נזיר נב ע"א

אמר רב יהודה מדיסקרתא ת''ש {ויקרא יא-לא} בהם יכול בכולן ת''ל מהם אי מהם יכול מקצתן ת''ל בהם הא כיצד עד שיגע במקצתן שהוא ככולן ושיערו חכמים בכעדשה שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה ש''מ שיעורא גמירי לה אמר רב שמעיה כי בעינן שיעורא דבדלא הויא כעדשה לא מטמא דלא נפלה בה נשמה אבל נפלה בה נשמה לא תיבעי לך: השדרה והגולגולת: איבעיא להו שדרה וגולגולת תנן או דלמא או שדרה או גולגולת אמר רבא ת''ש שדרה שגירד רוב עילעין שבה טהורה ובקבר אפילו משוברת או מפורקת טמאה מפני הקבר טעמא משום דגירד הא לא גירד טמא ש''מ או שדרה או גולגולת קתני הא לא קתני הא קמ''ל דכי גירד טהורה אידך תיבעי לך תא שמע רבי יהודה אומר ששה דברים ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין וחזר בו ר' עקיבא ומעשה שהביאו קופה מלאה עצמות לבהכ''נ של טרסיים והניחוה באויר ונכנס תודוס הרופא וכל הרופאים [עמו] ואמרו אין כאן שדרה ממת אחד טעמא דליכא שדרה דמחדא האיכא או שדרה או גולגולת דמחדא נזיר מגלח עליה ש''מ או שדרה או גולגולת תנן לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שדרה וגולגולת דממת אחד ליכא אלא אפי' או שדרה ממת אחד או גולגולת ממת אחד ליכא תא שמע ממניינא ומה הן ששה דברים שרבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין על אבר מן המת שבא משני מתים ועל אבר מן החי שבא משני בני אדם ועל חצי קב עצמות שבא משני מתים ועל רביעית דם הבא משנים ועל עצם כשעורה שנחלק לשנים והשדרה והגולגולת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - א

אמר רב יהודה מדיסקרתא: תא שמע ש"שיעורא גמירי לה":

כתיב בפרשת שמיני [ויקרא יא כט]: "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ וגו'. אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם יטמא. וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא וגו'".

ומבארת הברייתא שכאילו יש כאן שני פסוקים סותרים:

שהרי אם היה אומר הכתוב רק: "כל הנוגע בהם במותם יטמא", יכול לא יהא הנוגע טמא אלא כשנגע בכולן כלומר: בשרץ שלם, הרי תלמוד לומר: "וכל אשר יפול מהם במותם יטמא", דמשמע: אין צריך ליגע בשרץ שלם; ונמצאת למד מלשון "מהם" שאין צריך ליגע בשרץ שלם.

ואי היה אומר הכתוב רק "מהם" יכול אפילו נגע במקצתן כלומר: בשרץ שאינו שלם יהא טמא, הרי תלמוד לומר: "בהם" דמשמע: שיגע בשרץ שלם; ונמצאת למד מלשון "בהם" שאינו טמא עד שיגע בשרץ שלם:

ואם כן, הא כיצד יתיישבו שני מקראות הללו?

אלא כך אמר הכתוב: אינו טמא עד שיגע במקצתן שהוא ככולן, כלומר: אפילו נגע במקצת שרץ הרי הוא טמא, ובלבד שיהא בו שיעור שרץ שלם כל שהוא -

ושיערו חכמים שהוא בכעדשה, שכן החומט שהוא אחד משמונה השרצים תחילת ברייתו בכעדשה, ולכן כל הנוגע אפילו בשרץ שאינו שלם וגודלו כחומט בתחילת ברייתו דהיינו בכעדשה, הרי הנוגע בו טמא.

הרי שמע מינה מדשיערו חכמים את השיעור בכל גודלו של החומט עם רגליו וקרניו, ואף שאם ייקצצו רגליו וקרניו הלוא יחיה, הרי שמע מינה:

שיעורא גמירי לה וכל שחסר מן הבריה אפילו דבר שיכולה היא לחיות בלעדיו, הרי זה כמי שחסר השיעור ואינו מטמא, והוא הדין לענין אכילה.

אמר דחה רב שמעיה: כי בעינן שיעורא בכעדשה, היכא דלא נפלה ביה נשמה, כלומר: עד כאן לא שיערו חכמים את השיעור לפי החומט כולו עם קרניו ורגליו, אלא משום שאם לא היה בו שיעור זה לא היה נופל בו נשמה, שאין לך חומט בתחילת ברייתו שהוא פחות מעדשה.

אבל היכא דכבר נפלה ליה נשמה ומשנקצצו רגליה הרי היא חיה, (לא) אכתי תיבעי לך אם דין בריה לה, שהרי יש לה חשיבות אף שנקצצו רגליה, היות ויכולה היא לחיות בלעדיהם.

שנינו במשנה: על אלו טומאות הנזיר מגלח וכו' השדרה והגולגולת: ^[1]

ושנינו עוד במשנה באהלות [פרק ב]: "אלו מטמאין באוהל וכו' השדרה והגולגולת": איבעיא להו בני הישיבה בפירוש שתי משניות אלו:

האם עצמות השדרה וגולגולת כאחת תנן שהן מטמאות באוהל ומגלח עליהן.

או דלמא או עצמות השדרה או עצמות הגולגולת תנן שהן מטמאות באוהל ומגלח הנזיר עליהן?

אמר רבא: תא שמע דשדרה או גולגולת תנן:

דתניא: שדרה שגירד [שבר] רוב עלעולין [צלעות] ^[2] שבה, ^[3] הרי היא טהורה מלטמא באוהל, אף שכל הצלעות אתו באוהל. ^[4]

וכאשר השדרה היא בקבר - אפילו משוברת או מפורקת הרי היא טמאה מפני הקבר, כלומר: שהקבר מצרפה, כי כך הלכה למשה מסיני.

הרי משמע: טעמא משום דגירד את העלעולין שבשדרה, הא לא גירד אותם הרי הוא טמא אפילו שדרה לבדה.

הרי שמע מינה: או שדרה או גולגולת קתני. ^[5]

ודחינן: מי קתני [וכי שנינו בברייתא] הא לא גירד טמאה כשהיא לבדה בלא גולגולת!?

והרי יש לומר שהברייתא עוסקת בשדרה שיש עמה גולגולת, והא קא משמע לן הברייתא דכי גירד את השדרה הרי היא טהורה, ואכן אם לא גירדה היא טמאה ומטמאת עם הגולגולת שעמה -

ואולם אידך - כלומר: שדרה שלימה שלא גירדה ואין עמה גולגולת - עדיין תיבעי לך [יש לך להסתפק] אם היא מטמאה.

תא שמע דשדרה או גולגולת תנן:

דתניא: רבי יהודה אומר: ששה דברים - לקמן מפרש להו ואזיל, ואחד מהם: שדרה וגולגולת הבאים משני מתים - רבי עקיבא מטמא באוהל והנזיר מגלח עליו, וחכמים מטהרין, וחזר בו רבי עקיבא והודה לחכמים.

ומעשה שהביאו קופה מלאה עצמות - שנטמא בה נזיר באוהל - לבית הכנסת של טרסיים [צורפי נחושת], כדי לבדוק אם יש באותה קופה עצמות המטמאות באוהל -

והניחוה לאותה קופה באויר בית הכנסת, כלומר: במקום שאין גג עליו, כדי שלא תטמא באוהל את הנכנסים לשם, ונכנס תודוס הרופא וכל הרופאים ^[6] עמו, ובדקו הרופאים את הקופה ואמרו:

אין כאן בקופה זו שדרה ממת אחד, ואין כאן גולגולת ממת אחד ^[7]!

ומכח דבריהם טיהרו את הנזיר שנטמא באותה קופה. ^[8]

הרי משמע: טעמא דליכא שדרה דמחדא [דוקא משום שאין שם שדרה ממת אחד] ואין גולגולת ממת אחד, האיכא [אבל אם יש] או שדרה או גולגולת דמחדא [ממת אחד] הרי הנזיר מגלח עליה.

כלומר: אם תמצי לומר ששדרה וגולגולת בעינן, אם כן אם היתה השדרה ממת זה והגולגולת ממת אחר אינה מטמאת כמו שדרה משני מתים; ואם כן למה הוצרכו לפרש שאין מזה ואין מזה, לא היה להם אלא לומר: אין כאן שדרה וגולגולת ממת אחד.

אם כן שמע מינה: "או שדרה או גולגולת" תנן.

ודחינן: אין להוכיח מכאן כי "לא מיבעיא" קאמר [בדרך "לא די" אמר תודוס והרופאים שעמו]:

לא מיבעיא [לא די ש] שדרה וגולגולת דממת אחד - ליכא [אין בקופה], אלא אפילו שדרה ממת אחד, או גולגולת ממת אחד - ליכא.

תא שמע - ששדרה וגולגולת תנן - ממניינא [מן המספר] שאמרו בברייתא הנזכרת:

שהרי בהמשך הברייתא למדנו: ומה הן ששה דברים שנחלקו בהם רבי עקיבא וחכמים, שרבי עקיבא מטמא באוהל ומגלחין עליו, וחכמים מטהרין:

א. על אבר מן המת שבא משני מתים.

ב. ועל אבר מן החי שבא משני בני אדם.

ג. ועל חצי ^[9] קב עצמות שבא משני מתים.

ד. ועל רביעית דם ^[10] הבא משנים [משני מתים]. ^[11]

ה. על עצם כשעורה ממת אחד שנחלק לשנים. ^[12] ו. והשדרה והגולגולת הבאים משני מתים. ^[13]

הערות

^[1] הגירסא במשניות שלפנינו: "על השדרה ועל הגולגולת", ובדפוס ונציה: "על השדרה והגולגולת", וכן נראה שגרס ב"אורח מישור" כמו שכתב ב"ארזי הלבנון" אות קנג, וכן משמע מציטוט לשון המשנה כאן.

^[2] בתוספות דימו דין זה לדין טריפה המבואר בחולין נב א, ושם נתבארו פרטי הדינים בזה.

^[3] כן פירשו התוספות, והביאו שתרגום של צלעות: "עלעולין" [ראה בראשית ב כא: "ויקח אחת מצלעותיו", ותרגם אונקלוס "ונסיב חדא מעלעוהי"] ; וביאור דבריהם הוא, שלדעתם, השדרה אינה מטמאת לבדה אלא בצירוף הצלעות התחובים בה, וכן דעת המפרש כהתוספות; והמנחת חינוך [רסג יא בנדמ"ח] הביא את המפרש כאן, ותמה: "נראה דאף אם החוליות קיימות מכל מקום אם נעקרו או נשתברו רוב צלעותיה אינה מטמאה באוהל, ולכאורה תמוה לי מאד, דבמשנה ובכמה מקומות מבואר "שדרה", ומה ענין צלעות לשדרה, הצלעות הם תחובות בשדרה ומלמטה יש חוליות שאין בהם צלעות", וראה עוד שם בד"ה וראיתי שהוכיח כן מן התוספתא.

^[4] על פי המפרש.

^[5] מכאן הוכיחו התוספות שהספק הוא בין לענין טומאה ובין לענין גילוח, שהרי הגמרא מוכיחה מטומאה לגילוח.

^[6] "שהיו בקיאים להכיר בעצמות שהם משדרה וגולגולת ולהשוות עצם לעצם ולידע אם הם משני מתים או ממת אחד", רא"ש.

^[7] כן הגיה ב"ברכת ראש" על פי התוספתא, וכן גרס הרא"ש.

^[8] תמהו התוספות: הרי אפילו אם יש כאן שדרה ממת אחד אינה מטמאת כי מסתמא היתה משוברת ומפורקת, והרי למדנו לעיל שאינה מטמאת באופן זה אלא כשהיא בקבר [וראה מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות קסז לבאר, מנין להם שהיתה משוברת ומפורקת באופן שכבר אינה מטמאת, ראה שם]! ? ותירצו התוספות: טומאת הנזיר בקבר היתה, ואם היתה ממת אחד היתה מטמאת כיון שהקבר מצרפה. ותמהו האחרונים על דברי התוספות: והרי אכתי תיקשי: למה הניחוה באויר כדי שלא תטמא באוהל, והרי שוב לא תטמא השדרה כיון שכבר אינה בקבר! ? וראה בזה ב"ארזי הלבנון" אות קסז.

^[9] מכאן מוכרח שברייתא זו עוסקת בתגלחת הנזיר, שהרי לענין טומאה די ברובע קב עצמות, ולענין גילוח בלבד בעינן חצי קב; ואף שברובע קב עצמות במגע ובמשא הרי הנזיר מגלח עליו - אין הברייתא כאן עוסקת אלא בטומאת אוהל, תוספות; [ומה שכתבו: "והתם לענין טומאת אוהל גרידא קתני", הוא טעות סופר וצ"ל: "והכא לענין טומאת אוהל גרידא קתני"; ומיהו נחלקו אף ברובע קב עצמות משני מתים לענין טומאה, כמבואר במשנה באהלות ב ו שהביאו התוספות] ; וראה בכל זה בהערה הבאה.

^[10] כתבו התוספות: "דאילו בא ממת אחד לרבי עקיבא מגלח, כדתנן במתניתין לקמן נו ב, ופליגי רבנן עליה, והכא תנן דרבי עקיבא הדר ביה [כלומר: אף דפליגי רבנן עליה לקמן, מכל מקום הברייתא מלמדת במה חזר בו רבי עקיבא] ; ובדין הוא דמיבעי ליה למינקט [נראה דצריך לומר: דמצי למינקט] לרבנן על חצי לוג דם הבא משני מתים, אלא איידי דלרבי עקיבא (ד) אף ברביעית מגלח, נקט הכי". תוכן דבריהם הוא, שהוקשה להם: כיון שלענין גילוח הוא שנחלקו - וכדמוכח ממה שלא נחלקו אלא ב"חצי קב" עצמות, וכמבואר בהערה לעיל - אם כן למה נקט "רביעית דם", והרי לענין גילוח אין די ברביעית דם אלא בחצי לוג דם! ? ולכן פירשו, שהיות ורבי עקיבא סובר במשנה לקמן שאף על רביעית דם הוא מגלח, וברייתא זו באה גם לומר שרבי עקיבא חזר בו, לכן נקטה הברייתא "רביעית דם", שלרבי עקיבא לשיטתו יש נפקא מינה בחזרתו גם ברביעית דם, [וראה "באר משה" ו"אורח מישור"]. ומוכח מדבריהם כאן, שהם סוברים בדעת רבי עקיבא שהנזיר מגלח אף על אוהל רביעית דם, שאם לא כן, הרי נמצא שלדעתו דין רובע קב עצמות ודין רביעית דם שוין, ואם כן, כשם ששנינו בברייתא "חצי קב עצמות" משום שבטומאת אוהל אינו מגלח אלא בשיעור זה, הוא הדין שהיה לנו לומר: "חצי לוג דם". וכן היא שיטתם לקמן נז א ד"ה עצם; ופשטות המשנה אינה כן, וראה עוד בזה בהערות לקמן: נב ב, ונג ב, ונו ב.

^[11] ראה תוספות יומא פא א ד"ה כל, וב"ארזי הלבנון" כאן אות קסח

^[12] ראה לקמן נג ב גבי "דאקמח אקמוחי", בדין חצי שעורה מעצם זה וחצי שעורה מעצם זה אם הוא מטמא לדעת רבי עקיבא.

^[13] צריך ביאור למה אין הגמרא מוכיחה בפשטות מברייתא זו ש"שדרה וגולגולת תנן", וכוונת הברייתא היא בכגון שהיו באוהל שדרה ממת זה וגולגולת ממת אחר, שהרי אם תאמר: "שדרה או גולגולת תנן", אם כן בהכרח שהנידון הוא בשדרה שבאה משני מתים, ואם כן אחת מהן היא "שדרה שגירד רוב עלעולין שבה" שהיא טהורה! ? ויש לומר: כגון שנשתברו מחצה מזה ומחצה מזה, ולא שנינו אלא "שגירד רוב עלעולין שבה".

אמר רב יהודה מדיסקרתא: תא שמע [בוא ושמע] ממדרש הלכה זה: נאמר בטומאת שרצים "כל הנוגע בהם במותם יטמא" (ויקרא יא, לא), יכול שתהא הלכה זו דווקא בכולן, כלומר, בשרצים שלמים — תלמוד לומר: "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא" (ויקרא יא, לב) משמע שכל חלק מהם מטמא. אי [אם] אתה מדייק "מהם", יכול אף מקצתן — תלמוד לומר: "בהם", שמשמעו: בהם כולם.

הא [הרי] כיצד ניישב את שני המקראות הלו? עד שיגע אף במקצתן שהוא שיש בו שיעור ככולן. ושיערו חכמים שיעור זה בכעדשה, ומדוע? שכן החומט שנמנה בין השרצים הטמאים תחלת ברייתו בכעדשה. עד כאן מדרש ההלכה. ולענייננו שמע מינה שיעורא גמירי לה [למד מכאן ששיעור אנו למדים], בלי קשר למהותה של הברייה. ואם כן, נמלה שחסרה — אינה מטמאה עוד.

אמר רב שמעיה ודחה: כי בעינן שיעורא דבדלא הויא כעדשה [כאשר אנו צריכים שיעור שכאשר אינו כעדשה] הוא לא מטמא, הרי זה במקרה שלא נפלה בה נשמה בבריה זו, קודם שתגיע לשיעור זה של עדשה. אבל נפלה בה נשמה — לא, שבוודאי נחשב כדבר מטמא כשיש בריה כשיכולה לחיות אף שהיא חסירה. ואם כן עדיין תיבעי [תצטרך] לך, כלומר, לא נפתרה השאלה לגבי נמלה שחסרה.

א שנינו במשנה שנזיר מגלח על "השדרה והגולגולת". איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: שדרה וגולגולת תנן [שנינו במשנה], שוא"ו החיבור באה לומר שמדובר בשתיהן יחד, או דלמא [שמא] הכוונה: או שדרה או גולגולת, שוא"ו זו באה לחלק, במשמעות "או"? אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא: שדרה שגירד והוריד רוב עילעין (צלעות) שבה ועמוד השדרה נשאר קיים — טהורה. ואם היתה בקבר, אפילו היא משוברת או מפורקת — טמאה, מפני הקבר שמצרף את כל העצמות.

ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום שגירד, הא [הרי] אם לא גירד — טמא בעצמו אף ללא גולגולת, שמע מינה [למד מכאן]: או שדרה או גולגולת קתני [שנה]. ודוחים: הא [זה] לא קתני [שנה] במפורש, שלא נאמר שאם לא גירד הריהי מטמאה לבדה, אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: דכי [שכאשר] גירד — טהורה, אידך [הענין האחר] לעצם טומאת השדרה לבדה, עדיין תיבעי [תישאל] לך.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת, שר' יהודה אומר: ששה דברים היה ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין, וחזר בו ר' עקיבא מדבריו. ומעשה שהביאו קופה (תיבה) מלאה עצמות לבית הכנסת של טרסיים (נפחים), והניחוה באויר במקום שאינו מקורה, שלא תטמא, ונכנס תודוס הרופא וכל הרופאים [עמו], ואמרו לאחר שבדקו: אין כאן שדרה ממת אחד.

ונדייק מכאן: טעמא דליכא שדרה דמחדא [הטעם, דווקא משום שאין פה שדרה שמ אדם אחד] אין כאן טומאה. ומכאן נלמד: האיכא [הרי אם יש], או שדרה או גולגולת דמחדא [שמ איש אחד] — נזיר מגלח עליה, שמע מינה [למד מכאן] שאו שדרה או גולגולת תנן [שנינו במשנה] שנזיר מגלח עליהם. ודוחים: בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר]: לא מיבעיא [נצרכה] שדרה וגולגולת שממת אחד ליכא [אין כאן], אלא אפילו או שדרה ממת אחד או גולגולת ממת אחד, ששניהם יחד מטמאים, ליכא [אין], שהיו שם שברי עצמות של שדרות וגולגולות ממתים רבים.

ומציעים עוד תא שמע ממניינא [בוא ושמע ממניין] הדברים בברייתא, ששנינו: ומה הן ששה דברים שר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין: על אבר מן המת שבא (מצטרף) משני מתים, ועל אבר מן החי שבא (מצטרף) משני בני אדם חיים, ועל חצי קב עצמות שבא משני מתים, ועל רביעית דם הבא משנים, ועל עצם כשעורה אפילו ממת אחד שנחלק לשנים, והשדרה והגולגולת משני מתים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Yehuda from Diskarta said: Come and hear the following halakhic midrash concerning the ritual impurity of creeping animals. The verse states: “Whoever touches them when they are dead shall be impure” (Leviticus 11:31). One might have thought this halakha applies only to all of them, i.e., to complete creatures. Therefore, the verse states: “And upon whatever any of them, when they are dead, fall, it shall be impure” (Leviticus 11:32), which indicates that part of these creatures also imparts impurity. If the halakha were derived solely from the phrase “of them,” one might have thought that it applies even to a small part of them. The verse therefore states: “Them,” which means all of them.

How so? How can one reconcile the two verses? He does not become ritually impure unless he touches at least part of them that is equal in measure to all of them, i.e., a large part. And the Sages calculated that this is the volume of a lentil-bulk. Why is this? As the start of the formation of a skink, one of the eight impure creeping animals, is the size of a lentil-bulk. This concludes the halakhic midrash. With regard to the issue at hand, one can learn from here that it is learned as a tradition that the amount for a creature to be considered whole is a lentil-bulk. If so, an ant missing a limb should likewise not have the status of a creature.

Rav Shemaya said, in refutation of this argument: When we require the above amount, that if it is not the volume of a lentil-bulk it does not impart impurity, the requirement applies only in a case where the creature does not have a living soul before it grows to the size of a lentil. However, if it does have a soul, this volume is not required. If the creature can survive, perhaps it does impart impurity even if it is lacking a limb. Consequently, with regard to an ant that is missing a limb, the dilemma remains unresolved for you.

§ The mishna taught that a nazirite must shave for impurity imparted by a spine and skull. A dilemma was raised before the Sages: Did we learn a spine and [ve] skull together? Or perhaps the mishna means either a spine or a skull. Does the conjunctive vav signify: And, or: Or? Rava said: Come and hear a resolution from a baraita: In the case of a spine, the majority of whose ribs were removed while the spine itself remained intact, it is ritually pure. And if it was in a grave, even if it was broken or disassembled, it is impure, due to the grave, which joins all the bones together.

The Gemara infers from this baraita: The reason it is ritually pure in the first case is due to the fact that the ribs were removed, from which it may be inferred that if they were not removed, it is impure on its own, even without the skull. Learn from this that the mishna teaches: Either a spine or a skull. The Gemara rejects this claim: The baraita does not teach this explicitly. It does not state that if the ribs were not removed the spine imparts ritual impurity by itself. Rather, the baraita teaches us this, that if the ribs were removed the spine is pure. And as to the other issue, the impurity of a spine on its own, the dilemma remains unresolved for you.

The Gemara further suggests: Come and hear a resolution from the Tosefta (Oholot 4:2). Rabbi Yehuda says that Rabbi Akiva deems six items impure that the Rabbis deem pure, and Rabbi Akiva later retracted his opinion. And an incident occurred in which they brought a box that was full of bones to the synagogue of blacksmiths [tarsiyyim], and they placed it in an open airspace, not under the roof, so that it would not impart ritual impurity. And Todos the doctor entered and all the other doctors entered with him, and they said, after examining the pile: There is not a full spine from one corpse here.

The Gemara infers from this incident: The reason it is ritually pure is due to the fact that there was no spine from one corpse, from which one can infer that if there is either a spine or a skull from one corpse, a nazirite must shave due to it. Learn from this that we learned in the mishna that a nazirite shaves either for a spine or a skull. The Gemara rejects this argument: The tanna of the baraita is speaking utilizing the style of: It is not necessary, as follows: It is not necessary to state that there is no spine and skull from one corpse in the box, but even the remains of either a spine from one corpse or a skull from one corpse, which together impart impurity, are not present. Instead, there are parts of spines and skulls from several bodies.

The Gemara further suggests: Come and hear from the tally in the above baraita: And what are those six items that Rabbi Akiva deems ritually impure and the Rabbis deem ritually pure? They consist of a limb from a corpse that comes from, i.e., is combined with, two corpses; and a severed limb from a living person that comes from two living people; and half-kav of bones that come from two corpses; and a quarter-log of blood that comes from two corpses; and of a bone that is a barley-grain-bulk, even from one body, that was divided into two; and the spine and the skull from two corpses.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא כיצד יתקיימו ב' מקראות הללוף ושיערו בכעדשה. דהיינו מקצתו וקרינן ביה בהם לפי שהחומט תחלת ברייתו בכעדשה והוא שלם:

ש"מ שיעורא גמירי. דאי אמרת דנמלה שנקצצו רגליה קרויה בריה (ואכתי) [ואף דעתה] אין בו כעדשה דתחילה ברייתו כשהוא שלם אין בו אלא כעדשה וניליף מיניה דפחות מכעדשה [נמי] מטמא. ודחי כי בעי' שיעורא בכעדשה היכא דלא נפלה ביה נשמה כמו חומט בתחי' (דמקומו) ודאי אין לנו להחשיבו בריה בפחות מכעדשה הואיל ולא תפול בי' נשמה בפחות מכאן:

אבל היכא דנפלה ביה נשמה. כגון נמלה חיה חשובה ברי' אפילו חסרה הואיל ועדיין יכולה לחיות:

איבעיא להו שדרה וגולגולת תנן. דוקא תרוייהו. או דלמא [או שדרה כו'] ועל מתני' דאהלות דתנן ואלו מטמאין באוהל השדרה והגולגולת שייך נמי למבעי הך בעיא. וכן מוכח בשמעתין דמייתי הך בעיא ממתני' דאהלות. ת"ש שדרה שגידר. פי' חותך כמו גודו אילנא רוב עלעין שבה. צלעות תרגומו עילעין ובפ' אלו טרפות מפ' נשתברו ברוב ב' צדדים נתפרקו ברוב צד א:

טהורה. שביטל שם שדרה ממנה ובקבר אפי' נשברה או נפרקה טמאה שהקבר מצרפם דהכי גמירי. הא לא גידר טמאה השדרה לבדה. מי קתני הא לא גדרה טמאה דלמא כי גדר טהורה אידך תבעי לך. מי קתני הא לא גדר טמאה בלא גולגולת. דלמא עם גולגולת מיירי ואעפ"כ אם גדר טהורה אידך. כלומר אם לא גידר תיבעי לך אי מטמא שדרה לבדה. ת"ש ר' יהודה (דברי) [אומר ששה דברים] ר"ע מטמא בסמוך קא חשיב להו:

של טרסיים צורפי נחושת והגיחוה באויר מקום שאין עליה אוהל שלא יטמאו הנכנסים שם וכל הרופאים אמרו שהיו בקיאים להכיר בעצמות שהם משדרה וגולגולת ולהשוות עצם לעצם ולידע אם הם מב' מתים או ממת א' ואמרו אין כאן שדרה ממת א' ולא גולגולת ממת אחד והנזיר שהאהיל עליהם בעודם בקבר אינו מגלח. דאי משום טומאת אוהל אפילו היה שם שדרה ממת א' לא היה מגלח כיון דאין השדרה שלימה כדאמרי' לעיל גדר רוב עילעין שבה טהורה. ת"ש ממניינא ומה הן ז' דברים וכו' ועל חצי קב עצמות וכו' מדלא קתני ועל רובע עצמות הבא מב' מתים כדאיתא בפלוגתא דר"ע ורבנן במסכת אהלות אלמא דלענין תגלחת נזיר איירי הכי ועל עצם כשעורה שנחלק לשנים אעפ"י שהוא ממת א'. והשדרה והגולגולת במס' אהלות קתני בהדיא בפלוגתא דר"ע ורבנן השדרה והגולגולת מב' מתים כי קתני אבר מן המת וכו' פי' כי קתני (בכללה) אבר מן המת ובכללו אבר מן החי הלכך בכללא קא מני ו' ובפרטא קא מני ז'. לאפוקי עצם כשעורה דאין הנזיר מגלח אלא על מגעו ועל משאו ועל רביעית דם דקתני ס"ל לר"ע דנזיר מגלח על אהלו וקשה דבמתני' מוכח ר"ע דנזיר מגלח על רביעית דם מק"ו דעצם כשעורה ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. וצ"ל לפי הך שינויא בודאי ר"ע גמרא גמיר דנזיר מגלח על רביעית דם ואף על אהלו ובמתני' לדבריו דר"א קאמר:

שמע מינה שיעורא גמירי. דאי אמרת דנמלה שנקצצו רגליה קרויה בריה אם כן חומט נמי תחלת ברייתו בלא רגלים קרוי בריה ואכתי אין בו כעדשה דתחלת ברייתו כשהוא שלם אין בו אלא כעדשה וניליף מיניה דפחות מכעדשה יטמא. הרא"ש ז"ל בפירושיו. והר' עזריאל ז"ל כתב וזה לשונו: שמע מינה שיעורא גמירי. כמו שהוא נברא מתחלה שלם בעינן דאי בריה גמירי ואפילו חתך במקצתו כיון שיוכל לחיות הוי שרץ. אם כן בשרץ נמי ליטמא בפחות מכעדשה כיון שלאחר שנברא אם היה חותך ממנו היה יכול לחיות עדיין:

אמר רב שמעיה כי בעינן שיעורא היכא דלא נפלה ביה נשמה אבל היכא דנפלה ביה נשמה לא תיבעי לך. פירוש הא ליתא דבעית למילף שיעור עדשה לגדולים מחומט. דודאי חומט כשהוא כעדשה בתחלת ברייתו אין בו נשמה הלכך מטמא. וכן שרצים גדולים נמי ילפינן מחומט קודם שיש בהם נשמה ומטמאו בכעדשה. אבל גדולים לאחר שנפלה בהם נשמה והן חיין אין כעדשה מטמא בהן והיינו דקאמר אבל נפלה בהן נשמה לא. ואם כן בנמלה כי נפלה ביה נשמה תיבעי לך אם חתך ממנה מעט כדפרישית. הר' עזריאל ז"ל:

איבעיא להו שדרה וגולגולת תנן. דדוקא בשניהם או דילמא כו'. וכמו במשנתינו יש משנה במסכת אהלות דקא חשיב אלו מטמאים באהל השדרה והגולגולת כו'. והכי איכא למבעי אההיא ממשנה דלשון אחד יש בשניהם. והכי משמע בסמוך דמייתי מפלוגתא דאהלות. תוספי הרא"ש ז"ל.

שגידד. פירוש חתך כמו גודו אילנא. רוב עילעין שבה. צלעות תרגומו עילעין. ובחולין פרק אלו טרפות מפרש נשתברו ברוב שני צדדין. נתפרקו ברוב צד אחד. טהורה. שבטל שם שדרה ממנה. ובקבר אפילו נשברה או נפרקה טמאה שהקבר מצרפה דהכי גמרי. הא לא גידד טמאה. השדרה לבדה. מי קתני הא לא גידד טמאה דילמא כי גידד טהורה אידך תיבעי לך. מי קתני הא לא גידד טמאה בלא גולגולת דילמא עם גולגולת מיירי ואף על פי כן אם גידד טהורה. אידך כלומר אם לא גידד תבעי לך אי מטמאה שדרה לבדה.

תא שמע ר' יהודה אומר ששה דברים ר' עקיבא מטמא. בסמוך קא חשיב להו. של טרסיים. צורפי נחושת. והניחוה באויר. מקום שאין עליה אהל שלא יטמאו הנכנסים שם. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

הא לא גידד טמא. שמע מינה דשדרה לבדה מטמאה. והוא הדין דמצי למיפרך מסיפא בהדיא דקתני מפני שהקבר מצרפה. אלא פריך אף מרישא בדיוקא. ומשני הא קא משמע לן כו'. כולה מיירי דאיכא גולגולת בהדה והא קא משמע לן דכי גידד טהורה. אידך תיבעי לך פירוש שדרה גרידא תיבעי לך. הר' עזריאל ז"ל:
וכל הרופאים עמו. שהיו בקיאין להכיר העצמות שהם משדרה וגולגולת ולהשוות עצם לעצם לידע אם הם משני מתים או ממת אחד:

גמרא ת"ש שדרה שגירד כו'. היא בתוספתא דאהלות פ"ב:

(נב א) שדרה וגולגולת תנן או דילמא או שדרה וכו'.—הנה מלשון המשנה (לעיל מט ב) "על השדרה ועל הגולגולת" משמע דתרי מילי נינהו. ואולי נסתפק להם עיקר הגירסא איך הוא, דאולי גרסינן "על השדרה והגולגולת", ובעיא זו לא איפשטא הכא. ומיהו הרמב"ם (הל' טומאת מת פ"ב ה"ח) פסק דחדא קתני. ועי' בכ"מ שם מ"ש ע"ז בשם הרי"ק. אבל פשוט שהרמב"ם סמך על גירסת המשנה שלפנינו בבבלי וירושלמי. וכן במו"ק (ו ב) תני דמציינין "על השדרה ועל הגולגולת". וכל זה מורה דכל אחת מהן מטמאה באהל. וראיתי בתוס' חדשים (מ"ב דפרק זה), שהוכיח כהרמב"ם מחולין קכג א, ולא אמר כלום, דהרי מבואר בפירש"י שם דקרקפלין היינו עור של ראש אדם מת. ושם (קכב א) שנינו, דעור האדם דינו כבשר ואע"פ שעיבדו טמא. ועי' ע"ז יא ב ובפירש"י שם ובתוספתא חולין פ"ח. ופלא שבתוס' חדשים שם השמיט מלת "עור". ועי' בתוספתא אהלות פט"ו: מעשה באחד שהיה חורש וניער המחרישה ונמצאת גולגולת אחת של מת דבוקה במחרישה וטימאוהו משום שהסיט המת והשומע שמע וטעה. ופירש הר"ש (שם פט"ז מ"א) כסבור היה, שהמרדע האהיל עליו ועל המת, ולכך טמאוהו. ומשמע דהיא מטמאה באהל.

(נב סע"א בפי' המיוחס לרש"י) ד"ה ת"ש וכו' הזרוע או השוק שיש בו שתי עצמות וכו'.—כל זה משובש, דמשנה שלימה שנינו באהלות פ"א מ"ח, דאין בזרוע אלא עצם אחת אבל בשוק יש שתי עצמות, וכל אחת מטמאה באהל אם יש בה בשר וגידים, שאז היא קרויה אבר.

(שם) ד"ה ר"ע וכו' ורביעית דם הבא ממת אחד במגע ולא באהל, ולדברי ר"ע אפי' באהל.—דע שבאהלות פ"ב מ"ב שנינו, דרביעית דם ממת אחד מטמא באהל לדברי הכל, אלא שדעת המפרש כאן, שלענין תגלחת נזיר מיירי הכא (כ"ש התוס', וראייתם מדנקיט "חצי קב עצמות"), וסובר ג"כ דלרבנן נזיר מגלח על רביעית דם ממת אחד על מגעו מדמונה כאן רביעית דם, ולא ניחא ליה מה שתירצו התוס' בשם הרי"ף, דנקט לה לרבותא דר"ע (ונראה לדעה זו דמגלח נמי על משאו), ולר"ע מגלח אף על אהלו (כ"ש המפרש לקמן עמוד ב' ד"ה וא"א ונ"ו ב ד"ה רביעית דם), וכל זה אינו מחוור כל עיקר, דהא לא מנו "רביעית דם" בין הטומאות, שהנזיר מגלח עליהן (לעיל מט ב), וכן לקמן (נד א) נמנה "רביעית דם" בין הטומאות, שאין הנזיר מגלח עליהן. ועוד דלקמן (נו ב) דן ר"ע, שרביעית דם מטמא באהל, ולר' יהושע אף במגע ובמשא אינו מטמא. (ועי' ברע"ב פרק זה מ"ג ד"ה "ורביעית" ותוי"ט ותוס' רעק"א שם).

אמר רב יהודה מדסקרתא ת''ש. אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם וגו' (ויקרא יא) אי בהם יכול בכולם דכי נגע בכולם יהא טמא אבל לא במקצתו ת''ל וכל אשר יפול עליו מהם במותם כו': ושיערו חכמים. שמגע עדשה יטמא שהוא כעדשה ששוה ככולו: שכן החומט כו'. ומדקא בעי שיעור בריה כעדשה ש''מ שיעורא דבריה כולה בעינן ואי חסרה שיעורא נפקא לה מכלל טומאתה וה''ה לענין אכילה: אמר ר' שמעיה כי בעינן שיעורא. דבריה במידי דכל ברייתו בכעדשה אבל גבי נמלה בפחות מכעדשה הויא בה נשמה דהא שלימה נמי לא הויא כולה כעדשה לא בעינן שיעורא ואכתי תבעי לך: אמר רבא ת''ש [שדרה] שגירד רוב צלעות שבה. שעקר רוב צלעות שבה טהורה ואע''ג שהן מונחות בצדה: ובקבר כו'. מפני שהקבר מצרפה להיות כמו שלמה: הא לא גירד טמאה. ואע''ג דליכא גולגולת בהדה וש''מ דשדרה או גולגולת תנן: אידך. לא גירד עדיין תיבעי לך: ששה דברים. לקמן קחשיב להו: של טרסיים. צורפי נחשת ואמרי לה של אותה אומה ואמרי לה אורגים ודומה לו במסכת ע''ז (דף יז:) במעשה דרבי אליעזר כשנתפס למלכות דאמר להו רבם של טרסיים אני: והניחוה באויר. כדי שלא יהיו מיטמאין באותן עצמות: ונכנס תודוס הרופא. שהיה בקי ומומחה אם הן ממת אחד או משני מתים: ואמרו אין כאן שדרה ממת אחד. ואין הנזיר מגלח על אהילו ואפילו לר''ע שהיה אומר בתחלה שאפי' היא באה משני מתים מטמא על אהילו חזר בו ר''ע: טעמא משום דליכא ביה שדרה ממת אחד. קאמר דאין הנזיר מגלח הא איכא חדא דמת אחד מטמא באהל ואין מועיל הנחתו באוירא כלום והנזיר מגלח עליו ותפשוט דאו שדרה או גולגולת: לא לעולם אימא לך דשדרה וגולגולת ממת אחד בעינן והאי דקאמר להו הרופאים דקא מטהר להו לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שדרה וגולגולת דמת אחד כדי שיעור טומאת אהל דליכא אלא אפילו שדרה ממת אחד וגולגולת ממת אחד דלדברי ר''ע הוה מטמא לא איכא: ת''ש ממניינא. דששה דברים: על אבר מן המת הבא מב' מתים. כגון הזרוע או השוק שיש בו שתי עצמות והאחד בא ממת אחד והאחר בא ממת שני וקרויין הן אבר אחד: ר''ע מטמא וחכמים מטהרים. לפי שלא אמרו שיהא מטמא באהל אלא באבר ממת אחד ואבר מן החי הבא מאדם אחד וחצי קב עצמות הבא ממת אחד ורביעית דם הבא ממת אחד במגע ולא באהל ולדברי ר''ע אפי' באהל ועצם כשעורה ממת אחד ובכל אלו אומר ר' עקיבא שאפי' הן באין משני מתים הרי אלו מטמאין:

ת''ש בהם יכול בכולן. גבי שרצים כתיב אשר יפול מהם אל תוכו ובמקום אחר כתיב אשר יגע בהם במותם הא כיצד ניישב שני המקראות הללו וכו' ושיערו חכמים בכעדשה דמיקריא מהם שזהו במקצת שרץ אחד ומיקריא בהם לפי שהחומט תחילת ברייתו בכעדשה וש''מ שיעורא גמירי מדבעינן כעדשה שהרי החומט גם כי הוי תחילתו בכעדשה היינו עם רגליו וקרניו ומ''מ אי חתיך מיניה פורתא דמיפחתי' מכעדשה אפ''ה חיה ואפ''ה בעינן כעדשה ממש כברייתה וש''מ שיעורא גמירי ודחי א''ר שמעיה כי בעינן שיעורא בכעדשה היכא דלא נפלה ביה נשמה כגון חומט שאם נפחת מעט תחילה אז ודאי אין לנו להחשיבו בריה בפחות הואיל ולעולם לא יפול בו נשמת חיים בפחות מכן אבל היכא דנפלה ליה כגון נמלה חיה חשובה היא כי אף קיצץ רגליה או שום דבר ממנה יכולה עדיין לחיות הרבה שאין חייה תלוין בדבר שקצץ: איבעיא להו שדרה וגולגולת תנן. דדוקא על שניהם מגלח או דלמא או שדרה או גולגולת תנן והוא הדין דאמתניתין דאהלות (פ''ב מ''א) נמי מיבעיא ליה וכן משמע בסמוך דמייתי מתניתין דאהלות למיפשט בעיין: ת''ש שדרה שגרד רוב על עולין שבה. פי' שיבר רוב צלעות שבה תרגום של צלעות עלעולין: טהורה. בעלמא [אמרינן] כמה חסרון בשדרה וכו' ולא תטמא אמר שמואל בפ' אלו טרפות (חולין מב:) וכן לטרפה וגם כאן נראה לרבינו יצחק דיש להשוות דאם נשתברו רוב צלעותיה טרפה וכדאמר בפ' אלו טרפות (שם נב.) נשתברו ברוב שני צדדין טרפה נעקרו אפילו ברוב צד אחד: ובקבר אפי' משוברת או מפורקת טמאה מפני שהקבר מצרפה. דהכי גמירי: טעמא דגירד הא לא גירד טמא. וקס''ד דאיירי בלא גולגולת ואפ''ה טמאה וש''מ דאו שדרה או גולגולת תנן: ומשני מי קתני הא לא גירד טמאה הא קמ''ל דכי גירד טהורה ואידך תיבעי לך. פירוש מי קתני הא לא גירד טמאה בלא גולגולת דלמא כשיש עמה גולגולת איירי ואע''פ [כן] כי גירד רוב צלעות שבה טהורה ואידך תיבעי לך כלומר בלא גירד ואין שם אלא השדרה בלא גולגולת תיבעי לך: תא שמע רבי יהודה אומר ששה דברים ר''ע מטמא. בסמוך קא חשיב להנך ששה דברים וחכמים מטהרין וחזר בו ר''ע: מעשה שהביאו קופה מלאה עצמות לבית הכנסת של טרסיים. פירוש צורפי נחשת והניחוה באויר במקום שאין גג עליו פן יטמאו באהל הנכנסין שם נכנס תודוס הרופא וכל הרופאים עמו ואמרו אין כאן שדרה ממת אחד ובפירוש משניות מצאתי דהכי איתא בסיפרי אמרו הואיל ויש כאן מטהרין [ומטמאין] נעמוד למנין פירוש ר''ע וחכמים שנחלקו בשדרה ובגולגולת הבאים משני מתים ובסמוך מייתי לה ובמס' אהלות פ''ב (מ''ו) נמי תנן פלוגתייהו התחילו מר' עקיבא תחילה וטיהר אמרו לו הואיל ואתה הוא שהיית מטמא טיהרת יהו טהורין: טעמא דליכא שדרה דמת חדא. פי' ממת חדא הא איכא שדרה או גולגולת דמת חדא נזיר מגלח עליה וש''מ או שדרה או גולגולת תנן. ודחי דלמא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שדרה וגולגולת דממת אחד ליכא צ''ע מה היו צריכין להראות לרופאים אם השדרה ממת אחד או לא והא מסתמא היתה מפורקת ומשוברת ואמרינן לעיל דאף ממת אחד טהורה ואומר רבינו יצחק דאיירי כגון דעל אותן עצמות האהיל האדם בעודן בקבר ואמר לעיל הקבר מצרפו: ת''ש ממניינא מה הן ששה דברים שר''ע מטמא וחכמים מטהרין על אבר מן המת שבא משני מתים ועל אבר מן החי שבא משני בני אדם ועל חצי קב. עצמות שבא מב' מתים. ומדלא קאמר הכא ועל רובע עצמות הבא משני מתים כדתנן במסכת אהלות (פ''ב מ''ו) בפלוגתא דר''ע ורבנן יש להוכיח דהכא לענין תגלחת נזיר איירי דאינו מגלח על פחות מחצי קב ולהכי נקט חצי קב דעל רובע הקב דאתי ממת אחד אינו מגלח כדתנן במתניתין והתם לענין טומאת אהל גרידא קתני: שבא משני מתים. דאילו בא ממת אחד לר''ע מגלח כדתנן במתני' לר''ע ופליגי רבנן עליה והכא תנן דר''ע הדר ביה ובדין הוא דמיבעי ליה למינקט לרבנן על חצי לוג דם הבא משני מתים אלא איידי דלר''ע דאף ברביעית מגלח נקט הכי. הר''ף: ועל עצם כשעורה ועל רביעית דם כו' ועל עצם כשעורה שנחלק לשנים. אף כי הוא ממת אחד והשדרה וגולגולת במסכת אהלות (פ''ב מ''ו) תניא בהדיא בפלוגתא דר''ע ורבנן השדרה וגולגולת משני מתים:. ואי ס''ד או שדרה או גולגולת הני שבעה הויין. פי' דנחלקו בו ר''ע ורבנן וברישא תנא ששה דברים אלא ודאי שדרה וגולגולת חד דלא מטמא הא בלא הא ומשני לעולם שדרה וגולגולת כתרי חשיב להו וסמי עצם כשעורה מחושבנא דששה דברים דכי קתני ששה דברים דפליגי על ר''ע לאפוקי עצם כשעורה דיחיד הוא דפליג עליה דתניא עצם כשעורה כו':

נזיר נב ע"א - טקסט הדף

דף נב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד