נזיר מט ע"ב

על כל לאפוקי רחוקים מת לאפוקי קרובים נפשות לאפוקי רביעית דם שיצא משני מתים שמטמא באהל שנאמר על כל נפשות מת לא יבא:
מתני' על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת ועל כזית נצל ועל מלא תרווד רקב על השדרה ועל הגולגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם ועל מגען ועל משאן ועל אהילן ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו על אלו הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי וסותר את הקודמין ואינו מתחיל למנות אלא עד שיטהר ומביא את קרבנותיו:
גמ' תנו רבנן אחר פטירתו של רבי מאיר אמר להן רבי יהודה לתלמידיו אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן ולא ללמוד תורה הן באין אלא לקפחני בהלכות הן באין דחק סומכוס ונכנס אמר להם כך שנה לי רבי מאיר על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת כעס רבי יהודה ואמר להן לא כך אמרתי לכם אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן על כזית מן המת מגלח על המת לא כ''ש

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - ב

ומפרשינן: "על כל", לאפוקי [ללמד] ^[1] רחוקים.

כלומר: אם היה הכתוב אומר "על כל נפשות לא יבוא", הייתי יודע שאין כהן גדול מיטמא לרחוקים. ^[2]

והוסיף הכתוב ואמר "מת", לאפוקי [ללמד] על קרובים.

ואמר הכתוב "נפשות" בלשון רבים, כדי לאפוקי [ללמד] על שיעור רביעית דם שיצא משני מתים, שאף הוא מטמא באוהל כמו שרביעית דם ממת אחד מטמאה. שנאמר "על כל נפשות מת לא יבוא", וכפי שנתבאר לעיל לח א.

א. שנינו במסכת אהלות [פרק ב]:

"אלו מטמאין באוהל:

המת, כזית מן המת,

וכזית נצל [יבואר בגמרא], ומלא תרווד רקב [יבואר בגמרא],

[עצמות] השדרה, והגולגולת

[כאשר הם שלמים, ואף על פי שאין עליהם בשר].

אבר [שלם] מן המת, ואבר [שלם] מן החי שיש עליהן בשר כראוי.

רובע [קב] עצמות [הבאים] מרוב הבנין או מרוב המנין [מהעצמות המהוות רוב בנין או רוב מנין של מת].

ורוב בניינו ורוב מניינו של מת [השלמים], אף על פי שאין בהם רובע [קב] -

טמאין.

כמה הוא רוב מניינו? - מאה עשרים וחמשה [עצמות.

רביעית דם".

"אלו מטמאין במגע ובמשא ואינן מטמאין באוהל -

עצם [מו המת] כשעורה.

וארץ העמים, ובית הפרס [שדה שנחרש בה קבר].

אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי.

השדרה והגולגולת שחסרו".

ב. יש טומאות מת, שאם נטמא בהם הנזיר הרי הוא מביא קרבן טומאה ומגלח [בלשון המשנה: "מגלח"] וסותר את הימים הקודמים.

ויש טומאות מת וטומאות אחרות, שאינו מגלח עליהם ואינו סותר את הקודמין, אלא שהימים בהם הוא טמא באותה טומאה אינם עולים לו לימי הנזירות.

משנתנו מבארת את הטומאות שהנזיר מגלח עליהם, ובמשנה הבאה לקמן נד א [שהיא הסיפא של משנתנו], מתבארים הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהם.

ב. כל הטומאות האמורות במשנתנו, מטמאות טומאת מגע ומשא ומטמאות טומאת אוהל, מלבד "עצם כשעורה", שהוא אינו מטמא אלא טומאת מגע ומשא, ואינו מטמא באוהל.

ג. השיעורים האמורים במשנתנו לענין גילוח הנזיר, יש מהם שהם שיעורים לעצם הטומאה, וממילא אינו מגלח בפחות מזה, ויש מהם - כגון חצי קב עצמות וחצי לוג דם - שהם שיעורים לענין גילוח בלבד, אף ששיעור הטומאה הוא פחות מכך.

בכל אותן טומאות שהשיעור הוא לגילוח בלבד, אם נטמא בשיעור שהוא מטמא, הרי הוא בכלל הטומאות שאינו מגלח עליהם.

ג. בטעם הדין שלענין גילוח יש שיעור אחר מטומאה, דעת התוספות היא שהלכה למשה מסיני היא בגילוח, והיאמכלל מה שאמרו [סוכה ו ב] "שיעורין, הלכה למשה מסיני". ^[3]

מתניתין:

על אלו טומאות הנזיר מגלח, כלומר: עושה "תגלחת טומאה" הכוללת קרבנות ותגלחת:

על המת השלם, ויתבאר בגמרא.

ועל ["או על", וכן בכל המשנה] כזית בשר ^[4] מן המת. ^[5] ועל כזית ^[6] נצל מן המת, ויתבאר בגמרא מה הוא "נצל".

ועל מלא תרווד [מלוא הכף] ^[7] רקב המת.

ובגמרא יתבאר מה הוא רקב, וכמה הוא שיעור מלא תרווד.

ועל השדרה, ^[8] ועל הגולגולת של מת, כאשר עצמותיהן שלמות.

ועל אבר מן המת.

ועל [או על] אבר מן החי שיש עליו - על כל אחד ואחד מאלו - בשר כראוי. ^[9]

היינו, שיש עליו בשר, שאם היה האבר מחובר לאדם חי, הוא היה יכול להעלות ארוכה, ואפילו אין בו כזית בשר.

ועל חצי קב עצמות שנשתברו, ויש באותו חצי קב מעט מכל עצם ועצם המהוים רוב מנינו של המת או רוב בניינו של המת. ^[10] אבל בפחות מחצי קב, אף שהוא מטמא באוהל אפילו כשיש בו רובע קב עצמות בלבד, בכל זאת, אינו מגלח על פחות מחצי קב, כשנטמא ממנו באוהל, כי כך היא הלכה למשה מסיני. ^[11]

ועל חצי לוג דם מן המת.

אבל בפחות משיעור זה, אף שהוא מטמא בין במגע ומשא ובין באוהל ברביעית הלוג, מכל מקום אין גילוח אלא על חצי הלוג דם, כי כך היא הלכה למשה מסיני. ^[12]

^[13] ועל מגען, ^[14] ועל משאן, ועל אהילן.

כלומר: בכל אלו ששנינו הנזיר מגלח, בין שנטמא בהם במגע ובמשא, ובין שנטמא בהם באוהל. ^[15] ואילו על עצם כשעורה, הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו בלבד, ובאוהל אינו מטמא כלל. ^[16]

על כל טומאות אלו, ששנינו כאן, הנזיר -

מגלח [מביא קרבן ומגלח].

ומזה בשלישי ובשביעי ממי פרה.

וסותר את הימים הקודמין שכבר מנה.

ואינו מתחיל למנות נזירות אלא עד שיטהר.

ויתבאר בגמרא לאיזה טהרה נתכוונה המשנה.

גמרא:

שנינו במשנה: על אלו טומאות הנזיר מגלח, על המת ועל כזית מן המת:

תנו רבנן:

אחר פטירתו של רבי מאיר, אמר להן רבי יהודה לתלמידיו:

אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, מפני שקנתרנין [מקניטין] ^[17] הן, ולא ללמוד תורה הן באין, אלא לקפחני [לצערני] ^[18] בהלכות הן באין.

בכל זאת דחק סומכוס - שהיה מתלמידי רבי מאיר - ונכנס.

אמר להם סומכוס לתלמידי רבי יהודה, שהיו שונים משמו את משנתנו: "על אלו טומאות הנזיר מגלח על כזית מן המת", ולא היו שונים: "על המת": כך שנה לי רבי מאיר: "על אלו טומאות הנזיר מגלח: על המת, ועל כזית מן המת".

כעס רבי יהודה, ואמר להן לתלמידיו:

וכי לא כך אמרתי: "אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן"!?

שהרי אם על כזית בשר מן המת הוא מגלח, הרי שעל המת כולו לא כל שכן שהוא מגלח, ולמה לי לשנות: "על המת"!? ^[19]

הערות

^[1] כתבו התוספות: "הנך לאפוקי הוי פירושא כמו "נפקא ליה" מהאי קרא, כלומר שמפסוק זה יוצאת הדרשה שלהם. ואולם "המפרש" פירש כפשוטו: להוציא את הרחוקים שלא ייטמא להם, [וראה פירוש הרא"ש בסוף הענין.

^[2] תמהו התוספות: הרי לעיל מז ב מבואר, שאין צריך מקרא ללמד שאין כהן גדול מיטמא לרחוקים, שהרי ודאי לא יהא כהן גדול קל מכהן הדיוט, כי קדושתו להיכן הלכה, ואם כן למה אומרת הגמרא שלרבי עקיבא צריך מקרא ללמד על רחוקים; וכתבו שהוא בא לעבור עליו בשני לאוין.

^[3] וראה מה שנתבאר בזה בארוכה בהערות לקמן נג א.

^[4] שיעור זה הוא שיעור לטומאה, ובפחות מזה אינו מטמא כלל.

^[5] בגמרא יתבאר, למה שנינו על המת השלם, מאחר שאף על כזית מן המת הוא מגלח.

^[6] שיעור זה הוא שיעור לטומאה, ובפחות משיעור זה אינו מטמא כלל.

^[7] שיעור זה הוא לטומאה, ובפחות מכן אינו טמא כלל.

^[8] בגמרא דף נב ונג יתבאר אם שדרה וגולגולת מטמאות יחדיו או כל אחד לחוד, ושם יתבארו עוד פרטים נוספים בדין עצמות השדרה והגולגולת לענין טומאה ולענין גילוח.

^[9] במשנה באהלות [ראה הקדמה], מבואר ששיעור זה [יש עליו בשר כראוי] הוא לענין אוהל ולא לענין מגע ומשא, ודין טומאת מגע ומשא על אברים אלו כשאין עליהם בשר כראוי אם מדאורייתא הוא או מדרבנן, ואם מגלחים עליו במגע ובמשא, כל זה מתבאר לקמן נג ב.

^[10] א. נתבאר על פי התוספות, [וראה "קרן אורה" ו"ארזי הלבנון"]. ב. רוב מניינו הוא מאה עשרים וחמשה [רוב של רמח אברים] כמבואר במשנה באהלות ב א ; ובגמרא לקמן נב ב יתבאר מה הוא רוב בניינו של מת.

^[11] א. ואם נטמא בו במגע ובמשא, אם יש בו "עצם כשעורה" הרי הוא מגלח מדין עצם כשעורה, ואם היו טחונים שאין בהם משום "עצם כשעורה", שיעורם לענין גילוח הוא רובע קב עצמות שהוא שיעורם לענין טומאה, וכמבואר בגמרא נג ב. ב. ראה פירוט דיני עצמות מת - מלבד שדרה וגולגולת - לענין טומאה ולענין גילוח, בהערות בהמשך המשנה.

^[12] וכמבואר לקמן נג ב בדעת משנתנו; ורבי עקיבא במשנה בסוף הפרק שלא כדעת התנא של משנתנו, ולדעתו הנזיר מגלח על רביעית דם, ושם יתבאר אם מגלח על מגעו ומשאו או אף על אהילו לדעת רבי עקיבא.

^[13] במשנה במשניות הגירסא היא: "על מגען וכו"', וראה שם ב"שינויי נוסחאות".

^[14] משמע שאף מלא תרווד רקב בכלל, ואולם בברייתא בחולין קכו ב איתא: "מלא תרווד רקב מטמא במשא ובאוהל ואינו מטמא במגע"; וכתב המאירי בפירוש המשנה "ואף על פי שמלא תרווד רקב אינו מטמא במגע הואיל ואי אפשר ליגע בכולו, הרי אין המדה שוה בין גילוח נזיר לטומאות של תרומה וקדשים שהרי לתרומה וקדשים רביעית דם ורובע עצמות מטמא, ובנזיר דוקא חצי לוג וחצי קב, ושמא ברקב החמירו בנזיר אף במגע, ומכל מקום גדולי המחברים [רמב"ם נזירות ז ה] פסקו, שכלל זה לא נשנה בדיוק, והיה צריך לפרוט ממנו מלא תרווד רקב שלא לגלח אלא באהילו ומשאו אבל לא במגעו". וכעין מה שכתב המאירי שנזיר חמור לענין גילוח מטומאה, ראה גם במפרש נ א ד"ה ורבא אמר לגבי רוב בניין ורוב מנין שלדעתו אינו מטמא באוהל כשאין בו רובע קב ולענין נזיר הרי הוא טמא ומגלח עליו, ואולם בתוספות במשנה ד"ה ועל חצי קב, מבואר דזהו דבר שאי אפשר, וראה "באר משה" על דברי התוספות. אלא שדברי המאירי צריכים ביאור, כיון שהטעם הוא משום שאי אפשר ליגע בכולו, בזה לכאורה לא שייך להחמיר בנזיר, וראה "שלמי יוסף" סימן סח מה שכתב בזה; ועוד יש לדון, כיון שאינו נוגע בכולו, אם כן מה מצרף את הרקב להיות שיעור "מלא תרווד", ואינו דומה למשא או לאוהל שהוא נושא או מאהיל על שיעור זה.

^[15] אין כוונת המשנה לומר ששיעורים אלו הם בהכרח לכל שלושת הטומאות, כי יש מן השיעורים שאינם אלא לענין נזיר שנטמא בהם באוהל, אבל כשנטמא בהם במגע ובמשא הרי הוא מגלח אפילו בפחות וכגון שיעור "חצי קב עצמות" ועוד, ואין כוונתה אלא לומר, שבטומאות אלו הוא מגלח בכל שלושת צורות הטומאה.

^[16] א. מן הדין לא היה צריך לגלח על עצם כשעורה ואף שהוא טמא מן התורה, כי לא מצאנו גילוח אלא בטומאות המטמאות באוהל, היות ונאמר בפרשת נזיר "על נפש מת לא יבא [לאוהל שהמת שם] ", אלא הלכה למשה מסיני היא שיגלח הנזיר עליו, על פי גמרא ותוספות בסוף הפרק. ב. דיני עצמות מת לענין גילוח ולענין טומאה לשיטת התוספות [לבד דין שדרה וגולגולת המתבאר לקמן דף נב ונג]: א. עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל, ומגלחין על מגעו ועל משאו. ב. רובע קב עצמות של מת - שאין בהם דין "עצם כשעורה" כגון שהיו טחונים עד דק - שיש בהם מעט מכל העצמות של רוב מניינו או רוב בניינו של אדם, הרי הם מטמאים במגע ובמשא ובאוהל, אבל אין מגלחין אלא על מגען ומשאן ולא על אהילן, וכמבואר במשנה נד א ונתבאר בגמרא נג ב. ג. חצי קב עצמות מת מרוב מניינו או רוב בניינו של מת הרי הם מטמאין במגע ובמשא ובאוהל ואף מגלחין עליהם. ד. עצמות שלמות של רוב מניינו או רוב בניינו של אדם הרי הם מטמאים במגע ובמשא ובאוהל ואף על פי שאין בהם רובע הקב, ולענין גילוח יתבאר דינם בגמרא ובהערות לקמן נ א.

^[17] על פי רש"י בקדושין נב ב.

^[18] נתבאר על פי תוספות; ורש"י בקדושין נב ב פירש: "לקפחני, כמו מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם, וכשילין של ברזל בידיהם וכל המבקש לחזור - ממערכי המלחה - הרשות בידו לקפח את שוקיו [סוטה מד א], לקצץ רגלינו בהלכות, להודיע שהם חריפים ואין עומד כנגדם".

^[19] תוספת ביאור: אין כוונת הגמרא בקושייתה לתמוה לשם מה שנינו כלל "על המת" והרי בפחות מכך הוא מטמא, כי ודאי היות ושנינו "על המת" משמע שיש דין "טומאת מת שלם" והנזיר מגלח עליה, אלא שקושיית הגמרא היא: לשם מה הוצרך התנא להזכיר זאת, כיון שבלאו הכי מגלח הוא משום כזית בשר, ואין בזה שום נפקא מינה לדינא. ובהמשך הגמרא מבואר, שקושיא זו הקשו גם על המשנה באהלות ששנינו בה: מת וכזית מן המת מטמאים באוהל; וכוונת הקושיא שם היא: לשם מה נתחדשה הלכה של "מת שלם", כיון שבלאו הכי הוא מטמא משום כזית.

"על כל" — לאפוקי [להוציא, למעט] רחוקים, שלא ייטמא להם, "מת" — לאפוקי [להוציא] קרובים, "נפשת" — לאפוקי [להוציא] רביעית דם שיצא משני מתים ("נפשות") שגם הוא מטמא באהל, שנאמר: "ועל כל נפשת מת לא יבא" (במדבר כא יא) — אפילו דם של שתי נפשות מצטרף יחד לשיעור טומאה.

א משנה על אלו טומאות הנזיר מגלח אם נטמא בהן: על המת, ועל כזית מן המת, ועל כזית נצל (ליחה היוצאת מן המת), ועל מלא תרווד (כף גדולה) של רקב מן המת. על השדרה, ועל הגולגולת, ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו על אחד מהם בשר כראוי, ועל חצי קב עצמות מת, ועל חצי לוג דם.

ומגלח הנזיר בכל אלו על מגען ועל משאן ועל אהילן אם מאהיל עליהם, או נכנס לאוהל שהם מצויים בו. ועל עצם מן המת שגודלה כשעורה מיטמא על מגעו ועל משאו, אבל אין לו טומאת אוהל.

על כל אלו הנזיר מגלח, ומזה ביום השלישי וביום השביעי להיטהר מטומאת המת, וסותר את כל הימים הקודמין שכבר מנה לנזירותו, ואינו מתחיל למנות לנזירות חדשה אלא עד שיטהר ומביא את קרבנותיו.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: אחר פטירתו של ר' מאיר אמר להן ר' יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן לבית המדרש, מפני שקנתרנין (מרגיזים) הן, ולא ללמוד תורה הן באין אלא לקפחני (להציק לי, לנצח אותי) בהלכות הן באין. בכל זאת דחק סומכוס תלמידו של ר' מאיר ונכנס.

וכאשר עסקו באותו ענין אמר להם: כך שנה לי רבי, ר' מאיר (כפי שהוא במשנתנו): על אלו טומאות הנזיר מגלח: על המת ועל כזית מן המת. כעס ר' יהודה ואמר להן, לא כך אמרתי לכם: אל יכנסו תלמידי ר' מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן? שהרי מה שאמר בשם ר' מאיר "על המת" אין לו צורך לאומרו, שהרי אם על כזית מן המת מגלח — על המת כולו לא כל שכן?!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“In to any” serves to exclude contracting impurity to bury distant people, for whom a High Priest may not become impure; “dead” comes to exclude relatives; “bodies” comes to exclude a quarter-log of blood that emerges from two corpses, for it renders people and objects impure in a tent, as it is stated: “Neither shall he go in to any dead bodies” (Leviticus 21:11). The plural “bodies” teaches that the blood of two people combines to form the minimum quantity for ritual impurity.

MISHNA: A nazirite shaves for having become impure from these following sources of ritual impurity: For having become impure with impurity imparted by a corpse; and for impurity imparted by an olive-bulk of a corpse; and for impurity imparted by an olive-bulk of fluid [netzel] from a corpse; and for impurity imparted by a full ladle [tarvad] of dust from a corpse; and for impurity imparted by the spine; and for impurity imparted by the skull; and for impurity imparted by a limb from a corpse or for impurity imparted by a limb severed from a living person, upon either of which there is a fitting quantity of flesh; and for impurity imparted by a half-kav of bones from a corpse; and for impurity imparted by a half-log of blood.

And a nazirite shaves in each of these cases for becoming impure by coming into contact with them; and for becoming impure by carrying them; and for becoming impure by their tent, i.e., if he was positioned like a tent over them, or if he entered a tent that contains them, or if they served as a tent over him. And as for a bone that is a barley-grain-bulk, he shaves for becoming impure by coming into contact with it and by carrying it. However, he is not rendered impure with the impurity imparted in a tent, i.e., by being under the same roof as the bone.

For all of these occurrences, a nazirite shaves, and a priest sprinkles the ashes of the red heifer on him on the third and on the seventh days to purify him from the impurity imparted by a corpse. And he negates all the previous days he counted toward his naziriteship, and he begins counting his term of naziriteship again only after he becomes pure and brings his offerings.

GEMARA: The Sages taught: After Rabbi Meir’s death, Rabbi Yehuda said to his students: Do not let the students of Rabbi Meir enter here, into the house of study, because they are vexatious and they do not come to study Torah, but they come to overwhelm me with their halakhot. Nevertheless, Sumakhos, a student of Rabbi Meir, forced his way and entered the house of study.

When they reached the topic of the mishna, Sumakhos said to them: Rabbi Meir taught me like this: A nazirite shaves for becoming impure from these following sources of ritual impurity: For impurity imparted by a corpse and for impurity imparted by an olive-bulk from a corpse. Rabbi Yehuda grew angry and said to his disciples: Didn’t I say to you like this: Do not let the students of Rabbi Meir enter here because they are vexatious? He explained his annoyance. The clause: For a corpse, is unnecessary, as, if a nazirite must shave for impurity imparted by an olive-bulk from a corpse, is it not all the more so that he must shave for impurity imparted by an entire corpse?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כך כתוב במקצת ספרים לאפוקי רביעית דם וגו'. והוצרכו המפרשים לפרש לאפוקי שלא יטמא לה. וברוב ספרים כתוב לאיתויי. וניחא הך גירסא טפי לאיתויי שמטמא באהל. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אלא לקפחני. לצערני כמו אקפח את בני דר' טרפון. הרב עזריאל ז"ל:

במשנה על מגען כו'. כצ"ל בל"ו:

תד"ה ועל השדרה. ואע"פ שאין עליהם בשר וכו'. כצ"ל:

תד"ה ועל ח"ק עצמות (בסופו). מדלא קתני להו בפ"ב דאהלות. כצ"ל:

תד"ה כך (בסופו). דכש"כ דמכזית מה"מ וכו'. כוונתם במלת וכו' הוא על אבר מה"מ דקתני דגם ממנו פריך לקמן על אבר ממנו מגלח על כולו לא כש"כ:

גמ' משום דחזקה בעלמא. נ"ב עיין אם לבינה פרשת אמור:

תוס' ד"ה ומשני דצריכו באם אינו ענין כדפרישית כצ"ל:

בא"ד בשלמא דנזיר כולהו צריכי כצ"ל:

תוס' ד"ה על כל. גבי נזיר נמי כתיב על כל נפש. בנזיר לא כתיב כל ע' א"מ:

(מט ב תוספות) ד"ה ומזה וכו' ול"ג במשנה ויביא וכו'.—אפשר לומר דשפיר גרסינן ליה, אלא דלא קאי אסיפא אלא ארישא על אלו טומאות וכו', ומונה את כל המעלות שיש לטומאות הללו: א) שצריך לגלח, ב) שצריך להזות, ג) שסותר את הקודמים, ד) שאינו מתהיל למנות עד שיטהר, ה) שצריך להביא קרבנות. וכנגד חמשתן שנינו לקמן (נד א) בשאר טומאות: א) שאינו מגלח, ב) ומזה (פי' היינו רק במקצתן ולא בכולן, עי' תוס' שם), ג) אינו סותר, ד) מתחיל ומונה מיד, ה) שקרבן אין לו.

על כל לאפוקי רחוקים. דלא ליטמא: מת לאפוקי קרובים: נפשות. שאם יצאת רביעית דם מב' מתים אינו מטמא להם: מתני' נצל. מפרש בגמרא: ועל אבר מן החי ועל אבר מן המת שיש עליהם בשר כראוי. דהיינו כדי שיכול לחיות ולהבריא אף על פי שאין עליהן בשר כזית: חצי לוג דם. שתי רביעיות: על עצם כשעורה על מגעו ועל משאו. אבל לא על אהילו: גמ' קנטרנין. טירטוריו''ש: לקפחני. לנצחני: כעס רבי יהודה. ואמר זו אינו משנה:

מלאחיו דנזיר כדקאמר הש''ס מה לי כ''ג לחודיה מה לי כ''ג ונזיר לכך נראה דהתם נמי בפ' טבול יום אית ליה צריכותא לגבי כ''ג אלא סבר כיון דגלי לן תרוייהו בכ''ג דאין חילוק בין זה לזה בין אב לאם כי אם גילוי מילתא בעלמא הוא ויליף נזיר מיניה הלכך דריש תרוייהו גבי נזיר סתם מיהו צריך לומר דסוגיא דהכא חלוקה דמצריך גם לגבי נזיר תרוייהו לכך לא דריש מלאמו כהן הדיוט והוא נזיר כי התם ועוד יש לישב גם הך דהכא דסברה כי ההיא דטבול יום דדוחק הוא לפלוגי סוגיא דשמעתין אההיא דפ' טבול יום דהא אידי ואידי ר''ע היא ואין סברא לומר דתרי תנאי נינהו אליבא דר''ע מדלא קאמר הש''ס בהדיא ואף על גב דסוגיא דידן עביד צריכותא מאביו ומאמו והתם דריש תרתי מאביו ומאמו נאמר דמקרא דכ''ג עביד צריכותא ' ולגלויי מילתא בעלמא אנזיר הוא ומעתה גם בנזיר שוין ואייתר לן בנזיר תרוייהו לדרשא כדדריש התם וא''ת א''כ אמאי דריש הכא מלאביו ולאמו דנזיר תרוייהו למת מצוה לר''ע הא בחדא סגי וי''ל דאין הכי נמי דהכא נמי נימא לאביו לחודיה למת מצוה ולאמו משום כהן הדיוט והוא נזיר כדדריש התם ומיהו לא חש לפרושי כל הדרשות הכא משום דסמיך אסוגיא דהתם דפרק טבול יום וכן דרך הש''ס שמקצר במקום אחד ומאריך במקום אחר וא''ת א''כ למה הזכיר לר''ע כאן דרשא דכ''ג ונזיר כדדרשינן. בסמוך נמי אסוגיא דהתם כמו שסומך בדרשא דכהן הדיוט ונזיר דדרשינן מלאמו שלא הביאה כאן לאותה הדרשא ויש לומר היינו משום דאיצטריך ליה להביא דרשא דכהן גדול ונזיר מלאחיו ולמימר למה לי כ''ג ונזיר כו' כדי לאפנויי ההוא לאביו ולאמו דכ''ג לגזירה שוה ומה שנכתבו שניהם אביו ואמו היינו משום הצריכותא שביניהם וגם מיניה מקשינן לר' ישמעאל כ''ג ונזיר עליה ולאחותו נמי מפרש לר''ע דכתיב בתר לאחיו הואיל והתחיל לדרוש לאחיו כדפרישית שצריך לו לגמור הפסוק עד סופו אי נמי משום דלר''ע איצטריך טפי לאחותו יותר מלרבי ישמעאל משום (דאית) ליה לר''ע מה לי חד לאו כו' כל זה לשון מהר''ף: על כל לאפוקי רחוקים. הנך לאפוקי הוי פירושא כמו נפקא ליה מהאי קרא כלומר שמפסוק זה יוצאה הדרשא שלהם משמע דמעל כל לחודיה דריש רחוקים מדדריש בסמוך נפשות לרביעית דם הבאה משני מתים ודוחק הוא דהא גבי נזיר נמי כתיב על כל נפש ואפ''ה לא דריש מיניה רחוקים כי אם מנפש לכך נראה דהכא נמי דריש רחוקים מעל כל נפשות ומ''מ דריש נמי מיניה רביעית דם משני מתים מדכתיב נפשות לשון רבים ולא נפש ויש לתמוה למה ליה לר''ע גבי כ''ג קרא דרחוקים תיפוק ליה מק''ו מכהן הדיוט כמו לתנא דריש פרקין או משום איסור שהיה עליו בהדיוטותו להיכא אזל כדפרישית לעיל דזה עיקר הטעם לעיל ופי' בתוס' לעבור עליו בשני לאוין ותימה קצת דהש''ס לא הזכירו כלל וצריך עיון לשון מהר''ף: מתני' על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת. בין במגע בין במשא בין באהל ומפרש בגמרא דהשתא על כזית מן המת מגלח על מת שלם לא כ''ש: נצל. מוהל מן המת כדמפרש בגמ': ועל מלא תרווד רקב. רקבון ועפרורית הבא מן המת ובגמרא מפרש שיעורא. תרווד כף: ועל השדרה ועל הגולגולת. ואע''פ שאין עליה בשר כלל ובגמ' בעי אי על תרוייהו או על חדא מנהון: ועל אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכח:) מפרש שזהו בשר שיוכל האבר לחיות ממנו אם היה מחובר לאדם חי שיוכל להעלות ארוכה ואע''פ שאין בו כזית בשר: ועל חצי קב עצמות. ומיירי שבאו מרוב מניינו או מרוב בניינו כגון. שיש בקב עצמות שנשתברו וחצי קב עצמות זה מהן מעט מכל עצם ועצם והיינו מרוב מניינו ורוב בניינו מפרש לקמן שני שוקים וירך אחד או איפכא ואע''פ שמטמא באהל ברובע הקב כדאיתא בהדיא במתניתין. בפ''ק דאהלות אלו מטמאין באהל וקחשיב רובע עצמות הבא מרוב מניינו או מרוב בניינו מ''מ הלכה הוא דאין הנזיר מגלח אלא על חצי קב וליכא לפרושי חצי קב משאר עצמות שאינו מרוב בניינו ולא מרוב מניינו דהא באהל נמי לא מטמא מדלא קתני להו בפ''ק דאהלות בהדי הנך דמטמא באהל: ועל חצי לוג דם. ואע''פ שמטמא באהל ברביעית כדאיתא במתניתין דאהלות מ''מ אין הנזיר מגלח אלא על חצי לוג ושיעורין הלכה למשה מסיני: על משאו ועל מגעו ועל אהילו. דכל הני דחשיב לעיל מטמא בין במגע בין במשא בין באהל ועצם כשעורה על מגעו ועל משאו מגלח אבל באהל אפילו טמויי לא מטמא: על אלו הנזיר מגלח. בגמ' מפרש על אלו דרישא ועל אלו דסיפא למעוטי מאי: ומזה בשלישי ובשביעי וסותר את הקודמין. דכתיב והימים הראשונים יפלו ואין מתחיל למנות נזירות דטהרה עד שיטהר ול''ג במשנה ויביא קרבנותיו וכן מוכח בגמ' דאיבעיא מיבעיא ליה מתניתין מני דא''כ פשיטא דרבנן היא: אלא לקפחני בהלכות. לצערני: כך שנה לי רבי מאיר. במשנה על המת ועל כזית מן המת ורבי יהודה לא היה שונה על המת במשנתנו משום דכל שכן דמכזית מן המת וכו': עדיין. יכול להקשות ולומר על אבר ממנו מגלח כדתנן במתניתין ומיירי דאפילו אין עליו כזית בשר כדתנן פ''ק דאהלות שהאברים אין להם שיעור כל שכן על מת שלם ואכתי מאי קמשמע לן על המת: אלא כדאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין. [ואית] בו כזית בשר ואבר מאותו נפל אינו מטמא באהל כיון שאין בו גידין דלא מיקרי אבר אלא עצם ובשר וגידין ועל כל המת מגלח אע''פ שאין לו עדיין גידין והא דקאמר הכא כדאמר ר' יוחנן פי' רבינו יצחק דאמתניתין דאהלות אמרה דקתני המת וכזית מן המת דמטמא באהל מוקי לה רבי יוחנן בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין: