נזיר מז ע"ב

ומרובה בגדים משוח בשמן המשחה עדיף דאילו משוח בשמן המשחה מביא פר הבא על כל המצות ואילו מרובה בגדים אין מביא משוח שעבר ומרובה בגדים מרובה בגדים עדיף דמרובה בגדים עביד עבודה ואילו משוח שעבר לאו בר עבודה הוא עבר מחמת קירויו ועבר מחמת מומו עבר מחמת קירויו עדיף דאילו האי חזי לעבודה למחר ואילו עבר מחמת מומו לא חזי לעבודה איבעיא להו משוח מלחמה וסגן הי מינייהו עדיף משוח מלחמה עדיף דחזי למלחמה או דלמא סגן עדיף דחזי לעבודה ת''ש דתניא אין בין משוח מלחמה לסגן אלא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה יטמא משוח מלחמה ואל יטמא הסגן והתני' משוח מלחמה קודם לסגן אמר מר זוטרא לענין החיותו משוח מלחמה עדיף מאי טעמ' דתלו ביה רבים ולענין טומאה סגן עדיף דתניא רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר למה תקנו סגן לכהן גדול שאם אירע בו פסול הרי נכנס ומשמש תחתיו עד כאן לא פליגי אלא בכהן גדול ונזיר כי קא אזלי בהדי הדדי אבל חד חד לחודיה בר איטמויי אינון מנא הני מילי דת''ר {ויקרא כא-יא} על כל נפשות מת לא יבא במה הכתוב מדבר אי ברחוקים קל וחומר הוא ומה כהן הדיוט שהוא מיטמא לקרובים אינו מיטמא לרחוקים כהן גדול שאינו מיטמא לקרובים אינו דין שאינו מיטמא לרחוקים אלא בקרובים הכתוב מדבר ולאביו הוא דאינו מיטמא הא מיטמא הוא למת מצוה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - ב

ואילו כהן גדול שנתכהן על ידי שהוא "מרובה בגדים", מביא על שגגתו כשבה או שעירה לחטאת, ככל אדם שחטא בשוגג וכן פשוט הוא, שכהן גדול משוח בשמן המשחה וכהן גדול מרובה בגדים, שהיו מהלכין בדרך, ^[1] ומצאו מת מצוה:

כהן גדול משוח בשמן המשחה עדיף שלא להיטמא, אלא ייטמא מרובה הבגדים, ומשום:

דאילו כהן גדול משוח בשמן המשחה, מביא "פר הבא על כל המצוות", כשהורה לעצמו באחת מכל המצוות ששגגתם חטאת, ועשה על פי הוראתו.

ואילו כהן גדול מרובה בגדים, אין מביא פר, אלא כשבה או שעירה כשאר כל אדם.

וכן פשוט הוא: כהן גדול משוח שעבר מן הכהונה הגדולה, ומרובה בגדים המכהן בכהונה גדולה, ^[2] שהיו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה:

כהן גדול מרובה בגדים עדיף וייטמא ה"משוח שעבר".

דכהן גדול מרובה בגדים עביד עבודה [עובד עבודה ככהן גדול בבית המקדש].

ואילו כהן גדול משוח שעבר, לאו בר עבודה הוא כלל. ^[3]

וכן פשוט הוא: כהן גדול שעבר מכהונתו מחמת טומאת קירויו, וכהן גדול שעבר מחמת מומו, שהיו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה:

כהן גדול שעבר מחמת קירויו עדיף, וייטמא זה שעבר מחמת מומו ואפילו היה זה מום עובר.

דאילו האי - שעבר מחמת קירויו - הרי חזי לעבודה למחר לכשייטהר מקירויו.

ואילו עבר מחמת מומו, לא חזי לעבודה עד שיתרפא מומו. ^[4] כל הדינים שנמנו עד כאן הרי הם פשוטים.

ואולם איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה:

כהן גדול משוח מלחמה ^[5] וסגן של כהן גדול ^[6] שהיו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה, הי מינייהו עדיף [איזה מהם עדיף] שלא ייטמא הוא אלא חבירו?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

האם כהן גדול משוח מלחמה עדיף, ולא ייטמא, משום דחזי למלחמה, כי היות שנתמנה לצורך המלחמה הרבים תלויים בו -

או דילמא סגן עדיף, דחזי לעבודה, שנתמנה לעבודת כהן גדול ביום הכפורים באם יארע פסול בכהן גדול. ^[7]

מה שאין כן משוח המלחמה, שלא נתמנה לעבודה כלל.

תא שמע מהא דתניא בהדיא, שהסגן עדיף: אין בין משוח מלחמה לסגן, אין קולא שנוהגת במשוח מלחמה ואינה נוהגת בסגן, אלא קולא זו יש במשוח מלחמה יותר מבסגן: שאם היו מהלכין בדרך, ומצאו מת מצוה, יטמא משוח מלחמה, ואל יטמא הסגן!

ומקשינן: והתניא: משוח מלחמה קודם לסגן להחיותו.

שאם נפל הגל על שניהם, יש לפקח את הגל תחילה על המשוח מלחמה, ואם כן, יש לנו לומר שגם לענין טומאה למת מצוה משוח מלחמה עדיף, וייטמא הסגן!? ^[8]

אמר תירץ מר זוטרא:

לענין להחיותו, אכן משוח מלחמה עדיף.

מאי טעמא? - משום דתלו ביה רבים [הרבים תלויים בו במלחמה] -

ואולם לענין טומאה, סגן עדיף כיון שהוא נתמנה לעבודה.

דתניא: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: למה תקנו סגן לכהן גדול? שאם אירע בו - בכהן הגדול - פסול, הרי הסגן נכנס ומשמש תחתיו.

וכאן שבה הגמרא לדון בעיקר ההיתר של טומאה למת מצוה בנזיר ובכהן גדול:

עד כאן לא פליגי חכמים ורבי אליעזר במשנתנו, אלא בכהן גדול ונזיר כי קא אזלי בהדי הדדי [כשהולכים הם ביחד] מי קודם למי ליטמא למת מצוה -

אבל כשהולכים נזיר וכהן גדול חד חד לחודיה [כל אחד לבדו], בר איטמויי אינון [מיטמאין כל אחד מהם למת מצוה].

ומנא הני מילי שמותרין הם ליטמא למת מצוה? ^[9]

ומבארת הגמרא שהוא נלמד מהא דתנו רבנן:

נאמר בפרשת טומאת כהנים [ויקרא כא]:

"ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו, לאמו ולאביו, ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש, לה יטמא. לא יטמא בעל בעמיו להחלו".

"והכהן הגדול מאחיו, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים, וגומר.

ועל כל נפשות מת לא יבוא. לאביו ולאמו, לא יטמא".

ונאמר בפרשת טומאת הנזיר:

"כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבוא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם. כי נזר אלהיו על ראשו".

נאמר בכהן גדול: "על כל נפשות מת לא יבוא" -

במה הכתוב מדבר?

אי נאמר ברחוקים הוא מדבר, ומזהירה התורה את הכהן הגדול שלא ייטמא להם -

כך הרי אי אפשר לומר.

שהרי קל וחומר הוא שאינו מיטמא להם, ולא היתה התורה צריכה להזהיר אותו על טומאה למתים רחוקים. ^[10]

שהרי, ומה כהן הדיוט, שהוא מיטמא לקרובים, בכל זאת אינו מיטמא לרחוקים.

כהן גדול, שאינו מיטמא לקרובים, אינו דין שאינו מיטמא לרחוקים!? ^[11]

אלא בהכרח שבקרובים הכתוב "על כל נפשות מת לא יבוא, מדבר.

והיות וכבר הזהירה התורה על הקרובים בפסוק "על כל נפשות מת לא יבוא", שוב לא היתה התורה צריכה להוסיף ולומר: "לאביו ולאמו לא יטמא", שהרי כבר הזהירתו התורה על הקרובים ^[12] -

ולכך אמר הכתוב: "ולאביו לא יטמא", כדי ללמד: דוקא לאביו הוא דאינו מיטמא.

הא מיטמא הוא למת מצוה.

הערות

^[1] ביארו התוספות: כגון שאחרון הכהנים הגדולים שנמשח בשמן המשחה - גלה [וברא"ש הוסיף: חלה], ומינו אחר תחתיו ועבד ימים רבים, וחזר הכהן המשיח, ומאחר שכבר שימש הכהן השני כמה שנים אין מעבירין אותו מעבודתו, [ואינו דומה לכהן גדול שמינוהו לפי שעה משום שאירע קרי בכהן גדול, שהראשון חוזר לעבודתו משנטהר, כמבואר בברייתא שהובאה בהערה לקמן], אלא שניהם עובדים ככהן גדול; "ארזי הלבנון" על פי רוב המפרשים, ראה שם.

^[2] ראה הגהה בתוספות ובפירוש הרא"ש, היכי משכחת לה.

^[3] וכמבואר ביומא יב ב: "תנו רבנן: אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו וכו' רבי יוסי אומר: ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא ולא לכהן הדיוט"; כלומר: אינו משמש במקדש לא בשמונה בגדים ככהן גדול, ולא בארבעה בגדים ככהן הדיוט, [רש"י], והטעם מבואר שם בגמרא, שאינו משמש ככהן גדול משום איבה של הכהן המכהן, וככהן הדיוט אינו משמש, משום ש"מעלין בקודש ואין מורידין".

^[4] כתב הרא"ש, שהוא הדין בכהנים הדיוטים, וראה רש"ש שכתב כן מסברא דנפשיה.

^[5] אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת רשות, ממנין כהן לדבר אל העם בשעת המלחמה ומושחין אותו בשמן המשחה, וזהו הנקרא "משוח מלחמה", רמב"ם מלכים ז א.

^[6] סגן היו ממנים לכהן גדול, כדי שיעבוד תחתיו ביום הכפורים אם יארע בו פסול, וכדלקמן.

^[7] אבל אם לא אירע פסול בכהן גדול אינו עובד שום עבודה בעולם, רש"י יומא לט א.

^[8] נתבאר על פי פירוש הקונטרס שהביאו התוספות.

^[9] כתב הרמב"ם ב"ספר המצוות" מצות עשה רל"א, שהמת כשאין לו קוברין נקרא "מת מצוה", משום שמצוה על כל אדם לקוברו ממאמר הכתוב [דברים כא כג] "כי קבור תקברנו ביום ההוא", שהיא מצוה כוללת לקבור את כל המתים. ודעת ה"שאגת אריה" בשו"ת החדשות סימן יב, בטעם הדין שמת מצוה דוחה את איסורי הנזיר ואת איסורי הכהונה, שהוא משום "עשה ["קבור תקברנו"] דוחה לא תעשה ועשה" שישנם בשאלה כאיסורי הנזיר, ושאינם שוים בכל כאיסורי הכהונה, וכמו שמבואר לעיל דף מ ומא לענין תגלחת נזיר מצורע והשחתת זקן במצורע כהן; וראה שם שביאר למה צריכים אנו לימוד מיוחד למת מצוה ואינו נלמד מ"ראשו" ו"זקנו" האמורים במצורע, שמשם יש ללמוד שעשה דוחה לא תעשה ועשה שישנם בשאלה ושאינם שוים בכל, ראה שם.

^[10] כתבו התוספות בהמשך הסוגיא, שקל וחומר זה הוא לרווחא דמילתא, כי אף בלי קל וחומר פשיטא שכהן גדול לא יצא מקדושת כהן הדיוט, ואינו מיטמא לרחוקים.

^[11] צריך ביאור: הרי פסוק זה אינו מיותר, שהוא נצרך להזהירו על הביאה לאוהל מלבד האיסור על הטומאה, וכעין שמבואר בגמרא לעיל מב ב; וראה מה שנתבאר בזה בהערה לקמן מח א.

^[12] צריך ביאור: והרי אם לא שהיה הכתוב אומר: "לאביו ולאמו לא יטמא", הייתי אומר ש"על כל נפשות מת לא יבוא" ברחוקים הכתוב מדבר, כי כל הקל וחומר שאמרה הגמרא, אינו אלא משום שנאמר: "לאביו ולאמו לא יטמא" וידענו שהקרובים אסורים עליו; ואם יש כאן יתור, הוא מה שאמרה תורה "על כל נפשות מת לא יבוא", ולא "לאביו ולאמו לא יטמא". וביארו התוספות שהקל וחומר הנזכר לעיל כדי ללמוד על טומאת רחוקים בכהן גדול, אינו אלא לרווחא דמילתא, ואף בלי קל וחומר פשיטא שאסור הוא ברחוקים, שהרי כשהיה כהן הדיוט היה אסור בהם, וקדושתו להיכן הלכה; וראה ב"קרן אורה" שסייע דבריהם מן הירושלמי שמפורש כן להדיא, וראה עוד בהגהות הגאון רבי אלעזר משה זצ"ל.

וכהן גדול מרובה בגדים (שלובש בגדי כהן גדול ובזה הוא מתמנה לכהונתו, אבל לא נמשח בשמן המשחה) — משוח בשמן המשחה עדיף [יתר], והטעם הוא — שאילו כהן גדול משוח בשמן המשחה מביא פר הבא על כל המצות, שאם טעה והורה היתר בעבירה חמורה (שהדיוט מביא על שגגתה חטאת) — מביא פר לחטאתו, ואילו מרובה בגדים אין מביא.

משוח שנתמנה למלא את מקומו של הכהן הגדול שנבצר ממנו למלא את תפקידו בשל טומאה ומשנטהר הראשון וחזר לשמש בכהונה גדולה עבר השני מכהונתו הגדולה, ומרובה בגדים — מרובה בגדים עדיף [יתר], לפי שמרובה בגדים עדיין עביד [עובד] עבודה ואילו משוח שעבר לאו [לא] עוד בר [בן] עבודה הוא.

כהן משוח שעבר מחמת קירויו (מחמת שהוא עכשיו בעל קרי) והוא טמא לפי שעה, וכהן שעבר מחמת מומו — עבר מחמת קירויו עדיף [יתר], שאילו האי חזי [זה שעבר מחמת קריו ראוי] לעבודה למחר, ואילו עבר מחמת מומו לא חזי [ראוי] עוד לעבודה כלל.

כל אלה הם מקרים שיש להם פתרון ברור, והובאו בהקדמה לשאלות הבאות, שאין להן מענה פשוט. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: משוח מלחמה, כהן שמתמנה לצאת עם העם למלחמה, ונמשח לשם כך בשמן המשחה (ראה דברים כ, ב), וסגן כהן גדול, הי מינייהו עדיף [איזה מהם יתר]? וצדדי השאלה: האם נאמר שמשוח מלחמה עדיף [יתר], כיון דחזי [שראוי] הוא למלחמה, או דלמא [שמא] סגן עדיף [יתר], דחזי [שראוי] לעבודה בבית המקדש, למלא מקום הכהן הגדול?

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: אין בין משוח מלחמה לסגן אלא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה — יטמא משוח מלחמה ואל יטמא הסגן.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת: משוח מלחמה קודם במעלתו לסגן! אמר מר זוטרא: אין זו קושיה: לענין החיותו להוציאו מן השבי, או להצילו מסכנת מוות — משוח מלחמה עדיף [יתר], מאי טעמא [מה טעם] הדבר — דתלו ביה [שתלויים בו] רבים בזמן המלחמה, ואולם

לענין טומאה — סגן עדיף [יתר]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: למה תקנו סגן לכהן גדול — שאם אירע בו פסול בכהן הגדול — הרי נכנס הסגן ומשמש תחתיו.

א לגופה של ההלכה שבמשנתנו אומרים: עד כאן לא פליגי [נחלקו] ר' אליעזר וחכמים במשנתנו אלא בכהן גדול ונזיר כי קא אזלי בהדי הדדי [כאשר הם הולכים יחד] בדרך ופגשו במת מצוה מי מהם צריך להיטמא, אבל חד חד לחודיה בר איטמויי אינון [כל אחד ואחד לעצמו בני טומאה הם]. מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שלמרות שאסורים כהן גדול ונזיר להיטמא לכל אדם ואף לקרוביהם הם, צריכים להיטמא למת מצוה?

דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בכהן גדול "ו על כל נפשת מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא" (ויקרא כא, יא) ונברר: במה (במי) הכתוב "על כל נפשות מת" מדבר? אי [אם] ברחוקים שאינם קרוביו — קל וחומר הוא; ומה כהן הדיוט שאף שהוא מיטמא לבני משפחתו הקרובים — אינו מיטמא לרחוקים, כהן גדול שאינו מיטמא אפילו לקרובים, אינו דין שאינו מיטמא לרחוקים? אלא בקרובים הכתוב מדבר ונאסר איפוא הכהן הגדול להיטמא לכל אדם, אף לקרוביו. ואם כן, מה צורך בהמשך הדברים בפסוק הזה: "לאביו ולאמו לא יטמא"? אלא שכל אחד מהדברים הללו בא ללמד הלכה נוספת.

מה שנאמר "לאביו" בא למעט: ולאביו הוא שאינו מיטמא, הא [הרי] מיטמא הוא למת מצוה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and a High Priest of many garments, i.e., one who was not anointed with oil but who was sanctified by wearing the eight garments of a High Priest, it is preferable that the one who was anointed with the anointing oil remain ritually pure. The Gemara explains: As a High Priest anointed with the anointing oil brings the bull brought for all the mitzvot, i.e., if an anointed priest ruled erroneously with regard to a prohibition that if a Jew transgressed it he would be liable to bring a sin-offering, he brings a bull for his sin-offering (see Leviticus 4:3–12), while a High Priest of many garments does not bring a bull.

In a case where a former anointed High Priest, i.e., a priest who had temporarily substituted for a High Priest, is walking together with one of many garments, it is preferable that the one who wears many garments remain ritually pure. The reason is that a High Priest of many garments still performs the service, whereas a former anointed High Priest is no longer able to perform the service.

In a case where an anointed High Priest who temporarily left his role due to his seminal emission is walking with a former anointed High Priest who left his role due to his blemish, it is preferable that the former High Priest who left due to his seminal emission remain ritually pure, as this one, the High Priest who experienced an emission, is fit for the Temple service the following day, while the former anointed High Priest who left due to his blemish is no longer fit for the service at all (see Leviticus 21:16–24).

§ The above cases are all easily resolved and are mentioned merely to introduce the following inquiries, for which there are no obvious answers. A dilemma was raised before the Sages. For which of these two is it preferable that he remain ritually pure: A priest anointed for war, who was anointed with oil and appointed to admonish the troops before battle (see Deuteronomy 20:2) or the deputy [segan] High Priest? Is it preferable that the priest anointed for war remain ritually pure, as he is fit for war? Or, perhaps it is preferable that the deputy High Priest remain ritually pure, as he is fit for service in the Temple in place of the High Priest.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution, as it is taught in a baraita: The difference between a priest anointed for war and a deputy High Priest is only that if they were walking along the way and found a met mitzva, the ruling is: Let the one anointed for war become impure, and do not let the deputy become impure.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a different baraita: A priest anointed for war takes precedence over the deputy High Priest? Mar Zutra said: This is not difficult. With regard to preserving his life and rescuing him from captivity or from a dangerous situation, it is preferable to preserve the one anointed for war. What is the reason for this? The reason is that the public depends on him in a time of war.

But with regard to ritual impurity, it is preferable that the deputy High Priest remain ritually pure, as it is taught in a baraita that Rabbi Ḥanina ben Antigonus says: Why did the Sages institute a deputy for the High Priest? So that if a disqualification befalls the High Priest, his deputy can enter the Temple and serve in his stead. The deputy High Priest cannot fulfill this function if he is allowed to become ritually impure.

The Gemara turns its attention to the halakha of the mishna. Rabbi Eliezer and the Rabbis disagree only with regard to a High Priest and a nazirite who are walking together and find a met mitzva, in which case one of them must become impure. However, it is evident that if each of them is walking separately, they are able, i.e., they are required, to become impure. From where are these matters derived? From where is it learned that a High Priest and a nazirite, who are prohibited from becoming impure even to bury their relatives, must nevertheless become impure to bury a met mitzva?

It is as the Sages taught: The verse states with regard to a High Priest: “Neither shall he go in to any dead bodies; nor defile himself for his father or for his mother” (Leviticus 21:11). With regard to what bodies is the verse speaking? If it is referring to distant people, i.e., non-relatives, that halakha can be derived by an a fortiori inference: And if a common priest, who becomes impure to bury his close family members, may not become impure to bury distant people, then with regard to a High Priest, who does not become impure even to bury close members of his family, is it not logical that he does not become impure to bury distant people? Rather, the verse is speaking of close family members, and it prohibits a High Priest from becoming impure to bury any person, even his relatives.

The Gemara comments: With regard to the rest of the verse: “Nor defile himself for his father or for his mother” (Leviticus 21:11), each of these clauses must serve to teach a novel halakha. And the phrase “for his father” teaches: It is to bury his father that he may not become ritually impure, from which it may be inferred that he becomes impure to bury a met mitzva.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומרובה בגדים. לאחר (שנתנה) [שנגנז] שמן המשחה ולא יכלו לעשות אחר כדדריש פ"ק דכריתות. שמן משחת קודש יהיה זה לי זה ולא אחר ולא נמשחו הכהנים אלא היה משמש בה' בגדים. וארינן פ"ק דמגילה דכהן מרובה בגדים כשר לכל עבודת כ"ג כמו כהן משוה ואין ביניהם אלא פר הבא על כל המצות שמרובה בגדים מביא כשבה או שעירה כמו שאר כל אדם. וכהן משוח מביא פר. וי"מ דבעבודת פר העלם דבר של צבור וכתי' בפר' ויקרא שהכהן המשיח היה מקריב אותו. ואתא למי' שמרובה בגדים לא יקריבנו. וליתא דבת"כ מוכח דאף כהן הדיוט מקריבו. הלכך אם היו שניהם מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה יטמא מרובה בגדים ואל יטמא משוח וא"ת היאך היו ב' כהנים גדולים כאחד וי"מ שאירע קרי בכ"ג שנמשח אחר שנגנז שמן המשחה ומינו מרובה בגדים לשמש תחתיו. ולא נהירא דא"כ הול"ל כדקאמר בסמוך משוה עדיף דחזי לעבודה ומרובה בגדים לא חזי לעבודה לפי שהראשון חוזר לעבודתו. והשני אינו משמש בח' בגדים משום איבת כ"ג. ולא בד' בגדים דמעלין בקדש ולא מורידין. ופי' הר' משה כגון שחלה כ"ג או גלה ומינו אחר תחתיו וכיון ששימש ימים רבים בכהונה מסתמא אין מעבירין אותו אף כששב הראשון או נתרפא דדוקא באירע קרי והשני אינו משמש אלא לפי שעה הראשון חוזר לעבודתו. והמרובה בגדים ומשוח שעבר כגון שאירע קרי לכ"ג ומינו אחר תחתיו קודם שנגנז שמן המשחה ומת כ"ג ומינו אחר תחתיו אחר שנגנז שמן המשחה. ומה שלא מינו משוח שעבר אפשר שהאחר נתחרט ונתעלה אחר או שמא על פי מלך מנוהו כמו שמצינו שהיו עושים בימי בית שני שהיו מתמנים על פי המלך בתוספת דמים. משוח שעבר לאו בר עבודה הוא. היינו כר' יוסי והתם פסיק כוותיה. והוה מצי למימר מרובה בגדים ומרובה בגדים שעבר או שמוח ומשוח שעבר אלא לרבותא נקט אעפ"י שזה משוח אפ"ה מרובה בגדים עדיף שראוי לעבודה. עבר מחמת קריו ועבר מחמת מומו. כגון שאירע בכ"ג מום ומינו אחר תחתיו ואירע בו קרי עבר מחמת קריו עדיף דחזי לעבודה למחר כשיטהר ואילו האי לא חזי לעבודה עד שיתרפא. וה"ה בשני כהנים הדיוטים א' בעל מום וא' בעל קרי. משוח מלחמה וסגן. מי אמרינן דמשוח מלחמה עדיף לפי שנמשח בשמן המשחה או דלמא סגן עדיף (שנתמנה) [דחזי לעבודה] והתניא משוח מלחמה קודם לסגן. פ' בתוספתא דהוריות מיתניינא. לענין להחיותו כגון להקדים לו מזונות או לפקח עליו את הגל משוח מלחמה עדיף דתלו בית רבים. כל ערך המלחמה נעשה על פיו. על כל נפשות מת לא יבא בכ"ג כתיב:

ותימה האיך היו שני כהנים גדולים כאחד כו'. ככתוב בתוספות. ופירש הר' משה כגון שחלה כהן גדול או גלה ומינו אחר תחתיו. וכיון ששימש ימים רבים בכהונה מסתמא אין מעבירין אותו אף כששב הראשון או נתרפא מחליו. דדוקא באירע קרי שהשני אינו משמש אלא לפי שעה והראשון חוזר לעבודתו.

מרובה בגדים ומשוח שעבר. כגון שאירע קרי לכהן גדול ומינו אחר תחתיו קודם שנגנז שמן המשחה ומת כהן גדול ומינו אחר תחתיו אחר שנגנז שמן המשחה. ומה שלא מינו משוח שעבר אפשר שהאחר נתחכם ונתעלה יותר או שמא על פי מלך מינוהו כמו שמצינו שהיו עושין בימי בית שני שהיו מתמנים על פי המלך בתוספת דמים. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

מרובה בגדים ומשוח שעבר. לא משוח בשמן המשחה אלא משוח זה מרובה בגדים. שעבר. שאירע בראשון קרי ונכנס אחר תחתיו ושימש בשמונה בגדים וחזר הראשון לעבודתו ואז עבר השני. והאי דקרי ליה מרובה בלשון משוח משום דסליק ממרובה ולא ניחא ליה למימר מרובה ומרובה שעבר. הר' עזריאל ז"ל:

עבר מחמת קריו ועבר מחמת מומו. כגון שאירע מום בכהן גדול ומינו אחר תחתיו ואירע בו קרי.
עבר מחמת קריו עדיף דחזי לעבוד למחר כשיטהר ואילו האי לא חזי לעבודה עד שיתרפא. והוא הדין בשני כהנים הדיוטים אחד בעל מום ואחד בעל קרי:

משוח מלחמה וסגן. מי אמרינן דמשוח מלחמה עדיף לפי שנמשח בשמן המשחה או דילמא סגן עדיף שנתמנה להיות במקום כהן גדול. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אין בין משוח מלחמה לסגן כו'. תימה הא איכא הא דאמר סוף פרק בא לו ופרק בתרא דהוריות משוח מלחמה מוזהר על חמישה דברים האמורים בפרשת כהן גדול לא פורע ולא פורם ולא מטמא לקרובים מה שאין כן בסגן. וי"ל דבטומאה קא מיירי. והא דלא חשיב לא מטמא לקרובים אומר ר"י דאף סגן אסור ליטמא לקרובים מדרבנן. תוספי הרא"ש ז"ל. וכתב הר' עזריאל ז"ל וז"ל: תימה דבשלהי בא לו אמר דבגדים ששמש בהן כהן גדול משמש כהן משוח מלחמה. וסגן עובד בארבעה בגדים ככהן הדיוט עד יום הכפורים שאירע קרי בכהן גדול והוא תחתיו. ותו כל הדברים האמורים בפרשה לא פורע ולא פורם כו' אינן נוהגין בסגן ונוהגין במשוח. ויש לומר דהכא לא איירי אלא בטומאה והכי קאמר אין בין סגן לענין ליטמא כו'. ואף על גב דחמישה קרובים אסורים משום משוח מלחמה ליטמא בהן והסגן מטמא להן. (ש"מ) אסור לסגן ליטמא להן למאן דאמר יטמא רשות. ואפילו למאן דאמר חובה מכל מקום יש כח ביד חכמים לגזור בשב ואל תעשה. והכי קאמר אין בין סגן למשוח לענין טומאה ששניהם אסורים להטמאות לכתחלה אלא שאם כו':

דתניא. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר למה תקנו סגן לכהן גדול כו'. בפרק טרף בקלפי גרסינן למה סגן מימינו. ואית דגרסי לימינו. הר' עזריאל ז"ל:

גמרא עבר מחמת קירויו ועבר מחמת מומו כו'. נ"פ דד"ז שייך נמי בכהנים הדיוטים:

תד"ה מרובה. והשתא שניהם כו' מרובה בגדים עדיף שעביד עבודה כו'. כצ"ל:

תד"ה ת"ש. וסגן עובד בבגדים כמו הדיוט כמו שעובד ביוה"כ כו'. האו"מ תמה דהא ביוה"כ יש עבודות שנצרך לח' בגדים דוקא. ולפמש"כ ביומא (יב) בד"ה רש"י מיושב תמיהתו:

תד"ה למה. מימינו פי' לימינו. ר"ל לאפוקי שלא תפרש שהוא לשון מינוי וכדאיתא הגירס' בסוטה למה סגן ממונה. וכן רש"י ביומא מביא גירסא זו:

משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים. כלומר והא פשיטא לן דכ''ג שנמשח בשמן המשחה קודם שנגנז צנצנת המן ומקלו של [אהרן] ושמן המשחה בימי יאשיהו וכהן גדול שלא נמשח בשמן המשחה שעומד בכהונתו לאחר שנגנז שמן המשחה אפילו בבית ראשון ואין בינו לבין כהן הדיוט אלא שהוא מרובה בגדים שמשמש בח' בגדים בבגדי לבן ובגדי זהב וכהן הדיוט אינו משמש אלא בד' הא נמי פשיטא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה דמיטמא מרובה בגדים ולא יטמא משוח בשמן המשחה משום דאיהו עדיף שכן מביא פר העלם על כל המצות כמו צבור כדכתיב (ויקרא ד) ואם הכהן המשיח וגו' כלומר שהוא מביא קרבן על אשמתו כמו צבור על אשמתן אבל מרובה בגדים אינו דינו אלא כיחיד: ומשוח שעבר. כלומר קודם שנגנז שמן המשחה ואירע קרי בכ''ג ומינו אחר תחתיו ומשחוהו ואחר כך כשנטהר כ''ג חוזר לעבודתו ושני עובר לו: ומשוח שעבר לאו בר עבודה הוא. אלא אותו יה''כ כדאמרי' במס' יומא (דף יב:) ראשון חוזר לעבודתו ושני אינו ראוי לא לכ''ג ולא לכהן הדיוט משום דמעלין בקודש ולא מורידין: כהן משוח מלחמה לא חזי לעבודה. כדאמרינן במס' הוריות: והתניא משוח מלחמה קודם לסגן. דמשמע לכל דבר קודם לו דאיהו עדיף טפי במס' הוריות קאי: דתלו ביה רבים. דעביד מלחמה בשביל רבים: עד כאן לא פליגי. ר' אליעזר ורבנן אלא בכ''ג ונזיר דקאזלי בהדדי ואשכחו מת מצוה הי מינייהו ליטמא ברישא אבל חד לחודיה כו': על כל נפשות מת לא יבא. לא בא אלא לקרובין דאי לרחוקים הרי כבר למדנו מכהן הדיוט והואיל ולא בא הכתוב להזהיר על כל נפשות מת אלא משום קרובין מה ת''ל לאביו לא בא אלא לומר לך לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה: ולאמו. האמור בכהן גדול מה ת''ל:

מרובה בגדים ומשוח שעבר. וה''ה דמצי למינקט משוח ומשוח שעבר או מרובה בגדים ומרובה בגדים שעבר אלא רבותא נקט דאפי' אותו שעבר משוח מרובה בגדים עדיף ממנו הכי גריס מרובה בגדים ומשוח שעבר לכאורה משמע מרובה בגדים כגון שכבר נגנז שמן המשחה והיה כ''ג מרובה בגדים ואירע בו קרי ומינו אחר תחתיו ומשחוהו ועבר יום הכפורים ושוב הראשון שהוא מרובה בגדים חוזר לעבודתו והשתא יש לפנינו מרובה בגדים ומשוח שעבר ואי אפשר לומר כן דאיך נעשה זה שמשחו השני ולא משחו הראשון אלא יש לפרש כגון שיש כאן כ''ג משוח (שעבר) ואירע בו קרי ומשחו אחר תחתיו ועבד יה''כ אחד ושוב המשוח הראשון חזר לעבודתו ועבד כמה שנים אחרי כן ומשוח השני עבר (עבודתו) ובין כך ובין כך נגנז שמן המשחה וזה המשוח ראשון שחזר לעבודתו גלה עם יכניה ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים אבל משוח שעבר אינו מתמנה תחתיו כל ימי חייו של הראשון אף כי יצא בגולה משום איבה ולהכי ליכא למימר דמת המשוח דא''כ משוח שעבר יתמנה תחתיו אלא גלה ומינו מרובה בגדים תחתיו והשתא המשוח שעבר קודם למרובה בגדים בזמן שעדיין היה שמן המשחה והשתא שניהם המרובה בגדים והמשוח שעבר מרובה בגדים עדיף שעבד עבודה שראוי לעבודה ואילו משוח שעבר לאו בר עבודה הוא כדאמרינן פרק קמא דיומא (דף יב:) דלכהן גדול אינו ראוי משום איבה ולא לכהן הדיוט דמעלין בקדש ולא מורידין כשמעתיה דר' יוסי דאמר אינו ראוי לא לכה''ג ולא לכהן הדיוט: עבר מחמת קרויו ועבר מחמת . מומו. בין מום קבוע בין מום עובר מחמת קרויו עדיף דחזי לעבודה למחר ומחמת מומו לא [עביד] עד שיתרפא מומו: משוח מלחמה וסגן הי מינייהו עדיף. כלומר כל הני פשיטא לי והא מיבעיא לי משוח מלחמה עדיף דחזי למלחמה שנתמנה לכך לצאת עם העם למלחמה ותלו ביה רבים או דלמא סגן עדיף דהא חזי לעבודה פירוש ביום הכפורים שנתמנה לכך שאם יארע קרי בכ''ג שיכנס הוא תחתיו ונקרא סגן נמצא כי עיקר מינויו לשמש בעבודה ועיקר מינוי משוח מלחמה למלחמה: ת''ש דתניא אין בין משוח לסגן אלא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה יטמא משוח מלחמה. וקשה דטובא איכא בינייהו כדאיתא בשילהי בא לו (יומא עב:) בבגדים שכ''ג משמש משוח מלחמה משמש (משמע) וסגן עובד בבגדים כמו הדיוט כמו שעובד ביה''כ נמי תחת כ''ג ותו כל החמשה דברים האמורים בפרשה לא פורע ולא פורם מצווה על הבתולה ואסור באלמנה דאינן נוהגין בסגן ונוהגין במשוח מלחמה כדמרבינן בפרק בתרא דהוריות (דף יב:) מקראי ואומר הרמ''ר דודאי טובא מילי איכא דמשוח מלחמה חמור מסגן ותנא קולי קולי קתני דאין קולא שנוהגת במשוח מלחמה שלא תנהוג בסגן [אלא] הך שיטמא משוח מלחמה ולא יטמא סגן והכי נמי אמרינן פרק מקום שנהגו (פסחים נה.) תנא קולי קולי קתני: והתניא משוח מלחמה קודם לסגן. וקא ס''ד דקדים לכל מילי קאמר אלא בקונט' פי' דידע שפיר המקשה דבהוריות (דף יג.) מתניא לענין להחיותו לפקח עליו את הגל קודם לסגן דאם נפל גל על שניהם ומכל מקום פריך דאי סגן עדיף לענין טומאה הוה לן לפקח את הגל תחלה על הסגן ומשני מר זוטרא דודאי לעניין להחיותו לפקח עליו את הגל משוח מלחמה עדיף דתלו ביה רבים ולענין טומאה סגן עדיף דנתמנה לעבודה ומיהו גם בהוריות מוקי לה הש''ס לענין להחיותו כי הכא משמע דבברייתא לא נשנית בהדיא הך לענין להחיותו: למה תקנו סגן לכ''ג. ובפרק טרף בקלפי (יומא לט.) גרסינן למה סגן מימינו פי' לימינו: עד כאן לא פליגי אלא בכ''ג ונזיר כי אזלי בהדי הדדי אבל חד חד לחודיה בני איטמויי אינון. פי' למת מצוה מכאן מוכח שאין לגרוס במשנתנו בפי' ומיטמאין למת מצוה ברישא דא''כ למה לו לדקדק בפלוגתייהו ישאל על המשנה להדיא מנלן: מנא הני מילי. דכהן ונזיר מיטמא למת מצוה דתנו רבנן על כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא בכ''ג כתיב בפרשת אמור: אי ברחוקים ק''ו מהדיוט ומה כהן הדיוט שמיטמא לקרובים. כדכתיב קרא אינו מיטמא לרחוקים כ''ג שאינו מיטמא לקרובים כדכתיב לאביו ולאמו לא יטמא אינו דין שלא יטמא לרחוקים אלא ע''כ קרא דעל כל נפשות מת לא יבא בקרובים הכתוב מדבר ואייתר לאביו למידרש לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה וא''ת היכי מייתר לאביו והא ק''ו אין שייך לומר אם לא שנאמר הכתוב לאביו שכך מסיים הדין כ''ג שאינו מיטמא לקרובים ומנלן הא אם לא נכתב לאביו וי''ל דק''ו דקאמר לאו דוקא ואינו אלא לרווחא דמילתא כאילו היה אומר כן על כרחיך דקרא על כל נפשות מת לא יבא בקרובים דאי על רחוקים בא להזהיר הרי הוא מוזהר ועומד משהיה כהן הדיוט שהוזהר על הרחוקים דאטו משנעשה כהן גדול פקעה קדושת כהן הדיוט וקדושתו להיכא אזלא אלא על כרחיך על הקרובים בא להזהירו דכהן הדיוט שרי בהן אייתר לו לאביו ולאמו לדרשא לומר לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה:

נזיר מז ע"ב - טקסט הדף

דף מז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד