נזיר נו ע"א

אוכל בקדשים לאחר ששים יום ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום ותני עלה במה דברים אמורים בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים ואי סלקא דעתך סלקין ליה יומי תיסגי ליה בשלש שנים ושלשים יום ועוד מתיב רב אשי אין לי אלא ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין ימי חלוטו מנין ודין הוא ימי טומאה מגלח ומביא קרבן וימי חלוטו מגלח ומביא קרבן מה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין לא אם אמרת בימי טומאתו שכן מבטל בהן את הקודמים תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהן את הקודמין אמרת קל וחומר הוא ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת נזירות אין עולין לו מן המנין ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות לא כל שכן ואין לי אלא ימי חלוטו ימי ספרו מנין ודין הוא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נו - א

הרי המצורע הזה אוכל בקדשים רק לאחר ששים יום, כלומר: ביום הששים עצמו, ואפילו אם נרפאה צרעתו כבר ביום הראשון לנזירותו.

כיצד: אין אתה יכול להתירו בקדשים - מספק - אלא לאחר שיגלח שתי תגלחות לצרעתו, ויביא קרבן למחרת תגלחתו השניה.

ומצורע זה שאין טומאותיו אלא ספיקות, הרי אינו יכול לגלח תגלחת ראשונה עד שימלאו ימי נזירותו, כי שמא נזיר טהור הוא ואסור בתגלחת עד יום השלשים, וביום השלשים יגלח, ^[1] ועלתה לו תגלחת זו לימי חלוטו אם אכן מצורע הוא, [ואם אינו מצורע, עולה לו תגלחת זו לטומאתו אם טמא מת הוא, או לנזירותו אם טהור לגמרי הוא].

ואף שגילח וטבל ביום השלשים, עדיין אסור הוא לאכול בקדשים, כי צריך הוא - משום היותו ספק מצורע - עוד ספירת שבעה ימים לאחר התגלחת הראשונה, ותגלחת וטבילה ביום השביעי [וקרבן למחרתו] -

והיות שאנו מסתפקים: שמא טמא מת היה ולא מצורע, נמצא שאינו יכול לגלח תגלחת שניה לצרעתו עד שיגלח "תגלחת טומאה" ויביא קרבנות של נזיר טמא מת וימנה לאחריה נזירות טהרה, שהרי כל זמן זה אסור הוא בגילוח כיון שאינו ודאי מצורע; ולא היה יכול להביא את קרבנותיו, כיון שהיה אסור ב"תגלחת טומאה" משום הספק שמא אינו טמא מת, ולא עלתה לו תגלחת לטומאתו אלא ביום השלשים, שאם אכן טמא מת הוא ולא מצורע, הרי שתגלחת זו היא תגלחת הטומאה שלו.

ולכן ביום השלשים אחר שגילח יביא את קרבן הטומאה, ^[2] ואז יחל למנות נזירות טהרה מספק, ולכשתסתיים יוכל לגלח תגלחת שניה לספק צרעתו, ונזירות זו מסתיימת ביום החמשים ותשע, והתגלחת שיעשה ביום זה תעלה לו לספק תגלחת טהרה ספק תגלחת שניה של מצורע.

והיות ולא גילח אלא ביום החמשים ותשע, אינו יכול להביא את קרבן צרעתו אלא למחרת הגילוח, שלעולם אין מביא המצורע את קרבנותיו אלא למחרת הגילוח ואפילו כשאיחר את תגלחתו, ולכן יביא את קרבותיו לספק צרעתו ביום הששים ואז יותר לאכול בקדשים.

ושותה יין ומיטמא למתים רק לאחר מאה ועשרים יום [היינו ביום המאה ועשרים], כלומר: אינו יוצא מידי ספק נזיר אלא ביום המאה ועשרים.

כיצד: עד יום החמשים ותשעה הרי היה אסור באיסורי נזירות כפי שנתבאר; ואותן שתי תגלחות שעשה יש לחוש שמא היו תגלחות של מצורע, ולא עלו לו לתגלחת נזירותו, ואם כן צריך הוא עוד שלשים יום של נזירות לקיום תגלחת טהרה.

ואת שלשים יום האלו אינו יכול להתחיל ביום החמשים ותשע, אלא ביום הששים לאחר הבאת קרבנות הצרעת, ^[3] ובהכרח ימתין עד תשעים יום שהוא יום השלשים ואחד לנזירותו, ^[4] ואז יגלח. ^[5]

וכשיגלח ביום התשעים עדיין לא יצא מידי נזירותו, כי שמא היה נזיר טמא ומצורע כאחד, ואותן תגלחות ראשונות היו לצרעתו, וצריך הוא תגלחת טומאה, המתקיימת בתגלחת זו השלישית, ואחריה צריך הוא למנות את ימי נזירות הטהרה שנזר, המסתיימים ביום השלשים ואחד שהוא יום המאה ועשרים, ובו מגלח ומביא קרבן טהרה, ומותר באיסורי הנזירות, וזו היא ששנינו: ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום.

ותני עלה, ושנינו על כך בברייתא המפרשת את המשנה:

במה דברים אמורים שממתין הוא ששים יום לאכילת קדשים ומאה ועשרים יום להתרת איסורי הנזירות: בנזירות מועטת של שלשים יום.

אבל בנזירות בת שנה, הרי זה:

אוכל בקדשים לאחר שתי שנים, כיצד:

אותם שלשים יום ראשונים שהמתין בנזירות מועטת לתגלחתו הראשונה, [משום הספק שמא נזיר טהור הוא ואסור בתגלחת], ימים אלו שוים - בנזירות זו שהיא בת שנה - לשנה אחת.

ואותם שלשים יום אחרים שהמתין לתגלחתו השניה [משום הספק שמא נזיר טמא מת הוא ולא מצורע, ולא עלתה לו הנזירות הראשונה וצריך למנותה מחדש], אף הם שוים - בנזירות זו - לשנה; וזו היא שאמרו: אוכל בקדשים לאחר שתי שנים.

ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים -

וסיפא זו מתבארת רק שלא לפי שיטת רב חסדא; כיצד:

אחר שתי שנים אי אתה יכול להתירו באיסורי נזירות, כי שמא מצורע היה וכל הימים שמנה עד שגילח תגלחת שניה ונטהר לא עלו לו למנין, ועדיין חייב הוא בנזירות טהרה בת שנה שהוא מונה אותה עכשיו [אם לא היה גם טמא מת], הרי לך שלש שנים.

ובסוף שנה שלישית, חוזרים אנו להסתפק שמא מלבד היותו מצורע היה אף טמא מת שעדיין לא גילח "תגלחת טומאה", כי אין תגלחותיו שעשה לצרעתו עולות לו לטומאתו, ועתה יגלח לספק טומאתו, ואז יתחיל למנות נזירות טהרה בת שנה, הרי לך ארבע שנים.

ואי סלקא דעתך דסלקין ליה יומי וכרב חסדא [שאף ימי צרעתו עולים לו למנין ימי הנזירות], הלוא תיקשי: תיסגי ליה בשלש שנים ושלשים יום [די לו בשלש שנים ושלשים יום] לנהוג איסורי נזירות!? כיצד:

כשתדון על נזיר זה לסוף שתי שנים שכבר נהג נזירות - תמצא:

שאם נזיר טהור הוא ולא היה טמא כלל, כבר מותר הוא.

ואם מצורע היה ולא טמא מת, אין הוא צריך אלא שלשים יום לגידול שער, שהרי כבר מנה את עיקר נזירותו בימי צרעתו לדעת רב חסדא.

ואם טמא מת היה ולא מצורע, הרי תגלחתו הראשונה היתה לטומאתו ותגלחתו השניה לנזירותו וכבר מותר הוא.

ואם טמא מת ומצורע היה, צריך הוא עתה לגלח לטומאתו שאין התגלחות שעשה לצרעתו עולות לו, ולמנות אחריה מנין נזירות טהרה של שנה.

ואם כן, אף שאין אתה יכול לומר שיגלח לסוף שבעה ימים וימנה עוד שנה, כיון שאנו אומרים: שמא אינו טמא מת, אלא נזיר טהור הוא שהיה מצורע ונתגלח וממתין הוא כעת לגידול שערו ואסור בתגלחת אחרת - מכל מקום הרי לסוף שלשים יום יכול הוא לגלח לספק טומאתו; וכשיגלח לאחר שלשים יום וימנה לאחריה שנת "נזירות טהרה" כבר יצא ודאי מיד נזירותו; הרי לך: שלש שנים ושלשים יום בלבד.

ועוד מתיב רב אשי לדברי רב חסדא:

אין לי אלא ימי טומאתו של נזיר שנטמא במת שאין עולין לו מן המנין של ימי הנזירות. ^[6]

אבל ימי חלוטו של נזיר מצורע מנין שאין עולין לו לנזיר מן המנין, ומשהוחלט הנזיר המצורע, אין הוא כולל את ימי חלוטו במנין ימי נזירותו?

ובהמשך לומדת הברייתא את הדין בקל וחומר.

ועד שלא סיים התנא לבאר את המקור לזה, מסביר התנא:

שמא תאמר: למה לי קל וחומר!? והלא דין הוא שלא יעלו לו ימי חלוטו מן המנין, מדין "במה מצינו" מימי טומאתו למת, כי היות ושוים הם בדיניהם, יש לך ללמוד זה מזה אף לענין "אין עולין מן המנין"; וכך נלמדנו מן הדין:

ימי טומאה מגלח הנזיר ביום השביעי שלהם ומביא קרבן ביום השמיני שלהם - וימי חלוטו הרי הוא מגלח בסוף ימי חלוטו, ומביא קרבן ביום השמיני לספרו - ^[7]

ואם כן יש לנו להשוותם גם לעניננו, ולומר:

מה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין, אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין.

ומסביר התנא שאי אפשר ללמוד בדין זה:

לא אם אמרת בימי טומאתו למת שאין הם עולין לו מן המנין, משום שכן מבטל [סותר] בהן את הימים הקודמין של הנזירות, וכמו שנאמר בנזיר שנטמא במת "והימים הראשונים יפלו", ולפיכך אף אין עולין לו מן המנין.

תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהן את הימים הקודמין של ימי נזירותו, ולפיכך יש לומר שאף עולין לו הימים האלו מן המנין. ^[8]

ולכן צריכים אנו ללמוד שאין ימי חלוטו של מצורע עולין לו לנזיר מן המנין בדין אחר ממי שנזר בבית הקברות שאין לו סתירת ימים הקודמים, ואין הוא מגלח ואינו מביא קרבן טומאה [כמבואר לעיל דף טז ויז] ; אמרת: ומה נזיר שנזר בקבר [בבית הקברות] ששערו ראוי לתגלחת נזירות טהרה שהרי אינו צריך לגלח לטומאתו, ומכל מקום אין עולין לו ימי הטומאה מן המנין - ^[9]

ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות טהרה - שהרי צריך לגלח תחילה לצרעתו - לא כל שכן שאין עולין לו מן המנין.

מוסיף התנא של הברייתא ומבאר:

ואין לי אלא ימי חלוטו שאין עולין לו מן המנין, וכפי שלמדנו מנזיר בקבר.

ימי ספרו מנין שאין עולין לו למנין ימי נזירות?

ומבארת הברייתא: ודין הוא:

הערות

^[1] ואם תאמר: אפילו ביום השלשים אינו מגלח, שהרי לכתחילה אין נזיר מגלח אלא ביום שלשים ואחד! ? ביארו התוספות "דמשום אכילת קדשים הקילו בשני תגלחיות ראשונות לכתחילה ביום שלשים"; ודבריהם אלו אינם אלא אם דין זה שאין הנזיר מגלח לכתחילה אלא ביום שלשים ואחד הוא רק מדרבנן, ובדבר זה יש סתירות בדברי התוספות בכמה מקומות במסכת זו.

^[2] ובלבד שיטבול לטומאת המת ביום קודם או כמה ימים קודם, כי את קרבנות הטומאה אינו יכול להביא אלא יום אחד לפחות אחרי טבילתו, והיות וטבל כבר, יכול הוא להביא את קרבנות הטומאה המעכבים אותו לחלות נזירות הטהרה ביום התגלחת, [כי המגלח שלא ביום השביעי של הטומאה אלא לאחריו, הרי הוא יכול להביא את קרבנותיו ביום התגלחת], ולקמן ס א יתבאר איזה קרבן טומאה הוא מביא ומה ייעשה בו.

^[3] כן פירשו האחרונים [רבינו עקיבא איגר בתוספותיו למשניות, ה"קרן אורה" ה"ברכת ראש" ועוד] ליישב את קושיית התוספות יום טוב שתמה על דין זה, למה צריך הוא להמתין מלמנות נזירות טהרה עד למחרת הגילוח! ? ופירשו האחרונים שהוא משום קרבנות הצרעת שהוא מביא רק למחרת, ולכן ממתין הוא עד שיביאם. וב"ברכת ראש", כתב: שקל וחומר הדבר מנזיר טמא שאינו מתחיל למנות אלא מיום הבאת הקרבן, כל שכן מצורע שהוא מחוסר כפורים, ושם מצורע עליו עד הבאת קרבנותיו, [וראה תוספת ביאור בדבריו, ב"ארזי הלבנון" אות שכ]. ויש לתמוה על פירוש זה: א. הרי אנו דנים אף לפי שיטת רב חסדא [וכן מבואר בתוספות בהדיא שדין זה הוא אפילו לרב חסדא], ולרב חסדא, הרי כל הטעם שאין ימי חלוטו וספרו עולין לו, אינו אלא מטעם התגלחת שגילח, ומה זה ענין לקרבנות הצרעת [וכן הקשה ב"ארזי הלבנון"]! ? ב. והוא על פי "קהלות יעקב" סימן ד': הרי "טבול יום" של טומאת מת אינו מעכב בחלות נזירות טהרה, כמבואר במשנה טז ב ב"נזיר בקבר" [שאינו מביא קרבן טומאה] שאינו ממתין עד שיעריב שמשו, וכן מבואר בברייתא יז א, וכתבו התוספות [יז א ד"ה אין] את הטעם "דטבול יום קלישא טומאתיה ולא מעכב מלחול נזירות עליו", ואם כן כל שכן "מחוסר כפורים" שהוא קלוש מ"טבול יום".

^[4] כי היות ואין הוא בא להתיר את עצמו לאכול בקדשים, הרי הוא צריך להמתין עד יום השלשים ואחד, שכן הוא הדין בכל נזירות שממתין עד יום שלשים ואחד, ורק בשתי תגלחות הראשונות היה מותר לגלח ביום השלשים כדי להתירו לאכול בקדשים.

^[5] הקשה בספר "ארזי הלבנון" אות שי: לשיטת רב חסדא למה צריך הוא להמתין עד תשעים יום, והרי אפילו אם היה מצורע הרי עלו לו ימי נזירותו בימי צרעתו לרב חסדא, ונמצא שהתגלחת השניה היא "אחר מלאת ימי נזרו" בכמה וכמה ימים, ובכי האי גוונא שנתגלח כמה ימים אחר מלאת הרי די לו שימתין שבעה ימים לגידול שער כמבואר בתוספות לט ב. ויש מי שתירץ, דהנה יש להתבונן במי שגילח ביום שלשים שהוא צריך להמתין שלשים יום לגידול שער, ואחר כך נתגלח שוב אחר כמה ימים, הרי ודאי לא נאמר שהיות וימי נזירותו עלו לו, רק שהוצרך לגידול שער, אם כן התגלחת השניה היא כמה ימים אחר מלאת וימתין רק שבעה ימים, שזה ודאי אינו, ובהכרח שבכל שלשים הימים שהוא מגדל שער, אם נתגלח בהם, צריך הוא להמתין שלשים ימים; [ויש לדחות שהוא ממתין באופן זה עד שלשים יום מתגלחת הראשונה, אלא שזה אינו מסתבר] ; ואם כן נמצא שהתגלחת השניה של הצרעת הרי היא כתגלחת שהיתה בתוך מלאת שצריך הוא להמתין שלשים יום לאחריה.

^[6] דכתיב: " [ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה וגו'] וקדש את ראשו ביום ההוא" דהיינו בתר ימי טומאה, והדר "והזיר לה' את ימי נזרו"; והתוספות שלמדוהו מקל וחומר מסתירת הימים הקודמים, לא כתבו כן אלא משום שבהמשך הברייתא מבואר שאף נזיר בקבר אין עולין לו ימי טומאתו מן המנין, ואת זה אי אפשר ללמוד מן הכתוב הנזכר, שהוא מדבר במי שצריך גילוח וקרבן טומאה, והנזיר בקבר אינו צריך את כל אלו, ולזה צריכים אנו לקל וחומר מנזיר שנטמא שאין ימי טומאתו עולין לו, כמבואר בתוספות במשנה לעיל טז ב.

^[7] צריך ביאור, איך אפשר להשוות ימי טומאתו שהוא חייב גילוח וקרבן מצד דין הנזירות ולא מדין טומאת המת, למצורע שהוא חייב בגילוח וקרבן מצד הצרעת ולא מצד הנזירות! ? ובפשוטו מכאן ראיה למה שכתב רש"י בסוטה טו א ד"ה וכי קא מייתי [המצורע] קרבן לאישתרויי בקדשים: "שיש טומאות שהצריכן הכתוב כפרה לטהרתן, זב וזבה ויולדת ומצורע ונזיר שנטמא", הרי שרש"י סובר, דהכפרה בנזיר טמא היא לטהרת טומאת המת וכשאר מחוסרי כפרה דטומאה. ואין כוונת רש"י לומר, שאף הנזיר הטמא אסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו וכשאר מחוסרי כפרה, שהרי מבואר בגמרא כריתות ח ב שמותר הוא לאכול בקדשים [כמו שהקשה ב"קהלות יעקב" נזיר סימן ד, ראה שם], אלא כוונתו היא על דרך שכתב רש"י בשבועות יז א ד"ה צריך שהייה: "קרבן נזיר טמא לאו אעוון טומאה אתי, אלא למיחל עליה נזירות טהרה כשאר מחוסרי כפרה", והיינו שביסוד הדברים שוה טמא מת לשאר מחוסרי כפרה שהכפרה משלמת את טהרתן, אלא, שטומאת שאר מחוסרי כפרה מעכבת אותם לענין אכילת קדשים וביאת מקדש, ואילו טמא מת מחוסר כפורים מעכבת אותו טומאתו מלחול עליו נזירות טהרה, ועל דרך זה מתבארים גם דברי הר"י מיגש בשבועות לז א ד"ה ת"ש. ולפי פירוש זה צריך לומר שברייתא זו סוברת שהקרבנות מעכבות אותו מלמנות נזירות טהרה, כי כל דברי רש"י אינם אלא לדעת הסובר שהקרבנות מעכבות [ראה לעיל יח ב], אבל לדעת הסוברים [ראה לעיל יח א] שאין הקרבנות מעכבות, אין מקום לדברי רש"י.

^[8] הקשו התוספות [לעיל יז ב, וכאן קיצרו]: למה לא נלמד מצורע ממת באותו "במה מצינו" שאף סותר הוא את הימים הקודמים! ? ותירצו: שלעיל בגמרא [מד א] ילפינן מהפסוק "והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו", שהטומאה סותרת ואין התגלחת סותרת, הכי נמי נימעוט ונימא דאינו סותר על החלטו, כלומר: מיעוט הוא [שפסוק זה מיותר] "כי טמא נזרו" ולא משהו אחר, והיות והפרשה מדברת בטומאת מת, הרי נתמעט כל מי שאינו טמא טומאת מת.

^[9] הקשה רבינו עקיבא איגר [לעיל יז ב] על הלימוד מנזיר בקבר: "מכל מקום גם על זה נימא: אם אמרת נזיר [בקבר], דימי טומאה כיון דסותרים (ה"נ) [הנזירות], אף בכי האי גוונא דנזר בבית הקברות, אין עולים". הלשון נראית משובשת, ועיקר כוונתו להקשות: הרי נזיר בקבר היינו נמי ימי טומאתו של מת, ואם כן כשם שאין אנו לומדים בקל וחומר מנזיר טהור שנטמא, ומשום שיש לפרוך מה לימי טומאתו שכן סותר בהן את הקודמין, אם כן הוא הדין שאי אפשר ללמוד מנזיר בקבר, כי אף שאין לו ימים קודמין, מכל מקום כשיש לטומאה זו ימים קודמין הרי הן סותרין את הקודמין. והוסיף רבינו עקיבא איגר: "וביותר, דהא גופא מנא לן דנזר בבית הקברות דאין עולין, אלא דמסברא כיון דבטהור שנטמא אפילו סותרים, ממילא בנזיר טמא על כל פנים אין עולים, וכמו שכתבו תוספות במתניתין [לעיל טז ב], וכיון דהוא מזה הטעם, ממילא אין ללמוד לימי חלוטו, וצע"ג". ביאור דבריו: כיון שנזיר בקבר כל מקורו הוא מנזיר שנטמא בקבר, הרי לא יתכן שמנזיר שנטמא בקבר אי אפשר ללמוד לימי חלוטו, ואילו מנזיר בקבר - שהוא עצמו אינו נלמד אלא מנזיר שנטמא - יהיה אפשר ללמוד לימי חלוטו, שהרי ממה נפשך, אם נזיר בקבר דומה לימי חלוטו, כשם שלא תלמד לימי חלוטו כך לא תלמד לנזיר בקבר, ואם נזיר בקבר דומה לנזיר שנטמא, שוב אי אפשר ללמוד לימי חלוטו שאינו דומה לנזיר שנטמא.

אוכל בקדשים לאחר ששים יום שיצא בהם מידי ספק טומאת צרעת,

ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום שהשלים כל חובת נזירותו. שאם בא מיד לגלח משום צרעת, אומרים לו שצריך להמתין — שמא נזיר טהור הוא, ואין ספק צרעת דוחה נזירות. ובסוף שלושים יום מגלח משום ספק תגלחת מצורע ספק תגלחת נזיר טהור. וכשרוצה לגלח שוב לאחר שבעה ימים לתגלחת שניה של צרעתו — אינו יכול לגלח, שמא לא היה מצורע אלא טמא, והתגלחת שעשה היתה תגלחת טומאה, ולכן חלה עליו נזירות טהרה, וצריך לשמור נזירות עד שלושים יום. ובסוף ימים אלה, דהיינו ביום השישים, מגלח, ומותר למחרת באכילת קדשים, שהרי גם אם היה מצורע מוחלט — גילח פעמיים. אבל עדיין אינו מותר מנזירותו — שמא היה מצורע מוחלט, ושתי תגלחות אלה היו לשם תגלחות הצרעת. ולכן מונה עוד שלושים יום ומגלח, ביום התשעים, אלא שאז אומרים לו: אינך יכול עדיין לשתות יין ולהיטמא למתים, שמא היית טמא, ותגלחת שלישית זו — תגלחת טומאה היתה. ולכן צריך למנות עוד שלושים יום לנזירות טהרה, ובסוף אלה (שהם מאה ועשרים יום לתחילת נזירותו) יכול לגלח תגלחת טהרה ולשתות יין ולהיטמא למתים.

ותני עלה [ושנו על כך]: במה דברים אמורים — בנזירות מועטת של שלושים יום, אבל בנזירות בת שנה — אוכל בקדשים לאחר שתי שנים, שאינו מגלח אלא רק לאחר שנה — שמא אינו מצורע, ומגלח שוב רק לאחר שנה שניה — שמא היה טמא, וזו נזירות טהרתו. ומכל מקום אם היה מצורע מוחלט יכול לאכול מעתה בקדשים, שהרי נהג שתי תגלחות, אלא שלא גילח כלל לנזירותו, ולכן נוהג נזירות שנה נוספת, ומגלח, ונוהג שוב נזירות שנה, שמא היתה התגלחת השלישית תגלחת טומאה, וזו תגלחת טהרה.

ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים.

ואי סלקא דעתך סלקין ליה יומי [ואם עולה על דעתך שעולים לו הימים] שהיה טמא בהם למנין ימי נזירותו — תיסגי ליה [יהא די לו] בשלש שנים ושלשים יום! שמספק אינו יכול לגלח לצרעתו אלא בסוף שנה (שמא נזיר טהור הוא) ולתגלחת שניה צריך להמתין עוד שנה (שמא נזיר טמא היה). אבל אז, אם ימי ספרו עולים לו לנזירותו כדברי רב חסדא, יכול היה להמתין שלושים יום (כדי גידול שיער) ולגלח לנזירות הטומאה, ואחר יוסיף עוד שנה לנזירות טהרה. ומזה שמחייבים אותו להמתין ארבע שנים משמע שאין ימי צרעתו עולים לו לנזירות.

ועוד מתיב [מקשה] רב אשי ממדרש הלכה, ששנינו בו: אין לי אלא ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין של נזירות, ואולם ימי חלוטו שהיה כבר מצורע מוחלט, מנין שאף הם אינם עולים לו למנין ימי נזירות? ולכאורה דין הוא, כלומר, כך יש לומר מסברה: ימי טומאה מגלח ומביא קרבן, וימי חלוטו גם כן מגלח ומביא קרבן לצרעתו, מה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין — אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין.

ויש לדחות: לא, אם אמרת הלכה זו דווקא בימי טומאתו שכן יש בהם גם הלכה נוספת שמבטל בהן את הקודמים, תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהן את הקודמין, כפי ששנינו במשנתנו.

ולכן צריך להביא ראיה אחרת, אמרת: קל וחומר הוא; ומה נזיר בקבר (בבית קברות) שנדר נזירות כשהוא עומד במקום טמא, ששערו ראוי לתגלחת נזירות, בכל זאת ימים שהיה טמא בהם אין עולין לו מן המנין, ימי חלוטו שבהם הוא מצורע מוחלט, שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות שהרי קודם צריך לגלחם תגלחת מצורע — לא כל שכן שלא יעלו לו לנזירותו?!

ואין לי אלא ימי חלוטו. ימי ספרו, שסופר אחר כך כדי להיטהר מטומאת צרעת, מנין שאין עולים מן המניין? ודין הוא, שאפשר ללמוד זאת מסברה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

he eats sacrificial food after sixty days, when the status of uncertain leprosy has passed, and when he has completed all his obligations of naziriteship. He cannot shave for his leprosy right away, as he might be a pure nazirite, and the status of uncertain leprosy does not override naziriteship. Instead, after thirty days he shaves for his uncertain status as a confirmed leper and for his uncertain status as a pure nazirite. Once again, he is not permitted to shave a second time seven days later for the shaving done by a leper as part of his purification process in case he was not a leper but impure. Were that the case, it would mean that the previous shaving was for his impurity, and therefore he would be required to observe naziriteship in purity for thirty days. At the conclusion of this period, i.e., the sixtieth day, he shaves and may eat sacrificial food on the following day, as even if he was a full-fledged leper he has now shaved twice.

And he drinks wine and may become impure to bury a corpse after 120 days. In other words, this individual has not yet completed his naziriteship vow, as he might have been a confirmed leper, in which case both his acts of shaving would have counted for his leprosy. He therefore waits another thirty days and proceeds to shave on day ninety. Even at that stage, he may not yet drink wine or contract ritual impurity from a corpse, as he might have been impure, which would mean that his third shaving was for his impurity. Consequently, he counts another period of thirty days for his naziriteship of purity, at the end of which he may perform the shaving of purity, drink wine, and become impure from a corpse, 120 days from the start of his naziriteship.

And it is taught in the Tosefta (6:1) with regard to that mishna: In what case is this statement said? With regard to a short naziriteship of thirty days. However, with regard to a naziriteship of a year, he eats sacrificial food after two years. He cannot shave until a year has passed, in case he is not a leper, and he may shave the second time only after a second year, in case he was ritually impure, and this was his naziriteship observed in purity. After two years, he may eat sacrificial meat, for if he was a full-fledged leper he has shaved twice.

However, if the first two shavings were for his leprosy, he has not shaved for his naziriteship at all, and therefore he must observe an additional year, shave, and observe another year of naziriteship, as perhaps his third shaving was for impurity and the other for his naziriteship in purity. And consequently, he may drink wine and become impure to bury a corpse after four years.

And if it enters your mind that the days during which he was ritually impure count toward his naziriteship, it should be enough for him to observe three years and thirty days. Due to uncertainty, he cannot shave for his leprosy until a year has passed, in case he was a pure nazirite, and he must wait another year for his second shaving, as he might have been an impure nazirite. However, at that point, if the days of his counting are considered part of his naziriteship, as claimed by Rav Ḥisda, he should be allowed to wait a mere thirty days for hair growth, shave for his impure naziriteship, and then add a final year for his naziriteship in purity. The fact that he is obligated to wait four years proves that his time as a leper does not count toward his naziriteship.

And Rav Ashi raised a further objection from the following halakhic midrash: I have derived only that the days of impurity do not count as part of his tally of his naziriteship. From where do I derive that the days of his status as a confirmed leper also do not count toward his naziriteship? And is this not logical: After the days of impurity he shaves and brings an offering, and after his days of confirmed leprosy he likewise shaves and brings an offering; just as his days of impurity do not count as part of his tally, so too, the days of confirmed leprosy should not count as part of his tally.

The Gemara rejects this argument: No, if you say that this is true with regard to his days of impurity, which negate the previous days, shall you also say that this is the case with regard to his days of confirmed leprosy, which do not negate the previous ones, as stated in the mishna?

The Gemara suggests another proof. You can say it is an a fortiori inference: And if a nazirite who uttered his vow when he was in a ritually impure place, e.g., a place of a grave, whose hair is fit for the shaving of naziriteship, and yet those days when he was impure do not count as part of his tally, then with regard to his days of confirmed leprosy, when his hair is not fit for the shaving of naziriteship, as he must first perform the shaving of leprosy, is it not all the more so that they should not count toward his naziriteship?

And I have derived only his days of confirmed leprosy. From where do I derive that his days of counting for purification from leprosy are not considered part of his term either? And is this not logical:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ימי טומאתו מגלח ומביא קרבן אשם נזיר:

ימי חלוטו מגלח לצרעתו ומביא קרבן מצורע:

תאמר בימי חלוטו שאינו מבטל הקודמים כדדרשינן לעיל פ' ג' מינים טמא נזרו למעט תגלחת ויין שאינן סותרים אמרת מה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת נזיר שאם קיבל עליו נזירות בבית הקברו' אינו ראוי לתגלחת טהרה שאינו מגלח ומביא קרבן טומאה בשביל טומאתו כדאיתא לעיל פ"ג אלא יוצא ומזה ושונה וטובל ומונה נזיר טהרה ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזיר טהרה שצריך לגלחו לצרעתו אינו דין שלא יעלו לו מן המנין ימי ספרו ז' ימים שבין תגלחת א' לב' מנין שאין עולין לו צ"ע אמאי לא אתי נמי בק"ו מנזיר דקבר שהרי אין שערו ראוי לתגלחת נזיר אילימא בנזיר מועטת שאין לו למנות ר' ל' יום מתחלת צרעתו עד סוף נזירותו הא בעי' גידול שער. ואמאי אצטריך ליה למילף בק"ו דאין עולי' לו אלא לאו בנזיר מרובה שיש לו יותר מל' יום משהתחילה צרעתו עד סוף ימי נזרו וקתני שאין עולין:

ור"א מר' יהושע סתם שהוא ר' יהושע בן חנניה גמיר לה:

מצאתי את רבי יהושע בן פתר הראש כך שם אביו אמר ליה הן אמר' לו כך אמר ר' יהושע בן ממל:

ש"מ כל מלתא דמתאמרא בבי תלתא קדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרינן. שהרי רבי יהושע בן חנניה אמרה לר' יהושע בן ממל ור"י בן ממל לר"א ורבי כשסדר המשנה הזכיר לר"י בן חנניה שהוא ראשון ור"א שהיה אחרון ואילו ר"י בן ממל האמצעי לא חש להזכיר:

שקבל מן הזוגות וכו' בזורע שבת או חרדל בב' או ג' מקומות שהוא נותן פאה מכל א' וא'. כך כתוב הגרסא בספרים וליתא להך (גזרה) [גירסא] דמשנה זו שנויה בפ"ג דמס' פאה גבי מחלוקת דר"ע וחכמים המנמר שדהו ושייר קלחים לחים ר"ע או' נותן פאה מכל א' ואחד וחכ"א מא' על הכל ומודים חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל וכו' אבל משנה זו היא שנויה פ"ב דפאה הזורע שדהו (ארבע) [שני] מיני חיטים אם עשאן גורן א' נותן פאה א' ב' גרנות נותן ב' פאות מעשה שזרע ר"ש איש המצפה ובא לפני ר"ג ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר כך מקובלני מר' יאשיה שקבל מאביו שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני הזורע שדהו וכו' ואילו יהושע וכלב לא קאמר אלמא אין קפידא אם מדגל מן האמצעים:

איבעיא להו עצם כשעורה הלכה. דנזיר מגלח עליו דמקרא לא אתי דכתיב על כל נפשות מת לא יבוא דמשמע דלא הוזהר אלא על דבר שמטמא באהל ורביעית הדם בעי לאגמורי מניה בק"ו וקא"ל ר"א אין כאן ק"ו משום דאין דנין ק"ו מדבר (שאינו) [שהוא] הלכה:

ואי סלקא דעתך. ימי צרעתו סלקין לימי נזירותו אם כן בשלוש שנים ושלושים יום סגי. (זה הפירוש הגיה רבינו נתנאל כי היה משובש בפירוש). וכן עיקר דלאחר שתי שנים שהן בשביל שתי תגלחיות של מצורע ימתין (וימתין) שלשים יום ויגלח דשמא הוא נזיר טמא. אבל קודם שלשים לא דשמא הוא נזיר טהור ולא טמא מת וימי צרעת עלו לו. אבל לאחר שלושים יום יגלח ממה נפשך דמכל מקום אפילו עלו לו צריך תגלחת משום נזירות טהרה ואין גידול שער פחות משלשים. וגם עד ימנה שנה משום נזיר טהרה דאימר טמא מת היה ולא עלו לו ימי צרעת כל זמן שלא עשה תגלחת טומאה ואם כן למה לי ארבע שנים בשלש שנים ושלשים יום סגי כדפרישית שתי שנים ושלשים יום ושנה. אלא לאו שמע מינה דאין עולין. הרב עזריאל ז"ל.

ותני עלה במה דברים אמורים. והא דקמייתי לחנם נקטיה אלא משום דקא בעי למפרך מנזירות מרובה לנזירות מרובה. תוספות חיצוניות:

לא אם אמרת בימי טומאה דין הוא שלא יעלו שאף מבטל הקודמין. תאמר בימי חלוטו שאין מבטל. וליכא למימר דהיא גופה נגמר מהאי דינא דאף ימי חלוטו יבטל הקודמים דהא אמרינן לעיל פרק שלושה מינין וכי ימות עליו מת וגו' והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו טומאת מת סותרת הכל ואין דבר אחר סותר את הכל. ותו דאיכא למימר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום יוכיח דאמרינן לעיל פרק שלישי דמונה עשרים יום ואחר כן מונה שלשים ומגלח ומביא קרבן ואחר כן מונה חמשים כדי להשלים נזירות ראשונה ואין השלשים אמצעיים סותרים את הראשונים ואף שמגלח באותן שלושים ומביא קרבן. אף ימי חלוטו אף על גב שמגלח בהו ומביא קרבן לא יסתרו הקודמים ואם כן יעלו. ואף על פי שהשלשים אמצעיים אין עולין למנין נזירות ראשון אין להביא משם ראיה לימי חלוטו דהתם אותן שלשים הם נזירות אחר בפני עצמו. (כל זה מפורש בפ"ג) הר' עזריאל ז"ל:

ואין לי אלא ימי חלוטו ימי ספרו מנין. פירוש ימי ספרו אותן ימים שכתוב בהן וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים מנין שאין עולין לו. ודין הוא ימי חלוטו טעון תגלחת וצפרים. פירוש דכשנגמרו ימי חלוטו מגלח ומביא צפרים דהיינו צפרי מצורע דכתיב וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות. ומגלח דכתיב וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו. ובתר הכי וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיינו ימי ספרו. ולאחר שבעת ימי ספרו הוא טעון תגלחת וצפרים תגלחת ביום השביעי דכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו. וצפרים ביום השמיני היינו קרבן דלות דכתיב ואם דל הוא ואין ידו משגת יביא שתי תורים או שני בני יונה. שיטה:

תד"ה ה"ג (בסופו). ואע"ג דתגלחות שניות ביום ל"א. כצ"ל:

רש"י ד"ה אוכל בקדשים לאחר ששים. ובסוף ז"י לימי ספירו מגלח שנית ומביא קרבן לצרעת בח' ואוכל כו'. כצ"ל:

רד"ה ועוד מתיב ר"א. ומעכשיו מתחיל להזיר לה' ימי נזרו. כצ"ל:

גמ' אין לי אלא ימי טומאה. לעיל דף יז ע"ב:

(נו א תוספות) ד"ה אוכל וכו' הא דקתני ושותה יין לאחר ק"כ היינו ביום קכ"א דאע"ג דתגלחת וכו'.—צ"ל: היינו ביום ק"כ עצמו אא"כ דתגלחת שניה ביום שלשים ואחד.

אוכל בקדשים לאחר ששים ושותה יין ומטמא למתים לאחר ק''כ יום. שאילו היה טמא ודאי ומוחלט ודאי היה צריך לגלח לאלתר תגלחת צרעת ובסוף שבעה ימים דתגלחת לימי ספרו מביא קרבן צרעת ואוכל בקדשים ואח''כ למנות שבעה דתגלחת נזירות טומאה ואח''כ למנות שלשים דנזירות טהרה מפני שהצרעת דוחה לתגלחת דנזיר כדתנן לקמן באידך פירקין (דף נט.) דתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי ולא בזמן שהוא ספק ונמצא אוכל בקדשים לאחר שבעה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה יום אבל עכשיו שהוא טמא מספק ומוחלט מספק שאינו יכול לגלח תגלחת צרעת לאלתר לפי שאינה דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ספק הלכך שוהא אוכל בקדשים לאחר ששים כו' כיצד בא לו לגלח תגלחת צרעת לאלתר אומרים לו שמא לא היית טמא ולא מוחלט ואי אתה רשאי לגלח עד שלשים יום בא לו לסוף שלשים וביקש לשתות יין אומרים לו טמא היית ולא מוחלט ותגלחת ראשונה שעשית היא תגלחת טומאה ואי אתה מותר לגלח כל שלשים יום מפני שחלה עליו נזירות טהרה ועומד שלשים יום ומגלח הרי ששים יום בא לו לשתות יין אומרים לו מוחלט היית ולא טמא והללו שנים תגלחיות שעשית הן שתי תגלחיות של צרעת ועכשיו צריך אתה להתחיל למנין נזירותך ועשה שלשים יום ומגלח הרי תשעים יום בא לו לשתות יין אומרים לו שמא מוחלט וטמא היית ושני תגלחיות הראשונות היו לשם צרעת והשלישית לתגלחת טומאה מעכשיו מתחיל נזירות טהרה וחוזר ומונה שלשים והרי הן מאה ועשרים יום וארבע תגלחיות נמצא אוכל בקדשים לאחר ששים יום ממה נפשך דתגלחת צרעת ודאי קודמת וכיון שהביא קרבן צרעתו הותר בקדשים אבל ביין לא הותר עד לאחר מאה ועשרים יום כמו שפירשתי: ותני עלה. בתוספתא: במה דברים אמורים בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה. והיה טמא בספק ומוחלט בספק ביום ראשון של נזירות אוכל בקדשים לאחר שני שנים דשמא לא היה טמא ולא מצורע ואינו אוכל כל שנה ראשונה עד סופה ובסוף שנה ראשונה יש לומר טמא היה ולא מצורע ומכאן ואילך מתחיל נזירות טהרה ואין מגלח עד סוף שנה שנית ועדיין יש לומר שמא מצורע וטמא היה ושתי תגלחיות ראשונות לא עלה לו אלא לצרעת ותגלחת שלישית עלתה לו לנזירות טומאה ומכאן ואילך מתחיל נזירות טהרה ואינו מגלח עד סוף שנה רביעית נמצא אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ממה נפשך לפי שכבר גילח שני תגלחיות ותגלחת דצרעת קודמת בכ''מ כדאמרן ונמצא שותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעה שנים: ואי ס''ד. דבנזירות מרובה מסלק סלקי ליה ימי חלוטו דשהוי ימי חלוטו עולין לו למנין נזירות טהרה: תסגי ליה. אלא מדאינו יכול לשתות ביין עד לאחר ארבעה שנים ש''מ דאפי' בנזירות מרובה אין ימי חלוטו עולין לו מן המנין וקשיא לרב חסדא: ועוד מתיב רב אשי אין לי אלא ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין. דכתיב (במדבר ו) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא ואח''כ והזיר לה' את ימי נזרו והימים הראשונים יפלו ומעכשיו התחיל להזיר לה' ימי נזרו לאחר שהביא כפרתו: ימי חלוטו. שאם מצורע ומוחלט בתוך ימי נזירותו: מנין. שכ''ז שיהא מגלח לא היו עולין לו מן המנין נזירות טהרה: (את הקודמים). והואיל וימי חלוטו אין סותר בהן את הקודמין יהו עולין לו מן המנין: נזיר בקבר. שנזר והוא בבית הקברות ששערו ראוי לתגלחת נזיר כדאמרינן בהריני נזיר [מגלח] (לעיל טז:): אין עולין לו. ימי טומאתו מן המנין ואין סותר בהן את הקודמין לפי שאין לו קודמין ימי חלוטו כו': ימי ספרו. אותן ימים שכתוב בהן וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים (ויקרא יד): מנין. שלא יהו עולין לו למנין נזירות טהרה:

ה''ג אוכל בקדשים אחר ששים. דהיינו ביום ששים ואחד דשני תגלחיות ראשונות היו ביום שלשים דאוקמינן אדאורייתא ומיהו לפירוש זה אוכל בקדשים ביום ששים גופיה [כיון] דתגלחת ראשונה שלשים יום א''כ תגלחת שניה ביום חמשים ותשעה דאורייתא כדאמרינן לעיל אם גילח ראשונה ביום שלשים מגלח שניה ביום ששים ואם גלח שניה ביום ששים חסר אחד יצא דהיינו ביום חמשים ותשעה ובו ביום יטבול ולמחרתו ביום ששים יביא קרבנותיו ויאכל בקדשים ונמצא דאוכל בקדשים ביום ששים ואע''ג דלאחר ששים [אמר] הכי נמי אמרינן בפרק שני [נזירים] (לקמן ס:) אוכל בקדשים אחר שמנה ימים ורוצה לומר ביום השמיני עצמו וכן הא דקתני ושותה יין לאחר ק''כ היינו ביום קכ''א דאע''ג דתגלחת שניה ביום שלשים ואחד ודוק לשון מהרפ''ש: ואי ס''ד סלקו לו ימי חלוטו תסגי ליה [בג' שנים ול' יום]. כלומר אחר שגילח שנית לצרעתו לקץ שתי שנים יגלח שלישית לסוף שלשים ממה נפשך אם נזיר טהור הוא כך דינו שהרי עלו לו ימי צרעתו לשנה של נזירות [לרב חסדא] ואינו צריך להמתין רק שלשים יום גידול שער (אבל) לגלח תגלחת נזיר טהור אחר תגלחת ל' ימתין שנה לתגלחת רביעית דשמא מוחלט היה וטמא טמא מת ושתי תגלחות ראשונות לצרעתו ושלישית לנזיר טמא ועד שיגלח לתגלחת נזיר טמא אי אפשר לו לחזור ולמנות נזירות טהרה והיינו דפריך בשלש שנים ושלשים יום סגי דכך עולה החשבון אלא ש''מ ימי צרעתו אין עולין לו כל עיקר ולכך לא יגלח שלישית עד סוף שלש שנים דשמא נזיר טהור הוא ומוחלט היה וימי צרעתו לא עלו לו ונמצא שאינו יכול לגלח עד סוף השנה: ועוד מתיב רב אשי אין לי אלא ימי טומאתו שאין עולין לו. דכתיב והימים הראשונים יפלו ימי חלוטו מנין ודין הוא ימי טומאתו מגלח ומביא קרבן דהיינו אשם נזיר טמא וימי חלוטו מגלח ומביא קרבן צרעתו אשם מצורע: לא אם אמרת בימי טומאתו שכן מבטל בהן את הקודמין אבל ימי חלוטו פשיטא לן דלא יסתרו הקודמין כדדרשינן לעיל בפרק שלשה מינין (דף מד.) כי טמא נזרו למעוטי תגלחת ויין שאינן סותרין: ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת נזירות. שאם אמר הריני נזיר כשהיה בבית הקברות שערו ראוי לתגלחת טהרה שאינו מגלח ומביא קרבן טומאתו כדאמרינן לעיל בפרק שלישי (דף טז:) אלא מגלח לסוף שלשים יום בשביל נזירות ואע''פ כן אין ימי נזירות בבית הקברות עולין לו לנזירותו אלא כשיוצא יתחיל למנות ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות טהרה שכן צריך לגלח בשביל צרעתו אינו דין שלא יעלו לו מן המנין: ימי ספרו. לאחר שנתרפא שהוא מגלח כל שערו ומונה (כל) שבעה ימים וחוזר ומגלח ואז הוא נטהר לגמרי מנין שאותן שבעה אין עולין לו מן המנין וקצת קשה דתיתי בק''ו מנזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת טהרה: שכן טעון תגלחת והוו כעין ימי טומאתו: אבל ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע. אחרי שאין טעונין תגלחת הרי אלו עולין: אילימא בנזירות מועטת כלומר שאין לו למנות רק שלשים יום משהתחיל צרעתו עד סוף ימי נזירות והא בעי גידול שיער והיכי בעי למימר דימי חלוטו יעלו לו מן המנין לנזירותו דקתני תאמר בימי חלוטו אין מבטל בהו הקודמין ולכך יעלו והא ביום דבתחילת צרעתו לא היה לו למנות אלא שלשים יום ונתרפא וגלח בתר גילוחו צריך לחזור ולמנות שלשים יום דבבציר משלשים יום לא הוי גידול שיער: אלא לאו בנזירות מרובה שהיה לו למנות יותר משלשים יום כשנצטרע וכי גילח לצרעתו יש לו עדיין למנות שלשים יום ואי ס''ד דאמרינן ימי צרעתו יעלו לו מן המנין הרי יש לו עדיין גידול שיער שלשים יום כעין מילתא דרב חסדא ממש וקאמר תנא קמא דלא סלקי ליה וקשה לרב חסדא: רבי אליעזר אמר משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה. כגון גולל ודופק

נזיר נו ע"א - טקסט הדף

דף נו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד