דלג לתוכן

נזיר נא ע"א - טקסט הדף

ת''ר איזהו מת שיש לו רקב מת שנקבר ערום בארון של שיש או על גבי רצפה של אבנים זהו מת שיש לו רקב נקבר בכסותו בארון של עץ או על גבי רצפה של לבנים זהו מת שאין לו רקב אמר עולא אין רקב אלא הבא מן הבשר ומן הגידים ומן העצמות איתיביה רבא לעולא רקב הבא מן הבשר טהור הא מן העצם טמא ואע''ג דליכא בשר אימא הכי רקב הבא מן הבשר טהור עד שיש עצם בבשר הא ליכא גידים אי אפשר לבשר ולעצמות בלא גידים אמר רב שמואל בר אבא א''ר יוחנן שני מתים שקברן זה עם זה נעשו גלגלין זה לזה מתיב רב נתן רקב הבא מב' מתים טמא אמר רבא שקברו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והרקיבו ועמדו על מלא תרווד רקב אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן גזז שערו וקברו עמו נעשה לו גלגלין תנן התם כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשער והצפורן ובשעת חיבורן כולן טמאין בעי חזקיה שערו העומד לגלח צפורן העומד ליגזז מאי מי אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי או דלמא השתא מיהא הא מחוברין וניפשוט ליה מדרבה בר בר חנה טעמא משום דגזז הא לא גזז לא הכי קאמר גזז הרי זה גלגלים לא גזז מיבעי ליה בעי ר' ירמיה רקב הבא מן העקב מהו כי גמרינן רקב הבא מכוליה מת אבל דאתי מן עקב לא או דלמא לא שנא ת''ש דתני ר' נתן ברבי אושעיא רקב הבא משני מתים טמא ואי ס''ד הבא מן העקב לא זיל הכא דלמא דרך עקב קאתי והכא דלמא דרך עקב קאתי אי דאירקיב כוליה מת וקאתי דרך עקב הכי נמי אלא הכא כגון דאירקיב חד אבר וקאתי דרך עקב מאי תיקו בעי רבי ירמיה עובר במעי אשה הוי גלגלים או לא כיון דאמר מר עובר ירך אמו הלכך גופה הוא ולא הוי גלגלין או דלמא כיון דסופו לצאת מיפרש פריש מינה ואת''ל עובר דסופו לצאת מיפרש פריש מינה
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - א

תנו רבנן: איזהו מת שיש לו רקב: [1] מת שנרקב ללא שהיה מעורב בו דבר אחר בשעת רקבונו, דהיינו: א. שנקבר [2] ערום ולא נתערב בו בשעת רקבונו רקב כסותו של מת - ב. ובארון של שיש שאינו נרקב, [3] או שהיה המת על גבי רצפה של אבנים שאינה נשחקת -

זהו מת שיש לו רקב!

אבל אם נקבר בכסותו שהוא מרקיב יחד עמו ומתערב ברקבוביתו, או שנקבר בארון של עץ שהוא מרקיב, [4] או על גבי רצפה של לבנים שהיא נשחקת, זהו מת שאין לו רקב, היות ובשעה שנרקב היה מעורב בו רקב או שחיקה של דבר אחר. [5]

אמר עולא: אין רקב, אלא הבא מן הבשר ומן הגידים ומן העצמות שמכולם צריך שיהא הרקב. [6]

איתיביה רבא לעולא מהא דתניא:

רקב הבא מן הבשר לבד הרי הוא טהור.

ומשמע: הא מן העצם לבד הרי הוא טמא, ואף על גב דליכא בשר [שאין שם בשר]!?

ומשנינן: אימא הכי [כך תשנה בברייתא]: רקב הבא מן הבשר הרי הוא טהור, עד שיש עצם בבשר. [7] ומקשינן: והרי אפילו אם נפרש כן את הברייתא אכתי תיקשי: סוף סוף הא ליכא גידים, כלומר: הרי לא נזכר בברייתא שרקב אינו אלא הבא מן הגידים!? [8]

ומשנינן: אי אפשר לבשר ועצמות בלא גידים, והיות ויש שם בשר ועצם בהכרח שיש שם גידים. [9]

אמר רב שמואל בר אבא אמר רבי יוחנן:

שני מתים שקברן זה עם זה, נעשו גלגלין [10] זה לזה [האחד מבטל את הרקב של חבירו], כי רקבוביתו של מת אחר המתערב עמו בשעת הרקבון, הרי הוא כמו דבר אחר המתערב עמו, שאינו רקב.

מתיב רבי נתן ברבי אושעיא מהא דתניא:

רקב הבא משני מתים הרי הוא טמא, [11] וקא סלקא דעתין שנרקבו כאחד, ותיקשי לרבי יוחנן שרקב כעין זה אינו מטמא!? אמר תירץ רבא:

הכא במאי עסקינן כגון שקברו זה בפני עצמו, וזה בפני עצמו, ולא נתערב רקבונו של זה בשל זה בשעת הרקבון, אלא שנטמא לחצי תרווד משל זה ולחצי תרווד משל זה -

ואפילו הרקיבו ועמדו שניהם כאחד על מלא תרווד אחד של רקב. [12]

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

גזז שערו של מת ואחר כך קברו עמו, נעשה לו השער גלגלין, כי השיער שנגזז הרי הוא כדבר אחר שנתערב ברקבונו של מת, ואין כאן רקב. [13]

תנן התם במסכת אהלות:

כל שבמת הרי הוא טמא ומטמא אף כשפרש מן המת, ואף העור מטמא כשפרש מן המת, [14] חוץ מן השינים והשער והצפורן שאלו אינם מטמאים כשפרשו מן המת.

ובשעת חיבורן של אלו למת כולם טמאים, כלומר: נעשים הם יד לטומאה, שהנוגע או מאהיל עליהם כאילו נגע או האהיל על המת והרי הוא טמא.

בעי נסתפק חזקיה:

שערו העומד לגלח קודם שמת, וכגון שהכביד שערו, או ציפורן העומד ליגזז, ומת קודם שגזז את שערו וקודם שקצץ את הצפורן, מאי הוא דינם לענין טומאה?

מי אמרינן: כל העומד ליגזז כאילו גזוז הוא כבר - דמי, ואם כן אינם נעשים יד לטומאה.

או דילמא: השתא מיהא הא מחוברין [הרי עדיין מחוברים הם], ועד שלא נגזזו הם יד לטומאה.

ומקשינן: וניפשוט ליה לבעייתו של חזקיה מדרבה בר בר חנה שאמר: "גזז שערו וקברו עמו נעשה לו גלגלין", ומשמע לגמרא, שרבה בר בר חנה אמר את דינו גם בשיער שהיה עומד ליגזז מחיים, ובכל זאת: טעמא משום דגזז נעשה לו השיער גלגלין, הא לא גזז ועדיין מחובר השיער לא נעשה לו גלגלין, הרי למדנו: כל עוד לא נגזז השיער הרי הוא כגופו של מת ואינו נעשה לו גלגלין, והוא הדין שהוא חשוב יד לטומאה.

ודחינן: הכי קאמר רבה בר בר חנה:

אם גזז את השיער הרי זה גלגלים למת, ואם עדיין לא גזז תיבעי לך, כלומר: רבה בר בר חנה עצמו מסתפק באופן שלא גזז, ולכן נקט גזז; ואם כן כשלא גזז עדיין הספק בעינו עומד. [15]

בעי נסתפק רבי ירמיה:

רקב הבא מן העקב - של המת - שיש בו עובי בשר שמחיים הוא כ"בשר מת", מהו שיטמא משום רקב?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

האם נאמר: כי גמרינן [במה נתקבלה הלכה] רקב הבא מכוליה מת, כלומר: אין רקב אלא מאבר שמת עם כל הגוף, אבל רקב דאתי מן עקב שמת קודם לשאר הגוף לא מטמא משום רקב. [16] או דלמא: לא שנא, ואף "בשר מת" יש בו דין רקב, כמו לבשר חי שמת עם מיתתו של המת?

תא שמע דאף רקב הבא מן העקב הרי הוא מטמא: מהא דתני רבי נתן ברבי אושעיא ברייתא האומרת:

רקב הבא משני מתים הרי הוא טמא, ופירש רבא לעיל בגמרא: כגון שהרקיבו ועמדו על מלא תרווד רקב אחד בלבד.

ואי סלקא דעתך רקב הבא מן העקב לא מטמא, אם כן אף כאן לא היה לו לטמאות, שהרי זיל הכא דלמא [17] דרך עקב קאתי, והכי דלמא דרך עקב קאתי -

כלומר: היות ולא נותר אלא מלא תרווד רקב משני הגופים, הרי יש לחוש שמא יש בו מן העקב של זה או מן העקב של זה, ולמה הוא מטמא!? [18]

ודחינן: אכן אי דאירקיב כוליה מת וקאתי דרך עקב, אם הרקיב המת כולו והעקב עמו, הכי נמי שאין להסתפק שהוא מטמא אף שיש בו מן העקב, כי מה שבעצמותו הוא "בשר מת" אין בזה חסרון, וכפי שהוכיחה הגמרא.

אלא הכי בבעייתו של רב ירמיה אנו עוסקים בכגון דדלא אירקיב אלא חד אבר וקאתי דרך עקב, כלומר: כשהרקיב בשר המת שבעקב עם האבר הסמוך לו בלבד, בזה הוא שנסתפק רבי ירמיה מאי דינו לענין רקב -

וטעם ספיקו הוא, משום שיש לומר היות ובשר מת הוא, לכן הרקיב הוא והאבר הסמוך לו, ויש לומר שבמת שהרקיב מסיבה זו לא נתקבל דין רקב. [19]

ומסקינן: תיקו!

בעי נסתפק רבי ירמיה:

עובר במעי אשה, האם הוי - העובר לאם והאם לעובר - גלגלים לבטל דין רקב האחד מן השני, וכשאר שני מתים שקברן זה עם זה שכל אחד נעשה גלגלין לחבירו, או לא?

ומבאר רבי ירמיה את צדדי הספק:

האם נאמר: כיון דאמר מר: "עובר ירך אמו" וכאחד מאבריה הוא נחשב, הלכך אף לגבי רקב גופה הוא [חלק מגוף האם הוא נחשב] ולא הוי גלגלין, ומטמאים משום רקב.

או דילמא: כיון דסופו היה לצאת מאמו, כאילו כבר מיפרש פריש מיניה [נפרש ממנה] ונעשו גלגלין זה לזה.

ואם תימצי לומר: עובר, כיון דסופו לצאת, כאילו כבר מיפרש פריש מינה -


הערות

[1] מה הוא רקב: לשון הרע"ב במשנתנו: "עפר רקבון של מת", וכן כתבו התוספות במשנתנו: "רקבון ועפרורית", היינו עפרורית של רקבון; ומשמע, ש"רקב" הוא כשנרקב עד כדי שנעשה עפרורי; וכן הוא לשון הרמב"ם [פירוש המשניות אהלות ב א]: "ורקב הוא העפר אשר ישאר מגוף המת כאשר יכלה לחותו יתרקבו העצמות, והוא דומה לעפר"; וכן לשון הרא"ש בפירושו שם "רקב, עפר רקבובית של מת"; [ולשון המאירי במשנתנו: "וענין רקב הוא מת שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב"]. וב"קהלות יעקב" [נזיר סימן יב בנדמ"ח] הוכיח שרקב הוא עפרורי ממה שאמרו בגמרא לקמן נא ב "מת שטחנו אין לו רקב", כלומר: "עפר רקבון גמירי, ולא עפר טחינה" כלשון הרא"ש וכן בתוספות; הרי שמהותו של רקב הוא עפר, שאם לא כן מהיכי תיתי שעפר טחינה יהא חשוב רקב; וכן כתבו בשם הגרי"ז להוכיח מדברי הרמב"ם [נזירות ז ה]: "כל אלו השתים עשרה טומאות שמנינו, אם נגע נזיר באחת מהן או נשאה או האהיל וכו' חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע, שאי אפשר שיגע בכולו, שהרי אינו גוף אחד", הרי שכל רקב אינו גוף אחד; וראה גם במאירי על משנתנו, שדחק בלשון המשנה שאמרו "על מגען", אף שבכלל דברי המשנה גם רקב שאינו מטמא במגע, הרי שכל רקב הוא עפרורי. אלא שתמהו אחרונים אלו מממ שאמרו בגמרא בנדה נו א שבשר המת שיבש, הוא טהור מטומאת בשר בכזית, אבל מטמא טומאת רקב במלא תרווד; וראה רש"י בתמורה לד א ד"ה דם הנדה הביאו הגרי"ז.

[2] א. לשון התוספות: "שנקבר ערום בארון של שיש, או על גבי רצפה של אבנים שאינה נשחקת, ואין להסתפק בעפר אחר כי אם ברקב גוף של מת", ולשונם צריך ביאור, כי הנידון אינו משום שאנו מסתפקים אם רקב מן המת הוא, אלא משום שנתערב עמו דבר אחר בשעת רקבונו. ב. כתב ב"חזון איש" [ליקוטים נא ב ד"ה נראה]: "אין ברקב תנאי הקבורה, אלא שלימות המת ותנאי הרקיבה", והביא לזה ראיה מהמשך הסוגיא [נא ב] גבי מת שנטחן, ויבואר שם בהערה 10 ; והביא עוד ראיה מן הסוגיא בנדה נו א [הובאה לעיל בהערה 1] גבי בשר המת שיבש שהוא מטמא משום רקב, וסיים "וזה דלא כש"כ חזו"א יורה דעה סימן קיד ס"ק ו", ראה גם שם. והנה ממה ששנינו: "או על גבי רצפה של אבנים" לכאורה משמע, שהיה מוטל גלוי על גבי רצפה של אבנים וכך נרקב, שאם לא כן, מה הועלנו במה שהוא מוטל על גבי הרצפה, אם לא ידענו ממה היה עשוי הארון כולו; ולפי זה מוכח כחזרתו של ה"חזון איש" שדין רקב אינו קשור לקבורה. אלא שלשון התוספתא בפרק ב דאהלות אינה כן, אלא: "ואיזהו מת שיש לו רקב, הנקבר ערום בארון של אבן על גבי הרצפה של ועל גבי הטבלא של שיש, אבל הנקבר בכסותו ובארון של עץ על גבי עפר, אין לו רקב", והרמב"ם [טומאת מת ג ד, השמיט כל ענין הרצפה, אם של לבנים או של אבנים היא. וראה לשון המאירי במשנתנו, שכתב: "וענין רקב הוא: מת שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב", וכן נראה עוד מדברי המאירי גבי מת שנטחן, כמבואר בעמוד ב בהערה 12, וראה מה שנתבאר עוד בעמוד זה בהערה 13.

[3] או של זכוכית, רמב"ם פרק ג מטומאת מת.

[4] או של מתכת מפני שהוא מחליד, רמב"ם פרק ג מטומאת מת.

[5] א. ביארו התוספות: "ואפילו לקח ארבע או חמש תרוודין מן רקב שלו, שבוודאי יש כאן מלא תרווד מגוף המת, טהור", היות ובשעת רקבונו נתערב בו דבר אחר, [ואם נתערב לאחר מכן, מחלוקת תנאים היא בנדה כז, והלכה כחכמים שהוא טמא]. ב. משמעות הברייתא היא, שאם נקבר בארון של עץ וכיוצא בזה, אף שאין זה ודאי שנתערב בו דבר אחר, הרי הוא טהור מ"הלכה למשה מסיני", כיון שהיה ראוי להתערב בו דבר אחר, וראה לשון רש"י נדה כז ב בראש העמוד.

[6] נתבאר על פי לשון התוספות; וביאר ב"חידושי רבינו מאיר שמחה": דגמירי רקב דוקא בנקבר שלם ולא יחסר ממנו אפילו אבר אחד [ראה בעמוד ב "מת שחסר אין לו קבר", ובמה שנתבאר בהערות שם], ואף אם לא נרקב בקבר רק אבר אחד מן הגוף גמירי רקב, אולם מכל מקום צריך שיהיה נרקב בשר גידים ועצמות, ואז אפילו לא לקח רק תרווד מן הבשר או מן הגידים או מן העצמות, גם כן אית ביה טומאת רקב, אבל מכל מקום צריך שיהא נרקב אף בשר וגידים, זהו ברורא דשמעתא לכל מסתכל, וזה הוא גם כן כוונת תוספות, "מכולם צריך שיהא הרקב", היינו שיתרקב כל הנך תלתא, אבל לא שיקח משלשתן, ודלא כמי שטעה בזה; וב"ארזי הלבנון" הביא כן גם בשם "סדרי טהרות", ובשם ה"ברכת ראש" הביא לא כן, אלא שצריך שיהא במלא התרווד בשר גידים ועצמות, ודברי התוספות בנדה כז ב ד"ה למעוטי נוטים יותר לפירוש ה"ברכת ראש".

[7] א. והוא הדין שיכולה היתה הברייתא לומר: רקב הבא מן העצמות הרי הוא טהור; והיינו דכוונת הברייתא אינה להוציא דבר אחר שהוא מטמא לבד, אלא לומר שהבשר צריך עוד דבר עמו. ב. הרמב"ם השמיט דין זה של עולא, וגם המאירי כאן לא הזכיר מימרא זו, ומלשון הרמב"ם בפירוש המשניות שהובא בהערה 1 לעיל, וכן מלשון המאירי שהובא בהערה 2, נראה שרקב הוא מן העצמות, וראה בכתבי הגרי"ז.

[8] אין יכולה הגמרא לתרץ: ומן הבשר לבד טהור עד שיהא עצם וגידים עם הבשר; דאם כן ליתני "מן הבשר ועצם טהור", ונדייק עד דאיכא גידים בהדייהו, תוספות.

[9] ואם תאמר: אם כן למה הוצרך רב חסדא להזכיר גידין? ביארו התוספות, שרב חסדא בא ללמדנו דין נפל שלא נתקשרו אבריו בגידין שאינו מטמא משום רקב, אבל הברייתא אינה מדברת אלא בולד גמור, ולכן לא הזכירה גידין.

[10] בנדה כז ב הגירסא "גנגילון" כמו שהביאו התוספות, ופירש שם רש"י, "לשון גנגילון: דבר העומד כנגדו לבטלו ולקלקלו"; וראה עוד מה שהביאו התוספות כאן בשם הערוך.

[11] ראה לקמן נב א שנחלקו תנאים בכמה דברים הבאים מן המת, אם הם מטמאים כשהשיעור מצטרף משני מתים.

[12] ביארו התוספות, שלחדש בא רבא, שאף כי יש לחוש שאותו רקב הוא מן העקב, מכל מקום הרי הוא מטמא, וכפי שיתבאר בגמרא לקמן החידוש בזה.

[13] יש לעיין: אם כן גם כשלא גזז את השיער תחילה, שמא נשר השיער קודם שנרקב המת, והרי זה כמי שגזז שערו של מת וקברו עמו. ולכאורה משמע, שהיות ובשעה שנקבר המת היה השער מחובר לו, שוב אינו נעשה לו גלגלין ; ואולם בפשוטו לא יתכן לומר דבר זה אלא אם כן דין רקב אינו אמור אלא במת שנקבר, שאם לא כן אין הקבורה מעלה ולא מורדת, וכבר נתבאר ויתבאר מזה בהערות בסוגייתנו.

[14] ביארו התוספות שבעור נחלקו במסכת נדה, אם הוא מטמא מדאורייתא או מדרבנן, אבל השיניים השער והצפורן אינם מטמאים כשפרשו מן המת אפילו מדרבנן; וראה בהמשך הסוגיא גבי "עור מהו שיעשה גלגלין", מה שיתבאר שם בהערות.

[15] בפשוטו אין הספק אלא בשיער העומד ליגזז, אך ראה מה שכתבו התוספות בעמוד ב סוף ד"ה וסכיא.

[16] נתבאר על פי הרא"ש, ולשון התוספות הוא: "הבא מכוליה מת, כלומר: מכל הבשר שיש בו חיות".

[17] ביארו התוספות את הלשון "דילמא", שאין זה מוכרח שאם נשאר מלא תרווד אחד שיש בו מן העקב, שהרי יתכן שאת הרקב של העקב אכל העש, והרקב שלפנינו הוא משאר הגוף.

[18] לעיל בתוספות נתבאר, שרבא המבאר את הברייתא באופן שהרקיבו ועמדו על מלא תרווד רקב, אינו מוכרח מגוף הברייתא ולא אמר כן רבא אלא לחדש שבאופן זה הוא מטמא אף שיש בו מן העקב; ולפי זה אין כוונת הגמרא לפשוט את בעייתו של רבי ירמיה מן הברייתא, אלא מדברי רבא.

[19] נתבאר על פי הרא"ש שכתב: אלא הכא כגון דארקיב חד אבר וקאתי דרך עקב, שעדיין לא נרקב שאר הגוף כי אם העקב ואותו אבר הסמוך לעקב [וכמבואר בגמרא: "דשאירקיב חד אבר"], ואיכא למימר לפי שאין חיות בעקב, מיהר לרקוב והרקיב גם האבר שאצלו, ובכי האי גוונא לא גמירי רקב. והטעם שהוצרכה הגמרא לומר שהרקיב אבר הסמוך לעקב, היינו משום מה שאמרו בגמרא לעיל, שאין רקב אלא הבא מן הבשר ומן הגידים ומן העצמות, ואותו בשר מת שבעקב אינו אלא בשר, ולכן בהכרח שהנידון הוא באופן שהרקיב גם האבר הסמוך לעקב שיש בו בשר גידין ועצמות.

א שנינו במשנתנו שאחת הטומאות שהנזיר מגלח עליהן הוא מלוא תרווד רקב מן המת. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו מת שיש לו תורת רקב, כלומר, שהרקב שלו יש בו דין טומאה — מת שנקבר ערום בארון של שיש, או על גבי רצפה של אבנים — זהו מת שיש לו רקב, משום שכל הרקב שנמצא בוודאי בא מן המת. אבל אם נקבר בכסותו, או נקבר בארון של עץ, או על גבי רצפה של לבנים — זהו מת שאין לו רקב, משום שיש לשער שיש בתוך הרקב הבא מן המת גם רקב הכסות, או העץ, או הלבנים שהתפוררו. ולמדנו במסורת שאין טומאת רקב המת אלא ביוצא מן המת לבדו, ולא בתערובת.

ובאותו ענין הוסיף ואמר עולא: אין רקב אלא זה הבא מן הבשר ומן הגידים ומן העצמות של המת יחד, ולא מאחד מאלה לחוד. איתיביה [הקשה לו] רבא לעולא: שנינו רקב הבא מן הבשר — טהור, ונדייק: הא [הרי] אם הוא בא מן העצם — טמא, ואף על גב דליכא [ואף על פי שאין] בו מן הבשר! והשיב לו עולא: אימא הכי [אמור כך] ודייק אחרת: רקב הבא מן הבשר טהור, עד שיש עצם בבשר.

וחזר והקשה לו רבא: גם אם מפרשים כן, בכל זאת: הא ליכא [הרי אין] נזכרים כאן גידים, שהרי לא מנה אותם, והלוא צריך שיהיה שם גם רקב מן הגידים! ענה לו: אין צורך לשנות במפורש גידים, שכן אי אפשר לבשר ולעצמות בלא גידים, ואם יש שם בשר ועצם — יש גם גידים.

ועוד בענין זה של רקב המת אמר רב שמואל בר אבא אמר ר' יוחנן: שני מתים שקברן זה עם זה — נעשו גלגלין זה לזה. כלומר, יש דין תערובת ברקב שלהם. שכיון שאין הרקב ממת אחד לבדו, הרי זה כתערובת רקב אחר, ואינו מטמא. מתיב [מקשה] עליו רב נתן, והרי שנינו: רקב הבא משני מתים — טמא!

אמר רבא: שם הכוונה היא שקברו את זה בפני עצמו ואת זה בפני עצמו, והרקיבו שניהם בנפרד, ועמדו שניהם על מלא תרווד רקב, ואז הם מטמאים כרקב מן המת, אף שאינו ממת אחד, כיון שמתחילה היה בהם דין רקב המת. אבל אם נרקבו יחד — נעשו כתערובת זה לגבי זה, ואין הרקב שלהם מטמא.

ועוד בענין זה של רקב המת אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אם גזז שערו של המת וקברו (את השיער) עמו, עם המת — נעשה לו השיער גלגלין, ושוב אין דנים את הרקב מן המת כמטמא. אגב ענין זה מביאים, תנן התם [שנינו שם] במסכת אהלות: כל שבגוף המת — טמא, חוץ מן השינים והשער והצפורן שאינם מטמאים כחלק מן המת. ובשעת חיבורן למת — כולן טמאין.

ובבירורו של דין זה בעי [שאל] חזקיה: שערו של המת העומד לגלח, צפורן העומד ליגזז, מאי [מה] דינם? מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כל העומד ליגזז — כגזוז דמי [נחשב] ולכן ייחשבו אלה כנפרדים מגופו — ואינם מטמאים, או דלמא השתא מיהא הא [שמא עכשיו על כל פנים הרי] מחוברין הם ומטמאים?

ושואלים: וניפשוט ליה [ונפתור לו לחזקיה] את הבעיה ממה שאמר רבה בר בר חנה: גזז שערו וקברו עמו נעשה לו גלגלין. ונדייק מן הדברים כך: טעמא [הטעם, דווקא] שנעשה גלגלין משום שגזז את השיער, הא [הרי] אם לא גזז ואפילו אם שיער זה עומד ליגזז — לא מטמא! ודוחים: לא, אפשר לומר כי הכי קאמר [כך רבה בר בר חנה אומר]: גזז — הרי זה גלגלים בוודאי. אבל לא גזז — עדיין מיבעי ליה [מסופק לו].

ועוד בענין רקב המת בעי [שאל] ר' ירמיה: רקב הבא מן העקב מהו, מה דינו? וצדדי השאלה: כי גמרינן [כאשר אנו למודים] במסורת הרי זה דווקא רקב הבא מכוליה [מכולו], מכל גופו של המת, אבל רקב דאתי [שבא] מן העקב — לא, או דלמא לא שנא [או שמא אינו שונה]?

ומציעים פתרון לבעיה זו: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] ר' נתן בר' אושעיא: רקב הבא משני מתים — טמא. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי רקב הבא מן העקב לא מטמא, אם כן זיל הכא [לך לכאן] — דלמא [שמא] דרך עקב קאתי [בא] הרקב, והכא [וכאן] — דלמא [שמא] דרך עקב קאתי [בא], ומדוע נאמר שטמא בוודאות? אלא ודאי אף רקב העקב טמא.

ודוחים: אי דאירקיב כוליה [אם שנרקב כל] המת וקאתי [ובא] דרך עקב — הכי נמי [כך הוא גם כן] שכולו מטמא, ורקב העקב אינו נחשב כתערובת דבר זר. אלא הכא [כאן] מדובר כגון דאירקיב חד אבר וקאתי [שנרקב אבר אחד ובא] דרך עקב, ובזה שואל ר' ירמיה: מאי [מה] דינו? האם בכלל רקב שמטמא הוא, או לא? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

בעי [שאל] ר' ירמיה: עובר מת במעי אשה שמתה, האם הוי [הוא] נעשה גלגלים לה, כשני מתים הקבורים יחד, או לא? וצדדי השאלה: כיון שאמר מר [החכם] עובר ירך אמו — הלכך (לכן) כגופה הוא, ולא הוי [נהיה] גלגלין, או דלמא [שמא] כיון שסופו לצאת, שהרי העובר עשוי להיוולד, ולא יישאר בגופה — מיפרש פריש מינה [מופרש הוא ממנה] ואינו נחשב כחלק ממנה, והריהו כמת אחר הקבור עמה. ואם תמצי לומר עובר שסופו לצאת מיפרש פריש מינה [מופרש הוא ממנה] ואינו נחשב כחלק מגופה, עדיין יש לברר בענין

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ The mishna taught that one of the sources of ritual impurity for which a nazirite must shave is a full ladle of dust from a corpse. The Sages taught (Tosefta, Oholot 2:3): Which is a corpse that has the halakha of dust, i.e., whose dust imparts impurity? A corpse that was buried naked in a marble coffin or on a stone floor; this is a corpse that has the halakha of dust that imparts impurity. Any dust found there must have come from the corpse. However, if it was buried in its cloak, or in a wooden coffin, or on a brick floor, this is a corpse that does not have the halakha of dust that imparts impurity. In the latter cases it is assumed that the dust from the corpse includes particles from the clothes, wood, or bricks that disintegrated, and there is a tradition that the impurity of dust applies only to dust that comes solely from the corpse, not to a mixture from different sources.

With regard to the same issue, Ulla said: Dust is only that which comes from the flesh and from the sinews and from the bones of the corpse together, but not if it came from one of these alone. Rava raised an objection to Ulla from the following baraita: Dust that comes from the flesh is pure. It can be inferred from here that if it comes from the bone it is impure, even though there is no dust of flesh mixed with it. Ulla replied: You should say and infer like this: Dust that comes from the flesh is pure, unless there is bone in the flesh.

Rava continued to question Ulla’s opinion: Even if one interprets the baraita in this manner, there is no mention of sinews here at all, and Ulla maintains that sinews must also contribute to the makeup of part of the dust. Ulla replied that there is no need to mention sinews explicitly, as it is impossible for there to be flesh and bones without sinews. Once it is established that the dust is from bones and flesh, it necessarily includes sinews as well.

§ The Gemara continues to discuss the dust of a corpse. Rav Shmuel bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Two corpses that were buried with one another become a mixture [galgallin] with one another. Their dust is considered mixed together and does not impart the impurity of the dust from a single corpse. Rav Natan raises an objection to this opinion: But it is taught that dust that comes from two corpses is impure.

Rava said: That baraita is referring to a case where they buried this corpse by itself and that corpse by itself, and they decayed separately, and they both stood at, i.e., yielded the amount of, a full ladle of dust. In this situation, the dust imparts impurity despite the fact that it is not from a single corpse, as the status of dust from a corpse initially applied to each corpse. However, if the corpses decayed together they are considered to be mixed together, which means that their dust does not impart impurity.

The Gemara cites a further statement with regard to dust of a corpse. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: If one cut the hair of a corpse and buried the hair with it, the hair becomes part of the mixture for the dust, and it does not impart impurity. In relation to the above, the Gemara states: We learned in a mishna there (Oholot 3:3): Everything that is in a corpse is impure, except for the teeth, the hair, and the nails, which do not impart impurity as part of the body. But when they are attached to the corpse, they are all impure.

With regard to this halakha, Ḥizkiyya raised a dilemma: If hair of a corpse is ready to be shaved, or its nail is ready to be cut, what is the halakha? Do we say that anything that is ready to be cut is considered cut, and therefore these are considered detached from the body and do not impart impurity? Or, perhaps now, in any event, they are attached, and therefore they should impart impurity?

The Gemara asks: And let Ḥizkiyya resolve this dilemma from the aforementioned statement of Rabba bar bar Ḥana, that hair buried with a corpse forms a mixture with the corpse. The inference is as follows: The reason that it forms a mixture is because he cut the hair, from which it may be inferred if he did not cut the hair it would not form a mixture, even if it was ready to be cut. The Gemara rejects this argument: One can respond that this is what Rabba bar bar Ḥana is saying: If he cut it, it definitely forms a mixture; if he did not cut it, Rabba bar bar Ḥana is unsure as to the halakha and he raises this case as a dilemma.

§ Rabbi Yirmeya raised another dilemma concerning the dust of a corpse: With regard to dust that comes from the heel, what is the halakha? The Gemara explains the two sides of the dilemma: Do we say that when we learn this halakha through tradition, is it only in reference to dust that comes from all of a corpse, but with regard to dust that comes from its heel, no, this halakha does not apply; or perhaps it is no different?

The Gemara suggests a resolution of this dilemma: Come and hear, as Rabbi Natan, son of Rabbi Oshaya, taught: Dust that comes from two corpses is impure. And if it enters your mind that dust that comes from the heel does not impart impurity, go here and consider that perhaps the dust came from the heel, and go here too and consider that perhaps it came from the heel. The fact that the dust is considered definitely impure shows that dust from the heel imparts impurity as well.

The Gemara rejects this argument: If the entire corpse decayed and the dust came from the heel, so too, it is all impure, as the dust of the heel is not considered to be a foreign substance. Rather, here Rabbi Natan is referring to a case where one limb decayed and the dust came from the heel. It was with regard to this situation that Rabbi Yirmeya asked: What is its halakha? Does this dust impart impurity or not? No answer was found, and therefore the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

§ Rabbi Yirmeya raised yet another dilemma: Does a dead fetus in its dead mother’s womb form a mixture with regard to her, so that the bodies are considered like two corpses buried together, or not? The Gemara explains the two sides of the dilemma: Do we say that since the Master said that a fetus is considered as the thigh of its mother, it is therefore like her body and it does not form a mixture with it? Or perhaps one should maintain: Since in most cases a fetus will ultimately emerge from the womb at birth, it is already considered separated from her, and it is like any other corpse buried with the woman. And if you say that a fetus, which will ultimately emerge, is considered separated from her and is not part of her body, one must still ask this question

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איזהו מת שיש לו רקב. שמלא תרווד מעפר (רקבו ביתו) [רקב גופו] מטמא באהל נקבר בארון של שיש. שלא נתערב רקבון אחר בעפרו. אבל אם נקבר בכסותו או בארון של עץ או על גבי רצפה של (אבנים) [לבנים] אין לו דין רקב:

אין רקב אלא הבא מן הבשר ומן הגידין ומן העצמות מכולם צריך שיהיה ברקב:

הא מן העצם טמא אע"ג דליכא בשר. ולא מצי לשנויי דה"ק מן הבשר לבדו טהור עד שיהיה עמו עצמות וגידין דא"כ הול"ל מן הבשר ומן העצם טהור והוה דייקנא עד דאיכא גידים בהדייהו:

אי אפשר לבשר ועצמות בלא גידים. ועולא שהזכיר גידים איצטרך לאפוקי נפל שלא נתקשרו איבריו זה לזה:

[נעשו גלגלין זה לזה] בערוך גרס גלגילין ופי' עפר מעורב ממקום אחר לשון דבר שמתגלגל ועוד פי' גלגילין קונטריימא דלא גמירי רקב אלא במת שנקבר לבדו. והרקיבו ועמדו על מלא תרווד. שאכלו עש ולא נשאר בכל א' כי אם חצי תרווד. וצ"ע למה נקט שעמדו על מלא תרווד רקב ולא נשאר מהם יותר. תנן התם פ"ד דאהלות כל שבמת טמא ואף העור טמא איכא מאן דאמר מדרבנן. ואיכא מ"ד מדאורייתא:

חוץ מן השינים והשער והצפורן. בפ' דם הנדה מפ' טעמא משום דבעי' דומיא דעצם מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף יצאו השינים שלא נבראו עמו יצאו שער וציפורן שאע"פ שנבראו עמו גזעו מחליף ובשעת חבורן הכל טמא והנוגע בהם כנוגע בבשר המת:

בעי חזקיה שערו העומד ליגזז וכו' גבול היה להם לגידול שער מתי היה עומד ליגזז ומיבעיא ליה אי מטמא בשעת חבורן למת. וי"מ דמבעי ליה אם נעשה גלגילין כאילו היה גזוז וקברו עמו. ולא נהירא דא"כ אמאי מייתי הך מתני' דאהלות הכא. ותפשוט ליה מדרבה בב"ח טעמא דגזז וכו' משמע ליה דרבה בב"ח איירי בכל עניין אפי' עומד ליגזז וקאמר דוקא גזז. ולא גזוז תבעי לך לרבה בב"ח מיבעי ליה היכא דלא גזז ולהכי נקט גזז דבגזז דוקא הוה פשיטא ליה:

רקב מן העקב מהו לפי שיש בעקבו של אדם עובי בשר שאין בו חיות ולהכי מיבעי ליה אם רקבבותו מטמא שהוא אינו חשוב כגוף המת כי גמירי רקב הבא (מן שלא) [מכוליה] מת. כלומר שבא מן דבר שמת עם המת שבשעת מיתה מת הכל יחד אבל דאתי דרך עקב לא. לפי שמחיים הוי כבשר המת. רקב הבא מב' מתים טמא ואוקמה רבא לעיל כגון שעמדו על מלא תרווד שלא נשאר מב' כ"א מלא תרווד ואי ס"ד הבא מן העקב לא כלו' שאינו מטמא זיל להכא דלמא דרך עקב קאתי פי' למה טמא כלך לדרך זו ולתאמר שמא מן העקב בא ולא תטמאנו ודאי והמאהיל עליו ונכנס למקדש או אכל קודש בשגגה מביא קרבן ושמא חולין בעזרה הוא. אי דארקיב כוליה מת ואתי דרך עקב ה"נ אם נרקב כל הגוף ונרקב גם העקב לא מבעיא ליה דודאי טמא אלא הכא כגון דארקיב חד אבר וקאתי דרך עקב. שעדיין לא נרקב שאר הגוף כ"א העקב ואותו אבר הסמוך לעקב ואיכא למימר לפי שאין חיות בעקב [מיהר] לרקוב והרקיב גם האבר שאצלו ובכה"ג לא גמרי רקב:

עובר במעי אשה מי הוי גלגילין כב'

בעי ר׳ ירמי׳ רקב הבא מן העקב מהו תיקו לא נתברר לי:

כתוב בתוספות ואפילו ארבע או חמש תרודים מן רקב כו'. וא"ת והא אמרינן בפרק המפלת אי איפשר למלא תרווד עפר ועוד מבית הקברות שלא יהא בו מלא תרווד רקב. וי"ל דמיירי התם בשנקבר בקרקע קשה שיש שהות למת לירקב קודם שיתערב בו מן העפר. דכיון דבתחלתן לא היה בו שום תערובות אף על גב שבסוף יהיה שם תערובות מטמא. שיטה:

אמר רבא התם שקברו כו'. ולהכי נקט ועמדו דמיירי בכוליה מת שנרקב ועמד על חצי תרווד. ונקט ליה לאורויי דכי נרקב כל המת הוי רקב הבא מן העקב נשאר ברקב שאר כל הגוף דאיבעיא לן בסמוך. ובעי למיפרך מהכא. ומהכא לא תיפשוט בעיין דהבעיא הוי כי אירקיב חד אבר ואתי דרך עקב. הר' עזריאל ז"ל:
ויש מפרשים גלגולין קונטארד"י בלע"ז דבר העומד כנגדו לקלקלו. שיטה:

חוץ מן השינים והשער והציפורן. בנדה בפרק דם הנדה מפרש טעמא משום דבעינן דומיא דעצם מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף. יצאו השינים שלא נבראו עמו. יצאו שיער וצפורן שאף על פי שנבראו עמו גזען מחליף. ובשעת חבורן הכל טמא והנוגע בהם כנוגע בבשר המת.

בעי חזקיה שערו העומד ליגזז וכו'. גבול היה להם לגידול שער מתי היה עומד ליגזז ומבעיא ליה אי מטמא בשעת חיבורן למת. ויש מפרשים דמיבעיא ליה אם נעשה גלגולין כאלו היה גזוז וקברו עמו. ולא נהירא דאם כן אמאי מייתי הך מתניתין דאהלות הכא:

כי גמירי רקב הבא מן כולו מת. כלומר שבא מדבר שמת עם המת שבשעת מיתה מת הכל יחד. אבל דאתי דרך עקב לא לפי שמחיים הוי כבשר מת.

ואי סלקא דעתך הבא מן העקב לא. כלומר שאינו מטמא. זיל להכא דלמא דרך עקב קאתי. פירוש למה טמא כלך לדרך זו ותאמר שמא מן העקב בא. ולמה תטמאנו ודאי והמאהיל עליו ונכנס למקדש או אכל קדש בשגגה מביא קרבן ושמא חולין בעזרה הוא.

אי דאירקיב כוליה מת ואתי דרך עקב הכי נמי. אם נרקב כל הגוף ונרקב גם העקב לא מיבעיא לי דודאי טמא. אלא הכא כגון דאירקיב חד אבר וקאתי דרך עקב שעדיין לא נרקב שאר הגוף כי אם העקב ואותו אבר הסמוך לו דאיכא למימר לפי שאין חיות בעקב מיהר לרקוב והרקיב גם האבר שאצלו ובכי האי לא גמירי רקב. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ה"ג ברוב ספרים. אי דארקיב כוליה מת אף על גב דאתי דרך עקב טמא. אלא הכא דאירקיב חד אבר. כלומר מהכא לא תפשוט דהיכי מיירי ברייתא אי דארקיב כוליה מת כדאוקמא רבא לעיל אז ודאי טמא אפילו רקב העקב כשאר רקב הגוף. אלא הכא הא דמיבעיא לן כגון דאירקיב חד אבר ואתי דרך עקב דרקיב רגל ושקיל דרך עקב ובכהאי גוונא תיבעי מאי. הרב עזריאל ז"ל:

תד"ה והא ליכא. ולא כו' דה"ק מן הבשר כו'. כצ"ל:

גמ' בעי חזקיה שערו העומד לגלח. עי' גיטין דף לט ע"א:

איזהו מת שיש לו תורת רקב נקבר ערום כו'. אבל אם נקבר בכסותו אפי' בארון של שיש אין לו תורת רקב לפי שכסותו שנרקבת עמו נעשית לו תערובות ואנו אין לנו הלכה למשה מסיני שיהא רקב מטמא אלא רקב הבא מן המת עצמו בלא תערובות וכן אם נקבר בארון של עץ ואפי' ערום או על גבי רצפה של לבנים הואיל והארון של עץ והתבן של לבנים עשוין לירקב נעשין לו תערובות ואין לו תורת רקב: נעשו גלגלים זה לזה. נעשה כמי שנתערבו זה בזה ואין זה רקב גמור. גלגלין כלומר המגלגל זה לזה ונתערב זה עם זה וכשנתערב עמו כסות או רקבון אחר דמי ואפילו נקברו ערומים בארון של שיש הואיל דלא הוי רקב דמת אחד: אמר רבא. כי קתני התם דרקב הבא מב' מתים טמא כגון שקברו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והרקיבו כל אחד בפני עצמו ועמד על מלא תרווד רקב ממת זה חצי תרווד וממת זה חצי תרווד מצטרפין למלא תרווד הואיל ולא נעשו גלגלין זה לזה מתחילה בשעה שהרקיבו אבל היכא דנקברו זה עם זה לעולם אימא לך דנעשו גלגלין זה לזה ואין לו תורת רקב: גזז שערו וקברו עמו נעשה לו גלגלין. אבל כי לא גזז והניחו מחובר כמו שהוא לא נעשה לו גלגלין: שערו העומד ליגזז. קודם מיתה כגון שהכביד עליו שערו כגזוז דמי ונעשה לו גלגלין ואין לו רקב: הא לא גזז לא. ואע''ג דעומד ליגזז: לא ה''ק גזז הוי גלגלין. כלומר מדרבה בר בר חנה ליכא למשמע מידי דהא דרבה בר בר חנה אמר דכי גזז הוי גלגלין אבל לא גזז לא אמר ביה ולא מידי ואכתי תיבעי לך: מן העקב. מן מרגלותיו כלומר ממתנים ולמטה כי קאמר דמלא תרווד רקב טמא היכא דאתי מכוליה מת מכלפי גוייה שלמעלה דעיקר הגוף בו: ואי ס''ד. רקב הבא מן העקב לא הוי טמא כי בא משני מתים אמאי טמא להאי רקב [זיל] להכא איכא למימר דדילמא דרך עקב קאתי וכן נמי להכא גבי אידך מת דילמא דרך עקב קאתי ואין לו תורת רקב אלא מדלא אמר הכי ש''מ דרקב הבא מן העקב יש לו תורת רקב: ה''ד אי דאירקיב כוליה מת. כלומר לעולם אימא לך דרקב שבא מן העקב טהור והכי קבעינא מינך (תרווד) אי דאירקיב כולה מת וההוא מלא [תרווד] רקב דשקלית מיניה אתא ליה דרך עקב עד כלפי הראש על פני כולו של מת הכי נמי דאיכא למיפשט מההיא דרב נתן בר אושעיא דהוי טמא אלא כי קא מיבעיא ליה הכא כגון דארקיב חד אבר וההוא אבר עצמו דארקיב אתא ליה דרך עקב בלבד והכי קמיבעיא לן מי אמרינן כי גמירי רקב כגון דאתי מכל גוף דמת אבל היכא דאתי מן עקב לחודיה לא או דלמא לא שנא:
איזהו מת שיש לו רקב. מלא תרווד רקב מטמא באהל ונזיר מגלח עליו: שנקבר ערום בארון של שיש או על גבי רצפה של אבנים. שאינה נשחקת ואין להסתפק בעפר אחר כי אם ברקב גוף של מת: נקבר בכסותו ואפילו בארון של שיש או ערום בארון של עץ או על גבי רצפה של לבנים. שנוחות לישחק וליכתש מאליהן זהו מת שאין לו רקב ואפילו לקח ארבע או חמש תרוודין מן רקב שלו שבודאי יש כאן מלא תרווד מגוף המת טהור כדאמרינן בפ' המפלת (נדה כז:) מה תחילתו דבר אחר נעשה לו גלגלין משמע דבהא ליכא מאן דפליג שאם נתערב דבר אחר עמו בתחילתו אינו מטמא: אמר עולא אין רקב אלא הבא מן הבשר ומן הגידין ומן העצמות. מכולם צריך שיהא הרקב: הא מן העצם. לחוד טמא: והא ליכא גידין. ולא הוה מצי לשנויי דהכי קאמר ומן הבשר לחודיה טהור עד שיהא רקב עצם וגידין בהדי בשר דא''כ ליתני מן הבשר ועצם טהור ודייקינן עד דאיכא גידין בהדייהו: א''א לבשר ועצמות בלא גידים. ועולא שהזכיר גידים אצטריך לאפוקי נפל שלא נתקשרו אבריו בגידים וברייתא לא מיירי בהכי אלא בולד נגמר: שני מתים שנקברו זה עם זה נעשו גלגלין זה לזה. ובפרק המפלת (שם כז:) גרסינן בכל הספרים גנגילאן וגם בערוך. פי' גלגלים עפר הוא שמעורב ממקום אחר לשון דבר המתגלגל ועוד פירש בערוך גלגלין קוטריימ''א בלע''ז דלא גמירי רקב אלא של מת אחד ולא שיש מת אחר מעורב בו: מתיב רב נתן רקב הבא משני מתים טמא. וקא ס''ד דמיירי שנקברו יחד: ונרקבו ועמדו על מלא תרווד. אחר שאכלן עש ולא נשאר בכל אחד אלא חצי תרווד וכיון שהיה כל אחד יחידי כשנקברו יש להן דין רקב ויש תימה למה נקט ועמדו על מלא תרווד רקב אחד שלא נשתייר וי''ל דלרבותא נקטיה [דאפילו] כי אין בשניהם אלא תרווד אחד דאיכא השתא רקב מן העקב אפ''ה הוי שיעור כתרווד דלקמן פשטינן מינה בעיא דרקב הבא מן העקב מהו דגם לפי הדיחוי שמעי' דמת דארקיב כוליה מיהא מצטרף רקב העקב לשאר רקבובית לתרווד: תנן התם במס' אהלות (פ''ג מ''ג) כל שבמת טמא וגם העור ופליגי בה בפ' דם נדה (נדה נה.) איכא למ''ד דרבנן ואיכא למ''ד דאורייתא: חוץ מן השינים והשער והצפורן. שטהורין אף מדרבנן: ובשעת חיבורן למת כולן טמאין שהנוגע או מאהיל עליהם הוא נוגע או מאהיל על המת דהוו יד לטומאת המת: בעי חזקיה שערו העומד ליגזז מהו. מי הוי [כשאר] חיבורין למת וטמא או כגזוז דמי ולא מטמא במת אף במחובר למת או דלמא מטמא בעודו מחובר בו ויש מפרשים דלענין גלגלין קא מיבעיא ליה כגזוז דמי ונעשה גלגלין או לא ומיהו [כפי'] קמא מסתברא דקאי אמתניתין דכל שבמת טמא: טעמא דגזז. אז הוי גלגלין הא לא גזז לא ומיירי בכל ענין אף משער העומד ליגזז וקאמר דלא גזז דלא הוי גלגלין הכי נמי נימא דבשעת חיבורו טמא דהוי כגופו: לא גזז תיבעי לך. כלומר לרבה בר בר חנה גופיה קא מיבעיא ליה היכא דלא גזז ולהכי נקט גזז דבגזוז דוקא הוא דפשיטא ליה: רקב הבא מן העקב מהו. לפי שבעקבו של אדם יש בו עובי בשר שאין בו חיות ומיבעיא ליה אי גמירי ביה רקב או לא: הבא מכוליה מת. כלומר מכל הבשר שיש בו חיות: רקב הבא משני מתים טמא. ולעיל אוקמיה רבא כגון שעומד על מלא תרווד שלא נשאר משניהם כי אם מלא תרווד ואי סלקא דעתך הבא מן העקב לא כלומר (לא) שאינו מטמא זיל הכא דלמא דרך עקב . קאתי כלומר שמא יש בו מן העקב ולהכי נקט דלמא שאין בזה [ודאי] דשמא מן העקב אכלן עש וזה הרקב נשאר מן שאר הגוף: היכי דמי. כלומר היכי הוי [בעיין] ודאי אי דארקיב כוליה מת ואתי דרך עקב ה''נ דיש לו רקב דבהכי מיירי הא דתני רב נתן כשנרקב כל המת ונרקב גם העקב שיש בו דין רקב אלא [בעיין] היכא דארקיב חד אבר הרגל ואתי דרך העקב דאיכא למימר לפי שאין חיות בבשר העקב [מיהר] להרקיב בכי האי גוונא לא גמירי רקב: עובר במעי אשה מי הוי גלגלין. כשני מתים שקברן זה עם זה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד