נזיר מז ע"א

מתני' מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא רבי אליעזר אומר סותר את הכל וחכ''א יביא שאר קרבנותיו ויטהר אמרו לו מעשה במרים התרמודית שנזרק עליה אחד מן הדמים ובאו ואמרו לה על בתה שהיתה מסוכנת והלכה ומצאה שמתה ואמרו חכמים תביא שאר קרבנותיה ותטהר:
גמ' קתני ר' אליעזר אומר סותר את הכל והאמר ר' אליעזר כל אחר מלאת שבעה סותר אמר רב מאי סותר נמי דקאמר ר' אליעזר סותר קרבנותיו הכי נמי מסתברא דקתני וחכ''א תביא שאר קרבנותיה ותטהר ש''מ ומעשה נמי במרים התרמודית שנזרק עליה אחד מן הדמים ובאו והודיעוה על בתה שהיתה מסוכנת והלכה ומצאה שמתה ואמרו חכמים תביא שאר קרבנותיה ותטהר ש''מ:

הדרן עלך שלשה מינין

מתני' כהן גדול ונזיר אין מיטמאין לקרוביהן אבל מיטמאין למת מצוה היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה רבי אליעזר אומר יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר וחכמים אומרים יטמא נזיר ואל יטמא כהן הדיוט אמר להם רבי אליעזר יטמא כהן שאינו מביא קרבן על טומאתו ואל יטמא נזיר שהוא מביא קרבן על טומאתו אמרו לו יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם:
גמ' בשלמא כהן גדול ונזיר האי סבר כהן גדול עדיף והאי סבר נזיר עדיף משוח בשמן המשחה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - א

מתניתין:

א. בברייתא לעיל מו א נחלקו רבי אליעזר וחכמים כיצד ניתר הנזיר מאיסורי הנזירות, שלדעת חכמים הרי הוא ניתר אחר מעשה יחידי, דהיינו אחר זריקת אחד מן הדמים, ואילו לדעת רבי אליעזר אינו ניתר אלא אחר המעשים כולם. ^[1]

ומחלוקת זו מביאה אותם לחלוק בדין השנוי במשנתנו.

ב. לדעת רבי אליעזר, שאינו ניתר בתגלחת האסורה לנזיר עד שיעשה את כל המעשים כולם, ממילא אינו יכול לגלח עד שיביא את כל הקרבנות שיתירוהו בתגלחת מצוה, לפי שאינו יכול לגלח תגלחת מצוה עד שלא יהא מותר בתגלחת. ^[2]

ג. נזיר שנטמא אינו יכול לגלח. שדין הוא ב"תגלחת הטהרה" כולה, שאינה נעשית אלא בטהרה.

מי שנזרק עליו אחד מן הדמים -

ונעשה ראוי לתגלחת לדעת חכמים, שזריקת אחד מן הדמים מתירתו בתגלחת.

ואינו ראוי עדיין לתגלחת לדעת רבי אליעזר, שאינו ניתר אלא אחר הקרבת הקרבנות כולם - ואחר כך נטמא -

רבי אליעזר הולך לשיטתו, וכיון שלדעתו הוא נטמא קודם שנעשה ראוי לתגלחת, לכן הוא אומר:

הרי הוא סותר את הכל. וכדמפרש בגמרא שהוא סותר את כל קרבנותיו שהביא.

והטעם: כי הואיל ונטמא קודם שהקריב כולם, הרי זה כנטמא שחרית, לפני הקריבו אף אחד מהן, ואינו ראוי לתגלחת כל היום, והוי הקרבן הראשון שהביא כאילו הביא תוך מלאת בימים שאינו ראוי לתגלחת. ^[3] וחכמים - לשיטתם שהטומאה היא אחר שכבר נעשה ראוי לתגלחת אומרים: אינו סותר את הקרבן שכבר הביא, כי כבר היה ראוי לתגלחת קודם שנטמא, אלא יביא שאר קרבנותיו, ויטהר.

כלומר, את שאר קרבנותיו יביא לאחר שייטהר. ^[4]

מעשה במרים התרמודית [שם אשה נזירה, מן העיר תרמוד], שנזרק עליה אחד מן הדמים.

ובאו ואמרו לה על בתה, שהיתה 4* מסוכנת למות. 4*. כלומר: שהיא מסוכנת.

והלכה, ומצאה שמתה בתה, ונטמאה לה -

ואמרו חכמים: תביא שאר קרבנותיה, ותטהר.

גמרא:

שנינו במשנה לעיל טז א: מי שאמר הריני נזיר [נזירות סתם של שלשים יום], נטמא יום שלשים [קודם הבאת קרבנותיו] סותר הכל. רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה.

וביאור מחלוקתם [לשיטת רב מתנא שבסוגיא בדף ה ודף ו] היא:

לדעת חכמים, הרי הוא סותר את הכל, כי היות ועדיין בתוך ימי נזירותו הוא עומד, שלא נשלמו שלשים יום של ימי נזירותו, הרי הוא כשאר נזיר, שהוא סותר את הכל.

ואף על גב ש"מקצת היום ככולו", אין זה אלא לענין שאם הביא קרבנותיו ביום שלשים אחר שעבר "מקצת היום", יצא, לפי שהוא נחשב כ"אחר מלאת".

[אבל לכתחילה צריך להמתין עד יום שלשים ואחד, ואף ש"מקצת היום ככולו"].

אבל לענין טומאה, אינו מועיל "מקצת היום ככולו" לומר שנהג נזירות טהרה של שלשים יום.

לדעת רבי אליעזר, "כל לאחר מלאת, שבעה סותר" [לשון הגמרא לעיל טז א בביאור שיטתו].

ולדעתו אומרים "מקצת היום ככולו" אף לענין טומאה, ולכן אין לדון בו דין "סתירה" כשאר נזיר שנטמא, היות וגם לענין טומאה, משעבר מקצת יום השלשים, כמי שנטמא "אחר מלאת" הוא נחשב.

ולכן אינו סותר אלא שבעה, כלומר: צריך להמתין שבעה ימים עד שייטהר, ויהיה יכול להביא קרבנותיו בטהרה.

קתני במשנה: מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא, רבי אליעזר אומר סותר את הכל.

והניחה עתה הגמרא, שדברי רבי אליעזר שאמר "סותר את הכל", הן כפשטן, שהוא סותר את הימים הראשונים כשאר נזיר שנטמא. כי היות ועדיין לא גילח, ושם "נזיר" עליו לדעת רבי אליעזר עצמו, הרי הוא סותר את הימים הראשונים.

ולפיכך מקשה הגמרא:

והאמר רבי אליעזר ^[5] [במשנה לעיל טז א]: כל שנטמא אחר מלאת, שבעה בלבד הוא סותר, ואינו סותר את הכל!

והאיך שנינו במשנתנו שהוא סותר את הכל!?

אמר תירץ רב:

מאי "סותר" נמי, דקאמר רבי אליעזר? - סותר כל קרבנותיו שהביא, ולא כל ימי נזירותו, וכפי שנתבאר במשנה.

ומסייעת הגמרא למה שביארה, שנידון המשנה הוא לענין הקרבנות, ולא לענין ימי הנזירות:

הכי נמי מסתברא כפי שפירשנו:

דקתני במשנתנו: וחכמים אומרים: יביא שאר קרבנותיו, ויטהר.

ומעשה נמי במרים התרמודית, שנזרק עליה אחד מן הדמים, ובאו והודיעוה על בתה שהיתה מסוכנת.

והלכה ומצאה שמתה, ונטמאה לה.

ואמרו חכמים: תביא שאר קרבנותיה, ותטהר.

הרי מבואר שעל הקרבנות אנו דנים.

ומסקינן: אכן שמע מינה!

הדרן עלך פרק שלשה מינין

הערות

^[1] וכן נחלקו בזה במשנה לעיל מה ב תנא קמא ורבי שמעון, [לדעת התוספות].

^[2] כן מתבאר מדברי התוספות במשנתנו, וכמו שכתבו המפרשים [וראה "ברכת ראש" שפירש דבריהם באופן אחר] ; ולכאורה צריך ביאור, אם כן איך הוא מגלח, והרי התגלחת עצמה מעכבת היא את הנזיר מלשתות יין וליטמא למתים, ואם כן אף התגלחת עדיין לא הותרה, ואיך מגלח! ? וכתבו האחרונים [ראה חזון איש קמא ד ד"ה מ"ה א], שהיות והתגלחת עצמה מתרת אותו, הרי שלגבי התגלחת עצמה כאילו כבר הותר. ואולם עדיין צריך ביאור, שהרי התנופה היא אחר התגלחת, ואף היא מעכבת את הנזיר מלשתות יין וליטמא למתים, כמבואר לעיל מה א, ומכל מקום את תגלחת המצוה אינה מעכבת, ובהכרח שלענין תגלחת מצוה אין צריך שיהיה מותר מאיסורי הנזירות! ?

^[3] נתבאר על פי לשון התוספות, וראה ביאור הדברים בהערה שאחר דברי חכמים.

^[4] א. אבל קודם שייטהר אינו יכול להביא את שאר קרבנותיו, שכל מעשה "תגלחת הטהרה" אינה נעשית אלא בנזיר טהור, ולשון המשנה "ויביא שאר קרבנותיו ויטהר" היינו "לכשייטה ר". ב. בפשוטו ביאור דברי רבי אליעזר וחכמים הוא על פי המבואר לעיל במשנה [מו ב] גבי מי שגילח על הזבח ונמצא פסול, שתגלחתו פסולה, ומתוך כך אף זבחיו שהביא אחר תגלחתו לא עלו לו לשם חובה, ומשום שצריך הוא לגדל שער, ועד שאין שערו ראוי לתגלחת אינו ראוי להבאת קרבנות, [וכמו שכתבו התוספות שם, שהיות ו"בהקרבת שאר הזבחים לא היה ראוי לתגלחת, יש להחשיב הזבחים כאילו הקריב קודם או תוך מלאת"]. ולפי זה היה לנו לומר לכאורה, שאף כשלא נפסל הזבח לא יעלו לו הזבחים לשם חובה, היות ובשעת הקרבת הקרבן עדיין לא היה ראוי לתגלחת, כי עדיין לא נזרק אחד מן הדמים שיתירוהו בתגלחת. אלא שאנו אומרים: היות ולכשיסיים את הקרבת הקרבן יהיה ראוי לתגלחת, הרי זה כמי שהוא ראוי לתגלחת בשעת הקרבת הקרבן. ולא עוד, אלא אפילו לרבי אליעזר, שאינו ניתר וראוי לתגלחת עד שיסיים להקריב כל קרבנותיו, אף זה חשוב שהקריב הקרבנות כשהוא ראוי לתגלחת, כי אנו מחשיבים את כל הקרבנות לקרבן אחד, ולכשתסתיים הקרבתם, הרי יהא ראוי לתגלחת. ולפיכך: אם נטמא אחר זריקת אחד מן הדמים וקודם שיסיים להביא קרבנותיו, יהא דין קרבנותיו שהביא כבר תלויים במחלוקת רבי אליעזר וחכמים. כי לרבי אליעזר, שהכשר קרבנותיו תלוי במה שבסיום הקרבת כל הקרבנות יהא ראוי לתגלחת, אם כן כשנטמא מקודם ונפסל לתגלחת - אין קרבנותיו שהקריב כבר עולים לו, שהרי אינו ראוי לתגלחת. אבל לחכמים, שנעשה ראוי לתגלחת בהקרבת קרבן אחד, ואז עדיין לא היה טמא, אם כן אותו קרבן שהקריב קודם הטומאה עלה לו. [ומיהו לשון התוספות: "ולא ראוי לתגלחת כל היום" אינו מבואר לפירוש זה]. ג. ומלשון הרא"ש יש ללמוד להוסיף דברים בזה, שכתב הרא"ש: רבי אליעזר לטעמיה, דאמר: אחר כל המעשים כולם וכו', נמצא כשזרק אחד מן הדמים עדיין אינו ראוי לתגלחת, וכיון דסבירא ליה לרבי אליעזר שאין אחד מהקרבנות מתיר בתגלחת עד שיקריב את כולם, אם כן כל קרבנותיו חשובים כקרבן אחד, וכשנטמא קודם שיקריב כולו, הוי כאילו נטמא שחרית קודם שהקריב אפילו אחד מהם, והוי הקרבן שהביא כאילו הקריבו תוך מלאת". ויש ללמוד מלשון הרא"ש, שאין קרבנותיו חשובים כקרבן אחד אלא משום שכולם כאחד מתירים בתגלחת, ובלא סברא זו לא משכחת לה שיביא קרבנות נזירות לדעת רבי אליעזר, כי היות ואינו ניתר בקרבן הראשון בתגלחת, חשוב קרבן זה כהובא בשעה שאינה ראויה לתגלחת; אלא שקלקלתו זו היא תקנתו, שהיות וכל הקרבנות כאחד הם מתירים אותו בתגלחת מטעם זה עצמו חשובים כל הקרבנות כקרבן אחד, והרי בסוף "הקרבן" הוא מותר בתגלחת, [ומכל מקום לשון הרא"ש עדיין צריך ביאור]. ד. לשון התוספות והרא"ש: "כנטמא שחרית לפני הקריבו אחד מהן דמי"; וצריך ביאור, שהרי אנו באים לפסול את הקרבנות משום שהובאו בשעה שאינה ראויה לתגלחת, ואילו היה נטמא קודם שהביא את קרבנותיו היו קרבנותיו פסולים לא רק משום שהובאו בשעה שאינה ראויה לתגלחת כיון שהוא טמא, אלא משום שהטומאה פוסלת את הקרבנות כשם שהיא פוסלת את התגלחת, וכמבואר בתוספות בדברי חכמים, שאינו יכול להביא את קרבנותיו עד שייטהר. ה. הקשו המפרשים [ראה "ארזי הלבנון"] מן הסוגיא לעיל יד ב, כי שם מבואר שאפילו אחר שכבר סיים להביא את קרבנותיו ונטמא קודם שגילח, הרי שלפי רבי אליעזר הוא סותר את קרבנותיו, ומשם נראה ביאור דברי רבי אליעזר וחכמים באופן אחר, והוא: כשם שהנטמא עד שלא מלאו ימי נזירותו, הרי הוא סותר למפרע את כל הנזירות, כך גם הנטמא כשמלאו ימי נזרו, כל שנטמא קודם שהופקעה נזירותו, יש לטומאתו דין "סתירה" לענין הקרבנות. וזה הוא שנחלקו רבי אליעזר וחכמים לשיטתם במי שנטמא אחר שנזרק אחד מן הדמים, שלפי חכמים כבר פקעה נזירותו, ואין לטומאתו דין סתירה, ואילו לפי רבי אליעזר כיון שעדיין לא פקעה נזירותו יש לטומאתו דין סתירה לענין הקרבנות.

^[5] בפשוטו משמע מלשון הגמרא, שהיא מקשה מדברי רבי אליעזר עצמו לפי מה שנחלק על חכמים לעיל במשנה דף טז, שלדעתם הוא סותר שלשים יום ואילו לדעת רבי אליעזר עצמו אינו סותר אלא שבעה. אלא שאי אפשר לפרש כן, שהרי מחלוקת רבי אליעזר וחכמים לעיל היא דוקא במי שנטמא ביום שלשים, שלדעת חכמים כיון שלא נשלמו ימי נזירותו, כי עדיין ביום שלשים הוא עומד, לכן סותר הוא את הכל, ואילו רבי אליעזר סובר שמיד בעבור "מקצת היום" הרי הוא כמי שנטמא "אחר מלאת"; אבל מי שנטמא ביום שלשים ואחד כשהוא באמת "אחר מלאת" ימי נזרו, בזה אפילו חכמים מודים שאינו סותר ימי נזרו. והנה משנתנו עוסקת מסתמא במי שהביא קרבנותיו כדין ביום שלשים ואחד, שהרי כן הוא דינו לכתחילה; ואם כן הרי פשיטא ד"אחר מלאת" הוא, ואינו סותר את הכל, ואינו ענין לשיטתו של רבי אליעזר לעיל במשנה ואף חכמים שם מודים לזה, רק שהם סוברים שביום שלשים עדיין "תוך מלאת" הוא! ? ולכן צריך לבאר שקושיית הגמרא אינה לפי שיטתו של רבי אליעזר שנחלק על חכמים לעיל, אלא דממילא משמע מדברי רבי אליעזר שם, שסתירת נזירות אינה שייכת אלא כשהוא ב"תוך מלאת" ימי נזרו. אבל כשעברו ימי נזרו אף שעדיין שם נזיר עליו אינו סותר, שהרי לעיל במשנה כשנטמא ביום שלשים אינו סותר אפילו כשלא התחיל עדיין להביא קרבנותיו, ומשום דזה כבר "אחר מלאת" משום "מקצת היום ככולו", הרי מוכרח שאף רבי אליעזר מודה שאין סתירה אלא ב"תוך מלאת", ואין די במה ששם נזיר עליו כדי לסתור את הימים הראשונים. ב. דברי התוספות בד"ה והאמר משובשים מאד. והאחרונים הגיהו הגהות שונות. ונראה שדבריהם אינם אלא לשיטת בר פדא לעיל בסוגיא דף ה וו, ועל כן לא הובאו דבריהם כאן, וראה גם מה שכתב הרא"ש.

פרק שביעי - כהן גדול

מתניתין:

כהן גדול וכן נזיר ^[6] אינן מיטמאין אפילו לקרוביהן שמתו. ^[7]

היו שניהם - כהן גדול ונזיר - מהלכין בדרך, ומצאו מת מצוה שאין לו קוברים ושניהן מותרין ליטמא לו: ^[8]

רבי אליעזר אומר: כיון שיש כאן שנים ודי באחד מהם, לכן יטמא כהן [גדול וכל שכן כהן הדיוט], ואל יטמא נזיר.

וחכמים אומרים: יטמא נזיר, ואל יטמא כהן [הדיוט וכל שכן כהן גדול].

אמר להן רבי אליעזר לחכמים: יטמא כהן, שאינו מביא קרבן על טומאתו, ^[9] ואל יטמא נזיר, שהוא מביא קרבן על טומאתו.

אמרו לו חכמים: אדרבה ! יטמא נזיר, שאין קדושתו קדושת עולם, ^[10] ואל יטמא כהן, שקדושתו קדושת עולם.

גמרא:

ומבארת הגמרא:

בשלמא, זה פשוט בביאור מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בכהן גדול ונזיר -

שהאי, חכמים, סבר שכהן גדול עדיף.

ואילו האי, רבי אליעזר, סבר שנזיר עדיף.

א. כהן גדול מושחים אותו בשמן המשחה שעשה משה.

במשיחה זו הוא נעשה לכהן גדול.

כמו כן, כהן גדול שנמשח בשמן המשחה נקרא "כהן משיח".

אך משגנז המלך יאשיהו את שמן המשחה [כמבואר ביומא נב ב], היו הכהנים הגדולים מתקדשים על ידי שהיו עובדים בשמונה בגדים של כהן גדול.

וכהן גדול שנתקדש באופן זה, נקרא "מרובה בגדים".

ב. יש חילוק בין "כהן משיח" ל"מרובה בגדים" לענין הבאת "פר הבא על כל המצוות" [הנקרא גם "פר כהן משיח"].

הכהן המשיח, אם היה חכם מופלא, וטעה, והורה לעצמו הוראת היתר מוטעית באחת מן המצוות שחייבים על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת. ומתוך שסמך על הוראתו, עשה מעשה -

חידשה בו התורה קרבן מיוחד, והרי הוא מביא "פר כהן משיח" על חטאו שחטא מחמת הוראתו המוטעית.

הערות

^[6] בתוספות ביארו את הטעם שהקדים התנא כהן גדול לנזיר, שהוא משום שפרשת כהן גדול כתובה בפרשת אמור הקודמת לפרשת נשא שם נאמרה פרשת נזיר.

^[7] שלא כמו כהן הדיוט שהוא מיטמא לשבעה קרובים, ומשום שבכהן גדול כתוב [ויקרא כא יא]: "ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא", ובנזיר כתוב [במדבר ו ו]: "על נפש מת לא יבא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם.

^[8] בגמרא יתבאר המקור לזה, שהן מיטמאין למת מצוה.

^[9] לשון המאירי הוא: מפני שהנזיר טעון בה גלוח וקרבנות וסתירה.

^[10] כתבו התוספות: ואפילו אמר "נזיר עולם", מכל מקום סתם נזירות הוי שלשים יום ; וביאר ב"ארזי הלבנון" את כוונתם: דערך קדושת הדבר קבוע הוא ואינו משתנה, ומסתברא דערך קדושת נזירות נקבע לפי מה שהוא שיעור סתם נזירות דהיינו שלשים יום, והלכך אף כי מקבל עליו נזירות לכל ימיו, אין כאן משום תוספת בערך הקדושה רק תוספת זמן אשר תחול עליו ערך קדושת סתם נזירות. והמאירי כתב: "שאפילו היה נזיר עולם, מכל מקום קדושת שעה היא קרויה, אחרי שאין קדושתו מאליו, ואל ייטמא כהן שקדושתו קדושת עולם, רצה לומר קדושה שמאליה לעולם"; ובתוספות יום טוב חילק באופן אחר מדברי התוספות, ש"נזיר עולם" אין קדושתו "מעולם" אף כי היא "לעולם", מה שאין כן כהן שקדושתו היא "מעולם לעולם", וראה עוד שם, וברש"שעל המשניות, וראה "ארזי הלבנון" אות ו.

א משנה מי שנזרק עליו (עבורו) על המזבח אחד מן הדמים, של קרבנות נזירותו ונטמא לפני שהספיק להביא את שאר קרבנותיו, ר' אליעזר אומר: סותר את הכל, שעדיין לא יצא מנדר נזירותו. וחכמים אומרים: יביא שאר קרבנותיו ויטהר. אמרו לו חכמים לר' אליעזר: מעשה במרים התרמודית שהיתה נזירה שנזרק עליה אחד מן הדמים, ולאחר מכן באו ואמרו לה על בתה שהיתה חולה מסוכנת, והלכה ומצאה שמתה הבת, ונטמאה לה אמה. ואמרו חכמים: תביא שאר קרבנותיה ותטהר.

ב גמרא קתני [שנינו במשנתנו]: ר' אליעזר אומר סותר את הכל, ומשמע שסותר את כל שלושים ימי נזירותו, ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' אליעזר: כל שנטמא אחר מלאת ימי נזירותו רק שבעה ימים סותר, ולא יותר! אמר רב: מאי [מה] פירוש "סותר" נמי דקאמר [גם כן שאמר] ר' אליעזר במשנתנו סותר קרבנותיו. ואין כוונתו לומר שיצטרך למנות את כל ימי נזירותו מחדש, אלא שצריך להביא מחדש כל הקרבנות, ואף זה שכבר נזרק עליו דמו קודם שנטמא.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לפרש את דברי ר' אליעזר, דקתני [שכן שנה] בהמשך המשנה: וחכמים אומרים תביא את שאר קרבנותיה ותטהר, שמע מינה [למד מכאן] שלא נחלקו אלא בחובת הבאת הקרבנות ולא בענין הנזירות.

ומעשה נמי [גם כן] במרים התרמודית שנזרק עליה אחד מן הדמים, ובאו והודיעוה על בתה שהיתה מסוכנת והלכה ומצאה שמתה, ואמרו חכמים: תביא שאר קרבנותיה ותטהר. משמע שרק לגבי הקרבנות הם חלוקים ולא לגבי ימי הנזירות. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א משנה כהן גדול ונזיר אין מיטמאין אפילו לקרוביהן אם מתו. אבל מיטמאין הם למת מצוה, שאם מצאו אדם מישראל שאין לו קוברים — צריכים לטפל בו לקוברו, ונטמאים לו. היו כהן גדול ונזיר מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה ודי באחד מהם כדי לדאוג לקבורת המת — ר' אליעזר אומר: יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר. וחכמים אומרים: יטמא נזיר ואל יטמא אפילו כהן הדיוט.

אמר להם ר' אליעזר: מוטב שיטמא כהן — שאינו מביא קרבן על טומאתו, ואל יטמא נזיר — שהוא מביא קרבן על טומאתו. אמרו לו, יש טעם לומר להיפך: יטמא נזיר — שאין קדושתו קדושת עולם, ואל יטמא כהן — שקדושתו קדושת עולם.

ב גמרא מתוך שהוזכרה במשנתנו מחלוקת ר' אליעזר וחכמים בכהן ונזיר, דנים במעלתם של אישים שונים. בשלמא [נניח] כהן גדול ונזיר, אפשר להסביר את מחלוקתם כך: האי סבר [זה, חכמים, סבור]: כהן גדול עדיף [יתר] על הנזיר, כיון שקדושתו קדושת עולם, והאי סבר [וזה, ר' אליעזר, סבור]: נזיר עדיף [יתר], שכן מתחייב קרבן על טומאתו.

וכן, אם היו יחד כהן משוח בשמן המשחה ככהנים הגדולים שהיו בימי בית ראשון, שנמשחו כראוי להם,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: With regard to one on whose behalf the blood of one of his nazirite offerings was sprinkled on the altar, and he became ritually impure before bringing the rest of his offerings, Rabbi Eliezer says: His impurity negates the entire tally, and he remains a nazirite. And the Rabbis say: Let him bring the rest of his offerings and be purified. The Rabbis said to Rabbi Eliezer: An incident occurred involving Miriam of Tarmod who was a nazirite, that the blood of one of her offerings was sprinkled on her behalf, and they came and told her that her daughter was mortally ill. And she went and found that her daughter was dead, and thereby contracted impurity. And the Rabbis said: Let her bring the rest of her offerings and be purified.

GEMARA: It is taught in the mishna: Rabbi Eliezer says that this negates the entire tally. The Gemara asks: But didn’t Rabbi Eliezer say (16b): With regard to any nazirite who became ritually impure after the completion of his term, this negates only seven days. Rav said: What does: Negates, that Rabbi Eliezer said in the mishna here mean? It means that his impurity negates all his offerings. Rabbi Eliezer did not mean that the nazirite must count his entire term of naziriteship afresh; rather, he must bring all his offerings a second time, including the one whose blood was sprinkled before he became impure.

The Gemara comments: So too, it is reasonable that this is the meaning of Rabbi Eliezer’s statement, as the mishna later teaches: And the Rabbis said: Let her bring the rest of her offerings and be purified. Learn from here that they disagree only with regard to the offerings, but not the naziriteship itself.

The Gemara cites the rest of the mishna, which also indicates that the tanna’im disagree with regard to the offerings. And an incident also occurred involving Miriam of Tarmod, that the blood of one of her offerings was sprinkled on her behalf, and they came and notified her that her daughter was mortally ill. And she went and found that her daughter was dead, and thereby contracted impurity. And the Rabbis said: Let her bring the rest of her offerings and be purified. The Gemara concludes: Indeed, learn from the mishna that this is so.

MISHNA: A High Priest and a nazirite may not become ritually impure even to bury their deceased relatives. However, they become impure to bury a corpse with no one to bury it [met mitzva]. If one of them comes across the corpse of a Jew, and there is nobody else available to bury it, he must bury the body. If a High Priest and a nazirite were walking along the way and they found a met mitzva, and one of them can tend to the burial by himself, Rabbi Eliezer says: Let the High Priest become impure, and do not let the nazirite become impure. And the Rabbis say: Let the nazirite become impure, and do not let even a common priest become impure.

Rabbi Eliezer said to the Rabbis: It is preferable to let the priest become impure, as he does not bring an offering for his impurity, and do not let the nazirite become impure, as he brings an offering for his impurity. The Rabbis said to him: On the contrary, let the nazirite become impure, as his sanctity is not permanent, and do not let a priest become impure, as his sanctity is permanent.

GEMARA: In light of the mishna’s dispute between Rabbi Eliezer and the Rabbis, the Gemara compares the status of various individuals. Granted, with regard to a High Priest and a nazirite, one can explain the dispute as follows. This Sage, the Rabbis, holds that it is preferable that a High Priest remain ritually pure, as his sanctity is permanent. And this Sage, Rabbi Eliezer, holds that it is preferable that a nazirite remain ritually pure, as he is obligated to bring an offering for his impurity.

Additionally, if the two walking together were a High Priest anointed with the anointing oil, as was performed during the First Temple period,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זאת אומרת קסבר ר"ש נזיר שגלח על שלמי נדבה יצא השלמי נזיר ששחטן שלא לשמן לא עלה לשם חובה והרי הן כשלמי נדבה:

דאמר קרא אשר תחת זבח השלמים ולא כתיב שלמיו משמע כל שלמים ויס"ג דאמר קרא (על) [ובשר] זבח תודת שלמיו ולא כתיב שלמים. ופי' הר' משה דמהאי קרא דרשי' בפ' התודה [דף ע"ח] לרבות שלמים נזיר ליום ולילה א). ומקשינן נמי שלמי תודה לשלמי נזיר שאם גילח עליהם יצא:

מי שנזרק עליו א' מן הדמים ונטמא. ר"א או' סותר את הכל. לא כל הימים קאמר כדמפרש בגמ' דר"א סבר נטמא אחר מלאת סותר שבעה. אלא סותר כל הקרבנות קאמר. ר"א לטעמיה דאמר אחר כל המעשים כולם שאינו מותר לשתות יין עד אחר הבאת כל קרבנותיו. נמצא כשנזרק א' מן הדמים עדיין אינו ראוי לתגלחת וכיון דס"ל לר"א שאין א' מן הקרבנות מתירו בתגלחת עד שיקריב את כולם א"כ כל קרבנותיו חשובים כקרבן [אחד] וכשנטמא קודם שהקריב כולו הוי כאילו נטמא שחרית קודם שהקריב אפי' א' מהם והוי הקרבן שהביא כאילו הקריבו תוך מלאת. וחכ"א יביא שאר קרבנותיו ויטהר פי' לכשיטהר. וכן מפ' בירושלמי בהאי מתני' יטהר ואח"כ יביא קרבנותיו ואותו הזבח שהביא בטהרה לא יחזור ויביאנו. רבנן לטעמייהו דאמרי אחר מעשה יחידי מותר לגלח. הרי האדם שנטמא נראה לתגלחת ולמה יסתור אותו זבח אבל שאר זבחים שהקריב משנטמא ודאי סותר דהא קפיד קרא שיביא קרבנות נזיר בטהרה. ולעיל פ"ק פירשתי דהא דסותר ל' יום לרבנן היינו מדרבנן דמן התורה סגי בסתירת ז' לבר פדא. ואיכא לספוקי הכא הואיל ונראה לתגלחת משנזרק א' מן הדמים אולי די בסתירת ז'. ולי נראה דלרבנן אין כאן סתירה כלל דכיון שנזרק א' מן הדמים מותר לשתות יין וליטמא למתים ולגלח ויצא מכלל נזיר ולא שייך ביה סתירה. מרים התרמודית. מתמרוד היתה. הכי נמי מסתברא דסותר קרבנותיו קאמר מדמייתו רבנן ראיה לדבריהם ממה שאמרו חכמים תביא שאר קרבנותיה:

סליק פירקא

מי שנזרק עליו אחד מן הדמים וניטמא ר״א סותר את הכל פירש ר״א היינו ת״ק דתנן סתמי׳ ואח״כ הותר הנזיר לשתות יין ולטמ׳ למתים דמשמע אחר הקרבת הקרבנות והתגלחת והתנופה ור״ש דאמר לעיל כיון שנזכר עליה אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין וליט׳ למתים הוא רבנן דפליגי הכא עליה דר״א ואמרי יביא שאר קרבנותיו ויטהר ומאי דאמרינן בהלכתן דלעיל ת״ר ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולן דברי ר״א וחכ״א אחר מעשה יחידי חכמים דהתם הן רבנן דהכא והן ר״ש דמתני׳ ר׳ אליעזר סבר כיון שלא הותר הנזיר לשתות יין וליטמ׳ למתים אלא כל המעשים כולן א״כ אם נזרק עליו אחד מן הדמים בטהרה ואח״כ ניטמ׳ דומה כאילו ניטמ׳ קודם הבאת קרבנותיו וסותר שבעה מפני שהיא אחר מלאת ומביא קרבנות טומאה ואח״כ מביא קרבנות טהרה וחכ״א יביא שאר קרבנות ויטהר שאם הי׳ מטמא קודם הבאת שום קרבן היה סותר שלשים לטעמ׳ דאפילו אחר מלאת סותר אבל כיון שנזרק עליו אחד מן הקרבנות כבר הותר הנזיר לשתות ביין וליטמא למתים ויבי׳ שאר קרבנותיו ואח״כ יטהר ואע״פ שהוא טמא מת מותר לשלח קרבנותיו ואע״ג דפ״ב דזבחים בה׳ טמא הוי׳ פלוגת׳ דזקני דרום וריש לקיש דדרומאי סברי שוחטין הפסח על טמא מת ע״ש ל״פ ר״ל אלא בפסח משום דקסבר אכילת פסחים מעכב׳ וזקני דרום סבר דלא מעכב׳ אבל בכל קרבנות דעלמא טמא מת משלח קרבנותיו דהכי תנן בפ׳ כיצד צולין הפסח שנזרק דמו ואח״כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה ניטמא הגוף אין הציץ מרצה מפני שאמר הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף פי׳ הפסח שעיקרו בא לאכילה הוא פסול כטומאת הבעלים וגם קרבנו של נזיר הראשון קודם שיותר ביין הוא פסול בטומאת הבעלים שהרי אסור לו להיטמ׳ עד שלא יקריב קרבנו ואם הקריב אחד מן הקרבנות בטהרה כבר הותר ביין וליטמ׳ למתים ודוק׳ נזיר ועושה פסח פסלא בהו טומאת בעלים אבל שאר הקרבנות כולן מקריבין אותו בטומאת בעלים ונזיר שהקריב קרבן ראשון בטהרה השאר יכול להקריבן בטומאה כשאר כל קרבנות דעלמא:

ונזיר שם משוח בשמן המשחה ומרובה הבגדים משוח בשמן המשחה עדיף קשי׳ לי והיאך יתכן שיהיו שני כהנים גדולים ביחד והתני׳ בסיפר׳ אין מושחין שני כהנים גדולים כאחת בפרשת חביתין ואמרינן בירושלמי בפ״ק דמגלה ובפ׳ בתרא דהוריות אותו אחד מושכין ואין מושכין שנים ר׳ יוחנן אמר מפני האיבה:

מתני' מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא. קודם תגלחת.

ר' אליעזר אומר סותר הכל. פירוש אף קרבנו שהביא קודם שנטמא יחזור ויביא אחר שיטהר דכיון דתגלחת מעכבת לר' אליעזר הוי נטמא קודם גלוח כאלו נטמא קודם שהקריב שום דבר מקרבנותיו. והוא הדין דאם נזרקו עליו כל הדמים ונטמא לר' אליעזר דחוזר ומביא הכל. והכי משמע סוף פרק שני דאמר רב חסדא קדש שער בדם דקאמר אי אליבא דר' אליעזר כיון דאמר תגלחת מעכבת תוך מלאת הוא וליסתור כל קרבנותיו. שיטה:

ר' אליעזר אומר סותר את הכל. לא כל הימים קאמר כדמפרש בגמרא דר' אליעזר סבר נטמא אחר מלאת סותר שבעה. אלא סותר את כל הקרבנות קאמר דר' אליעזר לטעמיה דאמר אחר כל המעשים כולם שאינו מותר לשתות יין עד אחר הבאת כל קרבנותיו. נמצא כשנזרק אחד מן הדמים עדיין אינו ראוי לתגלחת. וכיון דסבירא ליה לר' אליעזר שאין אחד מן הקרבנות מתירו בתגלחת עד שיקריב את כולם אם כן כל קרבנותיו חשובים כקרבן אחד וכשנטמא קודם שהקריבו את כולם הוי כאלו נטמא שחרית קודם שהקריב אפילו אחד מהם והוי הקרבן שהביא כאלו הקריבו תוך מלאת. ואיכא לספוקי הכא הואיל ונראה לתגלחת משנזרק אחד מן הדמים אולי די בסתירת שבעה. ולי נראה דלרבנן אין כאן סתירה כלל דכיון שנזרק אחד מן הדמים מותר לשתות יין וליטמאות למתים ולגלח ויצא מכלל נזירות ולא שייך ביה סתירה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
סליק פרק שלשה מינין פרק כהן גדול

מתני' היו מהלכין בדרך. אכהן גדול ונזיר קאי. והוא הדין דפליגי נמי בכהן הדיוט ונזיר דטעמייהו שייך נמי בכהן הדיוט. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אמר להן ר' אליעזר יטמא כהן. אפילו כהן גדול שלא מצינו שמביא קרבן על טומאת גופו כנזיר.

שאין קדושתו קדושת עולם. דסתם נזירות דקרא אינו אלא שלשים. וגם קדושתו באה לו על ידי נדרו אבל כהן קדושתו קדושת עולם על פי הדיבר. הר' עזריאל ז"ל:

גמ' בשלמא. האי בשלמא הוי כמו פשיטא לי שהוא בא לשאול בעייא אחר הפשיטא. ואמר פשיטא לי דכהן גדול ונזיר לרבנן כהן עדיף ולר' אליעזר נזיר עדיף. שיטה:

בשלמא כהן גדול ונזיר האי סבר כהן גדול עדיף. דהיינו רבנן והוא הדין דמצי למימר דאפילו כהן הדיוט עדיף נמי לרבנן אלא איידי דבעי למנקט בכהן גדול נקט הכי. תוספי הרא"ש ז"ל:

גמרא הנ"מ דקתני וחכ"א יביא שאר קרבנותיו ויטהר. כצ"ל:

רש"י ד"ה ענין אחר. אלא אף אותו שהפריש תחלה צריך להחליף כו'. אולי טעמו מפני שהיו נראין היום ונדחו כשנטמא לכן אינן חוזרים ונראים וכמו שאריו"ח כה"ג בזבחים (יב ב) משא"כ לרבנן דכיון שנזרק א' מן הדמים הותר לשתות יין ולהטמא ג"כ רק לכתחלה א"י להטמאות מפני שהקפידה תורה שיביא קרבנותיו בטהרה לכן לא מיקרי דחוי:

במשנה יטמא נזיר שאין קדושתו ק"ע ואל יטמא כהן שקדושתו ק"ע. התוס' והתוי"ט נדחקו בזה ועי' או"מ. ולעד"נ דקדושת עולם דכאן פירושו לדורות עולם. כדכתיב והיתה כו' לכהונת עולם לדורותם (שמות מ' ט"ו). ועוד קראי טובא. משא"כ נזיר אף שהוא יכול להיות נזיר עולם אינו מוריש קדושתו לדורותיו אחריו:

תד"ה וכן. והשתא כו' אלא עובד בח' בגדים כו' דת"ר כו' משיח (כצ"ל) כו' ת"ל כו'. וע"ש דדרשה זו אינה אלא לר"מ. ועמש"כ בס"ד ביומא (יב):

בא"ד וקשה דא"כ הל"ל משיח חזי לעבודה כו'. ותירוצם דחוק. ולפי מה שהוכחתי במגילה (ט ב) בס"ד. דכהן שעבר אף אם יארע עוד הפעם פסול בכה"ג אינו ראוי לשמש תחתיו אלא ממנים אחר ודלא כהט"א. בקל מ"ל משוח ומרובה בגדים בזמן אחד בששניהם עוברים ועי' או"מ. ובזה יל"פ הא דלקמן משוח שעבר ומרובה בגדים בכה"ג ובמצאו המת מצוה ביוה"כ עצמו כמש"כ בהג"ה לקמן:

מתני' במרים התרמודית. מתרמוד שם מקום: שהיא מסוכנת והלכה ומצאה שמתה. ונטמאת עליה ואמרו חכמים כו': גמ' קתני. במתני' ר' אליעזר אומר סותר את הכל והא שמעינן ליה דאמר דכל אחר מלאת שבעה סותר ותו לא והא הכא אחר מלאת הוא: אמר רב מאי סותר נמי דקאמר ר''א סותר קרבנותיו. והכי קאמר יביא כל קרבנותיו לאחר שיטהר ואותו זבח ראשון שנזרק דמו לא עלה לו ולעולם הז' הוא דסותר ותו לא לדברי הכל ובהא פליגי ר' אליעזר סבר אותו זבח ראשון לא עלה לו ויביא אחר במקומו עם שאר קרבנותיו שהפריש לכשיטהר לאחר ז': והכי נמי מסתברא. דאקרבנותיו קאי מדקתני וחכמים אומרים יביא שאר קרבנותיו ויטהר מכלל דלרבי אליעזר סבירא ליה דאף ראשון לא עלה לו וצריך להביא אחר: ענין אחר אמר רב מאי סותר נמי דקאמר ר' אליעזר סותר את קרבנותיו ולא מיבעיא זבח ראשון דאינו עולה לו אלא אותו שהפריש תחלה צריך להחליף ויביא אחר במקומו וחכמים אומרים אותו ראשון בלבד לא עלה לו וצריך להביא אחר במקומו אבל שאר קרבנות שהפריש אינו צריך להחליף אלא לכשיטהר יביא אותם ה''נ מסתברא דאקרבנות פליגי מדקאמרי רבנן דיביא שאר קרבנות ויטהר אלמא דשמעי מיניה דרבי אליעזר דאפי' אותן קרבנות שהפריש תחלה אינו יכול להביא לקרבנותיו ואמרו ליה רבנן מביא ומעשה נמי כו':

הדרן עלך שלשה מינין

כהן גדול ונזיר אין מיטמאין לקרוביהן. וכדמפרש בהן קראי לטומאה לקמן בגמ': גמ' בשלמא כהן ונזיר. שמעינן להו הי מינייהו ליטמא תחילה דרבנן סברי כהן גדול שקדושתו קדושת עולם ורבי אליעזר סבר נזיר עדיף שכן מביא קרבן על טומאתו ויטמא כ''ג שאינו מביא קרבן על טומאתו ואל יטמא נזיר:

ונטמא ר' אליעזר אומר סותר את הכל. ולא כל הימים כדמפרש בגמ' דהא ר' אליעזר הוא דאמר [לעיל] בפ''ג (דף טז:) נטמא לאחר מלאת סותר ז' אלא סותר אקרבנות קאמר ור' אליעזר לטעמיה דאמר בגמ' אחר המעשים כולם מותר לשתות יין ומגלח הרי כשנזרק אחד מן הדמים עד [שיביא שאר הקרבנות אינו ראוי] לתגלחת והואיל ונטמא [קודם] שהקריב כולם כנטמא שחרית לפני הקריבו אף אחד מהן דמי ולא ראוי לתגלחת כל היום והוי קרבן ראשון שהביא כאילו הביאו תוך מלאת בימים שלא ראוי כלל לתגלחת דמי: וחכ''א יביא שאר קרבנותיו ויטהר. פי' לכשיטהר כך מפרש בירושלמי סתם מעשה דטהרה ואחר כך יביא קרבנות. ודאי אותו הזבח שהיה בהכשר לא יחזור ויביא ורבנן לטעמייהו דאמרי אחר מעשה יחידי מותר לשתות יין ומגלח הרי הוא קודם שנטמא [ראוי] לתגלחת ולמה יסתור אותו [אבל] הזבחים שהקריב משנטמא יסתור דהא קפיד קרא שיביא קרבנות נזיר בטהרה ואח''כ כשיטהר ויהיה לו הזאת ג' וז' יביאם [למנין סתירה]: במרים התרמודית. מתרמוד: והאמר. לעיל בפ''ק (דף ו:) ובפ' ג' (דף טז:) דטומאה דלאחר מלאת סותר [ז'] ולרבנן [ל'] ובפ''ק פירשתי דמדרבנן הוא דמן התורה בסתירה הבא מספק דמשמע הואיל ובחדא ראוי לתגלחת שנזרק א' מן הדמים לרבנן [נמי דיו] בסתירת ז': סותר קרבנות. כדפי' במתני' דייק נמי בברייתא דבקרבנות איירי מדאייתו רבנן ראייה לדבריהם שאמרו חכמים שאר קרבנות:

הדרן עלך שלשה מינין

כהן גדול ונזיר אינן מיטמאין לקרוביהם. בספרי היא אבל מיטמא למת מצוה ולא גרסינן ליה כדמוכח בגמ'. כהן גדול הלכותיו בפרשת אמור אל הכהנים ונזיר בפרשת נשא: ואל יטמא נזיר. שקדושתו עדיפא כיון שהזקיקתו תורה להביא קרבן על טומאתו מה שאין כן בכהן למאן דאמר דיטמא נזיר ואל יטמא כהן ואפי' כהן הדיוט: יטמא כהן. ואפילו כהן גדול: נזיר קדושתו קדושת שעה. ואפי' אמר נזיר עולם מכל מקום סתם נזירות הוי שלשים יום (לעיל ה.): בשלמא כהן גדול ונזיר האי סבר כהן גדול עדיף והאי סבר נזיר עדיף. וטעמא דמ''ד במתניתין: וכן משוח בשמן המשחה. כ''ג שנמשח בשמן המשחה ומרובה בגדים קרי משנגנז שמן המשחה דיאשיהו גנז שמן המשחה שעשה משה כדאיתא בפ' הוציאו לו (יומא נב:) ואחריו לא היה כהן משוח בשמן המשחה אלא מרובה בגדים בלא שמן שהיו ממלאים ידיו בח' בגדים ולא היו יכולין לעשות שמן המשחה אחר למשוח בו כדכתיב (שמות ל) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם זה ולא אחר וכדאיתא בפ' קמא דכריתות (דף ה:) וכי נס א' בשמן המשחה היה והלא הרבה נסים נעשו בו שמתחלה לא היה אלא י''ב לוג ובו נמשח המשכן וכל כליו ואהרן ובניו כל ז' ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא שנאמר משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם והא דאמר התם (דף ה.) המפטם השמן ללמוד בו או למוסרו לצבור פטור הא דקתני למוסרו לצבור (ללמדם שידעו לעשותו) היינו בימי משה אם עשאו פטור אי נמי למוסרו לצבור ללמדם שידעו לעשותו ולא שימשחו ממנו והשתא אחרי יאשיהו לא היה כהן נמשח בשמן המשחה אלא עובד בח' בגדים וכשר בכך בלא משיחה דת''ר בפ''ק דמגילה (דף ט:) משוח אין לי אלא בשמן המשחה מרובה בגדים מנלן ת''ל הכהן המשיח והשתא משוח ומרובה בגדים משכחת לה בדור א' כגון שנמשח א' לכ''ג ובתוך כך נגנז שמן המשחה ואירע בו קרי בכהן המשוח ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים לעשות עבודה ביה''כ וקשה דא''כ הל''ל משוח חזי לעבודה ומרובה בגדים לא חזי לעבודה דראשון חוזר לעבודתו כדקאמר גבי משוח שעבר ונראה לומר כגון שכהן גדול גלה ומינו אחר תחתיו ברבוי בגדים כגון שנגנז השמן כבר ושימש כמה שנים שאם אף הראשון שב אינו חוזר לעבודתו שהרי שימש זה תחתיו כמה שנים והרי שניהם מהלכין בדרך כו': (ה''ג) דאילו משוח מביא פר הבא על כל המצות כדכתיב אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והביא פר וגו' ומרובה בגדים לא דכתיב בפ' הכהן המשיח דוקא משוח וליכא לפרושי משוח מביא פר העלם דבר של צבור כלומר שכהן משוח מקריבו ולא מרובה בגדים כדכתיב גביה ולקח הכהן המשיח מדם הפר והא ליתא דבתורת כהנים מוכח בהדיא דאף כהן הדיוט מקריבו (ה''ג) וא''ת אי מיירי אחר יה''כ לא היה לו לקרותו לזה מרובה בגדים אלא שעבר ואי מצאו מת מצוה ביה''כ והא קבורת מת מצוה לא דחי י''ט וכ''ש שבת ויה''כ וי''ל דלעולם ביה''כ עצמו איירי ולא לקברו אלא לטלטלו מחמה לצל דשרי אפי' בשבת ואהא קאמר דמשוח בשמן עדיף ומטמא המרובה בגדים מחמה לצל דמשוח עדיף דמייתי פר הבא על כל המצות אם הכהן המשיח הורה וטעה בהוראתו אבל מרובה בגדים אינו מביא פר על כל המצות דמשיח דוקא כתיב אלא מביא כשבה או שעירה כיחיד ובהוריות (דף יא:) עיקר הדבר ופירושו ופר הבא על כל המצות היינו בפר שהוא עצמו מביא שהורה בעצמו ועשה כהוראתו שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב''ד לציבור: