נזיר נג ע"א

דף נג - א

גירסת הגמרא וביאורה, הם על פי פירושם הראשון של התוספות.

אמר מר עוקבא: הכא במשנתנו בשדרה וגולגולת שאין בהן רובע הקב עסקינן.

ומקשינן: והא רבא עצמו הוא דאמר במקום אחר: לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בהן רובע עצמות, הרי שאף הוא ידע סברא זו שיש שדרה וגולגולת שאין בהן רובע!?

ומשנינן: לא אמרה רבא באותו מקום אלא בתר דשמעה [אחר ששמע] ממר עוקבא לבאר כן את משנתנו, ועל דרך זו ביאר במקום אחר.

תא שמע מן הברייתא שנזכרה לעיל [נב ב]:

"בית שמאי אומרים: רובע קב עצמות שאמרו חכמים שהם מטמאים אפילו באוהל, היינו: "מן העצמים, או משנים או משלשה" אברים.

"ובית הלל אומרים: רובע מן הגויה [הגוף] מרוב הבנין או מרוב המנין".

שמאי אומר: "אפילו עצם אחד מן שדרה או מן גולגולת" הרי היא מטמאת באוהל.

ומדלא הצריך שמאי לענין טומאה אלא עצם אחד משדרה, מכלל שחכמים החלוקים עליו די להם לענין טומאה בשיעור רובע עצמות הבאים מן השדרה, וכמו רובע קב עצמות הבאים מרוב המנין ורוב הבנין; ואולם ברובע קב הבא מן השדרה די גם לענין גילוח "דאין סברא לומר דפליגי כולי האי, דלרבנן ליבעי חצי קב [לענין גילוח] ולשמאי סגי בעצם אחד". ^[1]

ודחינן: שאני שמאי דמחמיר טפי, כלומר: אכן נחלקו מן הקצה אל הקצה שלשמאי די בעצם אחד לענין גילוח, ולחכמים אינו מגלח אלא על חצי קב.

מוסיפה הגמרא: ליפשוט מינה בהיפוך: טעמא דשמאי דמחמיר לכן אינו מצריך לענין גילוח אלא עצם אחד משדרה וגולגולת, הא לרבנן עד דאיכא חצי קב עצמות.

שהרי אם תמצי לומר שלדעת חכמים די לענין גילוח ברובע קב עצמות הבאות מן השדרה והגולגולת, וחמור דין שדרה וגולגולת מעצמות הבאות משאר אברים שהן צריכות חצי קב, היה להם לפרש את חומרתם, כשם ששמאי אמר את החומרא שלו בשדרה וגולגולת. ^[2]

ודחינן: דילמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דשמאי אלא לענין טומאה בעצם אחד מן השדרה והגולגולת, שלשמאי הוא מטמא באוהל ואילו לחכמים אינו מטמא אלא ברובע הקב, אבל ברובע עצמות שהן מטמאות באוהל אפילו לרבנן, אפילו רבנן מודו שדי בשיעור זה אף לתגלחת, ואין צריך חצי קב כבשאר האברים, אלא שלא חשו חכמים לפרש את דבריהם. ^[3]

הגמרא מביאה כאן מחלוקת תנאים במה שנקטנו עד כה כדבר פשוט, שעצמות לענין טומאה שיעורן ברובע הקב, ולענין תגלחת בחצי הקב, וכן בדם השיעור הוא רביעית דם לטומאה, וחצי לוג דם לתגלחת.

אמר רבי אליעזר: זקנים הראשונים נחלקו בשיעורי רובע וחצי קב עצמות ובשיעורי רביעית וחצי הלוג דם:

מקצתן היו אומרים: שיעור חצי קב עצמות וחצי לוג דם הוא לכל ענין, ואילו שיעור רובע עצמות ורביעית דם לא לכל, כלומר: לא נאמר כלל שיעור "רובע קב עצמות" ו"רביעית דם".

ומקצתן היו אומרים: אף רובע עצמות ורביעית דם לכל ענין, כלומר: לא נאמר כלל שיעור חצי הקב וחצי הלוג, ולכל ענין שיעורו הוא ברובע עצמות.

בית דין שלאחריהם אמרו: שיעור חצי קב עצמות וחצי לוג דם הוא לכל, שיותר משיעור זה אין צריך בשום מקום; ואילו שיעור רובע עצמות ורביעית דם הוא לאסור את הנטמא בהם בתרומה וקדשים, אבל לא לנזיר לגלח על טומאה זו, ^[4] ולא לעושה פסח [בעלי קרבן הפסח]. ^[5]

ומקשינן: מכדי והרי אין הכרעה שלישית מכרעת!?

כלומר: כשנחלקו שנים באיזה דין הנוגע לשני ענינים, זה אומר בשני הענינים הדין כך, וזה אומר בשני הענינים הדין כך, ובא השלישי ומחלק בין הענינים, נגד שני הראשונים שלא חילקו בין הענינים, היא הנקראת "הכרעה שלישית" ואין הלכה כמותה; ובית דין של אחריהם המחלקים בין תרומה וקדשים לנזיר ועושה פסח שלא כהראשוניסשלא חילקו ביניהם, הרי הכרעה שלישית היא שאין הלכה כמותה -

ואם כן למה קיימא לן כבית דין של אחריהם, וכמבואר במשנה באהלות [פרק ב] לענין טומאה, שהשיעור הוא רובע הקב ורביעית הלוג והיינו לענין תרומה וקדשים, ומבואר במשנתנו שהשיעור לתגלחת הנזיר היא בחצי הקב עצמות וחצי לוג דם.

אמר תירץ רב יעקב בר אידי: בית דין של אחריהם לא מפי עצמם אמרוה אלא מפי שמועה אמרו, מפי חגי זכריה ומלאכי, ולכן קיימא לן כמותם, כי כדאי הוא בית דין של אחרונים לסמוך על שמועתם ולקבוע הלכה כמותם. ^[6] שנינו במשנה על אלו טומאות הנזיר מגלח וכו' על מגען ועל משאן ועל אהילן וכו' על אלו הנזיר מגלח וכו': ומפרשינן: "על אלו" דרישא [שבתחלת המשנה] לכן שנה אותו התנא כדי למעוטי עצם כשעורה דאינו מגלח "על מגען ועל משאן ועל אהילן", אלא: על מגעו ועל משאו אין [אכן הוא מגלח], ועל אהילו לא מגלח. ^[7]

ו"על אלו" דסיפא [שבסוף המשנה] בא למעוטי אבן הסככות [אבן היוצאת מגדר בית הקברות, ואבנים אלו הן "הפרעות" דלקמן נד ב, ^[8] ונתבארו שם], שאינו מגלח עליהן.

שנינו במשנה: על אלו טומאות הנזיר מגלח וכו' וחצי קב עצמות וכו' על מגען ועל משאן ועל אהילן:

ת"ש שמאי אומר אפי' עצם א' מן השדרה או מן הגולגולת מכלל דרבנן דפליגי עליה אית להו דרובע עצמות הבא מהם טמא דאי לאו הכי קא מפלגת לפלוגתייהו טובא:

ומשני שאני שמאי דמחמיר. אבל רבנן לעולם אימא לך חצי קב:

תימה היכי בעי למפשט לתגלחת נזיר מהקדש מהאי דמתני' לענין טומאת אהל. ועוד תימה מנ"ל לרמי בר חמא דשדרה וגלגולת חמירי מרוב בניינו ורוב מניינו דשדרה וגלגולת איברי' גדולים הם ואפשר שיש בהם כ"כ עצמות כמו רוב בניינו או רוב מניינו. ונראה דבעיא דרמי בר חמא תליא בהך דמבעיא לן לעיל אי שדרה וגלגולת תנן או שדרה או לגולת תנן דפשיטא ליה לרמי בר חמא אי שדרה וגלגולת תנן דבעי חצי קב דהא לא חמירי ואי שדרה או גלגולת תנן פשיטא ליה דעל רובע מהם מגלח כיון דחמירי והיא גופא קא מיבעיא לרמי בר חמא שדרה או גלגולת תנן ונזיר מגלח על רובע כיון דחמירי. או דלמא שדרה וגלגולת תנן ולא חמירי ובעי' חצי קב והשתא מייתי שפיר ממתניתין דאהלות דמשמאי מטמא בעצם א' מן השדרה או מן הגלגולת. מכלל דרבנן מטמו בשדרה או בגלגולת אלמא חמירי:

ליפשוט מינה טעמא דשמאי דמחמיר הא רבנן עד דאיכא קב עצמות. כלומר הא רבנן בעו שדרה וגלגולת לענין טומאה ולתגלחת נזיר [וא"כ] נמי בעי חצי קב:

חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל. פי' לכל דבר בעי' שיעור גדול אף לתרומה וקדשים. ופחות משיעור זה אינו מטמא באהל המת ופליגי אמתני' דאהלות. ומקצתן היו אומרים רובע עצמות ורביעית דם לכל ואף הנזיר מגלח על אהלן ופליגי אמתני' דהכא:

מכדי אין הכרעת שלישית מכרעת. פי' דב"ד של אחריהן פי' למ"ש במתני':

ומשני בתר דשמעת מר״ע פירש האי דמוקים רישא לרוב בנינו ורוב מניינו אע״פ שאין בהן רובע כדתני בפ״ב דאהלות והתם משער כל העצמות ברובע דהכי תנן התם ואלו מטמאין באהל המת כזית מן המת וכזית נצל ומלא תרוד רקב והשדרה והגלגולת ואבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי ורובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין רוב בנינו ורוב מנינו של מת אע״פ שאין בהן רובע טמאים ומפני שראה רבה שכל אותם הטמאות המנויות שם מנויות כאן חוץ מרוב בנינו ורוב מנינו אוקי רישא דתני המת לרוב בנינו ורוב מנינו וכפי שהוא שנוי באהלות אע״פ שאין בהן רובע כך הזכיר רבה ובוודאי כי אותה המשנה דאהלות דמשער ברובע שור ר״מ מוקמי דשמעת מר״ע והא דנזיר דמשער בחצי קב בתר דשמעה מר״ע רבי׳ דמשער בחצי קב כדתני׳ לעיל ששה דברים ר״ע מטמא וחכמים מטהרין כו׳ עד ועל חצי קב עצמות הבא משני מתים אלמא הכא בחצי קב משער ר״ט ותרי מתניתין דהכא ודהתם ר״מ תנוהו כדקיי״ל סתם מתני׳ ר״מ וההיא דאהלות תני׳ בריש׳ והדר שמע מר״ע דמשער בחצי קב והדר ותני הא דנזיר בחצי קב כך נראה בעיני פתרון שיטה זו:

אין הכרעת שלישית מכרעת עמ״ש בפ׳ הגוזל בתרא במהדר׳ תליתאה:

ור״ש בן לקיש סבר מדלא קתני בסיפ׳ פירש והאי דלא תניי׳ ברישא משום דדינן שוה לעצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס ואבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי כו׳ וכיון שדינן שוה תנא לך בריש אחד מנייהו דהיינו עצם כשעורה וה״ה להני:

האי אבר מן המת היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה היינו הנוגע בעצם אלא לאו דלית בה עצם כשעורה ואפ״ה רחמ׳ רביי׳ ור׳ יוחנן אמר לך לעולם דאית ביה ואם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו קשי׳ לי טובא ומי מצי למידחי ר׳ יוחנן דאבר מן המת שאין עליו בשר כראוי שלא יהא מטמא במגע ובמשא אא״כ יש בו עצם כשעורה אבל אם אין בו עצם כשעורה אינו מטמא במגע ובמשא וא״כ מאי איצטריך למיתני׳ לאבר מן המת שאין עליו בשר כראוי גבי אלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל בתר דתנא עצם כשעורה השתא עצם כשעורה שאינו אבר שלם מטמא במגע ובמשא ויש לתרץ לפי הדחק דלעולם בעינין שיהא בו עצם כשעורה והא דתניי׳ משום דבעי למיתני אבר מן החי שאין עליו בשר כראוי דאע״ג דאית ביה עצם כשעורה טמא משום דהוא אבר שלם אבל אי לא הוי אבר שלם טהור דעצם הפורש מן החי טהור כדתנן בפ׳ ששי דעדיות עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי ר׳ נחוני׳ מטמא ור׳ אליעזר ור׳ יהושע מטהרין ואין הלכה כר׳ נחוני׳ דבטל לו במיעוטו ואפי׳ ר׳ נחוניא לא טימא אלא עצם הפורש מאבר מן החי אבל עצם הפורש מן החי טהור כדתנן התם אמרו לו לר׳ נחוני׳ מה ראיתה לטמא עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי אמר להם מצינו שאבר מן החי כמת שלם מן המת עצם כשעורה הפורש ממנו טמא אף אבר מן החי עצם כשעורה הפורש ממנו יהא טמא כו׳ אלמא דוקא עצם הפורש מן החי שבעודו מחובר באבי׳ טהור גם עכשיו טהור והילכך אע״פ שיש בו עצם כשעורה איצטריך למיתניי׳ ואגב דתני אבר מן החי תני נמי אבר מן המת ולעולם שיש בו כשעורה אבל קשי׳ לי שמי דוחק את ר׳ יוחנן בכל זה אע״פ שהן מטמאין במגע ובמשא אין הנזיר מגלח עליהן מדלא תנינהו ברישא ודמי לגולל ודופק שהן מטמאין מדאוריית׳ כדתנן בפ״ב דאהלות הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל ואין מטמאין במשא ר״א אומר מטמא במשא ואמרינן בפ׳ בהמה המקשה בה׳ האשה שמת ולדה וכל אשר יגע ע״פ השדה להוצי׳ עובר שבמעי האשה דברי ר׳ ישמעאל ר״ע אומר לרבות גולל ודופק ור׳ ישמעאל גולל ודופק הילכת׳ גמירי לה והכא תנן שאין הנזיר מגלח על גולל ודופק וה״ה כלים הנוגעים במת שהן מטמאין את האדם כדתנן בפ״ק דאהלות כיצד ארבעה כלים הנוגעין במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאים טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב והכא תנן שאין הנזיר מגלח על כלים הנוגעין במת והם הכי נימא ר׳ יוחנן בהני אף על פי שמטמא במגע ובמשא כיון שאין בהם כשעורה אין הנזיר מגלח עליהן:

והא רבא הוא דאמר כו'. לא איתפרש היכא אמרה רבא. ויש מפרשים דדייק לה מהך דאמר רבא לעיל בפרקין לא נצרכה אלא לרוב (בניינו) בניין ורוב מניין שאין בהם רובע קב עצמות וכי האי גוונא איכא נמי למימר על שדרה וגולגולת.

בתר דשמעה מר' עקיבא. לא אתפרש. ור' יעקב מפרש דרבא אמרה למתני על מתניתין דאהלות דקא חשיב ששה דברים שר' עקיבא מטמא וקא חשיב שדרה וגולגולת משני מתים ורובע עצמות משני מתים. ואי אין שדרה וגולגולת פחות מרובע אמאי איצטריך לשנותן. ותירץ רבא לא נצרכה אלא לשדרה וגולגלת שאין בהן רובע. אבל מקמי דשמעה לדר' עקיבא הוה סלקא דעתיה דאין שדרה וגולגולת פחות מרובע. וקשה לי אמאי קאמר בתר דשמעה מר' עקיבא הא מקמי הך דר' עקיבא קתני במתניתין ואלו מטמאין באהל וקתני השדרה והגולגלת ורוב עצמות ועלה נמי בעי לשנויי לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בהן רובע. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

הכי גרסינן אמר רב עוקבא לא נצרכה. הא דקתני במתניתין שדרה וגולגולת דמשמע שלמים אלא שאין בהן רובע ולהכי איצטריך למתנייה במתניתין דחדוש הוא. אבל מכל מקום רובע עצמות הבא משדרה וגולגולת תיבעי לך משום דחמיר טפי משאר עצמות. ופריך והא רבא הוא דאמר לעיל לא נצרכה כו'. הכי פירושו וכי היכי דרוב בניינו ורוב מניינו שלימים נזיר מגלח אף על גב דלית בהו רובע מסתמא הכא נמי שדרה וגולגולת דמתניתין כי הוו שלימים נזיר מגלח אף על גב (דאית) דלית בהו רובע. ומשני בתר דשמעה מרב עוקבא דאמר סברה. הר' עזריאל:

תא שמע שמאי אומר כו'. תימה היכי בעי למפשט לתגלחת נזיר מהך דשמאי דמתניא לענין טומאת אהל. ועוד תימא מנא ליה לרמי בר חמא דשדרה וגולגולת חמירי מרוב בניינו ורוב מניינו דשדרה וגולגלת איברים גדולים הם ואפשר דיש בהן כל כך עצמות כמו ברוב בניינו או רוב מניינו. ונראה דרמי בר חמא תליא בהך דמבעיא לן לעיל אי שדרה או גולגולת תנן או שדרה וגולגולת תנן דפשיטא ליה לרמי בר חמא אי שדרה וגולגולת תנן דבעי חצי קב דהא לא חמירי. ואי שדרה או גולגולת תנן פשיטא ליה דעל רובע מהם מגלח כיון דחמירי. והיא גופה קא מבעיא ליה לרמי בר חמא שדרה או גולגולת תנן ונזיר מגלח על רובע כיון דחמירי או דילמא שדרה וגולגולת תנן ולא חמירי ובעי חצי קב. והשתא מייתי שפיר ממתניתין דאהלות דמדשמאי מטמא בעצם אחד מן השדרה או מן הגולגולת מכלל דרבנן מטמאו בשדרה או בגולגולת אלמא חמירי לפשוט מינה טעמא דשמאי דמחמיר. הא רבנן עד דאיכא חצי קב עצמות. כלומר הא רבנן בעו שדרה וגולגולת לענין טומאה ולתגלחת נזיר נמי בעי חצי קב. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

על אלו דרישא למעוטי עצם כשעורה. דלא יהא מגלח על אהלו. ורבינו נתנאל מצא בספר ישן למעוטי רובע עצמות ועצם כשעורה דעל אהלו לא. פירוש שניהם ביחד ומיירי דאיקמח איקמוחי כדמוקי לה בסיפא. ובאותו רובע עצמות שנשחק יש בהם עצם כשעורה שלם וקסלקא דעתך דכיון דאיכא תרוייהו רובע עצמות ועצם כשעורה נזיר מגלח לכך איצטריך למעוטי. הר' עזריאל ז"ל:

אבן הסככות. היינו סככות ופרעות דסיפא ותני נמי והדר מפרש. ויש מפרשים אבן הסככות אבן שסוכין ורואין בה כמו זכוכית דאין מביאה הטומאה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

תד"ה י"מ כו' עד דה"ל מכריע צ"ל לקמן אחר תיבת וקדשים וצ"ל וי"מ בו'. וכאן צ"ל ד"ה והא אין דעת שלישית כו' דלקמן:

בא"ד ופריך והא אין הכרעת שלישית מכרעת בתרה. כצ"ל בה':

(נג א) רובע עצמות ורביעית דם וכו' אבל לא לנזיר ועושה פסח.—מן הפי' המיוחס לרש"י כאן נראה, שהמטמא בהן מותר לו לעשות את הפסח בו ביום, ואינו צריך הזייה וטבילה, וכ"ה דעת הראב"ד (בהל' קרבן פסח פ"ו ה"ב, וט"ס יש בדברי הראב"ד שם, ע"ש). אבל דעת הרמב"ם שם, שאין שוחטין וזורקין עליו את הפסח עד שיזו עליו בג' וז' ויטבול בו ביום ואז שוחטין וזורקין עליו בו ביום, אע"פ שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, כפי פסקו של הרמב"ם שם. והנה מצאנו בתוספתא אהלות פ"ג ה"ט וכן בספרי זוטא (מובא בר"ש אהלות פ"ב מ"ד^*[ונמצא אף בקטע ספרי זוטא מן הגניזה, שפירסם מו"ר פרופ' אפשטיין זצ"ל בתרביץ שנה א' ספר א', עמוד 30.]): מעשה וכו' באחד שמת ערב פסח וכו' וקשרו החבל בגולל ומשכו האנשים וכו' ועשו פסחיהם לערב. ומעשה זה הביאו שם לראיה, שאין הגולל מטמא במשא (ע"ש). ומשמע מזה דאף הנוגע בטומאות, שאין הנזיר מגלח עליהן, צריך הזייה וטבילה כדי לעשות הפסח, דאל"כ אין שום ראיה ממעשה זה, שאין הגולל מטמא במשא. אבל בירושלמי סוף פרקין משמע, דמי שנטמא בטומאה, שאין הנזיר מגלח עליה, וטבל אע"פ שלא הזו עליו בג' וז' אינו חייב על טומאת המקדש. וברור שכן הדין אף לענין עושה הפסח, שדין שניהם שוה. והרי זה מכריע בין שיטת הראב"ד לשיטת הרמב"ם. וצ"ל לשיטת הירושלמי שבמעשה דתוספתא וספרי זוטא ידוע היה להם, שהאנשים שמשכו את הגולל עשו פסחיהם, אע"פ שלא טבלו, דאל"כ אין שום ראיה ממעשה זה, וכמו שביארנו.

(נג א תוספות) ד"ה בתר ובעלמא נמי אשכחנא, שהיה רבא בימי מר עוקבא.—עי' מ"ש ע"ז בסה"ד ערך מר עוקבא.

והא רבא הוא דאמר. לעיל (דף נ.) הא דקתני מן המת לא נצרכה אלא לרוב בניינו או לרוב מניינו אע''פ שאין בהן רובע עצמות ואע''פ שאין עליו בשר שהנזיר מגלח עליו וה''ה לשדרה וגולגולת שאין בהן רובע עצמות דהא חשיבי כי הדדי אלמא [כ''ש] דסבירא ליה לרבא דהיכא דאיכא רובע עצמות משדרה וגולגולת דנזיר מגלח עלה: אין הכי נמי דמעיקרא סבירא ליה דרובע עצמות גמירי אלא בתר דשמעה מר''ע דאמר השדרה והגולגולת ולא אמר בה רובע עצמות דהוה אמינא לרבי עקיבא דאע''ג דמשני מתים באים אית בהו טומאה ולרבנן עד דאתי ממת א' ומדלא תני הכי ש''מ דלכולי עלמא חצי קב עצמות בעינן בין בשאר עצמות בין ברוב בניינו ורוב מניינו בין בשדרה וגולגולת: ת''ש שמאי אומר. רובע עצמות שאמרו אפי' בזמן שבא מעצם אחד או משדרה או מגולגולת אלמא דברובע סגי והוא שיהא משדרה וגולגולת: אמר רבי אליעזר זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל. מטמא באהל בין לתרומה וקדשים בין לנזיר ועושה פסח: רובע ורביעית דם לא לכל. מטמא כלומר אפי' א' מכולם אינו מטמא: ומקצתן היו אומרים אף רובע עצמות ורביעית דם מטמאים את הכל: וב''ד של אחריהן אומרים חצי קב כו'. אבל רובע עצמות ורביעית דם לענין אכילת תרומה וקדשים מטמאין באהל אבל לא ליסתור ימי נזיר ועושה פסח לטמא שלא לעשותו דבמקום כרת לא העמידו דבריהם: מכדי אין הכרעת שלישית מכרעת. מכדי כל הכרעה שהיא במקצת כדברי זה ומקצת כדברי זה אינה הכרעה עד שתהא כולה כדברי א' מהן דהכרעה לשון שיקול ששוקל דברי שנים יותר מאחד ומה ראה ר' אליעזר לומר כך ב''ד של אחריהן כך היו אומרים: אמר ר' יעקב בר אידי. לומר שעיקר הוא שהוא מפי שמעיה ואבטליון ואית דאמרי שאמרו מפי חגי זכריה ומלאכי: על אלו דרישא למעוטי עצם כשעורה. שאין הנזיר מגלח על אהילו דסלקא דעתך אמינא הואיל ואיתא בטומאה לענין מגע ליטמא נמי באהל קא משמע לן דלא ואע''ג דהדר תני להו בהדיא בסיפא לא תיקשי ולא מידי משום דתני והדר מפרש וצריכי לפרושי דאי לא מפרש לה הוה אמינא דאפי' על מגעו ועל משאו לא יהא מגלח: למעוטי אבן הסכוכית. אבן מסמא וזו היא אבן שמוטלת על גבי המת ברה''ר כדמפרש במס' שבת בפרק אמר ר' עקיבא (דף פב:) שאם הנזיר יושב עליה אע''פ שמטמאתו אינו מגלח עליה אבן מסמא אבן שומא ולישנא דקרא נקט דכתיב ושומת על פום גובא (בדניאל ו) כתיב לשון אחר אבן הסכוכית אבן המסככת על הקבר דקיי''ל כל המטלטלין מביאין את הטומא' בעובי המרדע חוץ מכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה:

הא אפי' שבורין ומפורקין בעיא למימר אם יש בהן רובע עצמות דנזיר מגלח עליהן ותיפשוט דמדקתני במתני' השדרה והגולגולת שלמים מסתמא אית בהון רובע עצמות מכלל דעל עצמות שבורין ומפורקין שיש בה רובע ובאו (השדרה) משדרה וגולגולת לא מגלח ופריך והא הוא דאמר פירוש רבא לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בהן רובע עצמות אלמא דרבא גופיה סבירא ליה דאיכא שדרה וגולגולת דלית בהון רובע עצמות ולעולם אימא לך דאפי' על רובע עצמות הבא מן השדרה והגולגולת נזיר מגלח ומתני' דקתני שדרה וגולגולת דמשמע שלמים איצטריך לאשמועינן דאפילו אין בהן רובע נזיר מגלח ולא איתפרש היכא איתמר דרבא ויש ספרים דגרסי לעיל (דף נ.) אמר רבא לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בהן רובע עצמות מכח סוגיא דהכא [ולעיל פירשתי] דאי אפשר לקיים אותה גירסא: בתר דשמעה מר''ע. כך כתוב בכל הספרים ולא איתפרש מהר''ל וגימגו''ם ואי לא מסתפינא מרבוותא הוה אמינא שיש חסרון בספרים וגרסינן מקמי פירכא דקאמר רבא לא נצרכה אמר מר עוקבא הכא בשדרה וגולגולת שאין בהן רובע עסקינן פירוש מר עוקבא בא לדחות התשובה שהביא רבא מחמת שהיה סבור רבא דסתם שדרה וגולגולת יש בהן רובע ודחי לה מר עוקבא דמיירי בשדרה וגולגולת שאין בהן רובע ופריך הש''ס ורבא ל''ל האי סברא דאפשר לשדרה וגולגולת בלא רובע והאמר רבא לא נצרכה וכו' ומשני בתר דשמעה ממר עוקבא לההוא שינויא דשני מר עוקבא הכא דמוקי לה בשדרה וגולגולת שאין בהן רובע וכי האי גוונא הגיה רש''י בזבחים בפרק שני (דף כא:) שהיה כתוב בספרים [הקושיא] וחסר הסוגיא מן הספרים והגיה רש''י [התירוץ] גבי שמעתין דקידוש ידים והכי נמי בשמעתין שיש הקושיא בלא התירוץ יש להגיה התירוץ ובעלמא נמי אשכחנא שהיה רבא בימי מר עוקבא ע''כ לשון מהרפ''ש. והרב רבי יעקב מקינון דחק ליישב גירסת הספרים בתר [דשמעה מרבי עקיבא] וה''פ דהא רבא לא נצרכא כו' כלומר והיכי תסיק אדעתיה דרבא לאיתויי ממתני' והא איהו גופיה הוא דמוקי לה בשדרה וגולגולת שאין בה רובע עצמות ומשני בתר דשמעה [מרבי עקיבא] רבא לא אמר על מתני' אלא על משנה דאהלות (פ''ב מ''ו) דקחשיב רובע ורביעית הבא משני מתים ושדרה וגולגולת משני מתים ועלה איצטריך ליה לשנויי הכי [אבל] מקמי דשמעה [מר' עקיבא] סבירא. ליה שאין שדרה וגולגולת שלא יהא בהן רובע עצמות ומשום הכי הוה מייתי רבא ממתני' שפיר דאכתי לא שמעה [מר''ע]: ת''ש שמאי אומר אפי' עצם אחד משדרה או מגולגולת. ומדלא בעי שמאי אלא עצם משדרה מכלל דרבנן דפליגי עליה סגי להו בשיעור דרובע עצמות הבא מן השדרה כדקתני ברישא דרובע מטמא באהל כי בא מעיקר הגוייה וכי בא רובע מן השדרה אפי' מגלח עליה הנזיר דאין סברא לומר דפליגי כולי האי דלרבנן ליבעי חצי קב ולשמאי סגי בעצם אחד ודחי שאני שמאי דמחמיר אבל רבנן [חצי] קב עצמות בעו אף משדרה: ליפשוט מינה לאידך גיסא דלרבנן בעינן חצי קב דמדשמאי דמחמיר לא בעי אלא עצם אחד מכלל דלרבנן שיעורא דבית הלל בעו דהיינו חצי קב דאי לא בעו אלא רובע קב הוה להו לפרושי חומרייהו כמו שפירש שמאי חומריה ודחי דילמא לא פליגי אלא בעצם אחד דלא מטמא באהל לרבנן אבל רובע מטמא ולא חשו לפרושי מילתייהו: זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל. שאם האהיל עליהם טמא לתרומה ולקדשים ופליגי אמתניתין דמסכת אהלות ומקצתם היו אומרים אף רביעית דם ורובע עצמות לכל אף לנזיר ופליגי אמתניתין [דהכא]: בית דין שלאחריהם אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל. אף לנזיר כדתנן במתני' רובע עצמות ורביעית דם לתרומה ולקדשים דהמאהיל עליהם טמא כדתנן במתניתין דמסכת אהלות (פ''ב מ''א ומ''ב) אבל לא לנזיר ועושה פסח והכי גמירי להו וסברי להו כמתניתין דאין הנזיר מגלח עליו כלל וסברו נמי כמתניתין דאהלות דתנן התם דמטמא באהל בעלמא לתרומה וקדשים כי ב''ד אחרון סברי כתנא דמתניתין וכתנא דאהלות: י''מ הכרעה שלישית. היינו תלמידים שב''ד אחרון היו תלמידים לזקנים הראשונים ופריך והא אין הכרעת שלישית מכרעת בתרא ומדמתני' דהכא ומתני' דהתם דאהלות כב''ד אחרון סבירא מכלל דהכי הילכתא ומשום דהוו להו מכריע והא אין דעת שלישית מכרעת שדעת שלישית טעם בפני עצמו הוא כי הראשונים לא גילו דעתם שיהא ראוי לחלק בין נזיר ועושה פסח לתרומה וקדשים ומשני אמר רבי יעקב בר אידי מפי שמועה אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי ועל כן סברי ב''ד של אחרונים לסמוך על שמועתם ולקבוע הלכה כמותם: על אלו דרישא למעוטי עצם כשעורה. ואע''ג דבהדיא קתני על עצם כשעורה על מגעו ועל משאו דמשמע אבל על אהילו לא י''ל תני והדר מפרש ועל אלו דסיפא למעוטי אבן הסככות אבן המיסך על הארץ ויש שני אבנים או ג' יוצאין מן הגדר וטומאה תחת אחת מהן ועבר תחת אחת מהן ואינו יודע אם האהיל על הטומאה וקצת קשה דהא תנא ליה סיפא אבל סככות ופרעות אין מגלח וצ''ל דה''נ תני והדר מפרש כמו עצם כשעורה מהרפ''ש: