דלג לתוכן

נזיר מח ע"ב - טקסט הדף

הא מה ת''ל לאביו ולאמו לאביו ולאמו הוא דלא מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה עד שלא יאמר יש לי בדין נאמרו כללות בכ''ג ונאמרו כללות בנזיר מה כללות האמורות בכ''ג לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה אף כללות האמורות בנזיר לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה או כלך לדרך זו נאמרו כללות בכהן הדיוט ונאמרו כללות בנזיר מה כללות האמורות בכהן הדיוט מיטמא לאביו אף כללות האמורות בנזיר מיטמא לאביו ת''ל לאביו ולאמו לא יטמא הא למת מצוה מיטמא הא מיבעי ליה לומר שאין מיטמא לאביו אלא לאביו לומר שאין מיטמא לאביו לאחיו אינו מיטמא הא למת מצוה מיטמא ולאמו לגזרה שוה לכדרבי ולאחותו לכדתניא דתני' לאחותו מה ת''ל הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול לא יטמא למת מצוה ת''ל לאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא הא למת מצוה מיטמא ר''ע אומר נפשות אלו הרחוקין מת אלו הקרובין לאביו ולאמו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה לאחיו שאם היה כ''ג והוא נזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה לאחותו כדתניא הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו' ולרבי עקיבא גזירה שוה דרבי מנליה אמר לך כיון דאמר מר אם היה כ''ג ונזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה מה לי כ''ג לחודיה מה לי נזיר וכ''ג ולרבי ישמעאל כהן גדול והוא נזיר מנליה כיון דשרא רחמנא חד לאו גבי מת מצוה מה לי חד לאו מה לי תרין לאוין אחותו למה לי סלקא דעתך אמינא כי שרא רחמנא למת מצוה נזיר וכהן דאיסור לאוי הוא אבל מילה ופסח דכרת לא יטמא למת מצוה קמ''ל
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - ב

ובהכרח הא מה תלמוד לומר: "לאביו ולאמו לא יטמא", כדי ללמד: לאביו ולאמו הוא דלא מיטמא, אבל מיטמא הוא הנזיר למת מצוה.

וממשיך רבי ישמעאל לפרש: ומנין אני אומר ש"לאביו ולאמו לא יטמא", מיותר הוא ללמד למת מצוה? והרי שמא "על כל נפשות מת לא יבא" ברחוקים הכתוב מדבר, והוצרך הכתוב "לאביו ולאמו" לגופיה? [1]

ומפרש רבי ישמעאל: אכן מיותר הוא: כי עד שלא יאמר הכתוב "לאביו ולאמו לא יטמא" ללמד שאינו מיטמא לקרובים, יש לי ללמוד דין זה בדין [במידת "בנין אב"] המפרש את מה שאמרה תורה: "על נפש מת לא יבוא".

וכך אלמדנו: נאמרו כללות, "על כל נפשות מת לא יבא" - בכהן גדול.

ונאמרו כללות, "על נפש מת לא יבא" - בנזיר.

מה כללות האמורות בכהן גדול היינו אפילו קרובים, ואילו מה שאמר בו הכתוב "לאביו ולאמו לא יטמא", הוא כדי ללמד: לאביו אינו מיטמא, אבל מיטמא למת מצוה, וכפי שנתבאר לעיל.

אף כללות האמורות בנזיר היינו בין לרחוקים ובין לקרובים, ואילו מה שאמר בו הכתוב "לאביו ולאמו לא יטמא" הוא כדי ללמד: לאביו אינו מיטמא, אבל מיטמא למת מצוה.

ממשיך רבי ישמעאל לבאר: או כלך לדרך זו!? כלומר: מנין ללמוד "כללות" האמורות בנזיר מכללות האמורות בכהן גדול ולאסור את הקרובים, הרי יש לומר באופן אחר:

נאמרו כללות, "לנפש לא יטמא בעמיו" - בכהן הדיוט.

ונאמרו כללות, "על נפש מת לא יבוא" - בנזיר.

מה כללות האמורות בכהן הדיוט מיטמא לאביו, אף כללות האמורות בנזיר מיטמא לאביו, ואם כן אין "לאביו ולאמו וגו' לא יטמא" מיותר ללמד למת מצוה, שהרי הוא נצרך לאסור על הנזיר את הקרובים!?

לפיכך תלמוד לומר: "לאביו ולאמו לא יטמא" כדי ללמד: לאביו ולאמו לא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.

והרי היות ויש לנו ללמוד מכהן הדיוט ולא מכהן גדול, אם כן הא מיבעי ליה ל"לאביו ולאמו וגו' לא יטמא" לומר שאין מיטמא לאביו!? והאיך נלמד מזה למת מצוה.

אלא "לאביו" אכן בא לומר: שאין מיטמא לאביו.

ו"לאחיו" הוא שבא לומר: לאחיו אינו מיטמא, הא למת מצוה מיטמא, כי "לאחיו" ודאי מיותר הוא, כי מאחר שלימדנו הכתוב שלאביו אינו מיטמא כמו בכהן גדול, אם כן נדע מעצמנו ללמוד כללות מכהן גדול ולא מכהן הדיוט, ונדע שאין הנזיר מיטמא לאחיו.

וממשיכה הגמרא לבאר את הפסוק לפי שיטתו של רבי ישמעאל:

"ולאמו" שנאמר בנזיר בא לגזירה שוה, לכדרבי ללמד על כהן גדול שהוא מיטמא למצורע. [2]

"ולאחותו" האמור בנזיר בא לכדתניא:

דתניא: "לאחותו" האמור בנזיר מה תלמוד לומר?

אם אינו ענין לנזיר, תנהו לענין אחר: [3]

הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, שהן מצוות שיש עליהן כרת, ושמע שמת לו מת [אחד מקרוביו מת], והוא חייב ליטמא לקרובים, שהרי אמרה תורה בפרשת טומאת כהנים: "ולאחותו הבתולה לה יטמא", יכול יטמא להם -

אמרת [אמור מעצמך]: ודאי שלא יטמא, כי אין העשה של טומאת קרובים דוחה את העשה של פסח ומילה שיש בהם כרת. [4]

יכול לא יטמא - ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו - אף למת מצוה, תלמוד לומר "לאחותו" -

לאחותו הוא דאינו מיטמא עושה פסח והמל את בנו ואף שנצטוה עליה "לה יטמא", הא למת מצוה מיטמא ואף שתתבטל על ידי כך מצות פסח או מצות מילה.

רבי עקיבא נחלק על רבי ישמעאל ואומר בפירוש הפסוק בנזיר "על נפש מת לא יבוא, לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם": זה שנאמר: "על נפש וגו' לא יבוא" אלו הרחוקין, כלומר: אם לא היה הכתוב אומר אלא על "על נפש לא יבוא" לבד הייתי אומר שלא הזהירה התורה את הנזיר אלא על הרחוקים.

ולכן הוסיף ואמר הכתוב: "על נפש מת לא יבוא" אלו הקרובין, כלומר: כדי לרבות את הקרובים. [5]

ואם כן כל הפסוק העוסק בקרובים מיותר הוא; [6] אלא:

"לאביו ולאמו" נכתב כדי ללמד: לאביו ולאמו אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה. ואין די שיפרט הכתוב את אביו לבד או את אמו לבד, כיון שאז הייתי אומר: לכן כתבה התורה אביו או אמו, כדי לומר שדוקא לאביו אינו מיטמא אבל לאמו מיטמא, או דוקא לאמו אינו מיטמא אבל לאביו מיטמא, וכפי שהגמרא מסבירה את החילוק ביניהם בהמשך. [7]

"לאחיו" בא ללמד: שאם היה גם כהן גדול והוא נזיר, אפילו הכי לאחיו אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה.

"לאחותו" בא ללמד: כדתניא: הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' יכול לא יטמא למת מצוה, תלמוד לומר: "ולאחותו".

מקשה הגמרא: ולרבי עקיבא שאין די לו באביו לבד או באמו לבד בנזיר, אם כן אף בכהן גדול אם לא שאמרה התורה "לאביו ולאמו" לא היינו יודעים את האחד מהשני, [8] ונמצא שאין "לאמו" האמור בכהן גדול מופנה, ואם כן: [9]

גזירה שוה דרבי מנליה [מנין לו] לרבי עקיבא, והרי אין כאן תיבה מופנית - לא בכהן גדול ולא בנזיר - כדי שנוכל ללמוד גזירה שוה זה מזה, וללמד שכהן גדול מיטמא למצורע!? ומשנינן: כיון דאמר מר - כלומר: רבי עקיבא - ממה שאמרה תורה "ולאחיו": אם היה כהן גדול ונזיר, לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה -

אם כן: מה לי כהן גדול לחודיה, מה לי נזיר וכהן גדול, כלומר: כל שכן שכהן גדול לבד מיטמא למת מצוה; ואם כן אין התורה צריכה לכתוב בכהן גדול "לאביו ולאמו" כדי ללמד שמיטמא הוא למת מצוה, ואם כן מופנה הוא ללמוד גזירה שוה כהן גדול מנזיר שהוא מיטמא למצורע. [10]

וכאן שבה הגמרא לשיטת רבי ישמעאל הסובר: "ולאחיו" בא ללמד על היתר מת מצוה לנזיר לבד; ומקשה: ולרבי ישמעאל - כהן גדול והוא גם נזיר - שהוא מיטמא למת מצוה - מנליה [מנין לו]!? ומשנינן: סבר רבי ישמעאל: אין צריך מקרא מיוחד להתיר לנזיר וכהן גדול כאחד מאחר שכבר ידענו שהנזיר מותר במת מצוה וכן כהן גדול, כי לדעתו: כיון דשרא רחמנא חד לאו [היות והתירה התורה לאו אחד] גבי מת מצוה, מה לי חד לאו דנזיר או כהן גדול, מה לי תרי לאוין דנזיר וכהן גדול כאחד.

ומקשינן: אם כן "אחותו" - שבא ללמד על הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו - למה לי, והרי כיון שאף שני לאוין נדחין מפני מת מצוה, אם כן הוא הדין עשה שיש בו כרת?!

ומשנינן: אם לא שאמר הכתוב "ולאחותו", סלקא דעתך אמינא: כי שרא רחמנא למת מצוה רק נזיר וכהן, דאיסור לאוי שאין בהם כרת הוא [לא התירה תורה אלא איסורי לאו שאין בהם כרת].

אבל מילה ופסח דעשה שיש בו כרת הם, אימא לא יטמא למת מצוה. לפיכך קא משמע לן "ולאחותו", שאף אלו נדחים מפני מת מצוה.


הערות

[1] פיסקא זו בדברי רבי ישמעאל מתבארת על פי פירוש הר"ם בתוספות.

[2] א. ואף ש"לאמו" האמור בכהן גדול מופנה הוא כדי ללמוד את הגזירה שוה של רבי [וכמבואר בעמוד א], מכל מקום לדעת רבי ישמעאל בכל מקום גזירה שוה המופנה רק מצד אחד למדין ומשיבין, וכאן יש לנו להשיב מה לנזיר שאין קדושתו קדושת עולם וגם ישנו בשאלה, ולכך נאמר גם בנזיר "לאמו", כדי שתהיה הגזירה שוה מופנה משני צדדין ולמדין ואין משיבין, תוספות. ב. הוכיחו התוספות מסדר הגמרא, שביארה תחילה את תיבת "ולאחיו" קודם שביארה את תיבת "ולאמו", אף שאין זה סדר הכתוב, שאם לא היה כתוב מלמד על מת מצוה, הרי שלא היינו יכולים ללמוד מ"ולאמו" את דינו של רבי, כי אדרבה, היינו לומדים מגזירה שוה שהוא מיטמא למת מצוה, ולא היינו לומדים למעט את המצורע, וכפי שביארו התוספות לעיל בעמוד א ד"ה הכי, והובא בהערה שם.

[3] על פי רש"י בברכות יט ב.

[4] צריך ביאור לשם מה הקדימה הברייתא שאינו מיטמא לקרובים אף שיש בהן מצוה, והרי יכולים אנו ללמוד בפשטות מיתור "לאחותו", שרק לה אינו מיטמא, אבל מיטמא למת מצוה, וכשם שאנו לומדים כעין זה לעיל מיתורים אחרים, ואם אינו ענין לנזיר שכבר למדנוהו, תנהו ענין להולך לשחוט את פסחו! ? ואולם לפי המבואר בברייתא שיש צורך בהקדמה זו, יתכן שהוא נרמז במלת "לאחותו", כי בה נאמר "לה יטמא" ללמד על מצות טומאה לקרובים.

[5] ביארו התוספות את הטעם שלרבי עקיבא אין צריך "מת" כדי להוציא את נפש הבהמה [כדאיתא לעיל בעמוד א בברייתא], בכמה אפשרויות: א. מודה הוא לרבי ישמעאל שיש ללומדו מ"לא יבא" דמשמע נפשות המיטמאות בביאה. ב. בהמה אינה נקראת אלא "נפש בהמה" ["מכה נפש בהמה ישלמנה"], אך אינה נקראת נפש לבד. ג. לא מצאנו שתיקרא הנבילה לענין טומאה אלא "נבילה" ולא נפש.

[6] תוספת ביאור: רבי עקיבא חלוק על רבי ישמעאל, כי אילו לרבי ישמעאל אם לא שהיה אומר הכתוב "לאביו ולאמו" עדיין לא הייתי יודע שבקרובים הכתוב מדבר ונצרך לאביו לגופו [ו"לאמו" לגזירה שוה], אבל לפי רבי עקיבא כבר ידענו מ"מת", שהכתוב מדבר בקרובים, ושוב ידענו מ"לאביו ולאמו" שהוא מותר במת מצוה.

[7] והחילוק הוא: שאביו גרע מאמו כיון שאינו ודאי אביו, ואמו גרעה מאביו כיון שאין בנה מתייחס אחריה לענין שבטים.

[8] צריך ביאור: מנין לגמרא שרבי עקיבא סובר שאין ללמוד אביו מאמו ולהיפך, ואילו לרבי ישמעאל לומדים את האחד מהשני, עד שהגמרא שואלת מנין לרבי עקיבא גזירה שוה דרבי, ואילו לדעת רבי ישמעאל פשוט לגמרא ש""אמו" לגזירה שוה! ? קושיא זו הקשו התוספות לקמן מט א בתוך דבריהם, ויישבוה.

[9] אף כאן יש לתמוה, שהרי אותה סברא האמורה בנזיר שאין ללמוד אם מאב משום שאב אינו ודאי, הרי אינה שייכת בכהן גדול, כי אם אינו אביו הרי הוא אינו כהן, וכפי שהוקשה לעיל על התוספות, וראה לקמן מט א בהערות.

[10] א. ביארו התוספות שלדעת רבי עקיבא אף גזירה שוה שאינה מופנה אלא מצד אחד למדין ממנה ואין משיבין, ולכן די שיהא האמור בכהן גדול מופנה לגזירה שוה, אף שהאמור בנזיר אינו מופנה. ב. צריך ביאור: מנין ד"ולאחיו" בא ללמד על נזיר וכהן גדול, אולי אינו בא ללמד אלא על נזיר וכהן הדיוט, אבל כהן גדול מנא לן! ? ראה מה שכתבו בזה התוספות לקמן מט א בסוף דבריהם.

הא [הרי] מה תלמוד לומר "לאביו ולאמו" (במדבר ו, ז) — להדגיש: לאביו ולאמו הוא שלא מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה.

ואפשר לשאול על הצורך בלימוד זה: עד שלא יאמר דבר זה מדיוק הכתוב, יש לי בידי ללמוד זאת לכאורה בדין (מסברה); נאמרו כללות, איסור כללי שלא להיטמא למת ("ועל כל נפשות מת לא יבוא". ויקרא כא, יא) בכהן גדול, ונאמרו כללות כאלה גם בנזיר ("על נפש מת לא יבוא". במדבר ו, ו), מה כללות האמורות בכהן גדול למדים מהן כי לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה, אף כללות האמורות בנזיר — לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה, ונמצא שאין צורך בלימוד מ"לאביו ולאמו".

ואולם אפשר לדחות: או כלך לדרך זו (לך בשיטה אחרת): נאמרו כללות לאיסור טומאת המת בכהן הדיוט (ככתוב "לנפש לא יטמא בעמיו". ויקרא כא, א) ונאמרו כללות בנזיר, מה כללות האמורות בכהן הדיוט — בכל זאת מיטמא לאביו (כמפורש ויקרא כא, ב), אף כללות האמורות בנזיר מיטמא לאביו.

לכן לא ניתן ללמוד מן הכלל, אלא כפי שדייקנו: תלמוד לומר בנזיר "לאביו ולאמו לא יטמא", הא [הרי] למת מצוה מיטמא. על הוכחה אחרונה זו שואלים: הא מיבעי ליה [הרי פסוק זה נצרך לו] לעצם הדין, לומר שאין מיטמא לאביו (שלא ככהן הדיוט), וכיצד למד מכאן שמיטמא למת מצוה?

אלא כך צריך לומר: ייתור המלה "לאביו" בא לומר שאין מיטמא לאביו, וכל שכן לשאר קרוביו. ואילו ייתור המלה "לאחיו" בא לומר: לאחיו אינו מיטמא, הא [הרי] למת מצוה מיטמא. "ולאמו" — לגזרה שוה, לכ פי שדרש רבי שמיטמא לשאר טומאות שאינן טומאת מת.

"ולאחותו" בא ללמד עוד הלכה אחרת, לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הכתוב בנזיר "לאחותו" מה תלמוד לומר? שהרי פרט זה לכאורה מיותר, שכבר למדנו כל הלכות טומאת נזיר משאר הפרטים!

אלא בא ללמד: הרי שהלך אדם לשחוט את פסחו וכן למול את בנו שהן מצוות עשה חמורות שיש חיוב כרת על ביטולן, ושמע שמת לו מת אחד מקרוביו — יכול יטמא למתו וייבטל מן המצוה — אמרת: לא יטמא, שאינו רשאי לבטל מצוה חמורה זו, אף מפני טומאת קרובו.

יכול אף לא יטמא למת מצוה — תלמוד לומר: "לאחותו", הרי זה בא להדגיש: דווקא לאחותו או לשאר קרוביו הוא שאינו מיטמא הנזיר אף לצורך מצוה חשובה, הא [הרי] למת מצוה — הריהו מיטמא.

ר' עקיבא אומר שיש לדרוש פסוק זה בנזיר באופן אחר: מן האמור "על נפש מת לא יבוא" נלמד כך: "נפשות" — אלו הרחוקין, "מת" — אלו הקרובין, ובא הפסוק הבא להדגיש: "לאביו ולאמו" אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה.

ולמה נאמר "לאחיו" הרי זה להדגשה נוספת: שאם היה כהן גדול והוא נזיר — לאחיו אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה. "לאחותו" — כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו', כלומר, אפילו בזמן שהוא הולך לעשות מצוה חשובה זו ונזדמן לפניו מת מצוה — מת מצוה קודם.

ושואלים: ולר' עקיבא, גזירה שוה של רבי, מ"ולאמו", שמותר הכהן הגדול, כפי שמותר הנזיר, להיטמא לשאר טומאות (שאינן טומאת מת) של קרוביו, מנליה [מניין לו] מניין הוא למד הלכה זו?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: כיון שאמר מר [החכם] אם היה אותו אדם גם כהן גדול וגם נזיר, לאחיו אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה, אם כן יש לנו לומר מה לי כהן גדול לחודיה [לבדו] מה לי נזיר וכהן גדול. ומאחר שגילה הכתוב בנזיר שהוא רשאי להיטמא לנגעי קרוביו ("לא יטמא להם במותם") — הוא הדין כשהיה כהן גדול ונזיר.

ושואלים: ולדעת ר' ישמעאל, כהן גדול והוא נזיר מנליה [מניין לו] שמיטמא למת מצוה? ומשיבים: כיון דשרא רחמנא חד לאו [שהתירה התורה לאו אחד] גבי [אצל] מת מצוה בין בנזיר ובין בכהן גדול — מה לי חד לאו [לאו אחד], מה לי תרין [שני] לאוין, שאם התירה התורה איסור טומאה לגבי מת מצוה, אין הבדל אם היה זה איסור אחד בפני עצמו או שניהם יחד.

"אחותו" למה לי? סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי שרא רחמנא [כאשר התירה התורה] להיטמא למת מצוה הרי זה בנזיר וכהן — שאיסור לאוי [לאוין] הוא, שאין בהם אלא מצוות לא תעשה להיטמא. אבל מילה ופסח שיש בביטולם עונש כרת, לא יטמא למת מצוה — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת מיטמא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If so, what is the meaning when the verse states: “For his father, or for his mother” (Numbers 6:7)? It emphasizes that it is to bury his father and to bury his mother that he may not become impure; however, he may become impure to bury a met mitzva.

The baraita questions the need for this derivation: Even if the verse had not stated this halakha, I have a way of deriving it by right, i.e., logically, with an a fortiori inference: General prohibitions are stated in the Torah with regard to a High Priest contracting impurity from a corpse, i.e., “neither shall he go in to any dead bodies” (Leviticus 21:11), and similar general prohibitions are stated with regard to a nazirite: “He shall not come near to a dead body” (Numbers 6:6). The baraita explains: Just as the general prohibitions stated with regard to a High Priest teach that it is to bury his father that he may not become impure, but he may become impure to bury a met mitzva, so too, the general prohibitions stated with regard to a nazirite indicate that it is for his father that he may not become impure, but he may become impure to bury a met mitzva. Accordingly, there is no need for the derivation from the phrase “for his father or for his mother.”

The baraita refutes this proof: Or perhaps you can go this way and accept a different interpretation: General prohibitions are stated with regard to a common priest contracting impurity imparted by a corpse, i.e., “there shall none defile himself for the dead among his people” (Leviticus 21:1), and general prohibitions are stated with regard to a nazirite. Just as the general prohibitions stated with regard to a common priest teach that he may become impure to bury his father (Leviticus 21:2), so too, the general prohibitions stated with regard to a nazirite say that he may become impure to bury his father. Perhaps a nazirite is compared to a common priest, not a High Priest.

Since one cannot learn from the general prohibitions, one must revert to the previous derivation: The verse states with regard to a nazirite: “He shall not become defiled for his father, or for his mother” (Numbers 6:7), which indicates that he may become impure to bury a met mitzva. The baraita raises a difficulty with this last proof: One requires this verse for the halakha itself, to say that a nazirite, unlike a common priest, may not become impure to bury his father. How, then, can one learn from here that he may become impure to bury a met mitzva?

Rather, the baraita explains as follows: The superfluous phrase “for his father” serves to say that he may not become impure to bury his father, and all the more so for his other relatives. The phrase “for his brother” teaches that he may not become impure to bury his brother but he may become impure to bury a met mitzva. “And for his mother”; this phrase is for a verbal analogy in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, that a nazirite may contract ritual impurity of types other than a corpse.

As for the phrase “and for his sister,” it is used for that which is taught in a baraita, as it is taught in a baraita: “And for his sister”; what is the meaning when the verse states this with regard to a nazirite? This detail is apparently superfluous, as the halakha that a nazirite may not become impure to bury a relative has already been derived.

The baraita continues: Rather, the term “and for his sister” teaches the following: If someone went to slaughter his Paschal offering or to circumcise his son, which are particularly stringent positive mitzvot, as their neglect is punished by karet, and he hears that a relative of his had died, one might have thought that he should become impure to bury his dead relative and abandon his performance of the mitzva. You can say in response that he may not become impure, as one is not permitted to neglect the obligation of the Paschal offering or circumcision, even to bury a close relative.

The baraita continues: One might have thought that he may not become impure even to bury a met mitzva. The verse states: “For his sister.” It is only for his sister or another close relative that the nazirite may not become impure, but he does become impure to bury a met mitzva. Since the verse had already taught that a nazirite may not become impure to bury a relative but does become impure to bury a met mitzva in an ordinary circumstance, the additional term “and for his sister” teaches that the same halakha applies even when he is going to perform an important mitzva.

Rabbi Akiva says that this verse dealing with a nazirite should be explained differently. “He shall not come near to a dead body” (Numbers 6:6) teaches the following: “Body”; these are the distant people. “Dead”; these are the close relatives. The subsequent verse stresses that “for his father or for his mother” he may not become impure; however, he does become impure to bury a met mitzva.

The next term in the verse, “for his brother,” indicates that even if he was a High Priest and he was also a nazirite, he may not become impure to bury his brother, but he may become impure to bury a met mitzva. As for the term “for his sister,” this is used to teach that which is taught in a baraita: If one was going to slaughter his Paschal offering or to circumcise his son and encountered a met mitzva, the obligation to bury the corpse takes precedence over the other important mitzva.

The Gemara asks: And according to the derivation of Rabbi Akiva, from where does he derive the halakha of the verbal analogy of Rabbi Yehuda HaNasi that a High Priest may contract impurities other than the impurity of a corpse? How does Rabbi Akiva derive this halakha?

The Gemara answers: Rabbi Akiva could have said to you: Since the Master said that if someone was a High Priest and also a nazirite, it is to bury his brother that he may not become impure but he does become impure to bury a met mitzva, one can therefore argue: What difference is it to me if he was only a High Priest, and what difference is it to me if he was both a nazirite and a High Priest? Once the Torah has stated that a nazirite may contract other forms of ritual impurity, the same halakha applies equally to a nazirite who is also a High Priest.

The Gemara asks: And according to the derivation of Rabbi Yishmael, from where does he derive that a High Priest who is also a nazirite must become impure to bury a met mitzva? The Gemara answers: Since the Merciful One permits one prohibition with regard to a met mitzva, either that of a High Priest or that of a nazirite, what difference is it to me if one prohibition is permitted, and what difference is it to me if two prohibitions are permitted? Once the Torah has permitted both a High Priest and a nazirite to contract ritual impurity to bury a met mitzva, it makes no difference if a single prohibition or two prohibitions are involved.

The Gemara asks further: If so, why do I need the term “his sister”? The Gemara answers: It might enter your mind to say that when the Merciful One permits the contracting of impurity to bury a met mitzva, this is in the case of a nazirite and a priest, each of which involves a negative prohibition not to become impure. However, with regard to circumcision and the Paschal offering, whose neglect entails the punishment of karet, perhaps one should not become impure to bury a met mitzva. The verse therefore teaches us that one must become impure even if this forces him to neglect a mitzva whose neglect is punishable by karet.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמו לגזרה שוה. תימא הואיל ומופנה מצד אחד מצד דכהן גדול כדאמר לעיל הא אמרינן פרק המפלת דמופנה מצד אחד לר' ישמעאל למדין ואין משיבין. וי"ל דמכל מקום דחיק לאשכוחי שתהא אמו מופנה משני צדדין דאמרינן התם דאי משכח מופנה מצד אחד ומופנה משני צדדין שבקינן מופנה מצד אחד וגמרינן מופנה משני צדדין. ונראה דהכא אינו מופנה כי אם מצד אחד דאית ליה לר' ישמעאל צריכות דבסמוך דאי אשמעינן אביו הוה אמינא אביו הוא דאינו מטמא משום דחזקה בעלמא. והשתא ניחא דאיצטריך לאמו בנזיר לגופיה. אבל לאמו דכהן גדול מופנה דכיון דגלי רחמנא בנזיר שאין חילוק באביו ואמו הוא הדין בכהן גדול. תוספי הרא"ש ז"ל:

לכרתניא ולאחותו. ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך כו'. ישראל שהיה (לו) הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו. ושמע שמת לו מת יכול יטמא. שהרי מצוה הוא ליטמא לקרובים ואפילו הוא כהן הדיוט. אמרת לא יטמא. כלומר אין כאן מצוה ליטמא לקרובים ולדחות פסח ומילה דשייך בהו כרת. יכול לא יטמא. גם למת מצוה כשם שאינו מטמא לקרובים. תלמוד לומר לאחותו. קרא יתירא הוא לומר דלאחותו דוקא אינו מטמא כשהולך לשחוט פסחו אבל למת מצוה הוא מטמא. הרב עזריאל ז"ל:

ר' עקיבא אומר נפש אלו הרחוקים. דסברא הוא לאוקומי דוקא ברחוקים מידי דהוה אכהן הדיוט. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ור' עקיבא גזרה שוה לכדרבי מנא ליה. דלדידיה אינו מופנה כל עיקר דמצריך בנזיר לאביו ולאמו ותרוייהו למת מצוה והכי נמי למבעי בכהן גדול תרוייהו למת מצוה דמוכח כיון דאמר ר' עקיבא מת אלו הקרובים אם כן בעי תרוייהו למת מצוה דאי לאביו גרידא למה לו להזכיר כלל לאמו. אלא בעי תרוייהו ואם כן בכהן גדול בעי תרוייהו וגזרה שוה מנא ליה. הרב עזריאל ז"ל:

מה לי כהן גדול לחודיה ומה לי כהן גדול ונזיר. דכיון דכהן גדול ונזיר מיטמא למת מצוה כל שכן כהן גדול לחודיה ולא איצטריך אמו דכהן גדול להתירו במת מצוה ומופנה הוא לגזרה שוה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: וכסבר ר' עקיבא מופנה מצד אחד אין משיבין אי נמי משיבין וליכא פירכא. הרב עזריאל ז"ל:

ומשני כיון דפסח ומילה אית בהו כרת אימא לא ליטמא אפילו למת מצוה קא משמע לן. ומפסח ומילה לא אייתי כהן גדול ונזיר דשמא אית בהו חומרא דליתא בהנך. הרב עזריאל:

תד"ה האי (שבע"א). וי"ל אליבא דרי"ש קי"ל דא"ל בפ' המפלת כו' למדין ומשיבין. עי' לקמן בגה"ש שבעמוד:

ד"ה ולאחותו כדתניא. כדעביד לקמן צריכותא לר"ע כו'. כצ"ל:

רש״י ד"ה והא מיבעי ליה וכו' ונמצאת דן כצ"ל ותי' אתה נמחק:

תוס' ד"ה ולאחותו וכו' למדין ומשיבין. לפנינו הגירסא שם בנדה דר"י ס"ל למדין ואין משיבין:

ומה ת''ל אביו. שאם אתה אומר מן הכלל הייתי אומר לך עד שאתה דן כו' או כלך לדרך זו נאמר כלל בכהן הדיוט לנפש לא יטמא כו' אף כלל האמור בנזיר יהא מיטמא לכך הוצרך לומר בנזיר דלאביו לא יטמא: והא מיבעי ליה לאביו. כלומר ועכשיו נמצאת אתה דן שצריך לומר בנזיר שלא יטמא לאביו ממש והואיל ואינו מיותר לכך מהיכן אתה דן דנזיר מיטמא למת מצוה: אלא. מהיכן אתה לומד ממה שאמר לאחיו שאינו צריך דהשתא לאביו אינו מיטמא לשאר קרובין לא כ''ש ולאחיו מה ת''ל אלא לומר דלאחיו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה: ולאמו אתא ליה לג''ש. למילף מינה אמו האמורה בכהן גדול לכדרבי וכדלעיל וגבי כ''ג ליכא למימר דהא דכתיב ביה ולאביו דלאביו ממש הוא דקאתי [דלא] יטמא לו דכיון דעל כל נפשות מת לא יבא לא אתא אלא בקרובים כדפירש ברישא דשמעתא שמע מינה דלאביו מייתר ליה וקאתא למימר דלאביו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה: ולאחותו. דכתיב גבי נזיר למה לי: לכדתניא הרי שהיה נזיר והולך למול את בנו ולשחוט את פסחו. והאי דנקיט להו אהדדי היינו משום דמילת זכריו ועבדיו מעכבין את פסחו: ת''ל ולאחותו. וקאתא לאשמועינן דאע''ג דאזיל לדבר מצוה למצות מילה ופסח דאית בהו כרת אפי' הכי יניח מצות מילה ופסח ומיטמא למת מצוה: ר''ע אומר. כשהוא אומר על נפש הרי רחוקין אמורין וכשהוא אומר מת הרי קרובין אמורין לאביו ולאמו מה ת''ל אלא לאביו ולאמו אינו מיטמא כו' ור''ע לא משמע ליה מאמו כלום אלא אגררא דאמר מאביו נסבה קרא: ולאחיו מה ת''ל שאם היה כ''ג ונזיר כו'. דסד''א היכא דלא הוה ליה אלא נזיר או כהן ליטמא למת מצוה אבל היכא דהוה נזיר וכ''ג דאית ביה תרי אימא לא קמ''ל: ולאחותו לכדתניא הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו כו': ולר''ע ג''ש לכדרבי מנא ליה. דכ''ג מיטמא בנגעו ובזיבתו של אביו דאילו לדידיה לא משמע ליה מלאמו כלל הא קאמר דאגררא נסבה קרא: אמר לך כיון דאמינא שאם היה כ''ג ונזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה. וכתיב ביה בכ''ג ונזיר לא יטמא להם במותם אבל מיטמא בנגעם ובזיבתם: מה לי כ''ג לחודיה מה לי כ''ג כשהוא נזיר. דמיטמא בנגעו ובזיבתו של אביו כ''ש דכ''ג לחודיה מותר ליטמא בנגעם ובזיבתם: מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין. דכיון דמישתרי ליה לגבי מת מצוה חד לאו אישתרי ליה נמי בתרי לאוי כגון כ''ג ונזיר: ולאחותו למה לי. כלומר א''כ דלר' ישמעאל נפקא ליה כ''ג ונזיר משום מה לי חד לאו מה לי תרי לאוי אחותו למה לי למישרי פסח ומילה אכתי איצטריכא ולאחותו ס''ד כו':
לאביו ממש אין ה''נ דאיצטריך לאביו וכיון דאפיקתיה מכללא דכהן הדיוט שמיטמא לאביו אוקמיה אכללא דכ''ג שאינו מיטמא לקרובים ואייתר לו לאמו ולאחיו ולאחותו לאמו לג''ש תימה כיון דאמו דכהן גדול מופנה כדאמרינן לעיל למה לי תו (למופנה) הפנאה מאמו דנזיר וי''ל אליבא דר' ישמעאל קיימא (לן) דאית ליה פרק המפלת (נדה כב:) מופנה מצד אחד למדין ומשיבין והכא יש להשיב דמה לנזיר שאין קדושתו קדושת עולם וישנו בשאלה: לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה. לג''ש לא מצי למידרשיה דלא כתיב לאחיו בכ''ג וכ''ת אמאי לא קאמר הש''ס הדרשות על סדר הכתוב ולומר לאמו לגזירה שוה שהיא מוקדמת בקרא ולאחיו לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה אלא לפי מה שפירשתי לעיל דאי לאו דידעינן מת מצוה מקרא אחרינא לא הוה מוקמי' גזירה שוה דאמו לכדרבי לנגעם ולזיבתם אלא הוה ממעטינן מאמו מת מצוה להכי קאמר דמת מצוה ידעינן מלאחיו לגבי נזיר אייתר ליה אמו על כרחיך לג''ש: ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו וכו' אמרת לא יטמא. אף בעושה פסח ומילה [גרידא] בלא נזיר וכ''ג משום דלא אתי עשה דטומאה שאין בה כרת ודחי עשה דפסח ומילה שיש בהם כרת כך פי' בקונטרס בזבחים פרק טבול יום (דף ק.) ובסנהדרין (דף לה.) ובברכו' (דף כ.) מפורש באורך: ר''ע אומר נפש אלו הרחוקין. דסברא הוא לאוקמיה קרא קמא ברחוקים ומת הכתוב אחרי כן מייתר לאוסרן אף בקרובים דסבירא ליה לר''ע דאפילו לא כתיב מת בנפש ליכא למיטעי לאוקמי בבהמה אי משום דרשא דלא יבא דמטמא באהל משמע אי משום דאע''ג דאיקרי נפש בהמה נפש סתמא לא איקרי ועוד דלא מצינו בהמה מוזכרת גבי טומאה רק בלשון נבילה: לאביו ולאמו לא מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה. לקמן קעביד צריכותא בין אביו ובין אמו וצריכי תרווייהו למיכתב למעוטי מת מצוה לאחיו שאם היה כ''ג ונזיר דמיטמא למת מצוה דכולהו פרטי מיותרים לר''ע הלכך כולהון צריכי אבל לא מצריך קרא לכהן הדיוט דכהן הדיוט מיטמא לקרובים דין הוא דטופיינא דכהן הדיוט דקדושתו קדושת עולם אינו מעלה ומוריד לגבי מת מצוה ולא איצטריך קרא [אלא] לכהן גדול ונזיר: ולאחותו כדתניא וכו' ור''ע ג''ש דרבי מנא ליה. פי' דהא ליכא הפנאה כלל דהנהו פרטי דנזיר דרשי' לכולהו ולאביו ולאמו דכ''ג נמי (כדאמרינן) דאיצטריכו למת מצוה תרוייהו כי היכי דצריכי תרוייהו בנזיר למת מצוה ומשני כיון דאמר מר היינו ר''ע לאחיו דאם היה כ''ג ונזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה מהשתא תיפוק לן מהכא דכ''ג ואפי' נזיר מיטמא למת מצוה וכ''ש כ''ג גרידא ומהשתא מייתר לן אביו ואביו בכ''ג לגזירה שוה וצריך למכתב שניהם אביו ואמו בכ''ג כדעביד לקמן צריכותא בנזיר לר''ע מאביו ואמו דנזיר ה''נ בעי למיעבד צריכותא מאביו ואמו דכ''ג וא''ת ואכתי אינו מופנה אלא מצד כ''ג דאילו בנזיר צריך למת מצוה וי''ל דסבירא ליה לר''ע מופנה מצד אחד למידין ואין משיבין אבל לר' ישמעאל לעיל ודאי צריך להפנותן משני צדדין דאיהו לטעמיה בפרק המפלת (נדה כב:) דסבירא ליה למידין ומשיבין כדפירש' לעיל: ולר' ישמעאל כ''ג והוא נזיר מנא ליה. היכא דאית ביה שתי קדושות דלדידיה לא אייתר לאחיו דנזיר לכ''ג שהוא נזיר כיון דלית ליה מת אלו הקרובין א''כ איצטריך אביו לגופיה לאשמועינן אפילו לקרובין לא יטמא ולאמו לגזירה שוה ולאחיו למישרי מת מצוה ולאחותו כדתניא ומשני כיון דשרי רחמנא חד לאו במת מצוה בנזיר לחודיה או בכ''ג לחודיה מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין: ולאחותו למה לי. פירוש לרבי ישמעאל דבשלמא לר''ע כיון דצריך קרא להיכא דאית ביה קדושת כ''ג והוא נזיר ולא אמר מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין ה''נ איצטריך קרא מיותר דאחותו שידחה מ''מ עשה דפסח ומילה אע''ג שיש בהן כרת אלא לרבי ישמעאל דאין לו חילוק בין חד לאו לשני לאוין היה סבור נמי דאין לו חילוק בכרת ומשני דבהא ודאי מודה רבי ישמעאל דסד''א כי שרא רחמנא למת מצוה נזיר וכהן דחד לאו הוא כלומר לית ביה כרת אבל פסח ומילה דכרת לא יטמא למת מצוה קמ''ל אחותו:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד