נזיר מו ע"א

רבי שמעון אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין ולהיטמא למתים:
גמ' ת''ר {במדבר ו-כ} ואחר ישתה הנזיר יין אחר המעשים כולן דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אחר מעשה יחידי מאי טעמייהו דרבנן כתיב הכא ואחר ישתה הנזיר יין וכתיב התם {במדבר ו-יט} אחר התגלחו את נזרו מה התם אחר מעשה יחידי אף כאן אחר מעשה יחידי אימא עד דאיכא תרווייהו אי הכי גז''ש למה לי: אמר רב תנופה בנזיר מעכבת אליבא דמאן אילימא אליבא דרבנן תגלחת אמרי רבנן לא מעכבא תנופה מיבעיא אלא אליבא דרבי אליעזר פשיטא האמר ר''א אחר מעשים כולם מהו דתימא כיון דלענין כפרה שירי מצוה היא הכא נמי לא תעכב קמ''ל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - א

רבי שמעון אומר:

כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים של הקרבנות, הותר הנזיר לשתות ביין ולהיטמא למתים.

גמרא:

תנו רבנן: כתוב בפרשת נזיר: "ואחר ישתה הנזיר יין". והיינו אחר כל המעשים [האמורים בתורה בפרשת תגלחת הטהרה] כולן, דהיינו הבאת כל הקרבנות תגלחת ותנופה, דברי רבי אליעזר. ^[1]

וחכמים אומרים: אפילו אחר מעשה יחידי, כגון זריקת דמו של אחד הקרבנות. ^[2] ומפרשת הגמרא: מאי טעמייהו דרבנן!? והרי פשוטו של מקרא משמע, שאחר כל המעשים כולן ישתה הנזיר יין!?

כי כתיב הכא: "ואחר ישתה הנזיר יין" -

וכתיב התם: "ונתן על כפי הנזיר, אחר התגלחו את נזרו" -

ואנו לומדים גזירה שוה "אחר אחר":

מה כמו התם - גבי תנופה - אחר מעשה יחידי, שהרי הכתוב לא הזכיר אלא את התגלחת, שהיא מעשה יחידי.

אף כאן - גבי היתר הנזיר לשתות יין - אחר מעשה יחידי, דהיינו אחד מן המעשים שבפרשת נזיר.

ומקשינן: והרי "אחר התגלחו את נזרו" ממילא משמע אחר הקרבנות והתגלחת, שכן התגלחת כתובה בתורה אחר מעשה הקרבנות -

ואם כן אימא, אמור, רק עד דאיכא תרוייהו [עד שיהיו שתיהן] כל הקרבנות ותגלחת!? ^[3]

ומשנינן: אי הכי, גזירה שוה למה לי [אם כן, למה הוצרכה הגזירה שוה]!? ^[4]

אמר רב:

תנופה של הזרוע בשילה מאיל השלמים ותנופת הלחם ^[5] בנזיר, מעכבת אותו מלשתות יין וליטמא למתים.

ומקשינן: אליבא דמאן [לשיטת חכמים או לשיטת רבי אליעזר] אמר רב שהתנופה מעכבת!? אילימא, אם נאמר אליבא דרבנן החולקים על רבי אליעזר ומתירים אותו אחר מעשה יחידי -

אי אפשר לומר כך.

כי אם תגלחת - שהיא בגוף הנזיר - אמרי רבנן שהיא לא מעכבא, תנופה - שאין מעכבת את הכפרה בכל מקום - מיבעיא דלא מעכבא!? ^[6]

אלא שמא תאמר שאליבא דרבי אליעזר אמר רב שתנופה מעכבא -

והרי פשיטא שלפי רבי אליעזר אומרים זאת, ולא הוצרך רב לומר זאת!?

דהאמר רבי אליעזר: "אחר מעשים כולם", ובכלל זה תנופה!?

ומשנינן: מהו דתימא, שמא תאמר, כיון דהתנופה לענין כפרה רק בגדר "שירי מצוה" היא, ^[7] ולכן גם אם היא לא נעשתה, אין היא מעכבת את הכפרה, ואם כן הכא נמי נאמר שלא תעכב התנופה את הנזיר מלהיות מותר מכל איסורי הנזירות. ^[8]

קא משמע לן רב, שלענין היתר הנזיר ביין, התנופה כן מעכבת.

הערות

^[1] לפי שיטת הרמב"ם שהובאה במשנה, וכפי שפירשה בחידושי מרן רי"ז הלוי, חלוק רבי אליעזר עם חכמים בביאור הפסוק. לדעת רבי אליעזר הרי הוא מעכב את היתר הנזירות, ואילו חכמים החולקים עליו לומדים מן הגזירה שוה שאינו מעכב אלא מעשה יחידי. ומכל מקום, מודים הם ש"ואחר ישתה הנזיר יין" היינו אחר כל המעשים כולן, אלא שאינו אלא עשה ואינו מעכב את הפקעת הנזירות. ולפי מה שביאר שם, עיקר יסודו של רבי אליעזר הוא מן המקרא שהובא בירושלמי: "וגלח הנזיר את שער ראש נזרו" - התורה תלתה לנזירות בשערו. ופסוק זה הוא גילוי, לדעת רבי אליעזר - ל"ואחר ישתה הנזיר יין", שהוא לעכב. ואילו לדעת חכמים אינו אלא עשה למצוה.

^[2] על פי התוספות שכתבו "אף אחד מן הדמים, כדמשמע במתניתין [היינו מדברי רבי שמעון, שהיא דעת חכמים בברייתא לשיטת התוספות], וכדתני בפרק מי שאמר ושמע חבירו". וכוונתם היא, שבמשנה לעיל כח א שנינו: "נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר". והטעם הוא - כמבואר בגמרא שם - משום שמשנה זו כדעת חכמים היא, שאחר זריקת אחד מן הדמים כבר הותרה האשה מכל איסורי הנזירות, ושוב אין כאן נדרי "עינוי נפש" שיוכל הבעל להפר לה, הרי מוכח שזריקת אחד מן הדמים היא שמתרת לפי חכמים.

^[3] לשון התוספות - על פי "ארזי הלבנון" - הוא: אימא עד דאיכא תרוייהו קרבנות ותגלחת דהא "אחר התגלחו" דאמר, אחר כל עבודת הקרבנות; ועל פי זה נתבאר בפנים. והנה תירוץ הגמרא הוא: אי הכי גזירה שוה למה לי; והקשה הרא"ש: אולי באה הגזירה שוה למעט תנופה! ? ולכאורה לפי פירוש התוספות בקושיית הגמרא, אין מקום לקושייתו, שהרי הגילוח הוא קודם התנופה, וממילא נתמעטה התנופה.

^[4] א. כתב הרא"ש: ואם תאמר: איצטריך גזירה שוה למעוטי תנופה, [ראה סוגיית הגמרא בהמשך; וראה מה שנתבאר בהערה לעיל]! ? ותירץ הרא"ש: כיון דאינו אלא שירי מצוה, אין צריך קרא למעטו דמסברא הוא ממועט. ב. הקשה ב"קרן אורה", והרי יש לומר שהגזירה שוה באה למעט שאינו צריך את כל הקרבנות, אבל קרבן אחד [שלמים או חטאת, שהנזיר מגלח עליהן] והתגלחת שלאחריו, שמא הם מעכבים! ? וראה שם מה שיישב.

^[5] בחידושי מרן רי"ז הלוי [נזירות ח א] כתב, דתנופת החזה והשוק ואמורי השלמים אינה מעכבת, ראה שם.

^[6] צריך ביאור: למה הוצרכה הגמרא ללמוד דבר זה מקל וחומר, והרי כיון שאמרו חכמים בברייתא "אחר מעשה יחידי", אם כן ממילא משמע דתנופה לא מעכבא, [ובמשנתנו נמי שנינו: כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים, הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים]! ? וכעין המבואר כאן בגמרא איתא בעמוד ב, וכתבו שם התוספות [עמוד זה בד"ה ומי]: "אלא לרבנן דאמרי אחר מעשה יחידי, אחד מן הדמים קאמר אבל תנופה מעכבא", וביאור כוונתם הוא [כמבואר ברא"ש], שיש לפרש מה שאמרו חכמים "אחר מעשה יחידי" דהיינו אחר מעשה של קרבן אחד, ואולם אותו קרבן צריך שייעשו בו כל מעשיו כולל התנופה.

^[7] וכמבואר בזבחים ו ב, שאם עשה לתנופה שירי מצוה, כלומר: שלא עשאה, הרי כאילו לא כיפר שלא קיים מצוה מן המובחר, וכיפר דאין מעכבת, תוספות.

^[8] במשנתנו שנינו: ונותן על כפי הנזיר ומניפן, ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים, משמע לכאורה בהדיא ממשנתנו שהתנופה מעכבת, ואם כן מאי קא משמע לן רב! ? ובפשוטו יש מכאן סייעתא לשיטת הרמב"ם - הובאה בהערה במשנה - שדין משנתנו אינו אלא למצוה ואינו מעכב.

ר' שמעון אומר: כיון שנזרק עליו (עבור הנזיר) אחד מן הדמים של אחד הקרבנות הותר הנזיר לשתות ביין ולהיטמא למתים, ואין המשך סדר הדברים מעכבו עוד.

א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר בסוף פרשת הנזיר "ואחר ישתה הנזיר יין" (במדבר ו, כ) — הכוונה היא אחר המעשים כולן, כלומר, אחר הקרבת כל הקרבנות ואחר התגלחת, שהם המעשים האמורים בפרשת נזיר. אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: אחר מעשה יחידי, כלומר, אחר הקרבת קרבן אחד שנעשה לצורך זה. ואפילו אם עוד לא גילח, שכן התגלחת אינה מעכבת.

ומבררים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים]? כתיב הכא [נאמר כאן] "ואחר ישתה הנזיר יין" וכתיב התם [ונאמר שם] בפסוק הקודם "ולקח הכהן את הזרוע בשלה... ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו", ונלמד בגזירה שווה: מה התם [שם] המלה "אחר" משמעה אחר מעשה יחידי שהוא גילוח, אף כאן המלה "אחר" משמעה מעשה יחידי של הקרבת קרבן.

ושואלים: אימא [אמור] שאין הנזיר מותר בשתיית יין עד דאיכא תרווייהו [שיש את שניהם], גם הקרבת קרבן וגם תגלחת, שכך משמע פשוטו של הפסוק! ומשיבים: אי הכי [אם כך הוא], אם כן גזירה שוה זו למה לי? אלא בודאי באה ללמד שהנזיר יכול לשתות יין אפילו אחר מעשה יחידי.

ב אמר רב: תנופה בנזיר מעכבת את היתר איסורי נזירותו. ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטת מי] אמר רב הלכה זו? אילימא אליבא דרבנן [אם תאמר לשיטת חכמים] — אפילו תגלחת אמרי רבנן [אומרים חכמים] שלא מעכבא [מעכבת] היתר נזירותו, תנופה שאינה מעכבת בכל קרבן מיבעיא [נצרכה] לומר שאינה מעכבת בנזיר?

אלא תאמר שהוא אליבא [לפי שיטת] ר' אליעזר, שאינו מותר אלא אחר כל המעשים — פשיטא [פשוט] הדבר, האמר [הרי אמר] ר' אליעזר: אחר מעשים כולם! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כיון שלענין כפרה בכל הקרבנות התנופה שירי מצוה היא, שגם אם לא הניף מתכפר לו, הכא נמי [כאן גם כן] לא תעכב לענין היתר בנזיר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שתנופה מעכבת לענין נזיר, לדעת ר' אליעזר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Shimon says: Once the blood of one of the offerings has been sprinkled on the nazirite’s behalf, the nazirite is permitted to drink wine and to contract ritual impurity imparted by a corpse. The rest of the ritual is not indispensable for his purification.

GEMARA: The Sages taught: It states at the end of the passage dealing with naziriteship: “And after that the nazirite may drink wine” (Numbers 6:20), which means after all the actions, i.e., after he has sacrificed all the offerings and shaved, thereby completing the entire ritual of a nazirite. This is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: After a single action. He may drink wine after sacrificing one offering, even if he has yet to shave, as shaving is not indispensable for being permitted to drink wine.

The Gemara clarifies: What is the reason of the Rabbis? It is written here: “And after that the nazirite may drink wine,” and it is written there, in the previous verse: “And the priest shall take the cooked foreleg…and place it on the palms of the nazirite after he has shaven his naziriteship” (Numbers 6:19). It is derived by verbal analogy: Just as there the term “after” means after a single action, i.e., shaving, here too, the term “after” means after a single action, sacrificing one offering.

The Gemara asks: Perhaps one can say that a nazirite is not permitted to drink wine until there are both actions, i.e., sacrificing an offering and shaving, as implied by a straightforward reading of the verse. The Gemara answers: If so, why do I need this verbal analogy? It must be teaching that a nazirite can drink wine after the performance of a single action.

§ Rav said: The priest’s lack of waving of the offering of a nazirite precludes the release of the prohibitions of his naziriteship. The Gemara asks: According to whose opinion did Rav state this halakha? If we say that he spoke in accordance with the opinion of the Rabbis, this is difficult, as the Rabbis say that even lack of shaving does not preclude the completion of his naziriteship. Is it necessary, then, to state that waving, which is not indispensable in the case of other offerings, is not essential for the ritual of a nazirite?

Rather, will you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who permits a nazirite to drink wine only after he has completed the entire ritual? This is obvious; didn’t Rabbi Eliezer say that he is permitted to drink wine only after all the actions are completed? The Gemara answers that the statement is necessary, lest you say: Since with regard to the atonement effected by all other offerings, waving is considered a peripheral aspect of the mitzva, i.e., one achieves atonement even if he did not perform the ritual of waving, here too its lack does not preclude the release of a nazirite’s prohibitions. Rav therefore teaches us that according to the opinion of Rabbi Eliezer waving is essential in the case of a nazirite.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' שמעון אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים. פירוש דהיינו חטאת או עולה או שלמים הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים. שיטה:

גמרא ואימא עד דאיכא תרוייהו קרבן ותגלחת. אם כן גזרה שוה למה לי. תימה אי לאו גזרה שוה הוה אמינא אחר תנופה דקרא דואחר ישתה הנזיר יין בתר דמים ותגלחת ותנופה כתיב. קא משמע לן גזרה שוה ומה להלן אחר קרבן ותגלחת אף קודם תנופה אף כאן גבי אחר ישתה הנזיר יין. וי"ל דרב דאמר תנופה מעכבת היינו לר' אלעזר אבל לרבנן לא מעכבא דשיירי מצוה היא ובלאו גזרה שוה ידעינן דשיירי מצוה. דמהו דתימא דקאמר בסמוך היינו לר' אליעזר. הר' עזריאל ז"ל.

ואקשינן ומי מעכבא והתניא זאת תורת הנזיר בין יש לו כפים בין אין לו כפים. פירוש ומשמע ליה הכי כי היכי דכי אין לו כפים לא מעכבא ביה התנופה הכא נמי ביש לו לא מעכבה. ומתניתין על כרחין כר' אליעזר אתיא ואשמועינן דלא מעכב. דאי כרבנן פשיטא דלא מעכב דהא אמרינן אחר מעשה יחידי ולמה לי היקשא דהכא. אלא לאו אתא למימר דאפילו לר' אליעזר לא מעכבא דליכא למימר דהכי קאמר כי היכי דיש לו כפים מעכבי הכי נמי כי אין לו וכר' אליעזר דאם כן למה לי הקישא לישתוק מיניה וממילא ידענא דמעכבא. אלא על כרחך כי היכי דאין לו אינו מעכב כך יש לו אינו מעכב וכר' אליעזר. וקשיא לרב דאמר דלר' אליעזר מעכבא. שיטה:

במשנה רש"א כיון שנזרק כו'. ופסק הרמב"ם בפ"ח מהנ"ז ה"ה כוותיה. והתוי"ט שמח שמצא טעם נכון לפסקו משום דרבי שנה בסה"פ דבריו בלשון חכמים. ועל חנם שמח שהרי לקמן (סג) סתם כר"א כדאריו"ח שם והיא בתרייתא ועי' לח"מ:

תד"ה והתניא. וקס"ד כו' שלא לעכב התנופה ולהקס"ד דהכי פירושו ע"כ לאו רבנן כו'. כצ"ל:

תד"ה ואלא. ותפרש דכוון להשוות כו'. כצ"ל. והוא לשון כוונה:

תד"ה אי אליבא דר"א כו'. עי' ב"ר. ובסה"ד צ"ל וכדשני לל"ק:

תד"ה ומי לא מעכבא. וס"ל להאי לישנא כו' לב"ש להשוות אין לו ליש לו שהממורט יעביר תער על ראשו. לכאורה תמוה דהא בש"א א"צ להעביר תער ע"ר. וצ"ל דכלפי דאמרו ב"ה צריך כו' ור"ל דצריך להעביר תער לגלח שער דוקא וזה דאין לו שער אין לו תקנה. ע"ז אמרו ב"ש דא"צ להעביר תער לגלח שער אלא יעביר התער על ראשו הנקרח ודוחק. ולע"ד נל"פ דב"ש דרשי זאת תורת הנזיר תורה אחת לכל הנזירים דיש להם תקנה לשתות יין ולהטמא למתים אף למי שאין לו שער. וכן לגבי תנופה אף למי שאין לו כפים להניף. אף דמי שיש לו תרוייהו מעכבי כר"א. דומה למש"כ הרא"ש בפ' לולב הגזול סי' י"ד דכל הפסולין בד' מינים דאע"פ שגם בדיעבד לא יצא בהו. מ"מ בשעת הדחק שאין לו כשרים מברכין עליהן לכתחלה גם ביום ראשון דאורייתא ויוצאין מה"ת ודלא כק"נ שם:

בא"ד כמאן דכתיב חוקה דמי ובהך שמעתין מוקמי לה כר"א כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה ומי לא מעכבא כו' אבל אין מעכבין מלשתות יין כצ"ל:

גמ' אחר מעשים כולן. אחר קרבן ואחר תגלחת ותגלחת מעכבת דברי ר' אליעזר: וחכ''א אחר מעשה יחידי. אחר קרבן ואף על גב שעדיין לא גילח דתגלחת לא מעכבא: מה התם אחר מעשה יחידי. דלאחר גילוח עביד תנופה כדכתיב ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו: ואימא עד דאיכא תרוייהו דמה התם אחר תגלחת כדכתיב אחר התגלחו אף כאן נמי אחר התגלחו: אמר רב תנופה בנזיר מעכבת. מלשתות יין וליטמא למתים: כיון דלענין כפרה שירי מצוה היא. וכדאמר מר (יומא ה.) לתנופה לכפר וכי תנופה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם כדכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר אלא לומר לך שאם עשה לתנופה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו כיפר וכיפר גבי נזיר נמי לא מעכב קא משמע לן:

אחר מעשה יחידי. אף אחד מן הדמים כדמשמע במתניתין וכדתני בפ' מי שאמר ושמע חבירו (לעיל כח.): מה התם אחר מעשה יחידי. שאותו אחר הכתוב סמוך לתגלחת שהוא מעשה יחידי: אימא עד דאיכא תרווייהו. קרבנות ותגלחת והא אחר . תגלחתו דאמר אחר כל עבודות הקרבנות א''כ ג''ש דאחר אחר למה לי: תנופה בנזיר מעכבת. מלשתות יין: השתא תגלחת. שהיא בגוף הנזיר לא מעכבת תנופה שאין מעכבת בכל מקום מבעיא: שירי מצוה היא. כדאמר בפ''ק דזבחים (דף ו:) שאם עשה לתנופה שירי מצוה כלומר שלא עשאה הרי כאילו לא כיפר שלא קיים מצוה מן המובחר וכיפר דאין מעכב': [כל זה שייך לע''ב] והתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים. וקס''ד דה''פ כשם שאין לו כפים ואינו בר תנופה דלא יניף כך בא להשוות יש לו כפים שלא לעכב התנופה וקס''ד ע''כ הכי פירושו לאו רבנן היא דא''כ לשתוק מזאת תורת ותיפוק ליה מגזירה שוה דאחר אחר אלא [ר''א] היא ש''מ דבתנופה מודה: ואלא הא דתניא וזאת תורת הנזיר בין שיש לו שער ובין אין לו שער דלא מעכב. ותפרש דכוון להשוות יש לו לאין לו לומר שתגלחת לא מעכב ולרבנן מג''ש דאחר אחר נפקא ולר''א היא דאמר תגלחת מעכבת וע''כ בא להשוות אין לו ליש לו לומר כשם שיש לו שער יעביר לו תער על [ראשו] וזה יעביר תער על [מורטו] וה''נ בא להשוות אין לו ליש לו לומר שזקוק להניף על זרועו כשאין לו כפים ואיידי דידע לברייתא דאיתא במורט בהדיא ניחא ליה לאיתויי והתניא נזיר ממורט ב''ש אומרים א''צ להעביר תער וב''ה אומרים צריך להעביר תער ה''ג מאי אינו צריך לב''ש אין לו תקנה כלומר הממורט שהעביר תער על ראשו לא יועיל כלום ולר''א דאמר תגלחת מעכבת יאסר לעולם ביין ולרבנן דאמרי תגלחת למצוה ולא לעכב לא קיים המצוה הא לב''ה יש לו תקנה לממורט בהעברת תער לר''א יהא העברת תער במקום תגלחת להתירו ביין ולרבנן לקיים המצוה הרי [אי] אפשר לב''ש הא דאמר תורת נזיר בין יש לו שער בין שאין לו להשוות יש לו לאין לו בין לר''א בין לרבנן בין לב''ש בין לב''ה דאי לב''ש יש לו שער יש לו תקנה ובאין לו אין לו תקנה ואי לב''ה לענין מה [בא] להשוות יש לו ע''כ להא [ביש] לו שער בהדיא כתיב בהעברת תער דאין לו [נמי] צריך להעביר תער וב''ה היא ה''נ בא להביא אין לו ולהזקיקו תנופה על זרועו וה''ה דיש לו והיינו דרבי פדת הא דאמר רבינא דלב''ש אין לו תקנה דאמר ב''ש [ור''א] אמרו דבר אחד: אין לו בהן יד ורגל. המצורע אין לו טהרה עולמית דבעינן קרא כדכתיב: על מקומו. מקום הבהן: אי אליבא דר''א פשיטא דאף כי לא פירשו הש''ס אמת הוא כר''א מהו דתימא כיון לענין כפרה שירי מצוה כו' וכדתניא ללישנא קמא: [ומי] לא מעכבא. פירוש לרבנן והתניא זאת תורת הנזיר בין יש לו [כפים] בין אין לו ולהאי לישנא ס''ל דה''פ כשם שבאין לו כפים דין הוא [שתעכב דכל] שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת [ה''נ] תנופה מעכבת ואי לר''א תיפוק ליה מאחר כל המעשים אלא לרבנן דאמרי אחר מעשה יחידי אחד מן הדמים קאמר אבל תנופה מעכבא דגלי זאת תורת ואלא הא דתניא בין יש לו בין אין לו שער הכי נמי דמעכבא והתניא נזיר ממורט בית שמאי אומרים א''צ וכו' וב''ה אומרים צריך ואמר רבינא מאי צריך לב''ה דאין לו תקנה דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת הא לב''ש [יש] לו תקנה וס''ל להאי לישנא לב''ש מקיש אין לו ליש לו וזאת [תורת הנזיר] בין יש לו שער בין אין לו לב''ש להשוות אין לו ליש לו שהממורט יעביר תער על ראשו והכי נמי בא להשוות אין לו לשיש לו לומר שיש לו תקנה להניף על זרועו ויש לתמוה דלעולם בא להשוות יש לו לאין לו ולב''ה אין לו [ליש לו להקשות] מברייתא דנזיר ממורט דבלאו הכי היה יכול להקשות דלרבנן תגלחת לא מעכבא לר''א מאחר כל המעשים נפקא: ופליגא דרבי פדת. דאמר רבינא דנזיר ממורט לב''ש יש לו תקנה פליגא דרבי פדת דאמר ב''ש ור''א אומרים דבר אחד [ל''א] (תרגם) ר' אבינא ותירוצא הוא והכי פירושו והתני' בין יש לו שיער כו' והתניא נזיר ממורט כו' וב''ה אומרים צריך וקס''ד צריך ויש לו תקנה ופי' הברייתא הכי כשם דבשיש לו שיער להעביר או למצוה לרבנן או לעיכובא לר''א אין לו שיער צריך להעביר ויש לו תקנה בכך או למצוה או לעכב ה''נ אידך ברייתא כשם שיש לו כפים מניף למצוה כך אין לו כפים מניף בזרוע ודחי רבינא [מהכא] לא תוכיח דליכא עיכובא דודאי צריך ואין לו תקנה [יותר] לב''ה והכי קאמר כשם שאין לו שיער יש בה עיכובא וצ''ע דאם כן היינו כר''א תיפוק ליה מאחר כל המעשים ואם באנו לומר כי אינו חושש [לקושיא זו] אם כן גם [הא דבפרק הקומץ] י''ל דלכ''ע אתא וכר''א דקאמר בפרק הקומץ רבה (מנחות יט.) כל מקום שנאמרה תורה וחוקה לעכב קס''ד תרתי בעינן והרי נזיר דכתיב תורת נזיר ואמר רב תנופה בנזיר מעכבת ומשני כיון דכתיב כן יעשה כמאן דכתיב חוקה דמי והך שמעתא לוקמי לה כר''א משום דכתיב אחר אחר כל המעשים ותו הא דתנן (במנחות כז.) [ב' מינים שבנזיר] מעכבין זה את זה ומפרש בגמ' דכתיב כן יעשה וכי אין זה לרבנן דרבי אליעזר ויש משני דההיא כרבנן דודאי מעכבין זה את זה אבל [מ''מ] אין מעכבין משמע מיהו אכתי קשה מעכבין דהתם [ונראה] דסוגיא דהתם כלישנא בתרא והכי פירושו אמר רבא תנופה בנזיר מעכבת לכאורה נראה דהכי פירושו מעכבת לשתות יין ופריך אי אליבא דר''א פשיטא ואי אליבא דרבנן השתא תגלחת לא מעכבא כלומר אף כי אין מעכבת הנזיר מלשתות היין לרבנן קשה דתגלחת מ''מ מעכבת השלמים לרבנן וכדתניא במנחות שני מינין שבנזיר מעכבים זה את זה וההיא אף כרבנן והתניא [אף] זאת תורת בין יש לו כפים פירוש זאת תורת לעכב כדאמר בהקומץ רבה (שם ד' יט.) דתורה משמע לעכב או כדמשני התם (בסומכין אצל) יעשה דנהי דאין מעכב מלשתות יין מ''מ מעכב השלמים ואיצטריך לעשות שלמים אחרים אלא הא דתניא בין יש לו שיער בין אין לו ה''נ תרצה לומר [דלשון] תורה מעכבת התנן נזיר ממורט ב''ה אומרים צריך להעביר תער וס''ל השתא דצריך [ויש] לו תקנה אלמא לב''ה דממורט לא מעכב מנליה כתוב מקמי מלתיה דרב לעכב בקרבן כרבנן ומשום וכן יעשה כי ההיא דפרק הקומץ: