נזיר מה ע"א

מכדי שערי ניקנור היכא קיימין בשערי לוייה והתניא טמא מת מותר ליכנס במחנה לוייה ולא טמא מת בלבד אלא אפי' מת עצמו שנאמר {שמות יג-יט} ויקח משה את עצמות יוסף עמו מאי עמו עמו במחיצתו עמו במחנה לוייה אלא (אמר אביי) טבול יום של זב כזב דמי ואפ''ה כיון דמחוסר כפרה לא עייל ואי במחנה לוייה קאי אמאי קא קרי ליה אהל מועד למימרא מה התם מחוסר כפרה לא עייל אף למחנה לוייה נמי מחוסר כפרה לא עייל והתם מנלן דתניא {במדבר יט-יג} טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפרה:
מתני' תגלחת הטהרה כיצד היה מביא ג' בהמות חטאת עולה ושלמים ושוחט את השלמים ומגלח עליהם דברי רבי יהודה רבי אלעזר אומר לא היה מגלח אלא על החטאת שהחטאת קודמת בכל מקום ואם גלח על אחת משלשתן יצא רשב''ג אומר הביא ג' בהמות ולא פירש הראויה לחטאת תקרב חטאת לעולה תקרב עולה לשלמים תקרב שלמים:
גמ' ת''ר {במדבר ו-יח} וגלח הנזיר פתח אהל מועד וגו' בשלמים הכתוב מדבר שנאמר {ויקרא ג-ב} ושחטו פתח אהל מועד אתה אומר בשלמים הכתוב מדבר או אינו אלא פתח אהל מועד ממש אמרת אם כן דרך בזיון הוא רבי יאשיה אומר אינו צריך הרי אמרה תורה {שמות כ-כו} לא תעלה במעלות על מזבחי ק''ו לדרך בזיון [נ''א במדרש בפרשה נשא (ד' רמ''ב) וגלח הנזיר רבי יאשיה אומר בשלמים הכתוב מדבר או אינו וכו' אם כך אמרה תורה לא תעלה וכו' ק''ו לדבר שלא יגלח פתח אהל מועד אלא בשלמים הכתוב מדבר] ר' יצחק אומר אינו צריך הרי הוא אומר {במדבר ו-יח} ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש וגו' מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה יצא זה שהוא מחוסר לקיחה הבאה ונתינה איכא דאמרי רבי יצחק אומר בשלמים הכתוב מדבר אתה אומר בשלמים הכתוב מדבר או אינו אלא פתח אהל מועד ממש תלמוד לומר ולקח את שער ראש נזרו מקום שהיה מבשל שם היה מגלח אבא חנן אומר משום רבי אליעזר וגלח הנזיר פתח אהל מועד כל זמן שאין פתח אהל מועד פתוח אינו מגלח ר''ש שזורי אומר וגלח הנזיר פתח אהל מועד ולא נזירה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - א

והרי דבר שכזה לא יתכן, ובהכרח שאי אפשר לדרוש כך את הפסוק! כי:

מכדי, הרי שערי ניקנור שלשם בא הנזיר הטמא - היכא קיימין? באיזה מחנה הם נמצאים, הרי בשערי לויה הם, שלא הוקדשו בקדושת העזרה!

והרי התניא: טמא מת - מותר ליכנס במחנה לויה!

ולא טמא מת בלבד, אלא אפילו מת עצמו מותר להכניסו למחנה לויה! שנאמר [שמות יג] "ויקח משה [שהיה לוי] את עצמות יוסף, עמו".

ומאי, ומה היא משמעות הכתוב "עמו"? - שהיה ארונו של יוסף במחציתו של משה, יחד עמו במחנה לויה.

ומוכח מהברייתא הזאת שמותר להכניס את המת עצמו לתוך מחנה לויה, וכל שכו שטמא מת מותר לו להיות שם!

ומוכיח מכאן אביי שגם לגבי זב אין לדרוש את הפסוק כמו שהם דרשו אותו.

אלא אמר אביי:

[לפי גירסת התוספות והרא"ש] -

טבול יום של זב - לאו כזב דמי, ולכן מצד היותו "טבול יום" גרידא, הוא היה צריך להיות מותר להכנס למחנה לויה, כמו טמא מת.

ואפילו הכי, אסור הוא להכנס למחנה לויה ביום השביעי, עד היום השמיני, כיון דמחוסר כפרה הוא, בנוסף להיותו "טבול יום".

לפי שעדיין לא הגיע הזמן שהוא יכול להביא את קרבנו ולהתכפר בו, שזה הוא יכול לעשות רק ביום השמיני, וכמו שמפורש בכתוב.

ולכן לא עייל למחנה לויה גם לאחר שטבל ביום השביעי, ולגבי זה דינו הוא כזב. אבל ביום השמיני, שהוא ראוי להתכפר בו, וכבר אינו טבול יום, מותר הוא להכנס למחנה לויה.

אבל טמא מת, שאינו מחוסר כפרה, מותר לו להיות במחנה לויה אפילו אם לא טבל כלל.

ומוכיח אביי את דבריו, שטבול יום של זב אסור לו להכנס למחנה לויה רק מחמת שבנוסף להיותו טבול יום יש בו את החסרון שהוא מחוסר כיפורים, ולא התירה לו התורה להכנס למחנה לויה אלא ביום השמיני, שכבר אין בו את החסרון של טבול יום, והוא יכול להביא בו את קרבנו.

ואי, הרי אם נאמר כדברינו, ששער ניקנור, במחנה לויה קאי - אמאי קא קרי ליה, מדוע קורא לו הכתוב בשם "אהל מועד" [כמו שנאמר בנזיר ובזב "ובא לפני ה', אל פתח אהל מועד"]!?

והרי אהל מועד, הוא מקום המקדש עצמו, שהוא מחנה שכינה ולא מחנה לויה!

אלא בהכרח, שכוונת הכתוב, המכנה את שער ניקנור "פתח אהל מועד", על אף שהוא מחנה לויה, היא למימרא, כדי לחדש ולגלות את הדין -

מה התם, למקום המקדש עצמו - מחוסר כפרה לא עייל כלל.

אף למחנה לויה, כמו שער ניקנור - מחוסר כפרה לא עייל!

אך האיסור שלו להכנס למחנה לויה הוא רק בשעה שיש לו חסרון נוסף, שהוא טבול יום, ואינו יכול להביא קרבנו.

ולכן ביום השביעי, אפילו לאחר שטבל, אינו רשאי להכנס למחנה לויה, שלענין זה קראו הכתוב לשער ניקנור "פתח אהל מועד", ללמדנו שלפני היום השמיני, נחשב פתח זה עבור טבול יום שהוא גם מחוסר כיפורים, כמו אהל מועד, שאסור למחוסר כיפורים להכנס.

אבל ביום השמיני, כשחדל להיות טבול יום, והוא ראוי להביא קרבנו, מותר לו להכנס למחנה לויה ולהביא קרבנו, על אף שהוא עדיין מחוסר כיפורים, ואסור לו להכנס למקדש.

ומבארת עתה הגמרא, מנין שלמחוסר כיפורים, אפילו לאחר שטבל והעריב שמשו, אסור להכנס למקדש:

והתם, למקדש עצמן, מנלן שאסור למחוסר כיפורים להכנס?

דתניא: נאמר בפרשת חוקת:

"טמא יהיה" - לרבות טבול יום, שאסור לו להכנס למקדש, אם כי הוא מותר להכנס למחנה לויה.

"עוד טומאתו בו" - לרבות מחוסר כפרה, שעל אף שטבל כבר אתמול, ושוב איננו טבול יום, אסור לו להכנס למקדש.

כתוב בפרשת נזיר:

קרבנות הנזיר:

"וזאת תורת הנזיר, ביום מלאת ימי נזרו, יביא אותו [את עצמו] אל פתח אוהל מועד. והקריב את קרבנו לה', כבש בן שנתו תמים אחד לעולה, וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת, ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות סולת [עשר] חלות בלולות בשמן, ו[עשר] רקיקי מצות [אינם בלולים בשמן, אלא] משוחים בשמן, [ושיעור השמן לחלות ולרקיקים רביעית הלוג, והוא הלכה למשה מסיני], ומנחתם ונסכיהם. והקריב הכהן לפני ה', ועשה את חטאתו ואת עולתו. ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות [ישחט את השלמים על מנת לקדש את הלחם], ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו".

תגלחת הנזיר:

"וגלח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו, ולקח את שער ראש נזרו, ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים".

תנופה:

"ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל, וחלת מצה אחת מן הסל, ורקיק מצה אחד, ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו. והניף אותם הכהן תנופה לפני ה', קודש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה -

ואחר ישתה הנזיר יין".

ודינים אלו מתבארים במשניות שלפנינו.

מתניתין:

תגלחת ^[1] הטהרה, כיצד? -

היה הנזיר מביא ^[2] שלש בהמות לקרבן: כבשה אחת בת שנתה לחטאת; כבש בן שנתו לעולה, ואיל אחד לשלמים. ^[3] ושוחט את השלמים תחילה, ^[4] ומגלח עליהם, כלומר: כיון שזרק את דם השלמים הרי הוא מגלח, ^[5] דברי רבי יהודה.

רבי אלעזר ^[6] אומר:

לא היה מגלח אלא על החטאת, כלומר: היה מקדים את החטאת ומגלח עליו, כיון שהחטאת קודמת בכל מקום, ודין הוא שיגלח על הראשון. ^[7] ואם גילח על אחד משלשתן, כלומר: אם גילח על קרבן אחר משלשת הקרבנות שהוא מביא - יצא. ^[8]

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

אם הביא שלש בהמות - כבשה כבש ואיל - ולא פירש בשעת הקדשם איזה לחטאת ואיזה לעולה ואיזה לשלמים, אלא שהקדישם סתם לקרבנות נזירותו: ^[9]

הכבשה, שהיא הבהמה הראויה לחטאת - תקרב חטאת.

הכבש, שהוא הבהמה הראויה לעולה - תקרב ^[10] עולה.

האיל שהוא הבהמה הראויה לשלמים - תקרב שלמים.

גמרא:

שנינו במשנה: ושוחט את השלמים ומגלח עליהם דברי רבי יהודה:

תנו רבנן:

כתוב בפרשת נזיר: "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו", מה תלמוד לומר "פתח אוהל מועד"? -

בשלמים הכתוב מדבר, ללמד שעל השלמים יגלח - כיון שנאמר בשלמים: "ושחטו פתח אוהל מועד". ^[11]

ומפרש התנא מנין לו זאת:

מנין אתה אומר שבשלמים הכתוב מדבר, ולומר שיגלח על השלמים?

או אינו אלא לומר שיגלח פתח אוהל מועד ממש!?

אמרת [אמור מעצמך]: אם כן, דרך בזיון הוא. ^[12]

רבי יאשיה אומר: אינו צריך ללמוד מן הסברא, שאין לו לגלח פתח אוהל מועד: ^[13]

כי הרי אמרה תורה: "ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר [כדי ש] לא תגלה ערותך עליו". דהיינו, אין זה לכבוד המזבח, שתהיה ערוה גלויה נגדו.

ואם אמרה כן התורה במי שהולך לעבוד עבודה, ואין זה כל כך דרך בזיון, קל וחומר שנאמר כן בגילוח.

רבי ^[14] יצחק אומר: אינו צריך ללמוד מכל זה שאינו מגלח פתח אוהל מועד ממש:

כי הרי הוא אומר: "ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים"

ומשמע: מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה. כלומר: קרוב הוא בשעת גילוח לאש שתחת זבח השלמים, ואינו צריך אלא לקיחת השער, ונתינתו תחת האש.

יצא זה - המגלח פתח אוהל מועד - שאם מבשל הוא את שלמיו בעיר ירושלים, הרי הוא מחוסר לקיחה של השיער, הבאה ממקום גילוחו פתח אוהל מועד, ונתינה תחת האש. ^[15]

ומכאן למדנו שלא אמרה תורה לגלח פתח אוהל מועד, אלא כוונת התורה לומר, שיגלח על השלמים שנאמר בהם "פתח אוהל מועד".

אבא חנן אומר משום רבי אליעזר פירוש אחר בפסוק: זה שאמר הכתוב "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד", שבהכרח אין הכוונה כפשוטו כי דבר פשוט הוא, שהרי דרך בזיון הוא, ללמד הוא בא:

כל שאין פתח אוהל מועד ^[16] פתוח, אינו מגלח. ^[17]

רבי שמעון שזורי אומר:

זה שאמר הכתוב: "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד", הוא כפשוטו, שיגלח פתח אוהל מועד. ^[18]

ומה שאמר הכתוב "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד", ולא אמר: "וגלח פתח אוהל מועד את ראש נזרו", הוא בא ללמד שהנזיר בלבד מגלח פתח אוהל מועד, ולא נזירה מגלחת פתח אוהל מועד.

הערות

^[1] כל מעשה הנזיר במלאת ימי נזרו נקראת "תגלחת הטהרה".

^[2] וזמן ההבאה, אם הוא ביום מלאת ימי נזרו או יום לאחר מלאת ימי נזרו, ודינו לכתחילה ובדיעבד, מתבאר במשנה לעיל טז א, ובסוגיית הגמרא בדף ה ודף ו, ונחלקו בו רב מתנא ובר פדא, ראה שם.

^[3] והוא נקרא בכל מקום: "איל נזיר" או "שלמי נזיר".

^[4] א. כן היא שיטת התוספות והרא"ש בהבנת שיטת רבי יהודה; וכן פירש המאירי, והוסיף: ואף על פי שבכל מקום חטאת קודמת [והיה לנו להקדימה וכסברת רבי אלעזר], בזו שלמים עיקר, ששערו משתלח תחת דוד של שלמים. והתוספות ביארו את הטעם שהוא מקדים את השלמים, משום דדרשינן בגמרא: "וגלח פתח אוהל מועד", במה שנאמר בו "אהל מועד", דהיינו שלמים שנאמר בהם "ושחטו פתח אוהל מועד", ואחרי שאמר הכתוב שעל השלמים יגלח, דין הוא שיקדים אותם. אבל בשיטת הרמב"ם כתבו ה"תוספות יום טוב" וה"לחם משנה" שהוא מפרש באופן אחר, והוא מקדים את החטאת אף לרבי יהודה, ויובאו דבריהם בהערה בהמשך המשנה, וראה עוד ברא"ש לעיל כח ב דמבואר בדבריו, שלדעת רבי יהודה הרי הוא מקדים את החטאת כסדר הקרבנות שבמשנה, וזה סותר לדבריו כאן שהוא מקדים את השלמים. ב. הקשו התוספות לפי שיטתם: "אם כן - שהוא מקדים את השלמים - למה הקדים חטאת ועולה לשלמים"; וממה שכתבו התוספות: "הקדים חטאת ועולה לשלמים" משמע שכוונתם להקשות על לשון התנא, ולא על לשון הכתוב, וכפי שהיה נראה מפשטות לשונם, שהרי הכתוב הקדים עולה לחטאת, והיה להם לומר: "עולה וחטאת לשלמים", וכן הבינו כמה אחרונים הביאם ב"ארזי הלבנון", וכן נראה מלשון ה"לחם משנה" [נזירות ח ב] ; אך הביא ב"ארזי הלבנון" שם, שמדברי הראשונים נראה, שקושייתם היא על לשון הכתוב.

^[5] אף שלשון המשנה משמע בפשיטות, שמגלח מיד אחר השחיטה, ואינו ממתין עד הזריקה, וכן משמע מלשון פירוש המשניות להרמב"ם; מכל מקום כתב ה"מנחת חינוך" במצוה שעז [אות יג בנדמ"ח], שמגלח אחר הזריקה, [וראה דברי ה"מנחת חינוך" במצוה שסח אות ז בנדמ"ח], וכן מבואר בתוספות פסחים פא ב, והביאו ראיה מן המשנה לקמן מו ב, והוא לפי פירוש התוספות במשנה שם, ולקמן מו ב בהערות, יבואר. וראה עוד בתוספות לקמן מז א ד"ה ונטמא, שלפי רבי אליעזר, כיון שלא הותרו איסורי הנזירות אלא עד אחר המעשים כולם, אף אינו מגלח אלא אחר כל המעשים, וביאר ה"חזון איש" סימן קמא ד ד"ה מ"ה ב, שדעתם היא, שאי אפשר לגלח עד שלא הותר הנזיר מאיסוריו, וכיון שלדעת רבי אליעזר לא הותר מאיסורי הנזירות עד אחר המעשים כולם, כמבואר לקמן מו א, ממילא אינו מגלח קודם לזה, [וראה שם, שמצד הסברא רצה לומר לא כן, ומצות תגלחת אינה צריכה היתר איסור התגלחת] ; ולפי זה בהכרח שלשיטת חכמים אינו מגלח עד שייזרק הדם, שהזריקה היא המתרת את איסורי הנזיר, כמבואר במשנה לקמן מו א: "כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים, הותר הנזיר לשתות ביין וליטמא למתים"; וראה עוד ב"באר משה" על התוספות לעיל כח ב ד"ה דתנן, וראה הערה בעמוד זה בשם רש"י בזבחים נה א, וראה עוד רש"י במנחות ה א ד"ה על אחת.

^[6] יש נוסחאות [הובאו ב"קרן אורה"], שגורסים "רבי אליעזר" ולא "רבי אלעזר", ולפי מה שכתבו התוספות לקמן מז א שהובאו לעיל בהערה, אי אפשר לגרוס "רבי אליעזר", שהרי צריך לדעתו להמתין עד שיביא את כל הקרבנות, ואילו כאן מבואר - לדעת רוב המפרשים - שמקדים את החטאת ומגלח עליה; וראה עוד בזה בהערה לקמן.

^[7] נתבאר על פי הרא"ש, וסברא זו מבוארת גם בדברי רבי מאיר, שהרי ממה שאמר הכתוב שהוא מגלח על השלמים, מזה אנו לומדים שהוא מקדים אותם, וכמו שכתבו התוספות והרא"ש לעיל; וכדעת הרא"ש שלפי רבי אלעזר הוא מקדים את החטאת ומגלח עליה, הבינו גם שאר המפרשים האחרונים, וכן משמע בתוספות ד"ה בשלמים הכתוב מדבר; אבל דעת המאירי היא, שאינו מגלח - לרבי אלעזר - אלא על השלמים שמביא בסוף [ויובאו דבריו בהערה לקמן].

^[8] א. לא ביארו התוספות והרא"ש, לדעת מי נאמרה בבא זו: אם לדעת רבי יהודה, או רבי אלעזר, או שניהם, וב"תוספות יום טוב" מבואר, שהוא לכולי עלמא, וראה שם. ובגמרא זבחים נה א, נלמד דין זה מהיקש חטאת ועולה לשלמים, ופירש רש"י, שהחטאת נלמדת מן השלמים שהוא מגלח עליהם, וכן מבואר בתוספות לעיל כח ב ד"ה דתנן, ואם כן משמע שגם לרבי יהודה נאמרה בבא זו; ויש לדון לשיטת רבי אלעזר: אם הוא משום היקישא דעולה ושלמים לחטאת, או שמא לפי מה שכתב הרא"ש בטעמו ש"דין הוא שיגלח על הראשון", אם כן ממילא משמע שאם הקדים קרבן אחר יגלח עליו, וראה ב"תוספות יום טוב". ב. לא נתבאר בדברי התוספות והרא"ש, מנין לנו שהוא מגלח לכתחילה על אחד מן הקרבנות, אף על פי שבכתוב מבוארת מצות התגלחת אחר כל הקרבנות, וראה היטב ב"חזון איש" נשים סימן קמא ד, ד"ה מ"ה ב. ג. לשון רש"י בזבחים נה א ד"ה ואם גילח על אחת משלשתן יצא, הוא: וחטאת הוא דילפא משלמים [שאף אם גילח עליה - יצא], מה איל נזיר אם הביאו יחידי בלא חטאת ועולה - יצא, דכתיב "ואחר ישתה הנזיר יין" ואמר מר בספרי "אחר מעשה יחידי", והיינו שלמים, שעיקר תגלחתו של נזיר תלויה בשלמיו, שהרי הוזקקו לו לשלח שערו תחת הדוד, כדכתיב "על האש אשר תחת זבח השלמים", ותניא בספרי: "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד [דהיינו שלמים] ", וכמה דברים מחודשים יש ללמוד בשיטת רש"י מדבריו שם, וראה עוד רש"י מנחות ה א ד"ה על אחת. ד. הרמב"ם [נזירות ח ב] פסק: ושוחט החטאת תחילה, ואחר כך העולה, ואחר כך השלמים, ואחר כך מגלח, ואם גילח אחר ששחט החטאת או העולה, יצא; וראה ב"כסף משנה" שהקשה על הרמב"ם, שזה דלא כמאן, כי לפי רבי מאיר צריך להקדים את השלמים, ולפי רבי יהודה מגלח על החטאת, ואילו הרמב"ם כתב שמגלח אחר שלשתן, וראה מה שכתב ה"כסף משנה", שהרמב"ם בחר לו דרך שלישית, וכתב ה"משנה למלך" שהם דברים תמוהים, וה"לחם משנה" כתב עליו ש"הרחיב דעתו". וכתבו ה"לחם משנה" וה"תוספות יום טוב", והסכים עמהם ה"משנה למלך", וכן כתב ב"קרן אורה", שהרמב"ם מבאר כך את דעתו של רבי יהודה, וכבר הובא לעיל שכן נראה מדברי הרא"ש בדף כח ב, ושלא כדבריו כאן. אבל יש לומר בדעתו שהוא פוסק כרבי אלעזר, וכפירוש המאירי שכתב: "לא היה מגלח אלא על החטאת, שהחטאת קודמת בכל מקום, ואפילו חטאת העוף לעולת בהמה וכו', והילכך שוחט את החטאת תחילה, ואחר כך העולה ואחר כך השלמים, וכן הלכה, ואחר כך מגלח, רצה לומר אחר שחיטת שלשתן, ואם גילח על אחת משלשתן, רצה לומר אחר החטאת [הראשונה] או אחר העולה [השניה] יצא", וזה הוא כמו פסק הרמב"ם. והיה מקום להסתפק לדעת רבי אלעזר [לפי ביאור המאירי], למה הוא מגלח לכתחילה אחר כל הקרבנות: אם משום שנאמר "פתח אוהל מועד", דהיינו שלמים הבאים בסוף, או שמא לא נאמרה דרשה זו אלא אליבא דרבי יהודה, וטעם הגילוח אחר כל הקרבנות הוא משום שבתורה כתובה מצות התגלחת אחר כל הקרבנות; ועוד, שהרי שיטת הרמב"ם היא - כפי שהובאה שיטתו לקמן במשנה מה ב - שהנזיר אסור בכל איסורי נזיר עד אחר כל המעשים כולם [למצוה ולא לעיכובא], ואם כן אינו יכול לגלח עד אחר הבאת כל הקרבנות, כסברת התוספות לקמן מז א לפי רבי אליעזר הסובר שכל המעשים כולם מעכבים בהיתר איסורי הנזירות, [הובא בהערה לעיל]. ושיטת המאירי היא, שהוא נלמד מ"פתח אוהל מועד", כמבואר בדבריו בהמשך הענין, ראה שם היטב.

^[9] לשון הרא"ש הוא: אף על גב שכל הקרבנות צריך שיקרא להם הבעלים שם, הכא לא צריך, אלא אחר שאמר "אלו לנזירות" הוי כאילו קרא שם לכל אחד ואחד, שהכבשה אינה ראויה וכו'.

^[10] בהמה לשון נקיבה הוא, וכיון שאמר הביא שלש "בהמות", לכן אמר "תקרב", אף שהעולה והשלמים זכרים הם.

^[11] ראה ברש"י זבחים נה א ד"ה ואם גילח, שכתב טעם נוסף שהוא מגלח על השלמים, הובא בהערה לעיל.

^[12] הגר"א הגיה בגמרא, ומדברי התוספות מבואר שלא הגיהו, ועל כן הושארה הנוסחא כפי שהיא.

^[13] כתבו התוספות: ובספרי אין הגירסא "רבי יאשיה אומר", אלא כל זה מדברי תנא קמא, והכי איתא התם: "או אינו אלא פתח אוהל מועד ממש, אמרת, אם כן הרי זה דרך בזיון, או אינו אלא ממש, [כלומר: דאין להוציא מכח סברא את הפסוק ממשמעו], הרי הוא אומר "לא תעלה במעלות" קל וחומר לדרך בזיון", והגר"א הגיה בגמרא כדברי הספרי.

^[14] בגמרא שלפנינו יש כאן תוספת, והגר"א מחקו, וכן מוכח בתוספות שאין גורסים זה, וגם לא מצאנו בשום מקום שתביא הגמרא מדרש.

^[15] הקשה הרא"ש: תמיה לי, ומנין שאינו מבשלו פתח אוהל מועד! ?

^[16] ברמב"ם [נזירות ח ג] מבואר, דהיינו פתח העזרה, וה"מנחת חינוך" במצוה שעז [אות יג בנדמ"ח], תמה על זה, כי "פתח אהל מועד" בכל מקום היינו דלתות ההיכל ולא דלתות העזרה.

^[17] לפי הנוסחאות הגורסים במשנה: "רבי אליעזר אומר לא היה מגלח אלא על החטאת", לכאורה נראה שרבי אליעזר לטעמיה שאינו דורש "פתח אוהל מועד" לגילוח על השלמים, ולכן פירש את הפסוק באופן אחר, קרן אורה; וכן מבואר בפירוש הרא"ש, שתנא זה סובר שאינו מגלח אלא על החטאת; [וראה שם ב"קרן אורה" מה שהעיר בזה מדברי הרמב"ם; ודבריו בזה תלויים בהבנת שיטת הרמב"ם שנזכרה בהערה לעיל]. ולפי מה שכתבו תוספות [לקמן מז א, הובא לעיל בהערה], שלדעת רבי אליעזר אינו מגלח אלא כשהקריב כל הקרבנות כולם, אם כן יש לומר דרבי אליעזר לשיטתו [אף אם נגרוס במשנה "רבי אלעזר"], שהרי אי אפשר לפרש שכתוב בא לומר שהוא מגלח על השלמים, כי ממה נפשך, אם הביאם באחרונה אין צריך כתוב לזה, ואם הביאם תחילה הרי אינו מגלח עליהם, ולכן פירש, שהכתוב בא לומר שיגלח בזמן שאוהל מועד פתוח.

^[18] על פי פירוש הרא"ש, ראה שם; וב"קרן אורה" כתב שאינו מוכרח, ראה שם.

מכדי [הרי] שערי ניקנור שכל מחוסרי כפרה עומדים שם בהביאם את קרבנותיהם היכא קיימין [היכן הם עומדים נמצאים] — בשערי לוייה, כלומר, במקום שהוא מצד הדין מחנה לויים, ולא במקדש עצמו ("מחנה שכינה").

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: טמא מת מותר ליכנס במחנה לוייה, ולא טמא מת בלבד — אלא אפילו מת עצמו אפשר להכניס לשם, שכן נאמר "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (שמות יג, יט) מאי [מה פירוש] "עמו" — עמו במחיצתו, כלומר, עמו במחנה לוייה. משמע שאפשר להכניס אפילו מת עצמו למחנה הלויים, וכל שכן נזיר שנטמא במת וכבר נטהר בהזאה וטבל. ואם כן מה שהנזיר מביא את קרבנו ביום השמיני אינו מפני איסור כניסה למקדש. ומכאן נלמד גם לזב, שההלכה שאינו מקריב קרבנותיו אלא ביום השמיני אינה תלויה בהיותו טבול יום קודם לכן, ואין להוכיח מכך שטבול יום של זב דינו כזב.

אלא אמר אביי: יש להבין את הברייתא בדרך שונה במקצת, ושלא כהבנת החבורה של רב נתן בר הושעיא. וכך צריך לומר: טבול יום של זב ודווקא זב שראה שלוש ראיות (ולא זה שראה שתים בלבד) — כזב דמי [נחשב] לענין איסור כניסה. אולם איסור כניסתו למקדש אינו משום שהוא טבול יום, כי גם אם היה מותר מטעם זה כפי שהוא בזב שראה שתי ראיות, ואפילו הכי [כך], כיון שהוא מחוסר כפרה, שלא קרב קרבנו — הריהו טמא לענין זה, ומשום כך הוא לא עייל [נכנס].

והוא מסביר: וטעמו של דבר, שהרי נאמר בזב "ובא לפני ה' אל פתח אוהל מועד" (ויקרא טו, יד), ואי [ואם] במחנה לוייה (בשער ניקנור) קאי [הוא עומד] כשבא להקריב את קרבנו, אמאי קא קרי ליה [מדוע קורא לו] למקום זה "אהל מועד"? אלא למימרא [לומר]: מה התם [שם] באהל מועד עצמו, שהוא "מחנה שכינה" מחוסר כפרה לא עייל [נכנס]. — אף למחנה לוייה נמי [גם כן] מחוסר כפרה לא עייל [נכנס].

ושואלים: והתם מנלן [ושם, במחנה שכינה, מנין לנו] שמחוסר כפרה אינו נכנס? ומשיבים, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בקשר לאיסור טומאה במשכן: "טמא יהיה עוד טומאתו בו" (במדבר יט, יג), וכך דרשו: "טמא יהיה" — לרבות טבול יום לאיסור כניסה לקודש, "עוד טמאתו בו" — לרבות מחוסר כפרה, שכל עוד לא מביא קרבן טהרתו הריהו אסור להיכנס.

א משנה תגלחת הטהרה של נזיר, שהשלים ימי נזירותו כדין, כיצד היא נעשית? — היה מביא שלש בהמות, אחת לקרבן חטאת, ואחת לעולה, ואחת לשלמים. ושוחט את השלמים ומגלח את שערו עליהם (לאחר ששחטם), אלו דברי ר' יהודה. ר' אלעזר אומר: לא היה מגלח אלא על החטאת, שהחטאת קודמת לשאר קרבנות בכל מקום ואותה מביא ראשונה ומגלח שערו לאחר שחיטתה. ואם גלח על אחת משלשתן, כלומר, על אחרת — בדיעבד יצא.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: הביא הנזיר שלש בהמות, ולא פירש איזו מהן מיועדת לאיזה קרבן, הראויה לחטאת שהיא כבשה נקבה בת שנתה — תקרב חטאת, הראויה לעולה (כבש זכר בן שנתו) תקרב עולה, הראויה לשלמים (איל זכר בן שנתו השניה) תקרב שלמים.

ב גמרא תחילה מסבירים את שיטת ר' יהודה במשנתנו, שלא ניתן טעם לדבריו במשנה. תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "וגלח הנזיר פתח אהל מועד" (במדבר ו, יח) — בשלמים הכתוב מדבר. שהביטוי "פתח אהל מועד" הוא רמז לקרבן השלמים, שנאמר בו ביטוי זה, ככתוב "ואם זבח שלמים קרבנו... ושחטו פתח אהל מועד" (ויקרא ג, א-ב).

אתה אומר בשלמים הכתוב מדבר, שכוונתו שמגלח לאחר הקרבת השלמים, או אינו אלא שמגלח פתח אהל מועד ממש, בפתח ההיכל, כמשמעות המילים? אמרת: אם כן שעושה זאת בפתח — דרך בזיון הוא שמגלח בפתח ההיכל, ואינו ראוי לעשות כן.

ר' יאשיה אומר: אינו צריך לראיה זו, כי הרי אמרה תורה "ו לא תעלה במעלת על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו" (שמות כ, כג), ואם לדבר זה שהוא דרך בני אדם חששה תורה לבזיון, קל וחומר לדרך בזיון ממש של גילוח.

[נוסח אחר במדרש בפרשה נשא (דף רמ"ב): "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד", ר' יאשיה אומר: בשלמים הכתוב מדבר, או אינו אלא שמגלח בפתח אוהל מועד ממש? אם כך אמרה תורה "לא תעלה" וכו' (שמות כ, כג) — קל וחומר לדבר שלא יגלח פתח אהל מועד, אלא בשלמים הכתוב מדבר].

ר' יצחק אומר: אינו צריך לראיה עקיפה לומר שאין הנזיר מגלח בפתח ההיכל, שכן הרי הוא אומר בנזיר: "ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים" (במדבר ו, יח), ומכאן למדנו כי מדובר במי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה של השיער שגולח, תחת דוד זבח השלמים שנמצא מחוץ לעזרה, ואין פעולה אחרת נוספת. יצא זה שאם גילח בפתח ההיכל, נמצא שהוא מחוסר לקיחה, הבאה מתחום אחד של קודש אל מקום אחר, ונתינה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, ר' יצחק אומר: בשלמים הכתוב מדבר. אתה אומר בשלמים הכתוב מדבר, או אינו אלא פתח אהל מועד ממש? תלמוד לומר: "ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים "לומר: באותו מקום שהיה מבשל את השלמים, מחוץ לעזרה — שם היה מגלח.

אבא חנן אומר משום [בשם] ר' אליעזר: מה שנאמר "וגלח הנזיר פתח אהל מועד" בא ללמד לא לענין מקום הגילוח, אלא לגבי זמנו: כל זמן שאין פתח אהל מועד פתוח — אינו מגלח, שאינו רשאי לגלח אלא בשעות שבהן פתוח פתח ההיכל.

ר' שמעון שזורי אומר: מה שנאמר "וגלח הנזיר פתח אהל מועד" אינו בא ללמד לענין המקום, אלא להדגשה אחרת, לומר: נזיר ולא נזירה, שאינה מגלחת ראשה במקדש,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Abaye continues: Now consider the Gate of Nicanor, where all those lacking atonement stand to bring their offerings; where is it located? In the gates of the Levites. Three camps are detailed in the verses, each having its own restrictions as to who may or may not enter them (see Numbers, chapter 5). The verses speak of the camps of the Jewish people in the wilderness, and the Sages taught that the statuses of certain areas of Jerusalem corresponded to those camps. The camps in the wilderness were the Israelite camp, the Levite camp, and the camp of the Divine Presence. They correspond to Jerusalem, the Temple Mount, and the Temple itself. The Gate of Nicanor had the status of the Levite camp.

Abaye continues: But isn’t it taught in a baraita (Tosefta, Kelim 1:8) that one who is impure due to contact with a corpse is permitted to enter the Levite camp; and not only one impure from a corpse, but even a corpse itself may be brought inside the Levite camp, as it is stated: “And Moses took the bones of Joseph with him” (Exodus 13:19). The baraita explains: What is the meaning of “with him”? The phrase “with him” indicates that Joseph’s bones were taken within Moses’s boundary, with him in the Levite camp. This demonstrates that even a corpse may be brought into the Levite camp. If so, certainly a nazirite who was impure from contact with a corpse and who has been sprinkled and immersed may enter there. Consequently, the halakha that a nazirite must wait until the eighth day to sacrifice his offerings cannot be due to a prohibition against entering the Gate of Nicanor. One can similarly infer that the halakha that a zav who has immersed may not bring his offerings before the eighth day is not because he is prohibited from entering the Gate of Nicanor.

Rather, Abaye says: The baraita should be understood slightly differently than suggested by the assembly of Rav Natan bar Hoshaya: One who immersed himself that day to release himself from the status of a zav, i.e., a full-fledged zav, who experienced three emissions, not merely two, is considered like a zav with regard to the prohibition against entering the Levite camp. But the reason for this prohibition is not that a zav who immersed himself that day may not enter the Levite camp. Rather, granted that he is permitted to enter the Levite camp in terms of his impurity, even so, since he is lacking atonement, as he has yet to sacrifice his offerings, he may not enter the Levite camp.

Abaye elaborates: The reason he may not enter is that the Torah states with regard to a zav: “And he shall come before the Lord to the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 15:14), and if he is standing in the Levite camp, at the Gate of Nicanor, when he brings his offerings, why does the Torah call it “the Tent of Meeting”? Rather, this verse must be coming to say: Just as there, with regard to the Tent of Meeting itself, i.e., the camp of the Divine Presence, one who is lacking atonement may not enter there, so too, with regard to the Levite camp as well, one who is lacking atonement may not enter there.

The Gemara asks: And from where do we derive that one who lacks atonement may not enter there, i.e., the camp of the Divine Presence? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: The Torah states with regard to the prohibition against an impure person entering the Tabernacle: “He shall be impure; his impurity is yet upon him” (Numbers 19:13). The phrase “he shall be impure” serves to include one who immersed himself that day in the prohibition against entering the Temple. “His impurity is yet upon him” serves to include one who lacks atonement, who is prohibited from entering the camp of the Divine Presence until he has sacrificed his offerings of purity.

MISHNA: With regard to a nazirite’s shaving of purity after the completion of his term of naziriteship, how is it performed? He would bring three animals: One for a sin-offering, one for a burnt-offering, and one for a peace-offering. And he slaughters the peace-offering and shaves his hair after he slaughters them. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Elazar says: He would shave only after he slaughtered the sin-offering, as the sin-offering precedes the other offerings in all places, and therefore he sacrifices the sin-offering first. He shaves his hair after he slaughters this offering. And if he shaved after the sacrifice of any one of the three of them, he has fulfilled his obligation after the fact.

Rabban Shimon ben Gamliel says: If a nazirite brought three animals without specifying which of them was for which offering, the one that is fit for a sin-offering, i.e., a female sheep in its first year, is sacrificed as a sin-offering; that which is fit for a burnt-offering, a male sheep in its first year, is sacrificed as a burnt-offering; and that which is fit for a peace-offering, a ram, i.e., a male sheep over the age of one year, is sacrificed as a peace-offering.

GEMARA: The Gemara first addresses the opinion of Rabbi Yehuda, whose reasoning was not stated in the mishna. The Sages taught that when the Torah states: “And the nazirite shall shave his consecrated head at the entrance to the Tent of Meeting” (Numbers 6:18), the verse is speaking of the peace-offering, as the phrase “the entrance to the Tent of Meeting” alludes to a peace-offering, as it is stated: “And if his offering is a sacrifice of peace-offering…and he shall slaughter it at the entrance to the Tent of Meeting” (Leviticus 3:1–2).

Do you say the verse is speaking of the peace-offering, i.e., that the nazirite shaves after bringing his peace-offering? Or perhaps it is only teaching that he shaves at the actual entrance to the Tent of Meeting, at the gate to the Sanctuary, as indicated by a literal reading of the verse? You can say in response: If so, that is a degrading manner of service, to shave at the entrance to the Sanctuary.

Rabbi Yoshiya says: This proof is not necessary, as the Torah states: “And you shall not ascend by steps to My altar, so that you should not reveal your nakedness upon it” (Exodus 20:23). If the Torah is concerned about the disrespect to the altar presented by normal human behavior, then by an a fortiori inference the Torah prohibits acting in a degrading manner by shaving at the entrance to the Sanctuary.

A different version of this derivation is stated in the midrash to the Torah portion of Naso. The Torah states: “And the nazirite shall shave his consecrated head at the entrance to the Tent of Meeting, and shall take the hair of his consecrated head and put it on the fire which is under the sacrifice of the peace-offering” (Numbers 6:18). Rabbi Yoshiya says: The verse is speaking of the peace-offering. Or perhaps it is only teaching that he shaves at the actual entrance to the Tent of Meeting? If so, the Torah said: “And you shall not ascend by steps to My altar” (Exodus 20:23). By an a fortiori inference with regard to this matter it is derived that he should not shave at the entrance to the Tent of Meeting. Rather, the verse is speaking of the peace-offering.

Rabbi Yitzḥak says: It is not necessary to cite an indirect proof that a nazirite may not shave at the entrance to the Sanctuary, as the verse states with regard to a nazirite: “And he shall take the hair of his consecrated head and put it on the fire which is under the sacrifice of the peace-offering” (Numbers 6:18). The verse is referring to one who has not yet performed only the stages of taking and placing his shaven hair under the pot of the peace-offering, which is outside the Sanctuary. These two stages are the only ones he lacks; he does not have to do any other action. That excludes this one, a nazirite who shaved at the entrance to the Sanctuary, as he has not yet performed three actions, taking, bringing the hair from one sanctified area to another, and placing his shaven hair under the pot of the peace-offering.

Some say a different version of this statement. Rabbi Yitzḥak says: The verse is referring to the peace-offering. He clarifies his assertion: Do you say the verse is speaking of the peace-offering, or is it teaching only that he shaves at the actual entrance to the Tent of Meeting? The verse states: “And he shall take the hair of his consecrated head and put it on the fire which is under the sacrifice of the peace-offering” (Numbers 6:18). This indicates that in the same place where he would cook the peace-offering, outside the courtyard, there he would shave.

Abba Ḥanan says in the name of Rabbi Eliezer that the verse “And the nazirite shall shave his consecrated head at the entrance to the Tent of Meeting” (Numbers 6:18) is referring to the time rather than the place of his shaving, i.e., this verse teaches that as long as the entrance to the Tent of Meeting is not open, he may not shave. He may shave only during those hours when the entrance to the Sanctuary is open.

Rabbi Shimon Shezuri says: The phrase “And the nazirite shall shave his consecrated head at the entrance to the Tent of Meeting” does not refer to the place of his shaving. Rather, the masculine form of the word nazirite serves to emphasize that this applies to a male nazirite and not a female nazirite. A woman does not shave her head in the Sanctuary,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמתני' דמס' מדות דקתני שהיה מגלח בלשכת נזירים:

זו אינה כוחלת ופוקסת שהיתה עומדת בנוול כדאמר בסוטה שהיה קושר חבל המצרי למעלה מדדיה:

ואח"כ נוטל את הרוטב סיומא דברייתא הוא:

מזבחו יהיה תחתיו. מיתורא דזבח קא דריש תחת דוד השלמים יהיה מן הזבח דהיינו רוטב דמן הזבח עצמו א"א לשרוף כל זמן שהוא ראוי לאכילה:

מאי זבח השלמים ש"מ תרתי מדסמך זבח לתחת דרשינן דתחת השלמים יתן מן הזבח:

או שולקן בישול מרובה. ומניפן ואח"כ הותר הנזיר לשתות יין נראה דכרבי אליעזר ס"ל דאית ליה בגמ' דאסור לשתות יין עד לאחר כל המעשים האמורים בפרשה [רש"א] כיון שנזרק עליו א' מן הדמים כדדרשי' בגמ' אחר מעשה יחידי:

ונמצא פסול כגון שנשפך דמו או יוצא או טמא תגלחתו פסולה הואיל ונפסל הזבח שגילח עליו הו"ל כגלחוהו ליסטים וגלחוהו ליסטים אמרינן בגמ' לעיל פ"ק לר' אליעזר סותר ז' ולרבנן סותר ל' וזבחיו לא עלו לו דכיון דצריך לסתור עד שיגדל שערו ובהקרבת שאר הזבחים לא היה ראוי לתגלחת חשבינן להו כאילו הקריבם קודם זמנם תוך מלאת:

גילח על החטאת. שלא לשמה משנה שאינה צריכה הוא דהיינו שגילח על הזבח ונמצא פסול דחטאת שלא לשמה פסולה אלא אגב דבעי למתני גילח על העולה ועל השלמים פלוגתא דר"ש ורבנן נקט נמי על החטאת על העולה ועל השלמים שלא לשמן וכו' תגלחתו פסולה דהואיל ולא עלו לשם חובת שלמי נזיר ועולת נזיר הו"ל כמגלח על העולה ושלמי נדבה ור' שמעון סבר דאם גלח על שלמי נדבה יצא:

ואם גלחה על שלשתן אחרי הקריבו שלשתן ונמצא א' מהם כשר והאחרים פסולים תגלחתו כשרה דברי הכל היא:

אחר מעשה יחידי. אפילו אחר א' מן הדמים:

מה התם אחר מעשה יחידי. דהיינו גילוח דכתיב בקרא:

ואימא עד דאיכא תרווייהו קרבנות ותגלחת דהא אחר תגלחתו היינו אחר כל עבודת הקרבנות:

א"כ ג"ש דאחר אחר למה לי (דשתא בתגלחת שהיא בגוף הנזיר אמרי רבנן דלא מעכבה תנופה) וא"ת אצטריך ג"ש למעוטי תנופה. וי"ל דממילא ידענא דכיון דתנופה הויא שיורי מצוה לא מעכבה:

השתא תגלחת שהיא בגוף הנזיר אמרי רבנן דלא מעכבה תנופה שאינה מעכבת בשום מקום מיבעיא:

כיון דלענין כפרה שיורי מצוה היא כדאיתא פ"ק דזבחים שאם עשאה לתנופה שירי מצוה פי' שלא עשאה כלל מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכפר פי' כאילו לא כפר שלא עשה מצוה מן המובחר וכפר שאינה מעכבת:

אלא אמר אביי טבול יום דזב לאו כזב דמי. וטבול יום דזב בעל שתי ראיות כיון דלאו מחוסר כפרה הוא לאחר שטבל מותר ליכנס למחנה לוייה. וברייתא לאו מייתורא דקרא דייקא דאורחיה דקרא למכתב הכי ובא לפני ה' ואפילו הכי בטבול יום דזב בעל שני ראיות מותר ליכנס הא טבול יום דבעל שלש ראיות אסור ליכנס. דאי במחנה לויה קאי ואמאי קרי ליה פתח אהל מועד. כלומר האי דפשיטא ליה לתנא דאסור ליכנס לשער ניקנור עד שיטבול ויעריב שמשו מקרא קא דייק. דעל כורחין במחנה לויה קאי בשער ניקנור דמחוסר כפורים אסור ליכנס במחנה שכינה. ואמאי קרי ליה אוהל מועד. למימרא מה אוהל מועד מחוסר כפורים לא עייל אף על גב דהעריב שמשו. אף התם נמי פירוש בשער ניקנור הוי מחוסר כפרה כיון דלא העריב שמשו. דאיכא תרתי מחוסר כפרה וטבול יום לא עייל. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן בשיטה וז"ל: אלא אמר אביי טבול יום דזב לאו כזב דמי. פירוש טבול יום דזב בעל שתי ראיות. דכיון שטבל מותר ליכנס במחנה לויה. ודוקא בזב בעל שתי ראיות דאינו מחוסר קרבן. אבל זב בעל שלש ראיות לא. והיינו דקאמר ואפילו הכי כיון שמחוסר כפרה לא עייל. כלומר הא טבול יום דבעל שלש ראיות אף על פי דלאו כזב דמי אפילו הכי כיון דמחוסר כפרה לא עייל. וקרא דוכי יטהר הזב דכתיב ביה ובא לפני ה' בזב בעל שלש ראיות כתיב דהוא מחוסר כפרה אף על פי שטבל והעריב שמשו.

ואי במחנה לויה קאי אמאי קרי ליה אהל מועד. פירוש אם כן דטבול יום דזב בעל שלש ראיות אינו מותר ליכנס למחנה לויה אמאי קרי ליה אהל מועד דכתיב ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד ואמרינן דלהכי קרייה אהל מועד להקיש כניסת מחנה לויה לכניסת אהל מועד למימרא מה התם באהל מחוסר כפורים לא עייל אפילו העריב שמשו אף הכא נמי במחנה לויה מחוסר כפרה כגון זב בעל שלש ראיות לא עייל.

ואית נוסחי דגרסו אלא אמר אביי טבול יום דזב כזב דמי. והכי פירושה טבול יום דזב בעל שלש ראיות כזב דמי ואסור ליכנס במחנה לויה כזב. אבל זב בעל שתי ראיות טבול יום דידיה מותר במחנה לויה. ואי במחנה לויה קאי פירוש טבול יום דזב בעל שלש ראיות אמאי קרי ליה אהל מועד. למימרא וכו'. שיטה. וכן כתב הר' עזריאל ז"ל וז"ל: (אי) הכי גרסינן אלא אמר אביי טבול יום דזב לאו כזב דמי ואפילו הכי מחוסר כפרה לא עייל. ואמחוסר כפרה קאי והכי קאמר אימתי הוא בא בזמן שהביא כפרתו. פירוש טבול יום דזב בעל שתי ראיות שאינו בר כפרה לאו כזב דמי ומותר ליכנס במחנה לויה מן התורה. ואפילו הכי מחוסר כפרה לא עייל. כלומר אף על גב דטמא מת וטבול יום דזב בעל שתי ראיות עייל. אפילו הכי טבול יום דמחוסר כפרה כגון זב בעל שלש ראיות לא עייל. הלכך גבי נזיר ליכא למימר אימתי הוא כו' דהא לאו מחוסר כפורים הוא דלא שייך למיקרי מחוסר כפורים אלא במי שטומאה יוצאה מגופו כגון זב וזבה ויולדת ומצורע. ואי במחנה לויה קאי אמאי קרי ליה אהל מועד. סיומא דמלתיה הוא והוי כמו מצי קאי כלומר אם אפילו טבול יום דזב המחוסר כפרה מצי קאי במחנה לויה אם כן אמאי כתב קרא ובא אל פתח אוהל מועד כזב בשמיני שלו וכשמביא כפרתו. והלא אינו נכנס פתח אהל מועד דמחוסר כפרה ואסור ליכנס לעזרה. אלא לומר לך מה התם באהל מועד מחוסר כפרה לא עייל אף במחנה לויה מחוסר כפרה לא עייל. כלומר לומר לך דטבול יום המחוסר כפרה אינו נכנס בשער ניקנור שהוא מחנה לויה. ולהכי כתב פתח אהל מועד לומר דשער ניקנור שהוא בא שם בשמיני איקרי פתח אהל מועד. ומדאהל מועד אינו נכנס מחוסר כפרה אף כו'. אבל אהל מועד דכתיב בנזיר טמא יתיב שפיר שבשמיני שמביא קרבנו נכנס לעזרה דלא הוי חשיב מחוסר כפרה כיון דאין הטומאה יוצאה מגופו.

התם מנא לן. כלומר ואהל מועד גופיה מנא ליה דמחוסר כפרה אינו נכנס בו. דתניא טמא יהיה לרבות טבול יום שאינו נכנס עד העריב שמשו. טומאה בו לרבות מחוסרי כפורים. נראה דהאי דמסיק הכא טבול יום דזב לאו כזב ובפרק ב' דזבחים מסיק דמחוסר כפרה דזב כזב וכל שכן טבול יום. נראה לחלק דהכא אמר לאו כזב גבי טבול יום לענין שמותר ליכנס במחנה לויה וכל שכן מחוסר כפרה גרידא. שהרי כתב ובא לפני ה' פתח אהל מועד לשער ניקנור להביא כפרתו. וההיא דפרק שני דזבחים דאמר מחוסר כפרה דזב כזב לענין עבודת צבור דטמא מת משמש בצבור כדאיתא בפרק ב' דזבחים ובפרקא קמא דיומא. וזב אסור לשמש דלא הותרה טומאת זיבה לגבי עבודה. הר' עזריאל ז"ל:

מתני' תגלחת הטהרה כיצד היה מביא שלש בהמות חטאת ועולה ושלמים. בנזיר טמא לא פירש לעיל הקרבנות דזיל קרי בי רב הוא. והכא נמי לא היה צריך לפרשם אלא להכי תנא להו משום דבעי למיתני ומגלח עליהם. הרב עזריאל ז"ל:

ומגלח עליהם ושוחט את השלמים ומגלח עליהם. פירוש ובזה מותר לשתות יין. שיטה:

שוחט השלמים ומגלח עליהם. תחלה לכולם שהן עיקר אף על גב דבעלמא חטאת קודמת. ולפי שמשלח שערו תחת הדוד לפיכך שוחטו תחילה. ומגלח עליהם מיד לאחר זריקת הדם דלא דמי האי לנזיר טמא שאינו מביא קרבן עד שיגלח דתגלחתו וכו' והבאת קרבן בשמיני כדכתב קרא. אבל בנזיר טהור כתב תגלחת אחר קרבן כדכתב זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו כבש בן שנתו לעולה וכבשה בת שנתה לחטאת ואיל לשלמים והדר כתב וגלח הנזיר פתח אהל מועד ולקח ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. הרב עזריאל ז"ל:

ואם גילח על אחת משלשתן יצא. פירוש דליכא קראי לעיכובא.
רבן שמעון בן גמליאל אומר הביא שלש בהמות ולא פירש. פירוש הפרישם סתם דלא אמר אלא אלו לנזירות כל אחת ואחת נקבעת למה שהיא ראויה:

אבל בתגלחת טומאה לא היה משלחו תחת הדוד. של אשם ושל חטאת העוף פירוש אפילו גילחו בעזרה כגון שאיחר תגלחתו עד יום שמיני שהיה רשאי ליכנס לעזרה שכבר העריב שמשו. דלא כתיבא נתינת שער תחת הדוד אלא בטהור. שיטה:

גמ' ר' יאשיה אומר אינו צריך. כלומר אינו צריך לאומרו מסברא אלא מקל וחומר יש לדרוש שאין לנהוג מנהג בזיון. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וזה לשון שיטה: ר' יאשיה אומר אינו צריך. כלומר אינו צריך פסוק לזה ומסברא ילפינן לה.

הרי הוא אומר ולא תעלה במעלות על מזבחי קל וחומר לדבר בזיון. ובזיון הוא שיעמוד כך מגולח פתח אהל מועד.
ר' יצחק אומר אינו צריך הרי הוא אומר ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. במי שמחוסר לקיחה ונתינה ולא במי שמחוסר לקיחה הבאה ונתינה. פירוש ואם יגלח בעזרה יהיה מחוסר הבאה מפתח אהל מועד עד מקום שהוא מבשל השלמים בלשכת הנזירים שבעזרת נשים. אלא בלשכת הנזירים היה מגלח ושם היה מבשל השלמים. שיטה:
וכתב הרא"ש ז"ל בפירושיו וז"ל. ולא מי שמחוסר לקיחה הבאה ונתינה. וזה מחוסר הבאה מפתח אהל מועד עד מקום שהוא מבשל השלמים בלשכת (הבזיכים) הנזירים. תמיהא לי ומנלן שאינו מבשלו פתח אהל מועד. וכי תימא משום בזיון אם כן אפילו תגלחת נמי. עד כאן:

אבא חנן אומר משום ר' אליעזר וגלח הנזיר פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח. כלומר על כרחין לאו פתח אהל מועד ממש דאם כן הוה ליה דרך בזיון. ולא אתא קרא לומר שמגלח על השלמים אלא אחטאת הוא מגלח. וקרא דכתיב פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח וכל זמן שאינו פתוח אינו מגלח. שיטה:

ר' שמעון שזורי אומר וגלח הנזיר נזיר ולא נזירה. שמא אית ליה דנזירים מגלחים בעזרה ולכך ממעט נזירה שמא יתגרו בה פרחי כהונה. ולית ליה מתניתין דמסכת מדות לשכת הנזירים ששם מגלחים הנזירים:

במשנה היה מביא ג"ב חטאת עולה ושלמים. מש"כ התוי"ט דכן הם כתובים בפ' בין בהבאה כו'. ל"ד דבהבאה כתיבא עולה ברישא. ולקמן בא"ד דק שפיר לכתוב שהרי בפרשה כך הם סדורים בעשייה:

רש"י ד"ה רי"א א"צ. לומר מסברא שאסור דרך בזיון. כצ"ל:

מכדי שערי ניקנור. ששם עולין כל מחוסרי כפרה כדגרסינן במסכת סוטה בפרק קמא (דף ז.) מעלין אותה לשערי מזרח לשער ניקנור ששם משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות ומטהרין את המצורעים וה''ה לשאר מחוסרי כפרה כגון זבין וזבות כדמפרש התם בגמ': [היכא] הוו קיימי בשערי לוייה. ואילו במחנה לוייה אפי' מת עצמו היה יכול ליכנס והאי נזיר טמא מת הוה ואמאי אינו יכול ליכנס עד דעביד הערב שמש אלא מדהכא לאו דווקא התם נמי לאו דווקא לגבי זב ואפילו לא העריב שמשו כיון דטבל יכול ליכנס לשם: ה''ג לעולם טבול יום של זב כזב דמי ואפ''ה כיון דמחוסר כפרה לא עייל ואי במחנה לוייה קאי אמאי קרי ליה כו'. כלומר דחבריה דרבי נתן ברבי אושעיא קא מהדרי ליה לאביי לעולם טבול יום של זב כזב דמי ולא הוו דוקיא דשמעתא דבטביל' והערב שמש קאי אלא בכפרה תליא מילתא והאי דקא מותבית לך מנזיר טמא מת שנטמא דאינו יכול ליכנס שם והרי מת עצמו יכול ליכנס הא לא קשיא אע''ג דשאר טמאי מתים יכולים ליכנס במחנה לוייה האי נזיר טמא מת אינו יכול ליכנס משום מחוסר כפרה והא נמי דאמרת [דכתיב] אל פתח אהל מועד דאתה סבור דבעזרה משתעי קרא דהיינו מחנה לוייה משום הכי קא פרכת מכדי שער ניקנור כו' הא לא הוי דאי במחנה לוייה קא משתעי קרא מאי קרי ליה אהל מועד הא תניא (יומא דף סא.) אהל מועד זה היכל אלא להכי כתב אהל מועד למימרא מה התם בהיכל מחוסר כפרה לא עייל והכי משמע אימתי ובא לפני ה' דהיינו במחנה לוייה בזמן שהוא ראוי לבא אל אהל מועד דהביא כפרתו הא אם לא הביא כפרתו לא וא''ת והא מצורעין נכנסין בשערי ניקנור ששם מזין על הבהמות הא לא קשיא דביאה במקצת לאו שמה ביאה: מנלן. דמחוסר כפרה לא עייל: דתני' טמא יהיה לרבות טבול יום. שאינו צריך להביא כפרה: לרבות מחוסר כפרה. ואע''ג דהעריב שמשו אינו יכול ליכנס עד שיביא כפרתו: מתני' שהחטאת קודמ' בכל מקום. כדכתיב (ויקרא ה) והקריב את אשר לחטאת ראשונה וקיימא לן (זבחים דף צ:) דאפילו חטאת העוף קודמת אף לעולת בהמה הואיל ובשאר מקומות מצינו שהיא קודמת אף כאן בנזיר תהא קודמת כדי שיהא נזיר מגלח עליה: ולא פירש. איזה מהן לחטאת: הראויה לחטאת. כגון כבשה נקבה בת שנתה: הראויה לעולה. כבש זכר בן שנתו: והראויה לשלמים. איל בן שתי שנים: גמ' ת''ר וגלח הנזיר פתח אהל מועד בשלמים הכתוב מדבר. על השלמים הוא אומר שיהא מגלח שהרי נאמר כאן פתח אהל מועד ולא מצינו שאר קדשים טעונין פתח אהל מועד אלא לשלמים בלבד בשביל שהן דורון וכדרב יהודה אמר שמואל ושחטו פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול מכאן לשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל שפסולין (ערובין דף ב.): או אינו אלא פתח אהל מועד. בפתח ההיכל יהא מגלח ולא במקום אחר: אמרת אם כן. שלא יהא מגלח אלא בפתח ההיכל זהו דרך בזיון ואי אתה רשאי: רבי יאשיה אומר אינו צריך. לומר מכאן שאסור דרך בזיון דמדוכתא אחריתי נפקא כדכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי אלא דרך כבש שלא לגלות בשר ערוה עליו ק''ו שלא ינהוג בו דרך בזיון: ר' יצחק אומר אינו צריך. לומר דמשום שהוא בזיון לא יגלח אפתח היכל שאפי' לא יהא בו בזיון אינו יכול לגלח אלא מבחוץ דכתיב ולקח את שער ראש נזרו וגו': יצא זה. שאם יהא מגלח על פתח היכל שמחוסר לקיחה והבאה לעזרה ונתינה תחת הדוד הלכך אינו יכול לגלח אלא בצד הדוד של שלמים והאי דכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד בשלמים הכתוב מדבר: אבא חנן אומר. לכך נאמר בו פתח שאינו יכול לגלח כל זמן שאין פתח אהל מועד פתוח: נזיר ולא נזירה. שהאשה לא מגלחת בעזרה אלא במדינה:

שער ניקנור. שהיא עזרת נשים ועד שם מחנה לוייה כדאמר בפסחים בפרק כיצד צולין (דף פה:) שער ניקנור לא נתקדש [בקדושת] מחנה שכינה ויש לו דין מחנה לוייה ועל כרחך הא [דכתיב ובא] לפני ה' שער ניקנור הוא [דאין לומר] לפני ה' בעזרה ממש שהרי מחוסר כפרה הוא [ואמרינן] בסמוך עוד טומאתו בו לרבות מחוסרי כפורים שחייב כרת אם נכנס למחנה שכינה: מכדי שער ניקנור כו'. וכי היכי דהתם לא תוכל לדקדק מכלל דעד יום [השמיני] אסור ליכנס דהא ליתא כדמפרש ואזיל אלא הא ודאי כי נקיט קרא וביום השמיני יביא להודיע לנו זמן הבאת קרבנות ולא בא לאוסרו ליכנס שם קודם לכן וגבי זב נמי אכתי מנא ליה לתנא דאסור ליכנס וה''ה [דאיכא] למימר פתח אהל מועד וי''ל פתח ההיכל כדאשכחן גבי שלמים ושחטו פתח אהל מועד ודרשינן בזבחים (דף נה:) [שיהיו] דלתות ההיכל פתוחין ולעולם אימא לך דודאי טבול יום דמת אסור ליכנס שם דהוא מחנה שכינה וי''ל דלהא לא איצטריך (לטמא) דהא כתיב טמא יהיה לרבות טבול יום דנפקא לן בסמוך דכל טבול יום אסור ליכנס במחנה שכינה אלא ודאי בא הכתוב לומר זמן הבאת קרבנות בשמיני ולא קודם לה ולא לאוסרו ליכנס ה''נ נימא הכי: ה''ג אלא אמר אביי ' טבול יום דזב לאו כזב דמי ואפ''ה כיון דמחוסר כפרה לא עייל. אבל האי דס''ל (נאמר) לא כזב דמי לענין דשוחטין וזורקין עליו ומ''מ אסור ליכנס הואיל ומחוסר כפורים לא עייל במחנה לויה: ואי [במחנה לוייה קאי]. כלומר דאם מותר ליכנס במחנה לוייה אמאי ליקרי ליה אהל מועד שהרי במחנה לוייה הכתוב מדבר ע''כ במחנה שכינה הוא זה שאסור ליכנס כ''ז שהוא מחוסר כפורים ואמאי קרי ליה פתח אהל מועד דמשמע תוך העזרה לפני ההיכל כמו ושחטו פתח אהל מועד הכתוב בשלמים שנשחטו תוך העזרה למימרא מה אהל מועד מחוסר כפורים לא עייל ואהל מועד מנלן דכתיב טמא יהיה לרבות טבול יום שאסור ליכנס במחנה שכינה הרי חוזר אביי ומשני דברי חביריו דרב נתן ממה שהיו [אומרים מסברת לבם] אלמא קסבר טבול יום דזב כזב ומה שלא פירשה היאך היה מוכיח דטבול יום כזב (אסור) דזב אסור ליכנס אל פתח אהל מועד ונזיר יכול ליכנס במחנה שכינה שהרי לאו מחוסר כפורים הוא דלא מקרי מחוסר כפורים אלא למי שטומאה יוצאה מגופו: תגלחת טהרה כיצד מביא חטאת עולה ושלמים ושוחט את השלמים ומגלח עליהם. ונראה דטעמא משום דדרשינן בגמ' וגלח פתח אהל מועד [במה שנאמר בו] אהל מועד דהיינו שלמים אחרי שאמר הכתוב שעל השלמים יגלח דין הוא שיקדימו וקשה א''כ למה הקדים חטאת ועולה לשלמים: רבי אליעזר אומר לא היה מגלח אלא על החטאת שחטאת קודמת בכל מקום לעולה ושלמים. [כדאמרי'] בפרק כל התדיר (זבחים צ .): הראויה לחטאת. כשבה. לעולה כבש. לשלמים איל: