נזיר מה ע"ב

שמא יתגרו בה פרחי כהונה אמר לו לדבריך סוטה תוכיח דכתיב בה {במדבר ה-יח} והעמידה לפני ה' ולא חיישינן שמא יתגרו בה פרחי כהונה אמר להן זו כוחלת ופוקסת זו אינה כוחלת ופוקסת:
מתני' היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד ואם גילח במדינה לא היה משלח תחת הדוד במה דברים אמורים בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח תחת הדוד ר''מ אומר הכל משלחין תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד:
גמ' נוטל שער ראש נזרו ת''ר ואח''כ נוטל את הרוטב ונותן על שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד של שלמים ואם שילח תחת הדוד של חטאת ואשם יצא אשם בנזיר [טהור] מי איכא אמר רבא ה''ק ואם נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם יצא מנה''מ אמר רבא אמר קרא {במדבר ו-יח} אשר תחת זבח השלמים מזבחו יהא תחתיו ואם שילח תחת הדוד של חטאת יצא מ''ט אמר קרא זבח לרבות את החטאת ואשם והא אפיקתיה להאי זבח מרוטב א''כ לימא קרא מרוטב השלמים מאי זבח ש''מ לרבות חטאת ואשם ואימא כולה לחטאת ואשם הוא דאתא א''כ לימא שלמים וזבח מאי זבח השלמים שמע מינה תרתי תנו רבנן הכל היו משלחין תחת הדוד חוץ מטמא שגילח במדינה מפני ששערו נקבר דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר טהורים כאן וכאן היו משלחין טמאים כאן וכאן לא היו משלחין וחכ''א הכל לא היו משלחין תחת הדוד חוץ מן טהור שבמקדש מפני שנעשה כמצותו:
מתני' היה מבשל את השלמים או שולקן הכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל וחלה מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחת ונותן על כפי הנזיר ומניפן ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - ב

וטעם הכתוב הוא, משום שאם תגלח הנזירה בפתח אהל מועד, יש לחוש שמא יתגרו בה פרחי כהונה הנמצאים שם, ולכן מגלחת היא במדינה במקום צנוע, ולא יראוה פרחי כהונה.

אמרו לו חכמים לרבי שמעון שזורי:

לדבריך - סוטה תוכיח, כלומר: סוטה תוכיח שלא כדבריך:

דכתיב בה: "והעמידה לפני ה'", והיינו שמעמידה בשער ניקנור, ולא חיישינן שמא יתגרו בה פרחי כהונה.

אמר להן:

אינו דומה, כי זו - הנזירה - כוחלת את עיניה ופוקסת [קולעת] את שערה.

ואילו זו - הסוטה - אינה כוחלת ופוקסת, אלא עומדת שם דרך ניוול, וכמו ששנינו [סוטה ז ב]: "ואחר כך מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה". ^[1]

מתניתין:

משנתנו ממשיכה בסדר תגלחת הטהרה, שהתחילה בה המשנה הקודמת, שנתבארו בה הקרבנות שהוא מביא, ותגלחת הנזיר מתי היא נעשית; ועתה מבארת המשנה מה נעשה בשיער:

אחר שנתגלח הנזיר, היה הנזיר נוטל את שער ראש נזרו, ומשלח אותו תחת הדוד [הכלי שמתבשל בו הבשר] של השלמים.

ואם גילח במדינה, מחוץ לירושלים, ^[2] לא היה משלח תחת הדוד.

במה דברים אמורים שהוא משלח תחת הדוד, בתגלחת הטהרה.

אבל בתגלחת הטומאה, לא היה משלח תחת הדוד, שלא תלה הכתוב נתינת שער תחת הדוד אלא בתגלחת נזיר טהור.

רבי מאיר אומר:

הכל - בין טהורים שגילחו בירושלים בין טהורים שגילחו במדינה, ובין טמאים - משלחין תחת הדוד, חוץ מן הטמא שגילח במדינה ^[3] בלבד, שאינו משלח תחת הדוד מפני ששערו נקבר. ^[4]

גמרא:

שנינו במשנה: היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד:

תנו רבנן:

ואחר כך ^[5] נוטל את הרוטב ^[6] של השלמים, ונותן על שער ראש נזרו, ומשלח את השער תחת הדוד של שלמים.

ואם שילח את השער תחת הדוד של חטאת ואשם - יצא. ^[7]

ותמהה הגמרא: והרי הברייתא עוסקת בנזיר טהור שהוא מביא שלמים, ואם כן תיקשי: אשם בנזיר טהור, מי איכא [וכי יש אשם בנזיר טהור]!? והיאך אמרו בברייתא שאם שילח תחת הדוד של האשם יצא!? אמר תירץ רבא, הכי קאמר: ^[8]

ואם נזיר טמא ^[9] משלח את שער ראשו תחת הדוד של אשם, יצא. ^[10]

מפרשת הגמרא: מנא הני מילי?

מנין שהוא נותן מרוטב השלמים על השער קודם שהוא משלחו תחת הדוד?

אמר רבא, אמר קרא:

"ולקח את שער ראש נזרו, ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים", ולא היה לו לומר אלא: "ונתן על האש אשר תחת השלמים".

ויתור "זבח" בא ללמד: מזבחו - יהא תחתיו [תחת השלמים יהיה מן הזבח]. ובהכרח רוטב הוא, היות שאת הזבח עצמו אי אפשר לשרוף כל זמן שהוא ראוי לאכילה. ^[11]

למדנו בברייתא: ואם שילח תחת הדוד של חטאת ואשם - יצא.

ומפרשת הגמרא: מאי טעמא? והרי בכתוב לא מצאנו אלא אש אשר תחת זבח השלמים!?

כי אמר קרא: "זבח", מיותר הוא. כי היה לו לומר "אשר תחת השלמים", ולכך ייתרו הכתוב כדי ללמד שכל זבח במשמע, לרבות את החטאת בנזיר טהור ואשם בנזיר טמא.

ומקשינן: והא אפיקתיה להאי "זבח" לרוטב [והרי כבר למדנו מיתור לשון "זבח" שהוא נותן מן הרוטב, כדלעיל], ושוב אין כאן יתור לשון לחטאת ואשם!?

ומשנינן: אם כן, שלא בא "זבח" לרבות אלא שיהא נותן מן הרוטב, לימא קרא "מרוטב השלמים". לא היה לו להזכיר לשון "זבח", שהרי אינו נותן מן הזבח עצמו אלא מרוטבו.

מאי "זבח", מדוע אמר הכתוב לשון זבח? -

אלא, שמע מינה, שהוא בא לרבות חטאת ואשם.

אך עדיין יש להקשות: ואימא כולה "זבח" לחטאת ואשם הוא דאתא [לרבות חטאת ואשם הוא בא], ולא נלמד מכאן שהוא נותן מן הרוטב תחת הזבח!?

ומשנינן: אם כן, לימא קרא "שלמים וזבח".

מאי "זבח השלמים", למה הסמיך הכתוב "תחת" ל"זבח"? -

בהכרח שמע מינה תרתי [את שתי הדרשות].

תנו רבנן:

הכל, בין טהורים ובין טמאים, היו משלחין תחת הדוד.

חוץ מטמא שגילח במדינה, מפני ששערו נקבר, דברי רבי מאיר. וכמו שאמר במשנתנו.

רבי יהודה אומר: ^[12]

טהורים כאן וכאן, במקדש ובמדינה, ^[13] היו משלחין.

ואילו טמאין כאן וכאן, לא היו משלחין.

וחכמים אומרים:

הכל לא היו משלחין תחת הדוד, חוץ מן טהור שגילח במקדש, מפני שנעשה כמצותו, שגילח במקדש כמצותו. ^[14]

מתניתין:

משנתנו ממשיכה בסדר "תגלחת הטהרה", אחר שנתבארו במשניות הקודמות הקרבנות שהוא מביא וסדר תגלחתו; ומבארת:

היה מבשל את השלמים, או שולקן [בישול יתר], כלומר: אחר שנתן הנזיר את השלמים להתבשל, ונתן שערו תחת הדוד, ונגמר בישולן, או שליקתן ^[15] -

ולאחר מכן, היה הכהן נוטל את הזרוע הבשילה מן האיל של השלמים, וכן נוטל הכהן חלת מצה אחת מן הסל, ^[16] ורקיק מצה אחד, ^[17] ונותן על כפי הנזיר, ^[18] ומניפן.

הכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים ומניף הכל. ^[19] ואחר כך - אחר התגלחת, התנופה וזריקת דם כל הקרבנות - הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים. ^[20]

הערות

^[1] כן כתבו התוספות; וראה עוד במשנה שם: "היתה מתכסה בלבנים מכסה בשחורים, היה עליה כלי זהב וקטליאות נזמים וטבעות מעבירין ממנה כדי לנוולה", ובכלל זה שאינה כוחלת ופוקסת.

^[2] כתב המאירי בשם התוספות: "שאם גילח במדינה לא היה משלח, רצה לומר תחת הדוד, כלומר שלא מצינו שילוח אלא למגלח בעזרה רצה לומר בעזרת נשים דלהכי אהני פתח אוהל מועד", [ולשון התוספות שלפנינו אינו ברור, ראה בזה ב"ארזי הלבנון", וראה היטב בסוף הסוגיא "מפני שגילח כמצותו" ובהערה שם]. ומה שכתב המאירי בשמם ש"מדינה" היינו חוץ למקדש, הנה בתוספות שלפנינו מבואר ש"מדינה" היינו חוץ לירושלים; ומבואר עוד בתוספות שלפנינו טעם נוסף שאינו משלח אם גילח במדינה, ומשום שהוא מחוסר הבאה מחוץ לירושלים והתורה אמרה "ולקח ונתן" שאינו מחוסר הבאה אלא לקיחה ונתינה. ב. כתב הרמב"ם [נזירות ח ג]: "והיכן מגלח שערו בעזרת הנשים שהיתה שם בקרן מזרחית דרומית וכו' ואם גילח במדינה יצא", ומבואר שלכתחילה אינו מגלח במדינה אלא בעזרה, וראה מקור דברי הרמב"ם ב"כסף משנה"; ולפי הבנת ה"באר משה" בדברי התוספות שלפנינו, אף בדבריהם מבואר שלכתחילה אינו מגלח במדינה אלא בירושלים דאהני לזה פשטא דקרא. ובשם הגרי"ז כתבו לתמוה על לשון הרמב"ם, מנין לו שאינו מגלח לכתחילה אלא בעזרת נשים. וראה בסוף הסוגיא בברייתא שהובאה שם: "הכל לא היו משלחין תחת הדוד חוץ מן טהור שבמקדש מפני שנעשית כמצותו", ובדברי המפרש ובהערה שם.

^[3] יש להסתפק אם "מדינה" שהזכיר רבי מאיר גבי נזיר טמא היינו נמי חוץ לירושלים כמו "מדינה" גבי נזיר טהור שהזכיר תנא קמא [לדעת התוספות שלפנינו], או שמא דוקא גבי טהור שהוא משלח תחת דוד השלמים המתבשלים בירושלים, לכן מקום שילוחו הוא בירושלים ולאו דוקא בעזרה, אבל הטמא שהוא משלח תחת דוד של קדשי קדשים המתבשלים בעזרה, יש לומר שאינו משלח אלא בעזרה; וראה תוספות ד"ה רבי מאיר במה שנדפס במוסגר, ובהגהות מהר"ב רנשבורג שם.

^[4] בתוספות נתקשו: דין זה מנלן; וראה אריכות בביאור שיטת רבי מאיר ב"קרן אורה".

^[5] כתב הרא"ש: "סיומא דברייתא הוא", כלומר: שלפני כן קתני בברייתא סדר כל המעשים, ומסיק "ואחר כך וכו"'; ובתוספות ד"ה נוטל משמע קצת שהם גורסים: "והוא נוטל מן הרוטב".

^[6] כלומר: "מן הרוטב" ולא כולו, רמב"ם נזירות ח ב, וכן נראה בתוספות ד"ה נוטל.

^[7] א. כתב ב"מנחת חינוך" מצוה שעז [אות יג בנדמ"ח]: "ונראה דמה שמבואר לענין השליך השער תחת החטאת יצא, דנראה דאם לא השליך תחת האש כלל לא יצא, זה אינו רק למצוה, אבל לעיכוב אפילו לא השליך כלל אינו מעכב, דכל התגלחת אינו מעכב", ויש ללמוד מלשונו שלשיטת רבי אליעזר - לקמן מו א שאינו שותה יין עד אחר המעשים כולם - גם השילוח מעכב; וכן לשיטת הרמב"ם שאסור לשתות יין עד אחר המעשים כולם, היינו נמי עד אחר השילוח. ב. בחזון איש [אבן העזר קמא ו] נסתפק: יש לעיין אם נתן מרוטב החטאת תחת הדוד אי קיים בזה מצות נתינת הרוטב, וכן יש לעיין בנותן מרוטב השלמים תחת החטאת, וכן יש לעיין אם נתן מרוטב החטאת תחת דוד השלמים.

^[8] ראה שיטה מקובצת בשם ה"ר עזריאל, ויש שם שיבושי לשון.

^[9] בפשוטו, כוונת רבא לפרש ברייתא זו כרבי מאיר דמשנתנו, שנזיר טמא משלח תחת הדוד, אך ראה ב"שיטה מקובצת" בשם ה"ר עזריאל, ובלשון הרמב"ם [נזירות ו יד] וב"קרן אורה".

^[10] בפשוטו משמע, שלכתחילה אינו משלח תחת הדוד של האשם, ובהכרח דהיינו תחת החטאת, ולא נתבאר למה לכתחילה משליך הוא תחת דוד החטאת; וראה "שיטה מקובצת", ובלשון הרמב"ם [נזירות ו יד], וב"קרן אורה" בד"ה אמר רבא ובד"ה מאי זבח.

^[11] רא"ש.

^[12] שיטת רבי יהודה היא שיטה שלישית, ולא נזכרה במשנתנו.

^[13] נתבאר על פי התוספות כאן, וראה מה שנתבאר בהערה בסוף הברייתא.

^[14] א. נתבאר על פי המפרש, ומבואר שעיקר מצותו לדעת חכמים הוא לגלח במקדש, והטעם הוא משום דמקרא אינו יוצא מידי פשוטו לגמרי; וכתב המפרש, ששיטת חכמים היא שיטת תנא קמא במשנתנו, וולכאורה היינו משום שהוא סובר ש"מדינה" האמורה במשנתנו - שאינה משלח בה הנזיר הטהור - היינו ירושלים [וכשיטת המאירי שהובאה לעיל בהערה], ואינו משלח אלא כשגילח במקדש. ואולם לכאורה לשיטת התוספות שפירשו בדעת תנא קמא שהטהור משלח אפילו כשגילח חוץ למקדש ובלבד שיגלח בירושלים, אם כן בהכרח שדעת חכמים בברייתא המחלקים בין מקדש לחוץ למקדש היא שיטה רביעית, ודבר זה רחוק הוא, כי מנין לתוספות להמציא שיטה רביעית, והרי יש לומר כהמפרש. ולדעת ה"קרן אורה" [במשנתנו ד"ה ואם], "מקדש" הנזכר בדברי חכמים היינו ירושלים לדעת התוספות, ואף לדעתם דעת תנא קמא שבמשנתנו היא היא דעת חכמים שבברייתא. ב. כתבו התוספות בדעת רבי יהודה שאמר "כאן וכאן" דהיינו "במקדש ובמדינה", ומה שלא פירשו "בירושלים וחוץ לירושלים" ולאפוקי מתנא קמא של משנתנו, היינו משום שלדעת חכמים בברייתא זו יש חילוק בין מקדש לחוץ למקדש, ולכן כתבו שלדעת רבי יהודה אין חילוק; וקצת משמע מדבריהם שרבי מאיר המחלק בטמא בין מדינה לחוץ למדינה היינו בין מקדש לחוץ למקדש, שאם לא כן היה להם לפרש את דברי רבי יהודה שהוא בא לאפוקי מרבי מאיר שקדם לו בברייתא וחילק בין ירושלים לחוץ לירושלים, וראה איסתפקתא בזה בהערה במשנה.

^[15] נתבאר על פי המאירי.

^[16] לשון המשנה הוא על פי לשון הכתוב: "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד", והלשון משמע, שחלת המצה היתה מונחת בסל ואילו הרקיק לא היה מונח בסל, וכן משמע קצת גם לשון הכתוב "וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן", ואם היה סל מצות קאי גם על הרקיקים, כך היה לו לומר: "וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקים משוחים בשמן", ולא היה צריך לחזור ולומר: "ורקיקי מצות משוחים בשמן", שהרי כבר אמר: וסל מצות. אבל ברמב"ם [נזירות ח א] מבואר, שהיו כל החלות והרקיקים בכלי אחד, ובכסף משנה כתב מקור לדברי הרמב"ם מן הכתוב "ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות", והיינו, דזה בהכרח קאי על כל המצות שמביא, כי מכאן נלמד ששחיטת השלמים מקדשת את הלחם.

^[17] כן צריך לומר.

^[18] כתבו כאן בשם הגרי"ז, שהנתינה על כפי הנזיר הוא דין בפני עצמו, ואינו כחלק ממעשה התנופה, ראה שם הוכחתו, [וכן משמע מלשון הרמב"ם - נזירות ח ה - "שמשיזרק עליו אחד מן הדמים הותר, אף על פי שלא נתן על כפיו ולא הניף"].

^[19] א. רמב"ם פרק ט ממעשה הקרבנות הלכה ט. ב. כתב המאירי: הוא הדין שמניף חזה ושוק ואימורין [ומניף הכל יחד], וכדכתיב "והניף אותם הכהן תנופה וגו' על חזה התנופה ועל שוק התרומה" וכל שכן באימורין, אלא שלא חש להזכיר אלא מה שנתחדש בזה על שאר שלמים [וראה רש"י בחומש דמשמע: ד, על חזה התנופה ועל שוק התרומה" אינו עולה על "והניף"; אלא על קודש יהיו לכהן על חזה וגו', כלומר: שיינתנו לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה], וכן כתב הרמב"ם בפרק ט ממעשה הקרבנות הלכה ט. ובחידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם [נזירות ח א ד"ה והנראה] כתב בזה, שאין המשנה מבארת אלא את מה שהוא חלק ממצות תגלחת הטהרה, אבל תנופת החזה והשוק והאימורים אינה ממצות תגלחת הטהרה, אלא שמניפן כשאר שלמים, ולכן לא הזכירה המשנה את זה, [ולפי המבואר שם, גם לא קאי על תנופה זו המשך המשנה: "ואחר הותר הנזיר" שתנופה זו אינה מעכבת] ; וכן הרמב"ם לא הזכיר את תנופתם של אלו בהלכות נזירות, אלא בהלכות מעשה הקרבנות, וראה שם הוכחות ליסוד זה. ג. כתב עוד הגרי"ז שם, שלפי זה היה מקום לומר שיכול לעשות את תנופת החזה והשוק והאימורים מיד אחר הזריקה ואף קודם התגלחת, שלא כתנופת הזרוע והלחם, אבל הוכיח שם לא כן, וביאר את הטעם, דהוא משום דלכתחילה צריכה להיות תנופת החזה ונהשוק והאימורין עם הזרוע והלחם הכל ביחד תנופה אחת, כמבואר במנחות דף סב.

^[20] א. בברייתא בגמרא למדנו: "ואחר ישתה הנזיר יין", אחר המעשים כולן [כל הקרבנות התגלחת והתנופה], דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: אחר מעשה יחידי; כלומר: מיד אחר זריקת אחד מן הדמים, הרי הוא מותר בכל איסורי נזירות, ואילו התגלחת התנופה והבאת שאר הקרבנות אינן מעכבות. וכתבו התוספות על משנתנו: לכאורה נראה דהאי תנא - תנא קמא דמשנתנו - כרבי אליעזר, דאמר בגמרא דאסור לשתות יין עד אחר כל המעשים; וצריך לומר דכוונת המשנה שיהיה מותר אחר התגלחת התנופה וזריקת דם שאר הקרבנות, ונכללו בלשון המשנה "ואחר כך" משום שעיקר הבאת הקרבן והגילוח כבר נזכרה לעיל מה א. ב. ואולם שיטת הרמב"ם - שהביא דין זה כצורתו, ואף שלא פסק כרבי אליעזר - ביאר בחידושי מרן רי"ז הלוי [ויסוד הדברים הוא על פי הירושלמי שהביא, ראה שם], שמשנה זו דברי הכל היא; והיינו משום שלא נחלקו רבי אליעזר וחכמים אלא אם כל המעשים כולן מעכבים את הפקעת הנזירות, שלדעת חכמים הופקעה הנזירות וחיובי עונשיה אחר מעשה יחידי; אבל מודים חכמים לרבי אליעזר לענין מצוה [והוא עשה מדאורייתא ד"ואחר ישתה הנזיר יין", כמבואר שם] שאסור הוא לשתות יין וליטמא למתים עד אחר כל המעשים כולן, וזו היא ששנינו במשנתנו "ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים", ושיטת רבי שמעון היא שיטה שלישית, שאפילו למצוה אינו צריך להמתין אלא עד אחר מעשה יחידי; וראה עוד ב"קרן אורה" שכתב לפרש את משנתנו ואת דעת הרמב"ם באופן אחר. ג. וב"ברכת ראש" כתב לבאר לשון התוספות שכתבו "לכאורה", דהיינו משום שבאמת הוא קצת דוחק, כיון דבמשנה לקמן מז א הובאה שיטת רבי אליעזר בלשון "דברי רבי אליעזר", ואילו שיטת החולק עליו הובאה בלשון "וחכמים אומרים", ואילו כאן הובאו דברי רבי אליעזר בסתם, ודברי החולקים בשם "רבי שמעון אומר", ומתוך כך היה מקום לומר שלא נחלקו כאן אלא למצוה מן המובחר, אבל הן תנא קמא והן רבי שמעון מודים שאינו מעכב. ד. ויש להוסיף, שלפי דברי התוספות לקמן מז א, הרי שלרבי אליעזר אינו יכול לגלח על קרבן אחד אלא אחר כל הקרבנות [היות ולא הותרה לו התגלחת עד אחר כל המעשים], ואילו במשנה לעיל מה א מבואר שהוא מגלח על השלמים או החטאת בלבד, ולא הזכיר רבי את שיטת רבי אליעזר כלל; וכן במשנה לקמן מו ב "גילח על הזבח" לא אתיא כרבי אליעזר המצריך את כל הקרבנות; וכן במשנה לעיל כח א סתם רבי שלא כרבי אליעזר, [וכמבואר שם, שאין הבעל יכול להפר אחר שנזרק אחד מן הדמים, כיון שכבר הותרה האשה מאיסורי הנזירות, ואין כאן "נדרי עינוי נפש", והיינו דלא כרבי אליעזר כמבואר בגמרא שם], ואילו כאן הביא רבי את שיטת רבי אליעזר בסתם, ודברי חכמים בשם אומרם. ה. ובפשוטו קשה אף לדעת הרמב"ם, שהרי אותה סתם משנה לעיל כח א לכאורה היא כדעת רבי שמעון שאפילו לכתחילה מותרת היא ביין, שהרי מטעם זה שוב אינו יכול להפר, ואם מכל מקום יש מצוה למה לא יפר; ואילו כאן סתם רבי כחכמים החולקים על רבי שמעון! ? ואולם זה אינו, וכפי שהביא בחידושי מרן רי"ז הלוי בשם הירושלמי שם, דאפילו לחכמים החולקים על רבי שמעון במשנתנו, ואוסרים לכתחילה עד אחר המעשים כולם, מכל מקום אינו יכול להפר, ונתבאר יותר לעיל כח א, ראה שם.

שמא יתגרו בה יצריהם של פרחי (צעירי) כהונה הנמצאים שם, משום שהיא מגלה את שיער ראשה בפניהם. אמר לו: לדבריך סוטה תוכיח, דכתיב [שנאמר] בה "והעמדה לפני ה'" (במדבר ה, טז) ולא חיישינן [ואין אנו חוששים] שמא יתגרו בה פרחי כהונה!

אמר להן: יש הבדל בין נזירה לסוטה, שכן זו הנזירה אם רוצה כוחלת (צובעת את סביבות עיניה) ופוקסת צובעת באודם את פניה, ולכן יש לחשוש לגירוי יצריהם של צעירי הכהנים. ואילו זו הסוטה אינה כוחלת ואינה פוקסת, שמכערים אותה כדי שתיראה עלובה ומנוולת, ולכן אין לחשוש לגירוי.

א משנה לאחר שגילח הנזיר את שערו, היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח (משליך) את השיער להישרף תחת הדוד בו נתבשלו השלמים. ואם גילח הנזיר במדינה, מחוץ למקדש — לא היה משלח תחת הדוד שבמקדש. במה דברים אמורים — בתגלחת הטהרה. אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח שערו תחת הדוד שבו נתבשלו קרבנותיו (האשם וחטאת העוף), שרק בנזיר טהור כתבה תורה דין זה.

ר' מאיר אומר: הכל משלחין תחת הדוד ובכלל זה הנזיר הטהור שגילח במדינה, וגם הנזיר הטמא, חוץ מן הטמא שהיה מגלח במדינה בלבד שאינו משלח את שערו למקדש להישרף שם תחת קרבנו.

ב גמרא שנינו במשנתנו: היה נוטל שער ראש נזרו. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: ואחר כך, אחרי שבישל את השלמים, נוטל את הרוטב שבו בישלו את השלמים ונותן על שער ראש נזרו שגולח, ומשלח תחת הדוד של שלמים. ואם שילח את השער תחת הדוד של חטאת וכן של אשם יצא ידי מצוותו. ותמהים: אשם בנזיר [טהור] מי איכא [האם יש]? והרי רק נזיר טמא מביא אשם! אמר רבא: הכי קאמר [כך אמר]: ואם נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם — יצא.

ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שצריך לשים רוטב הקרבן על שערו? אמר רבא: אמר קרא [הכתוב] "ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים" (במדבר ו, יח), לומר כי חלק מזבחו יהא תחתיו.

ומה ששנינו בברייתא: ואם שילח תחת הדוד של חטאת — יצא, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אמר קרא [הכתוב]: "זבח השלמים "ויכול היה לומר רק "השלמים", אלא בא לרבות את החטאת ואשם שאף הם נקראים "זבח". ושואלים: והא אפיקתיה [והרי הוצאת] כבר להאי [את המלה הזו] "זבח" לענין שצריך לתת מרוטב השלמים על שערו! ומשיבים: אם כן לימא קרא [שיאמר הכתוב] במפורש "מרוטב השלמים", מאי [מה] טעם השתמש בלשון "זבח" — שמע מינה [למד מכאן] לרבות חטאת ואשם.

ושואלים מצד אחר: ואימא [ואמור] שההלכה הזו כולה לחטאת ואשם הוא דאתא [שבאה] ולא לענין רוטב! ומשיבים: אם כן לימא [שיאמר] "שלמים וזבח", מאי [מה] טעם אמר "זבח השלמים" — שמע מינה תרתי [למד מכאן שתים, שתי הלכות].

ומביאים ברייתא נוספת בקשר לאמור במשנה. תנו רבנן [שנו חכמים]: הכל, כל הנזירים, היו משלחין את שערם תחת הדוד חוץ מטמא שגילח במדינה שהוא אינו משלח מפני ששערו נקבר, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: טהורים כאן וכאן, בין במקדש בין במדינה — היו משלחין, טמאים — כאן וכאן לא היו משלחין. וחכמים אומרים: הכל לא היו משלחין תחת הדוד, חוץ מן טהור שבמקדש, מפני שנעשה אז הדבר כמצותו. ובכל אופן אחר אין זה כמצוותו האמורה לכתחילה בתורה.

ב משנה היה מבשל את השלמים או שולקן (בבישול מרובה). הכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל, וחלה מצה אחת מן הסל, ורקיק מצה אחת, ונותן על כפי הנזיר, ומניפן כפי שמפורש בתורה (במדבר ו, יט-כ), ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

lest the young priests [pirḥei khehuna] present will become aroused by her when she uncovers her hair in their presence. One of the other Sages said to Rabbi Shimon Shezuri: According to your statement, the case of a sota will prove that this is not a concern, as it is written with regard to her: “And he shall set her before the Lord” (Numbers 5:16), and yet we are not concerned that perhaps the young priests will become aroused by her when her hair is uncovered.

Rabbi Shimon Shezuri said to them: There is a difference between a female nazirite and a sota. This one, the nazirite, paints her eyes blue [koḥelet] and applies blush [fokeset] to her face, and therefore there is a concern that young priests might be aroused by her appearance. By contrast, that one, the sota, does not apply blue eye shadow and does not apply blush. Since a sota is not beautified, but is made to appear wretched and looks disheveled, there is no concern that she might arouse the men.

MISHNA: After the nazirite shaved off his hair, he would take the hair of his consecrated head and throw it under the pot in which the peace-offering was cooked, where it would burn. And if the nazirite shaved in the rest of the country, i.e., outside the Temple, he would not throw the hair under the pot. In what case is this statement said? It is said with regard to the shaving of purity. However, with regard to the shaving of impurity, i.e., shaving that accompanied his guilt-offering and sin-offering of birds after his term of naziriteship was interrupted by impurity, he would not throw his hair under the pot in which his offerings were cooked, as the Torah stated this requirement only for a pure nazirite.

Rabbi Meir says: Everyone throws his hair under the pot, including a pure nazirite who shaved outside the Temple and an impure nazirite, except for an impure nazirite who shaved in the rest of the country. In that case alone he refrains from throwing his hair to be burned beneath his offering.

GEMARA: The mishna states that he would take the hair of his consecrated head. The Sages taught: And afterward, after cooking the peace-offering, he takes the gravy [rotev] in which the offering had been cooked, places it on the shaven hair of his consecrated head, and throws the hair under the pot of his peace-offering. And if he threw his hair under the pot of the sin-offering or the guilt-offering, he has fulfilled his obligation after the fact. The Gemara expresses surprise at this statement: Is there a guilt-offering brought by a pure nazirite? Only an impure nazirite brings a guilt-offering. Rava said that this is what the tanna said, i.e., meant: And if an impure nazirite threw his hair under the pot of the guilt-offering, he has fulfilled his obligation.

The Gemara asks: From where are these matters derived, that he must pour gravy from the offering over his hair? Rava said that as the verse states: “And he shall take the hair of his consecrated head and put it on the fire which is under the sacrifice of the peace-offering” (Numbers 6:18), this indicates that part of his sacrifice must be under the hair.

With regard to the statement of the baraita: And if he threw his hair under the pot of the sin-offering he has fulfilled his obligation, the Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara answers that the verse states: “The sacrifice of the peace-offering,” when it could simply have stated: The peace-offering. This serves to include the sin-offering and the guilt-offering, which are also sacrifices. The Gemara asks: But you have already derived from this term “sacrifice” that he must pour part of the gravy of the peace-offering over his hair. The Gemara answers: If so, let the verse say explicitly: From the gravy of the peace-offering. Why does it state: “Sacrifice”? Learn from here that it serves to include the sin-offering and the guilt-offering.

The Gemara questions this statement from a different perspective: And one can say that this verse comes entirely to teach about the sin-offering and guilt-offering, and it does not refer to the gravy at all. The Gemara answers: If so, let it state: Peace-offering and a sacrifice; for what reason does it write: “The sacrifice of the peace-offering”? Conclude two conclusions from the verse.

§ The Sages taught (Tosefta 4:6): All nazirites would throw their hair under the pot, except for an impure nazirite who shaved in the rest of the country, because that one’s hair is buried. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: Pure nazirites, whether they are here or there, inside or outside the Temple, would throw their hair under the pot; impure nazirites, whether here or there, would not throw it. And the Rabbis say: None would throw their hair under the pot, except for a pure nazirite in the Temple, because only in that case is the mitzva performed properly, as commanded by the Torah.

MISHNA: The nazirite would cook the peace-offering or overcook it, i.e., cook it thoroughly. The priest takes the cooked foreleg from the ram, and one unleavened loaf from the basket, and one unleavened wafer, and places them on the palms of the nazirite and waves them, as described in the Torah (Numbers 6:19–20). And afterward the nazirite is permitted to drink wine and to contract ritual impurity imparted by a corpse.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומי מעכבא. אפי' לר"א והתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים. וקס"ד דהכי פירושו כמו שאין לו כפים דאינו מניף כן נמי יש לו כפים אין תנופה מעכבת. וע"כ לא אתיא כרבנן דא"כ קרא דזאת תורת הנזיר למה לי דמג"ש דא' א' נפקא. אלא ע"כ ר"א היא ולא שמעי' דבתנופה מודה:

ואלא הא דתניא זאת תורת בין שיש לו שער בין שאין לו שער. הכי נמי שבא להשוות יש לו לאין לו לומר דתגלחת לא מעכבה והתניא נזיר ממורט וכו' והוה מצי למפרך דע"כ לא בא להשוות יש לו לאין לו לומר דתגלחת לא מעכבא [לרבנן] מג"ש דא' א' נפקא. ולר' אליעזר תגלחת מעכבא. אלא ע"כ בא להשוות אין לו ליש לו מה יש לו צריך להעביר תער למר למצוה ולמר לעכב גם אין לו צריך להעביר תער על ראשו. והכא נמי נימא שבא להשוות אין לו כפים ליש לו כפים לומר שזקוק להניף על זרועו כשאין לו כפים. אלא דניחא ליה לאוכוחי מברייתא דע"כ מקשי' אין לו ליש לו:

והתניא נזיר ממורט ב"ש אומרים אינו צריך להעביר תער על ראשו. וב"ה אומרים צריך להעביר תער על ראשו. ה"ג ואמר ר' אבינא מאי אינו צריך לב"ש צריך ואין לו תקנה. וה"פ אינו צריך להעביר תער על ראשו כי לא תועיל לו ההעברה אחר שנמרטו שערותיו. ולר"א דאמר תגלחת מעכבת אסור ביין לעולם ולרבנן לא קיים מצות גילוה. ולב"ה יש לו תקנה בהעברת תער על ראשו. לר"א לשתות יין ולרבנן לקיים המצוה והכא א"א שבא להשוות יש לו לאין לו בין לב"ש בין לב"ה דלב"ש ביש לו שער יש לו תקנה ובאין לו שער אין לו תקנה ולב"ה לענין מה בא להשוות יש לו לאין לו הא ביש לו כתוב העברת שער בהדיא אלא ע"כ בא להשוות אין לו ליש לו ללמדך דאין לו צריך העברת תער וב"ה היא הכא נמי בא להשוות אין לו כפים ליש לו דצריך להניף בזרועו למר למצוה ולמר לעכב:

והיינו דר' פדת הא דקאמר דלב"ש צריך ואין לו תקנה:

אין לו טהרה עולמי' דבעי' קרא כדכתיב:

על מקומו. על מקום הבהן. לישנא אחרינא אמרי לה אי אליבא דר' אליעזר פשיטא וכו' נראה אעפ"י שקצר התלמוד ולא פי' דכדר"א אתייא [ע"כ] צ"ל דכר"א אתייא כדלעיל אלא משום דקאמר ואי אליבא דרבנן השתא יש לומר תגלחת וכו' פרי לא לאלתר ולא מעכבא אפי' לרבנן והתניא זאת תורת הנזיר וכו' וס"ל דהכי פירושא כשם שבאין לו כפים דין הוא שמעכב (דתנופה) [דכל שאינו] ראוי לבילה בילה מעכבת הכי נמי ביש לו מעכבת וקס"ד דע"כ לאו כר"א דא"כ לשתוק קרא מזאת תורת. ותיפוק ליה מאחר כל המעשי' אלא לאו רבנן ובתנופה מודו דמעכבא והא דאמרי רבנן אחר מעשה יחידי אחר שנזרק אחד מן הדמים קאמר ולעולם כל עבודות הקרבן מעכבות ואפי' תנופה דשמעי' ליה מזאת תורת הנזיר ואלא הא דתניא בין יש לו שער בין אין לו הכי נמי דתגלחת מעכבת והתניא נזיר ממורט וכו' ואמר ר' אבינא מאי צריך לב"ה צריך ואין לו תקנה דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. וה"פ ב"ה או' צריך להעביר וכו' כלומר נזיר צריך להעביר תער ולגלח שער ראשו וזה שנמרטו שערותיו אין לו תקנה. הא לב"ש יש לו תקנה וה"פ בש"א אינו צריך להעביר תער ולגלח שער ראשו. אלא אף לממורט יש לו תקנה בהעברת תער. וצ"ל להאי לישנא דטעם דב"ש משום דמשוי אין לו ליש לו שגם הממורט צריך להעביר תער וברייתא דזאת תורת הנזיר אתיא כב"ש והכא נמי בא להשוות אין לו כפים ליש לו לומר שצריך להניף בזרוע למר למצוה ולמר לעכב ולא תדקדק מיניה דתנופה מעכבת. ותימה דלמא לעולם בא להשוות יש לו לאין לו וכב"ה דאמר צריך ואין לו תקנה ולאשמועינן דתגלחת מעכבת וי"ל דליכא לפרושי הכי דאי לרבנן הא אמרי תגלחת לא מעכבא מג"ש דאחר א' ואי לר"א מאחרי כל המעשים כולם נפקא ומיהו קשה קצת אהך סברא אמאי מייתי ברייתא דנזיר ממורט דבלא"ה היה יכול להקשות. דע"כ לא מצית להשוות יש לו לאין לו לומר שתגלחת מעכבא דאי לרבנן הא אמרינן תגלחת לא מעכבא ואי לר"א מאחר כל המעשים נפקא. ופליגא דר' פדת. הא דאמר ר' אבינא דלב"ש צריך ויש לו תקנה ואית דגרסי אמר ר' אבינא ותירוץ הוא. וה"פ והתניא נזיר ממורט וכו' ובה"א צריך קס"ד צריך ויש לו תקנה אלמא פי' הברייתא הכי כשם שיש לו שער צריך להעביר תער כך אין לו צריך להעביר תער ואידך ברייתא נמי מפרשי' הכי כשם שיש לו כפים מניף למצוה כך אין לו מניף בזרועו ודחי רבינא דמהכא לא תוכח דלא מעכבא דצריך ואין לו תקנה קאמר ב"ה וה"פ כשם שאין לו שער איכא עכובא דאין ראוי לבילה כך יש לו איכא עיכובא ולעולם תיקשי לך ולא מעכבא תנופה לרבנן. וק"ק דא"כ הך דבין יש לו שער אתיא כר"א ותיפוק לי מאחר כל המעשים. ואם באנו לומר דאינו חושש מזאת א"כ גם ההיא דיש לו כפים אי' למי' דכר"א אתיא:

אשם בנזיר טהור מי איכא. דסלקא דעתין דבנזיר טהור מיירי דליכא אשם. קשה קצת ואם היה נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם והוי כמו חסורי מיחסרא ולא ניתני יצא בברייתא. והיינו דלא כמתניתין דקתני דבתגלחת טומאה לא היה משלח תחת הדוד. ויש מפרשים דמתניתין דקתני לא היה משלח תחת הדוד כגון שגלח במדינה. אבל אם גלח בעזרה ודאי היה משלח תחת הדוד של אשם והכא מיירי שגלח בעזרה.

נוטל הרוטב. אחר שגלח ונתן השלמים על האש אם יש שם רוטב נוטל מן הרוטב ונותן על השער. ואם כן משלח את השער תחת הדוד של שלמים כדמפרש ואזיל מדכתיב מזבח השלמים. הר' עזריאל ז"ל:

מזבחו יהיה תחתיו. מייתורא דזבח קא דריש תחת דוד השלמים יהיה מן הזבח דהיינו הרוטב. דמן הזבח עצמו אי אפשר לשרוף כל זמן שהוא ראוי לאכילה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מתני' היה מבשל שלמים או שולקן. שליקה יותר מבישול כדאמרינן בפרק כל הבשר כבד אוסרת ואינה נאסרת. ובמנחות עור חמור ששלקו. ובפרק כל שעה בין כבושין בין שלוקין בין מבושלין שהכבישה נוטל המרירות יותר ושליקה נוטל פחות מעט והבישול נוטל פחות מעט ולכך נקט כסדר זה.

וחלת מצה אחת. בסדר הפרשה. נותנו על כפי נזיר ומניפו. דרשינן ליה במנחות מלמד שהכהן מניח ידו תחת יד בעלים ומניף. הר' עזריאל ז"ל:
כהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד ונותן על כפי הנזיר ומניף ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין. והוא הדין באימורין נמי מניף וחזה ושוק בשאר שלמים. אלא דלא חשיב האי תנא אלא מה שלא היה בשאר שלמים. וגם בפסוק לא הוצרך להזכיר חזה ושוק אלא לפי שהוא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש בהפרשת זרוע הוצרך להחזירו לכללו לתנופת חזה ושוק.

רש"י ד"ה רמ"א. בין טמא שגלח בעזרה. לכאורה לפי שיטתו לעיל בהיפוך הדף בד"ה ה"ג לעולם. נזיר טמא בעזרה מאי בעי דאפי' במחנה לויה אסור:

שם ואין לך שאינו משלח תחת הדוד אלא הטמא כו'. כצ"ל:

רד"ה מ"ט. ואם טמא הוא טעון שילוח תחת זבח כו'. ר"ל לאפוקי תחת החטאת שאינה זבח. אבל בתוספתא פ"ד איתא בדר"מ הטמא שבמקדש משלח תחת הדוד של חטאת ושל אשם:

במשנה נוטל את הזרוע כו' וחלת כו' ומניפן. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ח מהנ"ז ה"ד. ותמיהני מדוע השמיטו האימורין וחזה ושוק שהוזקקו ג"כ עמהם בתנופה כמש"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' מעה"ק ה"ט ע"ש בכ"מ ועי' לקמן (נט ב) תד"ה ארנב"י:

תוס׳ ד"ה רבי מאיר וכו׳ אבל קשה מנ״ל דנקבר. נ"ב י"ל משום דאי אפשר לקיים יתן תחת הדוד וגו' ושערו קדוש דכתיב יהיה גו' והוי נמי דומיא בכל בקודש באש תשרף:

היה מבשל את השלמים או שולקן ודברי המפרשים עמ"ש בס' הקטן מחזיק ברכה י"ד סי' ב"ן ע"ש באורך: פרק ז' כהן גדול

כדי שלא יתגרו בה פרחי כהונה: סוטה אינה כוחלת ופוקסת. דהא לנוולה קא בעי וכיון דמנוולה לא אתו לאיגרויי בה: מתני' ומשלח ומניח. ה''ג במתני' היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד ואם גילח במדינה לא היה משלח תחת הדוד במה דברים אמורי' בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח תחת הדוד ר' מאיר אומר הכל משלחין תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד וספרים שכתוב בהן במשנתנו אם שילח תחת הדוד של אשם יצא שבשתא היא דל''ג ליה במתניתין אלא בגמ' ת''ר ואח''כ נוטל את הרוטב כו' והכי פירושא דמתני' היה נוטל שער ראש נזרו ומשלחו תחת הדוד של שלמים ואם גילח במדינה לא היה משלחו תחת הדוד של שלמים: בד''א בתגלחת הטהרה. אמרו שאם גילח במקדש משלח תחת הדוד אבל לא בזמן שגילח במדינה אבל בתגלחת הטומאה אפי' בזמן שמגלח במקדש אינו משלח תחת הדוד של אשם שאין לך משלח תחת הדוד אלא הטהור שבמקדש מפני שעשה נזירותו כמצותו: ר' מאיר אומר הכל משלחין תחת הדוד. בין טהור שגילח במדינה בין טמא שגילח בעזרה ואין לך שאינו משלח תחת הדוד אלא חוץ מן הטמא במדינה בלבד: גמ' וברישא דגמ' ל''ג אשם בנזיר מי איכא אלא ה''ג ת''ר ואח''כ נוטל את הרוטב ונותן על השער של ראש נזירותו ומשלח תחת הדוד של שלמים ואם שילח תחת הדוד של אשם ושל חטאת יצא אשם בנזיר טהור מי איכא אמר רבא ה''ק ואם נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם יצא: מנא הני מילי אמר רבא אמר קרא אשר תחת זבח השלמים. דמשמע אשר תחתיו יהא זבח השלמים לומר לך מן הזבח עצמו יהא תחתיו: ואם שילח תחת הדוד של חטאת ושל אשם יצא: מ''ט דכתיב זבח לרבות חטאת ואשם. שהטהור ששולח תחת זבח שלו דהיינו חטאת יצא ואם טמא הוא טעון שילוח תחת זבח שלו דהיינו אשם: ה''ג ת''ר הכל משלחין תחת הדוד חוץ מטמא שבמדינה מפני ששערו נקבר דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר טהורים כאן וכאן. בין במקדש בין במדינה היו משלחין טמאים כאן וכאן לא היו משלחין: וחכמים אומרים הכל לא היו משלחין תחת הדוד חוץ מטהור שבמקדש מפני שנעשה כמצותו. וסתם מתניתין דידן אליבא דחכמים וכדפרשינן לעיל: שנעשה כמצותו. שגילח במקדש כמצותו: מתני' או שולקן. שאינו מבושל יפה וושקוד''ר בלע''ז: את הזרוע בשלה. איכא למ''ד שלמה ואיכא למ''ד בזרוע שנתבשלה עם האיל במסכת חולין (דף צח:):

בשלמים הכתוב מדבר. וכרבי יהודה דמתני' דאמר על שלמים יגלח שנאמר בהן ושחטו פתח אהל מועד: רבי יאשיה אומר אינו צריך הרי הוא אומר לא תעלה במעלות. כי הולך לעבוד עבודה ואינו כל כך דרך בזיון וקשה דמאי אינו צריך למדרש מסברא אלא מק''ו ובסיפרי אין הגירסא ר' יאשיה אומר אלא כל זה מדברי ת''ק והכי איתא התם או אינו אלא פתח אהל מועד ממש אמרת א''כ דרך בזיון או אינו אלא ממש כלומר דאין להוציא מסברא הפסוק ממשמעו הרי הוא אומר לא תעלה ק''ו לדבר בזיון: ולא במי שמחוסר הבאה ולקיחה ונתינה. שהרי שלמים נאכלין בכל העיר ואם מגלח פתח אהל מועד ודוד שלמים. בעי הרי מחוסר הבאה לקיחה ונתינה: וגילח (את) הנזיר פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח. כלומר ע''כ לאו פתח אהל מועד ממש דא''כ ה''ל דרך בזיון אלא בזמן פתח [פתוח]: ולא נזירה. משמע שטעמא דקרא שמא יתגרו בה פרחי כהונה אם תגלח פתח אהל מועד ממש אלא במדינה מגלחת במקום צנוע ולא יראוה פרחי כהונה: אינה כוחלת ופוקסת. הסוטה עומדת שם [בניוול] כדאמר בסוטה (דף ז:) היו קושרין חבל המצרי כו': ומשלח תחת הדוד. שהשלמים בו: אם גילח במדינה. שיש לו רשות לגלח במקום שירצה ואף על גב דכתיב אל פתח אהל מועד לאו פתח אוהל מועד קאמר כדדרשינן בגמ': לא היה משלח תחת הדוד. נראה דמכל מקום פשיטא ליה לתנא דאהני פשטא דקרא דמשמע דבירושלים הוא מגלח ואם היה מגלח בגבולין לא היה מגלח תחת הדוד דכתיב בקרא וגלח הנזיר פתח אהל מועד ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ואיכא תנא דדריש בגמ' יצא זה שמחוסר לקיחה הבאה ונתינה וה''נ מחוסר הבאת שערו מחוץ לירושלים לתתם תחת דוד השלמים בירושלים: אבל תגלחת טומאה לא היה משלח תחת הדוד. דוד של אשם נזיר טמא וחטאת העוף שלא תלה הכתוב נתינת שער תחת הדוד אלא בטהור: רבי מאיר אומר [הכל משלחין תחת הדוד]. בין נזיר טהור במדינה ובין נזיר טמא [במקדש]: חוץ מן הטמא שבמדינה בגמ' אמרינן מפני ששערו נקבר וכן שלהי תמורה (דף לד.) אבל קשה מנלן דנקבר וצ''ע: נוטל שער ראשו. כדאמר בברייתא והוא נוטל מן הרוטב כדמפרש ואזיל: מנלן אמר קרא תחת זבח השלמים מזבחו יהא תחתיו. מיתורא דזבח דרשינן הכי תחת השלמים יתן מזבחו: [חטאת] ואשם אמר קרא זבח לרבות חטאות ואשמות: א''כ לימא קרא שלמים וזבח מאי זבח השלמים. מדסמך זבח למדרש תחת השלמים יהיה מן הזבח: מפני ששערו נקבר. לא נתפרש מנלן: כאן וכאן. במקדש ובמדינה: או שולקן. בישול יותר [מדאי]: ואח''כ הותר הנזיר לשתות ביין. לכאורה נראה דהאי תנא כר''א דאמר בגמ' דאסור לשתות יין עד אחר כל המעשים שמפרש: כיון [שנזרק עליו] אחד מן הדמים. כדדרשינן בגמ' אחר מעשה יחידי: