ואינו סותר את ימי הנזירות הקודמים, שעולים לו למנין הנזירות, ומתחיל ומונה מיד לאחר שנטהר מטומאתו, להשלים את מנין ימי נזירותו, וקרבן טומאה אין לו על כל אלה הטומאות. באמת אמרו, מסורת עתיקה היתה: ימי טומאת הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע כשהיה מצורע מוסגר בלבד, לפני שנתברר אם הוא מצורע מוחלט, הרי אלו עולין (נחשבים) לו למנין ימי הנזירות.

א גמרא הוזכרו במשנתנו הסככות והפרעות. ומסבירים מהם דברים אלה ממה ששנינו במשנה במקום אחר: ואלו הן הסככות — זה אילן המיסך על הארץ. ופרעות — אלו אבנים היוצאות מן הגדר.

עוד שנינו במשנה: ואף שארץ העמים מטמאה — אין הנזיר מגלח על טומאה זו. ומבררים מהו עניינה של טומאה זו, איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ארץ העמים, משום אוירא [האויר, החלל שלה] גזרו עליה חכמים טומאה, כלומר, על עצם השהות בה. או דילמא [שמא] משום גושא [גושה, אדמתה] גזרו עליה כאילו היה שם מת, שרק אם נוגע בה או מאהיל עליה הריהו טמא?

ומציעים תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנתנו, המונה גם את הנכנס בארץ העמים: ומזה בשלישי ובשביעי. ואי אמרת [ואם אומר אתה] משום אוירא [החלל] עצם השהות בה גזרו, הזאה למה לי? הרי לא נגע בטומאה, ולא האהיל עליה!

אלא לאו [האם לא הכוונה] משום גושא [הגוש, האדמה עצמה]? ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך משום אוירא [החלל], וכי קתני [וכאשר שנה] שמזים עליו — הכוונה היא אשארא [על, לגבי, שאר] העניינים הנזכרים במשנה, כגון הגולל והדופק ורביעית דם.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לפרש, מדקתני [ממה ששנה] במשנה גם: וכלים, הנוגעים במת. וכי הנוגעים בהני [אלה] הכלים בני הזאה אינון [הם]? האם הנוגע בכלי הטמא טומאת מת צריך הזאה? והרי אינו טמא אלא טומאת ערב בלבד! אלא שמע מינה [למד מכאן] אשארא [על השאר] מדובר, שאין ההלכה "ומזה בשלישי ובשביעי" מתייחסת לכל הדברים שנמנו במשנה, אלא לחלקם בלבד.