נזיר מח ע"א

ולאמו לגזירה שוה לכדרבי דתניא רבי אומר גבי נזיר במותם אינו מיטמא אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם ואין לי אלא בנזיר בכהן גדול מנין אמרת לא יאמר אמו בכ''ג שאין ת''ל שהרי ק''ו הוא ומה אם במקום שכהן הדיוט מיטמא לאחיו מאביו אין כהן גדול מיטמא לאביו מקום שאין כהן הדיוט מיטמא לאחיו מאמו אינו דין שאין כ''ג מיטמא לאמו אם זכיתה מהדין מה ת''ל אמו בכהן גדול מופנה להקיש ולדון הימנו גזירה שוה נאמר אמו בנזיר ונאמר אמו בכ''ג מה אמו האמור בנזיר במותם אינו מיטמא אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם אף אמו האמור בכ''ג במותם אינו מיטמא אבל מיטמא לנגעם ולזיבתם אשכחן כ''ג נזיר מנלן דתניא {במדבר ו-ו} כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא שומע אני אפי' נפש בהמה במשמע כענין שנאמר {ויקרא כד-יח} מכה נפש בהמה ת''ל על נפש מת לא יבא בנפש אדם הכתוב מדבר ר' ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר לאביו ולאמו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה עד שלא יאמר יש לי בדין ומה כ''ג שקדושתו קדושת עולם מיטמא למת מצוה נזיר שאין קדושתו קדושת עולם אינו דין שמיטמא למת מצוה לא אם אמרת בכ''ג שכן אינו מביא קרבן על טומאתו תאמר בנזיר שמביא קרבן על טומאתו הואיל ומביא קרבן על טומאתו לא יטמא למת מצוה ת''ל לאביו ולאמו לא יטמא אבל מיטמא למת מצוה או אינו מיטמא לאביו ולאמו אבל יטמא לשאר מתים אמרת ק''ו ומה כהן הדיוט שמיטמא לקרובין אינו מיטמא לשאר מתים נזיר שאינו מיטמא לקרובין אינו דין שלא יטמא לשאר מתי'

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - א

ולכך אמר הכתוב: "ולאמו לא יטמא" - שאף הוא מיותר, כי הרי ידענו כבר שאסור כהן גדול בקרובים - מופנה הוא לגזירה שוה, וללמד לכדרבי -

דתניא:

רבי אומר: נאמר גבי נזיר ^[1]: "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו, לא יטמא להם במותם".

הוסיף הכתוב תיבת "במותם", על מה שנאמר "על נפש מת לא יבוא", כדי ללמד: רק במותם של כל אדם אינו מיטמא להם הנזיר.

אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם ^[2] של כל אדם. כלומר, מותר הנזיר ליטמא למצורע וזב המטמאים אדם.

ואין לי אלא בנזיר שהוא מיטמא למצורע?

בכהן גדול, מנין שהוא מיטמא למצורע? ^[3] אמרת: לא יאמר הכתוב "אמו" בכהן גדול שאינו מיטמא לה.

שהרי אין תלמוד לומר [אינו צריך הכתוב לאומרו].

כי הרי קל וחומר הוא שאין הכהן הגדול מיטמא לאמו; וכך נלמדנו:

כהן הדיוט שהתירה לו התורה להיטמא לאחיו, לא התירה לו להיטמא אלא לאחיו מאביו. אבל לאחיו מאמו, שאינו אחיו מאביו לא התירה לו תורה.

ונלמד דין זה בגזירה שוה מבני יעקב, נאמר כאן: "לאחיו" ונאמר בבני יעקב [בראשית מב יג] "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד". וכשם שבני יעקב היו אחים מאב אחד, כך "אחיו" האמור כאן היינו אח מאב. ^[4]

ומה אם במקום שכהן הדיוט מיטמא לאחיו מאביו, אין כהן גדול מיטמא לאביו.

מקום שאין כהן הדיוט מיטמא לאחיו מאמו, אינו דין שאין כהן גדול מיטמא לאמו.

כלומר: הרי קרובי משפחה מצד האב ["משפחת אב"] עדיפי ממשפחת אם, שהרי כהן הדיוט אף שמיטמא הוא לקורבת אח, בכל זאת אינו מיטמא לאותה קורבה אלא כשהיא ממשפחת אב ולא ממשפחת אם. אם כן יש לנו ללמוד בקל וחומר, שאם הכהן הגדול אינו מיטמא לקורבת אב שהיא ממשפחת אב, כל שכן שלא ייטמא לקורבת אם [שהיא קורבה שוה לקורבת אב] כשהיא ממשפחת אם.

ואם זכיתה מהדין [ואם יש לך ללמוד מקל וחומר], שאין הכהן הגדול מיטמא לאמו, אם כן מה תלמוד לומר "אמו" בכהן גדול? אלא ודאי מופנה הוא, מיותר ופנוי הוא כדי להקיש ולדון הימנו גזירה שוה:

נאמר "אמו" בנזיר, ונאמר "אמו" בכהן גדול.

מה כמו "אמו" האמור בנזיר, רק במותם הוא אינו מיטמא להם, אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם.

אף "אמו" האמור בכהן גדול, רק במותם הוא אינו מיטמא להם, אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם. ^[5]

וממשיכה הגמרא לבאר את המקור להיתר טומאת מת מצוה: אשכחנא הרי מצאנו מקור לכהן גדול דמיטמא למת מצוה, ממה שנאמר בו "לאביו", שהוא מיותר כדי ללמד לשהוא נטמא למת מצוה וכפי שנתבאר. ^[6]

אבל נזיר, מנלן שגם הוא מיטמא למת מצוה? ^[7]

ומבארת הגמרא, שהיתר טומאת מת מצוה לנזיר, נחלקו בו רבי ישמעאל ורבי עקיבא.

דתניא: כתיב: "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא" -

אילו היה אומר הכתוב "על נפש לא יבוא", ולא היה אומר "על נפש מת לא יבוא".

שומע אני [הייתי לומד מכאן], אפילו נפש בהמה [נבילה], שאף היא מטמאת, במשמע שהנזיר אסור ליטמא לה, היות ואף היא קרויה נפש, וכענין שנאמר: "מכה נפש בהמה" - לפיכך תלמוד לומר: "על נפש מת לא יבוא".

הוסיף הכתוב ואמר "מת", כדי ללמד שבנפש אדם בלבד הכתוב מדבר. לפי שאין הבהמה נקראת "נפש מת". ^[8]

רבי ישמעאל אומר: אינו צריך ללמוד שהנזיר מותר ליטמא לנבילה ממה שאמר הכתוב "מת".

כי הרי הוא הכתוב אומר: "על נפש מת לא יבוא" לאוהל שהמת שם.

הרי למדת: בנפשות המטמאות בביאה אל האוהל בלבד הכתוב מדבר.

ואילו נבילה אינה מטמאה באוהל.

וממשיך רבי ישמעאל ^[9] ומפרש את הכתוב:

לכך אמר הכתוב: "לאביו ולאמו לא יטמא" ^[10] - שהוא מיותר, כי יש ללמוד שאינו מיטמא להם מ"על נפש מת לא יבא"

- כדי ללמד: רק לאביו ולאמו אינו מיטמא הנזיר.

אבל מיטמא הוא למת מצוה! ^[11] ומוסיף רבי ישמעאל ומבאר: ^[12]

עד שלא יאמר הכתוב "לאביו ולאמו לא יטמא" כדי ללמד שהנזיר מיטמא למת מצוה, הרי יש לי בדין.

כלומר: למה לי קרא למת מצוה, והרי יש ללומדו בקל וחומר!?

ומה כהן גדול, שקדושתו קדושת עולם, בכל זאת מיטמא הוא למת מצוה.

נזיר, שאין קדושתו קדושת עולם, אינו דין שמיטמא הוא למת מצוה.

ומיישב רבי ישמעאל את הצורך בכתוב, כי יש לפרוך את הקל וחומר:

לא. אם אמרת בכהן גדול שהוא מיטמא למת מצוה, היות וקל הוא, שכן אינו מביא קרבן על טומאתו.

תאמר בנזיר החמור, שמביא קרבן על טומאתו, ואם כן הייתי אומר: הואיל ומביא קרבן על טומאתו, לא יטמא למת מצוה.

לפיכך תלמוד לומר בנזיר: "לאביו ולאמו לא יטמא", כדי ללמד: אבל מיטמא הוא למת מצוה.

וממשיך רבי ישמעאל לפרש: או, כלומר: מנין אני אומר שהפסוק "לאביו ולאמו לא יטמא", בא ללמד שמיטמא הנזיר למת מצוה?

והרי שמא בא הכתוב לומר: אינו מיטמא הנזיר רק לאביו ולאמו, אבל יטמא הנזיר לשאר מתים. ^[13]

ומבאר רבי ישמעאל: אמרת, הרי קל וחומר הוא שאין הנזיר מיטמא לשאר מתים.

כי, ומה כהן הדיוט, שמיטמא לקרובין, אינו מיטמא לשאר מתים.

נזיר, שאינו מיטמא לקרובין, אינו דין שלא יטמא לשאר מתים.

הערות

^[1] הלשון בברייתא "גבי נזיר" כפי שהיא כתובה לפנינו, ודאי אינו מלשון הברייתא, וראה לעיל מג א שהובאה ברייתא זו.

^[2] כתבו התוספות שלא הוצרך הכתוב אלא למצורע משום שהמצורע חשוב כמת, אבל לזב פשיטא שמותר הוא ליטמא, ואגב מצורע נקט זב. וכתב על זה ב"קרן אורה": אין זה מספיק, דנהי דחשוב כמת, מכל מקום ודאי ליתא במשמעותא ד"על נפש מת לא יבוא"; ועוד, דאם כן מנא לן ברחוקים שמותר ליטמא להם כשהם מצורעים, והרי יש לומר שלא התירה התורה ליטמא אלא לקרובים מצורעים, וראה מה שכתב הוא בזה, וראה בתוספות לקמן ד"ה הכי, שכתבו: "כיון דמצורע איתקש למת, הוה ליה כעוקר קרא ממשמעותיה" אם נאמר שאינו עובר עליו, ראה שם.

^[3] לאו דוקא נקטה הברייתא "כהן גדול", כי הוא הדין שיש לומר אף בכהן הדיוט שלא ייטמא למצורע, אלא משום שהתיבה המופנית לגזירה שוה כתובה בכהן גדול, וממנו אנו לומדים לכהן הדיוט, לכן נקטה הברייתא "כהן גדול".

^[4] כן כתבו התוספות, וראה מה שכתב על זה ב"קרן אורה"; והביא שם מדברי הרמב"ם בהלכות אבל [ב יב] שכתב טעם אחר, דמדכתב רחמנא לאחיו ולאחותו גבי בנו, ילפינן מה בנו ראוי ליורשו, אף אחיו ואחותו דווקא הראויין ליורשו, דהיינו אחים מן האב; ומתורת כהנים פרשת אמור [פרשתא א ח] הביא, שהוא נלמד ממה שאמרה התורה "לבנו ולבתו" שהוא מיותר, דמ"אחיו ואחותו" שמעינן להו, אלא לאשמועינן מה בנו ובתו ראוייין ליורשו הכי נמי אחיו ואחותו דווקא מן האב, וראה גם ברש"ש.

^[5] הקשו התוספות: לשם מה צריכים אנו לקל וחומר, והרי נתבאר לעיל שהפסוק "לאביו ולאמו לא יטמא" כולו מיותר הוא, משום שכבר נאמר "על כל נפשות מת לא יבוא", [דהיינו אפילו על קרובים, כמבואר בגמרא לעיל], וכבר הסבירה הגמרא לעיל ש"לאביו" בא ללמד על מת מצוה, ו"ולאמו" לגזירה שוה הוא בא, ואם כן למה לנו להוסיף את הקל וחומר המבואר כאן כדי לבאר ש"אמו" מופנה לגזירה שוה! ? ותירצו: אם לא שהיה קל וחומר ללמוד על כהן גדול שאינו מיטמא לאמו, הייתי אומר ש"לאביו" אינו בא למעט מת מצוה שהוא מיטמא לו, אלא לומר שדוקא לאביו אינו מיטמא משום שאינו בהכרח אביו אלא משום "רוב בעילות אחר הבעל", אבל לאמו הייתי אומר שהוא מיטמא אף שאמרה תורה "על כל נפשות מת לא יבא", ונמצא ש"ולאמו" אינו מיותר, שהוא בא ללמד שאינו מיטמא לאמו, ולכן הוצרכנו ללמוד מקל וחומר שאינו מיטמא לאמו, ותיבת "ולאמו" אכן מופנה היא ללמוד גזירה שוה. ואולם פרכו התוספות תירוץ זה, ראה בדבריהם, ולבסוף כתבו שברייתא זו אינה סוברת לחלק בין אב לאם, והקל וחומר אינו אלא לרווחא דמילתא [וכמו הקל וחומר דלעיל מז ב וכמו שכתבו התוספות שם ד"ה אי, והובא בהערה שם]. ב. לכאורה דבריהם צריכים ביאור, שהרי אם אינו אביו נמצא שאין הבן כהן ומותר ליטמא, וממה נפשך ייטמא לאביו, ומה סברא היא לומר שלא ייטמא לו משום שאינו ודאי אביו! ? קושיא זו מפורסמת היא, והתוספות הוכיחו דבריהם מדלקמן מט א, ויבואו מקצת מן הישובים בסייעתא דשמיא בהערות שם. ג. יש מי שיישב קושיית התוספות, שהרי לכאורה צריך ביאור [ונזכרה קושיא זו בהערה לעיל], איך אמרה הגמרא שמ"על כל נפשות מת לא יבא" יש ללמוד אפילו קרובים, והרי הוצרכה התורה להזהירו על הטומאה ולהזהירו על הביאה, כשם שאמרה הגמרא לעיל גבי נזיר מב ב, ואם כן אפשר שלא הזהירה התורה אלא על הרחוקים; ואולם אם "אמו" מופנה לגזירה שוה, הרי יש ללמוד איסור ביאה בכהן גדול מגזירה שוה ד"אמו אמו" מנזיר. ואם כן הרי ניחא קושיית התוספות, שאם לא הקל וחומר הרי אין הפסוק "לאביו ולאמו" מיותר כלל, שהרי מ"על כל נפשות מת לא יבוא" עדיין לא למדנו לקרובים, ואם לא היתה אומרת התורה אלא "אביו" עדיין לא הייתי יודע שהוא מיטמא למת מצוה כי הוא אינו מיותר, ולכן הוצרכה התורה לכתוב "אמו"; ולכן הוצרכנו לקל וחומר שעל ידי זה "אמו" מיותר לגזירה שוה.

^[6] בהמשך הסוגיא [מח ב] יתבאר, שהברייתא האמורה היא שיטת רבי ישמעאל, אבל רבי עקיבא לומד מקור למת מצוה בכהן גדול ממקור אחר, ומפרש את הפסוק בכהן גדול באופן אחר.

^[7] הקשו התוספות: למה לא נלמד שהנזיר מיטמא למת מצוה מגזירה שוה ד"אמו אמו" האמור בכהן גדול, שהרי "אין גזירה שוה למחצה"! ? ותירצו: אם לא שהיה פסוק אחר ללמד על היתר מת מצוה לנזיר אלא מגזירה שוה, כי אז היינו אומרים שאין הגזירה שוה מלמדת אלא על מת מצוה, אבל אינה באה למעט טומאת מצורע לכהן גדול, הואיל ואיתקש למת [ראה לעיל ד"ה לגזירה, שכתבו דהוא חשוב כמת] ; ואף שאין גזירה שוה למחצה, מכל מקום לא הייתי ממעט את המצורע בכהן גדול, כי זה חשוב כאילו הגזירה שוה עוקרת את הפסוק ממשמעותו הפשוטה, ובהכרח שיש מקור אחר למת מצוה בנזיר, ואם כן הגזירה שוה באה בהכרח ללמד שכהן גדול מיטמא למצורע. ונראה מדבריהם שאין אנו לומדים מ"אמו אמו" אלא דין זה של טומאת מצורע לכהן גדול, ואולם התוספות לעיל מב ב למדו מגזירה שוה זו שאין הנזיר מוזהר על הטומאה כשהוא כבר מחולל ועומד, וכמו בכהן שנאמר בו "להחלו" למעט את המחולל ועומד.

^[8] כן ביארו התוספות, משום שהוקשה להם: הרי מצינו בהמה שנקראת "מת" ולא "נבילה", שנאמר [שמות כא לג]: "וכי יפתח איש בור וגו' ונפל שמה שור או חמור. בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו", ולכן פירשו, שאין היא נקראת "נפש מת".

^[9] כן מבואר בעמוד ב שדברי רבי ישמעאל הם, ואילו רבי עקיבא נחלק עליו.

^[10] אין הלימוד אלא ממה שאמר הכתוב "לאביו", אבל "ולאמו" מופנה הוא לגזירה שוה דרבי, כדי שיהיה מופנה משני צדדין, כמבואר בעמוד ב; ואף הלימוד מ"לאביו" אינו עומד במסקנא, והלימוד הוא מ"ולאחיו", ורבי ישמעאל מפרש והולך הוא.

^[11] בהמשך הענין מתבאר: מנין ש"על נפש מת לא יבא" עוסק בקרובים, והרי יש לומר שהוא עוסק רק ברחוקים.

^[12] על פי ביאור אחד בתוספות, שהכל מדברי רבי ישמעאל הוא, שמפרש והולך את הלימוד מן הפסוק להיתר טומאת מת מצוה לנזיר.

^[13] א. בתוספות לקמן מט א בתוך הדברים יש תוספת דברים בשאלה ובתירוץ האמורים כאן, ראה שם. ב. ביארו התוספות כאן את סברת החילוק בין קרובים שאינו מיטמא להם, לרחוקים שהוא מיטמא להם, דהוא משום שיש לומר דוקא על קרובים הזהירתו התורה מפני שמיצר עליהם, וזילותא היא לנזיר שנקרא "קדוש", אבל רחוקים שאינו נעצב עליהם שמא לא הזהירה אותו התורה מליטמא להם, וב"באר משה" הוסיף ביאור: כיון דמצטער עליהם ביותר, מסתמא מזלזל בעצמו שיהיה בוכה בקול רם, וכן תולש זקנו ומכה על ראשו כדרך המצטערים, ואין זה דרך כבוד וקדושה; הובא ב"ארזי הלבנון".

"ולאמו" — בא לצורך לימוד גזירה שוה, לכ מו ששנה רבי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: נאמר גבי [אצל] נזיר "לא יטמא להם במותם" (במדבר ו, ז), לומר: דווקא במותם של קרוביו אינו מיטמא להם, אבל מיטמא הוא לנגעם (אם נצטרעו) ולזיבתם. ואין לי הלכה זו אלא בנזיר, שדבר זה מפורש בו, בכהן גדול מנין?

אמרת: לא יאמר "אמו" בכהן גדול, שאין תלמוד לומר, שאין הכתוב הזה מלמדנו דבר, ומובן שכך הדין שהרי קל וחומר הוא: ומה אם במקום שכהן הדיוט מיטמא לאחיו מאביו — אין כהן גדול מיטמא אפילו לאביו, מקום שאין כהן הדיוט מיטמא אפילו לאחיו מאמו שאינו נחשב קרוב לענין היתר טומאה — אינו דין שאין כהן גדול מיטמא לאמו עצמה?

אם זכיתה מהדין, כלומר, אם אכן הצלחת להוכיח את הדברים האלה לפי קל וחומר זה — אם כן מה תלמוד לומר "אמו" בכהן גדול? הרי זה מופנה (מיותר) להקיש ולדון הימנו גזירה שוה: נאמר "אמו" בנזיר (במדבר ו, ז) ונאמר "אמו" בכהן גדול (ויקרא כא, יא),

מה "אמו" האמור בנזיר הכוונה היא — שבמותם אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם שהרי אין הנזיר מוזהר כלל על טומאה זו — אף "אמו" האמור בכהן גדול ללמד: במותם אינו מיטמא, אבל מיטמא לנגעם ולזיבתם.

א ומבררים עוד: אשכחן [מצאנו] איפוא את מקורו של הדין בכהן גדול שמיטמא למת מצוה. נזיר מנלן [מניין לנו] שמיטמא למת מצוה? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בנזיר "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא" (במדבר ו, ו),

שומע אני איסור לגבי כל הנפשות, ואפילו נפש בהמה במשמע, שהרי אף היא קרויה נפש, כענין שנאמר "ומכה נפש בהמה" (ויקרא כד, יח) — תלמוד לומר: "על נפש מת לא יבא" — בנפש אדם הכתוב מדבר. ר' ישמעאל אומר: אינו צריך ללימוד זה, הרי הוא אומר "לא יבא" ללמד כי דווקא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר, כלומר באלה שבמותם מטמאים טומאת אוהל, שאם בא למקום שבו מצוי מת זה בתוכו — נטמא. ואילו בהמה מתה אינה מטמאה אלא במגע ובמשא.

ומעתה, שנאסר על הנזיר להיטמא לכל אדם, בין קרובים ובין רחוקים, מה שנוסף מיד אחר כך "לאביו ולאמו לא יטמא" (ויקרא כא, יא) בא להשמיענו דין נוסף: להם אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה.

ויש מקום לשאול: ולכאורה עד שלא יאמר הכתוב בדרך זו, יש לי בדין, אפשר היה ללמוד זאת מעצמנו בדרך קל וחומר: ומה כהן גדול שקדושתו קדושת עולם — מיטמא למת מצוה, נזיר שאין קדושתו קדושת עולם, אינו דין שמיטמא למת מצוה?

ויש לדחות: לא, אם אמרת בכהן גדול — שכן אינו מביא קרבן על טומאתו (אם נטמא), תאמר בנזיר שמביא קרבן על טומאתו. הואיל ומביא קרבן על טומאתו שמא לא יטמא למת מצוה? על כן תלמוד לומר: "לאביו ולאמו לא יטמא" — אבל מיטמא הוא למת מצוה.

או שמא תלמד מכאן באופן אחר: אינו מיטמא לאביו ולאמו — אבל יטמא לשאר מתים! ויש לדחות: אמרת קל וחומר הוא: ומה כהן הדיוט שמיטמא לקרובין — אינו מיטמא לשאר מתים שאינם קרוביו (ראה ויקרא כא, א-ב), נזיר שאינו מיטמא לקרובין אינו דין שלא יטמא לשאר מתים?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The phrase “or for his mother” serves as a verbal analogy, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: It states with regard to a nazirite: “He shall not become defiled for them when they die” (Numbers 6:7), which indicates: It is only when his relatives die that he may not become impure for them. However, he may become impure for their leprosy and for their emission of a zav, i.e., a nazirite is not forbidden to contract those forms of ritual impurity. And I have derived only that this halakha applies to a nazirite, the subject of this verse. From where do I derive that this applies to a High Priest as well?

You can say as follows: The verse need not say “his mother” with regard to a High Priest, as there is no need for the verse to state this, since this halakha is derived a fortiori: And if in a case where a common priest becomes impure to bury his paternal brother, a High Priest may not become impure even to bury his father, then in a case where a common priest may not become impure to bury his maternal brother, who is not considered a relative with regard to impurity, is it not logical that a High Priest may not become impure to bury his mother herself?

And if you have successfully derived this halakha from the a fortiori inference, what is the meaning when the verse states “his mother” with regard to a High Priest? It is free to teach a novel halakha, and one can compare and learn a verbal analogy from it as follows: It is stated “his mother” with regard to a nazirite (Numbers 6:7), and it is stated “his mother” with regard to a High Priest (Leviticus 21:11).

The Gemara explains: Just as the phrase “his mother” stated with regard to a nazirite teaches that in his parents’ death he may not become impure to bury them but he may become impure for their leprosy and for their emission of a zav, as a nazirite is not prohibited from contracting these impurities, so too, the phrase “his mother” stated with regard to a High Priest means that in his parents’ death he may not become impure, but he may become impure for their leprosy and for their emission of a zav.

The Gemara clarifies: We found a source for the halakha that a High Priest must become impure for a met mitzva; from where do we derive that a nazirite is likewise obligated? As it is taught in a baraita that it is stated with regard to a nazirite: “All the days that he consecrated himself to the Lord he shall not come near to a dead body [nefesh met]” (Numbers 6:6).

I would derive from this verse that a nazirite is prohibited from coming near all bodies, including even the body of an animal, similar to that which is stated: “And he who smites the body [nefesh] of an animal” (Leviticus 24:18). Therefore, the verse states: “He shall not come near to a dead body,” employing the dual term nefesh met, which indicates that the verse is speaking of the body of a person. Rabbi Yishmael says: This exposition is unnecessary, as the verse states: “He shall not come near,” indicating that the verse is speaking only of bodies that render people and items ritually impure through going in, i.e., entering. In other words, the verse is referring solely to corpses. Entering into a tent in which the corpse is contained renders one impure. By contrast, an animal carcass imparts impurity only by means of contact and carrying.

In any case, once it has been derived that a nazirite is prohibited from becoming impure to bury any person, both relatives and non-relatives, the passage “he shall not become defiled for his father, or for his mother” (Numbers 6:7) is available to teach another halakha, that it is for only them that a nazirite may not become impure, but he may become impure to bury a met mitzva.

The baraita asks: Even if the verse had not stated this halakha, I have a way of deriving it by right, i.e., logically, with an a fortiori inference: And if a High Priest, whose sanctity is permanent, may become ritually impure to bury a met mitzva, then in the case of a nazirite, whose sanctity is not permanent, is it not logical that he may become impure to bury a met mitzva as well?

The baraita rejects this inference: No; if you say that this is true with regard to a High Priest, who does not bring an offering for his impurity, shall you also say that this is the case with regard to a nazirite, who does bring an offering for his impurity? Since a nazirite brings an offering for his impurity, perhaps he should not become impure to bury a met mitzva? Therefore, the verse states: “He shall not become defiled for his father, or for his mother” (Numbers 6:7). However, he does become impure to bury a met mitzva.

The baraita suggests: Or perhaps one should expound this verse differently: He may not become impure to bury his father or for his mother; however, he may become impure to bury other dead people. The Gemara rejects this suggestion: You can say that this argument can be refuted a fortiori: And if a common priest, who becomes impure to bury his relatives, nevertheless may not become impure to bury other dead people (see Leviticus 21:1–2), then in the case of a nazirite, who may not become impure to bury his relatives, is it not logical that also he should not become impure to bury other dead people?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מטמא לקרובים כדכתי' לאמו ולאביו וגו' לה יטמא:

לנגעם ולזיבתם להני אצטריך דסד"א מצורע חשוב כמת ולזיבתם אגב נגע נקט. שכהן הדיוט מטמא לאחיו מאביו. דילפינן אחוה מבני יעקב כי היכי דילפינן לענין יבום ביבמות. נמצא דעדיפא משפחת אב ממשפחת אם. א"כ כיון דגלי קרא שאינו מטמא לאביו כ"ש שאינו מטמא לאמו:

אשכחן כ"ג נזיר מנלן. הוה מצי למימר מנ"ש דאמו אמו אלא ניחה ליה לאשכחיה בגופיה. ת"ל נפש מת ובהמה לא אקרי נפש מת. בנפשות המטמאות בביאה. באהל:

לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. לאמו כדי נקטי' דדרשי' ליה לקמן לג"ש. עד שלא יאמר שיטמא למת מצוה יש לי בדין. אבל מטמא הוא לשאר מתים משום דכתיב גזר אלהיו על ראשו הלכך לרחוקים שאינו עציב עליהם כ"כ יטמא. אמרת קל וחומר ומה כ"ג שמטמא לקרובים אינו מטמא לשאר מתים הרי גלה הכתוב שדין הוא שיטמא לקרובים יותר מלרחוקים ומחמת סברא כל דהו אין לנו שיטמא לרחוקים אף על פי שאינו מטמא לקרובים:

נאמרו כללות בכ"ג על כל נפשות מת לא יבא. כללות בנזיר על כל נפש מת גללות בכהן הדיוט לנפש לא יטמא. לאביו מבעי ליה לגופיה דלא ניליף מכהן הדיוט שיטמא לאביו. ולאחותו מה ת"ל. ולאחותו דכתיב בנזיר. הרי שהיה הולך ישראל ואינו נזיר. יכול יטמא דאתי עשה דטומאת קרובים דכתיב בכהן הדיוט לה יטמא ודחי עשה דפסח ומילה. אמרת לא יטמא. דחמיר עש דידהו דאית בהו כרת:

ר"ע אומר נפש אלו הרחוקים דסברא הוא לאוקמה דוקא ברחוקים מידי דהוה אכהן הדיוט. מת אלו הקרובים לאוסרו אף בקרובים. לאביו ולאמו וכו' אבל מטמא הוא למת מצוה ותרווייהו צריכי להך דרשא דמצריך להו לקמן בשמעת'. לאחיו שאם היה כ"ג ונזיר וכו' ולא מצריך קרא לכהן הדיוט ונזיר. כיון דקילא קדושת כהן הדיוט דמטמא לקרובים לא בעי קרא אם נתוספה קדושתו על נזירות. ולאחותו לכדתניא הרי שהיה הולך וכו'. מה לי כ"ג ומה לי כ"ג ונדר דכיון דכ"ג ונזיר מטמא למת מצוה כ"ש כ"ג לחודיה. ולא איצטריך אמו דכ"ג להתירו במת מצוה ומופנה הוא לג"ש:

ולר' ישמעאל כ"ג ונזיר מנ"ל. דלאביו מבעי ליה לגופיה לאמו לג"ש לאחיו שמטמא למת מצוה:

ולאחותו לכדתניא ולא אייתיר ליה קרא לכ"ג שמטמא למת מצוה:

כיון דשרא רחמנא חד לאו לאביו מת מצוה. כ"ג לחודיה ה"ה כששניהם יחד דמה לי חד לאו מה לי תרי לאוי. א"כ דלא בעי קרא להולך לשחוט פסחו ולמול בנו. אבל מילה ופסח דכרת. דבמילה נמי איכא כרת דגדול מיחייב כרת. ולר"א מכדי ל"ש כ"ג לחודיה ול"ש כ"ג ונזיר נפקא ליה מלאחיו לאביו ולאמו דכ"ג למה לי נהי דלאמו צריך לג"ש לאביו למה לי וה"ה דמצי למבעי לאביו ולאמו דנזיר אמאי צריך תרוייהו למת מצוה:

משום דחזקה בעלמא הוא דרוב בעילות אחר הבעל אבל אמו דודאי ילידתי' אימא ליטמא לה והאי דדרשי' מת אלו הקרובים הוה מוקמי' לה בקרובים מצד האב דמדכתיב לאביו הוה ממעטינן אמו וקרוביה שיטמא להם כיון שהם ודאים:

כיון דכתיב למשפחותם לבית אבותם ודרשי' מינה פ' יש נוחלין משפחת אב קרויה משפחה הוה אמינא דלאמו אתא למעוטי אב וקרובים דידיה שיטמא להם ומת אלו הקרובים הוה מוקמי' בקרובי האם אבל השתא דכתיב תרוייהו מעל כל נפשות מת דכ"ג ומנפש מת דנזיר שמעי' כל קרובים ולאמו דכ"ג הוצרך לכתוב לג"ש וכיון דהוצרך לכתוב לאמו הוצרך לכתוב [לאביו] למדרש מיניה דמטמא למת מצוה ואצטריך נמי למכתב לאמו דלא תימא מאביו ממעטי' אמו ואית ליה לר"ע מופנה מצד א' למדים ואין משיבין א"נ כיון דגלי קרא גבי כ"ג דאביו ואמו שקולים הם ה"ה גבי נזיר ואייתר לאמו דנזיר להפנות ג"ש מב' צדדים:

על כל נפשות מת למה לי אגב דדריש נפש מת דנזיר בעי נמי למדרש דכהן גדול על כל לאפוקי רחוקים ולעבור עליו בב' לאוין דבלאו האי קרא ידעי' ליה דלא גרע מכהן הדיוט נפשות לאפוקי רביעית דם הבאה מב' מתים שאסור ליטמא להם דדרשינן נפשות מת ב' נפשות משום מת א' דהיינו רביעית א' דאין אדם יכול להיות בפחות מרביעית דם:

כך כתוב במקצת ספרים לאפוקי רביעית דם וכו' והצריכו המפרשים לפרושי לאפוקי שלא יטמא לה וברוב ספרים כתיב לאיתויי וניחא הך גיר' טפי לאיתויי שמטמא באוהל:

אלא לקפחני בהלכות. לצערנא:

כך שנה לנו רבי מאיר ור' יהודה לא היה שונה אלא כזית מן המת ונפל שלא נתקשרו אבריו בגידין. דעל אבר ממנו אינו מגלח כיון דאין בו גידין דאמרינן דאינו מטמא באהל עד שיהא בו משהו בשר וגידין ועצמות:

לרוב בנינו ורוב מנינו. רוב בנינו מפרש לקמן שני שוקים וירך א' ורוב מנינו היינו קכ"ב אברי' אע"פ שאין בהם רובע עצמות אבל אם לא היה רוב הבנין או רוב המנין אינו מגלח עד שיהיה בהם חצי קב:

ויס"ג כדאמר רבא לא נצרכה וכו' ור' יוחנן ורבא אמרי למלתייהו אמתני' דאהלות דקתני אלו מטמאין באהל המת וכזית מן המת ואיכא למפרך כדפריך הכא כזית ממנו מטמא באהל כולו לכ"ש וא"א לגרוס כן דהא באהלות קתני בהדיא רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין ויס"ג לא נצרכה אלא לשדרה ולגלגולת דהא לקמן פריך והא רבא הוא דאמר לא נצרכה אלא לשדרה וגלגולת שאין בהם רובע עצמות ולא מצינו בשום מקום שאמר רבא אם לא שאמרה בכאן וליתא להך גירסא דהא תנא במתני' שדרה וגלגולת והא דפריך לקמן והא רבא פשיטא ליה דרבא לא מצריך רובע לשדרה וגלגולת כי היכי דלא מצריך לרוב בנינו ולרוב מנינו ולא נהירא לי דאי פריך משום דנראה לו להשוות השדרה וגלגולת לרוב בנינו מאי פריך והאמר רבא מתני' היא באהלות רוב בנינו ורוב מנינו שדאין בהם רובע וי"ל דהתם לענין אהל מתניא אבל הכא מייתי ראיה מגלוח נזיר אגילוח נזיר ואע"ג דלרבא נמי מיבעי ליה לשנויי מתני' דאהלות כדתרצה רבי יוחנן מ"מ מסתברא לי' דנזיר מגלח על רוב בנין ורוב מנין ולהכי אוקי מתני' דהכא לאיתויי רוב בנין ורוב מנין:

בשר המת שקדיש. שנימוח הבשר תחלה ואח"כ הקדיש:

ומוהל שהרתיח. מוהל שנמצא אצל המת ואינו יודע אם מבשר המת הוא או כיחו וניעו אם מעלה רתיחות כשמשימין אותו על האור בידוע שהוא מבשר המת:

היכי דמי בשר המת אי דלא ידעינן שבא מבשר המת כי קדיש מאי הוי. היאך הנזיר מגלח עליו מספק שמא מכיחו וניעו הוא ואי דידעינן דדידיה שמבשרו בא אפילו לא קדש נמי א"ר ירמיה בסתם כגון שנמצא אצל המת וידוע הוא שבא מן המת אבל אין ידוע אם מבשר המת שנימוח או מכיחו וניעו אי קדיש ודאי מוהל הוא וכו':

יש נצל לבהמה. בשר נבלה שנימוח מי מטמא במגע ובמשא או לא:

טומאה חמורה טומאת נבלות לטמא אדם וכלים עד לגר עד שתפסל מאכילת הגר שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה:

טומאה קלה כלומר לבטלה מותרת אוכל שאם תגע בשרץ לא תקבל טומאה אחר שנפסל מאכילת הגר עד לכלב כל זמן שראויה לכלב תורת אוכל יש עליה ומקבלת טומאה וכן דין כל אוכל:

שפיר. לדידיה ודאי אין נצל לבהמה דכבר נפסל מאכילת הגר כשנימוח אלא למ"ד טומאה חמורה עד לכלב מאי מי הוי (של) כבשר שעדיין הוה ראוי לכלב:

המחהו באוד גבי נבלת עוף טהור מתניא המחהו לשומן של נבלת העוף באור טמא דעדיין ראוי לאדם בהמה טהור וכשנימוח בחמה הוא מסריח מחום החמה ואינו ראוי לאכילת אדם (ואף אם) [ואי ס"ד] יש נצל לבהמה בחמה נמי ליטמי דאכתי ראוי לכלב. דכיון דאסרח מחמת חמה הוי עפרא ואפילו לכלב לא חזי:

כל הנצוק טהור. משנה היא פ"ה דמכשירין כל הנצוק טהור אם משקים טהורים לתוך משקים טמאים העליונים טהורים אם שפך משקים טהורים לתוך משקים טמאים העליונים טהורים ואין הנצוק מחברם חוץ מדבש הזיפים ובפ' בתרא דסוטה מפרש ר' יוחנן מאי זיפים שמזייפין אותו לפי שהוא עב ביותר ומשימים בו מים ואינו ניכר רשב"ל אומר על שם מקומו דכתיב וזיף וטלם וכו' וצפחת כמו כצפיחית בדבש ומפ' (במדות) [בערוך] בעיסה שמטוגנת בדבש ומתוך שהוא עב הנצוק מחברן:

אשכחן כהן גדול נזיר מנא לן. הוה מצי למימר מגזרה שוה דאמו אמו אלא דניחא ליה לאשכוחי בגופיה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע. כלומר אפילו נבלה דבהמה איקרי נפש מכה נפש בהמה. תלמוד לומר נפש מת ובהמה לא איקרי נפש מת. ולא גרסינן תלמוד לומר (נפש) מת דבהמה איקרי שפיר מת דכתיב והמת יהיה לו:

לא אם אמרת בכהן גדול שאינו מביא קרבן כו'. לכך יטמא תאמר בנזיר תלמוד לומר לאביו ולאמו. השתא הוה מצי למפרך הא דפריך בסמוך האי מיבעיא ליה כו' אלא מפיק ליה בפירכא אחרינא.

או אינו אלא לאביו ולאמו. אתא למימר דדוקא להם אינו מטמא משום שמצטער יותר הא לשאר מתים אפילו לרחוקים מטמא דאיכא למימר הכי על כל נפשות מת כלל לאביו ולאמו פרט הני אין מידי אחרינא לא. אמרת קל וחומר. כלומר אין סברא לדונו בכלל ופרט ויטמא לרחוקים שיש להשיב קל וחומר על זה ומה כהן הדיוט. וליכא למיפרך מה לכהן הדיוט שקדושתו קדושת עולם ודין הוא שלא יטמא לרחוקים תאמר בנזיר. דלא אתא אלא למימר דלא נימא דקרובים חמירי טפי מרחוקים. הר' עזריאל ז"ל:

אבל מטמא (היא) הוא לשאר מתים. אומר ר"י הטעם דמאחר דכתיב בנזיר נזר אלהיו על ראשו אומר לרחוקים יטמא שאינו עצב עליהם כל כך. וצריך עיון הרי כבר נאמר על נפש מת לא יבא והדר אמר לאביו כו' אם כן ממעט קרובים ורחוקים. ויש לומר דתרוייהו בקרובים חד בשאר קרובים שאינו מצער כל כך וחד לאביו. אבל רחוקים שאינו עצב עליהם יטמא:

תד"ה אין לי. וס"ל דגמר אחוה אחוה מבני יעקב כו'. ק"ל דהא התם ביבמות פריך ולילף מעריות ומשני דנין אחים מאחים ואין דנין אחים מאחיך כו' עד מדדמי ליה ילפינן. והכא לתרוייהו ל"ד. ואדרבה טפי דמי לאשת אח דבפ' קדושים כתיב לישנא דאחיו ב"פ והכא נמי כתיב ולאחיו. אך לפי מה שהביאו התוס' בריש יבמות מהת"כ ומהירושלמי דקרא דקדושים מיירי דוקא מאשת אח מאביו איכא למימר דבאמת יליף מהתם דדמי ליה אך דברי התוס' עדיין אינם מיושבים. ועוד תימה דאישתמיט לכתה"ג הת"כ במקומו דדריש מהיקשא דלבנו ובתו שהוא יורשם אף אחיו ואחותו שהוא יורשם. הביאו הרי"ף והרא"ש בהלק"ט:

בא"ד ול"ל האי צריכותא דלקמן כו' דל"ל הנך סברות דלקמן כו'. ק"ק דהרי האי תנא קאמר נמי דמשפחת אביו עדיפא מהא דכה"ד דמטמא לאחיו מן האב כו'. וא"כ אי לא כתיב לאביו ה"א דלאמו אתי למעוטי אביו דמיטמא ליה. וי"ל:

גמ' שומע אני אפי' נפש בהמה. עי' ביצה דף כא ע"א:

לגזירה שוה לכדרבי דתניא רבי אומר. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר וגו' והאי קרא בנזיר כתיב: אין לי. שמיטמא לאביו ולאמו בנגעם ובזיבתם אלא נזיר כ''ג מנין: אמרת לא יאמר אמו בכ''ג. שיש לנו ללמוד מן הדין שאינו מיטמא שהרי ק''ו הוא כו': אין כהן הדיוט מיטמא לאחיו אלא אם כן ישנו אחיו מאביו: אין כ''ג מיטמא לאחיו מאמו ולא מאביו ולא אפי' לאביו אע''פ שאין כהן הדיוט מיטמא לאחיו אלא בשביל שבא מכח אביו: אם זכיתה מן הדין. אם למדת מן הדין שאין כ''ג מיטמא לאמו מה תלמוד לומר אמו אלא מופנה כו': אשכחן כ''ג. דמיטמא למת מצוה נזיר מנלן: ת''ל על (כל) נפש מת בנפש אדם הכתוב מדבר. שלא מצינו שנקרא נפש מת אלא אדם בלבד: בנפש המטמאה לו לאדם בביאה. כיון שנכנס עמהם באהל הכתוב מדבר ואיזו זו נפש אדם ולא נפש בהמה וכיון דעל נפש מת לא יבא מדבר בנפש אדם ומשמע בין קרובי' בין רחוקים ולמה חזר הכתוב ואמר לאביו ולאמו אלא לאביו הוא דלא מיטמא כו': עד שלא יאמר. שמיטמא למת מצוה הייתי מביאו מן הדין שנזיר מיטמא למת מצוה מה כ''ג כו': נאמרו כללות בכ''ג. על כל נפשות מת לא יבא ונאמר כלל בנזיר על נפש מת דכל נפש במשמע בין קרובים בין רחוקים מה כלל האמור בכ''ג כו' אף כלל האמור בנזיר לאביו ולאמו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה:

ולאמו שנכתב בכ''ג לגזירה שוה. לנזיר דכתיב בנזיר לא יטמא להם במותם ודרשינן במותם יתירא דהא כתיב ברישיה דקרא על כל נפשות מת למה לי במותם לומר לך במותם הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם נראה דעיקר קרא לנגעם איצטריך דס''ד אמינא דמצורע חשיב כמת ולזיבתם נקט אגב נגעם: ואין לי אלא בנזיר. שמותר ליטמא לנגעם ולזיבתם כ''ג מנין אמרת לא יאמר אמו בכ''ג דאינו צריך ומה במקום שכהן הדיוט מיטמא לאחיו מאביו דכתיב לאחיו וסבירא ליה דגמר אחוה אחוה מבני יעקב כי היכי דילפינן לענין יבום ביבמות (דף יז:) הרי עדיפא משפחת אב ממשפחת אם לגבי כהן הדיוט אין כ''ג מיטמא לאביו [מקום] שאין כהן הדיוט מיטמא לאחיו מאמו אינו דין שאין כ''ג מיטמא לאמו אם זכיתה מן הדין א''כ מה ת''ל אמו בכ''ג וא''ת ומה צריך קל וחומר הרי כבר אמר דעל כל נפשות מת אזהר רחמנא אקרובים ועל כרחך כדפרישי' ואמו נמי בכלל כל הקרובי' א''כ למה כתיב אמו בפירוש על כרחיך מייתרא לג''ש וי''ל דאי לאו ק''ו הוה אמינא אע''ג דאסר קרובים מעל כל נפשות מת וכתיב נמי לאביו לאו למעוטי מת מצוה אלא למעוטי אם דמיטמא לה דהוה אמינא דווקא קרובים דמצד האב דגריעי טפי משום דאינה קורבא ודאית אלא חזקה בעלמא אבל אמו דודאי ילדתו ליטמא לה כדאמר לקמן האי סברא ע''כ איצטריך קל וחומר ללמד דאין זו סברא שהרי בכהן הדיוט אנו מחשיבים קורבא דאב טפי מן האם ומהשתא אייתר אביו ואמו בכהן גדול אביו לומר דמיטמא למת מצוה ואמו לגזירה שוה ואם תאמר אכתי מנלן דאביו בא למת מצוה הא איצטריך לגופיה דלא לימא דלאמו למעוטי לאביו דיטמא לאביו דקורבא דאב עדיפא דמתייחס אחריו כדלקמן ונראה לומר דהתנא תפס לדין ק''ו לרווחא דמלתא כק''ו דלעיל והך ברייתא כרבי ישמעאל דבסמוך ולית ליה האי צריכותא דלקמן דאמו ודאי ילדתו דלקמן אליבא דר''ע קאמר ליה אבל לר' ישמעאל בלאו ק''ו אייתר לאמו שהיא בכלל שאר קרובים דאפי' אי נכתב לאביו לא הוה אמינא דלמעוטי אמו קאתי משום דודאי ילדתו דלית ליה הנך סברות דלקמן הלכך כי כתיב על כל נפשות מת כולהו קרובים במשמע אייתר לאביו למת מצוה ואייתר לאמו לגזירה שוה וקל וחומר לרווחא דמילתא: הכי גרסינן אשכחנא כהן גדול דמיטמא למת מצוה נזיר מנלן. תימה תיפוק ליה מגזירה שוה דאמו אמו כמו שאנו לומדים כהן גדול מנזיר לענין נגעם וזיבתם ה''נ ניהדר ונילף נזיר מכהן גדול לענין מת מצוה דאין גזירה שוה למחצה נראה למהר''ף אי לאו דנפקא לן מת מצוה בנזיר מקרא אחרינא הוה אמינא דכולה גזירה שוה דאמו אמו אתיא למת מצוה אבל לענין למעוטי נגעם וזיבתם בין בכהן הדיוט ובין בכהן גדול כיון דמצורע איתקש למת דהוה ליה כעוקר קרא ממשמעותיה ע''י ג''ש להכי איצטריך למילף מת מצוה בנזיר מקרא אחרינא: כל ימי הזירו לה' על (כל) נפש מת לא יבא שומע אני נפש בהמה במשמע. אי לא כתיב מת אלא נפש שנאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה ת''ל נפש מת בנפש אדם הכתוב מדבר דבהמה לא איקרי מת אע''ג דכתיב (שמות כא) והמת יהיה לו מת סתמא איקרי נפש מת לא איקרי: ר' ישמעאל אומר אין צריך. למעוטי בהמה מנפש מת דהא הוא אומר לא יבא בנפש המטמא בביאה היינו באהל הכתוב מדבר ואילו נבילה לא מטמאה באוהל: לאביו ולאמו. בנזיר כתיב ד' פרטי לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם לאביו ולאמו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה מסקנא דברייתא זו דלאביו בא לגלויי על נפש מת דאיירי בקרובין ולאמו לגזירה שוה לכדרבי ולאחיו למת מצוה ומפיק ליה האי סברא כמו שנושא ונותן בברייתא עד דיליף ליה מאחיו אי נמי התנא ידע בטוב דלא נפיק מת מצוה אלא מלאחיו והאי דקאמר לאביו ולאמו הוי כמו [וגו'] ולעולם סומך אלאחיו: עד שלא יאמר. קרא בנזיר דמיטמא למת מצוה יש לי בדין בקל וחומר למשמע מיניה דנזיר מיטמא למת מצוה ומה כהן גדול שקדושתו קדושת עולם מיטמא למת מצוה מקרא כדלעיל: או אינו. אלא לכך כתיב לאביו ולאמו לומר לך דמותר ליטמא לשאר מתים רחוקים וטעמא איכא למימר דשמא אקרובים אזהריה רחמנא מפני [שמיצר] עליהם וזהו זילותא דנזיר דאיקרי קדוש אבל רחוקים שאינו נעצב עליהם לא אזהריה רחמנא אמרת ק''ו. מכהן גדול דעל כרחיך סברא זאת לא אמיתית היא שהרי [בכ''ג] הוא איפכא: ועד שלא יאמר יש לי בדין נאמרו כללות בכ''ג. על כל נפשות מת לא יבא ונאמר כללות בנזיר על (כל) נפש מת לא יבא מה כללות האמורות בכ''ג וכו' תימה והיכי בעי למילף נזיר מכ''ג לענין מת מצוה והא איכא למיפרך מה לכ''ג שכן אינו מביא קרבן על טומאתו כדפרכינן לעיל ופי' הר''ם דלאו לענין מת מצוה בעי למילף אלא בא לומר דלאביו ולאמו בנזיר מייתר דאגופיה לא איצטריך דלכתוב כללות לחודייהו על נפש מת לא יבא וממילא ידעינן דהיינו קרובים נמי דילפינן להו מכללות דכ''ג או כלך לדרך זו נאמר כלל בכהן הדיוט לנפש לא יטמא בעמיו כו' ושפיר איצטריך לגופיה והאי דקאמר אף כללות דאמרינן בנזיר מיטמא למת מצוה היינו כלומר מיתורא דאביו דלא איצטריך לגופיה וכן מוכח בתר הכי: האי מיבעי ליה לאביו ולאמו ממש. שאינו מיטמא

נזיר מח ע"א - טקסט הדף

דף מח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד