נזיר נד ע"א

דאמר מר טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואילו גבי נגיעה אמר רב יהודה תניא {במדבר יט-טז} (וכל) הנוגע בעצם או בחלל בעצם זה עצם כשעורה או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו להעלות ארוכה או במת זה אבר הנחלל מן המת או בקבר אמר ר''ל זה קבר שלפני הדיבור האי אבר מן המת היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה היינו הנוגע בעצם אלא דלית ביה עצם כשעורה ואפי' הכי רחמנא רבייה אמר לך ר' יוחנן לעולם דאית ביה ואם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו: ומזה בשלישי ובשביעי וסותר וכו': איבעיא להו הא דקתני עד שיטהר בשביעי קאי עד דעביד הערב שמש ומני ר''א היא או דילמא בשמיני קאי ומאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו ומני רבנן היא תא שמע מדקתני סיפא מתחיל ומונה מיד הא רישא מאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו ומני רבנן היא דאמרי נזירות דטהרה עד שמיני לא חיילא:
מתני' אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק ורביעית דם ואהל ורובע עצמות וכלים הנוגעים במת ובימי ספרו ובימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - א

דאמר מר: טומאה בוקעת ועולה, טומאה בוקעת ויורדת. ^[1]

ואילו גבי נגיעה [טומאת מגע], תניא לפרש את הפסוק:

"ולקח אזוב, והזה על האוהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם, ועל הנוגע [נגיעה כפשוטה] בעצם או בחלל או במת או בקבר":

"בעצם" - זה עצם כשעורה, שהוא מטמא במגע אף שאינו מטמא באוהל.

"או בחלל" - זה אבר הנחלל מן החי, ואין בו בשר כדי להעלות ארוכה ["בשר כראוי"], שהוא מטמא במגע, אף שאינו מטמא באוהל.

"או במת" - זה אבר הנחלל מן המת, שאין בו בשר כדי להעלות ארוכה, שהוא מטמא במגע ואינו מטמא באוהל.

ומה שנאמר "או בקבר" - אמר ריש לקיש:

זה קבר שלפני הדיבור, קבר שלפני ציווי הקב"ה למשה על טומאת מת, שהוא מטמא במגע ואינו מטמא באוהל. ^[2]

ומכאן למד ריש לקיש שרחמנא רבייה לטומאת מגע באבר מן המת אף כשאין בו עצם כשעורה, שהרי:

האי "אבר מן המת" שנתרבה לענין מגע היכי דמי? אי דאית ביה עצם כשעורה, הרי היינו "הנוגע בעצם" שדרשנוהו לעצם כשעורה.

אלא דלית ביה "עצם כשעורה" -

ואפילו הכי רחמנא רבייה, הרי למדנו כדברי ריש לקיש. ^[3]

ורבי יוחנן הסובר שאבר מן המת שאין עליו בשר כראוי אינו מטמא אפילו במגע מן התורה - אמר לך: לעולם - אבר מן המת שנתרבה לענין מגע - מיירי בכגון דאית ביה עצם כשעורה, ומטמא במגע משום עצם כשעורה שבו.

ודקשיא לך: היינו עצם, לא תיקשי, ואם אינו ענין למגעו של עצם כשעורה, שהרי כבר דרשנוהו מ"או בעצם" - תנהו ענין למשאו של עצם כשעורה, שעדיין לא למדנו. ^[4]

שנינו במשנה: ומזה בשלישי ובשביעי, וסותר את הקודמין ואינו מתחיל למנות אלא עד שיטהר:

נחלקו תנאים, מאימתי מתחיל נזיר שנטמא למנות את נזירות הטהרה, וארבע שיטות בדבר [כמבואר לעיל דף יח]:

דעת רבי: משעה שהוא ראוי להביא קרבנותיו ואפילו לא הביאם, והיינו ביום השמיני, [ושם נתבאר: שאם "לילה לאו מחוסר זמן הוא", הרי הוא מתחיל למנות מליל שמיני, ואם "לילה מחוסר זמן הוא", הרי הוא מתחיל למנות מבוקרו של יום השמיני].

דעת חכמים: אחר שהביא חטאתו, ואפילו לא הביא עדיין את אשמו ועולתו.

דעת רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אליעזר: ^[5] מיום השביעי לטומאתו לאחר התגלחת ההזאה והטבילה, ואפילו קודם הערב שמש.

דעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: אחר שהביא חטאתו ואשמו, ואף על פי שלא הביא עולתו.

איבעיא להו: ^[6]

הא דקתני במשנתנו "ואינו מתחיל למנות - נזירות טהרה - אלא עד שיטהר", לאיזו טהרה נתכוין התנא: האם ביום שביעי קאי, כלומר: התנא מדבר על הנזיר ביום השביעי - שבו מגלח הנזיר ומזה הזאה שניה ממי חטאת וטובל - ואומר: שלא יתחיל למנות עד שייטהר באותו יום דהיינו בטבילה. ^[7]

ומני, מי הוא התנא של משנתנו: רבי אליעזר היא, שאמר לעיל יח ב "מתחיל ומונה מיד", והיינו ביום השביעי אחר שיטבול. ^[8]

או דילמא: בשמיני קאי, היינו שהתנא מדבר על הנזיר ביום השמיני שלו, ואומר לו שלא יתחיל למנות מיד. ואם כן מאי עד שייטהר, עד שיביא קרבנותיו שעליו להביא ביום השמיני.

ומני משנתנו: רבנן היא, הסוברים לעיל יח ב שאין הנזיר מתחיל למנות נזירות טהרה עד שיביא את חטאתו ביום השמיני. ^[9]

ופושטת הגמרא: תא שמע: מדקתני סיפא במשנה הבאה - שעיקרה לבאר חילוקי הדינים שבין הטומאות שנשנו במשנתנו, לבין טומאות אחרות שנשנו שם - "אבל הסככות והפרעות ואינו סותר את הקודמים ומתחיל ומונה מיד" [ביום השביעי, כי באותן טומאות אינו מביא כלל קרבן טומאה], ולא נאמר "עד שייטהר" -

אם כן יש לך לדקדק בהכרח: הא רישא ששנה התנא בלשון "ואינו מתחיל למנות עד שייטהר", ולא אמר באותו לשון שאמר בסיפא "ומתחיל ומונה מיד" -

מאי "עד שיטהר" - עד שיביא קרבנותיו, כי אם אף במשנתנו הכוונה ליום השביעי אחר הטבילה, אם כן אותו זמן הוא כמו בסיפא, ולמה שינה התנא בלשונו. ^[10]

ובהכרח דמני מתניתין רבנן היא, דאמרי: נזירות דטהרה עד שמיני לא חיילא, כלומר: עד שיביא קרבנותיו ביום השמיני. ^[11]

המשנה שלפנינו היא המשך למשנה הקודמת, בה נתבארו הטומאות, שאם הנזיר נטמא בהן, הרי הוא סותר את מנין הנזירות, ומגלח, ומביא קרבן טומאה, ומתחיל למנות אחר שהביא קרבן.

ומשנתנו באה לבאר, שבטומאות אחרות אין הדין כן. אלא אף על פי שימי הטומאה אין עולים לו למנין הנזירות, בכל זאת אינו סותר את הימים הקודמים, ואף אינו חייב בתגלחת ובקרבן טומאה.

מתניתין:

אבל:

הסככות והפרעות [יתבאר בגמרא מה הן] שהנכנס תחתיהן הרי הוא טמא מדרבנן.

ובית הפרס, שדה שנחרש בה קבר, והנכנס שם טמא מדרבנן, שמא דלדלה המחרישה בעצמות ופיזרה אותן בשדה, ונשתיירה שם עצם כשעורה, המטמאת במגע ובמשא. ^[12]

וארץ העמים, שגזרו חכמים על חוץ לארץ טומאה, אם נגע או נשא את עפרה.

ויתבאר בגמרא באיזה אופן מטמאת ארץ העמים כשנכנס אליה ולא נגע או נשא את גושה.

והגולל [המצבה השוכבת על פני הקבר].

והדופק [האבנים עליה נשענת המצבה] שהם מטמאים טומאת שבעה לנוגע או מאהיל עליהם.

שכך דרשו חכמים: "וכל אשר יגע על פני השדה - לרבות גולל ודופק - וטמא שבעת ימים".

ורביעית דם מן המת, שהיא מטמאה במגע ובמשא ובאוהל, ואינו מגלח אלא בחצי לוג דם, כמבואר במשנה הקודמת.

ואהל ורובע קב עצמות של מת, ^[13] כלומר: שנטמא ברובע עצמות בטומאת אוהל בלבד.

וכלים של עץ ^[14] הנוגעים במת שהם נעשים אב הטומאה, והנוגע בהם טמא "טומאת ערב".

א. "נגע צרעת כי תהיה באדם, והובא אל הכהן".

והכהן רואה את הנגע, ואם יש בו סימני טומאה, מטמאו הכהן מיד והרי הוא מצורע מוחלט.

ופעמים שמסגירו הכהן שבעה ימים, פעם או פעמיים, לראות אם יהיו בו סימני טומאה, ולאחריהם הכהן מחליטו או מטהרו.

ואותם ימים שהוא מוסגר בהם, נקראים "ימי הסגרו".

ב. אותם ימים מעת שטימאהו הכהן והחליטו, עד שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע, הם הנקראים "ימי גמרו" [או "ימי חלוטו"].

ג. משנרפא הנגע, מביא המצורע שתי צפרים. האחת נשחטת על מים חיים.

ובמים המעורבים בדמה של הציפור השחוטה, טובל הכהן את הציפור החיה, יחד עם עץ ארז ושני תולעת ואזוב.

ומזה מהמים על המצורע.

והצפור החיה משולחת על פני השדה.

ומגלח המצורע את כל שערו ואחר כך טובל במקוה, וסופר שבעה ימים בהם הוא יושב מחוץ לאהלו, והם הנקראים "ימי ספרו".

וביום השביעי מגלח שנית, ואחר כך טובל.

וביום השמיני מביא את קרבנותיו.

ומצורע בימי ספרו [בשבעת הימים שהוא סופר אחר שנרפא הנגע], ובימי גמרו [בימים שאחר החלטו כטמא על ידי הכהן ועד שנרפא הנגע].

על כל אלו שנזכרו, אם נטמא הנזיר בהם: אין הנזיר מגלח תגלחת טומאה.

ומזה הנזיר בשלישי ובשביעי לטומאתו ממי חטאת של פרה אדומה, כשאר טמאים.

ובגמרא יתבאר על איזה טומאות - מאלו שנשנו במשנתנו - אומרת המשנה שהוא צריך הזאת שלישי ושביעי.

הערות

^[1] א. כתבו התוספות: "בכדי אייתה, דהא לא איירי בקבר, ועוד דקבר דהכא מטמא אפילו שלא כנגד הטומאה". ומה שכתבו דלא איירי בקבר היינו בקבר שאנו דנים בו שיש גובה טפח בין המת לגג הקבר, כי עיקר דין זה אכן שנינו במשנה באהלות [ז א] לענין קבר: "נפש אטומה [הוא קבר שאין פותח טפח בינו לבין הגג], הנוגע בה מן הצדדין [שלא כנגד המת], טהור, מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת [כלומר: ואינה מתפשטת לצדדים לטמאות אף שלא כנגד המת, וכפי שפירש משנה זו הרא"ש כאן]. ב. צריך ביאור: לשם מה הביאה הגמרא את כל הברייתא הדנה לענין אוהל, שהרי ראיית ריש לקיש היא מן הברייתא השניה הדנה לענין נגיעה.

^[2] תוספת ביאור: הרא"ש פירש: קבר שלפני מתן תורה, שגויים הם ואינם מטמאים באוהל [כדעת רבי שמעון בן יוחי ביבמות סא א], משום שנאמר: "אדם כי ימות באוהל", אתם קרויים "אדם" ואין הגויים קרויים אדם, וקא משמע לן מקרא זה שלא נתמעטו אלא מאוהל, ולא ממגע, ראה שם. ואולם התוספות לא ניחא להו לומר שצריך ללמוד ממקרא זה שהם מטמאים במגע, כי לא נתמעטו אלא מאוהל; והביאו בשם הריב"א לפרש, שעיקר החידוש הוא שלא נאמר: לא נאמרה פרשת טומאת מת אלא מי שמת אחר הדיבור של פרשת טומאת מת [ואפילו מתו אחר מתן תורה], ומשום שנאמר: "אדם כי ימות", והוה אמינא: המת מעכשיו מטמא, המת מקודם אינו מטמא, ראה דבריהם. ואולם לא נתבאר בדבריהם: למה אינו מטמא באוהל, וראה "ארזי הלבנון"; ועוד צריך ביאור: הרי "אדם כי ימות" נאמר בטומאת אוהל, ואם כן מהיכי תיתי למעוטי אף ממגע.

^[3] כתב ב"קרן אורה": "ריש לקיש מייתי מקרא דמרבינן לה כחדא עם עצם כשעורה, וכי היכי דמגלח על עצם כשעורה הוא הדין דמגלח על אבר שאין עליו בשר כראוי", סתם ולא פירש מה הכריחו לפרש כן, והרי יסוד מחלוקתם - לשיטתו - היא אם טומאתם מדרבנן או מדאורייתא, ועל זה מביא ריש את המקרא בטומאה. ויתכן שכוונתו ליישב, שלכאורה תיקשי: אפילו אם טומאתו מדאורייתא היא, מכל מקום הרי יש לנו לומר שלא יגלח עליה, שהרי עצם כשעורה שהוא מגלח על מגעה ועל משאה אינו אלא מהלכה למשה מסיני, ומשום שאינה מטמאה באוהל ואילו בפרשת נזיר נאמר: "על נפש מת לא יבוא" דמשמע טומאה המטמאה בביאה, וכמבואר בסוף הפרק בגמרא ובתוספות; ולכן פירש שמן הפסוק יש ללמוד שהוא מגלח עליה. ובדבריו מתיישב מה שהוקשה בהערה לעיל: מאי מקשה הגמרא על ריש לקיש, והרי משנה היא באהלות, ומהיכי תיתי שהיא טומאה דרבנן; ולדבריו מיושב, שיש לפרש את עיקר קושיית הגמרא מהיכי תיתי שהוא מגלח כיון שאין בהם הלכה, ועל כך מיישבת הגמרא היטב.

^[4] א. כתבו התוספות: וקצת קשה: דאם כן - כדברי רבי יוחנן - מאי קאמר "או במת" זה אבר הנחלל מן המת ואית בו כשעורה, לימא: זו עצם כשעורה. ב. לכאורה תיקשי: הניחא אבר מן המת יש לומר כמו שתירץ רבי יוחנן: "תנהו ענין למשאו של עצם כשעורה", אבל מה יענה רבי יוחנן למה ששנינו בברייתא שאבר מן החי מטמא כשאין עליו בשר כראוי, ואילו לדעתו אינו מטמא אלא מדרבנן; וראה מה שכתב בענינים אלו ב"קרן אורה" ד"ה או במת, וכתב שאין הדברים ברורים אצלו. פירושים נוספים במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש: א. לכאורה יש לפרש את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש על פי דרכו של ה"קרן אורה" באופן אחר: לכולי עלמא יש בהם טומאה מדאורייתא, ולא נחלקו אלא לענין גילוח, ומשום שלא נתקבלה הלכה באלו כשם שנתקבלה הלכה בעצם כשעורה; ואף שרבי יוחנן דוחק לפרש את הפסוק בעצם כשעורה, לאו משום שאינו מטמא מדאורייתא, אלא משום שלא תאמר: הוקש לעצם כשעורה לענין גילוח, וכשיטת ריש לקיש. ואולם מלשון התוספות לא משמע כפירוש זה, שהרי כתבו לעיל נג ב בד"ה "רבי יוחנן: "ורבי שמעון בן לקיש אמר: נזיר מגלח על מגעו ועל משאו, ואף כי אין בו עצם כשעורה וגם אין עליו בשר כראוי ואינו חשוב אבר לטמא באוהל, מכל מקום חשוב לטמא במגעו ובמשאו כדדריש ליה מקראי בסמוך", הרי שריש לקיש מביא את הפסוקים על גוף הטומאה, ורבי יוחנן נחלק עליו בגוף הטומאה. ועוד קשה על פירוש זה: כיון שרבי יוחנן אינו מפרש את הפסוק לענין אבר מן המת [כדי שלא יהא היקש לעצם כשעורה], אם כן מנין המקור באבר מן המת שאין עליו בשר שהוא מטמא מן התורה. ב. פירוש ה"חזון איש" [קמה לדף זה - בשתי מקומות]: מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא בדין טומאת אבר מן החי ואבר מן המת שאין עליו בשר כראוי, שלדעת כולם הם מטמאים מדאורייתא, ולדעת כולם הרי הוא מגלח עליו, ואלא שנחלקו בשיעור העצם של האבר, שלדעת ריש לקיש כל שהעצם הוא שלם שם אבר עליו ומטמא על כל פנים במגע ובמשא מן התורה, ואילו לדעת רבי יוחנן יש שיעור לעצם שיהא כשעורה [ואינו ענין לדין "עצם כשעורה" המטמא במגע ומשא, כי הוא אינו מטמא באבר מן החי], ובלא זה אין שם אבר עליו לענין טומאת מגע ומשא; וראה מה שביאר שם לפי זה את מהלך סוגיית הגמרא, ומה שתמה שם בסברא על פירושו. ויתכן שדעת ה"שיטה מקובצת" היא כפירושו המחודש מאד של ה"חזון איש", ראה פירוש החזון איש במהלך הסוגיא, ובקושיות ה"קרן אורה" על ה"שיטה מקובצת"; וקצת משמע מלשון התוספות שהובאו באות א: "ואף כי אין בו עצם כשעורה וגם אין עליו בשר כראוי ואינו חשוב אבר לטמא באוהל", שהזכירו "עצם כשעורה" לענין "שם אבר", ולא משום טומאת עצם כשעורה, וזה מסייע לה"חזון איש", גם סתימת לשונם שלא הזכירו דוקא אבר מן המת, משמע קצת כן. ולשיטת ה"חזון איש" ניחא שלא הביא ריש לקיש ראיה אלא מאבר מן המת, ומשום דבאבר מן החי יאמר רבי יוחנן שהנידון הוא ביש בו עצם כשעורה, אבל באבר מן המת תיקשי: אם מיירי באופן שיש בו עצם כשעורה, אם כן תיפוק ליה משום "עצם כשעורה מטמאת במגע ובמשא". ואולם לשון הגמרא בקושייתה שהזכירה "אבר מן המת" ולא אבר מן החי, אכתי תיקשי אף לשיטתו, שהיה לה לגמרא להקשות גם על אבר מן החי: "היכי דמי", היות ואם יש בו עצם כשעורה אפילו באבר מן החי פשיטא שהוא מטמא ומגלח, ומאי טעמא דרבי יוחנן, שהרי בהדיא שנינו באהלות שהוא מטמא, ועל כל פנים מיירי ביש בו עצם כשעורה. ג. והרש"ש מפרש שיש חילוק בין אבר מן החי לאבר מן המת, שאבר מן החי לכולי עלמא מטמא ולא נחלקו אלא על גילוחו, ואילו באבר מן המת נחלקו בגוף הטומאה, ראה שם מה שמכריחו לזה.

^[5] בברייתא שהובאה לעיל יח ב איתא: "נטמא [הנזיר] בשמיני [של טומאה קודמת], וחזר ונטמא בשמיני [של הטומאה השניה], מביא קרבן על כל אחד ואחד [מן הטומאות] ; מתחיל ומונה [את נזירות הטהרה] מיד [ביום השביעי, ולכן חייב הוא קרבן על כל אחד ואחד, שהרי כל טומאה היתה אחר שכבר החלה נזירות הטהרה], דברי רבי אליעזר". וכתבו התוספות שם [ורמזו לזה בדבריהם כאן], שבהכרח כוונת רבי אליעזר במה שאמר שם "מיד", דהיינו ביום השביעי אחר הטבילה, ואף על פי שפשטות הלשון משמע ביום השמיני קודם שהביא קרבנותיו; שהרי דעת רבי אליעזר במשנה טז ב [לדעת התוספות] שאין נזיר שנטמא באותו יום שהחל למנות את נזירות הטהרה מביא קרבן טומאה, ואם תאמר שמתחיל ביום השמיני למנות, למה מביא הוא קרבן טומאה, ובהכרח שהכוונה ביום השביעי.

^[6] הגמרא מתבארת על פי גירסת התוספות וביאורם; ויש גירסאות אחרות ופירושים אחרים בשמועה זו, ראה במאירי ובתוספות רבינו עקיבא איגר על משנתנו; ובפירוש הרא"ש; ובפירוש המשניות להרמב"ם ובפירוש הרע"ב, ובקרן אורה לעיל יח ב ד"ה ומתחיל.

^[7] כתב ב"ברכת ראש" [וכן כתב ב"קרן אורה" לעיל יח תחילת עמוד ב], שלדעת התוספות אין גורסים בדברי הגמרא "עד דעביד הערב שמש", ועל פי זה נתבאר בפנים. וכן מוכחת גירסא זו בפירוש הרא"ש, [אלא שיש שיבושים בלשונו, ראה שם].

^[8] א. לשיטת התוספות בהכרח שאין גורסים "עד דעביד הערב שמש", שהרי התוספות שם הכריחו [ראה בהערה לעיל], שכוונת רבי אליעזר היא ליום השביעי, ויום השמיני הוא כבר היום השני למנינו, ובהכרח שמתחיל למנות קודם הערב שמש אחר הטבילה, [ורבינו עקיבא איגר לעיל במשנה מט ב, אכן תמה על פירוש התוספות מכח קושיא זו]. ב. לגירסת התוספות וביאורם, הקשה רבינו עקיבא איגר: למה לא אמר "רבי יוסי ברבי יהודה היא" שאף הוא סובר כן, [ראה לעיל יח א שאמרו על משנה אחרת: "אמר רב חסדא רבי יוסי ברבי יהודה היא, דאמר: נזירות טהרה משביעי חיילא", ולא הזכירו את דברי רבי אליעזר] ; ולדעתו הגירסא הנכונה היא: "עד דעביד הערב שמש ורבי היא".

^[9] א. ראה מה שתמה רבינו עקיבא איגר [במשנה לעיל מט ב] על לשון התוספות בזה. ב. צריך ביאור מה ענין "טהרה" לקרבנות, והרי בטמא מת אנו עוסקים שהוא נטהר בהזאה וטבילה, ואינו "מחוסר כפורים" הצריך כפרה לטהרתו, אלא שהנזירות מחייבתו להביא קרבן טומאה ביום השמיני! ? ובפשוטו מבואר כאן כדברי רש"י בסוטה טו א ד"ה וכי קא מייתי קרבן לאישתרויי בקדשים, "שיש טומאות שהצריכן הכתוב כפרה לטהרתן, זב וזבה ויולדת ומצורע ונזיר שנטמא", ואם כן ניחא לשון "עד שייטהר", שהרי רש"י סובר שהכפרה בנזיר טמא היא לטהרת טומאת המת וכשאר מחוסרי כפרה דטומאה, [וראה ביאור דבריו לעיל יז ב בהערה]. ג. לכאורה צריך ביאור: אם תמצי לומר שאכן אינו נטהר עד שיביא קרבנותיו, אם כן מה יש להסתפק אם הכוונה היא ביום השביעי או ביום השמיני, והרי כיון שנאמר "עד שייטהר", בהכרח שהכוונה ביום השמיני, כי אז נגמרת טה רתו. ויש לפרש שספק הגמרא הוא: אם "עד שייטהר" פירושו "עיקר הטהרה" דהיינו ההזאה והטבילה, או שמא הכוונה ל"סוף הטהרה" דהיינו הקרבנות.

^[10] נתבאר על פי לשון התוספות. ובפשוטו, יש לפרש את ראיית הגמרא: הרי כל עיקר מה ששנינו במשנה הבאה "ומתחיל ומונה מיד", הוא כנגד מה ששנינו כאן "ואינו מתחיל למנות עד שייטהר", וכמו ששנינו שם: "אבל הסככות וכו"', דהיינו אף על פי שבמשנתנו אינו מתחיל למנות, מכל מקום בטומאות השנויות במשנה שם, הרי הוא מתחיל למנות מיד; ואם תמצי לומר שבמשנתנו הכוונה היא שמתחיל למנות בטבילה, אם כן במשנה הבאה נתכוין התנא לומר שמתחיל נזירות טהרה קודם שיטבול, וזה הרי אי אפשר; ובהכרח שהכוונה כאן עד שיביא קרבנותיו, ושם הכוונה קודם שיביא קרבנותיו, והיינו בשביעי כשיטבול.

^[11] לפי גירסת התוספות ופירושם, נמצא, שכאן אומרת הגמרא "נזירות דטהרה עד שמיני לא חיילא", והכוונה עד שיביא קרבנותיו, ואילו לעיל יח א אמרו: "רבי היא, דאמר רבי: אין נזירות טהרה חלה אלא עד שמיני [נזירות דטהרה עד שמיני לא חיילא] ", והיינו קודם שיביא קרבנותיו כדעת רבי.

^[12] א. אבל מדאורייתא אין חוששים שפגעה המחרשה בעצמות, תוספות מועד קטן ה ב, וכן משמע לשונם כאן ; ודעת הריטב"א והמאירי שם היא: שמן התורה מניחים אנו שלא נשאר שם עצם כשעורה. ב. בתוספות נדה נז א כתבו שני פירושים במילת "פרס": האחד: לשון "פרוסה", והיינו שהעצמות נפרסות על ידי המחרישה. השני: לשון "פרסה" שפרסות בני אדם נמנעות מלילך שם מפני הטומאה. וברמב"ם מבואר שהוא לשון "פריסה" שהעצמות מתפרסות על פני השדה.

^[13] א. שיעור רובע קב עצמות הוא בעצמות שבאו מרוב מנין אבריו של המת [קכה אברים], או מרוב בניינו של המת [שתי שוקיים וירך אחד, או שתי ירכיים ושוק אחד] ואף שלא היו שלמים, ובלבד שיהא בהם מעט מכל עצמות אלו. ב. שיעור זה לענין טומאה הוא בין לענין אהל ובין לענין [מגע ו] משא, וחמור [מגע ו] משא מאוהל, שבאלו הרי הוא מגלח וסותר את הקודמין, וזה הוא עיקר חידוש משנתנו שנקטה "ואוהל ורובע עצמות" וכדי למעט את אלו, וכמבואר לעיל נג ב; ולא נצרכה משנתנו להשמיענו כן, אלא בעצמות טחונים, שהרי אם יש בהם עצם כשעורה הרי היא מטמאת במגע ובמשא ומגלחים עליה משום עצם כשעורה, וכמבואר כל זה לעיל נג ב, וראה שם בהערה בשם ה"חזון איש" דרובע עצמות אינו מטמא במגע כלל אלא במשא או באוהל, וראה שם שאינו מוסכם.

^[14] בדין נזיר הנוגע בכלי מתכות שנגעו במת, ראה בעמוד ב' בתוספות ד"ה ת"ש.

אמר מר [החכם]: טומאה בקבר סתום — בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת, ומטמא הקבר כמת עצמו. ואילו גבי נגיעה באלה, אמר רב יהודה, תניא [שנויה ברייתא]: "וכל הנגע בעצם או בחלל" (במדבר יט, יח) "בעצם" — זה עצם כשעורה, "או בחלל" — זה אבר הנחלל (הנחתך) מן החי ואין בו בשר כדי להעלות ארוכה (שאינו יכול להתרפא),

"או במת" — זה אבר הנחלל מן המת ואין בו בשר כדי להעלות ארוכה בחי, "או בקבר" — אמר ריש לקיש: זה קבר שלפני הדיבור, מן הזמן לפני שניתנה מצוה זו לישראל. ואלה יש בהם טומאת מגע אבל לא טומאת אוהל.

ונברר: האי [זה] אבר מן המת שהזכרנו שמטמא במגע, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אי דאית ביה [אם שיש בו] עצם כשעורה — היינו [הרי הוא] בכלל הנוגע בעצם שנלמד כבר שמטמא במגע! אלא צריך לומר דלית ביה [שאין בו] עצם כשעורה, ואפילו הכי [כך] רחמנא רביה [התורה ריבתה אותו] לטומאה אף אם אין עליו בשר כראוי, ואם כן אף עליו נזיר מגלח, וכדברי ריש לקיש!

ומעירים: בתשובה לראיה זו של ריש לקיש אמר [יכול היה לומר] לך ר' יוחנן: לעולם תפרש דאית ביה [שיש בו] עצם כשעורה. ואם אינו ענין למגעו שהרי נאמר במפורש "הנוגע בעצם" — תנהו ענין למשאו, שגם הנושא אותו נטמא.

א שנינו במשנה כי כל נזיר הנטמא באחת מן הטומאות המנויות בה מזה בשלישי ובשביעי וסותר את הקודמים, ואינו מתחיל למנות אלא עד שיטהר, ומביא את קרבנותיו.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: הא דקתני [זה ששנה] "ואינו מתחיל למנות עד שיטהר" מה עניינו? האם מדובר במי שביום השביעי לטהרתו הוא קאי [עומד], והכוונה "שיטהר" — עד דעביד [שהוא עושה] הערב שמש, ומני [וכשיטת מי היא] — כשיטת ר' אליעזר היא שמתחיל למנות מתחילת יום שמיני, ואף לפני הבאת קרבנותיו. או דילמא [שמא] המדובר במי שביום השמיני קאי [עומד], ומאי [ומה פירוש] "עד שיטהר" — עד שיביא קרבנותיו. ומני [ושיטת מי היא] — רבנן [שיטת חכמים] היא שאינו מתחיל למנות נזירותו מחדש עד שיביא קרבן לטומאת נזירותו?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו מדקתני סיפא [ממה ששנה בסוף] במשנה הבאה, המדברת במי שאינו צריך להביא קרבן "מתחיל ומונה מיד" לאחר שסיים שבעת ימי טהרתו, מכאן נדייק: הא רישא מאי [הרי בתחילה מה הכוונה] "עד שיטהר" כוונתו עד שיביא קרבנותיו, ומני [ושיטת מי] — שיטת רבנן [חכמים] היא דאמרי [שאומרים]: נזירות של טהרה עד היום השמיני לא חיילא [חלה].

ב משנה במשנה הקודמת שנינו על אלו טומאות הנזיר מגלח. ובמשנה זו מוסיפים: אבל הסככות, עצים שידוע שענפיהם סוככים על המת, ולא ידוע היכן בדיוק נמצא המת ותחת איזה ענף, ועבר שם הנזיר. וכן הפרעות, אבנים היוצאות מן הגדר שיש תחתיהן טומאת מת ולא ידוע היכן הטומאה, ובית הפרס, מקום שהיה בו קבר ונחרש, שיש בו מעתה סביב לאותו קבר ספק טומאת מת, שמא יש שם מעצמות המת,

וארץ העמים שגזרו חכמים עליה טומאה ויצא אליה הנזיר תוך ימי נזירותו, והגולל שסוגרים בו את הקבר, וכן הדופק שעליו נשען הגולל, ורביעית דם מן המת, ואהל, ורובע עצמות של מת, וכלים הנוגעים במת, וכן אם הנזיר נמצא בימי ספרו (ספירתו) שהם שבעת הימים שהוא סופר לאחר שנרפא מצרעתו, להיטהר מטומאת צרעת, ובימי גמרו בזמן שהוא מצורע מוחלט, על אלו אף על פי שהוא טמא בכולם, מכל מקום אין הנזיר מגלח. ובכל אלה מהם שטומאתם כטומאת המת

מזה בשלישי ובשביעי, מי חטאת לטהרו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

As the Master said: Ritual impurity in a sealed grave breaks through and ascends and breaks through and descends, so that the grave imparts impurity like the corpse itself. While with regard to contact with these sources of impurity, Rav Yehuda said that it is taught in a baraita that the verse “and upon him that touched a bone, or the slain, or the dead, or the grave” (Numbers 19:18) is expounded as follows: “A bone”; this is a bone that is a barley-grain-bulk. “Or the slain”; this is a limb slain, i.e., severed, from the living, which does not contain enough flesh for it to heal.

The baraita continues its interpretation of the verse. “Or the dead”; this is a limb slain from a corpse, which is not covered by enough flesh for it to heal were he alive. “Or the grave”; Reish Lakish said: This is a grave that contained a corpse from before the time the command of these halakhot was given to the Jewish people. These graves render people and items ritually impure by contact, but do not carry the halakhot of impurity imparted in a tent.

The Gemara asks: With regard to this limb from a corpse, which is listed above as imparting ritual impurity by contact, what are the circumstances of the case? If the limb contains a bone that is a barley-grain-bulk, this is included in the halakha of one who touches a bone, and it was already taught that a bone imparts impurity by contact. Rather, it must be that it does not contain a bone that is a barley-grain-bulk, and even so the Merciful One includes it in the halakhot of impurity, despite the fact that it does not contain enough flesh. This indicates that a nazirite shaves for a limb of this kind, in accordance with the opinion of Reish Lakish.

The Gemara responds: In answer to this proof of Reish Lakish, Rabbi Yoḥanan could have said to you: Actually, you should explain that it does contain a bone the volume of a barley-grain-bulk, and if it does not need to refer to the matter of its contact, as the verse explicitly states: “Anyone who touches a bone,” have it refer to the matter of its carrying, i.e., that one who carries it is also rendered ritually impure.

§ The mishna taught with regard to any nazirite who became impure from one of the listed sources of impurity: And a priest sprinkles the ashes of the red heifer on him on the third and on the seventh days, and he negates all the previous days he counted toward his naziriteship, and he does not begin counting a fresh term of naziriteship until after he becomes pure and brings his offerings.

A dilemma was raised before the Sages: What is the meaning of that which is taught that a nazirite does not start counting until he is purified? Does the mishna refer to one who is standing on the seventh day of his purification and mean: Until he performs the requisite waiting for sunset? And whose opinion is it? It is the opinion of Rabbi Eliezer, who rules that a nazirite starts counting from the eighth day, even before he brings his offerings. Or perhaps it is referring to one who is standing on the eighth day. And then, what is the meaning of: Until he is purified? It means: Until he brings his offerings. And who is the author of this opinion? It is the Rabbis, who maintain that he begins his fresh period of naziriteship only after he has sacrificed his offering of impurity (see 18b).

The Gemara answers: Come and hear a resolution of this dilemma from the fact that it teaches in the latter clause of the next mishna that a nazirite who does not have to bring an offering starts counting immediately after the conclusion of his seven days of purification. The Gemara infers from this mishna: If so, what is the meaning of the different term used in the first clause: Until he is purified? It means until he brings his offerings, and whose opinion is it? It is that of the Rabbis, who say that the naziriteship of purity does not commence until the eighth day.

MISHNA: The previous mishna listed the sources of ritual impurity for which a nazirite must shave. This mishna adds: However, the nazirite does not shave for these: The hanging branches over a corpse, i.e., a tree overhanging a body that a nazirite passes, but it is uncertain which branches are over a corpse; and the projecting stones from fences when the place of the impurity is unknown; and a beit haperas, a place that contained a grave and was plowed. In the latter case, the entire area around the grave is impure from a corpse due to an uncertainty, as it might contain human bones.

The mishna continues its list: And the land of the nations, i.e., a nazirite left Eretz Yisrael for another land. The Sages decreed that all land outside of Eretz Yisrael is ritually impure. And the grave cover; and the grave walls upon which the cover rests; and a quarter-log of blood from a corpse; and a tent; and a quarter-kav of bones of a corpse; and vessels that are touching a corpse. And if the nazirite is in the days of his counting, i.e., the seven days a leper must count after purification from his leprosy; or in his days of full leprosy, when he is a full-fledged leper, for these the nazirite does not shave. This is the case even if he is rendered impure by one of the sources listed in the previous mishna.

And in those cases listed that involve ritual impurity from a corpse, one sprinkles the purification water upon him on the third and on the seventh days of his purification,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

או בקבר אמר ר"ל זה הקבר שלפני הדיבור שקודם מתן תורה דאמר פ' הבא על יבמתו אמר רשב"י קברי עובדי כוכבים אינם מטמאים דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויים אדם כו'. ופריך והא כתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו ומשני דלמא איקטיל חד מינייהו. רבינא אמר נהי דממעטינהו מטומא' אהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע וממשא מי ממעטינהו. משמע דלאידך שנוייא דאצטריך לשנויי דלמא איקטיל חד מישראל סבר דאף ממגע ומשא מעטי'. ולדידיה איצט' הכא לרבות קבר שלפני הדיבור דאע"ג דלאו ישראל נינהו מטמאו במגעו דהכא במגע איירי ולמגע רבינהו קרא ולא לאהל. ור' בנאה דהוה מציין מערת המכפלה בפ' ח"ה סבר כרבנן דר"ש דפ"ק דמ"ק אמרי' אין מציינין אלא על קבר שמטמא באהל. וריצב"א היה אומר דשפיר קרויין אדם אדם הראשון ואברהם אדם הגדול בענקים:

ואפ"ה רחמנא רבייה כיון דהוי אבר שלם:

ואם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו. צ"ע לר"ל מנ"ל דעצם כשעורה מטמא במשא:

עד שיטהר דקתני בז' אחר הזאה וטבילה:

ומני ר"א דאמר וקדש את ראשו ביום ההוא ביום תגלחתו שמתחיל ומונה מיד בו ביום. או דלמא בח' ומאי עד שיטהר בהבאת קרבנותיו ומני ר' היא דאמר וקדש את ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו:

אבל הסככות והפרעות כו׳ ק״ל דבשלמ׳ סככות ופרעות ובית הפרס וארץ העמים שהן ספק אינו מגלח עליהן שלא יביא חולין לעזרה רביעית דם ואוהל רובע עצמות נמי טומאתן מדרבנן אלא גולל ודופק דטומאה מן התורה כדכתבית לעיל וכלים הנוגעים במתני׳ דמיטמו אדם מדאוריית׳ כדתנן בריש אהלות וכדנפק׳ לן מקרא בסיפרי אמאי אין הנזיר מגלח עליהן:

או בקבר אמר ריש לקיש זה קבר שלפני הדיבר. שקודם מתן תורה דאמרינן ביבמות בפרק הבא על יבמתו אמר ר' שמעון בן יוחי קברי נכרים אינן מטמאין דכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם. אתם קרויים אדם (אתם) ואין אומות העולם קרויין אדם. ופריך והכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו. ומשני דילמא אקטיל חד מישראל. רבינא אמר נהי דמעטינהו מטומאת אהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע וממשא מי מעטינהו. משמע דלאידך שינוייא דאיצטריך לשנויי דילמא אקטיל חד מישראל סבר דאף ממגע וממשא מעטינהו. ולדידיה (איצטריך אהא) אצטריכא הא לרבות קבר שלפני הדיבר דאף על גב דלאו ישראל נינהו מטמאין במגע. דהכא במגע איירי ולמגע רבינהו קרא ולא לאהל. ור' בנאה דהוה מציין מערת המכפלה בבתרא בפרק חזקת הבתים סבר כרבנן דר' שמעון. דבפרק קמא דמועד קטן אמרינן דאין מציינין אלא על דבר שמטמא באהל. וצריך עיון לריש לקיש מנא ליה דעצם כשעורה מטמא במשא. הרא"ש ז"ל בפירושיו. והרב עזריאל ז"ל כתב וזה לשונו וריש לקיש נפקא ליה מקרא אחרינא. עד כאן.
תימה דהכא משמע דאבר שאין עליו בשר כראוי ואין בו עצם כשעורה אינו מטמא לא במגע ולא במשא לר' יוחנן: ובמסכתא אהלות פרק שני תנן אלו מטמאין באהל אבר מן המת ומן החי שיש עליהם בשר כראוי. ובסיפא תנן אלו אין מטמאין באהל אבר מן המת ומן החי שאין עליהם בשר כראוי ועצם כשעורה. והשתא לר' יוחנן על כרחך מיירי בסיפא שיש בו עצם כשעורה דאם לא כן לא היה מטמא במגע. ואם כן אמאי קתני לה כלל בסיפא. אי לאשמעינן דאינו מטמא באהל מרישא שמעינן ליה דהא לר' יוחנן אית ליה דכל היכא דשמעינן מכללא לא תני בסיפא. ואי לאשמועינן דמטמא במגע ומשא תיפוק ליה משום עצם כשעורה. ותירץ הר"ם דסיפא איצטריך לאשמועינן דדבר שיש בו עצם כשעורה ויש עליו בשר אך לא כראוי אינו מטמא באהל. דאי מרישא הוה אמינא היינו כי ליכא עצם כשעורה לא מטמא באהל. אבל אם יש בו עצם כשעורה מטמא באהל אף כי אין עליו בשר כראוי. קא משמע לן סיפא דעל כרחין מיירי דיש בה עצם כשעורה ואפילו הכי אינו מטמא באהל. תוספי הרא"ש ז"ל:

איבעיא להו עד שיטהר דקתני בשביעי קאי ומאי עד שיטהר עד דעביר הערב השמש ומני ר' אליעזר היא. דאמר לעיל בפרק מי שאמר מתחיל ומונה מיד. והיינו משביעי דאם לא היה מתחיל למנות נזירות טהרה עד שמיני היכי מייתי קרבן טומאה והא ר' אליעזר אמר התם במתניתין לא בו ביום. אלא ודאי מתחיל ומונה מיד דקאמר ר' אליעזר היינו בשביעי. ומיד דקאמר היינו מיד שיטהר. ואחר כך מביא קרבנותיו בשמיני. והוא הדין דהוה מצי למימר ור' יוסי בר' יהודה היא דאמר לעיל ביום תגלחתו. שיטה:

מתני'. וארץ העמים. מפרש בגמ' דגזרו עליהן טומאה. וכל אלו טמאות דחשיב הכא דרבנן נינהו.

הגולל והדופק. פירש רש"י גולל דף הארון של מעלה שהוא כסוי הארון. דופק דופן הארון. ור"ת מפרש גולל אבן גדולה שמניחין על הקבר לציון ולהכין מקום קברו והיא שקורין מצבה. ולשון גולל כמו וגללו את האבן שעל שם שהיא גדולה וכבדה צריך לגוללה. דופק שתי אבנים אחת שמעמידין בראש המצבה לצד ראשו ואחת לצד רגליו. ובערוך פירש לאחר שחפרו הקבר כל צורכו בונין מכאן ומכאן איצטבא לכסות המת ואותן אבנים קרויים גולל. ושורות אבנים שמכאן ומכאן קרוי דופק. ודופק דפקים היינו דופק מועט שסומך דופק גדול ואותו טהור. פירוש זה בערך גולל. הר' עזריאל ז"ל:

ואין עולין לו. קאי אכל הנך דמתניתין. ותמה הר' משה מאיברא הנוגע בכלים שנגעו במת אמאי אין עולה לו אותו היום אחר שטבל שהרי כשנטמא על ידי רביעית דם ורובע עצמות אמרינן בגמרא שיום שביעי אחר שטבל עולה לו מן המנין. ויש לחלק דיום שנטמא בו לא מסתבר דיעלה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
על אלו אין הנזיר מגלח. לא קאי אימי ספרו וימי גמרו שהרי הן מגלחין בשביל צרעתו ופשיטא דאין מגלחין פעם שלישית אנזירות משום טומאת צרעת דכי ימות מת עליו דוקא אמר רחמנא:

תד"ה וא"מ למנות עד שיטהר ומביא קרבנותיו. כצ"ל. עי' לעיל (מט ב) בתד"ה ומזה:

תד"ה ורביעית דם. אלא נקט כו' בפ"ב דאהלות שהן מטמאין באהל. כצ"ל:

תד"ה וכלים. ובגמרא אפרש כו'. כצ"ל:

תד"ה וימי ספרו. וצ"ע דלא ליתני אלא ספרו כו'. ולי י"ל לפי דאיכא למ"ד (מו"ק ז ב) דלענין תה"מ קילי ימי חלוטו מימי ספרו והתוס' כתבו שם דשמא יש פירכא דלא לילף ק"ו מימי ספרו. ואם כן איצטריך למיתני ימי חלוטו לאשמעינן דאין עולין. ועי"ל הואיל דתני דימי הסגר עולין ותנן (מגילה ח ב) אין בין מצורע מוסגר למוחלט כו' ויש לטעות דגם בזה שוין קמ"ל:

בתוי"ט ד"ה ובית הפרס. ואף טומאת בית הקברות תנן כו' דא"ס אבל כו' לפיכך לא תני ליה הכא. נראה דאישתמיטתיה דברי הכ"מ בפ"ו מהל' נזירות הל"ח שמפרש טומאת ביה"ק היינו גולל ודופק ע"ש. והרי תני להו. ולכאורה הנ"ל לפרש דביה"ק הוא קברים שפינום מהמתים דאיתא בסנהדרין (דף מז) דיש בהם טומאה. אולם רש"י פי' שם דטומאתן מדרבנן. ולעיל בגמרא על משנה זו (טז ב) משמע שהוא מדאורייתא וכ"כ התוי"ט שם במ"ו. ובעירובין (מז) פריך הגמרא ביה"ק ס"ד טומאה דאורייתא היא. אבל יל"פ דביה"ק הוא קבר סתום דמטמא אף שלא כנגד הטומאה אם יש בו פותח טפח עי' לעיל (נג ב) תד"ה סתום. ואף שהוא מדאורייתא מבקבר מ"מ אין הנזיר מגלח עליו. ותמיהני על לשון התוס' בב"ב (ק ב) ד"ה ורומן שכ' דתניא גבי אהל דנזיר או בקבר כו'. דהרי בסוגיא שם לענין טומאה בעלמא תניא. ונ"ל דט"ס בתוס' וכצ"ל דתניא בנזיר גבי אהל או בקבר כו':

תוס' ד"ה או בקבר. בפ' בתרא דהוריות וכו' אינו מדוקדק דהתם באמת ממעטין כי יהיה פרט לפני הדיבור וכ"כ תוס' בנדה דף ע ע"ב:

תוס' ד"ה או בקבר. עיין מ"ש אני הדל על דיבור זה בספרי הקטן שער יוסף דף צ"ב עש"ב:

דאמר מר טומאה בוקעת ועולה. ונעשה קבר כגופו של מת עצמו והמהלך עליו אע''פ שאין נוגע אלא מאהיל טמא: ואילו גבי נגיעה אמר רב יהודה תניא. דעד כאן מיירי בטומאת אהל מדכתיב ביה על פני השדה ומכאן ואילך בנגיעה דהא הדר ביה קרא ואמר וכל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר: ה''ג במת זה המחולל מן המת ואין עליו בשר כראוי: או בקבר אר''ל זה קבר שלפני הדיבור. כלומר שהעובדי כוכבים מטמאין במגע אע''פ שאין מטמאין באהל כדתניא קברי העובדי כוכבים אין מטמאין באהל אלא בנגיעה וכל שהיה קודם הדיבור קודם מתן תורה בין של עובדי כוכבים בין של ישראל קרי ליה קבר בן נח וקבר העובדי כוכבי' לאחר הדיבור כקודם הדיבור שאין מטמאין באהל לפי שלא ניתנה להם תורה ומש''ה קרי ליה קבר שלפני הדיבור: והאי אבר מן המת ומן החי שנחלל היכי דמי אי דאית בהו עצם כשעורה הא אירבו להו מהנוגע בעצם או בחלל אלא לאו דלית בהו עצם כשעורה ולא בשר כראוי וקא מרבי ליה רחמנא הילכך הואיל ואיתרבי ליה ליהוי נזיר מגלח עליו: ורבי יוחנן אמר לך לעולם דאית ביה. עצם כשעורה ואם אינו ענין למגעו דנפקא ליה מהנוגע בעצם תנהו ענין למשאו אבל אם אין העצם כשעורה ולא בשר כראוי לעולם אין טומאתו כלום ואין הנזיר מגלח עליו: ואינו מתחיל למנות נזירות דטהרה עד שיטהר כו': איבעיא להו הא דקתני עד שיטהר בשביעי קאי. כלומר עד דעביד הערב שמש בשביעי דהיינו שביעי ומיעל שמיני: ומני ר''א היא. דאמר בפ' מי שאמר הריני נזיר מגלח (לעיל ד' יח:) מתחיל ומונה מיד משום וקדש את ראשו ביום ההוא אע''פ שלא הביא קרבנותיו: או דלמא. מאי עד שיטהר דקאמר עד שיביא קרבנותיו דפרושי קמפרש: ומני רבנן היא. דפליגי עליה ואמרי דאין מתחיל למנות עד שיביא אשמו דהיינו לאחר הבאת קרבנותיו וכל זמן שלא הביא קרבנותיו אינו מתחיל ואי איכא ספרים דכתיב בהו ומני ר''ש היא לאו שבשתא היא דברייתא תני לה להא דרבנן כר''ש: מדקתני סיפא. אבל הסככות כו' מתחיל ומונה מיד מיום שביעי לפי שאינו מביא קרבן מכלל דרישא דאית ביה קרבן: מאי עד שיטהר. דקאמר עד שיביא קרבנותיו במשמע דהיינו שמיני ומני רבנן היא דאמרי נזירות דטהרה עד יום שמיני לא חיילא: מתני' אבל הסככות. דהיינו אילן המיסך על הארץ ויש טומאה תחת נוף בא' מהן ואינו ידוע כנגד מי: וכן תחת אבנים הפרועות היוצאות חוץ מן הגדר וטומאה תחת אחת מהן ואינו ידוע לאדם והלך נזיר תחתיהן: ובית הפרס. שדה שנאבד בה קבר ונחרש: וארץ העמים. שנזר בארץ ובתוך ימי נזירותו יצא ונכנס לארץ העמים אין הנזיר מגלח:

ואילו גבי נגיעה תניא וכל הנוגע בעצם או בחלל עצם זו עצם כשעורה בחלל זו אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה או במת זה אבר הנחלל מן המת ואין בו כדי להעלות. כולהו קראי וכולהו דרשות איירי לענין מגע: או בקבר רשב''ל אמר זה קבר שלפני הדיבור. שקודם מתן תורה וצ''ע לרבנן דר''ש דאמרי (יבמות ד' סא.) אף קברי עובדי כוכבי' מטמאין באהל דלא דרשינן אדם אתם אתם קרויין אדם וכו' אמאי איצטריך [או בקבר] וי''ל דר''ש היא מיהו קשה דהרי גבי נגיעה מודה ר''ש דקברי עובדי כוכבים מטמאין במגע ובמשא כדאמר רבינא בפרק הבא על יבמתו (שם ד' סא.) ודוחק לומר דלא כרבינא והריב''א פירש קבר שלפני הדיבור גם אותן שמתו קודם מתן תורה קודם שנאמרה פרשת טומאת מת דס''ד אמינא אדם כי ימות באהל מפרשה זו ואילך וכיוצא בזה יש בפ' בתרא דהוריות (ד' י.) דמצריך פסוק לזב שלפני הדיבור משום דסד''א איש איש כי יהיה זב מבשרו מכאן ואילך ומקשינן לר''ש אמאי הוה רבי בנאה מציין מערת המכפלה בפרק חזקת הבתים (ב''ב נח.) והא קודם מתן תורה לר''ש לא מטמא באהל ובפ''ק דמ''ק (ד' ה.) אמרי' דאין מציינים [על דבר שאינו] מטמא באהל ואומר הריב''א דשפיר קרייה אדם אדם הראשון ואברהם האדם הגדול בענקים א''נ דקסבר מקבר שלפני הדיבור נרבה קבר שלאחר הדיבור שלאחר מתן תורה: אלא דלית ביה עצם כשעורה ואפי' הכי מטמא ורחמנא רבייה. כיון שיש בו אבר שלם ור' יוחנן אמר לך לעולם דאית ביה כשעורה ואם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו אם אינו ענין לנוגע דנפקא ליה מהנוגע בעצם תנהו לענין משאו דעצם כשעורה מטמא במשא וקצת קשה דא''כ מאי קאמר או במת זה אבר הנחלל מן המת ואית בו [כשעורה] לימא זו עצם כשעורה: ואינו מתחיל למנות עד שיטהר ויביא קרבנותיו ואיבעיא ליה עד שיטהר. דמתני' בשביעי קאי דלאחר שטבל והזה וגלח ומתחיל מאותו יום למנות נזירות טהרה ויביא קרבנותיו בשמיני ומני ר''א היא דאמר לעיל פרק מי שאמר (ד' יח:) מתחיל ומונה מיד פירוש שמתחיל ומונה משביעי כדפי' שם או דילמא בשמיני קאי ומאי עד שיטהר שיביא קרבנותיו ומני רבנן היא דאמרי וקדש ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו: ת''ש מדקתני מתחיל ומונה מיד בהדי הנך שאין הנזיר מביא קרבן טומאה ומזה בשלישי ובשביעי ומתחיל ומונה מיד דהיינו בשביעי שהרי אינו זקוק להביא קרבן טומאה האמר ברישא עד דקתני ולא קתני מתחיל ומונה מיד כמו בסיפא שמע מינה דרישא עד שיטהר ויביא קרבנותיו קאמר ומני רבנן היא: סככות ופרעות. מפ' בגמ' [מאי ניהו]: בית הפרס. שדה שנחרש בו קבר [ועד ק' אמה] חשו חכמים שמא דלדל המחרישה בעצמות ונשתייר שם עצם כשעורה וליכא טומאה אלא מדרבנן: וארץ העמים. דגזרו בה רבנן טומאה כדאמר בפ''ק דשבת (ד' טו.): הגולל והדופק. פרש''י בפ''ק דכתובות (דף ד:) גולל זה כיסוי הארון ודופק הוא דופן של צדדין וקשה לר''ת דאמר בפ' בהמה המקשה (חולין עב.) על פני השדה לרבות גולל ודופק משמע דגלויין הן גולל ודופק ואלו מכוסין הן ופר''ת דגולל הוא המצבה ודופק אבנים שהמצבה נשענת בהן ובמקום אחר מפורש באורך:: ורביעית דם ואהל ורובע עצמות. [אע''פ שמטמאין באהל אין הנזיר מגלח עליהן ובדין הוא דהוה ליה למתני פחות מחצי לוג דם או פחות מחצי קב אלא נקט שיעורים המפורשין בפ''ק דאהלות שהן מטמאין באהל]: וכלים הנוגעים במת. דכי ימות מת עליו אמרה תורה [ובגמ' מפ' באיזו כלים איירי]: וימי ספרו וימי גמרו. פי' נזיר שמנה מקצת נזירות ונצטרע בין ימי גמרו דהיינו ימי חלוטו שהחליטוהו לטומאה ובין ימי ספרו אחר שהוחלט וראה הכהן והנה נרפא הנגע מן הצרוע ומביא צפורים ומגלח ונכנס במחנה ישראל וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים שאסור בתשמיש וביום [השביעי מגלח] ובשמיני מביא קרבנות צרעתו ואותן ימים קרויין ימי ספרו ואין עולין לימי נזירות ואינן מבטלין את הקודמים (וכתב בנזיר) ואיצטריך למיתני [ספרו וגמרו] דאי תנא ספרו ה''א אבל ימי גמרו דחמירי סותר ואי תנא גמרו ה''א אבל ספרו דקיל עולה וצריך עיון דלא ליתני אלא ספרו וליכא למימר אבל גמרו סותר דא''כ מאי נפקא מינה במה שימי ספרו אינו סותר הרי כבר סתר מטעם ימי גמרו: על אלו אין הנזיר מגלח. לא קאי אימי ספרו ואימי גמרו שהרי [הוא צריך] לגלח בשביל צרעתו אלא קאי אשארא שאין מגלח כדין נזיר טמא: ומזה. בגמ' משמע דלא קאי אכלים הנוגעים במת דמיירי בכלי עץ ואין אדם הנוגע בהם צריך הזאה [וכן לא קאי אימי גמרו ואימי ספרו דאין טעון הזאה] אלא קאי אשארא ארביעית דם וגולל ודופק: