזה מחוסר הבאה מפני אהל מועד עד מקום שהוא מבשל השלמים בלשכת הנזירים תמיה לי ומנלן שאינו מבשלו פני אהל מועד וכי תימא משום בזיון א"כ אפי' תגלחת נמי:

וגלח הנזיר פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח דע"כ פני אהל מועד לאו דווקא שהוא מנהג בזיון. ונ"ל דס"ל דמגלח על החטאת הלכך לא אצטריך פני אהל מועד אלא לבזמן שהוא פתוח:

וגלח הנזיר ולא נזירה סבירא ליה דלפני אהל מועד היה מגלח דאי לא דוקא פני אהל מועד (יתלה) [יכולה] לגלח במקום צנוע ופליג אמתני'

תגלחת הטומאה כיצד היה מזה בשלישי ובשביעי אם גילח בשביעי מביא קרבנותיו בשמיני ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום דברי ר״ע אמר לו ר׳ טרפון מה בין זה למצורע פ׳ דין אחד כתיב בשניהם שבנזיר כתב וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא שתי תורים ובמצורע נמי כתיב וביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים וטהר וביום השמיני יקח שני כבשים ולמה המצורע אם גילח בשמיני אינו מביא קרבנותיו בו ביום אמר לו שזה טהרתו תלוי׳ בימיו ומצורע טהרתו תלוי׳ בתגלחתו ואינו מביא קרבנותיו אא״כ הי׳ מעורב שמשו פירש השיבו ר״ע הנזיר שניטמא אין טהרתו תלוי׳ בתגלחת אלא בימיו שכיון שמזה שלישי ושביעי טובל ביום שביעי ואין תגלחתו מעכבתו מלטבול שאע״פ שלא גילח ביום שביעי טובל בו ביום כדכתיב בפ׳ פרה והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ולא כתב קרא טבילה בנזיר בתר תגלחת ואם לא גילח אלא בשמיני צריך טבילה וכיון דצריך טבילה צריך הערב שמש ומפני זה אינו מביא קרבנותיו בו ביום שאין טבול יום ראוי להבי׳ קרבנותיו עד שיעריב שמשו דמש״ה כתב רחמנ׳ בין בנזיר בין במצורע שיביא קרבנותיו בשמיני ולא בשביעי מפני שהן טבול יום ואין טבול יום ראוי להביא קרבן הילכך אם איחר המצוה ולא גילח בשביעי שיטבול בו ביום ויעריב שמשו אלא גילח בשמיני שצריך טבילה אחר תגלחתו מביא קרבנותיו ובתשיעי ולא ביום שמיני מפני שהיא טבול יום אבל נזיר שמא יכול לטבול בשביעי אחר שהוזה אע״פ שלא גילח והילכך אם איחר תגלחתו בשמיני מבי׳ קרבנותיו בו ביום ואמרינן בגמ׳ קיבלה מיניה אי לא פי׳ קיבל ר״ט מתשובתו של ר״ע והחולק שחילק בין נזיר טמא למצורע והודה לו אי לא אלא סובר ר״ט שגם נזיר טמא שגילח בשמיני מבי׳ קרבנותיו בתשיעי כמצורע ופשיט ת״ש דתני הילל גילח בשמיני מבי׳ קרבנותיו בתשיעי כמצורע ואי ס״ד קיבלה מיני׳ לית׳ קרבנותיו בשמיני פירש אלמ׳ לא קיבלה מניה והאי דתני הלל אליב׳ דר״ט ודחי רבה לא קשי׳ הא דטבל בשביעי והא דלא טבל בשביעי פי׳ אם טבל בשביעי שכבר העריב שמשו וגילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום ובריית׳ דהלל כגון שלא טבל בשביעי שצריך לטבול בשמיני וצריך הערב שמש הילכך מביא קרבנותיו בתשיעי:

אמר אביי אשכחתינהו לחברי׳ דרב נתן בר הושעי׳ דיתבי וקאמרי ובא לפני י״י אל פתח אהל מועד ונתנם אל אהרן הכהן אימתי הוא בא בזמן שטבל ועשה הערב שמש אלמא קסבר טבול יום דזב כזב דמי פירש האי קרא כתיב בזב אחר שטהר וטבל ועשה הערב שמש כדכתיב וביום השמיני יקח לו שתי תורים או שני בני יונה ובא לפני ה׳ אל אהל מועד ונתנם אל הכהן והיו מדקדקים משם דוק׳ הערב שמשו רשאי לבא למחנה שעד שער ניקנור הוא מחנה לוי׳ אבל אם טבל ולא העריב שמשו אינו רשאי לבא שם אלמא טבול יום דזב כזב דמי וכי היכי דזב משתלח לשני מחנות הה״נ טבול יום דידיה אסור במחנה לוי׳ וילפי לה מהאי קרא ואמינ׳ להו אנא אלא מעתה גבי נזיר דכתיב והבי׳ אותם אל הכהן אל פתח אהל מועד לדבריך אימתי היא בא בזמן שטבל ועשה הערב שמש מכדי שערי ניקנור היכי קיימי בשער לוי׳ והא תני׳ טמא מותר ליכנס במחנה לויה ולא טמא מת בלבד אמרת אלא אפי׳ מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו ומשה במחנה לוי׳ הוה קאי פי׳ הקשה להם שהרי גם בנזיר שניטמ׳ כתיב כן וא״א לומר שערי ניקנור והאי דתנן בריש טהרות החיל מקודש ממנו שאין גוים שלא תוכלו לדקדק מקרא דנזיר טמא דטבול יום דזב אסור במחנה לויה ה״ג אלא אמר אביי טבול יום דזב לא כזב דמי והאי במחנה לויה קאי וקראי ליה אהל מועד אלא למימר מקיש מחנה לויה לאהל מועד מה אהל מועד מחוסר כפר הלא עייל וה״פ לעולם אימא לך טבול יום דזב לאו כזב דמי דדוק׳ זב אסור במחנה לויה אבל טבול יום דידיה שרי והכא דאמר קרא בין בזב בין בנזיר דלא יביא אלא ביום הבאת קרבנותיו מפני שהן מחוסרי כפרה והכתוב הקיש מחנה לויה למחנה שכינה הנקר׳ אהל מועד דהא במחנה לויה קאי כשמבי׳ קרבנו שאף שער ניקנור הי׳ מחנה לויה ומה לו להזכיר שם אהל מועד כלל אלא לומר לך מה באהל מועד אסור מחוסר כיפורים אך ביום שצריך שהוא נכנס להבי׳ קרבנותיו הילכך אע״פ שכל טבול יום דטמא מת ואפי׳ טמא מת עצמו יכול ליכנס זה אסור לו ליכנס מפני שהוא מחוסר כיפורים אך ביום הבאת קרבנותיו וה״ה בטבול יום דזב אע״פ שכל טבול יום דזב שאינו מחוסר כיפורים כגון אם היה זב בעל שתי ראיות דלאו בר קרבן הוא או בעל קרי שמשתלח חוץ לב׳ מחנות כזב והוא ליכנס טבול יום דידהו במחנה לויה דלאו כזב דמי זה שהוא מחוסר כיפורים אסור לו ליכנס אך ביום שהוא צריך להבי׳ קרבנו נמצא עכשיו שיותר הוא חמור מחוסר כיפורים מטבול יום שטבול יום מותר במחנה לויה ומחוסר כיפורים אסור אך ביום שצריך להביא קרבנותיו וכך מצאנו שחמור מחוסר כיפורים מטבול יום כדאמר בפ״ב דזבחים בה׳ טבול יום שם לימא מחוסר כיפורים של זב כזב דמי תנאי הוא. דתני׳ שרפה אונן ומחוסר כיפורים כשרה ר׳ יוסי הבבלי אומר אונן כשרה מחוסר כיפורים פסולה אמאי לאו בהא קמיפליגי דמ״ס מחוסר כיפורים של זב כזב דמי ומ״ס לאו כזב דמי לא דכ״ע כזב דמי והכא בהא קמיפלגי והזה הטהור על הטמא מכלל שהוא טמא טומאה בכל התורה כולה ומ״ס טומאה דההי׳ פרשה פי׳ טמא מה שאינו מחוסר כיפורים עיין בפ״ב דכריתות בה׳ הפילה בתוך שמנים כך נ״ל הגירס׳ ופתרון שיטה זו ודבר זה טבול יום דזב אי הוי כזב אי לא מצאתי דהוי׳ פלוגת׳ דאמוראי דהכי אמרי׳ בה׳ קמיית׳ דיבמות ובזבחים בר״פ כל הפסולין מצורע שחל שמיני שלו להיות בערב הפסח וראה קרי בו ביום וטבל אמרו חכמים שאע״פ שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת פירש טבול יום דקרי אסור ליכנס במחנה לויה דקסבר טבול יום דקרי כי בעל קרי דמי ואסור ליכנס במחנה לויה עד שיעריב שמשו וקאי בעשה דוישלחו וזה התירו לו ליכנס במחנה לויה עד שיעריב שמשו מפני שהוא מצורע שצריך להכניס בהונותיו בשערי ניקנור ור׳ אמר ד״ת אפילו עשה נמי לית ביה שנאמר ויעמד יהושפט וקברה יהוד׳ בירושלים בבית ה׳ לפני חצר החדשה מאי חצר חדשה אמר ר׳ יוחנן שחידשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס במחנה לויה פי׳ ס״ל דמן התורה אין בו אפי׳ עשה דכיון דטבל הותר לו ליכנס במחנה לויה דטבול יום לאו כזב ובעל קרי דמי ואינו אסור אלא מדרבנן מגזירת יהושפט ואילך:

מתני' תגלחת טומאה כיצד היה מזה בשלישי ובשביעי. כדין כל טמא מת. ומגלח בשביעי. דכתיב וגלח ראשו ביום השביעי יגלחנו. ודוקא אחר הזאה שהזו עליו וטבילה דכתיב ביום טהרתו אחר שנטהר שאם לא הזו עליו לא היה מגלח. כך פירש רש"י ז"ל בפירוש התורה. ומביא קרבנותיו בשמיני. פירוש אחר שטבל והעריב שמשו בשביעי דכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא שתי תורים אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש לאשם. דבשביעי אי אפשר לו להביא לפי שהוא מחוסר כפרה. ואם גילח בשמיני. פירוש שאיחר יום אחד וטבל והעריב שמשו בשביעי. מביא קרבנותיו בו ביום. כלומר בשמיני עצמו. שיטה:

גמ' וקים ליה לתלמודא דגבי נזיר מיתנייא. וגם קים ליה דאחר המשנה נשנית לפי שהמשניות נשנו קודם הברייתות. הרא"ש ז"ל בפירושיו. והר' עזריאל ז"ל תירץ וז"ל: והא ליכא למימר דקבלה וברייתא זו קודם חזרה נשנית. שהרי ר' טרפון לא אמר דבריו אלא פעם אחת באותה שעה שחלק עם ר' עקיבא ואם כן אי קבל תשובת ר' עקיבא לייתי קרבנות בשמיני:

הא דלא טביל בשביעי. עד יום השמיני ובעודו טבול יום לא יוכל להביא קרבנותיו. ותמיהא לי אמאי נקט גילח בשמיני אף אם גילח בשביעי נמי דבטבילה תליא מלתא. אלא דאורחא דמלתא נקט שדרכו לגלח ביום טהרתו:

אלמא דטבול יום דזב כזב דמי. ואפילו טבול יום דזב בעל שתי ראיות הואיל וטומאה יוצאה עליו מגופו. דכיון דלא אסיק אדעתיה דחמיר האי טבול יום משום דהוי נמי מחוסר כפרה אם כן אין חילוק בין טבול יום דזב בעל שתי ראיות לבעל שלש ראיות. ובהאי קרא נמי כתיב מזובו דדרשינן מקצת זובו דהיינו זב בעל שתי ראיות. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אלמא קסבר טבול יום דזב כזב דמי. מה זב משולח חוץ לשני מחנות מחנה כהונה ומחנה לויה אף טבול יום דידיה כן ולכך אינו יכול ליכנס בעזרה. איכא דאמר דמשמע דסבירא דחמיר טבול יום דזב מטבול יום דבעל קרי דלא הוי אסור במחנה לויה אלא מדרבנן כמו שמפרש בסמוך והכא משמע דטבול יום אסור מן התורה. ואף על גב דזב ובעל קרי שוין גבי שילוח משתי מחנות כדאמר באלו דברים זב וכל זב לרבות בעל קרי. (אי) אפילו הכי טבול יום שלהן אינן שוין כו':

ואמינא להו אנא וכו'. ויש לתמוה מאי פריך הא האי פתח אהל מועד דכתיב גבי וב על כרחך הוי שער ניקנור כדמפרש לעיל. דפתח ההיכל ממש ליכא למימר שהוא מחוסר כפורים. אבל האי פתח אהל מועד דנזיר היינו פתח ההיכל שהרי אינו מחוסר כפורים שאין מחוסר כפורים אלא מי שטומאה יוצא עליו מגופו. ולעולם אתא קרא לומר שאינו יכול ליכנס קודם לכן. ונראה להר"ם לפרש דחברים דר' נתן היו סוברים דמה שפירש בברייתא זו שער ניקנור כיצד הוא בא. אלא אם כן היינו מייתורא דקרא דהוה מצי למיכתב ונתנם אל הכהן ולמה ליה למיכתב ובא לפני ה'. כמו גבי מטמא מקדש דכתיב והביא אותה אל הכהן והקריב לאשר חטא. אלא מדכתב הכתוב ובא לפני ה' שמע מינה דאתא למדרש דקודם הערב שמש אינו יכול לבא. ועל כרחך לפתח אהל מועד ממש שהוא פתח ההיכל לא אתא לאשמועינן. דאפילו העריב שמשו נמי כיון שהוא מחוסר כפורים אינו נכנס. אלא ודאי שער ניקנור קאמר אלמא קסבר טבול יום דזב כו' כדפרישית לעיל. ופריך להם אביי אלא מעתה גבי נזיר נמי דכתיב אל פתח אהל מועד. ומייתו כמו כן דהוה מצי למימר יביא אל הכהן התם נמי תאמר דאתא לאשמועינן דאחר שגילח דוקא וטבל בשביעי יכנס למחנה לויה בשמיני. דעל כרחך פתח ההיכל לא אתא לאשמועינן דמטמא יהיה לרבות טבול יום נפקא לן בכל טבול יום אלא ודאי שער ניקנור קאמר. והכא על כרחך ליכא לפרושי הכי דאפילו קודם שטבל הוא מותר. תוספי הרא"ש ז"ל:

במשנה ואינו מביא קרבן אא"כ היה מעו"ש. עתוי"ט שכ' דאף לפי' התוס' דזה קאי על מצורע שגלח בח'. מ"מ יל"פ גם אנזיר אם לא טבל עד יום ח'. וזהו שכתב הרמב"ם בחבורו דאם נתאחר בטבילתו כמה ימים יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחר והכ"מ לא כתב מנין לו כו'. ונראה דגם הכ"מ כיון לזה במה שהביא בהל' י"א סיום דר"ע ואינו מביא כו' ללא צורך שמה אם לא לבאר בזה הא דאם נתאחר בטבילתו כו' שבהל' י"ג. אבל תמוה מאד יגיעתו למצוא מקור לד"ז מהמשנה. דהלא בהדיא מוקי רבא להא דתני הלל מביא קרבנותיו בט' בלא טבל בז':

רש"י ד"ה אלמא קסבר. דכי היכי דזב אסור ליכנס במחנה לויה דהיינו בעזרה כו'. ע"כ צ"ל דר"ל עזרת נשים או משום דעומד בשער ניקנור כדלקמן שהוא שער עזרת ישראל קרי ליה עזרה. אבל מ"מ הלשון אינו מדוייק דהא זב אסור בכל הר הבית:

תד"ה א"ל ר"ט. שנאמר בפ' מצורע כו' וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים כו'. כצ"ל:

בא"ד וא"כ הוי טבו"י אם אחר לגלח עד ח' כו'. כצ"ל:

מתני' תגלחת טומאה כיצד היה מזה בשלישי ובשביעי. ואח''כ היה טובל שכך חובה על המזה מי חטאת כדמפרש בהו קרא בזאת חוקת התורה שלאחר הזאה טעונין טבילה והיה מגלח בו ביום דהיינו שביעי כדכתיב ביה וגילח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא שתי תורים: ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום. השמיני עצמו: אמר לו רבי טרפון מה בין זה למצורע שאף כן . שנינו במצורע שאף הוא תגלחת שניה בשביעי כדמפרש ביה קרא (ויקרא יד) וגילח את כל שערו ורחץ במים וטהר וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וביום השביעי יגלח את כל שערו ומביא קרבנותיו בשמיני בת''כ ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני: אמר לו. אין ביניהן כלום לענין הבאת קרבן: אלא שזה. הנזיר טהרתו תלויה בימיו בשביעי כיון שהוזה וטבל הוי טהור כדכתיב וגילח ראשו ביום טהרתו דמשמע שכבר הוא טהור ועומד כשהוא מגלח ואפילו אם אינו מגלח בו ביום: ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו . שאם טבל קודם שמגלח עדיין אינו טהור עד שמגלח דכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו והדר ורחץ את בשרו במים וטהר: ונזיר אינו מביא קרבנותיו אלא א''כ היה מעורב שמש שטובל בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני וכן אם לא טבל בשביעי עד לשמיני אינו יכול להביא קרבנותיו בו ביום עד התשיעי אבל מצורע המגלח וטובל ביום שמיני שלו יכול להביא קרבנותיו בו ביום ואינו צריך הערב שמש לפי שהוא טהור ועומד משעת טבילה ראשונה שטבל בתגלחת הראשונה דהא כתיב ביה וטהר: גמ' קיבלה מיניה. רבי טרפון שאם גילח נזיר בשמיני שיכול להביא קרבנותיו בו ביום ואינו צריך הערב שמש [שמיני עצמו] ואינו צריך להמתין עד התשיעי: ת''ש דתני הלל גילח נזיר בשמיני מביא קרבנותיו בתשיעי. וש''מ לא קיבלה מיניה: אמר רבא . לעולם קיבלה והא דאמרת אם איתא דקיבלה מיניה לייתי בשמיני לא קשיא דכי אמרי אם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני: דטבל בשביעי. שהיה לו הערב שמש והא דתני הלל מביא קרבנותיו בתשיעי כגון דלא טבל בשביעי עד שמיני ור''ע לטעמיה דאמר נזיר אינו מביא קרבנותיו אלא במעורב שמש: ואיכא דמפרשי אליבא דר''ע במתני' דמצורע שגילח בשמיני אינו מביא קרבנותיו עד בתשיעי לפי שאינו מביא אלא במעורב שמש בתשיעי ושבשתא היא דבהדיא קתני לה בת''כ דאם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני והכי נמי א''ל רבי טרפון להתם מה בין זה לנזיר: אמר אביי אשכחתינהו לחבריה דרב נתן בר הושעיא דיתבי וקאמרי ובא לפני ה' וגו' בזמן שטבל ועשה הערב שמש. מדכתיב וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת. ימים וכתיב בתריה וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד ונתנם אל הכהן דמשמע אימתי הוא בא לפני ה' להביא כדאמרינן התם ובא לפני ה' מלמד שהוא חייב בטיפול הבאתן והיינו ביום השמיני דהיינו לאחר שטבל והעריב שמשו אלמא דכי עשה הערב שמש אין דמותר ליכנס לעזרה לא עשה הערב שמש לא: אלמא קסבר טבול יום של זב כזב דמי. דכי היכי דזב אסור ליכנס במחנה לויה דהיינו בעזרה הכי נמי טבול יום של זב: אלא מעתה גבי נזיר. דכתיב וגלח את ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וכתיב בתריה וביום השמיני יביא שתי תורים וגו' נימא נמי הכי אימתי הוא בא בזמן שטבל והעריב שמשו אבל מקמי הכי לא:

ומגלח בשביעי ויביא קרבנו בשמיני. כדכתיב בפרשה וגלח (את) ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא שתי תורים וכבש לאשם: א''ל ר' טרפון מה בין זה למצורע. ששמעתי ממך שנאמר בפרשת מצורע בתגלחת שניה והיה ביום [השביעי] יגלח את כל שערו וכבס בגדיו במים וטהר וביום [השמיני] יקח שני כבשים וכבשה אחת וגו' שמעתי ממך דמצורע יגלח בשמיני ויביא קרבנו בתשיעי: א''ל שזה טהרתו תלויה בימיו אחר [הזיית] ג' וז' ומצורע טהרתו תלויה בתגלחת אף כי טבל בז' צריך לטבול פעם אחרת אחר גילוח ואם כן הוי טבול יום לגלח עד ח' נקרא טבול יום ואינו מביא קרבנותיו אלא א''כ היה מעורב שמש שהרי הקפיד הכתוב שיטהר מטומאת מצורע בהבאת קרבנותיו [אם כן] אין בידו לשלח קרבנות: קיבלה מיניה. רבי טרפון מר' עקיבא נזיר שגילח בשמיני מביא קרבנותיו [בשמיני] או לא. דתני הלל גילח בשמיני . מביא קרבנותיו בתשיעי. וקים ליה להש''ס דגבי נזיר מתנייא והשתא מדתניא בשלמא אי לא קבלה מיניה הא מני ר''ט היא אלא אי ס''ד דקבלה לכ''ע ליתי קרבנותיו בשמיני: הא דלא טבל בשביעי. הא דתני הלל שהמתין לטבול עד בשמיני הואיל וקפיד רחמנא שיביא נזיר קרבנו בטהרה ובעודו טבול יום לא יביא קרבנות גם לא ישלח קרבנות: אמר אביי. הא דתניא גבי זב כתיב בפרשת מצורע וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים וכבס בגדיו ורחץ במים חיים וטהר וביום השמיני יקח לו שתי תורים ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד ונתנם אל הכהן וכפר עליו הכהן וטהר וגו' אימתי הוא בא כשטבל מבעוד יום ועשה הערב שמש: (ובת''כ) מצאתי כך יכול יטבול בו ביום שמיני פי' שיוכל להמתין מלטבול עד יום השמיני ת''ל ובא לפני ה' כיצד הוא בא אלא טבל מבעוד יום ועשה הערב שמש ואל תתמה היכי פשיטא ליה לתנא דטבול יום אסור ליכנס למחנה לויה דקאמר כיצד נכנס אלא אם כן טבל מבעוד יום הלא טבול יום דמת מותר ליכנס במחנה לויה וכן משמע בסמוך דיש לומר דמשמע ליה קרא הכי ובא לפני ה' ביום השמיני מכלל דקודם יום השמיני אסור ליכנס: אלמא קסבר טבול יום כזב דמי. כך היו אומרים חברייהו דרבי נתן ברבי הושעיא אחרי שאנו רואין דס''ל לתנא דטבול יום דאסור ליכנס במחנה לויה אף כי טבול יום דמת ושרץ מותרין מכלל דסבירא ליה לתנא דטבול יום דזב כזב (דבפרק קמא) לענין דאין שוחטין וזורקין עליו ואם המתין וטבל עד יום השמיני לא יוכל לשלוח קרבנות דאין שוחטין וזורקין עליו דהכי איתא בפ' שני דכריתות (דף י.) דלמ''ד טבול יום דזב כזב דמי אין שוחטין וזורקין עליו ואני שמעתי שמצי לדקדק טבול יום כזב הואיל דטומאה יוצאה עליו מגופו אפילו בבעל שתי ראיות שאינו מחוסר כפורים דאסור ליכנס במחנה לויה: ואמינא להו אנא אלא מעתה. כלומר לפי מה שסתמו דבריהן ולא פירשו מהיכא מוכיח התנא דטבול יום דזב אסור ליכנס במחנה לויה ואתם סוברים שמוכיח [מדכתיב] ובא ביום השמיני מכלל דאם טבל [בשמיני] הואיל והוא טבול יום אסור ליכנס: דכתיב. בפרשת נשא גבי נזיר טמא וגילח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה אל הכהן פתח אהל מועד וגו' והביא כבש בן שנתו לאשם וגו' ה''נ אימתי הוא מביא כשטבל ועשה הערב שמש: