דף נה - ב
אלא לאו במי שקיבל על עצמו נזירות מרובה יותר משלשים יום עוסקת משנתנו, וכגון שנצטרע באמצע ימי נזירותו ונותרו לו עדיין שלשים יום למנות, כי אז אכן אותם הימים שכבר מנה קודם שנצטרע עולים הם לו בחשבון ואינם נופלים.
ובכל זאת קתני במשנתנו: מתחיל ומונה מיד אחר ימי גמרו וספרו, ואילו ימי ספרו וגמרו עצמן אין עולין לו מן המנין.
הרי למדנו שאף בנזירות מרובה אין הם עולין לו מן המנין, ותיקשי לרב חסדא!?
הוא רב שרביא מותיב לה [הקשה את הקושיא על רב חסדא], והוא עצמו מפרק לה [מיישב את הקושיא]:
זה שאמר רב חסדא לחלק בין נזירות מועטת לנזירות מרובה, אין הוא מתיחס לשיעור "קבלת" הנזירות אם מרובה היתה או מועטת, אלא לשיעור הנזירות שנותרה לו כשנצטרע אם מרובה היא או מועטת; וכך הוא שאמר רב חסדא:
לא שנו במשנתנו שאין הימים עולים לו מן המנין - אלא במי שקיבל על עצמו נזירות בת חמשים יום, דיתיב עשרין [נהג עשרים ימים בנזירות], [1] ורק אז איתילידא ביה צרעת [נולדה בו צרעת], שלא נותר לו למנות אלא שיעור "נזירות מועטת"; כי אז:
הרי הוא מגלח צרעתו [בסוף ימי גמרו ובסוף ימי ספרו] תחילה, והדר [ורק לאחר מכן] יתיב תלתין יומין דנזיר [יושב הוא את שלשים הימים של הנזירות], כי מה שמנה בימי חלוטו וספרו אף שעלו לו למנין נזירותו, הרי צריך הוא לחזור ולמנותם כדי לגדל את שערו.
אבל אם נותר לו - כשנצטרע - למנות שיעור נזירות מרובה, כי אז את העודף על שיעור נזירות מועטת, מונה הוא בימי גמרו וספרו.
והיות וזו היא ה"נזירות המועטת" ששנינו במשנתנו אף לפי רב חסדא, שוב לא תיקשי: איך שנינן שאינו סותר את הקודמין, דהא באופן זה שנותרו לו שלשים יום למנות הרי אית ליה אחר תגלחת צרעתו גידול שער, ואותם ימים שכבר מנה עולים לו בחשבון ואינם נסתרים. [2] מתיב רמי בר חמא ממה ששנינו במשנה לקמן נט ב:
א. מצורע אסור לאכול בקדשים עד שייתמו ימי חלוטו ויגלח, ויספור שבעה ימים ובשביעי יגלח, וביום השמיני יביא את קרבנותיו, שהמצורע מחוסר כפורים הוא ואסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנותיו; ואם איחר את תגלחתו אינו מביא את קרבנותיו אלא למחרת.
אבל טמא מת אוכל בקדשים כשיעריב שמשו של יום השביעי לטומאתו, בין שלא היה נזיר ואינו חייב בקרבן, ובין שהיה נזיר טמא מת שהוא חייב בקרבן טומאה, שאין קרבן טומאתו מעכבו מלאכול בקדשים.
ב. מי שהיה חייב בשתי תגלחות, כגון של צרעת ושל "תגלחת טומאה" או של צרעת ושל "תגלחת טהרה", אינו יכול לגלח תגלחת אחת שתעלה לו לכאן ולכאן, אלא צריך לגלח תגלחת נפרדת לכל דבר.
ג. המשנה המובאת כאן [והיא משנה לקמן נט ב], דנה בנזיר שהיו לו שתי טומאות ספק, האחת של מצורע והאחת של טומאת מת, ומבארת המשנה אימתי ייטהר מצרעתו ויותר לאכול בקדשים, ואימתי יצא ידי נזירותו ויהיה מותר בכל איסורי נזירות.
ד. "תגלחת הטומאה" של נזיר טמא מת קודמת להבאת קרבנות הטומאה, [3] ואין נזיר טמא מת מתחיל למנות נזירות טהרה עד שיביא קרבן טומאה. [4]
ה. נזיר טמא מת חלוק מן המצורע, שהמצורע המאחר את תגלחת צרעתו לאחר יום השביעי אינו מביא את קרבנותיו אלא למחרת תגלחתו, וכנ"ל בסעיף א, ואילו הנזיר הטמא שאיחר את תגלחת טומאתו לאחר יום השביעי, יכול הוא להביא את קרבנותיו בו ביום, ובלבד שיטבול לפני יום זה.
ו. ביאור המשנה יתבאר על פי שיטת רב חסדא; [5] ועל פי שיטה אחת בתוספות בביאור המשנה.
ז. בסוגייתנו יתבארו רק עיקרי הדינים כדי לפרש את לשון המשנה, ולקמן ס א יתבארו פרטים נוספים בדיני הקרבנות.
נזיר - סתם שחייב בנזירות של שלשים יום - שהיה טמא מת בספק, וגם מוחלט בטומאת צרעת בספק [6] ביום הראשון לנזירותו:
הערות
[1] א. לאו דוקא נזירות בת חמשים יום וישב עשרים יום, אלא הוא הדין אם קיבל על עצמו ארבעים יום וישב עשרה ימים, ובלבד שכבר עומד הוא בפתח מנין שלשים הימים האחרונים של הנזירות. ב. אין כוונת הגמרא לומר שזו היא האפשרות היחידה שאין ימי חלוטו עולין לו, שהרי כל שכן אם קיבל על עצמו רק נזירות מועטת, שאין הימים עולים לו. אלא שהגמרא באה לבאר כיצד אמר רב חסדא על משנתנו שהיא עוסקת בנזירות מועטת, כאשר בהכרח שהיא מדברת במי שקיבל על עצמו נזירות מרובה וכמו שהוכיח רב שרביא; ולזה מבארת הגמרא שאין בכך סתירה, כי אכן קיבל על עצמו נזירות מרובה אבל לא נותרה לו כשנצטרע אלא נזירות מועטת.
[2] א. לשון הגמרא "והדר יתיב תלתין יומין דנזיר", משמע, שאת שלשים הימים שנותרו לו מנזירותו, אותם הוא מונה עכשיו לאחר שגילח לצרעתו, ובפשוטו הרי אינו כן, שאין זה אלא נזירות לגידול שער; והניחא לשיטת הרמב"ם שה"תגלחת סותרת" כמו סתירה של טומאה - ראה בסוגיא לעיל דף לט - ניחא היטב לשון הגמרא, אך לשיטת התוספות, שהוא גידול שער בעלמא, הלשון בפשוטו אינו מדוקדק; וראה מה שיתבאר בס"ד בסוף הסוגיא בשם ה"חזון איש". ב. הקשה רבינו עקיבא איגר: לפי מה שכתבו התוספות בדף לט ב שאם נתגלח אחר מלאת ימי נזרו שני ימים, הרי שדי לו בשבעה ימים לגידול שער, אם כן "באם איזה ימים קודם גמר נזירותו הוא בימי חלוטו וספרו, בזה נימא דעולים ימי ספרו, וממילא בתשלום ימי ספרו יהיה אחר ל"ב לנזירותו, והגילוח אז אינו סותר, ולא בעי גידול שער רק שבעה ימים"! ? ולא יישב; וראה מה שיתבאר בס"ד בסוף הסוגיא בשם ה"חזון איש". ג. הקשה בקרן אורה: מאי קא משמע לן משנתנו לדעת רב חסדא, והרי כבר תנינן לעיל [לט א] שתגלחת סותרת שלשים יום! ? ותירץ, דקא משמע לן משנתנו, שאפילו תגלחת של היתר הרי היא סותרת; ואולם הקשה על זה, כי היות ומסברא היא סותרת משום "גידול שער", אם כן מה לי של היתר ומה לי של איסור [ומיהו לפי שיטת הרמב"ם - וכפי שכתבו האחרונים בהבנת דבריו - שאין זה דין גידול שער בעלמא, אלא דין "סתירה" הוא על ידי תגלחת, יש מקום ליישב כתירוצו של ה"קרן אורה"] ; וראה מה שיתבאר בס"ד בסוף הסוגיא בשם ה"חזון איש". ד. יש לעיין, אם כן מה הוא החילוק שאמרו במשנתנו בין ימי הסגרו לימי גמרו וספרו, והרי אם הוסגר כשלא נותרה אלא נזירות מועטת למנותה, אין הם עולים לו למנין שהרי בסוף ימי צרעתו יגלח, וכשם שאם הוחלט או שהחלו ימי ספרו בזמן זה, אין הם עולים לו למנין! ? ואולם לפי משמעות דברי התוספות במשנתנו [ראה הערה במשנה] ש"ימי הסגרו" היינו כשלא הוחלט בסופם - ניחא; ואף אם לפי האמת אינו כן, וכמו שכתב הגרי"ז [הובא בהערה לעיל], מכל מקום אין זו קושיא על רב חסדא, היות ו"אמר לך רב חסדא: הכא במאי עסקינן בימי הסגרו שלא הוחלט אחריהם"; וראה מה שיתבאר בס"ד בסוף הסוגיא בשם ה"חזון איש". ה. נחלקו הרמב"ם והראב"ד [נזירות ז טו], מאיזה טעם מותר כל נזיר ומצורע לגלח לצרעתו שאינה אלא מצות עשה, ולדחות איסור תגלחת בנזיר שהיא אסורה בלא תעשה ועשה; דעת הרמב"ם היא, משום שימי חלוטו אין עולין לו, ואין מתקיים בהם "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", ואין כאן אלא לא תעשה בלבד, ועשה הרי דוחה לא תעשה גרידא, ואילו דעת הראב"ד היא, משום שנזיר ישנו בשאלה, ועשה של מצורע דוחה לא תעשה ועשה של נזיר שישנו בשאלה. והשתא תיקשי לפי שיטת הרמב"ם: הניחא לדידן שימי חלוטו אין עולין לו, אבל לרב חסדא שימי חלוטו עולין לו, איך מותר המצורע לגלח! ?
[3] דין זה הוא אחד מהיסודות של המשנה שלפנינו, והאחרונים - ראה "פנינים ואגרות משמר הלוי" לנזיר דף יח א - דנו בדין זה אם לכתחילה הוא או בדיעבד ונחלקו בדבר, ולענין משנתנו אין בזה נפקא מינה, כי אין הכרח ממשנתנו שהדינים שנאמרו בה מעכבים בדיעבד. ובעיקר הדין אם הוא מעכב, הנה התוספות בסוף הסוגיא בד"ה ואי ס"ד: "ועד שיגלח לתגלחת נזיר טמא, אי אפשר לו לחזור ולמנות נזירות טהרה", ולשונם משמע שהוא בדיעבד, וכנראה כוונתם היא, שהתגלחת מעכבת בדיעבד את הקרבנות, והקרבנות הרי מעכבים את חלות נזירות הטהרה [וראה שם בפוא"ג שכן מבואר בספרי, שהתגלחת מעכבת את הקרבנות] ; וראה עוד בתוספות ס א ד"ה תגלחת ובמה שנתבאר שם בהערה; וראה עוד לקמן מד ב "שהנזיר טהרתו תלויה בימיו ["ולא בתגלחתו"], ובמה שנתבאר בהערה שם; וראה עוד לקמן סד ב "מודינא לך בנזיר [טמא] שמחוסר תגלחת", ובמה שנתבאר בהערות שם.
[4] ב"סתם משנה" לעיל מט ב: שנינו ואינו מתחיל למנות אלא עד שיטהר", ובגמרא שם נד א מסתפקת הגמרא "מאי עד שייטהר", ומסקנת הגמרא לשיטת התוספות היא: שהכוונה היא עד שיביא קרבנותיו, ולפי זה בהכרח צריך לפרש אף את "סתם משנה" זו כדעה זו, שאם לא כן יסתרו המשניות.
[5] כי מן הגמרא מוכח שאת המשנה אפשר לפרש כרב חסדא, ולא קשה עליו אלא מן הברייתא.
[6] ראה בתוספות ובפירוש הרא"ש, כיצד יתכן מי שהוא ספק מוחלט, וראה עוד ב"חזון איש" נגעים ה כ מה שכתב בזה.
היכא דאיתיליד ביה צרעת לסוף עשרה ימים וזה הכלל נזירות מועטת קרי מקום שאין לו למנות רק ל' יום משהתחיל הצרעת עד סוף ימי נזירותו אבל בנזירות מרובה כלומר כשהתחיל צרעתו היה לו למנות עדיין שלשים וא' יום או שלשים ושנים ימים לנזירות וכ''ש יותר כגון נזירות בת חמשים וא' או יותר ואיתיליד ביה צרעת בכ' אז ודאי לא תוכל לומר דכל ימי צרעתו אינן עולים כל עיקר דבמנין הימים העוברים מיהא יעלו לו כגון מי שנדר חמשים ושלשה ויתיב עשרים ואיתיליד ביה צרעת וארבעה עשר יום שלשה מימי צרעתו יעלו ואחד עשר לא יעלו וצריך הוא למנות על [עשרים] ושלשה ל' יום דבפחות לא יהיו לו גידול שער והיינו דנקט והדר יתיב שלשים ימים דנזיר: דהא אית ליה גידול שער. צריך לומר דה''ק ועל נזירות מועטת כי האי לא תקשי לך כדאקשת מעיקרא אילימא בנזירות מועטת הא בעינן גידול שיער ויסתור הקודמים דהא אית ליה גידול שער: מתיב רמי בר חמא נזיר שהיה טמא בספק לו אולי נטמא במת ומוחלט בספק אולי הוחלט ומיירי בנזיר ודאי אך הוא ספק אם נטמא במת אם לא וכן הוא ספק אם הוא מצורע מוחלט או לא. הר''ף: אוכל בקדשים לאחר ששים יום. משום דספק מצורע הוא ואסור לאכול בקדשים עד שיטהר מספק צרעתו ויביא קרבנות מצורע דמחוסר כפורים אסור לאכול בקדשים אבל משום נזירות טמא לא מיתסר בקדשים אע''ג דצריך נמי להביא קרבן משום דאין טומאה יוצאה עליו מגופו לא מיקרי מחוסר כפורים כדאמרינן בפ' ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות י.) דדוקא במי שטומאתו יוצאה מגופו קרי מחוסר כפורים כיצד נזר נזירות שלשים יום וביום הראשון אירע לו ספק טומאה וספק טומאת צרעת דספק אם פרחה בו צרעת ממש אם בוהק הוא והשתא מיהא בתר דנתרפא לגמרי מזה ושונה וטובל ונטהר מספק טומאת מת אפי' לסוף שבעה בא לו לגלח כדין נזיר טמא או כדין מצורע שנתרפא אומרים לו להמתין מלגלח עד שלשים יום [דאימא] נזיר טהור גמור אתה שלא נטמאת ונזיר טהור אינו מגלח תוך שלשים אלא על הדמים בסוף שלשים יום כשנגמר נזירותו כדכתיב תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ימי נזרו לסוף שלשים יום מגלח ומשפטי הבאת קרבנותיו מפורש לקמן בפרק שני נזירים (דף ס.) שמביא צפרי מצורע שחוטה ומשולחת וחטאת העוף הבאה על הספק משום ספק נזיר טמא ועולת בהמה משום ספק נזיר טהור [ואע''פ] שאינו יכול לגלח אלא על הדמים [הא אמרינן] דאם גילח על אחד מהם יצא ומתנה עליהם ועדיין אסור לאכול בקדשים דשמא מוחלט היה וטעון עוד תגלחת שנית והבאת קרבנות [כדכתיב] בפרשת מצורע והנה נרפא נגע הצרעת ולקח שתי צפרים ושחט את הצפור האחת על מים חיים ושלח את הצפור החיה וגלח את כל שערו וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיה ביום השביעי יגלח ורחץ בשרו במים וביום השמיני יקח שני כבשים אחד לעולה ואחד לאשם וכבש אחד לחטאת וזה אי אפשר לגלח סוף שבעה לתגלחת ראשונה כי אולי אינו מצורע אבל נזיר טמא היה וצריך להתחיל ימי נזירותו שלשים יום שנזר כי אותן שלשים יום שמנה לא עלו לנזירותו דקרינא ביה והימים הראשונים יפלו כיון דמספקא לן בנזיר טמא ושלשים יום השניים הם ימי נזירות טהרה וקרינן ביה תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ימי נזרו לסוף ששים מגלח ובהך תגלחת שניה ליכא לספוקי בנזיר טמא דמספק נזיר טמא נפק בתגלחת ראשונה עד סוף ל' יום הראשונים אבל בנזיר טהור איכא לספוקי או בתגלחת ימי ספרו של מצורע ומביא עולת בהמה משום ספק נזיר טהור כדי לגלח על הדמים ומתנה עליה למחרת של יום תגלחתו יביא קרבנות מצורע כדי להתירו לאכול בקדשים ומביא חטאת העוף דאילו חטאת בהמה אינו בא על הספק אך יפקיר נכסיו ויביא חטאת העוף כדין מצורע עני ואשם נמי יביא לר''ש דאמר אשם מצי לאתנויי ביה כשלמים ולרבנן דר''ש אית להו דאשם אינו מעכבו לאכול בקדשים ועדיין הוא אסור לשתות יין ולטמאות למתים דשמא מוחלט היה ושני תגלחיות הללו שעשה למצורע היו לגמרו ולספרו ואינו עולה לתגלחת נזיר טהור כדאמרינן לקמן בפ' ב' נזירים (שם) לכך טעון עוד שני תגלחות אחד לנזיר טמא ואחד לנזיר טהור לסוף תשעים יגלח שלישית ובהך שלישית ליכא לספוקי במצורע כלל כי אם בנזיר טהור או בנזיר טמא והך תגלחת אי אפשר לגלח אלא עד סוף ל' יום הרי תשעים יום דלא מיבעיא בנזירות מועטת דצריך להמתין ל' משום גידול שער אף לרב חסדא אלא אף בנזירות מרובה כדפריש ואזיל משום דסבירא דימי צרעתו אין עולין לו כל עיקר ודלא כרב חסדא לכך צריך להמתין לתגלחת שלישית אחר תגלחת שניה כמנין ימי הנזירות (שעבר) אולי נזיר מצורע הוה ולא נזיר טמא ולסוף תשעים כשמגלח שלישית ליכא לספוקי במצורע כלל אלא או בנזיר טהור או בנזיר טמא ויביא עולת בהמה משום ספק נזיר טהור ולגלח על הדמים וחטאת העוף משום ספק נזיר טמא ועדיין אסור לשתות יין ולטמא למתים דשמא מוחלט היה ונזיר טמא ועלו לו שנים תגלחיות ראשונות לצרעתו והשלישית לנזיר טמא לכך צריך למנות עוד ל' לנזירות טהרה לסוף ל' יגלח ויביא קרבן טהרה לבד ומתנה ביה כדמפרש לקמן בפ' שני נזירים ומותר לשתות יין ולטמאות למתים והיינו דקתני ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ק''כ יום: ומדקדק הר''ם דע''כ צריך לומר שהוא מגלח ביום ל' שאם לא היה מגלח עד יום [שלשים ואחד] כשאר נזיר א''כ הוה מגלח תגלחת שניה יום ששים ואחד וא''כ לא היה אוכל בקדשים עד יום ששים ושנים שהרי אחר תגלחת מצורע היה טובל ולא היה יכול להביא קרבנותיו עד למחר כדאמר לעיל בפ' שלישי (דף יח) גלח בח' מביא קרבנותיו בט' אלא ביום ל' מגלח ומביא אחד מג' קרבנותיו דנזיר טהור עולה או שלמים כדי לגלח על הדמים דאולי נזיר טהור היה ואע''ג דשאר נזיר אינו מגלח עד שלשים ואחד יום היינו מדרבנן דמדאורייתא ביום ל' מצי מגלח לרב מתנא משום דמקצת היום ככולו או לבר פדא דמכ''ט יום נשלם הנזירות והלכך נזיר זה דעדיין אינו שותה ולא מיטמא למתים לא העמידו דבריהם ואוקמה אדאורייתא ושרי ליה לגלח ביום ל' מיהו קשה מתגלחת שלישית דאינו שותה יין ואפי' הכי בשלשים ואחד אלא נראה דמשום אכילת קדשים הקילו בשני תגלחיות ראשונות לכתחילה ביום ל'. מהרפ''ש: ה''ג ואכתי אינו מביא קרבנות נזיר טמא בו ביום דכיון שהוא צריך לטבול אחר התגלחת כדין מצורע שטובל אחר כל התגלחות ומיחזי כאילו היא טבילת נזיר טמא ביום שביעי אחר דבנזיר טמא נמי מספקא ליה דאז אינו מביא עד שמיני ולכך אינו יכול להביא קרבנות נזיר טמא עד למחרת יום תגלחתו דהיינו ביום שלשים ואחד וביום שלשים ואחד מביא חטאת העוף כדין נזיר טמא דשמא הוא טמא ולא מוחלט וימנה עוד ל' יום מיום שלשים ואחד שמביא קרבן טומאה וכדרבנן בפ' ג' (שם) דאמר הביא חטאתו אע''פ שלא הביא אשמו מונה יום ששים שהוא יום ל' למניינו ומגלח כדמפרש ולמחרת דהיינו יום ששים ואחד מביא קרבן צרעתו חטאת העוף כמו מצורע עני ואם עשיר הוא מפקיר נכסיו ומותר לאכול בקדשים דאשמו אינו מעכב לאכול בקדשים לרבנן ולר' שמעון דאמר מביאין קדשים לבית הפסול מביא גם אשם ומתנה כשלמים וזה ששנינו (זבחים עו.) ר''ש אומר למחרת מביא אשמו ולוגו ואומר אם מצורע הוא זה אשמו וזה לוגו ואם לאו יהא שלמים ואותו אשם טעון צפון ומתן בהונות כו' הרי למחרת ששים יום דהיינו יום ששים ואחד אוכל בקדשים דכבר גילח ב' תגלחות אם היה מצורע כבר. נטהר ומיהא תגלחת שלישית ליכא לפרושי הכי שהרי אינו טובל אחר התגלחת כיון שעשו לו ספיקות של מצורע. וצריך לומר דודאי בב' תגלחיות אחרונות אינו מגלח עד יום ל' ואחד (מגלח ל' יום על שלשים ואחד) שמניינו התחיל ביום ששים ואחד ומביא עולת בהמה לגלח על הדמים וגם מביא חטאת עוף משום ספק נזיר טמא כי בתגלחת ראשונה אולי מוחלט היה ולא עלו לו לנזירותו ומתחיל מניינו מיום [ששים] ואחד ומשלים חמשים ותשעה יום על ששים ואחד שהן מאה ועשרים יום ומגלח ביום קכ''א שהוא ל' ואחד יום למניינו ומביא קרבן טהרה לבד ומותר ביום קכ''א לשתות יין ומשלים נזירותו ויש ליתן טעם בדבר דדוקא בשני תגלחיות ראשונות דאיכא לספוקי בספק מצורע הקילו להיות ביום ל' אבל בשתים אחרונות שאין עליו עוד ספק מצורע השווהו לשאר נזיר שמגלח ביום שלשים ואחד ולכך קאמר ושותה ביין ומטמא למתים אחר ק''כ יום: ותני עלה [בד''א] בנזירות מועטת דאז די לו בק''כ אבל בנזירות בת שנתה אוכל בקדשים לאחר שתי שנים. כדפרישית שממתין מלגלח ראשונה עד שנה דשמא נזיר טהור היה ושניה עד שתי שנים דשמא לא היה מוחלט אלא נזיר טמא שלישית עד שלש שנים דשמא מוחלט היה ולא טמא מת. רביעית עד ארבע שנים דשמא מוחלט וטמא מת היה וגילח ראשונה ושניה לצרעתו שלישית לנזיר טמא רביעית לנזיר טהור:
222ימים לסיום הש״ס