נזיר מו ע"ב

ומי מעכבא והתניא {במדבר ו-יג/כא ??} זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים ואלא הא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו שער בין שאין לו שער הכי נמי דלא מעכבא והתניא נזיר ממורט בש''א אינו צריך להעביר תער על ראשו וב''ה אומרים צריך להעביר תער על ראשו ואמר רבינא מאי אינו צריך לב''ש אינו צריך אין לו תקנה הא לב''ה יש לו תקנה והיינו דרבי פדת דאמר ר' פדת ב''ש ורבי אליעזר אמרו דבר אחד מאי ר' אליעזר דתניא אין לו בהן יד ורגל אין לו טהרה עולמית דברי רבי אליעזר רבי שמעון אומר יניחנו על מקומו ויצא וחכ''א יניח על של שמאל ויצא לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב תנופה בנזיר מעכבת אליבא דמאן אילימא אליבא דרבי אליעזר פשיטא האמר רבי אליעזר אחר מעשים כולם אלא אליבא דרבנן השתא יש לומר תגלחת אמרי רבנן לא מעכבא תנופה מיבעיא ומי לא מעכבא והתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים ובין שאין לו כפים ואלא הא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו שער ובין שאין לו שער הכי נמי דמעכבא והתניא נזיר ממורט בש''א אינו צריך להעביר תער על ראשו וב''ה אומרים צריך אמר רבי אבינא מאי צריך לבית הלל צריך ואין לו תקנה לב''ש יש לו תקנה ופליגא דרבי פדת: מתני' גילח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו גילח על החטאת שלא לשמה ואח''כ הביא קרבנותיו לשמן תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו גילח על העולה או על השלמים שלא לשמן ואח''כ הביא קרבנותיו לשמן תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו רבי שמעון אומר אותו הזבח לא עלה לו אבל שאר זבחים עלו ואם גילח על שלשתן ונמצא אחד מהן כשר תגלחתו כשרה ויביא שאר זבחים: גמ' אמר רב אדא בר אהבה זאת אומרת קסבר ר''ש נזיר שגילח על שלמי נדבה יצא מאי טעמ' דאמר קרא {במדבר ו-יח} ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ולא כתב על שלמיו:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - ב

ומקשינן: ומי מעכבא [האמנם כן שהתנופה מעכבת לפי רבי אליעזר], על אף ששיירי מצוה היא!?

והתניא:

כתוב בסוף פרשת נזיר: "זאת תורת הנזיר", ללמד: בין שיש לו כפים, ויכול להניף, ובין שאין לו כפים, ואינו יכול להניף.

וקא סלקא דעתין, שכך היא כוונת הברייתא: כשם שאם אין לו כפים אינו מניף, שהרי אי אפשר לו להניף, ^[1] כך אם יש לו כפים, אינו מניף, לומר שאין התנופה מעכבת.

ובהכרח שברייתא זו אליבא דרבי אליעזר היא, כי לדעת חכמים אין צורך להשמיענו שאין התנופה מעכבת, כי בקל וחומר הוא נלמד מתגלחת שאינה מעכבת לדעת חכמים.

הרי מבואר, שאפילו לרבי אליעזר, אין התנופה מעכבת משום ששיירי מצוה היא, ותיקשי לרב!?

אך תמהה הגמרא על הבנת המקשה בדברי הברייתא, שהיא באה ללמד שאין התנופה מעכבת:

ולדבריך: אלא הא דתניא:

"זאת תורת הנזיר" - בין שיש לו שער, והוא ראוי לתגלחת, בין שאין לו שער ואינו ראוי לתגלחת -

האם הכי נמי, גם כאן תפרש שכוונת הברייתא לומר דתגלחת לא מעכבא!?

והרי אי אפשר לומר כן כפי שהגמרא תוכיח מיד מברייתא להלן. ^[2]

ואם כן, אף מה שאמרו בברייתא: בין שיש לו כפים ובין שאין לו כפים - לא באה הברייתא לומר שתנופה אינה מעכבת, אלא לומר: כשם שביש לו כפים צריך הוא להניף, כך באין לו כפים צריך הוא להניף על זרועו.

ומוכיחה הגמרא מברייתא אחרת שלגבי שער, בהכרח שאין הברייתא באה לומר שתגלחת אינה מעכבת כשם שאינה מעכבת ב"נזיר ממורט", שאין לו שער:

והתניא: נזיר ממורט, שאין לו שיער כלל:

בית שמאי אומרים: אינו צריך להעביר תער על ראשו.

ובית הלל אומרים: צריך להעביר תער על ראשו.

ואמר רבינא: מאי "אינו צריך" לבית שמאי? - אינו צריך, ואין לו תקנה!

כלומר: אף אם יעביר תער על ראשו אין זו תגלחת, ולרבי אליעזר לא יצא מידי נזירותו, ולחכמים לא קיים מצות תגלחת.

ואם כן הרי משמע: הא לבית הלל, יש לו תקנה, ואם העביר תער על ראשו, קיים בזה מצות תגלחת.

ואם כן, בהכרח שאין כוונת הברייתא להשוות מי שיש לו שער למי שאין לו שער ולומר שאף מי שיש לו שער אין התגלחת מעכבת, שהרי בין לבית שמאי ובין לבית הלל כשאין לו שער לא נפטר ממצות תגלחת.

אלא ודאי, שכוונת הברייתא היא לומר: כשם שביש לו שער צריך לגלח, אף באין לו שער צריך להעביר תער על ראשו, ^[3] וכן בתנופה באה הברייתא ללמדנו שיניף על זרועו, ומשום ד"לא בעינן קרא כדכתיב".

מוסיפה הגמרא ומבארת, והיינו - דברי רבינא שאמר בדעת בית שמאי שאינו צריך ואין לו תקנה - כמו דאמר רבי פדת!

דאמר רבי פדת: בית שמאי - שאמרו גבי מי שאין לו שער, שהוא צריך גילוח ואין לו תקנה, ורבי אליעזר גבי מצורע, אמרו דבר אחד!

מאי רבי אליעזר? -

דתניא: מצורע שאין לו בוהן יד ורגל ליתן עליו מן הדם ומן השמן, אין לו טהרה עולמית, ומשום שצריך לקיים דין התורה כפי שכתוב, והיינו דוקא על בוהן יד ורגל, ^[4] דברי רבי אליעזר. ^[5]

רבי שמעון אומר: יניחנו הכהן את הדם ואת השמן על מקומו של הבוהן, ויצא בכך ידי חובתו.

וחכמים אומרים: יניח הכהן את הדם ואת השמן על בוהן יד ורגל של שמאל, ויצא בכך ידי חובתו.

לישנא אחרינא אמרי לה:

אמר רבא: תנופה בנזיר מעכבת.

ומפרשת הגמרא: אליבא דמאן!?

אי אליבא דרבי אליעזר, כך הרי לכאורה אי אפשר לומר, דהא פשיטא, דהאמר רבי אליעזר: אחר מעשים כולם.

אלא שמא תאמר אליבא דרבנן הוא שאמר רב תנופה בנזיר מעכבת, אף זו אי אפשר לומר, כי:

השתא יש לומר, תגלחת, אמרי רבנן לא מעכבא [אם תגלחת אינה מעכבת לדעת חכמים], תנופה מיבעיא!? [כל שכן הוא שאינה מעכבת]!?

אלא ודאי שרב אמר את דבריו אליבא דרבי אליעזר, ודקשיא לך: והרי פשיטא, זה אינו. משום שהייתי אומר היות ותנופה לא מעכבת את הכפרה - אף את היתר הנזיר אינה מעכבת.

ומקשינן: ומי לא מעכבא תנופה אליבא דרבנן, ומשום שקל וחומר הוא מתגלחת!?

והתניא בברייתא שיש לימוד מיוחד שהתנופה מעכבת:

דתניא: "זאת תורת הנזיר" בין שיש לו כפים ובין שאין לו כפים, כלומר: כשם שאם אין לו כפים אינו מותר ביין כיון שלא הניף ואף אינו ראוי להניף, כך כשיש לו כפים ולא הניף הרי התנופה מעכבת, וללמד בא הכתוב שלא תאמר: כל הראוי לתנופה אין תנופה מעכבת בו. ^[6]

ובהכרח שכדעת חכמים היא.

כי לדעת רבי אליעזר אין צורך ללמוד כן מ"זאת תורת הנזיר", כיון שהוא מפרש "ואחר ישתה הנזיר יין" דהיינו אחר המעשים כולם, ובכלל זה שהתנופה מעכבת.

ואם כן, מבואר בברייתא שאפילו לפי חכמים התנופה מעכבת, ^[7] והאיך פשיטא לך שלא אמר רב "תנופה בנזיר מעכבת" אליבא דרבנן!?

ומתרצת הגמרא, על ידי תמיה על הבנת המקשה בברייתא שהיא באה ללמד שהתנופה מעכבת: ואלא הא דתניא: "זאת תורת הנזיר", בין שיש לו שער ובין שאין לו שער.

הכי נמי, האם גם כאן תפרש שבא הכתוב לומר דתגלחת מעכבא כשם שהיא מעכבת במי שאין לו שער!

והרי אי אפשר לומר כך!

כי והתניא: נזיר ממורט: בית שמאי אומרים אינו צריך להעביר תער על ראשו, ובית הלל אומרים: צריך.

ואמר רבי אבינא: מאי "צריך" לבית הלל, צריך ואין לו תקנה, ואילו לבית שמאי יש לו תקנה, כלומר: להעביר תער על ראשו. ^[8]

וסבורה הגמרא, שטעמם של בית שמאי הוא מדרשת "זאת תורת הנזיר", שבא הכתוב להשוות אין לו שער ליש לו שער, וכשם שביש לו שער יש לו תקנה, כך גם באין לו שער, והברייתא ד"זאת תורת הנזיר" בית שמאי היא.

ולכן מקשה הגמרא, אם כן, גם מה שהשוותה הברייתא אין לו כפים ליש לו כפים, יש לומר, שבאין לו כפים צריך להניף על זרועו כשם שהוא מניף ביש לו כפים, ולא בא הכתוב להשוות יש לו לאין לו לומר שתנופה מעכבת. ^[9] ומוסיפה הגמרא ומבארת: ופליגא, רבי אבינא שאמר לבית שמאי יש לו תקנה להעביר תער על ראשו, חולק על דברי רבי פדת, שאמר: בית שמאי ורבי אליעזר אמרו דבר אחד. שהרי לדעת רבי פדת סוברים בית שמאי ד"בעינן קרא כדכתיב", ולא מועילה העברת תער על ראשו, כשם שלא מועיל לרבי אליעזר ליתן את הדם והשמן על מקום הבוהן או על בוהן שמאל.

מתניתין:

כבר נתבאר ^[10] שאין התגלחת כשרה אלא אם כן זרק תחילה אחד מן הדמים של קרבנות השלמים החטאת והעולה שעליו להביא, ולפיכך:

אם גילח על הזבח [שחט אחד מן הזבחים ואחר כך גילח], ונמצא הזבח פסול, שנשפך הדם, או נטמא הדם, או יצא הדם ונפסל בכך משום "יוצא", ^[11] הרי תגלחתו פסולה, שהרי לא היתה על אחד מן הדמים.

והיות ותגלחתו פסולה, נמצא הנזיר כמי שגילחוהו לסטים, שצריך למנות שלשים ימי נזירות עד שיהא שערו ראוי לתגלחת, ומביא קרבנותיו אחר שהשלים שלשים יום. ^[12] ולפיכך: אף שאר זבחיו שהביא אחר התגלחת, לא עלו לו, אלא לכשישלים שלשים ימי נזירות. ^[13]

שנינו במשנה בזבחים ב א: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן [ששחט עולה לשם שלמים] כשרים [לזרוק דמן ולהקטיר את אימוריהם ולאכול את הנאכלין, אף על פי שמצותן לשוחטן לשמן], אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה [וצריך להביא זבח אחר לחובתו או לתשלום נדרו, וישחטנו לשמו], חוץ מן הפסח והחטאת [שאם שחטן שלא לשמן הן פסולין לגמרי].

וכן אם גילח על החטאת [שחט את החטאת ראשונה וגילח] שעשאה שלא לשמה, שהיא פסולה, ואחר כך [אחר תגלחתו] הביא שאר קרבנותיו ועשאן לשמן -

הרי תגלחתו פסולה, כי הקרבן שעליו גילח, פסול היה.

ולכן גם זבחיו לא עלו לו. כי התגלחת הפסולה סותרת שלשים יום, כדי שיגדל שערו, ואז מביא הוא את קרבנותיו.

ואפילו אם גילח על העולה או על השלמים [הביא תחילה עולה או שלמים וגילח עליהם] ועשאן שלא לשמן, שהם כשרים, אלא שאינם עולים לבעלים לשם חובה, ואחר כך הביא קרבנותיו לשמן - הרי תגלחתו פסולה, כיון שגילח על זבח שלא עלה לו לשם חובה, ^[14] ולכו גם זבחיו לא עלו לו, כיון שתגלחתו פסולה היתה.

רבי שמעון אומר:

אם גילח על העולה או על השלמים שלא לשמן, אותו הזבח אכן לא עלה לו -

אבל תגלחתו אינה פסולה.

ולפיכך, שאר זבחים שהביא אחר התגלחת לשמן עלו לו, ויתבאר טעמו בגמרא.

^[15] ואם גילח על שלשתן, שהביא תחילה את כל שלושת הקרבנות, ואחר כך גילח, ונמצא אחד מהן כשר, והאחרים פסולים, הרי תגלחתו כשרה לכולי עלמא, כיון שדי לו באחד מן הקרבנות כדי לגלח עליהם, ויביא שוב את שאר הזבחים שנפסלו.

גמרא:

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: אותו הזבח לא עלה לו אבל שאר זבחים עלו:

אמר רב אדא בר אהבה:

זאת אומרת [ממשנתנו אתה למד], שקסבר רבי שמעון: נזיר שגילח על עולה או על שלמי נדבה, יצא.

שאם לא כן, לא היתה מועילה תגלחתו שעשה על הזבחים שנזבחו שלא לשמן, שהרי הן כמו נדבה, כי לא עלו לבעלים לשם חובה.

ומפרשינן: מאי טעמא דרבי שמעון?

דאמר קרא: [ויקרא ז] "וזאת תורת זבח השלמים. אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה, על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו",

והיה לו לומר: על זבח תודת "השלמים".

ומפסוק זה למדו במנחות עח א להקיש את שלמי הנזיר לקרבן תודה לענין כמה דברים.

וכן לומדים מפסוק זה שאם גילח על תודה, וכן על שאר שלמי נדבה, יצא כמו שגילח על שלמי נזיר. ^[16]

הערות

^[1] כי כשאין לו כפים אינו מניף על זרועו, היות ובתורה נאמר "ונתן על כפי הנזיר". וצריך לקיים כפי שנאמר בתורה ["בעינן קרא כדכתיב", ראה סנהדרין מה ב]. כך נראה לבאר, וכשם שביארו התוספות גבי מצורע שאין לו בוהן יד ורגל וכמבואר בסנהדרין מה ב.

^[2] בתוספות מבואר, שאף בלי הוכחה מברייתא אי אפשר לפרש ש"זאת תורת הנזיר" בא ללמד שהתגלחת אינה מעכבת, כי לפי רבנן אין אנו לומדים שאין מעכב אלא מעשה יחידי מפסוק זה, אלא מגזירה שוה ד"אחר אחר" כדלעיל בעמוד א, ואילו לרבי אליעזר הרי הוא סובר שהתגלחת מעכבת. ולא הביאה הגמרא את הברייתא דלקמן אלא ד"איידי דידע לברייתא דאיתא בממורט בהדיא, ניחא ליה לאתויי".

^[3] כתב ה"קרן אורה", שאף לפי בית שמאי אפשר לפרש את דרשת "זאת תורת הנזיר", שהיא באה ללמד, דכשם שביש לו שער התגלחת מעכבת גם באין לו שער התגלחת מעכבת ואף שאינו יכול לגלח; אלא שמדברי התוספות נראה לא כן, והיינו משום שזה אינו שייך אלא אם בית שמאי סוברים כרבי אליעזר שהתגלחת מעכבת, אבל אם כרבנן סבירא להו הרי אין שייך לדרוש כן, ועוד יש לומר שהתוספות סוברים שמסברא התגלחת מעכת אף אם אינו יכול לגלח.

^[4] משום ד"בעינן קרא כדכתיב".

^[5] משמע מדברי הגמרא, שבית שמאי הסוברים גבי מי שאין לו שער שאינו מעביר תער על ראשו, הוא הדין שגבי מצורע שאין לו בוהן אינו מניחו על מקומו או על שמאלו ומשום "דבעינן קרא כדכתיב"; וחידוש הוא, שהרי יש לומר שהעברת תער על ראשו אין זה "גילוח" כלל, ולכן לא מהני לבית שמאי, אבל גבי מצורע יש לומר שמניחו על מקומו או על שמאלו ויוצא דלא "בעינן קרא כדכתיב".

^[6] וכעין שמצאנו: "כל הראוי לבילה [מנחה שהיא ראויה לבילה בשמן] אין בילה מעכבת בו, כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו", ראה מנחות קג ב.

^[7] ביארו התוספות: דאף על גב דאמרי חכמים אחר מעשה יחידי, הני מילי באחד מן הדמים קאמר אבל תנופה מעכבא". ביאור דבריהם הוא [על פי הרא"ש], ש"אחר מעשה יחידי" אינו מעשה בודד מתוך קרבן הכולל כמה מעשים, אלא "מעשה יחידי" היינו מעשה שלם, והיינו קרבן שלם, [וכן נראה מרש"י זבחים נה א], ולכן התנופה שהיא חלק ממעשה השלמים הרי היא מעכבת; ולפי זה נמצא לכאורה, שאם יקריב קרבן אחר תחילה לא תהא התנופה מעכבת.

^[8] ואם תאמר: הרי בית שמאי אמרו בהדיא "אינו צריך להעביר תער על ראשו", ואיך אפשר לפרש שלבית שמאי צריך להעביר תער על ראשו! ? וכתב הרש"ש: מה שאמרו בית שמאי "אינו צריך להעביר תער על ראשו", היינו להוציא מבית הלל שאמרו "צריך" דהיינו שצריך גילוח ממש ואין לו תקנה, לזה אמרו בית שמאי שאינו צריך גילוח ממש אלא די לו בהעברת תער על ראשו, וכתב שהוא דוחק, וראה בפירוש הרא "ש.

^[9] הקשו התוספות: מנין לנו לומר שהברייתא בית שמאי היא, והרי יש לומר שהכתוב בא לומר גבי תגלחת - כמו גבי תנופה - שהתגלחת מעכבת ביש לו שער כמו באין לו שער! ? והתוספות תירצו דאין הכי נמי, אלא שבלאו הכי אין מקום לפרש ש"זאת תורת הנזיר" בא ללמד שהתגלחת מעכבת, כי אם רבנן היא, הרי התגלחת אינה מעכבת, ואם רבי אליעזר היא אין צורך ללמוד מ"זאת תורת הנזיר" כי הוא סבירא ליה "אחר כל המעשים כולם", וראה בפירוש הרא "ש.

^[10] במשנה לעיל מה א.

^[11] נתבאר על פי התוספות; ומכאן הוכיחו התוספות בפסחים פא ב, שאין התגלחת כשירה אלא אחר זריקת אחד מן הדמים, ואין די בשחיטת אחד הקרבנות. וצריך ביאור: למה לי שנפסל הדם, והרי אפילו אם לא נפסל כיון שהוא גילח קודם הזריקה, הרי התגלחת פסולה! ? וראה "ארזי הלבנון". והמאירי פירש: שנמצא הקרבן בעל מום, ולפי זה אין ראיה מכאן שהגילוח הוא אחר הזריקה דוקא.

^[12] כמבואר במשנה לעיל לט א, שהוא "סותר שלשים יום".

^[13] לשון התוספות הוא: "שאר הזבחים שהקריב אחר התגלחת הפסולה לא עלו לו, דהואיל והיה צריך לשהות עד שיגדל שערו, ובהקרבת שאר הזבחים לא היה ראוי לתגלחת יש להחשיב הזבחים כאילו הקריב קודם או תוך מלאת", וראה מה שביאר בזה ב"קרן אורה".

^[14] וכאילו גילח על שלמי נדבה.

^[15] בבא זו אינה מדברי רבי שמעון, אלא דברי הכל היא.

^[16] א. בפשוטו משמע, שאף משלח הוא תחת הדוד שמבשל בהם את שלמי הנדבה. ב. מלשון "יצא" משמע בפשוטו, שבדיעבד הוא שיצא, אבל לכתחילה אינו יכול לגלח על שלמי נדבה, וראה מה שכתב בענין זה ב"קרן אורה". ג. דברי רבי שמעון מחודשים מאד, כי מאחר שאינם קרבנות נזירותו, מה ענין יש בזה שיביא איזה שלמים או עולה קודם שיגלח.

ומי מעכבא [והאם מעכבת] תנופה בנזיר? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מה שנאמר "זאת תורת הנזיר" (במדבר ו, כא), לשון כוללת זו ("תורת") באה לומר שכל הנזירים שווים בדינם, בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים, וזה שאין לו כפיים הלא אי אפשר לו שיניף, ומשמע מכאן שאין תנופה מעכבת!

ודוחים הוכחה זו: ואלא הא דתניא [ברייתא זו ששנויה] באותה לשון: מה שנאמר "זאת תורת הנזיר" בא לומר: בין שיש לו לנזיר שער בין שאין לו שער, הכי נמי [כך גם כן] תפרש שלא מעכבא [מעכבת] תגלחת במי שאין לו שיער? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נזיר ממורט (קרח לגמרי), בית שמאי אומרים: אינו צריך להעביר תער על ראשו, ובית הלל אומרים: צריך להעביר תער על ראשו.

ואמר רבינא: מאי [מה פירוש] "אינו צריך" לבית שמאי כוונתו: אינו צריך שהרי אין לו שיער, אבל אין לו תקנה, שאינו יכול לסיים נזירותו עד שיתגלח ממש, הא [הרי] שלדעת בית הלל יש לו תקנה, שיעביר תער על ראשו, לקיים את המצוה, אף שאינו מגלח. ומכאן שאף האמור בנזיר בתנופה "בין שיש לו כפיים בין שאין לו כפיים" יש לפרש לדעת ר' אליעזר, שתנופה מעכבת!

והבנה זאת, שלדעת בית שמאי צריך ואין לו תקנה, וכך דעת ר' אליעזר, היינו [זהו] שאמר ר' פדת. שאמר ר' פדת: בית שמאי ור' אליעזר אמרו דבר אחד, כלומר, הלכו לפי עקרון אחד.

מאי [מה היא] שיטת ר' אליעזר — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מצורע שאין לו בהן יד ורגל שנאמר בתורה (ויקרא יד, יד) שצריך לתת עליהן דם ושמן בזמן טהרתו — אין לו טהרה עולמית, אלו דברי ר' אליעזר. ר' שמעון אומר: יניחנו על מקומו של הבוהן, במקום הגדם, ויצא בכך ידי חובתו. וחכמים אומרים: יניח על בוהן של שמאל ויצא ידי חובה. עד כאן הסוגיה בנוסח אחד.

א לישנא אחרינא אמרי לה [לשון אחרת אומרים אותה] סוגיה באופן אחר, אמר רב: תנופה בנזיר מעכבת. ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטת מי] אמר הלכה זו? אילימא אליבא [אם תאמר לפי שיטת] ר' אליעזר — פשיטא [פשוט] שכן היא, האמר [הרי אמר] ר' אליעזר: אין הנזיר מותר בשתיית יין אלא אחר מעשים כולם ובכלל זה התנופה! אלא תאמר שרב אמר הלכה זו אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים] — הרי זה תמוה: השתא [עכשיו, הרי] יש לומר שתגלחת שהיא כגופו ומעיקר הנזירות אמרי רבנן [אומרים חכמים] שלא מעכבא [מעכבת], ואם כן תנופה מיבעיא [נצרכה] לומר שאינה מעכבת?

ושואלים: ומי [והאם] היא לא מעכבא [מעכבת]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] על הנאמר "זאת תורת הנזיר" — בין שיש לו כפים ובין שאין לו כפים! ומבינים שמשמעות הדבר שבכל מקרה צריך להניף תנופה, ואין חסרון הכפיים פוטרו מן התנופה. ושואלים על הבנה זו: ואלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] על הנאמר "זאת תורת הנזיר" — בין שיש לו שער ובין שאין לו שער, הכי נמי דמעכבא [כך גם כן תאמר שתגלחת מעכבת]?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נזיר ממורט, בית שמאי אומרים: אינו צריך להעביר תער על ראשו, ובית הלל אומרים: צריך, ומשמע אף בלא שיער — כדי לקיים העברת תער. ומכל מקום אין תגלחתו מעכבת! אמר ר' אבינא: מאי [מה פירוש] "צריך" לבית הלל — כוונתו צריך, וכיון שאינו יכול לעשות זאת — אין לו תקנה לנזיר זה להיות מותר ביין, ואילו

לדעת בית שמאי יש לו תקנה, שאיננו צריך כלל לכך. ולפי זה פליגא [חלוקה] שיטה זו על דעת ר' פדת, שהרי לדעת ר' פדת שיטת בית שמאי ושיטת ר' אליעזר שוות, שמי שאינו מסוגל לעשות דבר הריהו בגדר של צריך ואין לו תקנה. ואילו ר' אבינא מבין שבית שמאי פוטרים אותו מחובה זו, ובית הלל הם האומרים שאין לו תקנה.

ב משנה גילח הנזיר על הזבח, כלומר לאחר שהוקרבו קרבנותיו, ולאחר מכן נמצא הזבח פסול מכל סיבה שהיא — תגלחתו פסולה כמי שגילח בתוך נזירותו, וזבחיו לא עלו (נחשבים) לו לצאת בהם ידי חובתו. גילח על החטאת שלא לשמה (ונפסל על ידי כך הקרבן) ואחר כך הביא קרבנותיו האחרים לשמן — תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו. גילח על העולה או על השלמים שלא לשמן, ואחר כך הביא קרבנותיו האחרים לשמן — תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו.

ר' שמעון אומר: במקרה זה של המגלח על עולה או שלמים שהוקרבו שלא לשמן — אותו הזבח שזבח שלא לשמו לא עלה לו, אבל שאר זבחים — עלו. ולדעת הכל אם גילח על שלשתן ולא פירש על איזה מהם הוא מגלח, ונמצא אפילו אחד מהן כשר — תגלחתו כשרה, ויביא שאר זבחים כדי להשלים את חובתו.

ג גמרא על דברי ר' שמעון במשנתנו אמר רב אדא בר אהבה: זאת אומרת, קסבר [סבור] ר' שמעון: נזיר שגילח על שלמי נדבה — יצא, שהרי אם גילח על שלמים שנזבחו שלא לשמם — לא עלו לו לשם חובתו, והם נחשבים כשלמי נדבה, ומכל מקום סבור ר' שמעון שתגלחתו מועילה לו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שאמר קרא [הכתוב]: "ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים" (ויקרא יד, יח) ולא כתב "על שלמיו" משמע שאם מגלח שערו על זבח שלמים כלשהו — יצא ידי חובה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara raises a difficulty against Rabbi Eliezer’s opinion: And does a lack of waving preclude the performance of the purification ritual of a nazirite? But isn’t it taught in a baraita (Tosefta 1:5): The inclusive phrase: “This is the law of the nazirite,” (Numbers 6:21) teaches that all nazirites are bound by the same halakha, whether he has palms, or whether he does not have palms. Since one who is lacking palms certainly cannot wave, this indicates that waving is not essential.

The Gemara refutes this proof: But what about that which is taught in a similar baraita (Tosefta 1:5): “This is the law of the nazirite” whether he has hair or whether he does not have hair; so too, will you explain that lack of shaving does not preclude the ritual in the case of one who has no hair? But isn’t it taught in a baraita (Tosefta 1:6): With regard to an entirely bald nazirite, who cannot shave his hair with a razor as required, Beit Shammai say: He need not pass a razor over his head, and Beit Hillel say: He must pass a razor over his head.

And Ravina said: What is the meaning of the term: Need not, stated by Beit Shammai? It means that he need not shave, and he has no remedy, and he has no way to complete his naziriteship. This indicates that according to Beit Hillel he does have a remedy, i.e., he can pass a razor over his head and thereby fulfill the mitzva, despite the fact that he does not have any hair. Similarly, one can say that Rabbi Eliezer holds that waving is indispensable, and when the baraita states: Whether he has palms or whether he does not have palms, could mean that waving is indispensable.

The Gemara adds: And this interpretation, that Beit Shammai and Rabbi Eliezer maintain one who is unable to perform the action mandated by the Torah has no remedy and cannot complete his naziriteship, is in accordance with a statement of Rabbi Pedat. As Rabbi Pedat said: Beit Shammai and Rabbi Eliezer said the same thing, i.e., they follow the same principle.

To what statement of Rabbi Eliezer is Rabbi Pedat referring? As it is taught in a baraita: A leper who does not have a thumb or big toe, upon both of which he must place the blood and oil of his purification ritual (Leviticus 14:14) can never attain ritual purity. This is the statement of Rabbi Eliezer. Rabbi Shimon says: The priest puts it on the spot of the missing thumb, and the leper thereby fulfills his obligation. The Rabbis say: Let him put it on the left thumb and thereby fulfill his obligation. According to Rabbi Pedat, Rabbi Eliezer and Beit Shammai both maintain that if the ritual cannot be performed in the precise manner delineated, one cannot fulfill his obligation and has no remedy. This is one version of the discussion.

The Gemara cites another version of this discussion. Some say that Rav said: The priest’s lack of waving of the offering of a nazirite precludes the release of the prohibitions of his naziriteship. The Gemara asks: According to whose opinion did he state this halakha? If we say that he spoke in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, this is obvious; didn’t Rabbi Eliezer say that he is permitted to drink wine only after all his actions, including waving? Rather, you will say that Rav spoke in accordance with the opinion of the Rabbis. However, this too is puzzling: Now that one can say that with regard to shaving, a central part of the naziriteship ritual, the Rabbis say that its omission does not preclude the fulfillment of his ritual, is it necessary to state that waving is not essential?

The Gemara asks: And doesn’t the lack of waving preclude a nazirite’s ritual? But isn’t it taught in a baraita (Tosefta 1:5): The inclusive phrase: “This is the law of the nazirite,” teaches that whether he has palms or whether he does not have palms waving is always required, and a nazirite is not exempted by a lack of palms. The Gemara questions this interpretation of the baraita. But what about that which is taught in the same baraita (Tosefta 1:5): “This is the law of the nazirite,” whether he has hair or whether he does not have hair; so too, will you say that the lack of shaving precludes his ritual?

But isn’t it taught in a baraita (Tosefta 1:6): With regard to an entirely bald nazirite, Beit Shammai say: He need not pass a razor over his head, and Beit Hillel say: He must pass a razor over his head. This baraita indicates that even according to the opinion of Beit Hillel a nazirite does not have to actually shave. Rabbi Avina said: What is the meaning of: He must, as stated by Beit Hillel? It means that he must shave, and if he fails to do so he has no remedy, and can never drink wine.

Conversely, according to the opinion of Beit Shammai he has a remedy, as he does not have to use a razor at all. And this interpretation disagrees with the opinion of Rabbi Pedat. Rabbi Pedat claims that both Beit Shammai and Rabbi Eliezer maintain that if the ritual cannot be performed in the precise manner delineated, one cannot fulfill his obligation and has no remedy. By contrast, Rabbi Avina contends that Beit Shammai exempt the nazirite from this obligation, while Beit Hillel say that he has no remedy.

MISHNA: As taught earlier (45a) the nazirite shaves after having brought one, or all, of his offerings. This mishna discusses what the halakha is if the offering was found to be invalid after the nazirite had shaved. If a nazirite shaved based upon the requisite offering, and afterward the offering was found to be invalid for any reason, his shaving is invalid and his offerings do not count toward the fulfillment of his obligation. If he shaved based upon the sin-offering, that was found to have been sacrificed not for its own sake, which invalidates the offering, and afterward he brought his other offerings for their own sake, his shaving is invalid and his other offerings do not count toward the fulfillment of his obligation. If he shaved based upon the requisite burnt-offering or having brought the requisite peace-offering, and these were offered not for their own sake, and afterward he brought his remaining offerings for their own sake, his shaving is invalid and his offerings do not count toward the fulfillment of his obligation.

Rabbi Shimon says: In the case of one who shaved based upon a burnt-offering or a peace-offering that was sacrificed not for its own sake, that offering, which was performed incorrectly, does not count toward the fulfillment of his obligation; however, his other offerings do count. And everyone agrees that if he shaved based upon all three of them, i.e., he brought all three offerings, without specifying which offering he is basing his shaving upon, and even one of them was found valid, his shaving is valid, but he must bring the other offerings in order to fulfill his obligation.

GEMARA: Rav Adda bar Ahava said: That is to say that Rabbi Shimon maintains that a nazirite who shaved based upon voluntary peace-offerings has fulfilled his obligation. A peace-offering that was sacrificed not for its own sake does not count toward the fulfillment of one’s obligation but is considered a voluntary gift-offering. It is clear from the mishna that Rabbi Shimon maintains that shaving based upon any valid offering, even a peace-offering of this type, is effective. What is the reason for this? It is as the verse states: “And put it on the fire which is under the sacrifice of the peace-offering” (Numbers 6:18), and it is not written: On his peace-offering. This indicates that he fulfills his obligation with any type of peace-offering.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אין לו בהן יד ובהן רגל אין לו טהרה עולמית דברי ר״א כו׳ עיין כל ההלכה זו הגירס׳ והפתרון שהיא כתובה בהיפוך ספרים בקונטרס תשובתי בתשובה כ״ו:

והתניא. פירוש בניחותא. נזיר ממורט בית שמאי אומרים אינו צריך להעביר (שער) תער על ראשו ובית הלל אומרים צריך להעביר תער על ראשו. ואמר ר' חנינא מאי אינו צריך דבית שמאי אינו צריך ואין לו תקנה. הא לבית הלל יש לו תקנה והיינו דר' פדת דאמר רב פדת בית שמאי ור' אליעזר אמרו דבר אחד. פירוש והתניא סיוע לדברינו דבאין לו שער שייך שפיר העברת תער כמו ביש לו בשנויי דשנינן הבריתות לרב דתניא נזיר ממורט בית שמאי אומרים כו' ואמר רבינא כו'. כל זה ממילתיה דמאן דאמר והתניא. ולר' אבינא מאי אינו צריך דבית שמאי אין לו תקנה. דסברי דכיון דאין לו שער אי אפשר לו להביא תער במקומו ואם העביר אינו מועיל לו כלום דסבירא להו לבית שמאי כר' אליעזר דאמר דמצורע שאין לו בהן יד ורגל אין לו טהרה עולמית ולא אמרינן יתן על מקומו ודיו. ולבית הלל יש לו תקנה וצריך להעביר תער על מקום השער. אלמא אין לו שער זקוק לתער כאלו יש לו שער ואם כן יש לנו לפרש דכוותה למעלה דאין לו כפים צריך להניף בזרועו כמו ביש לו כפים לר' אליעזר לעכב וכדשנינן לרב. שיטה.

והיינו דר' פדת דאמר בית שמאי ור' אליעזר אמרו דבר אחד. דכי היכי דלבית שמאי לית להו דכי אין לו שער יהא לו תקנה במעביר תער במקומו הכי נמי ר' אליעזר סבר כמו כן דאין לו בהן ימין אין לו טהרה עולמית דסבר בעינן קרא כדכתב. ר' שמעון אומר נותן על מקומו ויוצא. דלא בעינן קרא כדכתב. וחכמים אומרים על שמאל. ואז שמעינן דר' אליעזר כבית שמאי דאין לו תקנה להעביר תער במקומו. ומיהו שמא בית שמאי סברי להו כרבנן דאמרי תגלחת לא מעכבא ואין לו תקנה היינו לקיים המצוה. והכי נמי מפרש ברייתא דלעיל דיש לו כפים ויש לו שער כדפירשנו לעיל. ולא תיקשי לרב דאמר תנופה מעכבת לר' אליעזר. הרב עזריאל ז"ל:

אי אליבא דר' אליעזר פשיטא וכו'. נראה אף על פי שקיצר התלמוד ולא פירש דכר' אליעזר אתיא צריך לומר דכר' אליעזר אתיא כדלעיל. אלא משום דקאמר ואי אליבא דרבנן השתא יש לומר תגלחת וכו' פריך ליה לאלתר ולא מעכבא אפילו לרבנן. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ומקשינן ולרבנן לא מעכבא והתניא זאת תורת הנזיר בין יש לו כפים. ועל כרחין אתא לומר דמעכב דכשם שאין לו כפים מעכב מסתמא משום דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו אף יש לו כפים מעכב. ולר' אליעזר לא איצטריך דנפקא ליה מאחר כל המעשים כולן אלא כי איצטריך לרבנן. ושמע מינה דבתנופה מודו רבנן דמעכבת דאף על גב דאמרי אחר מעשה יחידי באחד מן הדמים קאמר כתקנו דהיינו זריקה ותנופה אבל תנופה מעכבת מדכתיב זאת תורת הנזיר ולאפוקי תגלחת דלא מעכבא.

ואלא הא דתניא בין יש לו שער בין אין לו שער הכי נמי דמעכב. כשאין לו שער שיגלח. והא על כרחין לרבנן תגלחת לא מעכבא דהא אמרי אחר מעשה יחידי. אלא על כרחין לרבנן הכי תפרש כי היכי דיש לו שער אין תגלחת מעכב הכי נמי באין לו שער אין תגלחת מעכב. ואתיא כרבנן דאמרי תגלחת לא מעכבא דלר' אליעזר ודאי תגלחת מעכבא.

והתניא. נזיר ממורט בית שמאי אומרים אין צריך להעביר תער על ראשו ובית הלל אומרים צריך להעביר תער על ראשו. ואמר ר' אבינא מאי צריך לבית הלל צריך ואין לו תקנה. דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. הא לבית שמאי יש לו תקנה. פירוש וקסלקא דעתין דלבית שמאי יש לו תקנה בלא כלום ומנא להו לבית שמאי האי סברא והא ראוי לבילה בעינן. אלא ודאי טעמייהו מהאי קרא דזאת תורת הנזיר בין יש לו שער בין אין לו שער וסבירא להו דהכי קאמר כשם שיש לו שער אינו מעכב כרבנן דהא תגלחת לא מעכב כך אין לו שער אינו מעכב אף על גב דאינו ראוי לבילה. דהא ליכא למימר דאתיא כבית הלל דאמרי צריך ואין לו תקנה והכי קאמר כשם שאין לו שער אין לו תקנה (אלא) אם לא העביר כך יש לו שער אין לו תקנה אם לא העביר וכר' אליעזר מדאמר תגלחת מעכבא. דאם כן למה לי למילפא מזאת תורת הנזיר מאחר כל המעשים כולם נפקא ליה. אלא ודאי כדפרישנא מה יש לו שער אין גילוח מעכב כרבנן הכי נמי אין לו שער אין תגלחת מעכב. ואם כן הך דכפים נמי נפרש מה יש לו כפים אין תנופה מעכבת הכי נמי אין לו כפים אין תנופה מעכבת. דלבית הלל אין לו תקנה משום דבעינן ראוי לבילה.

ופליגא דר' פדת. פירוש זה שאמר ר' אבינא דלבית שמאי נזיר ממורט יש לו תקנה פליגא דר' פדת דאמר בית שמאי ורבי אליעזר אמרו דבר אחד. דר' אליעזר הא אמר דאין לו טהרה עולמית ואנן אמרינן דלבית שמאי יש לו תקנה ואינו צריך להעביר תער כלל. שיטה:

הא לבית שמאי יש לו תקנה כו'. וא"ת דילמא לעולם בא להשוות יש לו לאין לו דאמרי צריך ואין לו תקנה ולאשמעינן דתגלחת מעכבת. וי"ל דליכא לפרושי הכי דאי לרבנן הא אמרי תגלחת לא מעכבת. ואפילו אי תנופה מעכבת היינו משום שהיא מעבודת הקרבן אבל תגלחת לא מעכבת מגזרה שוה דאחד אחד. ואי לר' אליעזר מאחר כל המעשים כולם נפקא. ומיהו קצת קשה אי ברייתא סמיך אהך סברא אמאי מייתי דנזיר ממורט דבלאו הכי היה יכול להקשות דעל כרחין לא מצית להשוות יש לו לאין לו לומר שתגלחת מעכבת דאי לרבנן הא אמרי תגלחת לא מעכבא ואי לר' אליעזר מאחר כל המעשים כולן נפקא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אית דגרסי אמר רבינא. ותירוץ הוא כו' ככתוב בתוספות. ואית דגרסי בלישנא קמא דלעיל נמי אמר רבינא ומפרש דתירוץ הוא. ואין נראה לר"י כלל. תוספי הרא"ש ז"ל:

ורבינו נתנאל פירש שמועה זו בענין אחר. אמר רב תנופה מעכבת בנזיר. אליבא דמאן כו'. לעולם אליבא דר' אליעזר. ואף על גב דלר' אליעזר נפקא ליה מאחר ישתה הנזיר דדריש אחר מעשה כולם. מכל מקום אכתי איצטריך כן יעשה על תורת נזרו דדרשינן ליה בפרק הקומץ למימר דתנופה מעכבת בנזיר דכמאן רכתב חוקה דמי. ותרוייהו צריכי דאי לא כתב אחר ישתה דאתנופה קאי לר' אליעזר לא חזינא עיכובא בתנופה כיון דמיעכבא כפרה בעלמא אף על גב דכתב וכן יעשה כדמסיק ליה הכא. ולרבנן קאי וכן יעשה אשני מינין שבנזיר חלות ורקיקין שמעכבין זה את זה כדאיתא התם בהקומץ רבה ומפיק ליה בגמרא מוכן יעשה. ומיהו לא מעכבי נזיר לשתות יין ומלטמא למתים דהא אחר מעשה יחיד אמר מגזרה שוה ולא בעינן רק אחד מן הדמים ושאר קרבנות ותגלחת לא מעכבי וכל שכן שני מיני לחם ותנופה לא מעכבי כלל אף כפרת הקרבן כמו בעלמא.

ומי מעכבא והתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים. פירוש זאת תורת הנזיר תורה אחת לכל הנזירים כמו זאת תורת המנחות דבריש מנחות דתורה אחת לכל המנחות. וכן גבי חטאת. וקא סלקא דעתך דהכי קאמר כי היכי דאין לו לא מעכב הכי נמי יש לו. וא"ת מנא לן אדרבא הוה לן למימר דאפילו אמרינן דיש לו לא מעכב כי אין לו מעכב כר' זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כו'. וכן גבי חרש דאין מפר לאשתו דשמיעה מעכבא כי אין יכול לשמוע. וכן גבי חליצה דאלם ואלמת. ויש לדחות דמכל מקום מיקיימא תנופה קצת שהכהן מניף כמו שמצינו בפרק כל המנחות באות מצה מנחות סב ב והאשה (מניפה) הכהן מניף על ידה. והיינו בקרבן נדבה דאילו סוטה ונזירה מניפות כדאיתא פרק קמא דקידושין. מיהו תימה דאימא איפכא דאין לו מעכב כר' זירא ויש לו מעכב מזאת תורת. ואפילו לרבנן נימא דמעכב כפרת הקרבן ולא לשתות יין וליטמא דנפקא לן מאחר מעשה יחיד מגזרה שוה. ונראה משום דאמר בתוספתא דנזיר פרק קמא נזירות נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ בין שיש לו כפים בין שאין לו שנאמר ונתן על כפי הנזיר. והשתא ההוא קרא אהני לאין לו מדלא כתב ונתן על כפו דהא בנזיר קאי וכתב הנזיר למימר הנזיר מכל מקום ואפילו אין לו כף. והאי זאת תורת הנזיר דהכא אתי לאקושי יש לו לאין לו לומר דלא מעכב. ועל כרחך לר' אליעזר דאי אליבא דרבנן פשיטא דלא מעכב כדאמר לעיל אי אליבא דרבנן השתא תגלחת כו'. וקשיא לרב.

ומהדר אלא הא דתניא זאת תורת הנזיר בין יש לו שער בין אין לו הכי נמי לא מעכבא. על כרחך ליכא למימר כדקאמר דכי היכי דאין לו לא מעכב יש לו נמי לא מעכב. דלמאן אי לר' אליעזר מעכב ואי לרבנן למה לי קרא האמרי דתגלחת לא מעכבא מגזרה שוה דאחר אחר. ועוד מהיכא תיתי שמא אין לו מעכב כר' זירא אף לרבנן. וכי תימא להכי איצטריך קרא למימר דלא נימא כר' זירא וכי אין לו נמי לא ליעכב לאפוקי מדר' זירא. להכי מייתי ברייתא דנזיר ממורט דתניא גבי בתר הנך תרתי דכפים ושער בתוספתא דנזיר. הלכך על כרחך הכי פירושו בין יש לו שער בין אין לו שער מעכב שצריך להעביר מיהא תער (לא יעבור) על ראשו. דכי היכי דביש לו מעכב שצריך לגלח בתער לר' אליעזר מואחר ישתה אחר מעשים כולם. הכי נמי אין לו צריך להעביר תער על ראשו. והכי נמי משמע בתוספתא דתניא בין יש לו שער בין אין לו שער ולקח את שער ראש נזרו. פירוש דהוה ליה למימר ולקח את שערו ואייתר ראש נזרו למימר אפילו אין לו שער. ובספרי מפיק אין לו שער מקרא אחרינא בין לר' יאשיה בין לר' יונתן. והכי נמי נפרש גבי כפים דתרוייהו בהדי הדדי מיתני וכי היכי דיש לו כפים מעכב לר' אליעזר כדפירשנו הכי נמי אין לו מעכב על מקום הכף דמקרי שפיר על כפי הנזיר. וכן תפרש שנאמר ונתן על כפי הנזיר דהוא דומיא דמצורע דאין לו בהן יד ובהן רגל דיתן על מקומו כמו שאפרש בסמוך דלא בעינן קרא כדכתיב. והיינו כרב. והכי גרסינן והתניא נזיר ממורט בית שמאי אומרים צריך העברת תער ובית הלל אומרים אין צריך. ואמר ר' אבינא צריך לבית שמאי ואין לו תקנה. ופליגא דר' פדת דאמר ר' פדת בית שמאי ור' אליעזר אמרו דבר אחד דתנן אין לו בהן יד ובהן רגל אין לו טהרה עולמית. ר' אליעזר אומר נותן הוא על מקומו ודיו. ואם כן לר' אבינא ר' אליעזר וברייתא כבית הלל. ולר' פדת ברייתא ור' אליעזר כבית שמאי. וכמו שפירשנו כך הגירסא בתוספתא פרק קמא דנזיר פלוגתא דבית שמאי ובית הלל. וכן בירושלמי בפירקין. וכן ביומא פרק הוציאו לו ור' אליעזר נמי קאמר נותן על מקומו ובפרק הוציאו לו ובפרק נגמר הדין. ומשנה היא בפרק בתרא דנגעים הכי. ולא כמו שכתב כאן בספרים בשיבוש ולא צריכי כפירוש ר"ת ששמועה זו משיטות הפוכות שבתלמוד נזיר ממורט כאן וביומא. זה לשון רבינו נתנאל עד כאן לשונו. רבינו עזריאל ז"ל:

מתני' גילח על הזבח. פירוש על השלמים. ונמצא פסול. פירוש בעל מום או נשחט על מנת שיאכל ממנו כזית חוץ לזמנו או חוץ למקומו או נשפך דמו או יצא או נטמא. והוא לא ידע וגלח שערו תגלחתו פסולה. שהרי גילח קודם שנזרק עליו אחד מן הדמים בהכשר. וסותר שלשים ויביא קרבן אחר בסוף שלשים. וזבחיו לא עלו לו. פירוש שאר הזבחים שהקריב אחרי הפסול והתגלחת הפסולה לא עלו לו. דכיון שהיה צריך לסתור עד שיגדל שערו וכשהקריב שאר זבחים לא היה ראוי לתגלחת חשבינן להנך זבחים כאלו הקריבם קודם זמנו תוך מלאת. ויש מפרשים כך: ושאר זבחיו שהביא קודם התגלחת דקודם שנודע שראשון נפסל לא עלו שלא נראו להביאם וצריך להמתין שלשים לרבנן ושבעה לר' אליעזר. שיטה:

גלח על החטאת שלא לשמה. משנה שאינה צריכה היא דהיינו גילח על הזבח ונמצא פסול דחטאת שלא לשמה פסולה. אלא אגב דבעי למיתני גילח על העולה ועל השלמים פלוגתא דר' שמעון ורבנן נקט נמי על החטאת. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

ואית ספרים דגרסי דאמר קרא על זבח תודת שלמיו ולא כתיב שלמים. ופירש הר' משה דמהאי קרא דרשינן במנחות פרק התודה לרבות שלמי נזיר ליום ולילה. ומקישינן נמי שלמי תודה לשלמי נזיר שאם גילח עליהם יצא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

רש"י ד"ה והתניא נזיר ממורט. א"צ להעביר תער על ראשו. כצ"ל:

רד"ה ור"א דתניא. אר"א לעולם כו' והכי אמרי ב"ש א"צ להעביר תער על ראשו דעדיין לא יהא מותר. כצ"ל:

במשנה רד"ה ונמצא פסול. וזבחיו שהפריש כו' וצריך להביא אחרים במקומן. עמש"כ לקמן בס"ד:

תוס' ד"ה מ"ט. מדשני קרא בזבחים. צ"ל על זבח תודת שלמיו:

ומי מעכבא. בנזיר: והתניא זאת תורת הנזיר. בין שיש לו כפיים. לקיים מצות תנופה ובין שאין לו כפים שהתנופה אינה מעכבת: ותסברא דהא דתני בין שיש לו כפים כו' דקא בעי למימר דאינה מעכבת ואלא הא דתניא זאת תורת הנזיר כו' ה''נ דכי אין לו שער לא מיעכבא דהא דכתיב וגלח את שער ראש נזרו אע''פ שאין לו שיער יצא ומי מצית אמרת הכי והתניא נזיר ממורט שאין לו שיער בית שמאי אומרים אינו צריך להעביר תער על בשרו וב''ה אומרים צריך: ואמר רבינא. עלה דההיא מתני' אינו צריך דקאמרי ב''ש: אין לו תקנה. הואיל ואין יכולין לקיים בו מצות גילוח אבל לב''ה דאמרי צריך לדידהו יש לו תקנה בהעברת תער בעלמא ואע''פ שאין שם שיער שיהא מגלח ממנו: והיינו דרבי פדת. דאמר במכילתא אחריתי. דבית שמאי דהכא ור' אליעזר אמרו דבר אחד ב''ש הא דאמרן שאין לו תקנה הואיל ואין יכול לקיים בו מצות גילוח: ור' אליעזר דתני' אין למצורע בהן יד ובהן רגל אין לו טהרה עולמית. לפי שאין יכול לקיים בו מתן דם ושמן על בהן ידו שמע מינה דמדקאמר ר' פדת דב''ש ור' אליעזר אמרו דבר אחד ושמעינן להו לב''ש דאמרי דתגלחת שיער מעכבא דרבי אליעזר נמי קאי כוותייהו דאית להו דתנופה מעכבא והאיך מתני' דתני בין שאין לו כפים כו' [ע''כ] דמעכבא משמע ל''א אמר רב תנופה בנזיר מעכבת ותנופה מי מעכבא ואפילו לר''א והא תניא זאת תורת הנזיר כו' כדלעיל אלמא דלא מעכבא ותסברא דלא מעכבא ואלא הא דתניא כו' ואי מוקמת לה לההיא כגון דלא מעכבא הא דתני' נזיר ממורט ב''ש אומרים א''צ כו' שאפי' בלא העברה מותר ביין וב''ה אומרים צריך להעביר תער ומדאינו יכול לקיים בו מצות גילוח והוא צריך גילוח דהא צריך לכך אלמא דנזיר שאין לו שיער אין לו תקנה דתגלחת שיער מעכבא ומדהא מעכבא תנופה נמי מעכבא וכדרב א''ר אבינא לעולם תנופה לא מעכבא והאי דקא משמע לן דב''ש וב''ה איפכא הויא דמאי אינו צריך לב''ש דקאמר דאין לו תקנה והכי אמרי ב''ש אינו צריך להעביר תער על ראשו עדיין לא יהא מותר מפני שאין שם העברת שער אבל לב''ה יש לו תקנה והכי משמע צריך לזה להעביר תער על ראשו ואף על פי שאין שם שיער יצא ידי חובתו ואף על גב דליכא גילוח ולעולם לב''ה גילוח לא מעכבא והוא הדין לתנופה וקשיא לרב והיינו דר' פדת: וחכמים אומרים אין לו בהן ימין נותנו על בהן שמאל ויצא: לשון אחר אמרי לה אמר רב תנופה מעכבת בנזיר כו' ומי לא מעכבא ואפילו לרבנן והא תניא זאת תורת הנזיר בין שאין לו כפים משמע דצריך תנופה דתנופה מעכבא ומי מעכבא ואלא הא דתני' זאת תורת הנזיר בין שאין לו שיער והתניא נזיר ממורט ב''ה. אומרים צריך להעביר תער על ראשו דמשמע דיעביר על ראשו ויצא דלא מעכבא דיש לו תקנה אלמא הא נמי דתני בין שאין לו כפים ה''נ דלא מעכבא וקשיא לרבא אמר רבינא לעולם אימא לך דמעכבא כרבא מאי צריך לב''ה צריך ואין לו תקנה דמעכבא הא לב''ש יש לו תקנה ופליגא דרבי פדת דאמר דב''ש ור''א אמרו דבר אחד כו': מתני' גילח. על אחד מזבחיו: ונמצא פסול תגלחתו פסולה. וסותר שלשים וזבחיו שהפריש עכשיו לא עלו וצריך להביא אחרים במקומן: כיצד גילח על חטאת שלא לשמה. כלומר שנעשית שלא לשם חטאת: ואח''כ הביא שאר קרבנותיו. כגון עולה ושלמים לשמן וכן אם גילח על העולה או על השלמים שנעשו שלא לשמן וכולן תגלחתן פסולה וסותר שלשים ומביא קרבנות אחרים במקום שלשתן: ר''ש אומר. אם גילח על העולה או על השלמים שלא לשמן ושאר קרבנות הביא לשמן תגלחתו כשרה ושאר זבחים עלו לו אבל אותו הזבח בלבד לא עלה לו ויביא זבח אחר במקומו והיינו טעמא דתגלחתו כשרה דהואיל וזבח אחר בעלמא כשר הוא דתנן [בריש זבחים] כל הזבחים ששחטן שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ה''נ כשרה לתגלחתו אבל במקום שגילח על החטאת שעשאה שלא לשמה מודה ר''ש דתגלחתו פסולה לפי שזבחו פסול הוא כדתנן כל הזבחים כו' חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה פסולה: ואם גילח על שלשתן. סתם ונמצא אחד מהן כשר תגלחתו כשרה לדברי הכל שהרי על זבח כשר נמי גילח ויביא שאר זבחים במקום הפסולין: גמ' אמר רב אדא בר אהבה. מדתני ר' שמעון כי גילח על זבח כשר אע''ג דלא עלה לבעלים לשם חובה תגלחתו כשרה: זאת אומרת דקסבר ר''ש נזיר שגילח על שלמי נדבה יצא. ובלבד שיביא קרבנותיו משלם דאילו כי גילח על השלמים שלא לשמן מאי הוו נדבה דאמר מר (שם) כאשר נדרת ליי' אלהיך נדבה אם כמו שנדרת יהא נדר ואם לאו יהא נדבה ואמר ר''ש דתגלחתו כשרה: דאמר קרא. וגלח הנזיר וכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ולא כתיב על שלמיו דאילו נאמר שלמיו הוה משמע שלמי נזיר ממש והשתא דכתיב השלמים אלמא אפילו על שלמי נדבה יצא:

ונמצא פסול. נשפך דמו או יצא או נטמא: תגלחתו פסולה. דהואיל ובשעת תגלחתו לא נזרק אפי' א' מן הדמים בהכשר ה''ל כגלחוהו לסטים וגילחו לסטים לאחר מלאת אמרינן ריש פירקין לר''א סותר ז' לרבנן שלשים: וזבחיו לא עלו לו. שאר הזבחים שהקריב אחרי התגלחת פסולה לא עלו לו דהואיל והיה צריך לשהות (לא מצי) עד שיגדל שערו ובהקרבת שאר הזבחים לא היה ראוי לתגלחת יש להחשיב הזבחים כאילו הקריב קודם או תוך מלאת: גילח על החטאת שלא לשמה כו'. דקיימא לן [ריש זבחים] כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח וחטאת: גילח על העולה שלא לשמה או על השלמים ואח''כ הקריב השאר לשמן תגלחתו פסולה. דהואיל ולא עלו לשם חובה עולה ושלמים דנזיר ה''ל כגילח על עולה ושלמי נדבה ולא יועיל: ר''ש אומר אותו הזבח. שנשחט שלא לשמה לא עלה לו לשם חובה וצריך להביא [זבח אחר במקומו] ושאר כל הזבחים עלו לו כר''ש בגמ' דאמר מגלח על שלמי נדבה יצא: אחר עשותו שלשתן ונמצא אחד מהן כשר. והאחרים פסולים תגלחתו כשרה לדברי הכל: קסבר ר''ש נזיר שגילח על שלמי נדבה יצא. שהרי עולה ושלמי נזיר ששחטן שלא לשמן הרי הן כנדבה: מאי טעמא דאמר קרא [תחת זבח] השלמים (במדבר ו) ולא כתוב שלמיו. מדשני קרא [בזבחים] דרשינן בפרק התודה (מנחות עח.) לרבות שלמי נזיר לאקשויי לשמן ולכמה דברים וה''ה דמקשי להו [למימר] ותודה שהיא שלמים אם גילח עליו יצא: