ומי מעכבא [והאם מעכבת] תנופה בנזיר? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מה שנאמר "זאת תורת הנזיר" (במדבר ו, כא), לשון כוללת זו ("תורת") באה לומר שכל הנזירים שווים בדינם, בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים, וזה שאין לו כפיים הלא אי אפשר לו שיניף, ומשמע מכאן שאין תנופה מעכבת!

ודוחים הוכחה זו: ואלא הא דתניא [ברייתא זו ששנויה] באותה לשון: מה שנאמר "זאת תורת הנזיר" בא לומר: בין שיש לו לנזיר שער בין שאין לו שער, הכי נמי [כך גם כן] תפרש שלא מעכבא [מעכבת] תגלחת במי שאין לו שיער? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נזיר ממורט (קרח לגמרי), בית שמאי אומרים: אינו צריך להעביר תער על ראשו, ובית הלל אומרים: צריך להעביר תער על ראשו.

ואמר רבינא: מאי [מה פירוש] "אינו צריך" לבית שמאי כוונתו: אינו צריך שהרי אין לו שיער, אבל אין לו תקנה, שאינו יכול לסיים נזירותו עד שיתגלח ממש, הא [הרי] שלדעת בית הלל יש לו תקנה, שיעביר תער על ראשו, לקיים את המצוה, אף שאינו מגלח. ומכאן שאף האמור בנזיר בתנופה "בין שיש לו כפיים בין שאין לו כפיים" יש לפרש לדעת ר' אליעזר, שתנופה מעכבת!

והבנה זאת, שלדעת בית שמאי צריך ואין לו תקנה, וכך דעת ר' אליעזר, היינו [זהו] שאמר ר' פדת. שאמר ר' פדת: בית שמאי ור' אליעזר אמרו דבר אחד, כלומר, הלכו לפי עקרון אחד.

מאי [מה היא] שיטת ר' אליעזר — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מצורע שאין לו בהן יד ורגל שנאמר בתורה (ויקרא יד, יד) שצריך לתת עליהן דם ושמן בזמן טהרתו — אין לו טהרה עולמית, אלו דברי ר' אליעזר. ר' שמעון אומר: יניחנו על מקומו של הבוהן, במקום הגדם, ויצא בכך ידי חובתו. וחכמים אומרים: יניח על בוהן של שמאל ויצא ידי חובה. עד כאן הסוגיה בנוסח אחד.

א לישנא אחרינא אמרי לה [לשון אחרת אומרים אותה] סוגיה באופן אחר, אמר רב: תנופה בנזיר מעכבת. ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטת מי] אמר הלכה זו? אילימא אליבא [אם תאמר לפי שיטת] ר' אליעזר — פשיטא [פשוט] שכן היא, האמר [הרי אמר] ר' אליעזר: אין הנזיר מותר בשתיית יין אלא אחר מעשים כולם ובכלל זה התנופה! אלא תאמר שרב אמר הלכה זו אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים] — הרי זה תמוה: השתא [עכשיו, הרי] יש לומר שתגלחת שהיא כגופו ומעיקר הנזירות אמרי רבנן [אומרים חכמים] שלא מעכבא [מעכבת], ואם כן תנופה מיבעיא [נצרכה] לומר שאינה מעכבת?

ושואלים: ומי [והאם] היא לא מעכבא [מעכבת]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] על הנאמר "זאת תורת הנזיר" — בין שיש לו כפים ובין שאין לו כפים! ומבינים שמשמעות הדבר שבכל מקרה צריך להניף תנופה, ואין חסרון הכפיים פוטרו מן התנופה. ושואלים על הבנה זו: ואלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] על הנאמר "זאת תורת הנזיר" — בין שיש לו שער ובין שאין לו שער, הכי נמי דמעכבא [כך גם כן תאמר שתגלחת מעכבת]?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נזיר ממורט, בית שמאי אומרים: אינו צריך להעביר תער על ראשו, ובית הלל אומרים: צריך, ומשמע אף בלא שיער — כדי לקיים העברת תער. ומכל מקום אין תגלחתו מעכבת! אמר ר' אבינא: מאי [מה פירוש] "צריך" לבית הלל — כוונתו צריך, וכיון שאינו יכול לעשות זאת — אין לו תקנה לנזיר זה להיות מותר ביין, ואילו

לדעת בית שמאי יש לו תקנה, שאיננו צריך כלל לכך. ולפי זה פליגא [חלוקה] שיטה זו על דעת ר' פדת, שהרי לדעת ר' פדת שיטת בית שמאי ושיטת ר' אליעזר שוות, שמי שאינו מסוגל לעשות דבר הריהו בגדר של צריך ואין לו תקנה. ואילו ר' אבינא מבין שבית שמאי פוטרים אותו מחובה זו, ובית הלל הם האומרים שאין לו תקנה.

ב משנה גילח הנזיר על הזבח, כלומר לאחר שהוקרבו קרבנותיו, ולאחר מכן נמצא הזבח פסול מכל סיבה שהיא — תגלחתו פסולה כמי שגילח בתוך נזירותו, וזבחיו לא עלו (נחשבים) לו לצאת בהם ידי חובתו. גילח על החטאת שלא לשמה (ונפסל על ידי כך הקרבן) ואחר כך הביא קרבנותיו האחרים לשמן — תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו. גילח על העולה או על השלמים שלא לשמן, ואחר כך הביא קרבנותיו האחרים לשמן — תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו.

ר' שמעון אומר: במקרה זה של המגלח על עולה או שלמים שהוקרבו שלא לשמן — אותו הזבח שזבח שלא לשמו לא עלה לו, אבל שאר זבחים — עלו. ולדעת הכל אם גילח על שלשתן ולא פירש על איזה מהם הוא מגלח, ונמצא אפילו אחד מהן כשר — תגלחתו כשרה, ויביא שאר זבחים כדי להשלים את חובתו.

ג גמרא על דברי ר' שמעון במשנתנו אמר רב אדא בר אהבה: זאת אומרת, קסבר [סבור] ר' שמעון: נזיר שגילח על שלמי נדבה — יצא, שהרי אם גילח על שלמים שנזבחו שלא לשמם — לא עלו לו לשם חובתו, והם נחשבים כשלמי נדבה, ומכל מקום סבור ר' שמעון שתגלחתו מועילה לו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שאמר קרא [הכתוב]: "ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים" (ויקרא יד, יח) ולא כתב "על שלמיו" משמע שאם מגלח שערו על זבח שלמים כלשהו — יצא ידי חובה.