נזיר נד ע"ב

ואינו סותר את הקודמים ומתחיל ומונה מיד וקרבן אין לו באמת אמרו ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע הרי אלו עולין לו:
גמ' ואלו הן הסככות אילן המיסך על הארץ ופרעות היוצאות מן הגדר: וארץ העמים: איבעיא להו ארץ העמים משום אוירא גזרו עליה או דילמא משום גושא גזרו עליה ת''ש ומזה בשלישי ובשביעי ואי אמרת משום אוירא הזאה למה לי אלא לאו משום גושא לא לעולם אימא לך משום אוירא וכי קתני אשארא הכי נמי מסתברא מדקתני וכלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה אינון אלא שמע מינה אשארא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - ב

ואינו סותר את הקודמים שכבר מנה.

ומתחיל הנזיר ומונה מיד - ביום השביעי אחר שנטהר ואף קודם שהעריב שמשו - את הימים שנותרו לו למנות מימי נזירותו, אבל אותם הימים אין עולים לו מן המנין.

וקרבן טומאה אין לו.

באמת אמרו, כלומר: הלכה למשה מסיני: ^[1]

ימי הזב והזבה של נזיר ונזירה -

וכן ימי הסגרו של מצורע [קודם שהוחלט על ידי הכהן לטמא] שהיה נזיר -

הרי אלו עולין לו. ^[2]

גמרא:

שנינו במשנה: אבל הסככות והפרעות:

ומביאה הגמרא מה ששנינו [ראה אהלות ח ב] לפרש מה הן סככות ומה הן פרעות:

ואלו הן הסככות: אילן המיסך [המסוכך] על הארץ וידוע שיש תחת אחד הענפים כזית מן המת, ואם נכנס אדם תחת האילן הרי הוא טמא מדרבנן. ^[3]

ופרעות: אבנים היוצאות [בולטות, וזה הוא לשון "פרעות" מלשון "גדל פרע שער ראשו"] מן הגדר של בית הקברות לרשות הרבים, ופעמים שהנשים קוברות שם את נפליהן, וידוע שאכן אחד האבנים מאהילה על נפל אך אין ידוע איזו היא, והלך אדם ברשות הרבים תחת אחד האבנים, הרי הוא טמא מדרבנן. ^[4]

שנינו במשנה: וארץ העמים: ^[5] שתי גזירות - האחת מאוחרת מחברתה - גזרו חכמים על ארץ העמים ^[6]:

בתחילה גזרו חכמים טומאה רק על הנוגע או הנושא את עפרה, ואחר כך הוסיפו לגזור אף על אויר ארץ העמים, ובגזירה שניה זו שגזרו על אוירה איבעיא להו לבני הישיבה:

האם ארץ העמים משום אוירא [אויר ארץ העמים] גזרו עליה, כלומר: האם כל הנכנס באויר ארץ העמים טמא הוא ואין צורך שיאהיל על הקרקע, ^[7] כי טעם הטומאה הוא כדי שלא יצאו מארץ ישראל לחוץ לארץ, ולפיכך כל שנכנס באוירה הרי הוא טמא.

או דילמא משום גושא [גושי העפר שבארץ העמים] גזרו עליה, כלומר: אין אדם נטמא בטומאת ארץ העמים - כשלא נגע או נשא את עפרה - אלא אם האהיל על קרקע ארץ העמים, כי טעם הטומאה הוא משום מתים שבארץ העמים, ^[8] ולפיכך אינו טמא אלא כשהאהיל עליהם בלא חציצה, וכשאר טומאת מת. ^[9]

תא שמע ממשנתנו:

"אבל הסככות וכו' וארץ העמים וכו' על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי" ממי חטאת.

ואי אמרת "משום אוירא גזרו עליה" ואף הנכנס באוירה מבלי שיאהיל על המת הרי הוא טמא, אם כן הזאה למה לי!?

כלומר: כיון שטומאה דרבנן היא, ודאי שאין מקום להחמיר בטומאה זו להצריכו הזאת שלישי ושביעי -

ואף אין לך לומר: משום הטועים שיאמרו: טומאה זו טומאת מת דאורייתא היא, ויבואו להקל אף בטומאת מת דאורייתא, לכן נחמיר עליו להצריכו הזאת שלישי ושביעי, אף זה אינו אם תמצי לומר "משום אוירא גזרו עליה", כי היות ונטמא הוא אף כשאינו מאהיל או נוגע בכלום, הרי ידעו הכל שאין זו טומאת מת דאורייתא אלא טומאה דרבנן בעלמא היא, ושוב אין להצריכו הזאת שלישי ושביעי בין כשנגע בגושה בין שנכנס באוירה.

אלא לאו, בהכרח שמשום גושא גזרו עליה ואינו טמא אלא כשמאהיל על הקרקע, ויבואו האנשים לטעות שטומאת מת דאורייתא היא, ויבואו להקל אף בטומאות דאורייתא של מת שלא להצריכם שלישי ושביעי, ולכן החמירו להצריך הזאת שלישי ושביעי. ^[10]

ודחינן: לא תוכיח ממשנתנו ש"משום גושא גזרו עליה", לעולם אימא לך "משום אוירא גזרו עליה", וכי קתני במשנתנו "ומזה בשלישי ובשביעי", אין זה עולה על טומאת ארץ העמים - ואף ששנויה היא במשנתנו בין שאר הטומאות - אלא אשארא על שאר] הטומאות שנזכרו במשנתנו. ^[11]

ומוכיחה הגמרא כדחייה זו:

הכי נמי מסתברא שלא שנינו "ומזה בשלישי ובשביעי" על כל הטומאות שנשנו במשנתנו אלא על חלקם:

מדקתני במשנתנו בין שאר הטומאות שנטמא הנזיר בהם: "וכלים - של עץ - הנוגעים במת" -

וכי הני כלים בני הזאה אינון למי שנגע בהם, כלומר: וכי אדם הנוגע בכלי עץ שנגעו במת, טעון הזאת שלישי ושביעי!? ^[12]

אלא בהכרח שמע מינה שלא שנינו "ומזה בשלישי ובשביעי" על כלים הנוגעים במת אלא אשארא, ואם כן יכולים אנו להוציא מכלל מה ששנינו "ומזה בשלישי ובשביעי", גם את הנכנס לארץ העמים.

הערות

^[1] המפרש, וכן הוא בירושלמי.

^[2] א. מלשון התוספות שכתבו גבי זב וזבה וז"ל: נזיר שהתחיל למנות ונעשה זב" משמע, שאם היה זב בתחילה אין הדין כן, וצריך ביאור. ב. מלשון התוספות שכתבו "וימי הסגרו שפרחה בו צרעת, והסגיר אותו הכהן ועמד בעיניו או כיהה [שסימני טהרה הם] עולין לו לימי נזירות" משמע, [וכמו שכתב ב"ארזי הלבנון"], שלא אמרו במשנתנו שימי הסגרו עולין לו, אלא אם כן לבסוף טיהרו הכהן ולא החליטו. ואולם הגרי"ז בכתבים [הובא שם ב"ארזי הלבנון"], תמה בזה על לשון התוספות, ופשיטא ליה שימי הסגרו עולין לו בכל אופן, ואפילו אם לבסוף הוחלט. ג. בפשוטו מה שהזכיר התנא שימי טומאה של זב וזבה עולים לו, הוא כדי להשמיענו שאף על פי שאלו טמאים טומאת שבעה בכל זאת ימי טומאתם עולים לו; ואולם צריך ביאור למה לא נזכרו גם הנדה והיולדת שהן טמאות שבעה.

^[3] אבל מן התורה אינו טמא, כי אין בענפים פותח טפח וענפי האילן רחוקים זה מזה, ואין כאן שיעור רוחב אוהל כדי לטמאו מן התורה.

^[4] אבל מן התורה אינו טמא, כי ספק טומאה ברשות הרבים היא, היות ואין ידוע תחת איזו אבן קבור הנפל, וספק טומאה ברשות הרבים הרי הוא טהור; אבל אם הלך תחת כל האבנים שבודאי הלך גם תחת אותו אבן שמתחתיו קבור הנפל, הרי הוא טמא מן התורה.

^[5] ספק הגמרא מתבאר בפנים על פי תוספות הרא"ש בגיטין ח ב ד"ה אלא, וכן נראה מלשון התוספות שם, ואולם ראה מה שהובא ונכתב בזה בהערות בסוף הסוגיא.

^[6] כמבואר בשבת טו ב.

^[7] וכגון שבא לארץ העמים בתוך אהל החוצץ בפני הטומאה, או שהיה עומד על גבי גשר, שהגשר אוהל הוא החוצץ בין הטומאה שמתחתיו לבין העומד על גביו.

^[8] כתבו התוספות: "מפני מתי מבול או מפני רוב מישראל שנהרגו בחוץ לארץ", כלומר: אפילו לדעת הסובר שקברי גויים אינם מטמאים באוהל, מכל מקום יש בה טומאה משום מתי ישראל, שיטה מקובצת.

^[9] הנכנס לארץ העמים ולא נגע או נשא את עפרה, אין הוא טמא אלא אם כן נכנס בה ראשו ורובו, וכמבואר בסוף הסוגיא.

^[10] נתבאר על פי התוספות לעיל כ א ד"ה לימא שהזכירו סוגיא זו וביארוה, ועל פי פשטות דבריהם שם, שנידון הגמרא כאן לענין הזאה, אינו נוגע רק לטומאת אוירה של ארץ העמים, אלא אף לענין טומאת מגע הגוש או נשיאתו. ואולם אין הדבר מוסכם שנידון הגמרא לענין הזאה הוא אף על מגע הגוש, ויש המפרשים בשיטת התוספות שאין הנידון אלא על אויר ארץ העמים ; וראה בזה בהערה אחרונה שבסוף סוגיא זו; וראה עוד באותה הערה ביאור אחר בשם הרא"ש, בתליית הגמרא את דין ההזאה בספק אם משום גושא או אוירא גזרו עליה.

^[11] נתבאר על פי המבואר בהערה קודמת, שלא רק בטומאת "אוירה" של ארץ העמים אמרו בסוגייתנו שאם "משום אוירא גזרו עליה" אין צריך הזאת שלישי ושביעי לנטמא בה, אלא שאף הנטמא בעפר ארץ העמים על ידי נגיעה או משא אינו צריך הזאת שלישי ושביעי.

^[12] ביארו התוספות, שהנוגע בכלי מתכות שנגעו במת אכן טמא הוא טומאת שבעה, וכמו שדרשו חז"ל מן הפסוק בפרשת חוקת "בחלל חרב" שהוא בא ללמד "חרב הרי הוא כחלל", וצריך הזיית שלישי ושביעי. ולפי זה הוקשה להם, מנין לפרש את המשנה בנוגע בכלי עץ שאינו טמא טומאת שבעה, והרי יש לומר שמשנתנו עוסקת בנוגע בכלי מתכות, ואכן צריך הוא הזיית שלישי ושביעי! ? ותירצו בשם רבינו תם, שבהכרח אין משנתנו עוסקת בנוגע בכלי מתכות, שאם כן אף היה מגלח עליו, כיון ש"חרב הרי הוא כחלל", ובמשנתנו הרי מבואר שאינו מגלח עליו. ושלח לו רבינו חיים כהן: "אי זה בית אשר תבנו לי", כי אין לך בית שאין בה כלי מתכות שהיה באהל המת, ואם הנזיר מגלח עליו אף הכהן מוזהר שלא ליטמא בו, וכמו ששנינו במסכת שמחות "כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה, ועוד הקשה לו ממקום אחר. וליישב קושיית רבינו תם, דאם כן מנין לגמרא לפרש שהמשנה עוסקת בכלי עץ, כתבו התוספות "משום דבלאו הכי קים ליה דקתני אשארא דעל כרחך לאו אכולהו קאי ומזה בשלישי ובשביעי" דהא קתני נמי "ימי ספרו וימי גמר", דלאו בני הזאה אינון". ורבינו עקיבא איגר הביא בגליונו את שיטת בעל המאור, שהנוגע בכלי מתכות שנגעו במת אינו מזה בשלישי ובשביעי, ולפי זה קושיית הגמרא היא אף אם משנתנו עוסקת בכלי מתכות; וראה גם ברמב"ן פרשת חוקת. וראה עוד בתוספות שהוכיחו מסוגייתנו, שדין "חרב הרי הוא כחלל" שהוא טעון הזאה שלישי ושביעי לא נאמר אלא בכלי מתכות, ושלא כדברי ה"ר יצחק מסימפונט שאין חילוק בין כלי מתכות לכלי עץ, ראה בדבריהם.

ואינו סותר את ימי הנזירות הקודמים, שעולים לו למנין הנזירות, ומתחיל ומונה מיד לאחר שנטהר מטומאתו, להשלים את מנין ימי נזירותו, וקרבן טומאה אין לו על כל אלה הטומאות. באמת אמרו, מסורת עתיקה היתה: ימי טומאת הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע כשהיה מצורע מוסגר בלבד, לפני שנתברר אם הוא מצורע מוחלט, הרי אלו עולין (נחשבים) לו למנין ימי הנזירות.

א גמרא הוזכרו במשנתנו הסככות והפרעות. ומסבירים מהם דברים אלה ממה ששנינו במשנה במקום אחר: ואלו הן הסככות — זה אילן המיסך על הארץ. ופרעות — אלו אבנים היוצאות מן הגדר.

עוד שנינו במשנה: ואף שארץ העמים מטמאה — אין הנזיר מגלח על טומאה זו. ומבררים מהו עניינה של טומאה זו, איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ארץ העמים, משום אוירא [האויר, החלל שלה] גזרו עליה חכמים טומאה, כלומר, על עצם השהות בה. או דילמא [שמא] משום גושא [גושה, אדמתה] גזרו עליה כאילו היה שם מת, שרק אם נוגע בה או מאהיל עליה הריהו טמא?

ומציעים תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנתנו, המונה גם את הנכנס בארץ העמים: ומזה בשלישי ובשביעי. ואי אמרת [ואם אומר אתה] משום אוירא [החלל] עצם השהות בה גזרו, הזאה למה לי? הרי לא נגע בטומאה, ולא האהיל עליה!

אלא לאו [האם לא הכוונה] משום גושא [הגוש, האדמה עצמה]? ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך משום אוירא [החלל], וכי קתני [וכאשר שנה] שמזים עליו — הכוונה היא אשארא [על, לגבי, שאר] העניינים הנזכרים במשנה, כגון הגולל והדופק ורביעית דם.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לפרש, מדקתני [ממה ששנה] במשנה גם: וכלים, הנוגעים במת. וכי הנוגעים בהני [אלה] הכלים בני הזאה אינון [הם]? האם הנוגע בכלי הטמא טומאת מת צריך הזאה? והרי אינו טמא אלא טומאת ערב בלבד! אלא שמע מינה [למד מכאן] אשארא [על השאר] מדובר, שאין ההלכה "ומזה בשלישי ובשביעי" מתייחסת לכל הדברים שנמנו במשנה, אלא לחלקם בלבד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and he does not negate the earlier days of his naziriteship, but they are considered part of his naziriteship term. And he starts counting the rest of his naziriteship to complete his term immediately after his purification, and he has no obligation to sacrifice an offering of impurity for these sources of ritual impurity. Actually they said an ancient tradition that these days of the impurity of the zav (Leviticus 15:1–15) and the zava (Leviticus 15:25–30) and the days of the confinement of a leper before he is confirmed as a full-fledged leper (Leviticus 13:4–5) count for him toward the period of his naziriteship.

GEMARA: The Gemara explains the terms hangings and projections by citing a mishna (Oholot 8:2). And these are the hangings: A tree that overhangs the earth. And the projections are stones that protrude from a fence.

§ The mishna further taught: And the land of the nations does not render a nazirite obligated to shave, despite the fact that it is considered ritually impure. The Gemara inquires with regard to the nature of this impurity. A dilemma was raised before the Sages: Did the Sages decree the land of the nations impure with regard to the air, i.e., is one rendered impure merely by being there? Or perhaps they decreed it impure with regard to the earth, i.e., one who touches the ground or overlays it becomes impure.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this question from the mishna, which lists one who enters the land of the nations and states: And one sprinkles on him on the third and on the seventh days. And if you say that the decree was with regard to the air, why do I need this sprinkling? He neither touched something ritually impure nor overlaid it.

Rather, is it not with regard to the earth that the land of the nations was decreed impure? The Gemara rejects this proof: No, actually I could say to you that the decree is due to the air, and when the mishna teaches that he receives the sprinkling, it is referring to the other items listed in the mishna, e.g., the grave cover, the grave walls, and a quarter-log of blood.

The Gemara comments: So too, it is reasonable that this is the case, from the fact that the mishna also teaches: And vessels that are touching a corpse. Now do people who touch these vessels require sprinkling? Does one who touches a vessel that is ritually impure from a corpse require the sprinkling of purification water? This individual is impure only until that evening. Rather, learn from this that the halakha that he is sprinkled on the third and on the seventh days does not refer to all the cases in the mishna but only to some of the others.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אילן המסך על הארץ וענפיו מובדלים ויש כזית מת תחת אחד מן הענפים ואין ידוע תחת איזו. וכן פרעות אבנים הבולטות מן הגדר ויש כזית מן המת תחת א' מהן ואין ידוע תחת איזו ומיירי שהן רחבות טפח דהכי משמע פ' דם הנדה בסופו שהמהלך תחת כולו טמא ודאי אלא שאויר מפסיק ביניהם והלך הנזיר תחת א' מהם. ויר' לי דמיירי שהאילן עומד ברה"ר וכן האבנים בולטים ברה"ר דספק טומאה ברה"ר טהור וחכמים גזרו עליו טומאה אבל ברה"י הוי טומאה דאורייתא וסותר ומביא קרבן כדמוכח לקמן רפ"ב נזירי':

משום אוירה גזרו שהאויר יטמא אפילו אינו מאהיל על הנושא כגון הנכנס לה בקרון ובספינה או בשידה תיבה ומגדל שמחזיקים מ' סאה שאינן מקבלים טומאה וחוצצין בפני הטומאה:

ואי אמרת אוירה גזור הזאה למה לי דכיון דאמרי' הנכנס בדבר החוצץ טמא א"כ לא גזרו עליה משום טומאה אלא חומרא בעלמא החמירו עליה כדי שלא יצא אדם מארץ לחו"ל וא"כ הזאה למה לי:

אלא לאו משום גושא. שגזרו עליה כמאהיל על המת לפי שאין מציינים בה קברים הוא דבעי הזאה:

וכי קתני ומזה אשארא רביעית דם ורובע עצמות וכיוצא בדם:

הני כלים בני הזאה נינהו פי' אדם הנוגע בכלים בר הזאה הוא בתמיה והלא הכלי אב הטומאה ואדם הנוגע בו ראשון וטמא טומאת ערב:

איבעיא להו ארץ העמים משום גזירה אוירה גזרו עלי׳ כו׳ עיין בפ״ק דשבת במה״ק מה שהשבתי על המורה בפתרון אוירה:

ה״נ מיסתברא מדקתני וכלים הנוגעין במת הני כלים בני הזאה ניהו קשי׳ לי טובא וכלים הנוגעים במת לאו בני הזאה נינהו והא תנן בריש אהלות ארבעה טמאים במת כו׳ עד כיצד ארבעה כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה רביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב וכל מי שטמא טומאת שבעת צריך הזאה שלישי ושביעי ונראה לי דטעות הוא בספרים וה״ג מדקתני וימי ספרו וימי גמור שעל אלו ודאי אינו צריך הזאה עמ״ש בפ״ק דאהלות:

גמרא הסככות אילן כו'. פרעות אבנים פרועות כו'. מיירי שהיה בודאי טומאה תחת אחד מן הענפים או מן האבנים ולא ידעינן תחת איזו מהן. וכיון שמהלך ובא תחת כל הענפים והאבנים נאמן הוא לומר הוסרה ונסתלקה הטומאה מכאן. הרב עזריאל ו"ל:

ואלו הן סככות (פי') אילן המסך על הארץ. פירוש ענפיו מתפשטין על הארץ ויש כזית מת תחת אחד מן הענפים ויש הפרש בין נוף לחבירו ואין ידוע תחת איזו נוף היא הטומאה והלך הנזיר תחת אחד מהן ואין בהם פותח טפח. ומדרבנן הוא.

ופרעות אבנים היוצאות מן הגדר. פירוש אבנים בולטות מן הגדר ויש כזית מת תחת אחת מהן ואין ידוע תחת איזו מהן היא הטומאה. ומיירי שהן רחבות טפח דהכי משמע סוף פרק דם הנדה דמהלך תחת כולו טמא בודאי. אך יש אויר מפסיק ביניהם והלך הנזיר תחת אחת מהם דמן התורה טהור ואף על פי שאין בין כל אחת ואחת אלא פחות משלשה הוי הפסק דגבי טומאה לא אמרינן לבוד כדאמרינן תחת ארובה הבית טהור ואפילו אין בארובה פותח טפח. שיטה. והרא"ש ז"ל כתב בפירושיו וז"ל: ומיירי שהן רחבות טפח דהכי משמע בנדה פרק דם הנדה בסופו שהמהלך תחת כולו טמא ודאי. אלא שאויר מפסיק ביניהם והלך הנזיר תחת אחת מהן. (וי"ל) ויראה לי דמיירי שהאילן עומד ברשות הרבים וכן האבנים בולטות לרשות הרבים דספק טומאה ברשות הרבים טהור וחכמים גזרו עליו טומאה. אבל ברשות היחיד הוי טמא דאורייתא וסותר ומביא קרבן כדמוכח לקמן בריש פרק שני נזירים. עד כאן:

או משום גושא גזרו. עשו גוש בארץ העמים כמת ואפילו רוכב על בהמה טמאה לפי שהאהיל על הגוש שהוא כמת. דגזרו עליה לטמא באהל כמת משום מתי מבול שהיו בארץ ובחוצה לארץ וגם נפלים שקוברים שם. ואפילו לר' שמעון בן יוחאי דאמר קברי נכרים אין מטמאין באהל מכל מקום רוב ישראל נהרגו ומתו בחוצה לארץ. אבל בשידה תיבה ומגדל או בקרון או בספינה שיש חלל תחתיה טפח טהור. הרב עזריאל ז"ל:

משום גושא. שגזרו עליה כמאהיל על המת לפי שאין מציינין בה קברים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

תא שמע. פירוש אי משום אוירא גזרו או משום גושא גזרו. ומזה בשלישי ובשביעי. ואי אמרת משום אוירא גזרו פירוש אויר אוירא למה לי הזאה. כלומר בשלישי ובשביעי הלא אינו אלא רק חומרא בעלמא. וא"ת להכי הצריכו הזאה הלא אתי לאיחלופי בטומאת מת ויאמרו העולם דבטומאת מת לא צריך הזאה. אין זה יכול להיות דאתי לאיחלופי בטומאת מת. כי דכולי עלמא ידעי דאינו אלא חומרא בעלמא מדקתני מטמאין באויר אוירא יותר ממת דמת אינו מטמא אלא באויר גושא ולא באויר אוירא. אלא לאו שמע מינה משום גושא. פירוש אויר גושא גזרו. ולא אוירא פירוש באויר אוירא. והשתא ניחא למה הצריכו הזאה גזירה משום טומאת מת ואתי לאיחלופי דהגזרה עתה משום מת. לא לעולם אימא לך משום אוירא גזרו. פירוש משום אויר אוירא. וא"ת למה הצריכו הזאה הא לא אתי לאיחלופי בטומאת מת. ומשני כי קתני ומזה בשלישי ובשביעי קאי אשארא לא קאי אכל מה שבמשנתנו. תוספות חיצונית:

הכי גרסינן מסתברא דלא קאי אכולהו מדקתני וכלים הנוגעים במת והני כלים בני הזאה נינהו בתמיה. ולא הנוגע במת אינו טמא טומאת שבעה. דכלי שטף הנוגעים במת הנוגע בהם אין לו אלא טומאת ערב. והמקשה היה סבור היינו בכלים מיירי בין בכלי עץ בין בכלי מתכות ולהכי לא בעי לאוקמה בכלי מתכות דבעי הזאה אף כי אין הנזיר מגלח עליו. הר' עזריאל ז"ל:

כתוב בתוספות כדאמר במסכת שמחות כל טומאה שהנזיר כו'. ואומר ר"ח דעל כרחין ההיא תוספתא משובשת היא דהא רביעית דם דאין הנזיר מגלח עליו וכהן מוזהר עליו כדכתיב ועל כל נפשות מת לא יבא. ואומר ר"י דאין זו קושיא דשמא אותה תוספתא סברא כמקצת זקנים ראשונים שהיו אומרין רביעית דם לכל. או שמא סברא דגם כהן אינו מוזהר אלא על חצי לוג שהנזיר מגלח עליו. תוספי הרא"ש ז"ל. והתוספות חיצוניות כתבו וזה לשונן. וקשיא דודאי דזה הכלל דוקא דכל דבר שנזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו. ומה שאנו רואים מרביעית דם ומרובע עצמות דאינם שוין אין הכי נמי דיכול להיות דשיעורן אינם שוין מפני ההלכה למשה מסיני. אבל מן הדבר הם שוין. והכלל מוכיח דכך היא דקתני כל דבר וכו' ולא קתני כל שיעור שהנזיר מגלח דכהן מוזהר אלא ודאי שוין נזיר וכהן לענין אותו דבר.

כתוב בתוספות ומשמעתין קשה למה שפירש הרב ר' יצחק כו'. עוד הביא ראיה מדאמרינן בספרי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר. לפי שנאמר בחלל חרב בא הכתוב ולימד על האדם שהוא טמא שבעה. למדנו לכלים ואדם וכלים מנין. פירוש שמטמאין שבעה שהרי משמע קרא וכל אשר יגע בו הטמא פירוש אותו שנגע במת יטמא הנוגע בו טומאת שבעה והנפש הנוגע בו באותו שנטמא טומאת ערב. כלים ואדם וכלים מנין שהן טמאין טומאת שבעה תלמוד לומר וכבסתם בגדיכם ביום השלישי. משמע שהבגדים שהוא לבוש טמאים שבעה מכח האדם. והך אדם מיירי שנטמא לאחד שנגע בחרב דכתיב בקרא לעיל מיניה דטמא. ומכאן למדנו ארבעה במת דכלים מטמאים לאדם ואדם כלים שלשתן טמאים שבעה. והתם בגדים משמע אף בשאינו כלי מתכות. ואומר ר"ת דתכשיטי מתכות מיקרו שפיר בגדים כדדרשינן גבי בגדי כהונה אלה הבגדים וכו'. והשבצים הם מזהב. ובשמעתין אמרינן בהדיא דנוגע בשאר כלים דאינו מטמא אלא טומאת ערב. ועתה יש ללמוד מן הפסק הזה כל המשנה דאהלות דהכי איתמר התם שנים טמאים במת אחד טומאת שבעה ואחד ערב. כיצד אדם הנוגע במת (טמא) טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב. שלשה טמאין במת שנים טמאין טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב. כיצד כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאין טומאת שבעה ושלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. ארבעה טמאות במת שלשה מהן טמאים טומאת שבעה והרביעי טומאת ערב. כיצד שנים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה. שלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. וכל זה הדין יש ללמוד מן הספרים שלא מצינו שיהיו טמאין שבעה רק כלים ואדם וכלים דוקא ולהכי קאמר שנים טמאין במת. וכשאדם נוגע במת אינו מטמא אדם אחר שבעה שלא מצינו שני אדם טמאין כי אם אחד. אבל ודאי אם היו כלים הנוגעים בראשון טמאין שבעה ולא גרע מאדם שקבל טומאה מכלים שיחזור ויטמא כלים שבעה. וכן שלשה טמאין במת שהכלים מטמאין כלים והא לא גריעי כלים שניים מכלים שנגעו באדם שקבל טומאה מכלים. ושלישי בין אדם ובין כלים טמאין טומאת ערב. שלא מצינו בהדיא שלשה כלים טמאים שבעה כי אם שנים וכן לא מצינו אדם שיהא טמא על ידי כלים שניים כי אם על ירי ראשון. וכן ארבעה טמאים במת כו' שכך מצינו בהדיא כלים ואדם וכלים ולא יותר. תוספי הרא"ש ז"ל:

רש"י ד"ה ואין סותר אה"ק. והאי דתנן כו' וסותר אה"ק כו'. תמוה דהא הכא ג"כ ימים שהיה בהן בארץ העמים אין עולין לו כהתם. ואף שיש לדחוק ולכוון זה בתירוצו. מ"מ לא היה כדאי לעשות בזה קושיא ותירוץ:

רד"ה איבעיא להו. אלא נכנס לה באוירא קליט ליה טומאה. כ"נ דצ"ל:

תד"ה ארץ. גדולות יותר ממ' סאה כו'. בר"פ ט"ו דכלים ורפ"ח דאהלות ובכ"ד איתא דבמ' סאה מכוונות סגי ליטהר. וצ"ל דמלת יותר שבדבריהם נמשכת למעלה. ור"ל שהן גדולות ביותר דהיינו ממ"ס ומעלה:

תד"ה ת"ש. כדאמרינן במס' שמחות פ"ד כ"ט שהנזיר כו'. כצ"ל. והוא שם משנה כ"א:

בא"ד והא דלא אוקי מתניתין בכלי מתכות כו'. מבואר דגם רח"כ מודה בזה לר"ת דבכלי מתכות צריך הזיה רק דס"ל שאין הנזיר מגלח עליו. והתוי"ט ל"ד במש"כ ור"ת סובר דבכ"מ צריך הזי' ורח"כ השיב לו כו'. משמע דסובר דפליג ג"כ על הזיה. ונראה שיש השמטה בדבריו וצ"ל אחר מילת הזיה. והנזיר מגלח עליהם. שוב נדפסו תור"ע וראיתי שעמד בזה ע"ד. אך בשם הרמב"ן בפ' חוקת הביא דגם הזיה א"צ וע"ש טעמו ונימוקו. וכ"כ בחידושיו לב"ב (כ). והגה"ש הביא שכן גם דעת המאור. והרמב"ם בפ"ז מהנ"ז הל"ח כתב ג"כ שאינו מזה בג' וז' אבל כ' שד"ז מיוחד בנזיר אבל כל אדם כו' יזה בג' וז' כו'. והכ"מ תמה שיהא נזיר קיל משאר בנ"א. וכ' עוד הרמב"ם שם שזה שאינו (כ"ה בהעתקת הכ"מ) מזה כו' כדי שיעלה לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירתו. והתוי"ט הבין שבא בזה לתת טעם על שלא הצריכוהו הזאה. והוא תימה דמה טעם יש בזה. וע"ק יזה ולא יהיה עולין לו. ועוד דהא משמע ממתני' דאינו סותר הקודמין אבל אין עולין. דאל"כ ה"ל לתנא לחשוב זה יחד עם ימי הזב והזבה וכו' כמש"כ הכ"מ שם בדין ז'. ולקמן בגמרא בפיסקא ומתחיל ומונה. מבואר להדיא דכל דחשיב בהך בבא אין עולין. ונלע"ד אשר הכ"מ והתוי"ט לא ירדו בכאן במחכ"ת לסוף דעת הרמב"ם. וכוונתו בזה ליישב תמיהת הכ"מ. והוא שבאמת לטהרו מהטומאה ודאי נזיר לא עדיף משאר בני אדם שלא להצריכו הזאה אלא דאף שלא הוזה וא"כ עדיין הוא בטומאתו גם לאחר שבעה. מ"מ עולין לו הימים לאחר ז' למנין נזירתו. ולענין זה אמר הש"ס הני כלים בני הזאה אינון ונכון בעז"ה. ועי' בתוי"ט עוד מה שהביא בשם הרמב"ן שהחרב אינו מטמא באהל דאל"כ היו הכהנים אסורים בכל הבתים כו'. לכאורה קשה דהא מסיק בסוף דאף במגע אין הכהן מוזהר. וא"כ אף שהיה מטמא באהל ג"כ יוכל להיות שהכהנים מותרים ליכנס לבתים משום שאין טעונין הזיה והנזיר אינו מגלח עליהם כמו במגע. והרי הרח"כ משמע דס"ל שמטמא באהל וגם צריך הזיה מ"מ כיון שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר כש"כ לדעת הרמב"ן שאינו טעון גם הזיה. ולפמש"כ המל"מ פ"ג מהלכות אבל בסברת ספר היראים לענין מתי עובדי כוכבים ע"ש יתיישבו דברי הרמב"ן ג"כ:

גמ' ארץ העמים משום אוירא. עיין לעיל דף כ ע"א:

תוס' ד"ה ת"ש וכו' והא דלא אוקי מתני' בכלי מתכות. עי' במאור פ"ד דחולין דף עא ע"ב ד"ה כי קאמר רבה דאדם נוגע בחרב שנטמא במת דאין לו הזיי' ג' וז':

בא"ד ולא נראה לי וצ"ע. עי' שבועות ד' ט' ע"ב תד"ה כדאמר. ושם דף מא ע"א ד"ה ומאן דתני. ובגיטין דף פ ע"ב ד"ה זו דברי ר"מ:

ואין סותר את הקודמין. והאי דתנן בפ' הריני נזיר מגלח (לעיל יט:) מי שנזר נזירות מרובה והשלים נזירותו ואחר כך בא לארץ כו' ב''ה אומרים נזיר כבתחלה וסותר את הקודמין התם הוי טעמא לפי שעשה נזירותו בח''ל ואין עיקר נזירות אלא בא''י אבל כאן שעשה ואחר כך יצא אינו צריך לסתור את הקודמים: וספרו של מצורע. דהיינו אחר חלוטו הוא דהאי קרא וכבס בגדיו וגו' (ויקרא יד) בסוף ימי חלוטו כתיב דהיינו כשנתרפא מצרעתו כדכתיב ברישא דעניינא ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא וגו' ואז הוא מגלח כדכתיב וגילח את כל שערו ומתחילין ימי ספירו ולאחר ימי ספירו מגלח פעם שנית כדכתיב בההוא קרא גופיה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' וימי ספירו של מצורע אותן ימים שכתוב בהן וכבס המטהר וגלח את כל שערו ורחץ במים ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וימי גמרו של מצורע היינו ימי חלוטו דכתיב בהו (שם יג) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו אחר תגלחיות הללו של מצורע אינו סותר את הקודמין ואחר יתחיל למנות ימי נזירותו אלא למקום שפסק יתחיל והוא שתהא נזירות מרובה כדי שיהא בו גידול שיער ל' יום לאחר שנתגלח בתגלחיות שתים של מצורע ואף אותן ימים של ספרו ושל גמרו אין עולין לו למנין: באמת אמרו. הלכה היא למשה מסיני ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע ימים הראשונים שכתוב בהן (שם) והסגיר הכהן שבעת ימים וכתי' והסגירו הכהן שבעת ימים שנית עולין לו ממנין ימי נזירותו ולקמן מפרש מהיכא גמיר: גמ' איבעיא להו ארץ העמים משום אוירא. נמי גזרו עלה והיכא דאיכא אוירא בלא גושא כגון דנכנס בה בקרון או בספינה שלא פסע לארץ אלא נכנס בה באוירא קליש ליה טומאה: או דילמא משום גושא. דטומאה חמורה הוא דגזרו עליה ולא משום אוירא דהיינו טומאה קלה ואם נכנס בה ברגליו כמאן דנגע בקבר דמי אבל בקרון לא: ואי אמרת משום אוירא. היכא דאיכא אוירא בלא גושא מי הויא לה טומאה חמורה כולי האי דתיבעי הזאה שלישי ושביעי: וכי קתני. ומזה בשלישי ושביעי אשארא אסככות ופרעות ולאו אארץ העמים: הכי נמי מסתברא. דלא אכולהו קאי מדקתני כלים הנוגעים במת: והני כלים בני הזאה נינהו. כלומר ואם נוגע נזיר בכלים הנוגעים במת צריך הזאה בתמיה: אלא לאו שמע מינה. לאו אכולהו קאי אלא אשארא קאי אהנך [דבני] הזאה נינהו:

ואינו סותר את הקודמים וגם אין עולין לו למנין נזירותו ומתחיל ומונה מיד. במקום שפסק למנות כשנטמא לא יתחיל למנות שימי טומאה אין עולין לו לימי נזירותו וגם קרבן שנזיר טמא מביא חטאת ועולת העוף ואשם זה אינו מביא וקשה לרש''י דבשלמא כולהון ניחא דכי נמי אינו סותר הקודמין אין עולין לו אלא כלים הנוגעים במת דאפי' כלי שטף קאמר כדמשמע בגמ' וכשנגע בהם הנזיר אינו טמא אלא טומאת ערב [אמאי] אין עולין לו: באמת אמרו ימי הזה והזבה. נזיר שהתחיל למנות ונעשה זב וימי הסגרו שפרחה בו צרעת והסגיר אותו הכהן ועמד בעיניו או כיהה עולין לו לימי נזירותו: אילן המיסך על הארץ. בפ' דם הנדה נדה נז.) אמר דמדאוריי' לאו אהל מעליא שהענפים רחוקים זה מזה ואין בהם פותח טפח אף כי יש בודאי כזית מן המת תחת אחת מהן ומן התורה טהור כי הלך תחת כולן ורבנן הוא דגזרו טומאה בהולך תחתיו: ופרעות אבנים היוצאות מן הגדר. הסמוך לבית הקברות ויש שם נפל תחת אחת מן האבנים וגזרו חכמים טומאה למהלך תחת אחת מן האבנים אף כי ספק טומאה ברה''ר ספקו טהור ובמס' נדה (ג''ז שם:) משמע דמהלך על פני כולה טמא בודאי: ארץ העמים על אוירא גזרו. כגון מהלך בשידה תיבה ומגדל גדולות יותר ממ' סאה שאין מקבלין טומאה או על גשר ארץ העמים או הנכנס בקרון או בספינה שהחמירו בה יותר מבאהל המת כדי שלא יצא מארץ לחו''ל או דלמא משום גושא דוקא המאהיל על גושא גזרו כמי שמאהיל על המת מפני מתי מבול או מפני רוב מישראל שנהרגו בחו''ל אבל הנכנס בשידה תיבה ומגדל או בקרון או בספינה לא והא דמשמע בפ''ק דשבת (ד' טו:) דגזרו על גושא ועל אוירא התם ה''פ בין לנוגע בגושא בין מאהיל על גושא בלא שום הפסק לגושא [אבל] בבא בשידה תיבה ומגדל שיש הפסק לא איירי והקשה הרב ר' יעקב מאורליינ''ש דתנן בפ''ק דאהלות ואלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל ארץ העמים ובית הפרס כו' והכא משמע דפשיטא לן דמטמא באהל כי מאהיל מיהא על גושא בלא הפסק שידה תיבה ומגדל ותירץ דהתם מיירי בגושא הבא מארץ העמים לא''י ור''ת אומר דהיא נשנית קודם גזרה אחרונה דשבת דאמר התם (בפ''ק דשבת שם) דמעיקרא לא גזרו על אוירא ולא כלום ועי''ל דאינו מטמא עד שיכנס שם ראשו ורובו כדמשמע בשלהי סוגיין ולא כשמכניס ידו לבד דאילו באהל המת מטמא אפי' במכניס ידו: ת''ש ומזה בג' ובז' ואי אמרת משום אוירא הזאה ל''ל. דאינו סברא שיצטרכו בכה''ג הזאת ג' וז' הואיל ומטמא אף כי הפסק בינו ובין הגוש דאינו כלל מענין טומאת אהל המת להצריך הזאה ג' וז' ומשני כי קתני אשארא ה''נ מסתברא מדקתני וכלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה נינהו. והלא אינו טמא הנוגע בהן רק טומאת ערב ולא טומאת ז' אלא ש''מ אשארא דמשמע ליה דאפילו בכלי שטף איירי דנגעו במת דהוו אב הטומאה והנוגע בהם טמא טומאת ערב כנוגע בטמא מת בעלמא דלא בעיא הזאה אלא ש''מ אשארא וא''ת ולישני ליה דהני כלים בכלי מתכות מיירי דאדם הנוגע בהם טמא טומאת ז' ובעי הזאה ג' וז' דחרב כחלל ואור''ת דע''כ לא מתוקמא מתני' בכלי מתכות דא''כ הנזיר מגלח דחרב הרי הוא כחלל. ושלח לו רבינו חיים כהן איזה בית אשר תבנו לי דאין נזיר מגלח עליו ה''ה דכהן מוזהר עליו ואין לך בית שאין בה שום כלי מתכות שהיה באהל המת או שום מסמר כדאמרי' במס' שמחות (פ''ד הל' כא) כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה ותו דבהדיא תניא בתוספתא ובמס' אהלות (פ''א) דקחשיב התם ד' טומאות במת כיצד כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאים ז' והרביעי בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב וקאמר בד''א לתרומה וקדשים אבל נזיר אין מגלח אלא על המת בלבד פי' למעוטי כלים הנוגעים במת דאיירי בהן דהא ודאי מגלח על אבר מן החי ואכל הני דתנן במתני' וע''כ מתני' דהתם בכלי מתכות איירי דבכלי שטף אי אפשר להיות טמאים ד' [אלא] דוקא בכלי מתכות דאמר רחמנא חרב כחלל משכחת להן כמו שמפורש אבל כלי שטף אינו כחלל אלמא דאין הנזיר מגלח עליהן והא דלא אוקי מתני' בכלי מתכות משום דבלאו הכי קים ליה דקתני אשארא דע''כ לאו אכולהו קאי ומזה בג' וז' דהא קתני נמי ימי ספרו וימי גמרו דלאו בני הזאה אינון. ומשמעתין קשה למה שפירש הר''ר יצחק מסימפונ''ט דמתני' דאהלות בין בכלי מתכות בין בשאר כלים דכולהו גמרי מכלי מתכות דאמר חרב הוא כחלל וה''ה לשאר כלים דבהדיא אמרי' בשמעתין הנוגע בשאר כלים אינו טמא אלא טומאת ערב ומיהו קצת יש לדחות דהא דפריך הכא בני הזאה נינהו לאו אכלים הנוגעים במת אלא אספרו ואגמרו קאי דבתר הכי והוי כמו וכו' ולא נ''ל וצ''ע מהרפ''ש. וה''ר יצחק הביא ראיה מתוספתא דכלים (פ''ו מב''ק) החמת שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתון . לתוכה הוא טהור והתנור טהור הוא טהור משום דכרוך בסיב והתנור טהור דתוכו ולא תוך תוכו בא הטהור ואחז בו והעלהו טמא לפי שהסיט עצם כשעורה וטמא את החמת חזרה החמת וטמאה את התנור אלמא דחמת כאדם ונעשית אב הטומאה לטמא את התנור ואע''ג דלאו כלי מתכות הוא משוינן ליה כאדם להיות אב הטומאה כמוהו שניטמא בעצם דהוי אבי אבות ויש לדחות דהתם משום דיקרב בדיקרב הוא דהאדם ניטמא במשא דעצם כשעורה ובשעה שהיה [נושא עצם המת שהוא] אבי אבות באותה שעה היה נוגע בהחמת והחמת בתנור. ועוד הביא מדאמר בספרי כל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר לפי שנאמר בחלל חרב בא הכתוב ולימד על החרב שהוא מטמא טומאת שבעה למדנו לכלים ואדם כלים ואדם וכלים מנין ת''ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם פי' שהבגדים שנוגעין באדם שנוגע במת טמאים ז'. והתם בגדים משמע אף בשאינן כלי מתכות ואור''ת דתכשיטי כלי מתכות שפיר מיקרו בגדים כדכתיב בבגדי כהונה (שמות כח) אלה הבגדים אשר יעשו וחשיב ציץ וכללא דמילתא כלים במת וכלים באדם ואדם בכלים (וכלים בכלים) הרי הן כמו אדם במת ואדם בכלים וכלים בכלים ואדם באדם ירדו מעלה אחת דאילו כלי מתכות במת הרי הן כמוהו דחרב כחלל וגם כלים באדם כדכתיב (במדבר לא) וכבסתם בגדיכם אבל כלים בכלים לא אשכחן שיעשו כיוצא בהן וכלים בכלים השלישי אינו אלא ערב בין אדם בין כלים (באדם) אבל כלים באדם הכלים כמו האדם מה האדם טמא ז' אף [כלים] הנוגע ז' וכלים במת הרי הן כמת מה המת אבי אבות לטמא אדם וכלים טומאת ז' אף כלי מטמא אדם וכלים טומאת ז' ותו לא מידי: