דלג לתוכן

נזיר נ ע"ב - טקסט הדף

ב''ש אומרים אף המקפה של גריסין ושל פול מפני שהיא סולדת לאחוריה בעי רמי בר חמא יש נצוק לאוכלין או אין נצוק לאוכלין מי אמרינן משום דאית בהו רירי והני לית בהו רירי או דלמא משום דסמיכין הוא והכא הא סמיכין אמר רבא ת''ש חלב המת שהוא שלם והתיכו טמא היה מפורד והתיכו טהור ואי סלקא דעתך אין נצוק לאוכלין שלם והתיכו נמי ליטהר א''ר זירא אנא ומר בריה דרבינא תרגימנא הכא במאי עסקינן כגון דבהדי דמרתח ליה סליק עמודא דנורא לפומיה דמנא וקרש דאיתיה כולא גבי הדדי א''ל רבינא לרב אשי ת''ש ב''ש אומרים אף המקפה של גריסין ושל פול מפני שהן סולדין לאחוריהן מידי איריא התם משום דסמיכין הכא משום רירי: ועל מלא תרווד רקב: וכמה שיעורו חזקיה אמר מלא פיסת היד רבי יוחנן אמר מלא חפניו תנן מלא תרווד רקב שאמרו ישנן מעיקר אצבעות ולמעלה דברי ר''מ וחכ''א מלא חפניו בשלמא ר' יוחנן הוא דאמר כרבנן אלא חזקיה כמאן לא כר''מ ולא כרבנן אמרי מלא פיסת היד ומלא קשרי אצבעותיו למעלה חד שיעורא הוא אמר ליה רב שימי בר אדא לרב פפא ממאי דהאי מקשרי אצבעותיו ולמעלה לראש דלמא למטה מדידיה דהוה לי' מלא פיסת היד תיקו:
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - ב

בית שמאי אומרים: לא דבש הזיפים והצפיחית בלבד אמרו -

אלא אף המקפה [תבשיל עבה וסמיך] של גריסין [פולין שנכתשו במכתשת ומחלקו לשתים], ומקפה של פול [פולין שלמים], מפני שכשמערים את המקפה מכלי אל כלי, כשפוסק הקילוח היא סולדת [מתכווצת] וחוזרת לאחוריה. [1] בעי רמי בר חמא לדעת חכמים: [2]

האם יש נצוק לאוכלין, כגון המחה שומן ועירהו לתוך אוכלין טמאים, [3] ונטמא כל השומן מחמת חיבורו, כמו שיש ניצוק בדבש הזיפים והצפיחית.

או שמא אין נצוק לאוכלין, ואין כאן חיבור?

והספק תלוי איך לפרש את טעמם של רבנן לענין דבש: מי אמרינן: הא דנצוק בדבש הוי חיבור, הוא משום דאית בהו [בדבש הזיפים והצפיחית] רירי, [4] והרי הן נמשכין כדבק וסולדין לאחוריהן.

והני [שאר אוכלין] הרי לית בהו רירי, ואין הניצוק חיבור.

או דילמא: משום דסמיכין [שעבים הם] הוא שאמרו חכמים ניצוק דבש הזיפים והצפיחית חיבור הוא, והכא [שאר אוכלין] הא סמיכין הם, וניצוק שלהם חיבור.

א. כזית מבשר המת מטמא במגע במשא ובאוהל, ואם נחלק, הנוגע במקצתו טהור.

ב. חיבור אדם אינו חיבור [אהלות ג ד], שכל דבר שנחלק מחיבורו, וחזר אדם וחיברו, אינו חשוב חיבור, ולפיכך כזית מן המת שנחלק, וחזר אדם וחיברו, אינו חיבור, ואין הנוגע בו טמא.

אמר רבא: תא שמע:

חלב מן המת שהוא שלם [חתיכה אחת שאינה מפוררת] והתיכו [המחהו באור], טמא הוא אם נשאר בו כזית, והנוגע בו טמא כנוגע בכזית מבשר המת.

היה החלב מפורר ולא היה בו מעיקרא כזית שלם, אף על פי שחזר והתיכו באור, ונעשה הכל חתיכה אחת, הרי הוא טהור ואינו מטמא במגע, [5] מפני ש"חיבור אדם אינו חיבור". [6]

אמר דחה רבי זירא:

אנא [אני] ומר בריה דרבינא, תרגימנא [פירשנו את הברייתא]:

הכא במאי עסקינן: כגון דבהדי דמרתח ליה [בזמן הרתחת החלב], סליק עמוד לפומיה דמנא, [7] עלה בבת אחת כזית חלב לפי הכלי מכח האש, וקרש שם, ונמצא דאיתיה כולא גבי הדדי, שהיה הכזית כולו במקום אחד וכלל לא נחלק.

והרי כזית חלב כשנותנין על האש, אי אפשר שלא נפרדה טיפה אחת ממקום חיבורה מחמת הרתיחה -

ואי סלקא דעתך אין נצוק לאוכלין, אם כן שלם והתיכו נמי ליטהר, שהרי נפרדה הטיפה, וכשחזרה אינה נחשבת כמחוברת, כי חיבורי אדם יש כאן ואינם חיבור.

אלא ודאי שמע מינה: ניצוק חיבור הוא באוכלין, ואף כאן הרי אי אפשר שאותה טיפה אף בשעת ההתכה לא תהיה מחוברת לשאר החלב על ידי ניצוק. [8]

אמר ליה רבינא לרב אשי: תא שמע לפשוט מן המשנה עצמה, שטעמם של חכמים הוא משום דאית בהו רירי:

שהרי שנינו במשנה: בית שמאי אומרים: אף המקפה של גריסין ושל פול, מפני שהם סולדין לאחוריהן, הרי שטעמם של בית שמאי הוא משום רירי, אם כן מסתבר שאף טעמו של של תנא קמא הוא משום רירי, שהרי לא פירש תנא קמא טעם אחר לדבריו.

דוחה הגמרא: מידי איריא [וכי יש מכאן ראיה]!? והרי אף על פי שלא פירש תנא קמא את טעמו, מכל מקום אין הכרח שטעמו וטעמם של בית שמאי שוים, ויש לומר:

התם - בדברי תנא קמא - הטעם הוא משום דסמיכין.

ואילו הכא - בדברי בית שמאי - הטעם הוא משום רירי.

שנינו במשנה: ועל מלא תרווד רקב:

ומפרשינן: וכמה שיעורו? [9]

חזקיה אמר: מלוא פיסת היד, היינו כף היד מתחילת פיסוק האצבעות ועד הזרוע.

רבי יוחנן אמר: מלוא חפניו. [10]

ומקשינן מהא דתנן:

מלא תרווד רקב שאמרו, ישנן מעיקר [11] אצבעות [ממקום פיסוק האצבעות] ולמעלה [לצד חוץ], [12] כלומר: שיעורו הוא כמלוא אצבעות היד, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: שיעורו הוא מלא חפניו. [13]

בשלמא על רבי יוחנן לא תיקשי, שהרי הוא דאמר כרבנן שאמרו "מלא חפניו" כדבריו.

אלא חזקיה שאמר "מלוא פיסת היד" כמאן!? והרי אין דבריו לא כרבי מאיר ולא כרבנן!?

אמרי בני הישיבה לתרץ: "מלא פיסת היד" ו"מלא קשרי אצבעותיו ולמעלה", חד שיעורא הוא, אותו שיעור הוא, כי כך מחזיק זה כמו זה.

אמר ליה רב שימי בר אדא לרב פפא: קושיא מעיקרא ליתא:

ממאי דהאי "מקשרי אצבעותיו ולמעלה" היינו למעלה לראש אצבעותיו, והרי דילמא למעלה לצד הגוף, [14] דהוה ליה השיעור של התנא "מלא פיסת היד" כמו שאמר חזקיה.


הערות

[1] א. בערוך ערך סלד, כתב: "מה שבשפת הכלי חוזר לכד שנשפך ממנה", ומבואר, שאין כל העמוד חוזר, ואף על פי כן כל העמוד הניצוק נחשב חיבור. ב. במאירי הקדים מה שאמרו במכשירין [ה י], שהמערה משקה צונן לחם, ניצוק הוי חיבור משום שזיעת [אידי] המים עולה כתימורת של עשן, ומתערבת דרך העמוד במים שבכלי העליון, וכאן אנו עוסקים במערה לצונן, או חם לתוך חם. ובביאור ענין "סולדת לאחוריה", כתב: "כשקילוח הצונן פוסק, יוצא ריר כמין חוט שמחבר העמוד העבה למשקין התחתונים, ואותו חוט מתכווץ ונסוג לאחוריו ונבלע בתוך העמוד העבה החוזר לתוך הכלי, ונמצא אותה טיפה המחברת הטהור והטמא יחדיו, חוזרת לתוך הכלי העליון, וכל שהוא מטמא בצירוף חיבור הניצוק"; וראה עוד בפירוש "משנה אחרונה" במסכת מכשירין. ג. ב"חזון איש" [מכשירין ו יא] הביאו ב"ארזי הלבנון", חקר ביסוד דין זה, שריר הסולד לאחוריו עושה חיבור, אם טעם הדבר הוא מפני שהריר מחשיב את דיבוקן זה בזה, ולכך חשיב חיבור, או שמא הטעם מפני דכששב הריר לאחוריו, הוא מושך עמו טיפה מן התחתון ומטמאת הטיפה הטמאה את העליון; וראה שם שמצדד כטעם הראשון.

[2] כי לדעת בית שמאי פשיטא שטעמם משום רירי, ובאוכלין ניצוק אינו חיבור; ובפשוטו, מה שאמרו בית שמאי אף המקפה של גריסין, דמשמע שבאו להוסיף על תנא קמא, הוא משום שתנא קמא אינו מודה במקפה של גריסין [כי גריסין לא סמיכי], אבל אין הכי נמי שבאוכלין תנא קמא מוסיף על דברי בית שמאי. וראה ברש"ש שדייק מדברי התוספות לקמן ד"ה מידי, שבית שמאי מודים דסמיכי הוי חיבור, אלא שסוברים שאף רירי הוי חיבור, וראה ב"קרן אורה". ובמאירי נראה שפירש חקירת הגמרא כך: האם טעמם של חכמים משום רירי, ובית שמאי חלקו עליהם שאף במקפה של גריסים שייך טעמא דרירי, או שבאמת טעמם של חכמים משום דסמיכין, [והוא הדין כל מאכל עבה, ומקפה של גריסין בכלל], אבל בית שמאי היו טועים בדברי חכמים, וסבורים שטעמם משום רירי, ולפיכך באו להוסיף מקפה של גריסים; ולפי דבריו בית שמאי לית להו טעמא דסמיכין, וראה ב"תוספות רי"ד".

[3] כן כתבו התוספות; ואין לפרש שהשומן נחשב חיבור לאוכלין, שהרי חיבורי אדם אינם חיבור, [כמבואר בהקדמה בהמשך הסוגיא], אלא על השומן עצמו אנו דנים, אם נחשב כמחובר לענין שהעליון יקבל טומאה מן התחתון, כלומר מן האוכלין, ואם האוכלין ראשון לטומאה, יהיה השומן שני לטומאה; וצריך תלמוד מה הוצרכו התוספות להזכיר שעירה את השומן לאוכלין טמאים.

[4] ומכל מקום, אף על פי שגם אליבא דרבנן הטעם הוא משום רירי, חולקים הם על בית שמאי בדין מקפה של גריסין, ומשום דלית בהו רירי כולי האי. והמאירי כתב: "שאין בהם רירים שייבלעו בתוך העמוד החוזר, ומשנפסק נושרין טיפין עד שאין טיפת ראש העמוד חוזרת לכלי העליון", והוא לשיטתו בענין סולדת לאחוריה, שמלבד עמוד החוזר, צריך שתעלה טיפה מלמטה [ראש העמוד] אל למעלה.

[5] א. אבל באוהל מטמא, כיון שאף בלא שחיברן היו מצטרפים לטמא באוהל, [ולענין משא, ראה לשון תוספות, המאירי ובחולין קכד ב]. ב. ואם נגע וחזר ונגע בכזית שנחלק, כלומר: בידו אחת נגע בזה, ובידו השניה נגע בזה, נחלקו תנאים בדבר, ראה חולין שם. ג. ומה שמצאנו לעיל מט ב, שרביעית דם שיצאה משני מתים הרי היא מטמאה, היינו באוהל, תוספות; [או במשא, כדלעיל אות א].

[6] אין להוכיח מכאן שאף לענין צירוף אוכלין לקבל טומאה בכביצה אין חיבורי אדם חיבור, דשמא דוקא לענין טומאת מת שהטומאה באה ממנו נאמרה ההלכה שחיבורי אדם אינו חיבור, תוספות; וראה ב"ארזי הלבנון" אות קטז, ובזבחים קה ב.

[7] א. "דאילו לא קרש בפומא דמנא, אלא חזר ונפל למקומו, [הרי] אין נופל יחד, אלא דרך ניצוק, [כלומר: מעט מעט, ולא כזית בבת אחת] שאין כח האש מסייע ליפול [בבת אחת] כמו שמעלהו, וכי סליק, סליק בבת אחת, וכי נפיל נפיל דרך ניצוק", תוספות. ב. וראה במאירי שפירש, שהגמרא תירצה, דלא מיירי באופן שעירה את החלב לכלי אחר, אלא שבשעת ההרתחה היטה את המחבת לצד אחד, והתאסף כל הכזית בזוית הכלי ושם קרש. ג. לפי המבואר בסוגיא נמצא, שאם ננקוט שאכן אין ניצוק חיבור באוכלין, הרי שחלב שהמחהו באור בלא דסליק עמודא לפומא דמנא, אינו חיבור ואינו מטמא. וראה במאירי שכתב: "ומכל מקום אין אנו צריכין לכך, שכל שהוא טמא כולו אינו מתפרד על ידי ניצוק, שהניצוק אינו עושה חבור לחדש טומאה בטהור, אבל מכל מקום במה שהוא כולו טמא אין הנצוק מפריד, ונמצא לא מחבר ולא מפריד".

[8] כן פירשו התוספות והרא"ש; ולפי זה מה שמתפרד על ידי כח האש, וחוזר ומתחבר, נחשב "חיבורי אדם". וראה במאירי שפירש, דסלקא דעתין שאחרי שהותך החלב במחבת עירה אותו לכלי אחר, ואם ניצוק באוכלין אינו חיבור, נמצא שבשעת העירוי נחלק החלב ושוב לא ייטמא.

[9] שהרי לא נאמר במשנתנו מה גודלו של התרווד.

[10] כתב ב"תוספות יום טוב", שהמשנה הזכירה "תרווד", משום שאין דרך להחזיק את הרקב ביד אלא בכלי.

[11] הגר"א הגיה "מקשרי", אבל התוספות והרא"ש גרסו "מעיקר".

[12] נתבאר על פי הרא"ש שכתב: "קא סלקא דעתין ממקום שמתחילין האצבעות להתפצל עד סוף היד, וקרי ליה למעלה לפי כשאדם משתמש בידיו ומגביה ראשי האצבעות הם כלפי מעלה, ושיטת התוספות בזה צריכה לימוד כפי שיתבאר בהערה בסוף הענין.

[13] ראה "קרן אורה" אם השיעור הוא בשתי ידיו או בידו אחת.

[14] כן נראה שגורס הרא"ש, ולפי פשוטו אין הבנה לגירסא שלנו "דילמא למטה דידיה", שהרי התנא קורא אותו למעלה והאיך הגמרא קוראת אותו למטה. ושיטת התוספות בכל זה צריכה לימוד: לעיל פירשו: ישנן מעיקר אצבעות ולמעלה עד ראשי האצבעות, ובפשוטו היינו ממקום פיסוק האצבעות עד ראשי האצבעות לצד חוץ. וכאן כתבו: ממאי דהאי מקשרי אצבעותיו ולמעלה היינו לראשי אצבעותיו דפרכת מינה דילמא למטה, דקרי עיקר אצבעות מקום שמחוברין לה ליד, ומלשונם זה נראה שלדעת רב שימי משתנה פירוש "עיקר אצבעות" ממה שהיה סבור המקשן, והיינו שהמקשן סבר "עיקר אצבעות" הוא סוף האצבעות לצד חוץ, ולמעלה עד מקום פיסוק האצבעות [ולזה הם קוראים לעיל "ראשי האצבעות"], ואילו רב שימי מפרש "עיקר אצבעות" מקום פיסוק האצבעות ולמעלה עד מקום חיבור היד לזרוע; ונראה עוד מדבריהם שהם מפרשים "למטה" האמור בגמרא, שאין הכוונה להורות על הכיוון, אלא על מיקום עיקר האצבעות שאינו למעלה אלא למטה. והוסיפו: ולמעלה דקאמר היינו לצד הגוף עד פרק הזרוע, ומזה משמע שכך הוא לפי רב שימי, ואילו לדעת המקשן מתפרש "למעלה" לצד חוץ, וזה סותר מה שמדוייק מדבריהם הראשונים, כי אם לדעת המקשן "עיקר אצבעות" היינו סוף האצבעות, אם כן אף לדבריו מתפרש "למעלה" לצד הגוף, ואם היינו מוחקים בדבריהם את התיבות "דקאמר היינו" היה ניחא. גם לשון "למטה" אינו מובן, שהרי הכיוון לצד הגוף נקרא בלשון הגמרא "למעלה", ואילו לפי מה שפירשו הם, "למטה" היינו לצד הגוף, וצריך תלמוד.

בית שמאי אומרים: אף הניצוק של המקפה (תבשיל) של גריסין (פולים שנכתשו ונשברו במכתש) ושל פול (שלם) גם כן נחשב לחיבור מפני שהיא סולדת (חוזרת) לאחוריה, שהרי כאשר פוסקים לצקת מקפה זו רואים שחלק מן הניצוק חוזר לאחוריו, ואם כן הניצוק צריך להיחשב כיחידה אחת.

בעי [שאל] רמי בר חמא שאלה זו: האם יש נצוק לאוכלין או אין נצוק לאוכלין. כלומר מיני אוכל, כגון שומן, שהמסו אותם, האם ניצוק הוא חיבור בהם? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים] שדבש הזיפים והצפיחית מהווים חיבור משום דאית בהו רירי [שיש בהם רירים], והני לית בהו רירי [ואלה, אוכלים, אין בהם רירים]. או דלמא [שמא] הטעם שדבש הזיפים והצפיחית משום דסמיכין [שסמיכים] הוא, והכא הא [וכאן הרי] אוכלים שהומסו סמיכים הוא [הם]?

אמר רבא תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו: חלב המת שהוא שלם ויש בו כזית והתיכו — הריהו טמא, היה החלב מפורד מתחילתו לחלקים קטנים מכזית שלא היה בהם כדי לטמא, והתיכו ונצטרף יחד לכזית — טהור. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שאין נצוק לאוכלין, גם אם היה שלם והתיכו נמי ליטהר [גם כן שייטהר] שהרי נעשה נוזל ומתפשט ממקום למקום במחבת, ואם אינו חיבור — יחשב כל חלק שנוזל לעצמו, ויבטל שיעור כזית!

אמר ר' זירא: אנא [אני] ומר בריה [בנו] של רבינא תרגימנא [תרגמנו, הסברנו]: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דבהדי דמרתח ליה [שבזמן שהוא מרתיח אותו] סליק עמודא דנורא לפומיה דמנא וקרש [עולה עמוד האש שמתחת לכלי לפי הכלי, ונקרש] שם החלב, דאיתיה כולא גבי הדדי [שנמצא כולו יחד] ואין כאן ניצוק.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה האם יש ניצוק באוכלים, ממה ששנינו: בית שמאי אומרים: אף המקפה של גריסין ושל פול מטמאים בניצוק מפני שהן סולדין לאחוריהן, משמע שבכך תלוי הדבר. אמר לו: מידי איריא [וכי הדברים שייכים זה לזה]? התם [שם] באוכלים, צד הספק לומר שיהא בהם ניצוק הוא משום דסמיכין [שהם סמיכים]. הכא [כאן] במקפה, יש לומר שמהווה חיבור משום רירי [הרירים] שיש בה, ולכן אין ניצוק מחבר אלא בדבש, וכיוצא בו מקפה, שיש בהם רירים, ולא באוכלים.

א שנינו במשנה: "ועל מלא תרווד רקב". ומבררים כמה שיעורו של מלוא תרווד זה? חזקיה אמר: מלא פיסת (כף) היד, ר' יוחנן אמר: מלא חפניו (כל מה שנכנס בכף היד עם אצבעותיה). ומביאים: תנן [שנינו]: מלא תרווד רקב שאמרו ישנו (יש בו) שיעור כל שנכנס מעיקר משורש האצבעות ולמעלה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מלא חפניו.

ומעתה, בשלמא [נניח] ר' יוחנן — הוא שאמר כרבנן [כדברי חכמים], אלא חזקיה כמאן [כמי] אמר? הלא דבריו הם לא כר' מאיר ולא כרבנן [כחכמים], שהרי לדעת חכמים — מלוא חפניו, ולדעת ר' מאיר מדובר רק במה שבתוך האצבעות עצמן בלבד, ולא כדברי חזקיה — במה שבכף היד! אמרי [אומרים]: השיעור שהגדירו חזקיה מלא פיסת היד, והשיעור שהגדירו ר' מאיר מלא קשרי אצבעותיו למעלה מפיסת היד — חד שיעורא [שיעור אחד] הוא, שיש בהם אותה כמות.

ועל עצם ההנחה לפיה הקשו על חזקיה, אמר ליה [לו] רב שימי בר אדא לרב פפא: ממאי דהאי [ממה, מנין, שזה] שנאמר בדברי ר' מאיר מקשרי אצבעותיו ולמעלה הכוונה היא לכיוון ראש האצבעות? דלמא [שמא] הכוונה היא למטה מדידיה [ממנו] לכיוון הזרוע, דהוה ליה [שהרי הוא] בדיוק מה שנאמר בדברי חזקיה מלא פיסת היד ואין מקום כלל להקשות על חזקיה? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Beit Shammai say: Even the stream of a stew made of crushed and broken beans or of whole beans also connects two items because it returns backward. When one stops pouring this stew, part of the dish reverts to its place of origin, and therefore the stream is considered a single unit.

§ Rami bar Ḥama raises a dilemma: According to the opinion of the Rabbis that in general, poured liquid does not serve to connect, is there a stream for food, or is there not a stream for food? If one pours melted food into an impure vessel, does the food which one is pouring become impure? The Gemara explains the two sides of the dilemma: Do we say that zifim honey and batter connect different items because they have a flow that returns backward, and these regular foods do not have a flow that returns backward? Or, perhaps the reason why zifim honey and batter connect is because they are viscous, and here the melted foodstuffs are also viscous.

Rava said: Come and hear a resolution from the Tosefta (Oholot 4:3): If there was fat of a corpse that was whole and contained an olive-bulk, and one melted it, it is ritually impure. If from the outset the fat was separated into pieces smaller than an olive-bulk, which do not impart impurity, and one melted it, so that it combined into an olive-bulk in its melted state, it is pure. And if it enters your mind that there is no stream for food, even if it was whole and one melted it, it should also be pure, as it became liquid and spread throughout the pan. Consequently, each part should be considered separate, which means the food is not the size of an olive-bulk.

Rabbi Zeira said: I and Mar, son of Ravina, explained it: With what are we dealing here? With a case where as he was heating it, the column of fire rose from under the pan to the mouth of the vessel, and the fat congealed there, so that it was all present together, i.e., there was no stream at all.

Ravina said to Rav Ashi: Come and hear a resolution from the mishna to the question of whether food is considered a stream. Beit Shammai say: Even the stream of a stew made of crushed and broken beans or of whole beans also connects two items because it returns backward. This indicates that the dispute in the mishna is whether or not stew meets the criteria of returning backward, and the Rabbis hold that honey and anything like it, which return backward, are considered a stream. Rav Ashi replied: Are the cases comparable? There, in the case of honey, one might suggest it is a stream because it is viscous. Here, with regard to the stew, the reason Beit Shammai rule stringently is due to the flow, which returns backward. The Rabbis do not agree that this is a factor at all.

§ The mishna taught: And for impurity imparted by a full ladle of dust. The Gemara inquires: And how much is this measure of a full ladle of dust? Ḥizkiyya said: A full palm of the hand. Rabbi Yoḥanan said: His handfuls, i.e., the amount that can be held in the whole hand, including the fingers. The Gemara cites a relevant source. We learned in the Tosefta (Oholot 2:2): The full ladle of dust that the Sages spoke of includes all that can be contained from the base of the fingers and above; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: His handfuls.

Granted, Rabbi Yoḥanan spoke in accordance with the opinion of the Rabbis. But in accordance with whose opinion did Ḥizkiyya state his opinion? His ruling is neither in accordance with the opinion of Rabbi Meir nor in accordance with that of the Rabbis. The Rabbis require his handfuls, Rabbi Meir refers only to the amount contained in the fingers themselves, while Ḥizkiyya rules that it is the amount that can rest on the palm of a hand. The Sages say in response that Ḥizkiyya’s amount of a full palm of his hand and Rabbi Meir’s measurement of a full amount of his finger joints from the palm of the hand and above are one and the same measure.

The Gemara raises a difficulty with regard to the basis of the question directed toward the opinion of Ḥizkiyya. Rav Shimi bar Adda said to Rav Pappa: From where do we know that this amount specified by Rabbi Meir: From his finger joints and above, means toward the ends of the fingers? Perhaps it is referring to below it, toward the arm, in which case it is exactly the same as Ḥizkiyya’s amount: A full palm of the hand. If so, this baraita presents no difficulty to Ḥizkiyya at all. No answer was found, and the Gemara says that the question shall stand unresolved.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מפני שהיא סולדת לאחוריה. המערה אותן מכלי אל כלי לאחר שפסק הקלוח העמוד סולד וכווץ מפני שהוא עב:

יש נצוק לאוכלין. לדברי חכמים קא בעי הני טעמא מאי משום דאית בהו רירי כלומר שהם סולדים לאחוריהם או דלמא משום דסמיכי ואה"נ אוכלים אבל לב"ש לא קא מיבעיא ליה משום דמפרשי טעמייהו בהדיא מפני שהיא סולדת לאחוריה אבל לרבנן מיבעיא ליה אי טעמא משום רירא ופליגי בהא דרבנן בעי רירא טובא כדבש הזיפים וב"ש אמרי אף מקפה של גריסין דלית בה רירי כולי האי או דלמא טעמא דרבנן משום דסמיכי ולאו משום רירי:

ת"ש כזית חלב מן המת והתיכו טמא. פי' המחהו כמו חלב מהותך טמא אם נשאר בו כזית:

היה מפורד פירורין מן חלב המת והתיכן טהור כדמסיים בתוספתא דאהלות פ"ד מפני שחיבורי אדם אינו חבור. וקודם שהתיכו לא היה מטמא הנוגע במקצתו או אפילו הנוגע בכולו למאן דלית ליה נוגע וחוזר ונוגע הלכך כי התיכו וחברו בידי אדם לא יטמא ואף על גב דדרשינן רביעית דם הבא מב' מתים טמא למאן דאית ליה [יש אם למקרא] וכן ב' חצאי זיתים מב' מתים במס' אהלות י"ל היינו לענין אהל טמא אבל במגע לא מטמא והא דאמר ברפ"ב דאהלות הנוגע בב' חצאי נבלה טמא י"ל דמיירי כגון שיש בשר מרודד המחברן יחד ובכה"ג משני פ' העור והרוטב:

ואי ס"ד אין ניצוק לאוכלין כזית שלם והתיכו נמי ליטהר. דכשנתן כזית שלם על האור א"א שלא נפרדה טפה א' ממקום חבורה מחמת הרתיחה וכשחזרה עליו לא הוי חיבור אם אין ניצוק חיבור לאוכלים:

הב"ע כגון דבהדי דקא מרתח סליק עמודא לפומא דמנא וקרש דאיתיה לכוליה בהדי הדדי. כשנתנו על האש והרתיח עלה כזית לפומא דמנא בבת אחת וקרש שם דהשתא איתיה כוליה בהדי הדדי ולא נפרד ממנו כלומר אבל אם לא קרש אלא חזר ונפל למקומו אינו נופל יחד אלא דרך נצוק דאין כח האש מסייעתו ליפול כמו שמעלהו וכי סליק סליק בבת אחת וכי נפיל נפילו דרך נצוק:

תא שמע בית שמאי אומרים אף מקפה של גריסין ושל פול מפני שהם סולדים לאחוריהן. אלמא טעמא דבית שמאי משום רירי הוא שע"י הריר נמשך העמוד לאחוריו כשנפסק וכי היכי דטעמא דשמאי משום רירי הוא טעמא דת"ק [נמי] משום רירי אלא דתלת"ק בעי רירי טפי. מידי איריא התם משום דסמיכי הכא משום רירי טעמא דת"ק לאו משום רירי הוא אלא משום דסמיכי ליה לאוכלין ושמאי סבר דאפילו לא סמיכי הריר מחברן. מלא פסת היד מסוף אצבעיים עד הזרוע דהיינו מלא פס היד:

מעיקר אצבעותיו ולמעלה קס"ד ממקום שמתחילין האצבעות להתפצל עד סוף היד וקרי ליה למעלה לפי כשאדם משתמש בידיו ומגביה ראשי האצבעות הם כלפי מעלה:

מלא פסת היד מן האצבעות עד הזרוע ומלא קשרי אצבעותיו מתחילת הפיסוק עד סוף האצבעות חד שיעורא הוא:

ממאי דהאי מקשרי אצבעותיו ולמעלה לראש אצבעותיו דלמא למעלה לצד הגוף דהיינו מלא פסת היד:

מעיקרי אצבעותיו ולמעלה. קא סלקא דעתין דממקום שמתחילין האצבעות להתפצל עד סוף היד וקרי ליה למעלה לפי שכשאדם משתמש בידיו ומגביהם ראשי האצבעות הם כלפי מעלה. מלא פיסת יד מן האצבעות עד הזרוע. ומלא קשרי אצבעותיו מתחלת הפיצול ער סוף האצבעות. חד שיעורא הוא. ממאי דהאי מקשרי אצבעותיו ולמעלה לראש אצבעותיו דלמא למעלה לצד הגוף דהיינו מלוא פיסת היד. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

תד"ה יש ניצוק (בסופו). אבל לב"ש לא קמב"ל כו'. א"כ טעמייהו משום רירי. ולכאורה נראה מלישנא דב"ש דאמרי אף כו' דמודו בהא דאמר ת"ק אלא שמוסיפין ע"ד. ואי טעמא דת"ק משום דסמיכי גם ב"ש מודו ליה ומוספי אף דאינן סמיכי רק דאית בהו רירי ג"כ הוי חבור וכ"מ בדברי התוס' עצמם לקמן בד"ה מידי איריא. ואולי כוונתם דל"ת דהאי בעיא אינה אלא לב"ש הואיל דמוספי מקפה כו':

תד"ה ת"ש אף כו'. אלמא טעמא דב"ש כו'. כצ"ל:

כּוּלְּהוּ שְׁנֵי דְּרַב אַדָא בַּר אַהֲבָה לָא אִתְקַיֵּם לֵיהּ זַרְעָא לְרַב הוּנָא. עיין בקמא (בבא קמא פ.) שנזכר שם קללה לבנים בענין אחר? ונראה הא והא גרמא ובאחת היה זכות רב הונא מגין לעכב הפרענות וכיון שאמר זה פעם שנית נתקיימה הקללה מיהו בשלמא בגלוח הבנים שייכא הקללה לבנים אך בקמא דאיירי בענין שהיתה רועה בהמה דקה מה שייך זה לבנים ויש לומר דהבנים נמשלו לצאן וגידולם דומה למרעה הצאן שהם בהמה דקה.

(נ ע"ב) א"ר זירא אנא ומר בריה דרבינא.—נ"ל שצ"ל: א"ר נחומי בר זכריה אנא ומר בריה דרבינא. וכעין זה בשבת (קלו א) וכריתות (טו א), כי גם ר' זירא השני, שהיה חבירו של רבא, כדמשמע בסוף הוריות, היה קשיש וגדול הרבה ממר בריה דרבינא, שהיה כפי הנראה חבר או תלמיד חבר לרב נחמן בר יצחק ושאל אותו (עי' שבת סא א וק"ח א).

(נ סע"ב) מקשרי אצבעותיו ולמעלה לראש דילמא וכו'.—עי' ביצה יד א ושבת צד ב תוס' ד"ה והוא.

בש''א אף נצוק מקפה של גריסין. פולין שנכתשו במכתש ונחלקו לשנים: [ושל פול] של פולין שלמות: סולדת לאחוריה. שבשעה שמריקין אותו מכלי אל כלי ופוסק את הנצוק חוזר ראש הנצוק ועולה לו למעלה כלפי אחוריו וכחוזר ונוגע לעליונים דמי והוו טמאין: יש נצוק לאוכלין. היה מריק מקפה של עדשים או של אפונים במקום מדרון למעלה ונטמאו תחתוני' בשעת שפיכה מי הויין העליוני' טמאין או לא גבי דבש הזיפים וצפיחית מ''ט אית בהו נצוק משום דאית בהו רירי דסולדות והני אוכלין לית בהו רירי והויין עליונים טהורים או דלמא גבי זיפים וצפיחית מ''ט נצוק שלהן טמא משום דסמיכין שהן עבים והני נמי סמיכין וליהוי נצוק שלהן טמא: ת''ש חלב של מת טמא. ויש בו כזית והתיכו במחבת אע''פ שנתגלגל במחבת לא נעשה מפורד וטמא: היה מפורד. אותו כזית מן המת והתיכו אע''פ שנתחבר ביחד טהור כיון דה''ל מפורד מעיקרא פרחה מיניה טומאה והאי דהדר חברו ביחד לא הוי חיבור דחיבור בידי אדם לא הוי חיבור: ואי ס''ד אין נצוק לאוכלין. כי הוא שלם והתיכו במחבת נמי ליטהר דכיון דמגלגל ליה מזוית זו לזוית זו נפרד זה מזה ולא הוי ביה כזית במכונס אי נמי לכשהתיכו והריקו מכלי אל כלי ליהוי כמפורד וליטהר אלא לאו ש''מ דיש נצוק וחיבור הוא: א''ר זירא. לעולם אימא לך אין נצוק לאוכלין והא מתני' דהכא אנא ומר בריה דרבינא תרגמינא דהכא במאי עסקינן כגון שלא הורק מכלי אל כלי ומעולם לא נענעו בכלי כלל: דבהדי דמרתח ליה. שהתיכו במחבת במקום אחד ולא נענעו כלל וההוא חלב לבהדי דקא מהתך ליה סלק עמודא דנורא לפומיה דמנא ולא [מגיע] לא להכא ולא להכא ולא הוי נצוק כלל דכוליה הוה בהדי הדדי וקרש במקומו ולא נתפזר לכאן ולא לכאן משום הכי טמא: ת''ש בש''א אף מקפה של גריסין. אלמא דיש . נצוק לאוכלין: מידי איריא. כלומר לעולם אימא לך אין נצוק והכי הוא דקא מיבעיא ליה מי אמרי' דגבי שאר אוכלין כגון עדשים (מי אמרינן) כיון דסמוכות כגון מקפה של גריסין הוי חיבור או דלמא התם לא הוה טעמא אלא משום דאית ליה רירי במקפה של גריסין אבל בשאר אוכלין דלית בהו רירי לא הוה נצוק. לישנא אחרינא ת''ש ב''ש אומרים כו' מפני שהן סולדין לאחוריהן אלמא דלא הוה טעמא דנצוק אלא משום דאית ביה רירי וגבי שאר אוכלין הואיל דלית בהו רירי לא הוי נצוק מידי איריא לעולם אימא לך יש נצוק לאוכלין וכי קא מיבעיא לן אליבא דרבנן והכי קמיבעיא לן טעמייהו דרבנן דאמרי דהוי נצוק גבי דבש הזיפים טעמא משום דסמיכין והלכך כל אוכלין דסמיכין כגון עדשים אית להו נצוק אבל אליבא דב''ש לא מיבעיא לן דאינהו לא אמרי דהוי נצוק אלא משום רירי ואילו שאר אוכלין דלית להו רירי לא איצטריך לן למישאל: תרווד. כף: מלא פיסת יד. בלא אצבעות: מלא חפניו. בהדי אצבעותיו: וממאי דהאי קשרי אצבעותיו ולמעלה. דקאמר כלפי ראש אצבעותיו קאמר ומשום הכי מותבת מיניה לחזקיה דלמא למטה . מיד דלמא כלפי פיסת יד הוא דקאמר כוותיה דחזקיה וחזקיה כר''מ:
בית שמאי אומרים אף מקפה של גריסין. שנכתשו בריחים של גרוסות ושל פול שלמים ועושה מהם תבשיל כמו כן חשיב אוכל והוי חיבור מפני שהיא סולדת לאחוריה כשנהפך התבשיל של מקפה ופוסק מלשפוך העמוד סולד וחוזר לאחוריו מתוך שהתבשיל עב [ואית] ביה רירי והם מחברים האוכל להיות יחד: יש נצוק לאוכלין. כגון המחה שומן ועירהו לתוך אוכלין טמאים ולרבנן קמיבעיא ליה מי אמרי' אינון משום דאית בהו רירי פירוש דבש הזיפים והצפיחית אמרו חכמים דהוו חיבור משום דאית בהו רירי כלומר שהן סולדים לאחוריהם ואע''ג דפליגי אמקפה של גריסין דאית להו רירי לא חשיב לת''ק וב''ש סברי אע''ג דלית להו כולי האי רירי חשיבי לחבר העליון לתחתון ושאר אוכלין לית בהו רירי והלכך לא שייך בהו נצוק או דלמא טעמא דת''ק משום דסמיכין משום שהם עבים ושאר אוכלים נמי סמיכין אבל לב''ש לא קא מיבעיא ליה דמדקאמר מפני שהן סולדין לאחוריהן אם כן טעמייהו משום רירי: ת''ש חלב המת שהוא שלם. פי' כזית שלם והתיכו טמא התיכו כמו חיתכו שהמחהו באור טמא כדמעיקרא דמעיקרא היה בו כזית שלם ועדיין ישנו כולו ביחד כדמפרש בסמוך או משום דנצוק הוי חיבור הלכך אפילו כי התיכו אפי' שאם לא היה מחובר ביחד [אלא] ע''י נצוק ואי משום שלא נפרד מעולם זה מזה כדמפרש בשינוייא: היה מפורר. פירורין של חלב המת שלא היה מעיקרא זית שלם אע''ג דהתיכן באור ונעשה הכל חתיכה אחת טהור כדמסיים בתוספ' דאהלות פרק רביעי מפני שחיבור אדם אינו חיבור וקודם שהתיכו לא היה כזית מחובר יחד ולא היה מטמא הנוגע במקצת [או] אפילו הנוגע בכולו למאן דלית ליה נוגע וחוזר ונוגע לכך כי התיכו נמי לא חשיב זית שלם כיון שחיבור זה בא ע''י אדם ואע''ג דרביעית דם הבאה משני מתים מטמא למאן דאית ליה [יש אם למקרא דכתיב על כל נפשות מת] (סנהדרין דף ד.) וכן שני חצאי זיתים משני מתים דטמא במס' אהלות (בתוספתא פ''ד) י''ל דהיינו דוקא לענין אהל לפי שראוי להאהיל על שני החצאין יחד אבל בנגיעה לא מטמא והא דאמרי' בפ' [שלישי] דאהלות [מ''ג] הנוגע בשני חצאי זיתים מן הנבלה טמא י''ל דהתם מיירי שיש בשר מרודד ביניהן המחברם יחד וכי האי גוונא משני בפרק העור והרוטב (חולין דף קכד:) וא''ת תפשוט מהכא דחיבורי אדם אינו חיבור וי''ל היינו דוקא בטומאת מת שהטומאה באה ממנו לצרפו לכזית לטמא אחרים ואפשר להיות שכן הקבלה אבל לצרף האוכלין לקבל טומאה בכביצה מעלמא התם חיבור אדם הוי חיבור כי הך דכל האוכלין מצטרפין לכביצה: ואי ס''ד אין נצוק לאוכלין שלם והתיכו נמי ליטהר. כזית חלב כשנותנין על האש א''א שלא נפרדה טפה אחת ממקום חיבורה מחמת ההתכה אי נצוק אין חיבור דאי אפשר שאותה טפה אינה מחוברת לשאר החלב ע''י נצוק דאי לא חשיב חיבור הרי נפרדה הטפה ואין כאן כזית: כגון בהדי דמרתח ליה סליק עמוד לפומיה דמנא וקירש דאיתיה כוליה גבי הדדי. כשנתן ע''ג האש והרתיח עלה כזית לפומא דמנא בבת אחת מכח האש וקירש דהשתא איתיה כוליה גבי הדדי וצ''ל דקירש אפומא דמנא דאילו לא קרש אלא חזר ונפל למקומו אין נופל יחד אלא דרך נצוק שאין כח האש מסייע ליפול כמו שמעלהו וכי סליק סליק בבת אחת וכי נפיל נפיל דרך נצוק: ת''ש אף מקפה של גריסין ושל פול מפני (שידים) [שהן] סולדים לאחוריהם. [אלמא] טעמא דשמאי משום רירי הכי נמי מסתברא טעמא דת''ק משום רירי אלא דת''ק בעי רירי טובא ותפשוט דלשאר אוכלין דאין להם רירי אין נצוק: מידי איריא התם משום דסמיכי. דבש של זיפים וצפיחית דהוי חיבור לרבנן היינו משום דסמיכי ולא משום רירי ובהא פליגי דבית שמאי סברי אף כי לא סמיכי הוי חיבור כיון דאיכא רירי כגון מקפה של גריסין ולת''ק רירי לא מעלה ולא מוריד: מלא פיסת יד. מתחילת פיסוק האצבעות עד הזרוע: ישנן מעיקר אצבעות ולמעלה. עד ראשי האצבעות: חד שיעורא הוא. כך מחזיק באצבעות כמו בפיסת ידו: אמר ליה רב שימי. שנוייא הוא ממאי דהאי מקישרי אצבעותיו ולמעלה היינו לראשי אצבעותיו דפרכת מינה דלמא למטה דקרי עיקר אצבעות מקום שמחוברין לה ליד ולמעלה דקאמר היינו לצד הגוף עד פרק הזרוע דהיינו ממש פיסת יד לא גרסי' תיקו:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד